משנה אבות ג ג

זבחי מתים - יקרא תקרובת עבודה זרה. כמו שקראה הכתוב כמו שבארנו בפרק שלישי מעבודה זרה, וקראה ישעיהו גם כן "קיא צואה" לבזותה, כמו שתקרא עבודה זרה עצמה גלולים ושקוצים.

וקדם לפני זה הפסוק, פסוק המורה על העוסק במאכל ובמשתה והנחת התורה ותלמודה, ומפני זה כי השולחנות כולם כאילו אכלו עליהם הדברים המזוהמים והצואות רצה לומר מאכל הצלמים, והוא אמרו לפני זה הפסוק "וגם אלה ביין שגו, ובשכר תעו"(ישעיהו כח, ז):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ולא אמרו עליו דברי תורה - ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי ^יג:

מזבחי מתים - תקרובת עבודה זרה. דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:

מלאו קיא צואה - ועבודה זרה קרויה צואה, דכתיב (ישעיהו ל) צא תאמר לו:

בלי מקום - בשביל שלא הזכירו שמו של מקום ברוך הוא על השלחן:

שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' - מיד כשדיבר בדברי תורה נקרא שלחן אשר לפני ה'. ויש אומרים מראשו של מקרא הוא יוצא, דכתיב והמזבח עץ שלש אמות, אל תקרי אמות אלא אמות, כמו יש אם למקרא. שלש כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד. שצריך אדם לדבר בהן על השלחן, ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'. כך פירש רש"י:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שלשה שאכלו וכו'. פירש במדרש שמואל בשם לב אבות. דנקיט שלשה. דבפסוק שהביא לראיה. שם מדבר ג"כ משלשה. והם החכם. והכהן. והנביא. והחסיד ז"ל נתן טעם למה שלשה כי שנים יתעסקו בדברים ויהיו נדונים כשוגגים. אבל כשהם שלשה היה להם לשלישי להזכירם. והרשב"ם כתב כי נקט שלשה לפי שסתם שלחן איכא שלשה לזימון. ע"כ:

ולא אמרו עליו דברי תורה. כתב הר"ב ובברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין ידי חובתן וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. והברכות הן ג'. כי הטוב ביבנה תקנוה ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועוד שהם כנגד אנ"ך שכן הראשונה משה תיקנה שעל שמו נקראת התורה שנאמר (מלאכי ג') זכרו תורת משה. והשניה יהושע תיקנה. והוא ראשון לספרי הנביאים. והשלישית דוד ושלמה תקנוה. והם ראשונים לספרי הכתובים. ולאמרי לה כנגד מקרא. משנה. תלמוד. נ"ל לפרש על דרך הנדרש בפ"ב דערובין דף כ"א נשכימה לכרמים. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נראה הפרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה. הנצו הרמונים. אלו בעלי תלמד. ופירש"י סמדר גדול מפרח. כך משנה מפורשת יותר מן המקרא. הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכו'. וכן אתה מוצא באלו השלשה ברכות. שהשניה מפורשת יותר מן הראשונה. שאין בראשונה אלא הזכרת המזון שהש"י זן אותנו ובשניה ארץ טובה שהנחילנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. והשלישי מפורשת עוד יותר. שמתפלל על המזון. זוננו פרנסנו וכו'. גם על בנין המקדש שהיא תכלית הנחלת הארץ כי שם נעבוד את ה'. ואע"פ שהצבתי ציונים להדמות ברכות המזון לדברי תורה אנ"ך. אי נמי מקרא משנה תלמוד מכל מקום לא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י"ח בכך. דודאי דרבי שמעון לאו בהכי מיירי. דאטו ברשיעי עסקינן שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה. ומילי דאבות. מילי דחסידות נינהו. כדאמרינן בפרק המניח (דף ל') מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולשון רש"י ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון:

כאילו אכלו משלחנו של מקום. שמעלה עליהם כאילו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז"ל כהנים משלחן גבוה קא זכו. מדרש שמואל. וכינוי מקום להקב"ה. מפורש בפ"ב משנה ט':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יב) (על המשנה) שלשה. נקט שלשה, דבפסוק שהביא לראיה שם מדבר ג"כ בשלשה, החכם והכהן והנביא. לב אבות:

(יג) (על הברטנורא) והברכות הן ג'. כי הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועתוי"ט שהאריך לרמז בג' ברכות אלו שהם נגד אנ"ך. א"נ נגד מקרא משנה גמרא. וסיים וזה לשונו, ואע"פ שהצגתי ציונים להדמות ברכת המזון לאנ"ך א"נ כו' כדאיתא בסוטה סוף פרק ז', מ"מ לא נתישבה דעתי בפסק הזה לצאת ידי חובה בכך, דודאי דד"ש לאו בהכי מיירי דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין ברכת המזון שהוא מצות עשה. ומילי דאבות מילי דחסידות נינהו. ולשון רש"י, ורגילין בני אדם לפטור עצמן בבהמ"ז:

(יד) (על המשנה) כאלו כו'. שמעלה עליהם באלו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז"ל כהנים משולחן גבוה קא זכו. מר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד: לא נקט שאוכלים. דבשעת הסעודה אסור לדבר, שמא יקדים קנה לושט [כתענית ד"ה ב']. רק כשיושבים אחר שאכלו חייב בדברי תורה. ובשעת הדחק יוצא בבהמ"ז [מג"א ק"ע]:

ולא אמרו עליו דברי תורה: כל א' לפי כחו. דמחוייב כל אדם כן, לגלויי דעתו, שמטחוי האדם שאוכל כדי לחיות, אבל אינו חי כדי לאכול, ועי"ז מעיד על עצמו שאינו כבהמה שיאכילוה כדי לעשות פעולות גופניות, רק שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודת ה'. מיהו נקט ג' שאכלו, דבא' או ב' שאכלו ולא למדו אח"כ, י"ל שמא אין להם פנאי. אבל ג' מסתמא יש להם פנאי, דאל"כ לא הסיבו יחד, שהיה כ"א חושש שמא יקדים לגמור סעודתו קודם לחבירו, ויהיה צריך להמתין עליו לבהמ"ז [כא"ח קצ"ג]:

כאילו אכלו מזבחי מתים: הם בהמות שנשחטו לע"ז. והטעם מדאכל גם הוא רק כדי לחזק גופו לענייני עה"ז שמתבלים ומתים עם הגוף, ואלה הם אלהי נכר שלו:

כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום: ברישא דקרא כתיב תוכחה לזוללים שכל תכליתם אכול ושתות, ומסיים כי כל שולחנם מלא קיא צואה, ר"ל כמקום צואה שאין שם דברי תורה, כך שלחנות כאלה הם בלי מקום, ר"ל שאין שם שריית שכינתו ית' שהוא מקומו של עולם:

כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא: ר"ל ככהנים עבדי ה' דמשולחן גבוה קזכו, שאכילתן מצוה, שכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין [כפסחים נ"ט ב']. כמו כן אלו אכלו לחזק גופם לעבודת ה':

וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה': דהרי גבי מזבח כתיב, ולמה קראו שולחן. אלא ה"ק דשולחן שלפני ה', ר"ל שלומד עליו הוא כמקריב במזבח. וכן אמרינן [סוכה דמ"ט ב'] הרוצה לנסך יין ע"ג מזבח, ימלא גרון ת"ח יין, דגופם קדוש כמזבח אדמה לעבודת ה':

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש רבי שמעון סתם הנזכ' במשנה ובברייתות הוא רבי שמעון בן יוחאי כמו שמוכיח בפרק ערבי פסחים ובפ' במה מדליקין והיה תלמידו של רבי עקיבא כמו שנזכר שם ובפרק הבא על יבמתו והקדי' דבריו בכאן מפני שהיו דומים לדברי רבי חנניה בן תרדיון ופירוש דבריו הוא כי כשמתחברים שלשה לאכול ראוי שתהיה חברותם חבורה של מצוה שהרי הם מתחייבי' לברך בזימון וכשהיתה חברותם בלא תורה הרי היא כאותן שמתחברי' להשתכר ולהנאת עצמם ולחמם הוא כלחם אונים וזבחי מתים הם הצלמים שהם מתים הפך אלהים חיים ועליהם נאמר וילמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים והוא תקרובת עכו"ם כמו שנזכר בשני מע"ז שקרויה שקוץ וגלול וצואה כמו שנאמ' עליה תזרם כמו דוה צא תאמר לו פירושו לשון צואה מן וכסית את צאתך ובתחלת זה הפסוק כתיב וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וכתיב בסוף הפסוק כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום מפני שלא הזכירו שמו של מקום ודברי תורתו הרי הוא כאלו תקרובת ע"ז שהוא צואה והוא כמוה:

אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה. ולא הספיק להם לפטור את עצמן בברכת המזון אלא שדברו בו דברי תורה הרי הוא כאלו אכלו משולחנו של מקום הפך האחרים שאכלו זבחי מתים האסורים בהנאה והללו הם כאוכלי זבחי שלמי' אחר שאכל המזבח חלק שמים ואלו זכו משולחן גבוה וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפרק האיש מקדש ובראשון ממנחות ובשני מיום טוב ובראשון מקמא ובערכין פרק אין מקדשין ובפרק העור והרוטב ובפרק יש מותרות כהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ואמרו בפרק התכלת לה' לכהן קנאו השם ונתנו והביא ראיה מהפסוק שכתוב וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' וזה הפסוק ביחזקאל על המזבח ולפי שנקרא המזבח שולחן נראה שיש שולחן דומה למזבח ואי זה הוא זה הוא שאמרו עליו דברי תורה ברבים ואין רבים פחותים משלשה כמו שדרשו ימים שנים רבים שלש' בסוף נדה זה נראה לי פירוש זאת הראיה. ובפרק שתי הלחם וכן בפרק חומר בקודש ובאחרון מברכות אמרו פתח במזבח וסיים בשולחן רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרו תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ורבינו שלמה ז"ל כתב וידבר אלי מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן אשר לפני ה'. עוד כתב שיש אומרים מראשו של מקרא הוא יצא והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אַמות אלא ?אמות כמו יש אם למקרא כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד שצריך אדם לדבר בהם על השולחן ואז קרוי שולחן אשר לפני ה' עד כאן. ומכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד ז"ל כת' בספר איסור משהו כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה ומפני זה אמרו בפרק ערבי פסחים כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה וכמו שמצינו בראשון מקדושין שהיו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובין בסעודה ורבן גמליאל עומד עליהם שהיה משתה בנו והוא מנהג הגון וכן מעשה אחר יש שם מהאמוראים וכן במדרש רות במשתה שעשה אבויה כשנולד אלישע אחר היו רבי אליעזר ורבי יהושע מסתלקין מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים אל הכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני כמו שנזכר שם והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעוד' לעמי הארץ המנבלי' את פיהם אשר היא עבירה גדולה כמו שנזכר בשני משבת ובראשון מכתובות:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

שלשה שאכלו וכו'. יש לשאול למה נחשב כאשר אין מדברים על השלחן דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, הרי בפסוק שהביא לראיה לא נזכר שם החטא שלא אמרו על שלחן דברי תורה, וכן קשיא למה נחשב כאשר אמרו על שלחן דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום, ועוד שאמר כאלו אכלו מזבחי מתים ובקרא לא כתיב זבחי מתים רק קיא צואה, מנין לומר שלשה דוקא ולמה לא אמר שנים כמו שאמר למעלה שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכאן אמר שלשה:

דע כי כל הנמצאים והעולם ומלואו הכל הוא אל הקב"ה דכתיב (תלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה ונתן אל האדם הארץ ומה שבארץ דכתיב (שם קט"ו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כי האדם אין ראוי שיהיה לו יותר רק מה שהוא בארץ. ולפיכך אמר בכאן כי השלחן אשר אמרו עליו דברי תורה זה השלחן הוא אל הקב"ה, כי השם יתברך הוא שמפרנס את הנבראים כולם, רק שעם זה שהוא הש"י מפרנס הנבראים לא נחשב שלחן גבוה כי הארץ לבני אדם, ומפני שהתורה היא למעלה מן השמים ואם השמים הם שמים לה' כל שכן וק"ו שהתורה שהיא לה' והשלחן אשר אומרים עליו דברי תורה הוא אל הש"י מפני התורה, ועל ידי זה זכו בני אדם משלחן גבוה. דומה למלך בשר ודם אשר מה שאוכלים עבדיו לא נקרא זה שהוא של עבדיו דאינו ממון של עבדיו, רק נחשב ממון גבוה והוא מפרנס עבדיו אשר עובדים אותו, ודבר זה מצד התורה אשר התורה היא אל הש"י כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השלחן אשר מדברים עליו דברי תורה הוא אל הש"י ובני אדם אוכלין עליו משלחן גבוה זכו כמו מלך שמפרנס עבדיו. ואם לא אמרו עליו דברי תורה, אף כי הוא יתברך מפרנס הנבראים נחשב זה כי נתן להם פרנסה ומתפרנסים בעצמם, וע"י דברי תורה נחשב השלחן שלחן גבוה וזה אמרם ג"כ (שמות, יח) ויבא אהרן וגו' לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים אמר רבי אבין כל הנהנה מסעודה שת"ח מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה שנאמר ויבא משה ואהרן וגו' וכי לפני האלקים אכלו אלא מלמד וכו', ודבר זה ג"כ כי מצד שהת"ח הוא עם הש"י ואינו בכלל השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ובסעודה אשר לפני הש"י הוא שמפרנס הכל כאשר אפשר לומר שהסעודה היא אל הש"י מצד הת"ח אשר מסיב בה נחשב כאלו נהנה האדם מזיו שכינה כלומר שהש"י מפרנס אותם מעצמו ומכבודו כי מאחר שנחשב שהשלחן הוא אל הש"י, כי תכף ומיד שאין אתה אומר כי הארץ נתן לבני אדם כמו הסעודה שת"ח מסיב בה אז משלחן גבוה זכו, נחשב כאלו נהנה האדם מזיו שכינה כי מגיע סעודה זאת עד זיו השכינה כי זה הוא הפרנסה מן השכינה ומבואר הוא:

ועוד יש לך לדעת, כי הש"י הוא המלך אשר כל מלך מפרנס עמו והמלך אשר הוא בשר ודם מפרנס עמו בצרכי הגוף כי הוא בשר ודם, אבל מלך העליון אשר ברא הגוף והנפש הוא מפרנס שניהם הגוף והנפש, וכמו שנתן הש"י פרנסת הגוף כך נתן התורה פרנסת הנפש כי נפש בלא דעת לא טוב, ולכך מיד שבא הש"י למלוך על ישראל, אמר אנכי ה' אלקיך ונתן להם התורה שדבר זה פרנסת הנפש אחר שנתן להם פרנסת הגוף הוא המן, ולפיכך השלחן שמדברים עליו דברי תורה שפרנס בהם הש"י את ישראל ומצינו אצל התורה לשון פרנס כמו שאמרו בחגיגה (דף ג:) פרנס אחד אמרם, השלחן הזה שמדברים עליו ד"ת הוא מיוחס אל הש"י, לפי שאוכלים עליו עבדי הש"י אשר מקבלים פרנסתם מן הצד שלהם הן פרנסת הנפש הן פרנסת הגוף. אבל כאשר אין מדברים עליו דברי תורה, והרי אי אפשר שמיחס שלחן זה אצל הש"י כי הש"י מפרנס הגוף ומפרנס הנפש, ואי אפשר ליחס השלחן אל האדם עצמו כי כל שלחן של אדם דומה לעבד שמקבל פרס מן המלך, לכך נחשב זה כאלו אכלו מזבחי מתים שהרי אין כאן פרנסת הנשמה רק הגוף שהוא מת ולכך מתיחס השלחן הזה שאכלו מזבחי מתים. וזה ג"כ כל שלחן שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו השכינה, כי הש"י הוא שמפרנס השכל וכמו שאמרו (ברכות דף יז:) עה"ב אין בו אכילה ושתיה רק צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, ולכך אמרו כל סעודה שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה, וכאשר התלמיד חכם בסעודה כמו שמקבל הגוף פרנסתו כן מקבל השכל פרנסתו והוא זיו שכינה ופי' זה נכון. אמנם מה שאמר ג' דוקא ולא שנים, דבר זה כי אמר על שלחן אחד, ואפילו אכלו על שני שלחנות אין חלוק רק כאשר הם מצטרפים יחד ואמרו עליו דברי תורה נקרא זה שלחן אחד, כי גורם דבר זה מה שנצטרפו על שלחן אחד שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה ודאי, להיות שלחן גבוה אחד כשם שהמזבח היה אחד ולא היה כאן ב' מזבחות רק מזבח אחד לאל אחד, ואין נקרא שלחן אחד רק ע"י שלשה, כי שנים הם מחולקי' ואין למספר זה מאחד כלל, ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם רבוי כמו שנים במ"ם הרבוי כי שנים תחלת הרבוי ולכך יבא מלת שנים במ"ם הרבוי. ויש לך להבין עוד בחכמה איך שנים הם רבוי ולא יתאחדו ושלשה יש להם התאחדות כאלו הם דבר אחד, ולכך יבא מספר שלשה תמיד על דבר שיש להם חבור ביחד ולא כן שנים. וזה תוכל להבין בצורה כאשר תניח שני קוים זה אצל זה אין זה נראה כאחד כלל בעבור שלא יתאחדו הקוים כמו זה הרי אין כאן דבר אחד, אבל כאשר אתה מניח שלשה כמו זה הרי הקוים הם מתאחדים ודבר זה נקרא דבר אחד ולפיכך בשנים אין צירוף ולא כן בשלשה כי מספר זה יש צירוף. ועוד השנים הם כנגד שתי הקצוות שהם הפכים כי השחור והלבן הם שני הפכים לגמרי ואין בהם אחדות כלל שתראה מזה כי השנים אין בהם אחדות, ולא כן שלשה כי ע"י השלשה יש חבור שאי אפשר שיהיו ג' דברים הפכים ושני דברים שהם הפכים כמו השחור והלבן ותניח עוד צבע שלישי כמו האדום הרי צבע זה הוא ממוצע שאינו שחור ואינו לבן והוא ממוצע ביניהם וע"י זה מתחברים שני הפכים כי הוא ביניהם, ולכך על ידי שלישי יש חבור להם. ומפני שהכתוב אמר זה השלחן אשר לפני ה' ולפני הש"י אין שייך רק שלחן אחד לא שלחן מחולק, ולכך צריך שיהיה שלשה. ואע"ג כי לענין תורה אמרו למעלה כי שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם, אינו דומה בודאי לענין זה שנאמר שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה אי אפשר שיהיה רק שלחן אחד, כי המזבח הוא אחד לאל אחד וכבר אמרנו כי מספר ג' יש לו חבור:

ועוד יש לדעת כי עבדי המלך הם רבים והם למלך שהוא אחד, ולפיכך ראוי שיהיה דבר זה דוקא למספר שלשה כי שלשה יש להם חבור ביחד, כי כן ראוי לעבדי המלך שהם רבים שיהיו מתחברים ויהיו לאחד, שהמלך שהם עבדים לו הוא אחד. ודבר זה עצמו מה ששלשה חייבין לזמן מטעם אשר אמרנו, כי שלשה יש להם צרוף ביחד כמו שהתבאר למעלה, וסעודתן הוא מן הש"י אשר מפרנס הנבראים, ולכך השלשה יש להם חבור לזמן לומר נברך. וכאשר מדברים על השלחן דברי תורה אז נחשב השלחן יותר כאלו אכלו משלחן גבוה, והראיה שהביא מן הכתוב אף על גב שלא כתב בקרא שאוכלין על שלחן, וגם לא כתיב שהם שלשה רק במזבח קאי. אין ראיות התנא רק שמזבח נקרא שלחן שעליו לחם הקב"ה, שאלו לא נקרא המזבח שלחן אי איפשר לך לומר כי שלשה שאכלו על שלחן אחד כאלו אכלו משלחנו של מקום, דמה ענין שלחנו של מקום לכאן דשלחנו של מקום מזבח הוא שזובחין עליו או מזין עליו, אבל עתה שנקרא המזבח שלחן על שם הלחם שעליו, ג"כ השלחן שעליו סעודת האדם שלחנו של מקום כאשר אומרים עליו דברי תורה ונחשב כאלו אכלו משלחנו של מקום מן הטעם אשר התבאר. ובדבר זה אין צריך ראיה כלל כי הם דברי שכל, רק עיקר הראיה מנין לומר כאלו אכלו משלחנו של מקום, דאם לא שייך שלחן כלל כלפי מעלה לא יתכן לומר כאלו אכלו משלחנו של מקום, וכיון דשייך שלחן אצל הקב"ה שוב אנו אומרים מסברא שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה כמו שפרשנו למעלה. ועוד אי לאו ללמדינו בא כי שלחנו של אדם נחשב ג"כ שלחנו של מקום, למה קרא המזבח שלחן ולא כתב זה המזבח אשר לפני ה', אלא ללמוד כי שלחן האדם ג"כ נחשב כמו שלחן המקום ובודאי דבר זה כשאומרי' עליו דברי תורה וזה ידעינן מסברא בלבד וזהו הפי' האמיתי, ואל תטריח עצמך לדרוש המקרא כלל וכמו שהתבאר סיפא דמתניתין שלשה שאכלו על שלחן ואמרו עליו דברי תורה, כך יתבאר גם כן רישא דמתניתין שלשה שאכלו על שלחן ולא אמרו עליו דברי תורה, ומן הסברא היה לו לשנות קודם הסיפא שלשה שאכלו ויש ביניהם דברי תורה, רק מפני ששנה לפני זה שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, קבע אחריו שלשה שיושבים ואוכלים ואין ביניהם דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. וזה כי מפני שראוי שיהיו מדברים על השלחן דברי תורה כאשר הם שלשה כמו שאמרנו כי ראוי שיהיה הכל אל הש"י, וכאשר אין מדברים עליו דברי תורה הרי השלחן הזה יש לו הסרה מן הש"י, אשר היה ראוי להעלות השלחן זה עד שיהיה לפני הש"י, וכל הסרה מן הש"י הרי הוא נוטה אל הע"ז כי הע"ז הוא סלוק והסרה מן הש"י. ולפיכך אמר שאם אין מדברים עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, שהרי מסלקים השלחן שלפני הש"י לצד אחר. ומביא ראיה מן הכתוב שאמר כי כל שלחנות וגו' וראיה זאת שנקרא מה שמקריבין עליו שלחן כמו שנקרא שלחן הקב"ה שלחן גבוה, כי אלקים אחרים הם, ולפיכך השלחן הזה שאין עליו דברי תורה והוא מוסר מן הש"י הוא השלחן אשר הוא שייך לע"ז הוא מזבח לע"ז, שהרי קרא הכתוב המזבח לע"ז שלחן א"כ המזבח והשלחן הוא דבר אחד דלא בחנם נקרא מזבח ע"ז שלחן, אלא להכי הוא דאתי כי שלחנו של אדם שאין עליו תורה זבחי מתים הוא, ומאחר ששלחן זה הוא לע"ז נחשב כמו מזבח לע"ז בודאי. והכתוב אמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה ולא אמר כי כל שלחנות מלאו זבחי מתים, ובשביל זה מפרשים פירושים רחוקים מאוד, ולא ידעו פירוש הכתוב מה שאמר בלי מקום אבל הכתוב קרא קרבנות שלהם שהם זבחי מתים קיא צואה בלי מקום, וזה כי קרבנות שלהם הם כמו קיא צואה, שקיא צואה שהוא יוצא מן האדם אין ספק שהוא יוצא מן האצטומכא בשביל שהוא זר ונכרי אליו, שאם לא היה זר ונכרי אל האדם היה נשאר באצטומכא, אבל בשביל שהוא זר יוצא מן האצטומכא, וכך הקרבנות שהם מקריבים לאל זר שאינם אלהות שנקראת עבודה זרה הוא קיא צואה שהיא זרה לאדם, ולא שתהיה נקראת צואה שהצואה שהוא בדרך הטבע ומנהגו של עולם אינו זר ונכרי שכך הוא מנהגו של עולם, אבל קיא צואה שהיא זרה ונכרי' מן הטבע היא זרה לגמרי. וזה שאמר בלי מקום, כלומר שכל דבר בעולם אשר ברא הש"י יש לו מקום אשר הוא נברא עליו שהוא מדריגתו ומקומו וכמו שאמרו אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום וכמו שיתבאר עוד בעז"ה, אבל לדבר זה אין מקום לו שכ"כ הוא זר, לפיכך קראו קיא צואה שהוא בלי מקום, ר"ל כמוציא קיא צואה בעבור שהוא נכרי וזר ואינו בסדר העולם אין לו מקום בעולם כלל ואין האצטומכא מקבל אותו ואינו מקום לו ולכך יוצא ממנה שאינה סובל אותו, וכך קרבנות שלהם שהם זבחי מתים הם בלי מקום שהם זרים ונכרים שכך נקראו קרבנות עבודה זרה ולכך אין מקום להם. ומה שאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה יש לפרש על הפלגות המאוס והתעוב של שלחנם כמו שדרך הכתוב בכל מקום להפליג, אבל עיקר הפירוש כמו שאמר אחר כך בלי מקום שהדבר שיש לו מקום הוא מוגבל, שזה ענין המקום אשר הוא מקיף ומגביל אשר הוא מקום לו, אבל הדבר אשר הוא בלי מקום כמו ענין הע"ז שאין לו מקום כלל בעולם שהוא יוצא חוץ מסדר העולם ומאחר שאין לו מקום אינו מוגבל, ולפיכך כל השלחנות שלהם מלאו קיא צואה כלומר שאין כאן דבר מגביל. אבל מזבח הש"י הקרבנות שעליו אין לומר עליהם כי הוא מלא, אחר שהקרבנות של הש"י יש להם מקום, וכל אשר יש לו מקום הוא מוגבל מצד שהמקום יגביל את אשר בתוכו ולא יאמר על זה כי השלחן מלא בלי מקום. אבל שלחנות ע"ז מלאים קיא צואה בלי מקום ופירשנו בלי מקום כלומר שאין מקום לקרבן שלהם ולפיכך לא יוגבל. וכל הדברים האלו יש להבין ממה שהש"י נקרא מקום ופירושו שהוא יתברך מקומו של עולם בכלל, ודבר זה שהוא תקרובת של ע"ז והוא יוצא מן הש"י שהוא מקומו של עולם הוא בלא מקום בודאי. ומפני זה תבין מה שאמר כאלו אכלו משלחנו של מקום ולא אמר משלחנו של הקב"ה, וכל זה כדי ללמוד לך על הרישא שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' כי אלו יוצאים מרשותו של הש"י שהוא מקומו של עולם, וכל המקומות תחת המקום הוא הש"י אשר הוא כולל כל המקומות, ואין לקרבן שלהם שהוא לע"ז מקום ולכך נחשב שלחנות שלהם מלא קיא צואה אע"ג שאין השלחן מלא, כיון שאין לקרבן של ע"ז מקום בעצמו אשר המקום מקיף ומגביל את הדבר אשר בתוכו ופירוש ברור הוא ואין ספק כלל:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

