משנה סנהדרין ו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ו · משנה ו | >>
נתעכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן.
והקרובים באים ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם.
ולא היו מתאבלין, אבל אונניןל, שאין אנינות אלא בלב.
נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר,
- מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת,
- וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן.
- וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים,
- כְּלוֹמַר: שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם,
- שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם.
- כְּלוֹמַר: שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם,
- וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין,
- אֲבָל אוֹנְנִין,
- שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב:
- אֲבָל אוֹנְנִין,
נתאכל הבשר -
- היו מלקטין את העצמות - וקוברים אותם במקום.
- והקרובים - באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין,
- כלומר, שאין בליבנו עליכם כלום - שדין אמת דנתם.
- ולא היו מתאבלים - אלא אוננים,
- שאין אנינה - אלא בלב.
הקרובים באים - כשנגמר הדין עליו ליהרג.
ואין ראוי להתאבל על הרוגי בית דין לפי שאין עונותיהם מכופרים עד שיתאכל הבשר, והאבלות אין חיובו אלא כשסותמים הקבר כמו שאמרנו משיסתם הגולל, ובאותה שעה אינן בני אבילות, והואיל ונדחו ידחו:
נתעכל הבשר - כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו כח:
מלקטין את העצמות - וקוברים אותן בקברות אבותן:
ולא היו מתאבלים - כדי שיהא בזיונן כפרה להם. ואית דאמרי, לפי שהאבלות חלה משיסתם הגולל, ובאותה שעה אין מתאבלים עליהם שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל כט הבשר, והואיל ואדחי האבלות אדחי:
נתעכל הבשר. לשון הר"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. וכן לשון רש"י. ור"ל בזיון העיכול. ונ"י שכתב בזיון הורדה לתחתית. יתכן לאית דאמרי שכתב הר"ב על פי מה שאפרשהו. אלא שצ"ל דלנ"י סתימת גולל כפירוש רש"י דלקמן וכמנהג הארצות שנותנין המת בארון שלם ומכסין אותו ואח"כ מורידין הארון עסם המת בקבר. כמ"ש בטור י"ד סימן שס"ב ולשון נתעכל לשון כלייה הוא. והרמב"ם בפרק י"ד מהלכות סנהדרין העתיק נתאכל באלף. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דיומא. וע' פרק דלקמן מ"ז בפירוש הר"ב:
ולא היו מתאבלין. כתב הר"ב כדי שתהא בזיונן כפרה להם. ואית דאמרי לפי שהאבלות כו' ובאותה שעה כו' שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר. והואיל ואדחי האבלות. אדחי. נראה לפרש דלאית דאמרי מניעת האבלות לא לכפרה היא אלא שאין ראוי להתאבל עליהם כשעדיין לא נגמרה כפרתן. וכן לשון הרמב"ם ואין ראוי להתאבל על הרוגי ב"ד לפי שאין עונותיהם מכופרים כו'. ע"כ. וטעמא מבואר הוא דבאבוד רשעים רנה ולא אבלות. אבל לאחר שנגמרה כפרתן כיון שנקלה הרי הוא כאחיך וראוי הי' להתאבל. אלא הואיל ואדחי. אדחי. וקשיא לי דהאי דהואיל ואדחי אדחי על כרחנו צריכין אנו לומר ג"כ לפירושא קמא דאע"ג דטעמא דמניעת אבילות הוא משום כפרה. מ"מ כי נגמרה כפרתן שהוא אחר העיכול כמ"ש הר"ב ג"כ בפירושא קמא אמאי לא מתאבל תו עליהן. אלא על כרחך הואיל ואדחי אדחי. וא"כ ה"ל להר"ב לפרש הך הואיל ואדחי בפירוש קמא ולא ה"ל לחלק בין שני הפירושים אלא במניעת התחלת האבלות. דלפירוש קמא משום כפרה. ולפירוש שני שאינם ראוים להתאבל עליהן. אבל במניעת סוף האבלות שוים הם שני הפירושים בטעם אחד. דהואיל ואדחי אדחי. ודקדקתי לדעת מוצא הדברים שכתב הר"ב וראיתי שזה הלשון כדי שתהא בדונן כפרה להם. לשון רש"י הוא בפירוש המשנה. והך אית דאמרי דברי הרמב"ם הן. אבל יש להן שורש בגמרא. אלא שלא נאמר שם כלשון וכסגנון זה. דמעיקרא מסקינן בגמרא דאין אבלות לפי שלא נגמרה כפרתן עד אחר העיכול. ואהא מהדר רב אשי וחולק בזה הלשון. אבלות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הויא. מכי חזו צערה דקברא פורתא. הואיל ואדחי ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר. ופירש"י דרב אשי אמר דלא בעינן לכפרה עיכול בשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא מכפרת. וטעמא דלא היו מתאבלים הואיל ואדחי. ואין ה"נ דהיה רשאי לקוברו בקבר אבותיהם אחר צערא דקברא פורתא. אלא דלא אפשר ליטלו. משום דנבקע כריסו ומסריח. ע"כ. והשתא טעמא דכדי שתהא בזיונן כפרה להם סגיא נמי לרב אשי. אלא דלסוגיא קמא באותו טעם מספיקין שאין מתאבלים כל עיקר עד ליקוט עצמות. שאז חל עליו אבלות הליקוט דתנן סוף פרק ח' דפסחים. דודאי כשנקברים בקבורת האבות שמתחייב בכל דיניהן. אבל לרב אשי לא סגי האי טעמא שלא להתאבל מכי חזי צערא דקברא פורתא. ובעי לטעמא הואיל ואדחי. ומיהו לרב אשי נמי דין אבלות ליקוט יש לו. שזה לא היה חל קודם הליקוט ולא שייך לומר שנדחה. ואדחי לא קאי על אבלות הליקוט. וכן נמי לסברת הרמב"ם דאין מתאבלים היינו אין ראוי כו' לפרש סוגיא קמא נמי מטעם דאין ראוי כו'. ואיכא בינייהו כדאמרן. דלסוגיא קמא אין צריך לטעם דאדחי שזה הטעם דאין ראוי מספיק לזמן העיכול. ולרב אשי אינו מספיק אלא עד התחלת העיכול. ומשם ולהלן צריך לטעמא דהואיל ואדחי. ומכל מקום לסוגיא קמא ולרב אשי. דין אבלות הליקוט יש לו. ולא אמרן דאדחי אלא מהאבלות שלא דליקוט וכמ"ש לפירוש רש"י. ונמצינו למדין דהר"ב והרמב"ם שכתבו שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל והואיל ואדחי אדחי. שלא בדוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. דהיינו מכי חזי צערא דקברא פורתא. ושבטעם מניעת האבלות יש לפרש לסוגיא קמא ולרב אשי בטעם אחד. רוצה לומר לרש"י שניהם נתכונו לטעם שתהא בזיון. אלא לסוגיא קמא סגי בהך טעמא לכל מניעת האבלות עד הליקוט. ולרב אשי לא סגי אלא עד התחלת העיכול. ומשם עד גמר העיכול. מטעם דהואיל ואדחי. וכן נמי להרמב"ם סוגיא קמא ורב אשי. טעם אחד להם במניעת האבלות. לפי שאינו ראוי [להתאבל] כו'. אלא דלסוגיא קמא מספיק לכל המניעה ולרב אשי צריך גם כן להואיל ואדחי כדפרישית לרש"י. וניחא לפרש דברי הר"ב באית דאמרי כו'. דאין מתאבלים כו'. מטעם בזיון. כשטת רש"י שהתחיל בה הר"ב ועד שיתעכל נפרש בין בלשון הר"ב בין בלשון הרמב"ם. דרוצה לומר עד התחלת העיכול וזה אמת ברור. ובפירוש משיסתם הגולל יש להר"ב פירושים שונים. האחד במ"ג פ"ז דנזיר. שמפרש כפירוש רש"י כסוי הארון. והשני במ"ד פ"ב דאהלות שמפרש כפירוש רבינו תם. אבן שסותם פי הקבר מלמעלה. [ולעד"ן שאפשר לומר דמ"ש הר"ב והואיל ואדחי אדחי. אשני פירושים קאי. ודו"ק]:
אבל אוננין. דאין זה כבוד להרוג. ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד. רש"י. ולסברת הרמב"ם דטעם מניעת האבלות לפי שאין ראוי להתאבל כו' היינו כשהאבלות נראה לזולתו. אבל להתאונן בלבו ואין רואה. זה אינו שלא מן הראוי. דמכל מקום קרובו הוא:
(כח) (על הברטנורא) רש"י. ור"ל בזיון העיכול. ועתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) פירוש הראשון הוא פירש"י במשנה. ופירוש השני הוא מהר"מ לפי המסקנא, שהכפרה נגמרת בצערא דחיבוט הקבר פורתא. ובין להס"ד ובין להמסקנא אבלות הליקוט יש לו. אלא דלהס"ד עד שעת הליקוט שהוא בתר העיכול אין מתאבלין כדי שתהא בזיונן כפרה (והר"מ מפרש שאין ראוי להתאבל עליהן כשעדיין לא נתכפרו) ואין כאן דחוי כלל שום אבלות. ולהמסקנא טעם דשתהא בזיונן (או שאין ראוי כו') אין מספיק אלא עד התחלת העיכול דכיון שאז נגמרה כפרתן ראוי להתאבל עליהן, והוצרך לטעם דהואיל ואידחי. ולפ"ז מ"ש הר"ב וכן הר"מ עד שיתעכל, לאו דוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) אוננין. דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך, שאין אנינות אלא בלב. רש"י. ועתוי"ט:
בפי' רעז"ל ואית דאמרי וכו': אמר המלקט הוא פי' הרמב"ם ז"ל וכן פי' רב אשי בגמרא וע"ש עוד דמוכח מן הגמרא דמשעה שהיה לו צער דקברא פורתא הויא ליה גמר כפרה וזה שאין מביאין אותו לקברות אבותיו עד שיתעכל הבשר משום דלא אפשר ליטלו משם אחר שנבקעה כריסו שהוא מסריח הלכך ממתינין לו עד שיתעכל בשרו ולאבלות נמי כיון שנדחית שנסתם הגולל שהיא שעת דין התחלת אבלות שאין להם להתאבל עד שתגמר כפרתו כיון שנדחית נדחית לגמרי ואפילו אחר שנגמרה כפרתו שוב אין מתאבלין עליו:
אבל אוננים: דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד רש"י ז"ל. ומכאן מביאין ראיה רבני צרפת דאבילות אפילו יום ראשון אינו מן התורה שאע"פ שאמרו בכמה דוכתי דאנינות יום ראשון הוא מן התורה אין לשון אבלות ולשון אנינות שוה כדמוכח הכא במתני':
בשלום הדיינים ובשלום העדים כלומר דעו שאין בלבנו וכו': כן יש בקצת נוסחאות הגרסא. אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה ושואלין בשלום העדים ושלום הדיינין וכו':
אלא אוננין: שאין אנינות אלא בלב. וביד שם פרק שלשה עשר סי' ו' ובפי"ד סי' ט' ובפ"א דהלכות אבל סי' ט':
יכין
וקוברין אותן במקומן: אצל אבותיהן, מדכבר נתכפרו משהתחיל הבשר להתעכל, רק שאז לא היה אפשר לפתוח קברן ולקברן כאן, מדנבקע הכרס ונסרח, דאע"ג דמותר לפתוח קברו אז, מדליכא למיחש משום חרדת הדין גביה [כתשו' חו"י דרמ"ז ב']. עכ"פ אין רשאין לנוולו, מדאיכא לועג לרש [כב"ב דקנ"ה. אמנם ק"ל הרי אפילו לתקנת אחרים אמרי' תנוול ותנוול [כב"ב קנ"ד ב'], מכ"ש לתקנת עצמו לקברו אצל אבותיו. ונ"ל דהתם. שאני דיש הפסד, משא"כ הכא אין לו הפסד דהרי יקבר שם לבסוף]:
והקרובים באים: מיד אחרי שנהרג:
כלומר: ר"ל כאומר:
שדין אמת דנתם: רק שלא אמרו כן בפירוש, מפני כבוד המת, וגם מדקשה עליהן מפני כבוד עצמן:
ולא היו מתאבלין: דקודם שנתעכל הבשר אין מתאבלין, דבאבוד רשעים רנה ולא איבול, ואח"כ נמי לא, דמדאדחי אדחי:
אבל אוננין: מראין צער על פניהן:
שאין אנינות אלא בלב: נ"ל דר"ל אע"ג דכתיב באבוד רשעים רנה, היינו שלא יעשו מעשה אבילות, אבל עכ"פ אין לשמוח בלב על מיתת הרשע, דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים [כמגילה ד"י ע"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת