משנה ראש השנה ד ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ד · משנה ז | >>
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ.
- וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל, הָרִאשׁוֹן מַקְרֵא אֶת הַהַלֵּל:
העובר לפני התיבה,
- ביום טוב של ראש השנה השני - מתקיע.
- ובשעת ההלל הראשון -
- מקרא - את ההלל.
לא התקינו זה אלא בעת צרה לפי שהיו שומרין לאותו שהיה מתפלל שחרית שלא יתקע בשופר, וכשהיו משלימין התפלה היו השומרים הולכים לדרכם, ולפיכך אותו שהיה עובר לפני התיבה להתפלל תפלת מוסף היה תוקע.
ואמרו ובשעת ההלל - לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו, ומברוח ומנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה:
השני מתקיע - המתפלל תפלת המוספין יא מתקיע, ולא המתפלל תפלה של שחרית. ובשעת השמד תקנו כך, שגזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל שש שעות של זמן תפלת השחר, לכך העבירו התקיעה מתפלת השחר לתפלת המוספים יב:
ובשעת ההלל - משום דאין אומרים הללבר"ה וביוה"כ יד, קתני ובשעת ההלל, כלומר בשאר יו"ט שאומרים הלל:
השני מתקיע. פירש הר"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש"צ אחר. הר"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ"ש הר"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית:
מתקיע. מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא"ש:
ובשעת ההלל. כתב הרמב"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ':
הראשון מקרא את ההלל. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא:
מקרא ולא קתני קורא. היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר"ן. ועיין משנה י' פ"ג דסוכה:
(יא) (על הברטנורא) ומנהגם היה שש"צ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא ש"צ אחר. הר"נ:
(יב) (על הברטנורא) ואע"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא אע"ג דזריזין מקדימין כו' דחיישינן שמא יחזיר הדבר לקלקולו. תוספ'. וכתב הר"נ דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל וקודם לכן היה הכל בשחרית:
(יג) (על המשנה) מתקיע. מדלא תנן תוקע. דקדק רבינו האי שאין ש"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן בפ"ה דברכות לענין נשיאת כפים וכל חלוקי דינין דהתם שייכי נמי הכא. הרא"ש:
(יד) (על הברטנורא) דאפשר מלך יושב על כסא דין וספריחיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. גמרא:
(טו) (על המשנה) הראשון כו'. משום דזריזין מקדימין למצות. גמ'.
(טז) (על המשנה) מקרא. ולא קתני קורא ה"ט לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה. הר"נ:
השני מתקיע: ובגמ' פרכינן ונעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות ומשני בשעת השמד שנו ומפורש בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו שונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים עמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דמגו דאינון חמיין לון קרון את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותקעין אינון אמרין בנמוסיהון אינון עסקין וא"ת למה לי טעמא דשעת השמד תיפוק לי דתקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא ט' לפי שמזכירין בהן מלכיות זכרונות ושורפות אבל בשחרית ליכא אלא שבע ברכות ומש"ה לא תקעינן בהו איכא למימר דהכי קאמרינן אמאי לא תקון רבנן ט' בשחרית כי היכי דניתקע בשחרית משום זריזים מקדימין למצות ומשני משום שמד וכדכתיבנא אבל מתחלה גם סדר ברכות הוה בשחרית ע"כ קיצור מהר"ן ז"ל. ועוד כתב הוא והרא"ש ז"ל בשם רבינו האיי גאון ז"ל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע ש"מ שאין ש"צ תוקע אלא מצוה לאחר לתקוע והטעם נ"ל שמא תשתבש דעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטרוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. והכא נמי דכוותה שאם הוא מובטח שהוא חוזר לתפלתו רשאי לתקוע ולא הוי הפסק והא דקתני ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קתני קורין את ההלל היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה עכ"ל ז"ל. ובטור א"ח סי' תקפ"ה וכן בכל בו סימן ס"ד. וכתוב עוד שם אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נראה לומר שש"צ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ודוקא לענין תקיעות אמרי' דעל השני להתקיע שתקנה לא זזה ממקומה אבל להקרות בס"ת או להקרות ההלל כשאר ימים טובים הראשון מקרא את ההלל ע"כ:
ובשעת ההלל: משום דאין אומרים הלל בר"ה ויה"כ קתני ובשעת ההלל והטעם שאין אומרים כדא"ר אבהו בגמ' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים א"ל אפשר מלך יושב כו':
יכין
מא) השני הש"ץ המתפלל מוסף, דגם הם נהגו בכל יו"ט שאחד מתפלל שחרית ואחר מוסף, וכן משמע בתענית (פ"א מ"ב).
מב) מתקיע ר"ל תוקעין בתפלתו. ולא קאמר "תוקע". דאין ש"צ תוקע רק במובטח שלא יטעה בתפלתו (תקפ"ה). ונ"ל דלא קאמר נמי "בשנייה תוקעין". דקמ"ל דרק בתפלת ש"ץ תוקע ולא בתפלת לחש (ודלא כיש נוהגין שהביא המג"א תקצ"ב). ובאמת בתחלה תקנו הט' ברכות והתקיעות שעל הסדר בתפלת שחרית, וחשבו העכו"ם שישראל תוקעין להתכנס למלחמה, ועמדו והרגום. אמנם כשארבו להם כל הו' שעות ראשונות וראום מתפללין וקורין בתורה, אמרו בנמוסייהו עוסקים., והניחום לתקוע [ומכאן נראה שגם הם היו רגילין להרבות בפיוטים בר"ה, כדי שימשוך יציאתם עד אחר חצות כמונו (כרמג"א תקפ"ד סק"ד) ושכן ראוי לעשות].
מג) ובשעת ההלל בשאר יו"ט.
מד) ראשון מקרא את ההלל המתפלל שחרית, קורא הלל, דזריזין מקדימין למצות. ולא תני "קורא". משום דמנהגם היה שהש"ץ מקרא לצבור (כפ"ג דסוכה).
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת