מ"ג שמות י כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג שמות י · כב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲרֵים מֹשֶׁה יָת יְדֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָּא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבַל בְּכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲרֵים משֶׁה יַת יְדֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ דִּקְבֵיל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי חשך אפלה וגו' שלשת ימים" - חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן ג' ימים (בש"ר) ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה שלא קמו איש מתחתיו יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב (ש"ר ע"ש) ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא

"שלשת ימים" - שלוש של ימים טרציינ"א בלע"ז (דרייאהייט) וכן שבעת ימים בכל מקום שטיינ"א של ימים

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

שְׁלֹשֶׁת יָמִים – שִׁלּוּשׁ שֶׁל יָמִים, טירציינ"א [terceine = קבוצה של שלושה] בְּלַעַ"ז. וְכֵן "שִׁבְעַת יָמִים" בְּכָל מָקוֹם שייטיינ"א [seiteine = קבוצה של שבעה‏[2]] שֶׁל יָמִים.
וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה... שְׁלֹשֶׁת יָמִים – חֹשֶׁךְ שֶׁל אֹפֶל, שֶׁלֹּא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אוֹתָן שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וְעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים חֹשֶׁךְ מֻכְפָּל עַל זֶה, שֶׁ"לֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו" – יוֹשֵׁב אֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד, וְעוֹמֵד אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב. וְלָמָה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר רְשָׁעִים, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת. וּמֵתוּ בִשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרַיִם בְּמַפָּלָתָם וְיֹאמְרוּ: אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ. וְעוֹדף שֶׁחִפְּשׂוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ וְהָיוּ שׁוֹאֲלִין מֵהֶן, וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵין בְּיָדֵינוּ כְלוּם, אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי רְאִיתִיו בְּבֵיתְךָ, וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי הוּא (שמות רבה יד,ג).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

חשך אפלה: חושך ואפילה, חשך גדול:


מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי חשך אפלה". מבואר אצלי בכ"מ שהאופל הוא יותר מחשך, שבמקום חשך יצויר נוגה הירח ואור הנר לא כן במקום אופל, לכן אמר במד' הה"ד שלח חשך ויחשיך, שהחשך הוסיף משלו, כי הוסיף אפלה, ובמד' אומר אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחשך מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, מהיכן הביא הקב"ה עליהם חשך ר' יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר' נחמיה אומר מחשך של גיהנם, לדעת ר"נ עלו אדים עבים קטוריים ממעמקי הארץ והיה בהם ממש עד שמנעו נצוצי האור מעבור בתוכם, ולדעתו מ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו בארץ גושן ששם לא שלטו האדים האלה והיה אור, ור' יהודה סובר כדעת המדרש שמ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו גם במושבות המצריים, שכ"מ שהי' יהודי נכנס הי' אור נכנס עמו ומאיר לו מה שבחבית ובתיבות ובמטמוניות ועליהם נאמר נר לרגלי דברך, וזה לא יצויר רק ע"י חשך של מעלה, ר"ל שהקב"ה השפיע אז אור הגנוז ואור הרוחני שלפי ערכנו יקרא בשם חשך כמו שאור השמש הוא חשך אצל העטלף, ובזה הולכים ר"י ור"נ לשטתם, שבמ"ש ויאמר אלהים יהי אור ס"ל לר"י שהאור נברא תחלה ור"נ סבירא ליה שהעולם נברא תחילה, וא"כ לר"י האור הראשון היה אור הרוחני והשכלי שקדם לבריאת עולם שגנזו הקב"ה לצדיקים לעת"ל, ובעוה"ז הלבישו ה' בנרתק וגנזו באור השמש, כי אין בעלי חומר יכולים לסבלו, ובמצרים הפשיטו השם יתברך מנרתקו והחשיך את עיני המצריים וישראל הוכנו אז לסבול האור וראו ע"י מה שבמטמוניות, ור"נ לשטתו שהאור הנברא בראשון הוא אור הגשמי לא ס"ל ענין זה, ולר"י יל"פ מ"ש וימש חשך לשון הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן יומם שע"י החשך הזה שהיה אור רוחני נסתלק והוסר החשך הגשמי ולא היה עוד במציאות. ועפ"ז יל"פ ע"ד הדרוש מ"ש שאמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצריים ללקות בחשך והסכימו כולם כאחד, ר"ל כי יש ג' הבדלים בין ד"נ לדיני ממונות: א] שבדיני נפשות פותחים מן הצד, ב] שפותחים בזכות ג] שכולו חובה זכאי, ואחר שמכה זו היתה ד"נ היו ראוי שלא יסכימו כולם דהא כולו חובה זכאי, רק שהם ראו שאינו דיני נפשות, א] מצד שאמר הקב"ה למלאכים ופתח בגדול ולא מן הצד, ב] ממ"ש ראוים הם המצריים ללקות בחשך שפתח בחובה כי היל"ל אין המצריים ראוים ללקות, ומזה הבינו שאינו כדיני נפשות ולכן מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את

דברו, כי לא יזיק מה שיהיה כולו חובה, ובאר הדבר שלא היה דינו כד"נ מהיכן הביא הקב"ה חשך מחשך של מעלה לר"י, וזה אינו ד"נ רק אורה גדולה ושפע רצון:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויט משה את ידו. צל"ד למה במכת הארבה הסמוכה לה הגם שאמר אליו ה' נטה ידך אמר הכתוב ויט משה את מטהו וגו' וגם בכל המכות לא היתה מכה שהזכיר בה נטית יד אלא מטה ובמכה זו אמר את ידו. ואולי שיתכוין ע"פ דבריהם ז"ל (שמו"ר פי"ז) כי חושך של מצרים היה מאותו חושך דכתיב תהלים י"ח ישת חושך סתרו אשר ע"כ לא נהג מנהג מיעוט דרך כבוד לנטות מטהו כלפי מעלה:

גם ליש מרבותינו שאמרו (שמו"ר שם) שחושך זה היה מגיהנם אולי כי שניהם נתכוונו אל האמת כי ב' מיני חושך היו אחד ששמש בג' ימים שלא ראו וגו' וא' ששמש בג' ימים אחרים שלא קמו וגו':

<< · מ"ג שמות · י · כב · >>


  1. ^ המלה העברית אינה מופיעה כאן במקרא (אלא ר' להלן מס' 3089); היא ניתנת לדוגמא מקבילה ל"שלשת".
  2. ^ המלה העברית אינה מופיעה כאן במקרא (אלא ר' להלן מס' 3089); היא ניתנת לדוגמא מקבילה ל"שלשת".