לדלג לתוכן

משנה עוקצין א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עוקצין פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת עוקציןפרק ראשון ("כל שהוא")>>

פרקי מסכת עוקצין: א ב ג

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


כל שהוא יד ולא שומר, מיטמא ומטמא ולא מצטרף.

שומר, אף על פי שאינו יד, מיטמא ומטמא ומצטרף.

לא שומר ולא יד, לא מיטמא ולא מטמא.

שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין, והפיטמא שלהן בין לחה בין יבשה, והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל, שרשי החזרים והצנון והנפוס, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, שרש צנון גדול, מצטרף. והסיב שלו, אינו מצטרף.

שרשי המיתנא והפיגום וירקות שדה וירקות גנה שעקרן לשתלן, והשדרה של שבולת והלבוש שלה, רבי אליעזר אומר אף הסיג של רצפות, הרי אלו מיטמאים ומטמאים ומצטרפין.

אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפין:

שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהם יבשים, והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל, ויד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן, יד האשכול כל שהוא, וזנב של אשכול שריקנו, ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים, וקנה של שבולת שלשה טפחים, ויד כל הנקצרים שלשה, ושאין דרכן לקצר ידיהם ושרשיהם כל שהן, ומלעין של שבולין, הרי אלו מיטמאים ומטמאין ולא מצטרפין.

אלו לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין:

שרשי קולסי הכרוב, וחלפות תרדים, והלפת, את שדרכם ליגזז ונעקרו.

רבי יוסי מטמא בכולן, ומטהר בשרשי קולסי הכרוב והלפת.

כל ידות האוכלין שבססן בגורן, טהורים.

רבי יוסי מטמא.

פסיגה של אשכול שריקנה, טהורה.

שייר בה גרגיר אחד, טמאה.

שרביט של תמרה שריקנו, טהור.

שייר בו תמרה אחת, טמא.

וכן בקטניות. שרביט שריקנו, טהור. שייר בו גרגיר אחד, טמא.

רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול, ומטמא בשל קטניות, מפני שהוא רוצה במשמושן.

עוקצי תאנים וגרוגרות והכלוסים והחרובים, הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין.

רבי יוסי אומר, אף עוקץ דלעת.

עוקצי האגסין והקרוסטמלין והפרישין והעוזרדין, עוקץ דלעת טפח, עוקץ קונרס טפח, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, טפחיים, הרי אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפים.

ושאר כל העוקצים, לא מיטמאין ולא מטמאין.

(א) כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר, מִטַּמֵּא וּמְטַּמֵּא וְלֹא מִצְטָרֵף. שׁוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד, מִטַּמֵּא וּמְטַּמֵּא וּמִצְטָרֵף. לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד, לֹא מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַּמֵּא.


(ב) שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל, מִצְטָרֵף. וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שֹׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין.


(ג) אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין, שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם יְבֵשִׁים, וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, וְיַד הַפַּרְכִּיל טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, יַד הָאֶשְׁכּוֹל כָּל שֶׁהוּא, וְזָנָב שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנוֹ, וְיַד הַמַּכְבֵּד שֶׁל תְּמָרָה אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקָנֶה שֶׁל שִׁבֹּלֶת שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִים שְׁלֹשָׁה, וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקָּצֵר יְדֵיהֶם וְשָׁרְשֵיהֶם כָּל שֶׁהֵן, וּמְלָעִין שֶׁל שִׁבֳּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין.


(ד) אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין, שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחָלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעְקָרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן, וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלֶּפֶת.


(ה) כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגֹּרֶן, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ, טְהוֹרָה. שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגִּיר אֶחָד, טְמֵאָה. שַׁרְבִיט שֶׁל תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת, טָמֵא. וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגִּיר אֶחָד, טָמֵא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁמוּשָׁן.


(ו) עֻקְצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגְרוֹת וְהַכְּלוּסִים וְהַחֲרוּבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עֹקֶץ דְּלַעַת. עֻקְצֵי הָאַגַּסִּין וְהַקְּרוּסְטְמָלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהַעֻזְרָדִין, עֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח, עֹקֶץ קוּנְרָס טֶפַח, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, טְפָחַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִים. וּשְׁאָר כָּל הָעֻקְצִים, לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין.

נוסח הרמב"ם

(א) כל שהוא יד, ולא שומר - מיטמא, ומטמא, ולא מצטרף.

שומר, אף על פי שאינו יד - מיטמא, ומטמא, ומצטרף.
לא שומר, ולא יד - לא מיטמא, ולא מטמא.


(ב) שורשי השום, והבצלים, והקפלוטות - בזמן שהן לחים,

והפטמה שלהן - בין לחה, בין יבשה,
והעמוד - שהוא מכוון כנגד האוכל,
שורשי החזרים, והצנון, והנפוס -
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
שורש צנון גדול - מצטרף,
והסיב שלו - אינו מצטרף.
שורשי המינתה, והפיגם,
ירקות שדה, וירקות גינה - שעיקרן לשתלים,
והשזרה של שיבולת, והלבוש שלה,
רבי אלעזר אומר: אף הסג של רצפית -
הרי אלו - מיטמאין, ומטמאין, ומצטרפין.


(ג) אלו מיטמאין, ומטמאין, ולא מצטרפין -

שורשי השום, והבצלים, והקפלוטות - בזמן שהן יבשין,
והעמוד - שאינו מכוון כנגד האוכל,
ויד הפרכיל - טפח מכאן וטפח מכאן,
יד האשכול - כל שהוא,
וזנב של אשכול שריקנה,
ויד המכבד של תמרה - ארבעה טפחים,
וקנה של שיבולת - שלשה טפחים,
ויד כל הנקצרים שלשה,
ושאין דרכן להיקצר, ידיהן ושורשיהן - כל שהן,
ומלעין של שיבולין -
הרי אלו מיטמאין, ומטמאין, ולא מצטרפין.


(ד) אלו לא מיטמאין, ולא מטמאין, ולא מצטרפין -

שורשי קולסי אכרוב,
וחלפות תרדין, והלפת,
את שדרכן להיגזז - ונעקרו.
רבי יוסי - מטמא בכולן,
ומטהר - בשורשי קולסי אכרוב והלפת.


(ה) כל ידות האוכלין שבססן בגורן - טהורין.

רבי יוסי - מטמא.
פסיגה של אשכול -
שריקנה - טהורה,
שייר בה גרגר אחד - טמאה.
שרביט של תמרה -
שריקנו - טהור,
שייר בו תמרה אחת - טמא.
וכן בקטניות שרביט -
שריקנו - טהור,
שייר בו גרגר אחד - טמא.
רבי אלעזר בן עזריה - מטהר בשל פול,
ומטמא בשל קטניות - מפני שהוא רוצה במשמושן.


(ו) עוקצי תאנים, וגרוגרות, והכליסין, והחרובין -

הרי אלו מיטמאין, ומטמאין, ומצטרפין.
רבי יוסי אומר: אף עוקץ דלעת.
עוקצי האגסין, והקרוסטמלין, והפרישין, והעוזררין,
עוקץ דלעת - טפח,
ועוקץ קינרס - טפח,
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: טפחיים -
הרי אלו מיטמאין, ומטמאין, ולא מצטרפין.
ושאר כל העוקצין - לא מיטמאין, ולא מטמאין.