כתובות ו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל אפילו בשבת אמר רבא לא לבר משבת אמר ליה אביי והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני אלא אמר רבא כשבעל אי כשבעל מאי קמ"ל קמ"ל דשרי למיבעל בשבת כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות מתיב רב יוסף חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מאי לאו דטריד דבעי למיבעל אמר ליה אביי לא דטריד דלא בעיל אמר ליה רבא ומשום טירדא פטור אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור וכי תימא ה"נ והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא' בהן (יחזקאל כד, יז) פאר אלא אמר רבא תנאי היא דתנא חדא אם לא עשה מעשה בראשון פטור אף בשני בשני פטור אף בשלישי ותניא אידך ראשון ושני פטור שלישי חייב ואביי התם נמי בטירדא פליגי והני תנאי כי הני תנאי דתניא הכונס את הבתולה לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין מאן חכמים אמר רבה רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר אמר ליה אביי והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אמר ליה לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא יש בקיאין בהטייה א"כ טורד למה לשאינו בקי יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור רוב בקיאין הן אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינין למה מפה למה א"ל התם שמא יראה ויאבד מתיב רבי אמי המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה
רש"י
[עריכה]
מאי לאו - הנך ארבעה לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת:
והא ארבעה לילות עד מוצאי שבת קתני - ולא משכחת ליה לבר משבת דהא ברביעי ניסת ויש כאן לילי חמישי וששי ושבת ומוצאי שבת:
אי כשבעל - ולא אתא לאורויי לן אלא היתר דם בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ"ל ליתני נותנין לה ארבעה לילות על כרחך משום בעילת שבת נקט לה:
שמשיר צרורות - והאי נמי דלמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה:
מאי לאו - האי דפטר ליה מק"ש בלילי שבת משום דטריד במצוה דבעי למיבעל והעוסק במצוה פטור מן המצוה:
דטריד דלא בעל - מצטער שלא בעל:
משום דטריד פטור - בתמיה ומשום צער פטור מאחר שאינו מחשב לעסוק במצוה:
שנאמר בהן פאר - פארך חבוש עליך (יחזקאל כד) ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואין זה פאר לתפילין: [אלא אמר רבא ודאי לא מצית לתרוצי הא דחתן פטור מק"ש משום דלא מצי בעיל דא"כ לא הוה פטור דהא לא טריד בדבר מצוה:
תנאי היא - בעילת חבורה בשבת ומאן דאסר לבעול בשבת כתנאי אמרה לשמעתיה דאיכא תנא אחרינא דאסר למיבעל דתנא חדא כו']:
פטור - מקרית שמע:
שלישי חייב - דשבת הוא ואסור לבעול:
ואביי - אמר לך הנך תנאי נמי בטירדא פליגי והאי דפטר ליה מק"ש לאו משום דשרי למיבעל אלא קסבר המצטער צער של מצוה פטור מקריאת שמע ולא דמי לאבל דטריד טירדא דרשות שאין צערו מצוה אע"פ שאבילותו מצוה ומאן דמחייב סבר טירדא לא פטר [ורבא אמר דבמותר לבעול פליגי והני תנאי כהני תנאי]:
בהטייה - שמטין לצדדין ואין מוציאים דם:
אם כן - דבקיאים:
טורד למה - מהו טרדו להפטר מק"ש:
בקי מותר - לבעול בשבת דלא פסיק רישיה ולא ימות הוא:
רוב בקיאין הן - הילכך סתמא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא:
שושבינין למה - מאחר שיש בקיאין לבעול בלא דם הא דתניא לקמן (דף יב.) היו מעמידין להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה כלומר לבקר אחריהם שלא ינהגו בה רמאות בטענת בתולים ואי בקיאין בהטייה מה שושבינין מועילין:
מפה למה - לברר את הבתולים וליטעמיך ל"ג אלא ה"ג שושבינין למה מפה למה:
אמר ליה שמא יראה ויאבד - שמא לא יטה ויוציא דם ויאבדנו ויאמר לא מצאתי דם דאילו בהטייה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני:
המפיס מורסא - הפותח פה נפח שקורין קלו"ג:
אם לעשות לה פה - שמתכוין ליפותה ולהיות לה פתח זה ליום מחר:
חייב - שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע (בראשית ב):
תוספות
[עריכה]
מאי קמ"ל. במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופים ליכא למימר כדפרישית:
מאי לאו דטריד דבעי למיבעל. הכא ליכא לשנויי לבר משבת כדלעיל דא"כ אינו פטור עד מוצאי שבת וקא משוית ליה לתנא טועה דפטר ליה עד מוצאי שבת אבל לעיל אפילו כי אמרינן לבר משבת ולא מצי למיבעל בשבת מכל מקום דוקא נקט עד מוצאי שבת משום דעד למוצאי שבת תולין בדם בתולים היכא דעבר ובעל:
והא אמר ר' אבא אבל חייב בכל המצות כו'. ואביי סבר דטירדא דליכא מצוה כלל מחייב אבל טירדא דלא מצי בעיל חשיב טירדא דמצוה כיון שטרוד במה שאינו יכול לעשות מצוה:
חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. ואמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף טו.) מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלעלמא אסור ובקונטרס דפי' שנאמר בהן פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו היינו ליתן טעם דלא נילף שאר מצות מתפילין וא"ת ומאי שנא לגבי תפילין אמרינן דדוקא ליחזקאל נאמר ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה ילפינן שאר אבלים מיחזקאל דאמרינן (שם) אבל אסור בתלמוד תורה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום ויש לומר דלאסור גמרינן דמדאסר רחמנא ליחזקאל לכ"ע נמי אסור אבל להתיר לא גמרינן דליה לחודיה למשרי אתא:
והני תנאי כי הני תנאי. אע"ג דפליגי תנאי בהדיא בהכי מכל מקום דחיק אביי לעיל דחשיב טירדא דמצוה הא דלא מצי בעיל דניחא ליה לאקומי מתני' כשמואל דאסר לבעול ומוקי נמי פלוגתא דברייתא אי חשיב טירדא הא דלא מצי בעיל כדי לאוקמי כשמואל כל מה שיכול:
לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה. פירוש אינו פסיק רישיה דכל העולם אינן כמו בבליים אלא בקיאין הן הילכך שרי להו למיבעל ובלבד שלא יתכונו לבעול בעילה גמורה ופריך אם כן טורד למה פירוש בשבת אמאי פטר ליה לעיל מק"ש כיון דבקיאין הן בשלמא בחול איכא טירדא לפי שמתכוין לבעול בעילה גמורה ואף לבקיאין יש טירדא לבעול בעילה גמורה כדאמר בפרק שני דברכות (דף טז. ושם) דר"ג היה פטור ומחמיר על עצמו אע"ג דבקי היה שלא היה בבלי אבל בשבת שאינו מתכוין לבעול בעילה גמורה טורד למה ומשני לשאינו בקי פי' לפי שאינו בקי בשעת ק"ש דאפי' הבקיאין בשעת מעשה קודם מעשה יראים שלא יהיו בקיאין הילכך טרודים כולם:
רוב בקיאין הן. וכל חד וחד מספקינן ליה ברוב וכולם מותרים משמע הכא דרובן בקיאין בהטייה וא"ת דאמרינן בפ"ב דחגיגה (דף יד: ושם) בתולה שעיברה מהו לכהונה כגון שבדקוה על פי חבית ולא היה ריחה נודף מי חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם או דלמא באמבטי עיברה ומסיק דשמואל לא שכיח ובפרק בתרא דנדה (דף סד: ושם) נמי קאמר שאני שמואל דרב גובריה הוא והא אמרינן הכא דרוב בקיאין הן וי"ל דשמואל היה יכול לבעול בעילה גמורה שאשה מתעברת בו בלא דם אבל בהטייה אין אשה מתעברת ולהכי בההיא דחגיגה ליכא למיחש בהטייה אלא לדשמואל:
אלא מעתה שושבינין למה מפה למה. פי' בקונטרס כיון שהן בקיאין לבעול בלא דם שמא יטה והיא לא תסיק אדעתה שהטה ומשני דשושבינין ומפה הם שאם לא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד המפה ואם יטה ויאמר שלא מצא לה בתולים יכולה לומר עדיין בתולה אני וקשה לר"י דאינו מתרץ ממה שהקשה לו דהוי ליה לשנויי דמסקא אדעתה לומר עדיין בתולה אני ועיקר התירוץ חסר מן הספר ונראה לר"י כפירוש ר"ת דדוקא משבת קא פריך דמפה ושושבינין למה דצריך לבעול בהטייה דמעשה בכל יום שעושין שושבינין אפילו בשבת ומשני שמא יארע שלא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד דם בתולים והויא דומיא דטורד למה דפריך נמי משבת:
אם לעשות לה פה חייב. דפתח זה עשויה להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא ליחה:
ואם להוציא ממנה ליחה פטור. בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז: ושם) מוקמינן לה כרבי שמעון וסלקא דעתיה דרבי אמי דמותיב דדם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך ולא לפתח ואפ"ה אסר שמואל כרבי שמעון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולהכי פריך ממפיס מורסא דכי היכי דלהוציא ממנה ליחה פטור וקיימא לן דפטור ומותר כיון דאינו צריך לפתח אף על גב דשאר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור במורסא שרי משום צער הכא נמי משום מצוה הוי לן למשרי ועוד אפילו שרינן משום צערא טפי ממשום מצוה כדפירש ר"ת לעיל פריך שפיר דהכא ודאי דהוי פסיק רישיה לענין פתח אי לאו משום צערא היה אסור אבל
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
כג א מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה א', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ע' סעיף ג':
כד ב מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה י"ג, ומיי' פ"ד מהל' אבילות הלכה ט', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ח סעיף ה', וטור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ח סעיף א':
כה ג מיי' פ"י מהל' שבת הלכה י"ז, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ח סעיף כ"ח:
ראשונים נוספים
ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבת בתוליה
מצי בעיל כל אותן ארבעה לילות, ואפילו בשבת, דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים. ואי נמי דאי בשבעל, ואתא לאשמועינן דכל ארבעה תלי בדם בתולים, למה ליה למיתני עד מוצאי שבת, וכדאקשיה לבסוף אי בשבעל מאי קא משמע לן. אמר רבא, לא, לבד משבת. אמר ליה אביי והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני. ורבא, אפשר דדחיק בה דעד סוף ארבעה לילות קאמר, וכדאיתא בנדה בריש פרק תינוקת (סד, ב) דמתרץ לה הכין לוי, וכשבעל בימים, כלומר שנותנין לה ארבע עונות בין ימים ולילות, וקסבר דאי בעל בימים מפסידה לילות כלוי.
אלא אמר רבא, בשבעל בעילה גמורה, ואפילו הכי נותנין לה ארבעה לילות דתלינן בדם בתולים. אי בשבעל בעילה גמורה מאי קמ"ל דקתני עד מוצאי שבת, דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ארבעה לילות ותו לא, כדקתני בדבית שמאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. והוה מצי לפרוקי, דעד מוצאי שבת קמ"ל דאי בעל בימים לא הפסידה לילות, והיינו עד מוצאי שבת, לומר שנותנין לה כל העונות שיש עד מוצאי שבת, וכדאמר רב התם בריש פרק תינוקת (שם), אלא שרצו לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם, דלית ליה הכין. ואוקמה כשמואל, כלומר, בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר, ואין בו לא משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשיר בה צרורות דרך כניסתו. ובנדה פרק תינוקת (שם) דייק תלמודא בהדייא, למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ארבעה לילות, זהו לפי שיטת פירושו של רש"י ז"ל, ויש בו פירושים אחרים (עי' תוד"ה מאי, ראב"ד בשטמ"ק, רמב"ן, ריטב"א ורא"ה), וזה נכון.
חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה: כלומר, בין הודיעוהו שמיחדין אותה לו בין לא הודיעוהו, לפי שדרכן ליחדה באותן ד' לילות, אבל מכאן ואילך, אם הודיעוהו פטור ואם לא הודיעוהו חייב. ומדקתני עד מוצאי שבת, דייקינן דלהשוות כל הלילות בא, דאפילו בשבת פטור, דטריד דבעי למיבעל.
חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר: כלומר, ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עלך מכלל דבעלמא אסור, והכי דייקינן לה במקומה במועד קטן (טו, א). ומה שפירש רש"י ז"ל שנאמר בהם פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואינו בדין לשים פאר על האפר, לאו למימרא דמהכא תיפוק לן איסור תפילין לאבל, אלא טעמא דמילתא קאמר וטעמיה דקרא קא דריש.
ואביי התם נמי בטירדא דלא מצי בעיל פליג: כלומר, דלא דמי לטירדתו של אבל, דהתם ליכא מצוה כלל דאיבעי ליה לאיתוביה דעתא, אבל הכא טירדא דמצוה הוא דטריד דלא מציא למיעבד מצוה. והא דמידחה אפירכי ומנקיטי מתניאתא. ורבא דדחיק לאיתנא תנאי, דאיכא לדחויי כדדחי אביי ולא דייקי ממתניאתא דלעיל דקתני בהדיא ומפרישין את הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה, איכא למימר דברייתא לא שמיע להו כלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל ברישא דשמעתא.
אמר רבא רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר: פירוש, כך קבלה מרבו דר' שמעון הוא.
אמר ליה, לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייא אלא כהללו שבקיאין בהטייא: וללישנא דאמרינן דם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך, בקיאין בהטייא שמוציאין דם בלא פתיחת פתח. ולאידך לישנא דאמרת דם חבורי מחבר ולהנאת עצמו הוא צריך, אפשר בהטייא בלא פתיחת פתח ובלא השרת דמים. ואף על גב דאמר שמואל במסכת נדה (סד, ב) יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם, ואמרינן עלה שאני שמואל דרב גובריה, דאלמא אין הרבה בקיאין בהטייא כזו כבר פירשו בתוספות (ד"ה רוב) אותה הטייא הייתה בבעילה גמורה שמתעברת ממנה, ובכי הא רוב בקיאין אצלה.
הכי גריס רש"י ז"ל, אם כן טורד למה, למי שאינו בקי יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, רוב בקיאין הם. אמר ליה רבה בר חנן לאביי, אלא מעתה שושבינין למה מפה למה שמא יראה ויאבד, ופירש, אם כן שהן בקיאין בהטייא למה טורד ולמה פטור מקריאת שמע, ומשני, למי שאינו בקי פטרו לפי שהוא טרוד, פירוש, שהוא טרוד מפני שאינו יכול לבעול. וקשה, אם כן היאך התירו חכמים סתם לבעול בתחילה בשבת דמשמע לכל אדם כן, הוה להו למימר בקי מותר שאינו בקי אסור. ומשני, רוב בקיאין בהטייא ועל בקיאות הרוב סתם דבריו ולעולם מי שאינו בקי אסור. אלא מעתה שושבינין למה מפה למה, שמא יטה ולא יוציא דם, ולא הועילו חכמים בתקנתן בהעמדת שושבינין ומפה כדי שלא יראה ויאבד שהוא חשש בחול שאי אפשר להכחישו, אבל עכשיו שמעמידין שושבינין ומפה אם יטה איפשר להכחישו, דאמרה עדיין בתולה שלמה אני, כדאמרינן לקמן (י, ב) דאפשר לבודקה על חבית של יין.
ואין פירושו מחוור, דקשיא לי, דאם כן ברייתא דקתני חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת היכי משכחת לה, אי בבקי הא אינו טרוד ואינו פטור, ואי בשאינו בקי הא אינו מותר לבעול וטירדא דלא מצי בעיל לאו טירדא היא, כרבא. ואיפשר, דרבא אית ליה דטירדא דלא מצי בעיל טירדא היא, וכדאביי.
ועוד מקשים לפירושו, דבשאר לילות נמי אינו פטור אלא שאינו בקי והוא המיעוט והיכי תאני סתם חתן פטור מקריאת שמע משום מיעוטא. ותו, הא דתנן (ברכות טז, ב), לא כל הרוצה ליטול את השם יטול משום דמחזא כיוהרא, ואי רובא בקי מאי יוהרא איכא, דמדינא חייב. ותו, הא דאמרי ליה (שם) תלמידיו לרבן גמליאל, שנית לנו רבינו חתן פטור מקריאת שמע, דילמא רבן גמליאל בקי היה. ואפשר היה לתרץ באילו דסתמא של בני אדם בחול אינם רוצים לבעול בהטיא, אלא דקשיא לן, דאם אתה אומר כן למה הקשה כאן אם כן טורד למה, והא איכא למימר דטריד דבעי למיבעל שלא בהטייא. ועוד, דאסיקנא (לעיל ה, ב) מותר לבעול לכתחילה בשבת, ור' אמי נמי דשרא למיבעל בתחילה בשבת, ומשמע דלכל התירו ולא במתכוין להטות אלא בועל כדרכו ואינו חושש, ומעשים בכל יום שמתירין לבעול בתחילה בשבת לכל אדם ולא בכונת הטייא, והדין נותן, דכל שאפשר שמזדמנת לו הטייה ואינו מתכוין לפתח אלא להנאת עצמו מותר דלאו פסיק רישיה הוא, כאותה שאמר רבי שמעון (שבת כב, א) גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ועוד, דאם כן שהרוב בקיאין הן ולהן התירו ובלבד שיתכוין להטות, מאי טעמיה דר' יהודה דפליג.
ורבינו תם ז"ל פירש: אם כן טורד למה לשאינו בקיאין, כלומר, שאין מחזיקין עצמן כבקיאין, ומיהו רובן בקיאין הן בשעת מעשה אלא שהרוב אינן מחזיקין עצמן כיודעים, והילכך לעניין קריאת שמע פטורין שאחר טרדת הלב הדברים אמורים, אבל לענין שבת מותר שרובן בקיאין בשעת מעשה, והיינו דפרקינן רוב בקיאין בהטייה הן.
מתיב ר' אמי המפיס מורסא בשבת אם להוציא ממנו ליחה פטור: ופטור ומותר קאמר, כדאיתא כזו בתחילת מס' שבת (ג, א, וע"ש קז, א) דחדא מתלת מלתא היא דפטורין בשבת ומותרין, ואף על גב דפתחא ממילא קא הוי על כרחיה ופסיק רישיה ולא ימות הוא, הא כתיבנא לעיל (ו, א ד"ה האי מסוכרייא), דהיכא דלא מיתהני מינה כלל כשאינו מתכוין שרי, ואי נמי, במקום צערא דגופא התירו כדברי ר"י ז"ל, וכבר הארכתי בה למעלה (ד"ה האי).
אם לעשות לה פה חייב דעשוי להכניס ולהוציא הוא: להכניס אויר ליבשה ולהוציא ממנה לחה, מ"מ קתני אם להוציא ממנה לחה פטור ומותר, וקשיא למ"ד הכא אסור לבעול בתחילה בשבת, דהכא נמי דלהוציא דם הוא כן פירש רש"י ז"ל.
והקשה עליו הרמב"ן נ"ר, דהא ההיא דהמפיס לא אפשר לאוקמה כרבי יהודה, ואם כן מאי קושיא, הא אמרינן דמאן תנא דאסר רבי יהודה. ולרב דאסר כדברי נהרדעי לא קשיא, דרב נמי כר' יהודה סבירא ליה כדאיתא לעיל. ופירש הוא נ"ר, דלשמואל אליבא דבי רב דאמרי שמואל אסר קא מקשה, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה כדאיתא לעיל וקא אסר הכא משום דרב חיבורי מיחבר, והא מפיס מורסא בשבת, וקא סלקא דעתך דכי היכי דליחת מורסא פקיד ועקיר דם נמי פקיד ועקיר, ופרקינן, דדם נמי פקיד ולא עקיר לגמרי, ואף על גב דהתם שרי הכא לכתחילה אסור, ואפילו לרבי שמעון.
וקשיא לי, דהוה ליה למימר התם פקיד ועקיר הכא חיבורי מחבר הוא דסבירא ליה. ואולי נאמר, דקסבר רבי אמי דאפילו למ"ד חיבורי מיחבר לאו חיבורי לגמרי קאמר, דאנן סהדי דלא, אלא לאפוקי דלאו פקיד ועקיר לגמרי אלא פקיד ולא פקיד כמורסא, ואפילו הכי קתני במורסא דלהוציא ממנה ליחה מותר, ופרקינן, דדם ודאי פקיד ולא עקיר, אלא דמורסא דשרינן משום דפקיד לגמרי הוא, דהא אילו לא עקיר לגמרי מיסר אסרינן, והיינו טעמא דשמואל דאסר בבעילה.
ה"ג אמר אביי לא דטריד דלא מצי בעיל אמר רבא וטרדו פטור אלא מעתה ויש נוסחאות שמהפכין אביי במקום רבא ורבא במקום אביי וטעות הוא ; אבל חייב : פירש"י דכתיב פארך חבוש עליך והקשו בתוס' למה ליה למנקט האי טעמא דאבל מעולל בעפר קרנו תיפוק ליה מדאמרינן במסכת מועד קטן מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסור וכ"ת דבעי מרן לפרושי לן טעמא דקרא ומאי מרווחי' בהאי טעמא ופרושו משום דלא נימא ניליף מתפילין לשאר מצות אתא רבינו לומר דשאני תפילין שיש בהן פאר ואין פאר במקום אפר ולישנא דרב מסייע לפירוש זה דרבינו ז"ל דנקט לפי שנאמר בהן פאר ולא נקיט קרא דפארך חבוש עליך ; חוץ מן התפילין אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ שהרי היא פטור מן התורה כדילפי' התם מדכתיב האנק דום דנילף מיחזקאל שלא היה אבל גמור ואסור בתורה כ"ש לאבלים דקולא דאבילות לא ילפינן מיחזקאל אבל חומרא דאבילות ילפי' מיניה מכ"ש:
ואביי התם בטרדא פליגו דלכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת אלא דמר סבר דטריד דלא מצי בעיל ומ"ס דלא הוי טרדא : וא"ת ולמאן דסבר טרדא היא תקשה ליה אבל לספינה וי"ל דשאני התם דטרידי טרדא דרשי' לגמרי משא"כ בזו דנהי דלא טריד במצוה ממש המצוה גורמת טרדתו והלכתא כבבא דטרדא דלאו כמעשה חשיבא טרדא לפטרה מק"ש:
והני תנאי כהני תנאי: פי' אליבא דרבא דאמר בבעילה גופא איפלגי תנאי דלעיל וקשה לאביי דאמר דכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת ובטרדא איפלגו והרי זה כאלו אמרינן תניא כוותיה דרבא אלא משום דהא דרבא לאו מימרא היא אלא דמתרץ מתניתין נקטיה האי לישנא לאמר והני תנאי כהני תנאי:
מאן חכמים אמר רבא רבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר : וא"ת אם כן ת"ק דאסר רבי יהודא ותקשה ליה לרב דשרי והוא סבר הלכה כרבי יהודא וי"ל דהא דרבא לאו הכרחה היא אלא סברא דנפשיה ורב אמר לך דאדרבה מאן חכמים רבי יהודה ומשום דלהנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה הוא ותנא קמא רבי שמעון דסבר לדם הוא צריך ומקלקל חייב:
אמר ליה אביי והא מודה: פירוש בשלמא לדידי טעמא דמאן דשרי משום דדבר שאין מתכווין מותר כרבי שמעון הא פסיק רישיה ולא ימות אמר ליה לא כהללו בבליים אלא כהללו שאין פתח נפתח:
אמר רבי טרדו למה : כלומר מה טרדו של בועל להיפטר מק"ש אפילו בחול ומהדרינן לשאין בקי ופריך יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור כלומר בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול ולדידיה פסיק רישיה ולא ימות הוא וה"ה דמצי פריך שיאמר בקי חייב ושאינו בקי פטור אלא דאידך עדיפא ליה דהוה עיקר פרכי' מעיקרא שיהא כולם אסורים לבעול משום פסיק רישיה והשתא פריך דשאינו בקי מיהא ליתסר ופרקינן רוב בקיאין הן. נראה לפום פשטא דשמעתין דה"ק רוב העולם בקיאין בהטיה ולפיכך אמר סתם מותר לבעול ולא חש להוציא את המועט מן הכלל ואע"ג דאותו מיעוט אסורים מיהו אי אפשר לפרש כן חדא דלאו אורחא דתנא למימר סתמא במידי דאיכא אסורי אפילו למעוטי והכא קתני וחכמים מתירין ופסקינן לקמן סתמא מותר לכתחלה לבעול בשבת וליכא למימר בתר רובא אזלינן ושרי לכולהו מן הסתם שהרי המיעוט ניכר הוא כי הוא יודע בעצמו שאין בקי ועוד דר"ג שקרא ק"ש בלילה ראשונה למה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו חתן פטור דלמא ר"ג מרוב דבקיאין היה ועוד דהא בבליים הם שאין בקיאין בהטיה ור"ג מא"י היה ועוד פטור מק"ש למאן אי בקיאים לא טרידי אי לשאינו בקי הרי הוא אסור לבעול ולרבא טרדא דלא מצי בעיל לאו טרדא הוא ועוד דהתם במס' נדה דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אמר רבא שאני שמואל דרב גוברי' ומאי גוברי' דרוב בקיאין הן ואין השכל ולא הטבע נותן שתהא שם בעילה אחרת בלא דם ובלא הטי' לכך יש לפרש שזה הלשון שאמר רבה לא כהללו בבליים היה לשון סתם וכוונת רבה לומר לא כהללו בבליים שאינם בקיאין בהטי' וסבורים שאין הטי' מזדמנת לשום אדם אלא כהללו שבקיאין וסבורים שפעמים שמזדמנת הטי' לכל אדם ולא הוה פסיק רישיה ואביי הוא סבר שכוונת רבה לומר שלא התירו בשבת לבעול לכתחלה אלא לאותן שבקיאין במעשה הטי' לבעול בהטי'. ועל זה הקשה א"כ (שם) טורד למה בשבת כלומר כיון שבקיאין במעשה למה פטרו אותו מק"ש כדקתני פטור ורבא סבור דהכי פריך ליה כיון דאפשר בהטי' כיון שאנו בקיאין במעשה הרי יש לו טרדא ועדיין לא הבין אביי דבריו של רבא והיה סבור כי כוונת רבא לומר שאין אלא למי שאינו בקי וה"ק מ"מ יאמרו בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול וחד מתרתי פרכי נקט כדפרשי' לעיל ועכשיו הבין רבא דברי אביי ואמר לו רוב בקיאים הם כלומר שאפי' הבבליים בקיאין הם חשובים בשעת מעשה שאף להני מזדמן הטיה ולכן שנו סתם וחכמים מתירין ואפ"ה פטור מק"ש ואפילו בני ארץ ישראל משום טרדא שאין בקיאין בשעת מעשה לדעת לכוון ממש לבעול בהטיה בר מדשמואל דרב גוברי' וכן פי' ר"ת ורש"י פי' רוב בקיאים הם הלכך סתמא לא פסיק רישיה ונראה לי לפי פשיטא מן הלשון הזה שלכל אדם התירו אפי' למי שאינו בקי במעשה כיון שהרוב בקיאין יש לומר שאפשר ובדרך ר"ת ז"ל. אבל ממה שפירש בסמוך גבי שושבינים למה נראה שהוא סובר בקיאין ממש קאמר שבקיאין לבעול בלא דם וכפי פשוטו של לשון שפי' לעיל דכיון שרוב בקיאין תולין סתם כל אדם שהוא מן הרוב ולפיכך אמר שהוא מותר לבעול ולא חשו למעוטי אבל אין לפרש כן מן הטעם שאמר לעיל. אלא מעתה שושבינים למה פירש"י כיון שיש בקיאים לבעול בלא דם מה מועיל שושבינים שתקנו חכמים לבקר אחריהם שלא ינהגו מנהג רמאות ומפה למה לברר הבתולים ואהדר ליה שמא יראה ויאבד שמא לא יטה ויצא דם ויאבדינו ויאמר לא מצאתי דם דאלו בהטיה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני שהאשה מרגשת בהטיה והקשו בתוס' דלפ"ז כל תירוץ זה שתירץ עיקר חסר מן הספר כי רב חנן הכי קאמר לו מה יועילו שושבינים לבקיאין בהטיה ובזה לא תירץ כלום וה"ל לומר דאמרת ליה בתולה עדיין אני לכך פירש ר"ת ז"ל לפי פירוש של מעלה דה"ק שושבינים ומפה בשבת למה כיון שכל עיקר לא התירו בעילה בשבת אלא על דעת הטיה מה ענין לשושבינים ומפה דהא מתחזי לכ"ע תרתי דסתרן אהדדי א"ל שמא יראה ויאבד כלומר כיון שאינם בקיאין במעשה אין לחסר מן התקנה אף בשבת שמא יראה ויאבד ולזות שפתים דעמי הארץ דתרתי דסתרן אהדדי לא חיישינן ורש"י פירש שמא יראה ויאבד כי לפעמים שיצא קצת דם הטיה מן הצדדים וכיון דמזדמן כן אפי' פעם באלף פעמים ראוי הוא לעמוד שם שושבינים ומפה א"נ דליכא לזות שפתים שהעולם יסברו שאפילו בהטיה שמא יראה ויאבד:
מתיב רב אמי אם לתקן לה פה להיות לפתח כדי שיתרפא חייב שהוא מתקן וחייב משום בונה דאשכחן בנין בב"ח דכתיב ויבן את הצלע והקשו בתוס' דהא קי"ל בעירובין דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח הוא ותרצו דה"נ עשוי להוציא ליחה ולהכניס אויר:
ואם להוציא ממנה ליחה פטור: פי' דפטור ומותר לכתחלה דאע"ג דאפשר דעבד פה הוה ליה דבר שאינו מתכוין שהוא מותר ואוקימנא התם כר' שמעון וכיון שכן קושיין הכא לשמואל דאסר אליבא דבי רב וקס"ד דר' אמי דחבור דם בתולים וחבור ליחה דמורסה שווים הם וס"ל דה"נ לדם הוא צריך ופתחה ממילא קאתי ובדין הוא דמצי לשנויי דהא דאסר שמואל היינו משום דלפתח הוא צריך ומקלקל בחבורה חייב כר"ש והוה ליה דבר המתכוין שאסור דהו"ל כמתבינן במורסה לעשות לה פה אלא ר"א דמותיב לה ס"ל כרבה דאמר לעיל מאן חכמים ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוון מותר הלכך בעיא לתרוצי אליבא דרבה ואמרינן דלא דמי דהאם במורסה פקיד ועקיר אבל הכא פקיד ולא עקיר ואפי' מתכוון להוציא דם עושה חבורה קצת אליבא דשמואל ופי' דפקיד ולא פקוד דאע"פ דמדאורייתא פקיד חשיב לפי שאינו נבלע בבשר דומיא דאילים מאדמים מכל מקום כיון דלא עקיר לגמרי והוה מדובק קצת במקומו אסור הוא מדרבנן מפני שדומה למחובר וכן פירש"י ז"ל ויש מקשי' אמאי לא משני ליה דהתם במתכוון להוציא ליחה אע"פ שמחוברת היא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופא שהוא פטור מן התורה ובמקום צערא שריא אפי' מדרבנן במס' שבת גבי נחש אבל הכא מלאכה שצריך לגופה היא להראות שהיא בתולה ומתרצין דמלאכה דהתם נמי מלאכה לגופא חשוב כיון שעושה להקל מעליו ולאו מילתא היא אלא כך היא פריקין של קושיא זאת דר' אמי קים ליה דליחה מיפקד פקיד ומשום הכי מותר ולא משום מלאכה שאינה צריכה לגופא וס"ל שאף דם בתולים מיפקד פקיד כיון שאינו נבלע בבשר ואע"פ שצריך לגופו של דם אין לאסור כיון דפתח ממילא הוי הוי דבר שאינו מתכוון ותלמודא משני דשאני דם בתולים דלא פקיד לגמרי ואית ביה איסורא דרבנן מיהת וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה