משנה אבות ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה ד | >>
רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידיטו והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר:
- הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה,
- וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי,
- וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה,
- הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
- וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה,
חנניה בן חכינאי אומר:
- הניעור בלילה,
- והמהלך בדרך יחידי,
- והמפנה לבו להבטלה - הרי זה מתחייב בנפשו.
[הנעור משנתו בלילה וההולך בדרך יחידי ומפריד בנפשו ללא תכלית אלא לבטלה מתחייב מאת ה'.]:
הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי - ומחשב בלבו דברי הבאי:
הרי זה מתחייב בנפשו - לפי שלילה הוא זמן למזיקים, והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים וכמה פגעים רעים, ואם היה מחשב בדברי תורה היתה משמרתו:
והמפנה לבו לבטלה. ונ"א ומפנה. והיא גי' הר"ב שכ"כ הנעור וכו' ומחשב וכו'. וכ"כ במדרש שמואל על לשון הר"ב דגרס ומפנה ול"ג והמפנה. וכתב עוד בשם החסיד ז"ל שטעות הוא שנפל בספרים שכתוב והמפנה כי לא ימנע או הנעור מפנה או לא. אם מפנה היינו המפנה. ואי לא למה יתחייב. ולית נגר דיפרקיניה ע"כ. ובשם הרשב"ם כתב הנעור בלילה ואפי' בבית והמהלך בדרך אפילו ביום. ובשניהם ביחידי עסקינן. אבל אין גורסין הנעור בלילה יחידי. ומסתכן לפי שמזיקין פוגעים בו. ע"כ. ולדבריו יש לקיים גרסת והמפנה. וכן לפירוש הר"ר מנחם שבמדרש שמואל ואין להאריך ובדרך חיים עשה לגירסא זו עקרית ומפרש הנעור בלילה ניזוק דלא אברי ליליא אלא לשינתא. או לגרסא. כדאמרינן בעירובין (דף ס"ה. ). והמפנה לבו לבטלה ואפי' ביום. וכלומר שהוא נמשך אחר הבטלה ומבקש הבטול אבל הנעור בלילה היינו אע"פ שאינו מבקש הבטול כל שאינו ישן או לומד או עיסק במלאכתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ולגרסת ומפנה צריך לדחוק דהא דלא קאמר רק והמפנה לבו לבטלה. בלילה. משום דאי הכי הוה משמע שמפנה לבו לבטלה כדי שיישן. ע"כ. ועיין מה שכתבתי במשנה ח':
(טו) (על המשנה) ומפנה. והוא גירסת הר"ב. וגירסת והמפנה טעות הוא, דא"כ הנעור אינו מפנה ולמה יתחייב. והרשב"ם מפרש הנעור בלילה ואפ' בבית. והמהלך בדרך ואפילו ביום. ובשניהם ביחידי עסקינן. ולדבריו יש לקיים גירסת והמפנה. וע. תוי"ט:
ר' חנינא בן חכינאי: בירושלמי דחגיגה דף ע"ז חנניה וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הרי"א ז"ל:
ומפנה לבו לבטלה: גרסי' וכתב עוד הרב הנזכר ז"ל ומפנה לבו לבטלה לפי הגרסא נ"ל שכך פירושה של משנה זו שמפנה לבו לבטלה חוזר על שתיהם וה"ק הניעור בלילה או המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה באחד משניהם ה"ז מתחייב ע"כ:
יכין
והמהלך בדרך יחידי: מלת יחידי אנעור בלילה נמי קאי, דנעור בלילה אפילו בעיר, והוא יושב שם יחידי, או מהלך בדרך אפילו ביום והוא יחידי ומפנה וכו':
והמפנה לבו לבטלה: שאינו חושב בעבודת ה' ותורתו:
הרי זה מתחייב בנפשו: אבל בב' לטיבותא דנער ביום בעיר, אפילו הוא יחידי, אולי טרוד בעסקיו הוא, מדהוא ביום בעיר. וכ"כ בהולך בדרך בחברת מרעים, אפילו בלילה, אולי חביריו טרדוהו. [ויש גורסים והמפנה וכו'. וא"כ ג' מילי תני, דהנעור בלילה יותר מדאי, מסתכן בגופו ושכלו. והמהלך בדרך יחידי מסתכן רק בגופו. והמפנה לבו לישב תמיד בטל, מסתכן רק בשכלו, דבטלה מביאה לידי שעמום [ככתובות נ"ט ב']. בכולן מתחייב בנפשו. וה"ה לכל המסתכן. כנפשו, אף שניצל, מקרי חוטא [כתענית ד"כ ע"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש כתב רבינו משה ז"ל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומחשב לבו בדברי הבאי. ונוסחתו היא להבטלה וכן היא במשניות שלנו כלו' מבטלו מדברי תורה שהוא פועל יוצא לאחר כלומר להבטיל לבו מדברי תורה נראה שדעתו ז"ל לומר כי אינם שלשה דברים ומפנה לבו לבטלה הוא שב אל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. וכתב רבינו יונה ז"ל כי הנעור בלילה אותן שעות הן רצויות ואין לו לחשב בהן כי אם בדברים רצויים לפני המקום והם דברי תורה שאותן שעות הם חשובות וראויות לדברי תורה כי אין מלאכה לעשות ואיננו שומע קולות בני אדם ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן כי תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה ומפנה לבו למחשבה בטלה ומסירה אותו מהרהור דברי תורה עכ"ל. ורבינו משה ז"ל בספר מורה הנבוכים קרא השעות שהאדם נעור בלילה שעות מבורכות והזהיר הרבה שלא יאבד אותם אלא במחשבת התורה. וכן המהלך בדרך יחידי אם מחשב בדברי תורה מסיר פחד מלבו ואין לו חברה ולויה יותר טוב ממנה כמו שדרשו בפרק כיצד מעברין המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וכן בסוטה בפרק עגלה ערופה ובראשון מתענית אמרו שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם:
הנעור וכו'. אחר ששנה התנא מעלת העוסק בתורה וגנאי אשר מסלק עצמו מדברי תורה, שנה הדבר הזה הנעור בלילה וכו'. ופירוש זה כי הוא השם יתברך סדר העולם כפי הראוי וסדר שמירתו גם כן שיהיה העולם עומד בשמירתו יתברך, ויש דברים שהם יוצאים מן השמירה הזאת כמו שיתבאר, ועל זה אמר כי האדם היוצא ממה שסדר השם יתברך שמירת העולם הוא מתחייב בנפשו כאשר יוצא מן השמירה. וזה כאשר נעור בלילה, כי הלילה לא נברא אלא לשינתא או לגירסא כדאמרינן בעירובין (דף סה.), וכאשר הוא עושה כך אז נפשו משומר מן השם יתברך, כי ביד השי"ת יפקיד רוחו ונשמתו דכתיב כי בידך אפקיד רוחי פדית אותי ד' אל אמת, אם כן הנעור אין נשמתו פקודה ביד הש"י, ובלילה נתנה רשות למזיקין להיות שולטין בו ולפיכך הנעור בלילה הרי הוא יוצא משמירת הש"י ומסדר העולם. וכן הפונה לבו לבטלה, ודבר זה אפילו ביום כי השם יתברך ברא העולם ושמירתו כאשר הוא נוהג בסדר של עולם, והעולם הזה נברא שיהיה פועל ולא יהיה בטל שאין דבר אחד בעולם בטל והכל לצורך תשמישו של עולם, ואז הכל תחת השמירה שסדר השם יתברך העולם, אבל זה המפנה לבו לבטלה כלומר שהוא נמשך אחר הבטלה, ואין זה דומה אל הנעור בלילה אף על גב דגם כאשר נעור בלילה ואינו עוסק בתורה מכל מקום אינו מפנה לבו לבטלה, כי פירוש מפנה לבו לבטלה שמבקש הבטול, אבל אם אינו מבקש הבטול אין יוצא מן הסדר מאחר שהוא עומד לעסוק בצרכי העולם תמיד. אבל בלילה כיון שבלילה אין הסדר להיות נעור ולפיכך מה שהוא נעור בלילה הוא יוצא מן הסדר ומן השמירה. ויש גורסין הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה וחדא מלתא היא, דמשום שהוא נעור בלילה מפנה לבו לבטלה והלילה היא רשות למחבלים ולכך מתחייב בנפשו, והלשון אינו מוכח כך דלא הול"ל רק והמפנה לבו לבטלה בלילה, אבל לשון הנעור משמע בשביל שאינו ישן כסדר העולם ולכך הוא מתחייב בנפשו בשביל שהוא נעור ואינו עוסק בתורה. ומכל מקום אין נראה שבכל הנעור הוא מדבר, כי מי שעושה מלאכה בלילה אע"ג שאינו עוסק בתורה, כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה ולפיכך המלאכה שהיא צורך התורה אינו בכלל זה וכל דרך ארץ הוא מצוה. ויש לתרץ לפי הגירסא השניה מה שאמר הנעור בלילה ולא אמר המפנה לבו לבטלה בלילה, דהוי משמע שמפנה לבו לבטלה כדי שישן ואין זה מתחייב בנפשו, ולכך קאמר הנעור בלילה שאינו חפץ לישן רק שיהיה נעור ואז אם מפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו:
ואמר והמהלך בדרך יחידי, ודבר זה גם כן כי הש"י נתן האדם שיהיה בישוב עם שאר בני אדם ואשר אינו בישוב יוצא מסדר העולם, וכך אמרו בפרק אין עומדין (ברכות דף לא.) ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב שם אדם אמר רבי יוסי בר חנינא ומאחר שלא עבר האיך ישב אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עליה ישוב לא נתישבה עד כאן. ויש לשאול למה גזר על זו ולא גזר על זו, ופירוש דבר זה כי המקום אשר לאדם מתיחס הוא לאדם, כי כל הדברים בעולם יש להם מקום מיוחד אשר הוא טבעי להם. ואי אפשר לומר שכל הארץ בכללה היא מקום וישוב לאדם דהיינו למין האדם בכלל, שכל מקום היא מקום אל הדבר שהוא מקום לו שוה לו ואינו עודף עליו ואין המקום לבטלה בשום דבר, ומאחר שמצאנו כי מקומות הרבה הם חרבים מאין יושב בו אי אפשר לומר שיהיה הארץ בכללה נחשב מקום למין האדם. גם אם כל הארץ מקום איזה מקום חיות שברא השם יתברך ונקראו חיות הארץ. ואי אפשר לומר גם כן שלא יהיה מקום מיוחד לאדם, שדבר זה לא יתכן שהרי האדם אינו גרוע משאר הנבראים טבעיים שיש להם מקום מיוחד, אף כי לא שייך זה בשאר בעלי חיים דבר זה מפני שהם טפלים אל האדם והם משמשים לו, אבל האדם שיש לו מציאות בעצמו יש לו מקום מיוחד. ומפני כי יש לכל אדם מקום נכנס המקום בהכרת האדם לומר פלוני ממקום פלוני ואם שינה שם עירה ושם עירו הוא נחשב כמו שינה שמו ושמנה, וכל זה כי יש לאדם מקום מיוחד. ולפיכך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון, ופירוש הגזירה הזאת כלומר החלק מן הארץ אשר הוא מתיחס למין האדם בכללו נתישב, כי אדם הראשון הוא כמו מין האדם בכלל שנקרא אדם על שם שהוא כולל כל מין האדם, כי ההתחלה שהיא התחלה לדבר עומדת במקום הכל, והיא דומה כמו שורש האילן שהשורש יש לו מקום בארץ. וזהו שאמר כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון, לומר כי המקום מתחייב מן הדבר אשר הוא אליו מקום ולא נתחייב מן האדם שיהיה כל הארץ אליו למקום, וכאלו אמר כי הישוב של עולם אשר שם נתישבו בני אדם הכל לפי מדריגת אדם הראשון אשר היה הוא כולל כל מין האנושי. ואין להקשות למה נגזר על מקצת מן הארץ שיהיה מיושב ומקצתו בלי ישוב כי זה פירשתי למעלה, ועוד שכשם שהאדם יש לו אברים מיוחדים שכאן הוא אבר זה ולא במקום אחר והכל הוא בחכמת הש"י, כך המקום אשר הוא מתיחס לאדם יש מקומות מיוחדים אשר הם ישוב האדם ויש אינם ישוב האדם. ודבר זה רמזו חכמים בפרק דיני ממונות (סנהדרין דף לח:) אמר ר' אשיאן אמר רב אדם הראשון גופו מבבל ראשו מא"י איבריו משאר ארצות וכו', ומעתה תראה בבירור כי הארץ מתיחסת אל האדם לפי מה שהוא, כי ראשו יש לו יחוס אל ארץ ישראל וגופו אל בבל ושאר אבריו לשאר ארצות. וכן תמצא גם כן שיש ארץ שאין לאדם יחוס כלל ומקום זה אינו מקום האדם שמתייחס אליו ואין להאריך בכאן. מ"מ תראה, כי האדם כאשר פורש מן הישוב דבר זה אינו מקומו כלל, ויש לאדם שמירה ביותר כאשר הוא במקומו אשר הוא מקום לו, ולכך נקרא מקום שהוא מקיים ושומר את אשר הוא מקום לו וכבר בארו חכמים דבר זה גם כן במקום אחר ואין להאריך בזה. ועוד כי שמירת האדם כאשר הוא בתוך הכלל, ואפילו אם יחיד בבית כיון שבעיר יש רבים בני אדם יש שמירת האדם לשם, ולכך אמר המהלך בדרך יחידי דוקא יחידי, מפני כי בשביל כן יוצא האדם מן השמירה כאשר הוא בדרך והוא יחידי. ודבר זה ענין מופלג מאד מאד, כי כאשר יש שנים ביחד אינם מוכנים להיזק וכמו שאמרו במס' ברכות (דף מג:) אחד רואה וניזק שנים רואין ואינן ניזוקין שלשה אינם רואים ואינם ניזוקין, וביאור זה כי האדם אשר נברא בצלם אלקים ראוי מצד מעלתו זאת כמו שיתבאר בפרק זה להיות על כל התחתונים, וכמו שאמרו (שם) אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נמשל האדם לבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו עד כאן, ור"ל כי מפני צלם אלקים שיש לאדם אין החיה שולטת באדם, אלא אם כן מסולק ממנו הצלם האלקי ובשנים יש צלם אלקים ביותר כי הוא נמצא בשנים, ובשלשה עוד הצלם ביותר, וכמו שהוא אצל תורה גם כן שיש חלוק בין אחד לשנים ובין שנים לשלשה כי התורה היא שכלית אינה דבר גשמי ואינה מצטרפת לאחד כמו בשנים ושלשה יותר משנים וכך הצלם הזה הוא צלם לא נקרא על האדם היחיד רק כאשר הם שנים ושלשה יותר משנים, ולפיכך שנים אינם נזוקין אבל שלשה מסולקים הם לגמרי מן המזיקין עד שאינן רואין ואין כאן מקום זה להאריך. ולפיכך המהלך בדרך יחידי וזה נקרא שהוא ממעט בצלם אלקים כאשר האדם הוא יחידי, והשטן הוא מקטרג בשעת הסכנה. ומפני שאמר למעלה שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום, ואשר אין אומרים עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, שמזה נלמד כי על ידי התורה יש לאדם דביקות בו יתברך והסלוק מן התורה מסלק עצמו לצד אחר והוא יוצא מרשותו של הקב"ה לגמרי, לכך סמך אחר זה כי המפנה לבו לבטלה הוא יוצא גם כן מסדר העולם ושמירתו, ולכך מתחייב בנפשו כאשר יוצא מן הסדר, כי מצד הסדר האדם הוא תחת השם יתברך אשר הוא שומר העולם ופירוש מבואר הוא מאד:
רבינו עובדיה ז"ל כתב הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומחשב בלבו דברי הבאי ה"ז מתחייב בנפשו לפי שלילה הוא זמן למזיקים והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הלסטים וכמה פגעים רעים ואם היה מחשב בד"ת היתה תורתו משמרתו עכ"ל. נראה דגרס ומפנה לבו לבטלה ול"ג והמפנה, וכ"כ החסיד ז"ל ודע שנפל טעות בספרים שכתוב והמפנה כי לא ימנע או הניעור מפנה או לא אם מפנה היינו המפנה ואם לא למה יתחייב ולית נגר דיפרקינה עכ"ל:
ואפשר לי לומר שאמר הנעור בלילה לפי שהאדם אם לא קם משנתו לעסוק בתורה כי תקפה עליו שנתו ה"ז קרוב לאונס ואין זה מתחייב בנפשו אמנם מי שלא תקפה עליו שנתו רק הוא נעור בלילה ואע"פ שהוא נעור והיה יכול לחשוב בדברי תורה עם כל זה הוא מפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו. ואל זה רמז שהמע"ה ואמר עד מתי עצל תשכב וגו' שיש לדייק דהו"ל למימר עד מתי עצל תשכב מתי תקום ממשכבך או יאמר עד מתי עצל תישן מתי תקום משנתך, אמנם כוונת שלמה להזהיר על הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה עם היותו נעור כי כן משמע לשון שכיבה כי הוא שוכב לבד בלא שינה ואמר מתי תקום משנתך כלומר מתי יהיה אותו זמן שתקום משנתך כלומר תכף אחר שנתעוררת משנתך ולא שתשכב על מטתך נעור ומפנה לבך לבטלה, וכן המהלך בדרך יחידי שאם היו שנים מהלכים בדרך ומדברים בדברי בטלה ובדברי הבאי הלא אלו אינם מתחייבים בנפשם כי יצרם תקף עליהם להיותם מספרים בהבלי העולם והרי הם כמו אנוסים מהיצר הרע אמנם כשהוא יחידי מהלך בדרך שאז אין מי שיעכבהו מללמוד ולחשוב בד"ת כי הוא יחידי ועם כל זה הוא מפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו:
ורבינו יונה ז"ל כתב הנעור בלילה שהם שעות פנויות למחשבת התורה שאין לו מלאכה לעשות ואינו שומע קולות ב"א ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן טוב ללמוד התורה וכאלו הוא המית א"ע לפי שהניח דבר המוסיף ימים ושנות חיים וכמאמר שהמע"ה יראת ה' תוסיף ימים כלומר אף שהדאגות מחלישות הכח ומתקרבות קץ המות יראת השי"ת והדאגה על העונות וחסרון עבודת האלהים לא תקצר את הימים אבל ימים על ימי הירא תוסיף ושנות רשעים תקצורנה, תענוגות ועידונין של ב"א מעמידות בנין הגוף מדרך התולדה ושנות רשעים המתענגים ומתעדנים במלאות תאותם ושוברים עול מלכות שמים תקצורנה בחטאיתהם מן המספר הראוי לימי חייהם. וזהו פעם אומר ברשעים שנות שהרצון בו שנותיהם אשר ראויים לחיות, וע"כ זה שהפנה לבו לבטלה הו"ל כאלו מתחייב בנפשו:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב הנעור בלילה וכו' בא להעיר האדם שאף שיאמין היות כל עניני האדם בהשגחה ראוי לו שלא לפשוע בעצמו להזהר מן המקרים שההיזק מצוי בהם והנה הנעור בלילה ר"ל כל הלילה כי הנעירה יותר מדאי תזיק מאד והשיעור המוגבל בין היום והלילה שיהיה נעור י"ו שעות וישן ח' שעות וכענין שאמרו ישנתי אז ינוח לי א"ז עולה שמונה שהוא שליש כ"ד שעות, וגם המהלך בדרך יחידי יש בו סכנה כי כל הדרכים בחזקת סכנה ואם ימצאוהו הלסטים יחידי יפגעו בו בנקל, והמפנה לבו לבטלה שאינו מתעסק בשום דבר בעולם יבא מזה לידי תרדמת הטבעים והשתוממות המחשבה כענין שאמרו הבטלה מביאה לידי שעמום עכ"ל. נראה דהוא ז"ל גריס והמפנה בה"א הפך סברת החסיד ז"ל. א"נ כוונתו במה שאמר הנעור בלילה לפי שהאדם צריך שיעור משנת אולתו מזמן בחרותו אשר יתואר אל אור הבוקר וכענין שאמרו רז"ל אשרי איש ירא את ה' בעודו איש ע"כ אמר כי הנעור משנת אולתו בלילה כלומר בזמן אשר הוא מכונה לילה והם ימי הזקנה כענין עד אשר לא תחשך השמש הרי זה מתחייב בנפשו ואמר והמהלך בדרך יחידי לפי שהאדם צריך שיהיה עושה ומעשה את אחרים ויזכה לחייביא. אמנם המהלך בדרך יחידי בי"ת בדרך היא בפת"ח להורות שה"א הידיעה מובלעת שם להורות שמדבר ע"ד התורה והמצות כמש"ה והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו' והמהלך באותו הדרך יחידי ואומר שלום עלי נפשי הוא מתחייב בנפשו לפי שחייב אדם להוכיח את חבירו ולזכות לחייביא וכמו שאמר דהע"ה כי לא ינוח שבט הרשע וגו' לפי שיש בין ב"א הכשרים שלשה מינים, יש שהוא טוב לעצמו אבל אם יתחבר לרשעים על נקלה ילמד ממעשיהם הרעים. ויש אחרים שהם חזקים בצדקתם אף שיתחברו לרשעים אבל אין בהם כח להטות הרשעים לדרך הטובה. ויש אחרים שיש בהם כח להטות הרשעים מדרכם הרעה ולהחזירם למוטב. ומתפלל שלא ינוח שבט הרשע להיות שכן אצל הצדיקים כדי שלא ילמדו הצדיקים להרע כמותם וז"ש למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם אלא היטיבה ה' לטובים שהם המין הראשון שזכרנו. וגם לישרים בלבותם שהם המין הב'. אבל אותם הצדיקים שהם כדאי להיות מטים עקלקלותם של הרשעים הנזכרים והם שבט הרשע שנזכר למעלה והמה ישובו אליהם והם לא ישובו להיות רשעים כמו אנשים כאלו יוליכם ה' את פועלי האון כדי שיחזירום בתשובה ויתקנו המעוותים שיחזרו בתשובה ובזה שלום על ישראל: ומפנה לבו לבטלה שלא די שמבטל מש"ה והגית בו יומם ולילה אלא שהבטלה מביאה לידי שעמום באופן שג"כ זה מתחייב בנפשו ומאבד עצמו לדעת:
ורשב"ם פי' הנעור בלילה ואפי' בבית והמהלך בדרך ואפי' ביום ובשניהם ביחידי עסקינן. אבל אין אנו גורסין הנעור בלילה יחידי ומסתכן לפי שמזיקין פוגעין בו: