מ"ג שמות י כב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵים מֹשֶׁה יָת יְדֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָּא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבַל בְּכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרֵים משֶׁה יַת יְדֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ דִּקְבֵיל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין: |
רש"י
"שלשת ימים" - שלוש של ימים טרציינ"א בלע"ז (דרייאהייט) וכן שבעת ימים בכל מקום שטיינ"א של ימים
מפרשי רש"י
ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו - בשמות רבה, דאם לא כן "שלשת ימים" תניינא למה לי. והכי קאמר ויהי חשך של אופל בכל ארץ מצרים שלשת ימים, שלא ראו איש את אחיו, אבל לא היה חשך מוכפל שימנעם מלקום, ואחר זה היה חשך מוכפל שלא קמו איש מתחתיו שלשת ימים.
ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל - בשמות רבה. וכן נתנו טעם בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו, כדאיתא במדרש רבי תנחומא, והביאו הרב במכת ערוב.[יט] שלוש של ימים וכו'. פירוש שחלוק יש בין 'שלשה' ובין "שלשת ימים", כי 'שלשה' הוא נאמר על הדבר הנמנה, כי אם יאמר 'שלשה' פירושו שלשה דברים, אלא שאין אני יודע מהו הדבר, ויאמר 'שלשה ימים' או דבר אחר, לכך אי אפשר לומר 'שלשת' בסמיכות, שכל סמיכות פירושו שילוש של ימים, ודבר זה אי אפשר, שהרי שלשה בא על הדבר הנמנה בעצמו. אמנם 'שילוש' לשון זה בא על שלוש המופשט בלא דבר, רק על השילוש בלבד, ויכול לומר 'שלוש של ימים', וכן 'שבעת של ימים', כי "שלשת" וכן "שבעת" (ויקרא כ"ג, ח') הוא מופשט בלא דבר. ואם תאמר ולמה לא כתב 'שלשה ימים' וכן 'שבעה ימים', ויש לומר דבא לומר שהמנין דוקא בכך לא פחות ולא יותר, ואם כתב 'שלשה ימים' לא בא הכתוב לדקדק על המספר רק שהיו כך ימים, אבל כאשר כתב "שלשת ימים" או "שבעת ימים" הכתוב מדקדק על המספר, ואם כן יש טעם לדבר שמספר היה כך, לא פחות ולא יותר: [כ] חושך של אופל שלושת ימים כו'. שהרי שני פעמים שלשה ימים היה החושך, דכתיב בקרא "חושך אפילה שלשת ימים", "ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים", שני פעמים "שלשת ימים" למה לי, ומתרץ 'שלשת ימים שלא ראו איש את אחיו ושלשת ימים וכו, ולכך הכתוב מחלק אותם לשנים (כ"ה ברא"ם). ומפני שהוקשה לרש"י לפי זה ולמה היה בכאן שינוי, שלא היתה המכה שוה; שלשת ימים הראשונים היה החושך שלא ראו איש את אחיו, ושלשת ימים האחרונים שלא קמו וכו', וכל המכות היתה המכה בשוה כל הימים, ומתרץ רש"י 'ולמה הביא עליהם חושך וכו, והשתא משום שני טעמים אלו הביא הקב"ה שני מיני חושך; כי מטעם שימותו פושעי ישראל בג' ימים אפילה - די בחשך שלא יראו בלבד מיתתם וקבורתם. ולפירוש שיחפשו ישראל מטמוניהם לא היה די בזה, שאם כן היו סוגרים דלתותיהם ולא יניחום לכנוס. אי נמי היה ישראל נתפש כגנב אם היה יכול המצרי לקום ממקומו, ולפיכך היה צריך לחושך אפילה שלא היה אחד יכול לקום:על מזרחי בד"ה ולמה הביא כו' - בכל מכה ומכה כו' - נ"ב אבל מהרא"י הקשה סוף סוף למה הקשה רש"י יותר פה מבשאר מכות, ותירץ משום שכבר גזר בימי המבול "יום ולילה לא ישבותו", אם כן לא היה מן הראוי לבא מכה זו אפילו על אומה אחת, אם לא שבהכרח.ואני מוסיף בשאלה אחרת, מה שפירש לעיל ג' ימים היה חושך שלא יוכלו אפילו לעמוד, מפני מה הביא מכה זו בשינוי, משום הכי פירש שג' ימים ראשונים היו משום פושעי ישראל שמתו, וג' ימים האחרונים היו שיראו את ממונם והם לא יוכלו למחות, שהרי ישבו במקומו ולא יוכלו לעמוד, ובזה בא מציאת החן לישראל שהשאילום בעל כרחם, שהרי הרגישו המצרים שאם היו רוצים היו לוקחין את הכל שמי היה מוחה בהם, שהרי לא היו יכולין לעמוד, אלא אמרו ישרנים הם ולא יכזבו בנו, ודוק. מהרש"ל:"ויהי חשך אפלה שלשת ימים" שלא ראו איש את אחיו כל אותן ג'ימים ועוד ג' ימים שלא קמו איש מתחתיו וכו' - פי' אמר רש"י כן מפני שכתוב במקרא ג' ימים ג' ימים תרי זמני. וכן פירוש המקרא "ויהי חשך אפלה שלשת ימים בכל ארץ מצרים שלא ראו איש את אחיו" ועוד דבר אחר "ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים". ויש סעד לפירושו מפני הו"יו הנוספת במלת "ולא קמו איש מתחתיו מה שאין כן "בלא ראו איש את אחיו:
ולמה הביא עליהם חשך וכו' - קשה מה זה שואל רש"י 'למה הביא עליהן חשך' יותר משאר מכות. יש לומר שקשה לו דמכיון דכל המכות כולן באו "לבעבור הראותך את כחי ולמען יראו אשר יפלא ה' בין מצרים ובין ישראל", למה הביא עליהם מכה זו שלא היו יכולין להבחין בה אם לאו, שנחסרו המאורות ולא ראו איש את אחיו.
ביאורי מהרא"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה... שְׁלֹשֶׁת יָמִים – חֹשֶׁךְ שֶׁל אֹפֶל, שֶׁלֹּא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אוֹתָן שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וְעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים חֹשֶׁךְ מֻכְפָּל עַל זֶה, שֶׁ"לֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו" – יוֹשֵׁב אֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד, וְעוֹמֵד אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב. וְלָמָה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר רְשָׁעִים, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת. וּמֵתוּ בִשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרַיִם בְּמַפָּלָתָם וְיֹאמְרוּ: אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ. וְעוֹד: שֶׁחִפְּשׂוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ וְהָיוּ שׁוֹאֲלִין מֵהֶן, וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵין בְּיָדֵינוּ כְלוּם, אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי רְאִיתִיו בְּבֵיתְךָ, וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי הוּא (שמות רבה יד,ג).
רשב"ם
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
שהחשך הוסיף משלו, כי הוסיף אפלה, ובמד' אומר אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחשך מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, מהיכן הביא הקב"ה עליהם חשך ר' יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר' נחמיה אומר מחשך של גיהנם, לדעת ר"נ עלו אדים עבים קטוריים ממעמקי הארץ והיה בהם ממש עד שמנעו נצוצי האור מעבור בתוכם, ולדעתו מ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו בארץ גושן ששם לא שלטו האדים האלה והיה אור, ור' יהודה סובר כדעת המדרש שמ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו גם במושבות המצריים, שכ"מ שהי' יהודי נכנס הי' אור נכנס עמו ומאיר לו מה שבחבית ובתיבות ובמטמוניות ועליהם נאמר נר לרגלי דברך, וזה לא יצויר רק ע"י חשך של מעלה, ר"ל שהקב"ה השפיע אז אור הגנוז ואור הרוחני שלפי ערכנו יקרא בשם חשך כמו שאור השמש הוא חשך אצל העטלף, ובזה הולכים ר"י ור"נ לשטתם, שבמ"ש ויאמר אלהים יהי אור ס"ל לר"י שהאור נברא תחלה ור"נ סבירא ליה שהעולם נברא תחילה, וא"כ לר"י האור הראשון היה אור הרוחני והשכלי שקדם לבריאת עולם שגנזו הקב"ה לצדיקים לעת"ל, ובעוה"ז הלבישו ה' בנרתק וגנזו באור השמש, כי אין בעלי חומר יכולים לסבלו, ובמצרים הפשיטו השם יתברך מנרתקו והחשיך את עיני המצריים וישראל הוכנו אז לסבול האור וראו ע"י מה שבמטמוניות, ור"נ לשטתו שהאור הנברא בראשון הוא אור הגשמי לא ס"ל ענין זה, ולר"י יל"פ מ"ש וימש חשך לשון הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן יומם שע"י החשך הזה שהיה אור רוחני נסתלק והוסר החשך הגשמי ולא היה עוד במציאות. ועפ"ז יל"פ ע"ד הדרוש מ"ש שאמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצריים ללקות בחשך והסכימו כולם כאחד, ר"ל כי יש ג' הבדלים בין ד"נ לדיני ממונות: א] שבדיני נפשות פותחים מן הצד, ב] שפותחים בזכות ג] שכולו חובה זכאי, ואחר שמכה זו היתה ד"נ היו ראוי שלא יסכימו כולם דהא כולו חובה זכאי, רק שהם ראו שאינו דיני נפשות, א] מצד שאמר הקב"ה למלאכים ופתח בגדול ולא מן הצד, ב] ממ"ש ראוים הם המצריים ללקות בחשך שפתח בחובה כי היל"ל אין המצריים ראוים ללקות, ומזה הבינו שאינו כדיני נפשות ולכן מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את
דברו, כי לא יזיק מה שיהיה כולו חובה, ובאר הדבר שלא היה דינו כד"נ מהיכן הביא הקב"ה חשך מחשך של מעלה לר"י, וזה אינו ד"נ רק אורה גדולה ושפע רצון:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
גם ליש מרבותינו שאמרו (שמו"ר שם) שחושך זה היה מגיהנם אולי כי שניהם נתכוונו אל האמת כי ב' מיני חושך היו אחד ששמש בג' ימים שלא ראו וגו' וא' ששמש בג' ימים אחרים שלא קמו וגו':