הודיענו בהאי דנקט שאכלו לשון עבר שאין משיחין בסעודה. א"נ אמר אכלו לשון עבר לכוונה אחרת וידוייק גם מלת אחד דקאמר שהיא מיותרת עם מה ששמעתי אומרים על פסוק ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך שנכנס בלשון רבים ועבדתם ויצא בלשון יחיד דקאמר וברך את לחמך וגו', אמנם השמיענו שבענין התפלה טובים הרבים מן היחיד כי ברוב עם הדרת מלך ומעולם לא יתפלל ביחיד כענין פנה אל תפלת הערער ועל כן אמר ועבדתם כי עבודה זו תפלה, אמנם בענין המאכל מעולם לא יתקבצו לאכול אחד עם חבירו כי מעולם לא ימשך שום דבר טוב מהתחברם לאכול ביחד ויותר טוב הוא שיאכל כל א' לבדו. ולרמוז לזה אפקיה בלשון יחיד ואמר וברך את לחמך ואת מימיך. על כן אמר בכאן שלשה שאכלו וכו' כלומר האמת והטוב היה שלא יאכלו על שולחן אחד אמנם אם כבר אירע שאכלו על שולחן אחד צריך שיאמרו עליו דברי תורה ואף אם נאמר שהאכילה והשתיה אין בזה עון אשר חטא עם כל זה מן החטא הקל נמשך אל החמור עד שנאבד מן העולם וכמ"ש הכתוב חטא חטאה וגו' ויש לשאול חדא כי כבר אמר למעלה כי ה' הוגה על רוב פשעיה וא"כ למה חזר ואמר חטא חטאה וגו' ועוד כי למעלה אמר פשע ובכאן חטא ועוד דלמעלה אמר פשעיה בלשון רבים וכאן אמר חטא בלשון יחיד, ונראה לומר כי ידוע הוא שהיצה"ר מגרה לאדם עד שיתחיל לחטוא אפי' חטא קטן ומן הקל מסית אותו אל החמור כי עבירה גוררת עבירה, וז"ש חטא חטאה ירושלים והוא על חטא הראשון וע"כ לנדה היתה כי מאותו החטא נמשכו לה עונות ופשעים רבים וז"ש על רוב פשעיה וגו' וכן הוא האכילה והשתיה כי אם קלה היא בעיני האדם קשה היא כי היא סבה אל העבירות החמורות כי זנות יין ותירוש יקח לב ולא יתוקן זה רק כאשר יאמרו עליו ד"ת ואם לא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. והכוונה שרז"ל אמרו כי השולחן בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים ולא מזבח לכפר על כל עונותינו השולחן שאמרו עליו דברי תורה הוא במקום מזבח ומכפר כמזבח ואם לא אמרו עליו. דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים להשמיענו כי לא די שלא נתכפרו עונותיו כאלו הקריב זבחי שלמים על גבי המזבח רק אדרבא מעלים עליהם כאלו אכלו מזבחי מתים כלומר כאלו הקריבו תקרובת לע"א ואכלו מאותן הזבחים והביא ראיה לזה שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא וגו'. והענין כי למעלה דבר בשכורים השותים לצבות בטן ולנפיל ירך והוא הוא השולחן שלא אמרו עליו ד"ת שכן כתיב וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, ועל שולחנות כיוצא באלו קרא אותם קיא צואה ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה וגו'. וכוון להשמיענו לפי שמדרך המאכל שלא יעשה קיא וצואה רק אחר שאכל האדם ויתעכל המזון בתוך מעיו, אמנם אלו הנזכר למעלה שלא אמרו ד"ת על השולחן רק שגו ותעו הרי אלו המאכלים אשר עלו על השולחנות מעלה אני עליהם כאלו היו קיא וצואה שנא' כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואומרו בלי מקום הכוונה מבלי היות מקומה כאן כי לא תקרא צואה רק אחר שתתעכל ובכאן בהיותה על השולחן מאז קרא אותה קיא וצואה על שלא אמרו עליו ד"ת אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום כלומר שכיון שידוע ששנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת שכינה שרויה ביניהם כמ"ש הכתוב אז נדברו וגו' ויקשב ה' וישמע וכ"ש שלשה וכיון שאמרו על השלחן ד"ת פשיטא א"כ שהקב"ה בא שם ויושב עמהם וא"כ הרי זה השלחן יקרא שולחנו של מקום והוא שולחן אשר לפני ה':

