מאירי על הש"ס/שבועות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים

דף יד עמוד א

ידיעות הטומאה וכו'. כבר ביארנו בראש המסכתא הסבה שגלגלה במסכתא זו עניני ידיעות הטומאה וכן ביארנו שמאחר שנתגלגל ענין זה בכאן רצה לבאר תחלה ענינים אלו כדי להסתלק משם ולקבוע סדרו על עניני השבועות שהם עקר המסכתא והתחיל בפרק ראשון בביאור אלו הענינים והיתה הכונה בפרק זה להשלים את ביאורן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להציע דרך כלל מה שכבר התבאר בפרק ראשון והוא ענין הידיעות על אי זה צד אדם חייב בהן קרבן עולה ויורד האמור בהן והשני לבאר על אלו חלקים מן המקדש הוא חייב בטומאה זו כשנכנס לשם, והשלישי לבאר במי שלא נכנס לשם בטומאה אלא שנכנס שם בטהרה ונטמא לשם על אי זו שהייה שאחר הטומאה הוא מתחייב זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
המשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע על הדרך שביארנו בפרק ראשון וביאר פרטי הידיעות והוא שאמר נטמא וידע שנטמא הן בשעת הטומאה הן אחר שעה ונעלמה אחר כן ממנו הטומאה והוא זכור את הקדש או שנעלם ממנו קדש אחר ידיעה וזכור את הטומאה או שנעלמו ממנו זה וזה בידיעת שניהם תחלה ואכל בהעלמתו וידע בסוף הרי זה בעולה ויורד וסדר את הדבר אחר כן בכניסה למקדש והרי שתים ידיעות שהן ארבע שענין נעלמו זה וזה אינו מן המנין שהרי הם הם העלמות טומאה וקדש שהזכרנו אלא שלמדנו שאין הפרש בין העלם אחת להעלם שתים ומה ששאלו בגמ' העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלה אלא על דעת ר' אליעזר ור' עקיבא ונמצאו הידיעות המחייבות קרבן עולה ויורד הנאמר באוכל קדש או נכנס למקדש בטומאה שתים שהן ארבע בהעלם טומאה וידיעת קדש וזו היא אחת או ידיעת מקדש והיא השניה שהן ארבע כגון ידיעת הטומאה והעלם קדש והיא אחת או העלם מקדש והיא השניה וזה שקרא להן ידיעות מפני שכלן צריכים לידיעה בתחלה ובסוף ונמצאו שמנה ידיעות העלם טומאה באכילת קדש ושתי ידיעות עמה וכן העלם טומאה בביאת מקדש ושתי ידיעות עמה והרי ארבע והעלם קדש ושתי ידיעות עמו וכן העלם מקדש ושתי ידיעות עמו והן שמנה אלא שלא נחשבו אלא הארבע אחרונות שעל ידן החיוב בא או שמא בהפך שלא נחשבו אלא הראשונות שהן מחודשות בכאן שבכל שאר שגגות אין צרך בהם לידיעה בתחלה כמו שביארנו בפרק ראשון, זהו ביאור המשנה וכן הלכה כמו שיתבאר ומה שנתחדש עליה בגמ' כך הוא:

דף יד עמוד ב

זה שביארנו בענינים אלו שלידיעה בתחלה אנו צריכין כבר ביארנו בפרק ראשון שלידיעה גמורה הוא צריך ושידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אינה קרויה ידיעה בתחלה אחר שלא הרגיש עכשיו שנגע ומכל מקום אם נעלמו ממנו הלכות טומאה כגון שנגע בכעדשה מן השרץ ויודע שהשרץ מטמא וכן יודע שנגע בו אבל אינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו ושכח נגיעתו ואכל או נכנס בהעלמה ואחר כך ידע שנגע ונטמא הרי זה ספק אם הידיעה הראשונה נקראת ידיעה ואם לאו ויראה לגדולי המחברים שאינו מביא קרבן שמא יכנסו חולין לעזרה ואע"פ שמצינו חטאת העוף באה על הספק אלא שאינה נאכלת טעם הדבר מפני שהמביאה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק ומכל מקום אם נטמא ויודע שנטמא אבל אינו יודע באי זו טומאה נטמא ושכח טומאתו ואכל או נכנס ואחר כך נזכר שנטמא הרי זה חייב קרבן שידיעה זו ידיעה גמורה היא:
נגע בשרץ ויודע ענין טומאה אלא שהוא מסופק אם שרץ זה בכלל המטמאים אם לאו הואיל והדבר פשוט לכל ידיעתו הכללית בענין טומאה ידיעה היא ואין ידיעתו מסתלקת במה שהוא מסופק אם זה בכלל המטמאים אם לאו שדבר זה זיל קרי ביה רב הוא ואינו צריך חקירת חכם והרי הוא נעשה כמוחזק בידיעה זו ויש מפרשים קרי ביה רב הוא ומאחר שאינו יודע דבר זה אין כאן ידיעה כלל ופטור ויש מפרשים דבר זה בשידע תחלה וסוף ידיעה גמורה ובאמצע נעלמו ממנו הלכות טומאה וכן פרשוה גאוני הראשונים שבספרד:
מי שידע שנטמא ושיש מקדש בעולם ושאסור ליכנס למקדש בטומאה אלא שנעלם ממנו מקום מקדש ולא ראהו מימיו כגון בן בבל שעלה לארץ ישראל ושכח טומאתו ונכנס ואחר כך נזכר הטומאה וידע שזה מקדש יראה לי שאין זו ידיעה כלל ולא נשארה בגמ' בספק אלא על דעת האומר ידיעת בית רבו שמיה ידיעה וכבר כתבנו בפרק ראשון שאין הלכה כן וגדולי המחברים פסקוה בספק ואיני מודה בכך:
המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר אחד הנכנס לעזרה עצמה ואחד הנכנס לתוספת עזרה שאף התוספת בכלל המקדש שאין מוסיפים על העיר ר"ל ירושלם ועל העזרות על התחום הקבוע להן אלא במלך ובנביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ומעתה אחר שנתוסף תוספת זה בכל אלו דין הוא שתהא קדושתו כקדושת העזרה עצמה ואחר כך הוא חוזר לספור תוספת העיר שהוא נעשה בשתי תודות ובשיר ופירשו בגמ' שעושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבה וזה שאמרו כאן ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם פירושו שתי תודות ובית דין מהלכין אחריהם שהבית דין מהלכין אחר שתי התודות בכנורות ובמיני נגון ובשיר מזמורים עד שמגיעים לסוף המקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף ועומדין שם ואוכלין שם לחם תודה אחת שבאכילת הלחם המקום מתקדש ולא באכילת הבשר וכן לא היו נושאים הבשר אלא לחם החמץ שבהן ואוכלין האחת לשם והשניה נשרפת וזה שאמרו כאן פנימים נאכלת וחיצונה נשרפת הוא שהתודות היו מהלכות זו אחר זו ולא שהתודות היו מהלכות זו כנגד זו והפנימית היא אותה הקרובה לירושלים ולא שיהא טעם היתרה מפני שהראשונה קדשה את המקום ונמצאת זאת הפנימית במקום קדש שהרי אף המקום לא נתקדש עד שיגיעו שתיהן לשם אלא לאו דוקא פנימית וחיצונה אלא אחת נשרפת ואחת נאכלת ואין לך הבדל ביניהן אלא על פי נביא תהא זו נאכלת וזו נשרפת ואין טעם בדבר אבל תוספת העזרה יתבאר בגמ' שאינו נעשה בתודות אלא בשירי מנחה שהיו אוכלין הכהנים בסוף מקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף מה ירושלים מתקדשת בלחם הנאכל בה והיא התודה שנאכלת בכל העיר ואם יצא ממנה נפסל אף עזרה בלחם הנאכל בה ולא חוצה לה ר"ל שאם יצא ממנה נפסל וכן תוספת עזרה לא היה אלא בתחום הר הבית אבל תוספת ירושלם עד כמה שירצו וכל שלא נעשית בכל אלו וכסדר זה לא נתקדש קדוש גמור והנכנס שם בטומאה אינו חייב לא כרת על זדונו ולא חטאת על שגגתו שאינו נקרא מקדש, זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף טו עמוד א

כל הכלים שעשה משה במשכן נמשחו בשמן המשחה ובו נתקדשו אע"פ שלא נשתמשו בהם עדין לעבודה אבל מכאן ואילך בכל הדורות עבודתן מחנכתן ר"ל שלא היו מושחין אותם כלל ומשנתחנכו לעבודתם נתקדשו ואפילו היו מושחין אותם לא היו מתקדשין אלא בעבודה:
זו שכתבנו שלחמי תודה היו נושאים ולא התודות עצמן יצא לנו ממה שאמרו בבנין בית שני ואעמידה שתי תודות גדולות ואם תאמר גדולות על בהמות גדולות היה לו לומר פרים ואם על המשובחות במינן הרי אמרו נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח לה' ונאמר בעולת העוף כן ובמנחה כן ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים אלא גדול שבתודה והוא לחם החמץ שהתודה היתה באה שתי איפות והם עשרים עשרונות ר"ל עשיריות של איפה עשרה לחמץ ועשרה למצה והוא שאמרו כנגד חמץ הבא מצה והחמץ היה בה עשר חלות עשרון לחלה והמצה היתה באה שלשים חלות בשלשה מינין חלות רקיקין ורביכין ר"ל חלוט ברותחין ונמצאו לחמי חמץ גדולים ויראה שלא היו נושאים אלא שתים אחת מכל תודה ועליהם אמרו שהאחת נשרפת והאחת נאכלת אבל שאר הלחם עם בשר התודות היו נאכלין:
כבר ביארנו שהעזרה מתקדשת בשירי מנחה ומכל מקום לא בחמץ אלא במצה שהרי כל המנחות באות מצה ואינו רשאי לחמץ אף השירים שהרי נאמר לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ ושמא תאמר לקדש בשתי הלחם של עצרת שהן באות חמץ אי אפשר שלקדוש בשעת בנין אנו צריכים ואין בנין ביום טוב ושמא תאמר לקדשו מאתמול אין שתי הלחם קדושים קדושת הגוף אלא בשחיטת הכבשים ואע"פ שהם באית מתרומת הלשכה אין בהם אלא קדושת דמים עד שישחטו שני הכבשים כלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן ואם תאמר להניח הלחם עד למחר שיגמרו הבנין הרי נפסלו בלינה ואם שיגמרוהו במוצאי יום טוב מיד אין בנין בית המקדש בלילה ומה שאמרו באחרון של ראש השנה לא צריכא דאיבני בליליא פירושו על ידי מצות שמים:

דף טו עמוד ב

כבר ביארנו שבשעת קדוש היו הולכין בכנורות ובצלצלים ומשוררים בשירי מזמורים כגון שיר של תודה והוא מזמור לתודה והיו אומרים אותו בכנורות ובנבלים ובצלצלים ועל כל פנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלם היו אומרים מזמור ארוממך ה' כי דליתני מפני שתחלתו מזמור שיר חנכת הבית וכן היו אומרים מזמור יושב בסתר עליון ממה שאמרו בתורת כהנים שמשה אמרו בשעת הקמת המשכן ואומר ממנו עד כי אתה ה' מחסי וחוזרין ואומרין מזמור לדוד בברחו וכו' עד לה' הישועה מפני שתחלתו ה' מה רבו צרי וכבר היו צרי יהודה ובנימין מתגברים בבנין בית שני להשחיתו לולי ה' שהיה לנו והיו מאריכים בענינים אלו כפי כח המנהיגים והמסדרים:
כבר ביארנו בפרק חלק שהלוחש על המכה בפסוקים וברקיקה אין לו חלק לעולם הבא ובלא רקיקיה מכל מקום איסור יש בו שאסור להתרפאות בדברי תורה ומה שאמרו בששי של שבת האי אשתא צמירתא נימא וירא אליו מלאך ה' מתוך הסנה יש מפרשים שסכנה שאני ולי נראה שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה שתבא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו הא כל שאומר דרך לחש אסור ואף שם תירצנוה בפנים אחרים ומכל מקום בריא שקורא מזמורים ופסוקים כדי שתגין עליו זכות קריאתם לינצל מן הצרות הרי זה מותר וכבר כתבנוה בפרק חלק:

דף טז עמוד א

כבר ביארנו שכל שלא נעשה בכל אלו אינו קדוש ואפילו חסר אחת מהן לבד ואין אוכלין שם קדשים קלים או מעשר שני שאף הוא אינו נאכל אלא בתוך החומה ולא עוד אלא שכל ההמון היה מעשר שני חמור אצלם יותר מן הקדשים קלים ממה שהיו דורשים עליו להם תמיד כדי להתודות על הפרשתו והיו אומרים שנאמר עליו ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וכו' והיו מטריחים עצמם ובקדשים כשלא היו מוצאין בפנים אכסניא בריוח לא היו מטריחים עצמם בכך ומכל מקום צריך אתה לשאול אחר שכל שחסר אחת מכל אלו לא נתקדש מהו שקדש עזרא בבית שני ולא היו שם אורים ותומים ולא מלך לא נתקדשה אלא בקדושה ראשונה שבימי דוד ושלמה שבקדושתם נתקדשה העזרה לשעתה ולעתיד ולא הוצרכו בימי עזרא לקדש אלא שעשו כן לזכר בעלמא שהרי לא הוסיף הוא במדת העזרה לא בארך ולא ברחב ומה שיראה בקצת מקומות שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד פירושו בשאר ארץ ישראל ולענין שביעית ומעשרות אבל ירושלים ומקדש נתקדשו לעתיד כמו שביארנו במסכת מגילה:
שיטה זו שכתבנו לחלק בין שאר ארץ ישראל לירושלם ומקדש כך הוא דעת גדולי המחברים שכתבוה כן בפי' וכל שאתה מוצא בתלמוד שיראה לך משם שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד אתה מפרשה בשאר ארץ ישראל וכל שיראה לך משם שקדשה לעתיד אתה מעמידה בירושלם ומקדש ועל דעת זה הואיל וירושלם ומקדש נתקדשו לעתיד לכל דבר מקריבין למקום בית המקדש ואע"פ שאין שם בית בנוי ולא פתח אהל מועד ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה ואע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת מחיצות וכן שאין שם קלעים וכן אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומה ומכל מקום קשה לפרש לשטה זו מה שאמרו בסוגיא זו למה מנו חכמים את אלו והרי נמנית ירושלם בכלל אלו במסכת ערכין ויראה לי שהדברים מתחלקין לפי הענינים ואין בזה חלוק בין ירושלם ומקדש לשאר הארץ וכל שיראה מן הסוגיות שקדשה לעתיד אף בשאר הארץ נאמרה ולענין ליאסר בבמות אף לאחר חורבנה וכל שאתה מוצא מכל הסוגיות שלא קדשה לעתיד אף ירושלם בכלל כל הארץ ולענין שמותר לזרוע בשביעית ושפטורין מן המעשרות וכן שהוצרכה להתקדש בימי עזרא ירושלם בתודות ושיר והעזרה בשירי מנחה והארץ כלה במאמ' ובחזקה שמחזיקין בה בתורת ארץ ישראל הא קדושה שניה שבימי עזרא נתקדשה בכל אלו באחת מאלו שהרי בימי עזרא לא סמך על קדוש ראשון ואע"פ כן קדשה שלא באורים ותומים ושלא במלך ומכל מקום צריכה להתקדש בכל מה שאפשר ומעתה אין מקריבין אלא אם כן יש בית וכן בכלם וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף בקדושה שניה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל אבל ירושלם ומקדש יודע היה עזרא שעתידין להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי והנכנס עכשו לשם אין בו כרת והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו וכן יראה שלא לאכול מעשר שני במקום שאין חומות ממה שכתבנו בהרבה מקומות בענין מחיצה לאכול ומחיצה לקלוט:
לענין בתי ערי חומה הולכים אחר היקף חומה שמימות יהושע בשעת כבוש הארץ וכל שלא הוקפה באותה שעה אע"פ שהוקפה אחר כן הרי הוא כבתי החצרים וכל שהוקפה בימי יהושע אע"פ שאין לה עכשיו הרי היא כמוקפת ולענין זה לא קדשה לעתיד ובטלה קדושת הארץ בחורבנה לענין זה אבל קדושה שניה נתקדשה לעתיד כמו שביארנו:
כל עיר שהיא בדין בתי ערי חומה והיא עיר המוקפת חומה מימות יהושע בארץ ישראל דין המצורע שבה להיות מושבו חוץ לעיר שנא' מחוץ למחנה מושבו וכן אין עושין בהן שדה מגרש ולא מגרש שדה ועל דברים אלו רמזו בכאן כל מצות הללו נוהגות בה:

המשך המשנה

'המשנה השלישית^[1] והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא בעזרה כלומר שנכנס שם בטהרה אלא שנטמא שם אחר שנכנס באי זו טומאה שנזדמנה לו ונגע בה דינו שיבהל וימהר לצאת בפתע בדרך היותר חייב כרת ובשוגג הוא בדין קרבן ועליה אמר במשנה זו שאם נעלמה ממנו טומאה זו אחר ידיעתו וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש אחר ידיעתו וזכור לטומאה או נעלמו ממנו שניהם אחר ידיעה והשתחוה או שהה בכדי השתחואה או שיצא בארוכה במקום שיש דרך קצרה הימנה אפילו אין באריכותה שעור שהייה חייב קרבן ובמזיד כרת ומה שאמר וזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו' יתבאר בגמ' שהוא חוזר למה שאמרו במסכת הוריות שלא נאמר בו דין פר העלם דבר של צבור ר"ל להביא הצבור פר בהוראת בית דין עם שגגת מעשה שלהם אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש וקדשיו אע"פ שזדונו כרת אם הורו בה בית דין וטעו רוב צבור אחריהם אינו בדין פר העלם הואיל ושגגתו אינה אלא בקרבן עולה ויורד ודינם כיחידים גמורים אם דל בדלות ואם עשיר בעשירות ועל זה אמרו שם אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש והעשה הוא שנכנס בטהרה ונטמא לשם שהוא בעשה של פרישה מוישלחו והלא תעשה אם נכנס בטומאה מולא יטמאו את מחניהם ואמר בכאן שזה האמור כאן מן הנכנס בטהרה ונטמא לשם הוא העשה שם שאין חייבין עליו קרבן צבור אע"פ שזדונה כרת:
וכן מה שאמרו כאן ואי זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה הוא חוזר גם כן למה שאמרו שם אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה בנדה ר"ל הפרישה ממנה הרמוז מפסוק והזרתם את בני ישראל לאזהרת פרישה סמוך לוסתה שלא יבא לידי קלקול שמא תראה בעודו משמש ואם חס ושלום אירע לו כן שישהא עד שימות האבר והלא תעשה מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ואמר שצבור חייבין עליו בקרבן צבור שהרי שגגתה חטאת וכן שזדונה כרת וכן הדין בחלב ודם ושאר הדברים שזדונן כרת ושגגתן חטאת אלא שתפש בה ענין נדה לדמיון שבינה ובין טומאת מקדש שיש בהם צד שאין שם לאו ויש שם עשה של פרישה והוא במקדש נכנס בטהרה ונטמא לשם ובנדה שהיה משמש עם הטהורה וראתה בעודו משמש ופרש עליה שאם פרש מיד חייב כרת במזיד וקרבן בשוגג שהרי יציאתו הנאה לו כביאתו אלא נועץ צפרניו בקרקע עד שימות ר"ל שיהא כחו תש ויצא בלא הנאה למדת ששניהם צריכים השגחה ביציאתם זה לצאת מהר בבהלה וזה להמתין שלא להוציאו בפתע ואמר בכאן זו היא מצות עשה האמור במסכת הוריות בנדה שחייבין עליה והוא שהיה משמש עם הטהורה וראתה, זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף טז עמוד ב

משכן שעשה משה אף הוא דינו כדין המקדש וכשם שהבא למקדש בטומאה חייב כך הנכנס למשכן בטומאה חייב שנא' את משכן ה' טמא את מקדש ה' טמא שניהם שוין לענין זה:
זה שביארנו במשנה בנטמא בעזרה שכל ששהא לשם כדי השתחואה או השתחוה חייב צריך שתדע שהשתחואה היא פשוט ידים ורגלים כמו שאמרו קידה על אפים ר"ל שאינו נוגע בארץ לא מברכיו ולא מגופו אלא ראשו מגיע לארץ וכדכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה ולא הגוף וכריעה על ברכים כדכתיב מכרוע על ברכיו והשתחואה בפשוט ידים ורגלים שנא' ביוסף להשתחוות לך ארצה כלומר כל הגוף ושיעור השתחואה בכדי שיאמר אחר השתחואתו ויכרעו אפים ארצה וישתחוו והודו לה' כי טוב ומכל מקום בענין זה כל שהשתחוה כלפי פנים כלומר שהחזיר פניו להיכל והשתחוה כלפי פנים אין צריך שהייה אבל כל שלא השתחוה אלא ששהה אין שהייתו מחייבת אלא בכדי שהייה שהזכרנו ואם השתחוה ביציאתו כלפי חוץ אין בזה דין השתחואה ואינו מתחייב אלא בשיעור שהייה ויש כאן שטה אחרת לומר שהתחואה כלפי פנים אף בכריעה על ברכים חייב מפני שבקומו וחזרת פניו לחוץ יש כאן שיעור שהייה והכל עולה לענין אחד:

דף יז עמוד א

תלה עצמו באויר עזרה כגון שקפץ על גבי יתד או כיוצא בו ואין רגליו נוגעות בקרקע הרי הוא לענין זה כעזרה עצמה ומתחייב בשהייתו על הדרך שביארנו ואע"פ שאין בידו להשתחוות שהייה זו הוזכרה בין שהיא בת השתחואה בין שאינה בת השתחואה:
כבר ידעת שכל הנכנס למקדש בטומאה במזיד חייב כרת וכן כל שנטמא לשם ושהא במזיד כשיעור שהייה שהזכרנו וכן ידעת שכל חייבי כריתות שהתרו בהם למלקות לוקין ונפטרו מידי כריתן נטמא לשם והתרו בו לצאת ושהא מעט אלא שלא שהא כשיעור שהזכרנו יראה שאינו לוקה בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן ולא שנא למלקות:
טמא עצמו לשם במזיד ואחר כך שכח ושהה יראה שאף בזו צריך שהייה כשיעור שהזכרנו כל לקרבן נאמרה שהייה זו לא שנא באונס ולא שנא במזיד:
נזיר שנכנס לבית הקברות או באהל המת בשגגה או שנכנס לשם בהיתר כגון בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו את האהל והתרו בו לצאת ולא נחפז לצאת אלא שעמד שם מעט הרי זה לוקה ומכל מקום דוקא בשהייה כדי השתחואה על הדרך שביארנו אבל בפחות מכן אינו לוקה שהרי נשארה כאן שאלה זו בספק אלא מכין אותו מכת מרדות ולענין קרבן מיהא כל שנטמא מביא קרבן אף בלא שהייה:
כבר ביארנו בנטמא בתוך המקדש שצריך לצאת בחפזון ובדרך קצרה וכל שיצא בארוכה חייב ואי זו היא ארכה כל שאפשר לו בקצרה הימנה יצא בקצרה אפילו עקב בצד גדל ואפילו כל היום כלו הואיל ומכל מקום לא שהה פטור בא לו בארוכה דרך קצרה ר"ל במרוצה ובקפיצה עד שנמצא שיעור זמן הארכה פחות משיעור הקצרה חייב שלא נתנה ארכה לידחות אצלו:
יצא בקצרה והלך מעט ועמד ושהה מעט והלך ושהה מעט עד שנצטרפו השהיות לשיעור השתחואה במזיד אינו לוקה ובשוגג אינו חייב קרבן שהרי כבר נשאלה שאלה זו ונשארה בספק ומכין אותו מכת מרדות:
כבר ידעת שהטמא ששמש אע"פ שלא נתחייב על טומאתו כרת כגון שלא שהה מכל מקום חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים ושמא תאמר והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהא כגון שנטמא בעזרה ויצא דרך קצרה והיה צנור בידו והפך בו אבר על גבי המזבח לקרב את שריפתו שמא תאמר טבול יום או מחוסר כפורים ששמש מיהא היאך אתה מפרשו והרי נתחייב כרת בביאתו אפשר שבא דרך גגות כמו שיתבאר בסמוך:

דף יז עמוד ב

זר ששמש חייב מיתה הפך בצנורא על הדרך שבארנו אם לא הועיל בהפוכה כלום והוא שהיה מעוכל בלא הפוכו באותו זמן בעצמו פטור ואם הועיל בהפוכו עד שלא היתה אותה חתיכה מתעכלת בלא הפוכו או אפילו שהיתה מתעכלת אלא שהוא קרב את העכול חייב שכל קירוב עבודה עבודה היא ויש מפרשים הפוך צינורא חיתוי גחלים וצינורא הוא אצלם הבקעת שאחזה האור במקצתה והפך בה כדי שיתחזק בה האש ותתאכל החתיכה במהרה:
טהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כלו חוץ מחוטמו טהור שנא' והבא אל הבית דרך ביאה טמאה תורה אבל אם נכנס כלו טמא מכל מקום לא יהא אלא אחד מכלים שבבית הרי כל מה שבבית טמא:
טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור מן הכרת שנא' ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה:
גגין שבעזרה אין אוכלין בהם קדשי קדשים הנאכלין לפנים מן הקלעים שעקר הקדש על הרצפה והאויר עד הגג וכן אין שוחטין בהם קדשים קלים ואי אתה אומר כן באכילתן שנאכלין הם בכל העיר:
כבר התבאר שהיחיד כל שאם שגג חייב על שגגתו חטאת קבועה חייב על לא הודע שלו אשם תלוי ותולה לו עד שיודע ספקו ויביא קרבן ולא הודע שלו הוא שנסתפק לו אם שגג אם לאו ודין אשם תלוי הוא בספק שיש בו איסור בודאי כגון שאכל חלב ונסתפק אם כזית אם פחות או שהיו שם חתיכה של חלב וחתיכה של שומן ואכל אחת מהן בשוגג ואין ידוע אי זו אכל אבל אם היתה שם חתיכה ספק חלב ספק שומן בשוגג אין כאן אשם תלוי הואיל ואין כאן אסור ברור וממה שכתבנו למדת שאין מביאין אשם תלוי על לא הודע של טומאת מקדש וקדשיו שהרי אין שגגתו חטאת קבועה אבל מביאין אותו על לא הודע שבנדה:
זה שביארנו שהמשמש עם הטהורה וראתה שאם פרש מיד חייב קרבן על שגגתו יש צדדין שחייב בה שתי קרבנות אחת על הכניסה ואחת על הפרישה ויש צדדין שאינו מתחייב אלא אחת ויש צדדין שאין חייב בה קרבן וכיצד הוא דבר זה אם היה תלמיד חכם ויודע שמוזהר הוא שלא לבא עליה סמוך לוסתה מפני שהדם ממהר לבא בכח ביאה וסמך בעצמו לבא עליה ולהשתמר שלא תתעורר דמה לביאתו וחטא בכונתו והרי זה שוגג שהרי היה סבור לעשות מלאכתו במתון ושלא בכח עד שלא יתעורר דמה לביאתו וכן שהיה יודע שכל שנתעורר דמה אסור לפרוש מיד וחטא ופרש הרי זה חייב על הכניסה שהרי שוגג הוא ומשום ביאה גופה של סמוך לוסתה אינו נקרא מזיד שאלו לא נתעורר דמה אין כרת וקרבן לסמוך לוסתה עד שתטמא ובביאת הטומאה מיהא שוגג הוא כמו שכתבנו ואינו חייב על הפרישה קרבן שהרי בזו מזיד הוא ואין חלוק בפרישה בין סמוך לוסתה לאין סמוך ואם היה הדבר בשאין סמוך לוסתה פטור על שניהם על הכניסה פטור שהרי אנוס הוא ועל הפרישה פטור שמזיד הוא, היה עם הארץ ואינו יודע לא אזהרת סמוך לוסתה ולא ענין הפרישה אם היה סמוך לוסתה אע"פ שנמצא שוגג בשניהם אינו חייב אלא אחת שהרי זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שהרי בשתיהן העלמה אחת היא והוא ענין איסור ומותר וכל שכן אם היה שלא בסמוך לוסתה שהרי על הכניסה אנוס הוא, היה תלמיד לזו ואינו תלמיד לזו ר"ל שיודע באזהרת סמוך לוסתה ואינו יודע באיסור פרישה לאלתר והיה הענין בסמוך לוסתה הרי זה נמצא שוגג בשתיהן על הכניסה שסבור היה יכולני לבעול בלא דם ועל הפרישה שהרי היה סבור שמותר ומתוך כך חייב שתים על הכניסה ועל הפרישה ואין זה כאכילת שני זיתי חלב בהעלם אחד שאין השגגות דומות זו לזו ששגגת הכניסה הוא ביכולני לבעול ושגגת הפרישה הוא בהעלמת אסור ומותר:

דף יח עמוד א

מי ששמש ופרש וקנח ומצא דם על עד שלו שניהם טמאים זו משום נדה וזה משום בועל נדה שעל כרחך דם היה שם בשעת תשמיש ולענין קרבן על הפרישה פטור שהרי אנוס הוא ולא הרגיש ועל הכניסה חיובו תלוי על אחת מן הדרכים שביארנו וכן הדין בנמצא על עד שלה אם קנחה מיד אבל אם קנחה לאחר זמן מועט בכדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתחת הכסת ליטול העד לבדוק בו ואחר כך קנחה עצמה שניהם טמאים מספק שמא בשעת תשמיש היה שם ופטורין מן הקרבן שמא לאחר תשמיש בא ואם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה הבעל טהור:
הבא על הערוה אלא ששמש באבר מת פטור שאין ביאה שלא קושי קרויה ביאה אלא שפוסלת מן התרומה כמו שיתבאר במקומו:

דף יח עמוד ב

זה שביארנו שכל אדם מוזהר לפרוש סמוך לוסתה שיעורו פרישת עונה קודם הוסת וביאור עונה או יום או לילה וראוי לאדם שיקדש את עצמו בשעת תשמיש ויתנהג בעניניו בצניעות יתרה הן בזמן התשמיש שלא ישמש אלא בזמן שהכל ישנים לא ביום כלל ולא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה הן באיכות הענינים ותכונתם ואע"פ שהוא בינו לבינה יבוש מנפשו ויעיר כל כונותיו לטוב וכן כל כיוצא באלו הענינים:
המשנה הרביעית והוא מענין החלק הראשון והוא שאמר ר' אליעזר אומר השרץ ונעלם ר"ל מה שנא' בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו מוכיח שעל העלם הטומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש והוא דעת ר' עקיבא אלא שיש ביניהם שלדעת ר' עקיבא כל שנודע לו שנטמא ידיעה בתחלה היא אע"פ שלא נתברר לו אם בשרץ ונבלה לדעת ר' אליעזר צריך שידע באי זו טומאה ובזו הלכה כר' עקיבא אבל בענין העלם מקדש אין הלכה כאחד מהם אלא כר' ישמעאל שאמר ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
מי שהיו חלב ונותר לפניו אכל אחד מהם ואינו יודע אי זה אשתו נדה ואחותו בבית בעל אחת מהן ואינו יודע אי זו שבת ויום הכפרים לפניו עשה מלאכה בבין השמשות שביניהן פטור מן הקרבן ואינו מביא חטאת שאינו יודע בעצמו של חטא וכתיב אשר חטא עד שיודע לו במה חטא ואשם תלוי אין כאן שהרי ידע בודאי שחטא:

דף יט עמוד א

המתעסק ר"ל ששגג בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בלא כונה אם בעריות אם במאכלות אסורות חייב חטאת מפני שנהנה כיצד היה מתעסק עם הערוה בלא כונת ביאה אפילו כיון לאשתו ונשמטה אשתו ונזדמנה לו אחותו או שהיה חלב נמוח בפיו ומתעסק בו בכונת רוק ובלעו שלא לכונת אכילה כלל חייב חטאת ולענין שבת פטור שמלאכת מחשבת אנו צריכים כיצד נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר והגביהו בלא כונה לחתיכה כלל פטור ולא עוד אלא אפילו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שהוא מתכוין לחתיכה פטור שאין זו מלאכת מחשבת אלא אם כן כיון לחתוך זו שחתך וכסבור תלוש ונמצא מחובר:
כבר ביארנו במשנה שכל שנעלמו ממנו שתיהן ר"ל טומאה ומקדש בידיעה תחלה וסוף שמביא קרבן עולה ויורד מעתה מה ששאלו העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלוה אלא על דעת ר' אליעזר ור' עקיבא שהיו פוטרין בהעלם מקדש:
מי שהיו לפניו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ואין ידוע אי זה טמא ואי זה טהור הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס בהעלם טומאה אחר ידיעה חייב קרבן שהרי על כל פנים כשנכנס למקדש טמא היה, היה הולך בראשון ונכנס בשני ונכנס חייב שהרי בביאה שניה על כל פנים טמא היה, הלך בראשון ונכנס והזה בשלישי ושנה בהזאתו בשביעי וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב שכבר נכנס קודם הזאה וטבילה ועל כל פנים טמא, נכנס או בראשונה או בשניה אע"פ שלא נודע באי זו כניסה היה טמא ונמצאת כל ידיעה מהם ספק ידיעה שכל ספק ידיעה בטומאת מקדש וקדשיו כידיעה, הלך בראשון וחזר והלך בשני ובשניה שהלך בשני שכח הלוכו, בראשון ונעלמה ממנו טמאה זו ונכנס חייב אע"פ שלא היתה לו בתחלה ידיעה ברורה לטומאה אלא מקצת ידיעה שהרי לא ידע הלוכו בשני השבילין עד שיתברר לו שהוא טמא אע"פ כן חייב שמקצת ידיעה כידיעה:

דף יט עמוד ב

ידיעת ספק מחלקת לאשמות ואינה מחלקת לחטאות כיצד כבר ידעת שהאוכל כזית חלב ונודע לו ואכל חזית אחר בשוגג ונודע לו וכן כמה חייב על כל אחת ואחת שהרי ידיעות הודאי שביניהם מחלקות ואם לא נודע לו עד שאכל את כלן אינו חייב אלא אחת שהרי כלן בהעלם אחד אבל אם אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שספק חלב אכל כגון שהיו שם שתי חתיכות והיה סבור ששניהם שומן ונמצאת אחת חלב וכן פעם אחרת אפילו כמה ואחר כלן נודע לו שמשל חלב אכל אינו מביא אלא חטאת אחת שידיעות ספק שבנתים אין מחלקות לחטאות אבל אם לא נתברר לו לבסוף שמשל חלב אכל והרי הוא על כלן בדין אשם תלוי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת שידיעות ספק מחלקות לאשמות על הדרך שידיעות ודאי מחלקות לחטאות וכשם שהידיעות מחלקות להחמיר כך הן מחלקות להקל שאם שכח ואכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס ונודע לו ידיעה שבנתים מחלקת ואין שני החצאין מצטרפין לחייבו קרבן אע"פ ששניהם בתוך כדי שיעור שהזכרנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל

1. המאירי סדר המשניות שלא כפי הגמ' שחברה המשניות לאחת, ולכן אין זה על הסדר, המעתיק.