ואפשר שאמר כאלו אכלו משולחנו של מקום והכוונה שמעלה עליהם כאלו הקריבו קרבנות לו יתברך ומה שאוכלין אוכלין משולחנו של מקום. על דרך מ"ש ז"ל כהנים משולחן גבוה קא זכו וג"כ אלו כאלו הקריבו קרבנות ומשולחנו קא זכו שהשולחן בזמן הזה הוא במקום מזבח ועל זה הביא ראיה ואמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. והענין הוא כי רישיה דקרא כתוב על המזבח דכתיב והמזבח עץ שלש אמות וגו' ואח"כ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ופי' הפסוק יהיה כי מלת זה המורה באצבע הוא על המזבח הנזכר ואמר זה כלומר זה המזבח אשר הראיתיך הוא השולחן אשר לפני ה' כלומר השוה אותם כי השולחן אשר לפני ה' והוא השולחן אשר אמרו עליו ד"ת כי אותו השולחן הוא לפניו לפי שהוא שרוי שם וזה המזבח הוא בעצמו השולחן אשר לפני ה' וכמו שהכהנים אוכלים הקרבנות הנקרבים על גבי המזבח כי משולחן גבוה קא זכו כן אלו בעצמם האוכלים על השולחן אשר לפני ה' הרי הם כאלו אכלו משולחנו של מקום ומשולחן גבוה קא זכו וכמו כן אמרו ז"ל כי זה מכפר בזמן שבהמ"ק קיים וזה מכפר בזמן הזה:

אמנם הראיה שמביא מפסוק כי כל שלחנות מלאו קיא לשולחן שלא אמרו עליו ד"ת לפי שלמעלה מזה דבר ברשעת בני אדם השכורים השותים במזרקי יין ואמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, ואמר ביין שגו לפי שהוא יותר טוב מהשכר ואינו כ"כ משכר אמנם אותם שנמשכו בשכר הם תעו כי הוא יותר משוגג ולכן תעו אלו במה שנמשכו אחר השכר כי אין בו תועלת רק נזק ואפי' הכהן ונביא תעו בשכר נבלעו מן היין ואומרו שגו ברואה יפורש באחד מארבעה פנים או שגו ברואה לפי שכשמשתכר האדם הרבה אז ראות האדם מתערבב כמ"ש שהמע"ה על השותה יין עיניך יראו זרות וגו' וכל מה שרואה מחוי על חד תרין. פירוש שני לפי שהעין הוא הסרסור הראשון של העבירה כי העין רואה והלב אחר כך חומד ואמר שגו ברואה כלומר בעין הרואה שהיו רואים בעיניהם הדברים שיש איסור בראייתם כמו עריות וכיוצא בהם כמ"ש החכם לתלמידיו אל תפנו אל האלילים שלא יראו לנשים. פירוש שלישי לפי שהשוגג לא יעשה אותו האדם כי אם בדבר הנעלם מן העין והוא לא ידע ואשם, אמנם בדבר שהרואה אותו הוא דבר פשוט שהוא אסור לא שייך ביה שגגה ואלו שגו ועשו את עצמם כשוגגים ברואה כלומר בדבר שכל אחד מהם רואה שהיה אסור ולא נעלם מעיני כל חי. פירוש הרביעי והוא הנכון והוא האדם צריך שיסתכל שיש למעלה ממנו עין רואה והוא הש"י אשר עיניו פקוחות על כל דרכי ב"א ולא ידעו ולא הבינו אלו רק שגו ברואה שהוא הש"י הם שגו בזה ואמרו מי רואנו ומי יודענו באופן שנראה מכללות אלו הפסוקים של מעלה שכל גבורתם היתה לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר ושגו ותעו בזה ובודאי ששולחן כזה לא אמרו עליו ד"ת וע"כ סמך ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.

ורבינו עובדיה ז"ל פי' ולא אמרו עליו ד"ת ובבהמ"ז שמברכין על השולחן יוצאים י"ח וחשוב כאלו אמרו עליו ד"ת כך שמעתי. זבחי מתים תקרובת ע"ג דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מלאו קיא צואה וע"ג קרויה צואה דכתיב צא תאמר לו. בלי מקום בשביל שלא הזכירו שמושל מקום על השולחן. דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' מיד כשדבר אלי בד"ת נקרא שולחן אשר לפני ה' עכ"ל:

והחסיד ז"ל פי' ז"ל כתב הר"י ן' שושן ז"ל פליאה נשגבה ממני טעם דעת שלשה ולא אמר שנים ואולי כי השנים שעסקו בדברים בטלים יהיו נדונים כשוגגים אבל כשהם שלשה היה לו לג' להזכירו. ונ"ל כי כל שיגדל הקיבוץ נתחייבו יותר להזכיר שמו והשוכחים בעת ההיא מחללים השם ולפיכך עלה שכר פנחס לאין סוף כי נתחלל ע"י זמרי ונתקדש על ידו וזה הטעם שנתחייבו הג' בזימון שיקדש האחד את השם ברבים, כאלו אכלו מזבחי מתים פירשו בו הגלגלים וכוכבים ומזלות נקראים מתים בערך חי העולמים והמדברים בד"ת יורו כי ניתן הכל מאת רוכב שמים ואלו שלא אמרו ד"ת כפרו בזה וכאלו אכלו מזבחיהם וייחסו הכל להם לבדם:

ול"נ כי זבחי מתים ממש הם כי הכסילים יחשבו כי המתים אוכלים. והודיענו התנא כי הש"י ברא כל אלו הדברים כדי שיעבדוהו בני האדם ולכן כשימשך התכלית אין יחשבו ההכנות כמו התכלית עצמו אבל כשהוא להפך תחשב אותה האכילה כאלו לא היתה בעולם כי הדברים שסופן להפסד כאלו נפסדו מעתה, ולכן נחשב לאוכלים שלא המשיכו האכילה כאלו לא היתה בעולם אכילה כלל אבל הם נדמים כאוכלים ואינו כן לפי האמת כדמיון המתים שנחשבים אוכלים ואינם אוכלים אבל כשאמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום כי אלו הדברים אע"פ שהם מהדברים שמקבלים הפסד בהתחברם לדברים הנצחיים ויהיו הכנה להם יחשבו כי הם נצחיים. ואמר התנא אם אין תורה אין קמח, וא"א שיהיה כפשוטו שהרי כמה סאין קמח בהרבה בתים ואין שם ריח תורה. אבל רצה שכיון שאין התכלית המכוון נמשך ממנו נתבטל מציאות הקמח ההוא והוי בטיל וחשוב כעפרא דארעא. ואומרו צואה בלי מקום יש לפרשו כפשוטו שלא ימלא מקום הצואה ההיא כי היא רוחניית והיא כנגד כחות הטומאה כמובא בלשון חכמים כי נאמר לאדם שלא יכנס לתוך הבית כי טומאה בבית והכניס ראשו ולא ראה מאומה ותמה ואמר כי לא ראה דבר בבית כי חשב שהטומאה הוא דבר שיש בו ממש והוא לא ידע כי הטומאה הוא דבר שאינו ממלא מקום. ולזה קרא השולחן הטהור שולחנו של מקום שמורידים השפע הטהור מן הכחות הטהורים וזמן הסעודה מעבר מסוכן שאם ימשך אז אחרי היצר וגבר עמלק וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל וזהו טעם מה שכתב בפי' מקום והבינהו כי נחמד הוא, עכ"ל:

והרי"א ז"ל פי' כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום לפי שלמעלה דבר על החכמים וגבורים וכל העם אשר נמשכו אחר היין והמשיך לזה ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום להגיד שלרוב שכרותם ושקעותם במאכל ובמשתה היו כל שולחנות מהאנשים האלה הנזכרים מלאים קיא צואה בלי מקום ר"ל שהיו מתמלאים כל כך מהמאכל והמשתה שלא יוכלו להתנועע מהשולחן ושם יעשו צרכיהם מדרך הפה שהוא הקיא ומדרך המטה שהיא הצואה מבלי שיפרדו למקום נפרד לעשות צרכיהם כמו שצותה תורה והוא אומרו בלי מקום. או יהיה פירושו כי לרבוי המאכל והמשתה יצטרכו להקיא ולהשתין ולצאת לפי שאין בגופותיהן ואצטמכותן מקום להכנס שמה מחוץ, ולכן בסבת רוב ההכנסה מהמאכל והמשתה יצא מיד שם בהיותם על השולחן מה שלא יוכלו לסובלו, וז"ש בלי מקום ר"ל בלי היות מקום בגופם שיוכל לשחת כל מה שיאכלו, ולפי שהיה כל זה להעדר דרכי התורה והתעסקותה סמך לומר את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה. הנה אם כן קרא זה זבחי מתים להיותם כאנשים מתים שאין להם שכל ואור עיניהם גם הם אין אתם ופקו פליליה. ואמנם למה הגביל ר' שמעון מספר הג' ולא אמר ומנין שאפי' שנים ומנין שאפי' אחד לפי שיהיה בדעתו שד"ת הצריכים וההכרחיים על השולחן הוא ברכת זימון אשר בו מהתורה מהנביאים מהכתובים ומדבריהם ז"ל ולפי שאין זמון כי אם בג' הוצרך לומר שלשה שאכלו אמנם כשאוכלים שנים או אחד עם היות שיברכו אין שכינה שרויה ביניהם ולא יאמר כאלו אכלו משולחנו של מקום אבל הקב"ה קובע לו שכר כמאמר רבי חנניא בן תרדיון עכ"ל:

והר"י בר שלמה פי' פסוק כי כל שולחנות ע"ד הפשט כי אלו שמתקבצים לאכול ולשתות משתכרים ומקיאים עד שממלאים מהקיא שולחנם עד שאינם מניחים בשולחן מקום נקי עכ"ל. ולב אבות כתב וז"ל כי שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת אלו בוודאי הורו שהמאכלים ההם שאכלו וזבחיהם והכנותם לא היה אלא כדי לזון את גופותם שהם מתים וכלים ונפסדים וא"כ הרי זה כאלו אכלו מזבחי מתים והביא ראיה מן הפסוק אשר שם מדבר גם כן מג' אנשים כמו שכתבו קצת המפרשים אשר שלשה כפי חוקם היה ראוי שיהיו דורשים השלמות העיוני והם החכם והכהן והנביא כי תחלה זכר החכם שהוא היושב על המשפט ולוחם מלחמות התורה ואח"כ זכר הכהן והנביא ואמר עליהם ששגו בשכר ובתענוגי הגוף כי שלשתם חשבו שהאכילה והמשתה הוא התכלית כאלו שמו מזון הגוף המת תכלית הסעודה, ולכן אמר עליהם שלפי סברת אלה, השולחנות שלהם מלאו קיא וצואה בלי הזכרת המקום ברוך הוא שהיא מזון הנפש כמו שפירשו המפרשים והטעם שמלאו קיא וצואה הוא לפי שאחר שהנדרש מהם אינו אלא מזון הגוף הנקלה וידוע שהקיא והצואה הם ענינים מוכרחים להמצא במזון הגוף הרי הוא כאלו הם עצמם מלאו שולחנם קיא וצואה. עכ"ל:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל פי' רבי שמעון אומר וכו', טעם סמיכות זה הענין לדברי רבי חנניא להורות לנו שצריך האדם קודם שיאכל שיקבע עתים לתורה ובשעת האכילה שאינו יכול לפתוח ספר ידבר במה שלמד כבר וישתעשע במה ששנה קודם ואם בא לידו חידוש יספר לחבירו וכשיעשה זה אז יתקיים בכל דרכיך דעהו, ומזה הענין יפורש ג"כ מה שאמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך כלומר כשתשב ללחום ליתן לחם לכחות החומריות אשר הם באים מצד היצה"ר המושל עליך בין תבין את אשר לפניך כלומר התבונן במה שלמדת קודם האכילה וזהו אשר לפניך אם תעשה זה אז ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה והוא כאלו אתה נועץ חרב בגוף שלך ואז ישבר כח היצה"ר אם בעל נפש אתה. ואמר כאלו אכלו מזבחי מתים כלומר כאותם המתים שאין להם נפש אלא גוף ג"כ אלו אינם נותנים חלק כי אם לגוף הנגוף והביא ראיה מפסוק כי כל שלחנות מלאו קיא הנה קודם זה אמר הנביא גם אלה ביין שגו ובשכר תעו ומ"ש גם אלה מרבה יהודה ובנימין שהם ראו מה שעשו עשרת השבטים השותים במזרקי יין ויאכלו מפרי דרכם ויגלו מעל שולחן אביהם והם ראו לקחו מוסר רק גם הם ביין שגו ולפי שאינו מערבב כ"כ השכל אמר שגו ובשכר שהוא יותר חזק לערבב השכל אמר תעו ואמר כהן ונביא על דרך עמי מאשריך מתעים וח"ו אינו מדבר בנביאי האמת וצדק רק על נביאי השקר וקרא אותם נביא לפי סברתם שהיו חושבים שהם נביאים ואמר שגו ברואה כלומר מרוע טבעם עזבו נביאי האמת והלכו אחרי הרואה והנביא של השקר. או יאמר שנמשכו אחר החומר אשר לא יראה ולא ישמע ולא יבין ושגו ברואה והוא השכל ולא הלכו אחריו והניחוהו. או יאמר ששגו אחרי אהבת הגוף אשר הוא נראה להם בחוש העין וזהו ברואה דקאמר:

או יאמר שגו ברואה שבא להודיע שטעותם היה נראה לעין המורגש והוא שרוב האכילות אשר הם חושבים שהוא תכלית האחרון ואין בהם שום תועלת אפי' לגוף כ"ש לנפש לפי שרוב האכילות מביאו לאדם לידי חולי רע. ולפי שהאכילות רובם מביאים לידי קלון וחרפה לזה סמך כי כל שולחנות מלאי קיא צואה. והנה יפורש זה הכתוב כפי זאת הדעת, ראה כמה נגע וקלון יגיע לאדם מהאכילות עד שהם מקיאים ומוציאים הרעי והצואה דרך פיהם שלא כדרך טבע שמטבע העולם הוא שהרעי והצואה יצאו מלמטה אמנם אלו הם מוציאים אותו חוץ ממקום טבעו וז"ש בלי מקום, וז"ש לא די שהקיא שהם מקיאים אשר דינו לצאת דרך הפה אלא אפילו הצואה הם מוציאים אותו חוץ ממקום טבעה, וזה הפירוש נ"ל כפתור ופרח כפי פשט הכתוב. עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש זה השולחן אשר לפני ה' אע"פ שעל המזבח נאמר קראו שולחן על שם שמנתחים בו הנתחים ואפקיה בלשון שולחן לאשמועינן בעלמא שכל שולחן שנאמרו עליו ד"ת יקרא שולחן אשר לפני ה':

וה"ר מתתיה היצהרי פירש וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' שכמו שהקדשים שהיו אוכלים אחר הקטרת האימורים משולחן גבוה קא זכו ואכילתם נקראת שולחן גבוה כן הוא בשוה כל שולחן שאומרים עליו דברי תורה. ורשב"ם כתב כי נקט שלשה לפי שסתם שולחן איכא שלשה לזימון: