כתובות יג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
או לחורבה ואמרו לה מה טיבו של איש זה כהן הוא ובן אחי אבא הוא רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי לסתר או לחורבה אלא לרב אסי דאמר נבעלה תרתי למה לי חדא קתני לסתר דחורבה והא לסתר או לחורבה קתני חדא לחורבה דמתא וחדא לחורבה דדברא וצריכי דאי אשמעינן חורבה דמתא בהא קמכשר רבן גמליאל משום דרוב כשרים אצלה אבל לחורבה דדברא דרוב פסולין אצלה אימא מודה ליה לרבי יהושע ואי אשמעינן בההיא בההיא קאמר רבי יהושע אבל בהא אימא מודה לר"ג צריכא מיתיבי זו עדות שהאשה כשרה לה ורבי יהושע אומר אינה נאמנת אמר להם ר"י אי אתם מודים בשבויה שנשבית ויש לה עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני שאינה נאמנת אמרו לו אבל ומה הפרש יש בין זו לזו לזו יש עדים ולזו אין לה עדים אמר להם אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שיניה אמרו לו רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם אמר להן אין אפוטרופוס לעריות בד"א בעדות אשה בגופה אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי מאי קאמר להו ומאי קמהדרי ליה הכי קאמרי ליה השבתנו על המעוברת מה תשיבנו על המדברת אמר להם מדברת היינו שבויה אמרו לו שאני שבויה דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם אמר להם הא נמי כיון דאיסתתר אין אפוטרופוס לעריות קתני מיהת תרתי מדברת ומעוברת תיובתא דרב אסי תיובתא ותיפוק ליה דהתם רוב פסולין אצלה והכא רוב כשרין אצלה מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין לדברי הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים א"ר יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה ורבי אלעזר אומר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אמר רבה מ"ט דר"א בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות איתיביה ר"א לרבי יוחנן בד"א בעדות אשה בגופה אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי מאי לאו שתוקי ופסול לא שתוקי וכשר ומי איכא שתוקי כשר אין כדשמואל דאמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי מאי שתוקי אילימא שמשתיקין אותו מנכסי אביו פשיטא ומי ידעינן אבוה מנו אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה דכתיב (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר
רש"י
[עריכה]
לחורבה - סתמא לבעילה שהוא מקום לזנות:
חורבה דמתא - סתם בעילתה מאחד מבני העיר ואיכא למימר בעיר שרובה ישראל כשרים קאמר:
דדברא - ספק אחד מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם עובדי כוכבים הם ופוסלים אשה בביאתם לכהונה כדאמר ביבמות (דף מה.) ובקדושין (דף עה:) יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה:
זו עדות שהאשה - עצמה כשרה לומר לכשר נבעלתי:
אינה נאמנת - לינשא לכהן:
אמרו לו אבל - הן כמו אבל שרה אשתך (בראשית יז) דמתרגמינן בקושטא:
ומה הפרש בין זו לזו - ר' יהושע קאמר לה:
לזו יש עדים - שנבעלה דכיון דנשבית לבין העובדי כוכבים והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה:
ולזו אין עדים - שנבעלה שלא ראוה אלא מדברת ומיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי כי אמרה נמי לכשר נבעלתי מהימנא:
אף לזו - כלומר אף כאן יש אחת שיש לה עדים ואתם חולקים עלי בהיותה מעוברת:
אמרו ליה כו' - לקמיה מפרש מאי קא מהדרי ליה על מאי דקאמר להו:
אין אפוטרופוס כו' - לקמן מפרש:
בד"א - דנאמנת לר"ג:
בעדות אשה בגופה - כלומר להכשיר את עצמה לכהונה דלא מחזקינן לה בנבעלה לפסול:
מאי קאמר להו כו' - כלומר מאי קאמר להו איהו דקא מהדרי ליה אינהו רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות כלום תשובה היא זו על מה שאמר להם אף לזו יש לה עדים אין לך פרוץ גדול מזה דקחזינן דנתעברה ממנו:
השבתנו על המעוברת - תשובה גמורה ונצחת:
מדברת היינו שבויה - מה מדברת אין לה עדים אף שבויה אין לה עדים בבעילה ואתם מחזיקים אותה כנבעלה:
פרוצים בעריות - והא ודאי נבעלה:
אין אפוטרופוס לעריות - אין אתם יכולים להיות לה אפוטרופוס לומר לא נבעלה:
ותיפוק ליה וכו' - לרבי יהושע פריך נהי נמי דאין אפוטרופוס לעריות תיפוק ליה דלא דמי לשבויה דהתם רוב פסולין כו':
מכשיר אפי' ברוב פסולים - דאמרינן אוקמה אחזקה ועל רוב פסולים שהיו מכשירים אותה הביא הוא להם ראיה מן השבויה:
אית לה חזקה דכשרות - וי"ל אשה זו בחזקת כשרות עומדת ומספק אתה בא לפוסלה אל תפסילנה מספק:
לא שתוקי וכשר - כלומר שתוקי הוא במקצת שאם כהן היה הבועל והעובר יהיה זכר משתקין אותו מדין כהונה כדלקמן אבל כשר הוא ליוחסין שאם נקבה היא תינשא לכהונה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו כשרות לכהונה:
ופירש אחד מהן - ואין ידוע איזה הוא:
הולד שתוקי - ואע"פ שברור לנו שמכהן כשר בא והאי שתוקי על כרחך כשר ליוחסין ואם נקבה היא ראויה לכהן וקרי ליה שתוקי:
מדין כהונה - שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה:
מיוחס אחריו - שאנו יודעין מי אביו:
תוספות
[עריכה]
השבתנו על המעוברת. פי' לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא דמיא לשבויה אלא לדידך דלית לך הך סברא תינח מעוברת אבל מדברת אפילו לפי דבריך יש הפרש דלזו יש עדים ולזו אין עדים ואיכא מיגו אמר להם מדברת היינו שבויה וכמו ששבויה אין נאמנת לומר לא נבעלתי ה"נ מדברת כדמסיק לפי שאין אפוטרופוס לעריות ומיהו פי' זה לא יתכן למאי דפרישית לעיל דלר' יהושע נאמנת לומר לא נבעלתי ופר"י בדוחק מדברת היינו שבויה דכמו. ששבויה בחזקת בעולה כך מדברת בחזקת בעולה לענין שאם אמרה לכשר נבעלתי שאינה נאמנת במיגו לפי שיראה לומר לא נבעלתי ולהכי אהני דאין אפוטרופוס לעריות דלא חשבינן ליה מיגו:
מסייע ליה לר' יהושע בן לוי. הקשה ר"ת אכתי תיפוק ליה דהתם בשבויה כל פסולים והכא בחורבה דדברא רוב ותירץ דרוב ככל וליכא למימר במדברת דליכא אלא רוב איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דאפילו אית להו סמוך מיעוטא לחזקה לר"ג ור' יהושע מ"מ לא הוי אלא פלגא ופלגא ודין הוא שתאסר מספק דספק איסורא לחומרא ולא דמי לתינוק שנמצא בצד העיסה בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פ. ושם) דמטהרין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה דאם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר כדאמרינן פרק כיסוי הדם (חולין דף פו:):
מכשיר אפילו ברוב פסולים. והא דקאמרינן בפ' עשרה יוחסין (קדושין עד. ושם) גבי אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש בגמרא שבודקין אמו ואומרת לכשר נבעלתי ופריך כמאן כר"ג תנינא חדא זימנא היתה מעוברת כו' פי' והוה ליה למתני וכן אמר אבא שאול וכן פי' שם בקונטרס ומשני דאבא שאול עדיפא מר"ג דאי מהתם הוה אמינא ברוב כשרים אצלה כו' אע"ג דאמרי' הכא דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולין אבא שאול קאי אמתני' וממתני' לא משמע מידי דאיירי ברוב פסולים והא דפריך התם לעיל למאי דהוה בעי למימר דאבא שאול אתא להכשיר בבתה הניחא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אבל למ"ד מכשיר בבתה מאי איכא למימר התם פריך שפיר דאפי' לזעירי לשון המשנה דקתני מה טיבו של עובר זה משמע דאתא להכשיר בבתה:
פשיטא מי ידעינן אבוה מנו. הכא לא בעי לשנויי לא צריכא דאי תפס כדמשני בפרק עשרה יוחסין (שם דף עה. ושם) גבי ארוסה שעיברה דהתם רגלים לדבר דמארוס נתעברה ואיכא למיתלי ביה טפי מבאיניש דעלמא:
בעינן זרעו מיוחס אחריו. והא דאמר בהחולץ (יבמות דף לז.) ראשון ראוי להיות כ"ג גבי ספק בן תשע לראשון בפרק נושאין על האנוסה (שם דף ק:) פריך לה ומשני זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזור:
[ההוא ארוס וארוסתו. והא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עה.) איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי כשלא בדקו את אמו דאי בשבדקו קשיא דשמואל אדשמואל דהכא אמר שמואל דנאמנת דהלכה כרבן גמליאל דנאמנת והתם קאמר איפוך שמואל אמר הולד ממזר וכן משמע דבמסקנא משני התם לעולם לא תיפוך כו' ומפרש מאי שתוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי ואם תאמר אכתי לשמואל דהתם משמע דוקא בבא על ארוסתו בבית חמיו מהני בדיקה והכא משמע אפילו כי לא מודה אמר שמואל דנאמנת כרבן גמליאל ויש לומר דהא דנקט בא היינו משום רבותא דרב נקטיה דאפילו הכי אמר הולד ממזר אי נמי התם הוא דבעינן בא משום דאיירי בדדיימא מעלמא כדאמר רבא ביבמות בשלהי אלמנה לכהן גדול מסתברא מילתא דרב בדדיימא מעלמא והכא בדלא דיימא מעלמא מיירי ועוד דבכל הספרים גרס בקדושין ארוסה שעיברה וההיא דוקא קאמר שבודקין אבל בבא א"צ בדיקה ומיהו קשה ללישנא קמא ביבמות בסוף פ' אלמנה דפליגי רב ושמואל בבא ומסיק התם אביי דאע"ג דלא דיימא מעלמא פליגי דדלמא מדאפקרה נפשה לגבי ארוס מפקרה נפשה לגבי עלמא הא אמר הכא חדא דקא מודה ומשמע דכשר אפילו לר' יהושע ובא כמודה
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
פב א מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"א, סמ"ג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ד':
פג ב מיי' פט"ו מהל' איסורי ביאה הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ו' סעיף י"ז:
פד ג מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה כ', סמ"ג לאוין קכב, טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף ט':
פה ד מיי' פט"ו מהל' איסורי ביאה הלכה י"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' ד' סעיף כ"ז, [ וברב אלפס עוד ביבמות פ"ז דף כז ע"א]:
ראשונים נוספים
בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי בסתר או לחורבא, אלא לרב אסי תרתי למה לי: תמיהא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשוייה, דהלא לסתר קתני רישא דמשמע במקום סתר, כלומר שנסתרה עמו. וי"ל, שמקשה גם כן היה מרגיש במה שתירץ לו דמאי סתר סתר דחורבא, דהכי קאמר ליה תרתי למה לי דהוה קשיא דאף כשתמצא לומר מאי סתר סתר דחורבא קתני תרתי למה לי, ופרקינן חדא קתני, ואקשי ליה חדא לא מצית אמרת דהא לחורבא קתני, ואו קא דייק.
השיבותינו על המעוברת: כלומר הניחה מעוברת שיש לך להשיב לפי מה שאתה סבור דאינה בודקת ומזנה, וכיון דודאי נבעלה יש לך לומר חוששין לה, שמע מינה לפסול לה נבעלה, אבל מה תשיבנו על המדברת. ומיהו לרבן גמליאל ורבי אליעזר אף במעוברת נאמנת, דמימר אמרינן אשה בודקת ומזנה. אי נמי יש לומר אפילו תמצא לומר שאינה בודקת, כיון דמספקא לן אי לפסול, מפיה אנו חיין, משום דאית לה חזקה דגופא, אבל בשבויה משום שבאי אתה בא לפוסלה, ולו אנו חוששין והוא פסול אצלה הוא. אלא ודאי לטעמיה דרבי יהושע קאמרי ליה, ואהדר להו מדברת היינו שבויה, דבואדי נבעלה חשבינן לה, דאין אפוטרופוס לעריות, והרי השבת על המעוברת. אמרו לו רוב גויים פרוצים בעריות הן, אבל נתיחדה עם אחד מישראל שאינן פרוצין אין אנו מחזיקין אותה כודאי בעולה, הילכך נתייחדה עם אחד מן הפסולין ואמרה טהורה אני נאמנת, ולפיכך כשאמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי נאמנת משום מגו. ואיפשר נמי דיחוד דישראל אפילו בשותקת הרי זו בחזקת טהורה, דישראל קדושים הם ואין אוסרין אותה בכך.
ומי איכא שתוקי וכשר: תמיהא לי מאי קשיא ליה, מתניתין היא בפרק עשרה יוחסין (קדושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, שבודקים אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי כשר וקימא לן כותיה. יש לומר דהתם נקרא שתוקי עד שתבדק אמו, אבל לאחר שנבדקה אמו לא שתוקי הוא אלא כשר, אבל הכא דקתני במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה, אבל בעדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי, דמשמע דאף לאחר בדיקה הולד שתוקי, קשה, היאך איפשר שאתה גומר עליו שהוא שתוקי וכשר. ואסבר ליה אין כדשמואל, והכא נמי אעפ"י שאמרה לפלוני כהן נבעלתי ואתה מאמינה דלכשר נבעלה להכשיר בין בה בין בבתה, מכל מקום אין אתה מאמינה שלפלוני שאמרה נבעלה כדי להחזיק הולד כמיוחס אחריו, אלא משתיקין אותו מדין כהונה עד שיודע לך ממש שהוא מיוחס אחריו.
אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה: דכתיב (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא, אם זכר הוא אינו עובד ואינו אוכל ואם בת היא אינה אוכלת בתרומה.
ומדרבנן בעלמא הוא אבל מדאורייתא לא בעינן זרעו מיוחס אחריו, כדאיתא ביבמות פרק החולץ (לז, א) ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון יוציא והוולד כשר, ותני עלה הראשון ראוי להיות כהן גדול והשני ממזר. ואמרינן בפרק נושאין (יבמות ק, ב) בסופו גבי היא דשמואל דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ודייק לה ראשון ראוי להיות כהן גדול, וקימא (לן?) כרבי יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, דרבי יוחנן רביה דרבי אליעזר הוא ושמואל נמי הכי אית ליה בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה, א) גבי ארוסה שעברה.
ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבי יוסף: ומעוברת היתה. פירש רש"י שבאו להכשיר היא וולדה, היא אמרה מיניה הוא, והוא אומר אין מינאי שאני באתי עליה, ולאו למימרא שהעיד עליה שלא זזה ידו מתוך ידה מיום שבא עליה והיא בתולה עד עכשיו או שהיו שניהם חבושים בבית האסורין דהוה להו לפרושי בהדיא, אלא כדאמר לן שבא עליה, וחזקה דידיה הוא דבתר דידה שדינן ליה, ולהכשירה היא וולדה באו, ואמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה שבא עליה וכיון שכן בתר דידה שדינן ליה, ואתיא(?) כלישנא בתרא דאמרינן ביבמות פרק אלמנת כהן גדול (סט, ב) גבי ארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו שנחלקו בהו רב ושמואל, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי כלומר בדוקי. וקאמר רבא התם כלישנא בתרא, בבא עליה דכולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה, ולא אמרינן כי היכי דאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לגבי עלמא. דאלו ללישנא קמא קשה, דהכא משמע דמודה בה אביי שהרי לא תקשי לו לרב יוסף, אלא ובהא כי לא מודה מי מכשיר, ואלו התם פליג עליה דרבא כלישנא קמא, ואמר כי היכי דאפקרה נפשה לגבי עלמא. ואם תאמר, משנתינו דקתני כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה, עברה לא תאכל ילדה תאכל, כשהיו שניהם בבית האסורין. (א"נ) ואם כן איכא למימר דאפילו ללישנא קמא אביי דחויי הוא דקא דחי ליה לרבא דאמר מנה אמינא לה דקתני ילדה תאכל בתרומה, ואמר ליה אביי לעולם אימא לך דלא הויא מתניתין סייעתא, ומתניתין כשהיו שניהם בבית האסורין. ומיהו אביי נמי כרבא סבירא ליה דהיכא דלא דיימא בעלמא בתר דידיה שדינן ליה, אלא דלא דייקינן לה ממתניתין (עי' רשב"א יבמות שם).
וצריכא דאי אשמועי' חורבה דמתא וכו': אתיא כריב"ל הא צריכותא לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולות והא דלא אמרינן דמסייע ליה ואפילו לרב אשי עבדינן צריכותא לרווחא דמלתא דבלא"ה מצי למימר דתנא בעי למתנייה אגב אורחיה כל מיני חורבה:
מיתיבי זו עדות שהאשה כשרה לה: פירוש שהיא כשירה לעדות זו ולהכשיר את עצמה ור"י אומר אינה נאמנת אמר להם ר"י אי אתם מודים וכו'. פירש רבי שמעון ז"ל כולה רישא דמתני' מתרצא הוא עד אמרו לו רוב כותים פרוצים בעריות ובמדברת התחיל רבי יהושע לדבר עליהם מה בין בינה לשבויה שאין לה עידי סתירה מן הכותים ואמרו לו לבו יש לה עדים כלומר דעדי שבוי' כעידי ביאה חשיב' קצת אי משום ששהתה בין הכותים אי משום פריץ בסמוך דכותים פרוצים בעריות משא"כ בזו שאין לה עידי יחוד ואין רגלים לדבר לדונה כנבעלת אמר להם שאף זו שאתם חולקים עלי יש עליו עדים שנבעלה במעוברת שכריסה בין שיניה א"ל רוב כותים פרוצים בעריות א"ל אין אפוטרופוס לעריות ובהאי אמר לו א"ל מקשה בתלמיד מאי קאמר להם ומאי קמהדרו ליה. והא דלא אמר תלמודא איפכא מאי קמהדרו ליה ומאי קאמר להם משום דה"ק מאי קאמר להם ר"י מעיקרא שהשיבו לו כן שהרי מה שהשיבו לו רוב נכרים פרוצים בעריות אינה תשובה למה שאמר להם בתחלה אף לזו יש לה עדים שכריסה בין שיניה משום דרוב כותים בעריות אין להם עידי ביאה מן המעוברת הזא' ול"ק על מה דמהדר להו ר"י בתר הכי מכיון דאכתי לא ידעי מה דמהדרו ליה ותלמודא שני לתרווייהו כדמפרש ואזיל כך פי' בתו' ועיקר:
השבתנו על המעוברת מה תשיבנו: פירש רש"י ז"ל תשובה מקובלת ונוצחת אתה תשיבנו על המעוברת ול"נ דא"כ כבר חזר בו ר"ג והא חזינא אמוראי דפסקי כר"ג ועבדי כוותיה לכך יש לפרש השבתנו על המעובר' תשובה מוספקת לפי שיטתך דס"ל האשה דמזנה אינה בודקת ומזנה ויש לך להדמות לשבוי' כיון שכן הורעה חזקה מבנות ישראל שנבעלה מה תשיבנו על המדברת שאין בה אלא סתירה בלבד לפי שעה אבל לדידן אפילו מעוברת לא דמי לשבויה דאשה מינה בודקת ומזנה משא"כ בשבויה שאין בידה דאנוס היא אמר להם מדברת היינו שבויה כלומר שאף זו הורעת כחה לחזקת' דסתירה ריעותא הוא ופתח לזנות. א"ל שאני נכרים פרוצים בעריות הן ומסתברא דלא מחסורי מתני' אלא דתנא תני עיקר תשובותיהם כי הוא אמר להם מתחלה מעוברת לד"ה לשבוי' דמי והם השיבו לו אדרבא אף מעוברת לא דמי וכ"ש מדברת דשאני שבוי' דרוב כותים פרוצים בעריות וע"כ נבעלת שם ודוקא משום דאיכא תרתי לריעותא שהיא שבוי' ושהיא בין הכותים הפריצים אבל שבוי' בין פסולי ישראל או נשבית בין הנכרים שאין ידם תקפו עלי' אינה נפסלת וכדבעינן למימר לקמן במכילתן גבי האשה שנתבשה בין הכותים בס"ד והיינו דנקט להם לתרווייהו:
ותיפוק ליה דהכא רוב כשירים אצלה והתם רוב פסולים אצלה : פירש"י ז"ל דאדר"י פרכינן היאך הוא אמר דמדברת היינו שבויה דהא איכא בינייהו טובא ולא נהירא דלישנא דתיפוק ליה לא דייק הכי דהכי לשנא בעי למימר ל"ל מהאי טעמא תיפוק ליה דאיכא טעמא אחריני והא לא שייך בדרב יהושע אלא אדרב גמליאל קאי למה ליה למייתי מטעמא דרוב נכרים פרוצים בעריות תיפוק ליה דבלא"ה נמי לא דמיא אשה זו לשבויה דהתם רוב פסולים אצלה והכא רוב כשירים ומהדרי' מהדרי ליה מסייע לריב"ל דאמר לדברי המכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין וא"ת אכתי תקשי לי' דהתם בשבוי' כולם פסולין והכא רוב פסולים בכל דוכתו רובו ככולה הא ליתא דאיכא מעוטא דכשרים וחזקה דגופא מסייע למיעוט' כדאמרי' בעלמא סמוך מעוטי לרובא ואתרא לה רובא. וי"ל דהתם לאו דאתרע לה רובא לגמרי אלא דה"ל פלגא ופלגא ודין הוא שיתאס' מספק וכן פי' ר"ת ז"ל ויש מתרצים להא דאמרינן לדברי המכשירים מכשירים אפילו ברוב פסולים לאו דווקא רובא אפילו כולם דאמרינן דלמא איקרי חד כשר ומעלמא ועבר כאן וזנתה עמו דאשה מזנה בודקת ומזנה כדאמרינן לקמן גבי ארוסה דרוב פסולים אצלה ובוודאי פסולים כולם לבד הארוס אף על גב דההיא לאו ראיה כיון דאיכא ארוס דקבוע לא חשיב כ"ע לגביה אלא כרוב ואיכא למיתלי ביה מאי דתלינן במעוטא דעלמא ומיהו הא דאמרינן בפ"ק דחילין רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם לא בעינן למימר הכי כדפרשינן התם:
מאי טעמא דר"א : פירוש דאלו לר"י טעמא תריצא הוו שלא לחלוק דין הבת מדין האישה:
בתה לית לה חזקה דכשרות: פי' אבל ר"י סבר דחזקה דאמר מהני לבתה. פשיטא דאע"ג דתפיס מפקינן מיניה שאין אדם יורד לנחלה אלא בראיה ברורה ול"ד להא דאמר בפ"ב דקדושין גבי ארוסה שעברה הוולד שתוקי דאוקימנא דהא קמ"ל דאע"ג דתפס מפקינן מיניה דהתם ס"ד דלא מפקינן מיניה משום דאיכא טעמא דמתלי דארוס טפי מעלמא אבל הכא מאי ראיה לתלות בזה יותר מזה:
אלא שמשתקין אותו מדין כהונה: פי' מדין כהונה ממש לעבוד עבודה וכיוצא בה אבל מתרומה לא משתקינן ליה דסוף סוף בן כהן כשר הוא וקרא נמי דמייתינן והיתה לו ולזרעו אחריו לענין עבודה הוא דכתיב דבעינן זרעו מיוחס אחריו והוא אפי' באמרה לפסול נבעלתי דבוודאי אינו מתייחס ע"פ דמהיכי תיתי להימנא בהא:
ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אומרת מיניה והוא אומר מנאי : פי' מעוברת היתה והאי לישנא דאמר אין מנאי מוכח בהדיא שהוא מודה שמעוברת ממנו וודאי ולאו לומר אני באתי עליה דמש"ה לא ה"ל למימר אין מנאי דדלמא כי היכא דאפקרא נפשה לגביה אפקרא נמי לעלמא והכי אמרינן במסכת יבמות גבי אלמנה לכהן גדול ולישנא דאמר רב אפילו היכא דבא עליה ארוס הלכך ליכא לפרושי אלא כדאמרינן והיינו דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמודה כלומר דכל היכא דמודה דהא כה"ג ליכא מאן דחייש כלל והיינו וודאי משום דאמר אין מנאי וכדפרשינן דאלו לא אמר אלא אני באתי עליה הא איכא רב דחייש לספק ממזר בחד לישנא וכדכתיב'. ועוד דהא אמר ר"י א"ש הלכה כר"ג ועוד דאפילו אין הארוס מודה אלא ששותק מכשיר ר"ג במכחישין לא מכשר דברי וברי הוא וכדאיתא לעיל ולטעמך תקשי לך היא גופא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא לכתחילה וכענין שאמרו הלכה ואין מורים כן:
ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דר"י היא אומרת מיני' והוא אומר אין מינאי הוא אר"י למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודי ותו האר"י אמר שמואל הל' כר"ג פי' דכי אומרת מאיש פלוני וכהן הוא נאמנת ואע"ג דאתי ההוא פלוני ומכחיש לה ואמר לא באתי עלי' מעולם היא נאמנת דאי איתא דהיכא דקא מכחיש לה לא מהימנא א"כ אמאי מהימן לה ר"ג מסתמא יבוא אותו פלוני ויאמר אם בא עליה אם לאו אלא ודאי דאע"ג דהוה אתי ומכחיש לה היא נאמנת בין להכשיר בה בין להכשיר בתה והכא נמי אע"ג דאתי ארוס ואמר מעולם לא באתי עליה היא נאמנת להכשיר העובר ולהכשיר עצמה אם תתאלמן אבל לארוס ודאי אסורה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסו' א"ל אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג והא"ל שמואל לר"י שיננא הלכתא כר"ג ואת לא תעביד עובדא [עד] דאיכא רוב כשרים אצלה והכא רוב פסולים אצלה פי' ארוסה הכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס וליטעמך תיקשי לך היא גופא הלכה ואת לא תעביד עובדא. אלא הא לכתחלה הא דיעבד והכא נמי כדיעבד דמי פי' אם בא כהן לימלך לב"ד לא שרינן ליה לכתחלה אלא א"כ הוי רוב כשרים אצלה והא דיעבד פי' המורה אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה והא נמי כדיעבד דמי שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאסרה על הארוס אם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה. ואינו נ"ל דאפי' אם מהימנינן לה ה"מ להכשיר גופה ובתה לכהונה אבל על בעלה לא ומשום דשויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא נ"ל כך [פירושו] אי לא מהימנינן לה משוינן לבתה ממזרת ואסורה לבא בקהל ולא דמיא לפנויה שנתעברה דאע"ג דפסיל לה לכהונה לא פסיל לה לקהל דאימר לחלל נבעלה ואסורה לכהן ומותרת לישראל אבל הכא אי מספקת לה דנתעברה מאחר הויא לה ממזרת ומה לי לאפוקי מקהל ומה לי לאפקה מבעלה וכי היכי דדיעבד דהתם אמרת נאמנת הכא נמי נאמנת ומותרת בתה לכהן כדי שלא תוציאנה מקהל והא דר"י אתיא כשמואל דבפרק אלמנה לכ"ג פליגי רב ושמואל בארוסה שעיברה דרב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי ובפרק עשרה יוחסין מפרשי' אמילתא דשמואל מאי שתוקי בדוקי כאבא שאול דבדקי' לי' לאימ' ואי אמרה מארוסה נתעברה נאמנת:
ובן אחי אבא הוא — לזעירי ניחא דנקט בן אחי אבא, משום דקתני בברייתא "או לחורבה" ומיירי שנסתרה לבד, והיא מתנצלת לומר דלהכי באת עם זה האיש עד החורבה מפני שהוא קרובה בן אחי אביה; ובמתניתין דלא מיירי בחורבה, לא קתני "בן אחי אביה". אבל לרב אסי לא ניחא, אמאי קתני בברייתא בן אחי אבא? ומיהו תלמודא לא איכפת ליה בהכי, ולא שקיל וטרי אלא במאי דקתני תרתי, לסתר או לחורבה, ולהכי האריך וקאמר: בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי, לסתר או לחורבה. פירוש, דלא איכפת ליה אלא בהני תרתי, לסתר או לחורבה; אבל במאי דקתני תרתי, כהן הוא ובן אחי אבא הוא, לא קשיא ליה כלל, כן נראה לי:
בשלמא לזעירי היינו כו' — פירוש, ואצטריך תרווייהו, דלסתר לא הוי אלא יחוד בעלמא, אבל לחורבה סתמא לבעילה, שהוא מקום לזנות. ולסתר להודיעך כחו דרבי יהושע, ולחורבה להודיעך כחו דרבן גמליאל. אלא לרב אסי תרתי למה לי? – תמיה לי, דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי, דהא לסתר קתני, דמשמע במקום סתר, כלומר שנסתרה עמו. ויש לומר שהמקשה גם כן היה מרגיש במה שתירץ: "מאי סתר? סתר דחורבה", אלא דהוה קשיא ליה: תרתי למה לי? דאפילו כשתמצי לומר: "מאי סתר? סתר דחורבה", אכתי קשיא ליה, תרתי למה לי? ופרקינן, חדא קתני. ואקשינן ליה, חדא לא מצית אמרת, דהא "או לחורבה" קתני, ו"או" קא דייק. הרשב"א ז"ל.
- משמע דבעי למימר דמצינן לפרושי, מאי לסתר? היינו דראוה שנבעלה במקום סתר, ולישנא מעליא נקט. וכיון שכן, אפילו אי הוה תניא במתניתין נמי "ראוה שנסתרה" הוה מצינן לפרושי, "מאי נסתרה? נבעלה", ומעתה הדרא קושיין לדוכתא, דאקשינן לעיל: לרב אסי אמאי נקט "מדברת", דמרחקא טובא מנבעלה? הוה ליה למנקט "נסתרה", והוה פרישנא: "מאי נסתרה? נבעלה". ולא מצינן לפרושי, דאי הוה נקט "נסתרה" הוה מפרשים לה בפשטה, נסתרה ממש, וכדתריצנא לעיל; דהא הכא בברייתא קתני לסתר, ואנן מפרשינן לה בנבעלה.
- ויש לומר דאין הכי נמי, דאי הוה תני "שנסתרה" הוה מפרשי לה בנסתרה ממש, והכא בברייתא משום דקתני או לחורבה, דסתמיה לבעילה שהוא מקום לזנות, הילכך מאי דקתני נמי לסתר היינו דומיא דחורבה דהיינו לזנות ממש, וכגון שראוה שנבעלה, וכמו שתירץ הרשב"א.
- אי נמי יש לחלק בין לישנא ד"ראוה שנסתרה", דלא משמע אלא דנסתרה ממש, ללישנא דראוה שנכנסה עם אחד לסתר, דמשמע טפי לשון בעילה, כן נראה לי:
חדא לחורבה דמתא כו' — פירוש, ומאי דתריץ מעיקרא: חדא קתני, אין פירושו דחדא בבא קתני; דהא ודאי ליכא למימר הכי, דהא או קתני. אלא היינו פירושו, דחדא משמעות הוי לישנא דלסתר כמו לישנא דלחורבה, דאף על גב דשינה התנא לשונו וקתני לסתר או לחורבה, פירושו "לסתר היינו חורבה". והמקשן לא הבין לשונו של התרצן, וחשב דמאי דקא הוה משני חדא קתני פירושו דחדא בבא קתני, ולהכי פריך: והא או קתני. ואהדר ליה דאין משמעות לשונו הכין, אלא דחדא משמעות הוי וכדכתיבנא, וחדא בחורבה דמתא וחדא בחורבה דדברא, כן נראה לי.
- ומלשון הרשב"א ז"ל דכתיבנא בסמוך לא משמע הכי.
וצריכא דאי אשמועינן כו' — ויש לדייק קצת, אמאי לא משני הכא בקוצר: "חדא להכשיר ברוב כשרין וחדא להכשיר ברוב פסולין", כי היכי דמשני לעיל: "חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה"? ויש לומר, משום דהכא לא מתפרשא להדיא לא רוב כשרין ולא רוב פסולין. וזהו שכתב רש"י ז"ל: חורבה דמתא. סתם בעילתה מאחד מבני העיר, ואיכא למימר בעיר שרובה ישראל כו'. ואכתי איכא למידק, אמאי לא קא משני הכא: "חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דר' יהושע", כדמשני לעיל עלה דמתניתין ד"היא אומרת מוכת עץ אני" כו'? ויש לומר, דלעיל קתני פלוגתייהו דרבן גמליאל ור' יהושע תרי זימני, חדא גבי "היא אומרת משארסתני נאנסתי" וחדא גבי "היא אומרת מוכת עץ אני", וקא משני: "חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דר' יהושע". אבל הכא לא קתני אלא חדא פלוגתא, להכי לא אתיא אלא לאצרוכי הני תרי בבי לרווחא דמילתא:
וכתב הריטב"א וז"ל: וצריכא דאי אשמועינן חורבה דמתא כו' — האי צריכותא אתיא כר' יהושע בן לוי, דאמר: לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין כו'. והא דלא אמרינן דמסייע ליה, כדאמר בסמוך, משום דלזעירי לאו סייעתא היא, אפילו לרב אסי עבדי צריכותא לרווחא דמילתא, דבלאו הכי מצי למימר דתנא בעי למיתני אגב אורחיה כל מיני חורבי, עד כאן. כן נראה לי:
זו עדות שהאשה כשרה לה — לא בעי למימר דמצי (למימר) דבזה העדות האשה כשרה לה, לאפוקי שאר עדיות, שאין האשה בכלל עדות; דהא ודאי ליתא, דהא מצינן בכמה דברים שהאשה כשרה להעיד, כגון להתיר שבויה לומר דטהורה היא ולא נבעלה, וכן להתיר אשה לבעלה במסיחה לפי תומה. אלא הכי פירושו, זו עדות שהאשה עצמה כשרה לה, וכן פירש רש"י.
- וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: זו עדות שהאשה כשרה לה — פירוש, שהיא כשרה לעדות זו להכשיר את עצמה.
- ומעתה על כרחך אינה כשרה אלא לומר "לכשר נבעלתי", אבל לא להכשיר את בתה לומר דעובר זה כשר הוא, דהיינו עדות לאחרים ואינו לעצמה, ואנן הכי קאמרינן: "זו עדות שהאשה עצמה כשרה לה", וכדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י: לומר לכשר נבעלתי.
- ואם תקשי: אם כן, היכי קא מסיים ברייתא בעדות אשה בגופה, דמשמע דקאי אמאי דקאמר ברישא: זו עדות שהאשה עצמה כשרה לה? פשיטא, ודאי דבעדות אשה בגופה דוקא מיירי? ויש לומר, דלהכי כתב רש"י ז"ל לקמן: במה דברים אמורים. דנאמנת לרבן גמליאל. פירוש, לא קאי אמאי דקאמר: זו עדות שהאשה כשרה לה, אלא אמאי דקאמר רבן גמליאל "נאמנת", דמשמע דנאמנת לגמרי, עליה קאי "במה דברים אמורים" כו', כן נראה לי. ועוד נפרש לשון זה של רש"י לקמן בשיטה יותר נכונה ופשוטה בסייעתא דשמיא.
- ועוד נראה לי לפרש, דלהכי כתב רש"י: לומר לכשר נבעלתי, דאי דקאמרה "לא נבעלתי כלל", וקאי אמדברת לחודה, לא מקרי עדות כלל ולא שייך לומר: "זו עדות" כו', דהא אומרת "לא היו דברים מעולם", ואי אמרת דזה מקרי עדות, הכי נמי גבי "משארסתני נאנסתי" ו"היא אומרת מוכת עץ אני" – האשה עצמה מעידה על עצמה, ומאי קאמר: זו עדות כו'? אלא ודאי דכל כהאי גוונא לא מקרי עדות, אלא טוענת על עצמה, והכי נמי בשאומרת "לא נבעלתי כלל" לא מיקרי עדות. אבל בשאומרת "לכשר נבעלתי", הרי לאחר שהוחזקה בבעולה על פי דבריה, אנו מאמינים אותה על פי עדותה לומר "לכשר נבעלתי", והיינו עדות, כן נראה לי:
אינה נאמנת — יש לדייק קצת, אמאי לא נקט רבי יהושע כלישניה דתנא קמא, ולימא "ר' יהושע אומר אינה כשרה"? ויש לומר, דאי הוה תני הכי, הוה משמע דמדינא אינה כשרה להעיד על עצמה בזה, והא ודאי ליתא, דמשום מעלה ביוחסין הוא דקאמר לה ר' יהושע, ומיהו מדינא נאמנת וכשרה היא. להכי נקט אינה נאמנת ושני מלישנא דתנא קמא, לאשמועינן דכדי לינשא לכהן ומשום מעלה הוא דקסבר הכין. ואיפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: אינה נאמנת. לינשא לכהן. ומיהו בפירושי רש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי כך, "שאינה נאמנת[.] לינשא לכהן", וקאי אמאי דקאמר ר' יהושע: "אי אתם מודים כו' שאינה נאמנת" כו'. ומשום דגבי שבויה איכא לפרושי דהיינו להוציאה מתחת בעלה כהן, ואם תפרש כן – הוה ליה קל וחומר פריכא, דמשום הכי אף על גב דהיא אומרת "טהורה אני" אסורה לבעלה כהן, משום דכל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה לבעלה כהן. לכך פירש רש"י שאינה נאמנת לינשא לכהן, כן נראה לי:
ומה הפרש יש בין זו לזו — הא דלא קאמר: "אמר להם ומה הפרש" כו' כדקאמר באינך, משום דמעיקרא נמי הכי קאמר, דהא קאמר "אי אתם מודים" כו', פירוש, ומה הפרש יש בין זו לזו; והא דקאמר הכא: ומה הפרש יש כו', היינו סיומא דמילתיה דמעיקרא. ואין לפרש, דרבנן הוה דקא מהדרי ליה הכין, אמרו לו, אבל ואם תשיב: "ומה הפרש יש" כו', ההפרש הוא דלזו יש עדים כו'; דאם כן קשיא, דלמה להו לאורוכי כולי האי? הא ודאי כי קאמר ר' יהושע מעיקרא: "אי אתם מודים בשבויה שנשבית" כו', פירושו הוא, דאם כן מה הפרש יש? וכיון שכן, היה להם להשיב בקוצר: "לזו יש עדים ולזו אין עדים". אלא ודאי הנכון הוא כדפירש רש"י ז"ל דר' יהושע קאמר לה, והא דלא קאמר "אמר להם", משום דכבר אמרה ר' יהושע וכדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ר' יהושע קאמר לה. ולהכי האריך כל זה, משום דמעיקרא כי השיבו לו רבנן "אבל", פירושו "בקושטא" וכדפירש רש"י ז"ל, הכי קאמר: אמת ויציב האי דינא דשבויה, ואפילו הכי אנו אומרים דנאמנת במדברת.
- ודע, דבקצת ספרים כתוב בפירושי רש"י ז"ל: "אמרו לו אבל. הין, כמו אבל שרה" כו'. והוא טעות, דפירוש "אבל" אינו "הין" אלא "אמת", כמו "אבל שרה אשתך". וכן מצאתי בפירושי רש"י כתיבת יד, אמרו לו אבל. כמו אבל שרה אשתך כו'. והקשה עליהם ר' יהושע: ומה הפרש כו', והשיבו: לזו יש עדים כו'. והיינו מאי דקאמרי מעיקרא אבל, כן נראה לי:
לזו יש עדים כו' — לכאורה היה נראה לפרש דמעוברת נמי קאמר, והכי קאמר: לזו יש עדים כו', פירוש, עדי פיסול, דבשבויה משום שבאי אתה בא לפוסלה ולו אנו חוששין, כיון דידו תקיפה עליה וכולנו עדים שנבעלה לו לשבאי; ולמעוברת צד בירור בעיקר הזנות יותר מהשבויה, דזו כריסה בין שיניה, מה שאין כן בשבויה דאיכא למימר דלא נבעלה כלל. וליתא להאי פירושא כלל, דאם כן מאי בעיא תלמודא: מאי קאמר להו ומאי קמהדרי להו? שפיר קמהדרי ליה, "רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות", ואיכא תרתי בשבויה, בירור הבעילה ובירור הפסלות, מה שאין כן במעוברת. לכך פירש רש"י: לזו יש עדים. שנבעלה, דכיון שנשבית לבין העובדי כוכבים והם פרוצים בעריות, כולנו עדים שנבעלה. ולזו אין עדים. שנבעלה, שלא ראוה אלא מדברת, ומיגו דאי בעיא אמרה "לא נבעלתי", כי אמרה נמי "לכשר נבעלתי" מהימנא. וכתב עוד: אמרו לו וכו'. לקמיה מפרש מאי קמהדרי ליה על מאי דקאמר להו. פירוש, והיינו דלקמיה מפרש כו' וכדכתיבנא.
- ואם תשאל: ותלמודא גופא מאי קשיא ליה? נפרש הברייתא כן דבמעוברת איירי וכדכתיבנא, ולא תקשי כלל. תשובתך: אם אתה מפרש כן, לא נוכל לפרש כלל מאי קא מהדרי ליה אין אפוטרופוס לעריות, דוק ותשכח. וזהו שכתב רש"י ז"ל עוד: אין אפוטרופוס וכו'. לקמן מפרש, עד כאן:
וכתב הריטב"א וזה לשונו: אמר להם ר' יהושע אי אתם מודים כו' — פירש רש"י ז"ל, דכולה רישא דמתניתין מתרצא היא. עוד אמרו לו, רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות כו', ובמדברת התחיל ר' יהושע להשיב עליהם: מה בינה לשבויה, שאין לה אלא עדי סתירה בין העובדי כוכבים? ואמרו לו: לזו יש עדים, כלומר, דעדי שביה דידה כעדי ביאה חשיבי קצת, אי משום ששהתה בין עובדי כוכבים, אי משום מאי דפריך בסמוך: עובדי כוכבים פרוצים בעריות, מה שאין כן בזו, שאין לה אלא עדי ייחוד ואין רגלים לדבר לדונה כנבעלה. אמר להם: אף לזו שאתם חולקים עלי יש לה עדים שנבעלה, במעוברת, שכריסה בין שיניה. אמרו לו: רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות. אמר להם: אין אפוטרופוס לעריות. ובהאי אמרו לו ואמר להם מקשה תלמודא: מאי קאמר להו ומאי קא מהדרי ליה? והאי דלא אמר תלמודא איפכא: "מאי קא מהדרי ליה ומאי אמר להו"? משום דהכי קאמר: מאי קאמר להו ר' יהושע מעיקרא שהשיבו לו כן? שהרי מה שהשיבו לו: רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות אינה תשובה למה שאמר להם בתחילה: אף לזו יש לה עדים שכריסה בין שיניה, דמשום דרוב עובדי כוכבים פרוצים אין לה עדי ביאה יותר מן המעוברת הזאת. ולא קשיא להו על מאי דאהדר להו ר' יהושע בתר הכי, מכיון דאכתי לא ידעינן מאי דאהדרו ליה. ותלמודא שני לתרווייהו כדמפרש ואזיל, כך פירשו בתוס' ועיקר, עד כאן.
- ואיכא למידק, אמאי לא אקשיה להדיא מדקתני רישא: לזו יש עדים ולזו אין עדים, אלמא דמדברת היינו נסתרה, ולא מיירי בראוה שנבעלה? ועל כרחך יש לך לפרש דמיירי במדברת, מדקא אמר להו: אין אפוטרופוס לעריות וכדכתיבנא. ולמה ליה לתלמודא לאקשויי בהאי לישנא ולמימר: קתני מיהא תרתי, מדברת ומעוברת? ולקמן נכתוב בזה בסייעתא דשמיא:
במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה כו' — ואיכא למידק, למה ליה לאתויי הך סיפא כלל? בלא הך סיפא איתותב רב אסי שפיר. ויש לומר, דמהך סיפא קשיא נמי לרב אסי, דלעיל אקשינן עליה דרב אסי ממתניתין, דקתני תרתי: מדברת ומעוברת, ושני ליה רב אסי: חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. והשתא דקתני בהך ברייתא: במה דברים אמורים? בעדות האשה בגופה כו', וקאי אמאי דקתני "נאמנת" לרבן גמליאל וכדפירש רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל, אלמא ד"מדברת" ו"מעוברת" בה מיירי ולא בבתה כלל. ואפילו לר' יוחנן דאמר: לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, הא קא מפרש: מאי שתוקי? שתוקי וכשר, אלמא משמע במאי דקתני רבן גמליאל "נאמנת", לא מיירי אלא בה ולא בבתה. ומעתה תקשי, תרתי בבא למה לי? והדרא קושיא דאקשינן מעיקרא ממתניתין לדוכתה. ואפשר דהיינו דקא מרמז לן תלמודא בתיובתיה: קתני מיהא תרתי, מדברת ומעוברת כו'. ולקמן נכתוב בזה בסייעתא דשמיא.
- שוב מצאתי סוף סוגיין שכתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: אי הכי דאיכא לפרושי שתוקי דמתניתין שתוקי וכשר, איתותב רב אסי, מדתנא במה דברים אמורים? בעדות אשה בגופה, אלמא דבאשה בגופה פליגי וקתני תרתי, "מדברת" ו"מעוברת", עד כאן. משמע כמו שכתבתי, וזכיתי לדעתו ז"ל.
בעדות אשה בגופה וכו' — אין לפרש כדמשמע לכאורה, דקא מחלק בין כשהאשה באה להעיד להכשיר בתה, דאם באה להעיד להכשיר גופה, אף על גב דממילא מתכשרה נמי בתה לית לן בה, ואגב אמה כשרה בתה, אבל אם כל עיקרה באה להעיד להכשיר בתה אינה נאמנת. דהא ודאי ליתא להאי פירושא כלל, מכמה קושיות דאיכא בשמעתא. אלא הנכון כדפירש רש"י ז"ל, בעדות אשה בגופה, פירוש בהכשר האשה עצמה, דלא מחזקינן לה בנבעלה לפסול, ולא בהכשר בתה, אף על גב דהיא לא באה להעיד כי אם על עצמה, כן נראה לי:
מאי קאמר להו וכו' — לא בעי תרתי, מאי קאמר להו ומאי קמהדרי ליה, דאי בעי אמאי דקאמר להו אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שיניה – קשיא, דהא שפיר קאמר להו, דאי משום לישנא ד"אף לזו יש עדים" כו' דנקט, דמשמע דקאי אמדברת דאיירי בה רבנן, דקאמרי לזו יש עדים ולזו אין עדים, הא פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר: אף לזו. כלומר, אף כאן יש אחת יש לה עדים, ואתם חולקים עלי. ואי קשיא ליה הך, לא משני מזה כלל. הילכך ודאי לא קשיא ליה על האי אמר להם כלל. ואי בעי מאי קאמר להו אמאי דקאמר אין אפוטרופוס לעריות, אם כן איפכא הוה ליה למנקט, "מאי קא מהדרי ליה ומאי קאמר להו". הילכך ודאי חדא קא בעי, דהיינו מאי קא מהדרי ליה במאי דקאמרי ליה: רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם, והכי קאמר: מאי קאמר להו איהו, דקא מהדרי ליה אינהו רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות? כלום תשובה היא זו על מה שאמר להם אף לזו יש לך עדים? אין לך פרוץ כו' וכמו שפירש רש"י. והא כתיבנא לעיל בסמוך מה שכתב הריטב"א ז"ל בזה:
וזה לשון הרא"ש: מאי קאמר להו ומאי קמהדרי ליה — פירוש, מה אמר להם שהוזקקו להשיבו כך? שאין תשובה זו שייכא על מה שאמר להם.
- השבתנו על המעוברת כו' — פירש רש"י: תשובה גמורה וניצחת. והקשו עליו, דאם כן כבר חזר בו רבן גמליאל, והא חזינן אמוראי דפסקי כרבן גמליאל ועבדי כותיה? ויש לומר, דאף על גב דניצח אותם בטענה, מכל מקום קבלתם אמת היתה, ויחיד ורבים הלכה כרבים. וכן שמעתי משמו של רבינו תם ז"ל, שהיה אומר כן על הא דאמרינן בפרק מי שהיה טמא: חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים, וחכמי אומות העולם אומרים וכו', ואמרינן התם: אמר ר', תשובה לדבריהם כו', ואמר רבינו תם ז"ל, דאף על גב דניצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל, היינו ניצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל, והיינו דאמרינן בתפילה: "ובוקע חלוני רקיע". ועוד אמרו בפרק אלמנה לכהן גדול, מתיב ר' זכאי: זו עדות שהעיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו? אמר רב אשי: מי קתני "וקבלו"? "והודו לו" קתני, דמסתבר טעמיה, עד כאן. אבל התוס' לא פירשו כן, אלא דהכי קאמר: השבתנו על המעוברת, פירוש, לדידן ניחא, דאשה מזנה בודקת ומזנה, ולא דמי לשבויה; אלא לדידך דלית לך הך סברא, תינח מעוברת, אבל מדברת אפילו לפי דבריך יש הפרש, דלזו יש עדים ולזו אין עדים ואיכא מיגו.
- נמצא, דלשיטת רש"י ז"ל שפירש: השבתנו על המעוברת כו' דהיינו תשובה גמורה וניצחת, הא דקאמר נמי: מה תשיבנו על המדברת פירושו: מה תוכל להקשות עלינו? דמעיקרא לא השיב רבי יהושע אלא סתם: אי אתם מודים כו', ואמרו לו רבנן: השבתנו על המעוברת, מה תשיבנו כו', ושואלין ממנו שישוב ויקשה על דבריהם. והקשה להם, מדברת היינו שבויה. פירש רש"י ז"ל: מה מדברת אין לה עדים בבעילה, אף שבויה אין לה עדים בבעילה, ואתם מחזיקים אותה בנבעלה, עד כאן. ולהכי הפך וקאמר: "מה מדברת" כו', ולא פירש "מה שבויה אין לה עדים" כו', משום דמדברת ברירא טפי דאין לה עדים, דהא רבנן קאמרי: "לזו יש עדים" כו', ואין לתלות הברור בשאינו ברור. ותשובתו היינו אמאי דקאמרו רבנן: "לזו יש עדים" כו', וקא מהדר להו דשבויה נמי אין לה עדים דומיא דמדברת, ואתם מחזיקים אותה בנבעלה, עד כאן. הילכך הכי נמי היה לכם להחזיק למדברת בנבעלה. אמרו לו: זו אינה קושיא, דשאני שבויה, דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות. פירוש, ולאו דמחזקינן לה בודאי נבעלה לעובדי כוכבים, דאם כן, מה השיב להם: אין אפוטרופוס לעריות? שאני שבויה דהוחזקה בודאי שנבעלה ופסול. אלא הכי קאמר: רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות והא ודאי נבעלה, וכן פירש רש"י ז"ל. פירוש לפירושו, דכל שהוחזקה שנבעלה, מחזקינן לה שלפסול נבעלה, דכולהו סבירא להו דאין אשה בודקת ומזנה. ובהכי פליגי רבנן ורבי יהושע, אי מחזקינן מדברת לודאי נבעלה דומיא דשבויה אי לא. ולקמן נאריך עוד בסייעתא דשמיא בזה.
- ולשיטת התוספות ז"ל, דפירשו: השבתנו על המעוברת – לדידן ניחא, דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא דמי לשבויה, אלא לדידך כו' וכדכתיבנא, נמצא דכי קאמרי: מה תשיבנו על המעוברת? פירוש, מה תתרץ על המדברת, דמעיקרא רבי יהושע רצה להביא ראיה משבויה לכל מאי דפליגי רבנן עליה, בין למעוברת בין למדברת, והילכך קשיא להו לרבנן עליה, דתינח למעוברת, אבל למדברת – מה עניין שבויה לה? לזו יש עדים, לזו אין עדים. וכיון שכן, קשיא טובא, אם כן, מה מתרץ להם רבי יהושע: מדברת היינו שבויה? הרי כבר חלקו רבנן ואמרו: לזו אין עדים ולזו יש עדים. ותירצו בתוספות דהכי קאמר להם: מדברת היינו שבויה, וכמו ששבויה אינה נאמנת לומר "לא נבעלתי", הכי נמי מדברת כדמסיק, לפי שאין אפוטרופוס לעריות. וזהו דוחק, דמשמע דשתי תשובות הן, דכי אהדר להו: מדברת היינו שבויה, אכתי לא אסיק אדעתיה ההיא דאין אפוטרופוס לעריות. ועוד קשיא לשיטתם ז"ל, דכיון דפתרי שתי התשובות יחד, מאי דקא מהדר מדברת היינו שבויה עם מאי דקאמר אין אפוטרופוס לעריות, אלמא דהכי קאמר: אין אפוטרופוס לעריות, דכיון דאסתתרה הוה לה נבעלה ודאי דומיא דשבויה, וכיון שכן, קשיא למאי דפירשו התוספות לעיל דלרבי יהושע נאמנת לומר "לא נבעלתי".
- אבל לשיטת רש"י ז"ל ניחא, דיש לפרש דהכי קאמר: אין אפוטרופוס לעריות, פירוש, הא ודאי דאילו טענה איהי "לא נבעלתי" – נאמנת, אבל שנהיה לה אפוטרופוס ונטעון אנן בעבורה, כגון כשטוענת: "נבעלתי ולכשר נבעלתי", דנימא אנן: מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי, הוא ודאי דאין אפוטרופוס לעריות. וזהו שכתב רש"י ז"ל: אין אפוטרופוס לעריות. אין אתם יכולים להיות לה אפוטרופוס לומר לא נבעלתי. ודוק.
- אבל לשיטת התוספות ז"ל אי אפשר לפרש כן, דהא פריש בהדיא (אמאי) ההפרש הגדול שיש בין זו לזו, דהתם לא מהימנא אפילו באומרת "לא נבעלתי", והכא נאמנת אפילו באומרת "נבעלתי ולכשר נבעלתי" וכדכתיבנא לעיל. ולשיטתם ז"ל דהכי קאמר: מדברת היינו שבויה, דכך לי שבויה באומרת "לא נבעלתי" כמו מדברת באומרת "נבעלתי ולכשר נבעלתי". וליתא, דכיון דאתה מחלק בינייהו בשטוענת "לא נבעלתי", הא אין לדמותם כלל, וכל שכן שאם נאמנת לומר "לא נבעלתי", אפילו בשטוענת "נבעלתי ולכשר נבעלתי" נאמנת במיגו. והתוס' ז"ל נדחקו לפרש דהכי קאמר: מדברת היינו שבויה, דכמו דשבויה בחזקת בעולה כך מדברת בחזקת בעולה גמורה, לעניין שאם אמרה "לכשר נבעלתי" שאינה נאמנת במיגו, לפי שיראה לומר "לא נבעלתי", פירוש, שהעולם מחזיקין אותה לבעולה כמו השבויה. ומיהו השבויה אינה יוצאה מידי חזקה זו לעולם, ואפילו אומרת "לא נבעלתי". אבל מדברת, אם היא טוענת "לא נבעלתי", יוצאה מידי חזקה זו, אבל אם היא טוענת "לכשר נבעלתי", הרי מתחזקת בכך חזקתינו שהיינו מחזיקים אותה, ולא נאמין אותה במיגו דאי בעיא אמרה "לא נבעלתי", דאיכא למימר שיראה לומר "לא נבעלתי". והא דאמרינן אין אפוטרופוס לעריות, לאו לגמרי קאמר לה שנחזיקנה לבעולה ודאי שלא נאמין אותה כלל ואפילו טוענת "לא נבעלתי", אלא להכי אהני, שכשטוענת "נבעלתי לכשר" לא נאמין במיגו, כיון שהיא מודה בדבר, כן נראה לי פירוש לפירושם ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: הכי קאמרו ליה, השבתנו על המעוברת כו' — לא שחזרו בהם חכמים מחמת תשובה זו, אלא לדבריו דר' יהושע קאמרו ליה, והכי פירושא דברייתא: מה הפרש בין זו לזו? לזו יש עדים כו'. פירוש, לדידן ניחא דאית לן אשה מזנה בודקת ומזנה; אלא לדבריך דלית לך הך סברא, יש הפרש, דשבויה יש לה עדים ואין לה מיגו, אבל זו אין לה עדים ויש לה מיגו. אמר להו, אף למעוברת שאתם חולקים עלי יש לה עדים, דכריסה בין שיניה. אמרו לו: השבתנו תשובה נצחת על המעוברת לפי דבריך, דלית לך אשה מזנה בודקת ומזנה, אבל לפי דברינו לא קשיא מידי; מה תשיבנו על המדברת, דאפילו לדבריך מיהא אודי לן דנאמנת מחמת מיגו? אמר להם: מדברת היינו שבויה, דכמו דשבויה בחזקת בעולה, גם מדברת סתמא בחזקת בעולה ולא מהימנא במיגו. דאף על גב דכי אמרה "לא נבעלתי" מהימנא, אין כאן מיגו, לפי שיראה לומר "לא נבעלתי", לפי שיודעין בה שהיא משקרת. אמרו ליה: שאני שבויה, דין הוא שתהא בחזקת בעולה משום דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות, אבל זו אינה כל כך בחזקת בעולה ושייך בה מיגו? אמר להם: אף מדברת, אין אפוטרופוס לעריות לכל הפחות לעניין זה, דלא חשבינן ליה מיגו לפי שיראה לומר, כדפרישנא.
- והקשה רבינו שמשון להאי פירושא, מהא דפריך אההיא משנה דתינוקת שנאנסה על העין, אי כרבן גמליאל, אפילו ברוב פסולין נמי מכשיר, ומדמכשר רבן גמליאל בנאנסה, אלמא לא הוי טעמא משום דאשה מזנה בודקת ומזנה. ופירש כל הסוגיא דהכי קאמר: לדידן ניחא, דאלים לן (בהא) [ברי] דאפילו בחד ספקא מכשרינן; אבל לדידך דלא אלים לך ברי, הוה לך לאכשורי במדברת. ולי נראה דלא קשה מהך דלקמן, דהכי קאמר: אי כרבן גמליאל, ובעית למימר דמכשיר בלא טעמא דאשה מזנה בודקת ומזנה, אפילו ברוב פסולין נמי מכשר. ועוד, לפי מה שאפרש לקמן ניחא, עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: השבתנו על המעוברת — כלומר, יש לך תשובה וטעם על המעוברת, ולאו למימרא שהם מודים לו, דטעמא דרבן גמליאל ור' אליעזר מפני שהיא ברי ואית לה חזקה דכשרות, ואפילו ברוב פסולין כגון חורבה דדברא מותרת, ולא דמי לשבויה, דהתם הרי היא נכבשת ביד הפסולין, ועוד, דכולן פסולין, אבל הכא הרי אינה ביד הפסולין ויכולה להבעל לכשרים, עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אמרו לו השבתנו על המעוברת — לאו למימרא דהדרי בהו, אלא הוה ליה כמאן דאמר: התינח מעוברת, דאיכא לדמוייה לשבויה, מדברת מאי איכא למימר? מיהא רבנן אליבא דנפשייהו סברי דאפילו מעוברת דודאי נבעלה, לא דמיא לשבויה, דמעוברת מן הסתם איכא למימר שנבעלה לדעתה, וכיון שכן איכא למימר שלא נבעלה אלא לכשר לה, ואפילו במקום שכולן פסולין, דכיון דקיימא לן דהמכשיר מכשיר ברוב פסולין, לא שני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין. ומנא תימרא? מדמקשינן: ותיפוק ליה דהכא רוב פסולין כו', ומפרקינן לה מהאי טעמא, דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין והפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים. ואם איתא, אכתי תיפוק ליה דהתם גבי שבויה כולן פסולין? אלא ודאי לא שני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין, דהמכשיר בה, הוא הדין אפילו כולן פסולין, דכיון דנבעלה לדעתה, מאמינים אותה במה שטוענת "לכשר נבעלתי", דאף על גב דהשתא בהאי דוכתא ליכא כשר, אמרינן: ההיא שעתא איקרי לה ואשתכח כשר. וכל שכן במדברת, שהיא נאמנת לומר "לא נבעלתי". מה שאין כן בשבויה, שאינה נבעלת לדעתה, שהיא בידם לאונסה ואין בידה לעשות כלום. ואמר להו: מדברת היינו שבויה, דמחזיקין אותה בודאי נבעלת, ואפילו אם נשאת תצא והולד חלל, הכי נמי מחזיקין אותה בודאי נבעלת. ומיהו אפילו לר' יהושע לאו כשבויה ממש, דאילו התם אפילו בדיעבד אם נשאת תצא, ואילו הכא לכתחילה דוקא כדאמרינן לעיל: "מעלה עשו ביוחסין", ולא בדיעבד, כדאמרינן: "אין אוסרין על היחוד". ודוקא בנסתרה, אבל בודאי נבעלה – אפילו בדיעבד פסלי לה, שאף לזו יש עדים במעוברת, והא ודאי הויא כשבויה לגמרי ואליבא דר' יהושע. אמרו לו: רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות, וכיון שאין בידה כלום, אלא בידן של עובדי כוכבים פרוצים בעריות, הויא לה כודאי נבעלה. אבל היכא דלאו שבויה היא, אפילו ראוה שנתייחדה עם פסולי ישראל כשרה לדברי המכשיר בה, ואפילו נשבית בידם, והכי מוכח לישנא, דעובדי כוכבים הוא דפרוצים בעריות אבל ישראל לא, ונאמנת בטוענת "לא נבעלתי". אבל בעובדי כוכבים פסולה בנשבית, [ד]אפילו בנתיחדה עמהן אתינן למימר במסכת עבודת כוכבים פרק אין מעמידין דחיישינן לבעילה, דכיון דנתיחדה, סתם עובד כוכבים אנס הוא. והכי תנן התם: "לא תתיחד אשה עמהם", ואתינן למימר התם דאפילו בדיעבד, וצריך עיון. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א: השבתנו על המעוברת — כלומר, הניחא מעוברת, שיש לך להשיב לפי מה שאתה סבור דאינה בודקת ומזנה, וכיון דודאי נבעלה, יש לך לומר: חוששין לה שמא לפסול לה נבעלה; אבל מה תשיבנו על המדברת? ומיהו לרבן גמליאל ור' אליעזר אף במעוברת נאמנת, דמימר אמרינן: אשה בודקת ומזנה. אי נמי יש לומר, אפילו אם תמצי לומר שאינה בודקת, כיון דמספקא לן אי לפסול, מפיה אנו חיין לומר, משום דאית לה חזקה דגופה. אבל בשבויה, משום שבאי אתה בא לפוסלה, ולו אנו חוששין והוא פסול אצלה. ומיהו ודאי לטעמיה דר' יהושע קאמרי ליה. ואהדר ליה: מדברת היינו שבויה, דודאי נבעלה חשבינן לה, דאין אפוטרופוס לעריות, והרי השבתנו על המעוברת. אמרו לו, רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הן, אבל נתיחדה עם אחד מישראל שאינן פרוצים, אין אנו מחזיקין אותה בודאי בעולה, הלכך נתיחדה עם אחד מן הפסולין ואמרה "טהורה אני", נאמנת, ולפיכך כשאמרה: "נבעלתי ולכשר נבעלתי", נאמנת משום מיגו. ואפשר למימר נמי דיחוד דישראל, אפילו בשותקת הרי זו בחזקת בעולה טהורה, דישראל קדושים הם ואין אוסרים אותה בכך. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: השבתנו על המעוברת — פירש רש"י ז"ל: תשובה מקובלת וניצחת אתה משיבנו על המעוברת. ולא נהירא, דאם כן, כבר חזר בו רבן גמליאל, והא חזינן אמוראי דפסקי כרבן גמליאל ועבדי כותיה. לכך יש לומר: השבתנו על המעוברת תשובה מספקת לפי שיטתך, דסבירא לך דאשה מזנה אינה בודקת ומזנה, ויש לך לדמותה לשבויה, כיון שכבר הורעה חזקתה מבנות ישראל, שנבעלה. מה תשיבנו על המדברת, שאין בה אלא סתירה בלבד לפי שעה? אבל לדידן, אפילו מעוברת לא דמיא לשבויה, דאשה מזנה בודקת ומזנה, מה שאין כן בשבויה שאין בידה, דאנוסה היא. אמר להם: מדברת היינו שבויה, כלומר, שאף זו הורעה חזקתה, דסתירה ריעותא היא ופתח לזנות. אמרו לו: שאני שבויה דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם. ומסתברא דלא חסורי מחסרא מתניתין, אלא דתנא קתני עיקר תשובותיהם, כי הוא אומר להם מתחילה מעוברת לדברי הכל לשבויה דמיא וריעא מינה, שהרי כריסה בין שיניה. והם השיבו לו: אדרבה, אף במעוברת לא דמיא, וכל שכן מדברת, דשאני שבויה דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם ועל כרחך נבעלה. ודוקא משום דאיכא תרתי לריעותא, שהיא שבויה ושהיא בין עובדי כוכבים הפרוצים; אבל שבויה בין פסולי ישראל, או נשבית בין העובדי כוכבים שאין ידם תקיפה עלינו, אינה נפסלת, וכדבעינן למימר לקמן במכילתין גבי האשה שנחבשה בין עובדי כוכבים בסייעתא דשמיא, והיינו דנקט להו. עד כאן:
וכן כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: מדברת היינו שבויה — שאנו מחזיקין אותה בודאי נבעלה, אף על פי שנשאת תצא והולד חלל, הכא נמי הרי היא בודאי נבעלה, והרי השבתי לכם על המעוברת. אמרו לו: רוב עובדי כוכבים פרוצים, הא לישראל, אפילו נתיחדה עם אחד מן הפסולין ואמרה "טהורה אני" נאמנת. ואפשר דאפילו בשותקת נמי אין אוסרין כלל על יחוד דישראל, והכי נמי משמע במסכת עבודה זרה בריש אין מעמידין, עד כאן.
ואיברא מה שכתב הריטב"א ז"ל דלאו חסורי מיחסרא מתניתא, הכין יש לנו לפרש על כרחין, מדקאמר תלמודא: הכי קאמר ליה, ולא קא משני "תני" וכו', אלמא דלאו חסורי מיחסרא. ומיהו משמע לי דהכי מתפרשא מתניתא, "אמר לו אבל", פירוש: אמת הוא ותשובה גמורה היא לגבי מעוברת, אבל למדברת לא דמיא? "אמר להם: ומה הפרש יש בין זו לזו", והשיבו לו: "לזו יש עדים" וכו'. "אמר להם: אף לזו יש עדים, שהרי כריסה בין שיניה". פירוש, כי היכי דאמריתו דיש הפרש בין שבויה למדברת, דשבויה לגבי מדברת מיקריא יש עדים, הכי נמי שבויה לגבי מעוברת איכא למימר דלזו יש עדים, דמעוברת כריסה בין שיניה, ושבויה ליכא עדים שנבעלה כלל, ואמאי אמריתו בשבויה אינה נאמנת? אלא מאי אית לכו למימר, דאף על גב דלא ראינוה שנבעלה, כיון שנשבית הוה ליה כנבעלה ממש. אם כן, מדברת נמי? אמרו לו: שאני שבויה וכו'. ודוחק. ודברי הריטב"א ז"ל נראין יותר:
קתני מיהת תרתי מדברת ומעוברת — פירוש, מדקתני: השבתנו על המעוברת, מה תשיבנו על המדברת? ושקלי וטרו בהכי רבן גמליאל ורבי יהושע, אלמא משמע דתרי גווני הוו, מדברת ומעוברת, דהיינו נסתרה ומעוברת. דאי מדברת נמי היינו ראוה שנבעלה, מה הפרש בין מדברת למעוברת, עד דקאמר: השבתנו על המעוברת וכו', ושקלי וטרו בהכי?
- ולמאי דפרישנא לעיל, דזעירי ורב אסי בהכי פליגי, דלזעירי בשנסתרה אפילו טוענת "לא נבעלתי" אינה נאמנת לר' יהושע, ולרב אסי בטוענת "לא נבעלתי" נאמנת אפילו לר' יהושע, אבל בטוענת "נבעלתי ולכשר נבעלתי", בהכי פליגי רבן גמליאל ור' יהושע דהויא לה כראוה שנבעלה – קשה, דאמאי איתותב רב אסי? הא לדידיה נמי פליגי בנסתרה, וכגון שטוענת "לכשר נבעלתי".
- ויש לומר, דמכל מקום קשיא, דכיון דאיהו פריש: מאי מדברת? נבעלה, ולא אמר "נסתרה" כזעירי, אלמא דחשיב ליה לרבי יהושע טוענת "לכשר נבעלתי" כמו שראוה שנבעלה ממש, מעתה קשיא, מה השיב להם: מדברת היינו שבויה? והא שבויה טוענת: "לא נבעלתי", ומדברת טוענת "נבעלתי לכשר", ולדידיה הויא ליה כמו ראוה שנבעלה ממש. אלא משמע דתרתי קתני, מדברת ומעוברת, ואין עניין מדברת למעוברת כלל, ולא מיירי בראוה שנבעלה כלל ולא דכותה כלל, כן נראה לי:
וכתב הרב רבינו יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וזה לשונו: הלכתא כזעירי, דהא איתותב רב אסי. ואף על גב דפלוגתייהו אליבא דר' יהושע, וקיימא לן דאין הלכה כרבי יהושע, נפקא לן מינה לכתחילה, דהא אמרינן לקמן: הלכתא כרבן גמליאל דמכשר אפילו ברוב פסולין אצלה; מיהו לכתחילה לא עבדינן כותיה אלא עד דאיכא רוב כשרין אצלה, אבל אם רוב פסולין אצלה אינה נאמנת לכתחילה, כר' יהושע; לפיכך הוצרכנו להודיע סברא דר' יהושע, שהוא כמו שאמר זעירי, שאפילו נסתרה קאמר דאינה נאמנת. הלכך היכא דרוב פסולין אצלה, אפילו בנסתרה נמי אינה נאמנת לכתחילה, כזעירי אליבא דר' יהושע, ובדיעבד נאמנת כרבן גמליאל. והיכא דרוב כשרים אצלה, בין לכתחילה בין דיעבד נאמנת כרבן גמליאל, ואפילו ראוה שנבעלה, וכל שכן נסתרה. עד כאן:
ותיפוק לי דהכא רוב כשרים אצלה וכו' — פירש רש"י ז"ל: לר' יהושע קא פריך, היכי מדמה מדברת לשבויה? ולא נהירא, דלישנא דתיפוק לי לא מתפרש הכי בכולי תלמודא; אלא "למה לי טעמא אחרינא? תיפוק לי מהאי טעמא". הילכך נראה דקאי אמילתיה דרבנן, דהשיבו לו: "רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות"; ולמה לי האי טעמא? תיפוק לי מטעמא אחרינא, דהכא רוב פסולים וכו'. הרא"ש ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל.
- ולי דברי רש"י ז"ל עיקר, דאדרבנן ליכא למפרך כלל, דדילמא אינהו נמי הכי קאמרי: שאני שבויה, דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות, פירוש: ואיכא תרתי לריעותא; חדא, דמחזקינן לה בודאי נבעלה, ועוד, דנבעלה לעובדי כוכבים דהם פסולים לה. ועלה דרבי יהושע פליג שפיר, דאף על גב דקא משנית חדא במאי דקא אמרת: "אין אפוטרופוס לעריות", אכתי קשיא אידך, דתיפוק לי דלא דמי לשבויה, דהתם רוב פסולין וכו'.
- וכתוב בקונטריסין, דלפירוש הרא"ש ז"ל אינו מיושב מסייע ליה וכו', דאיכא למימר דמה שאמרו לו: "רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות", לפי דבריו השיבו לו, ולעולם אין סיוע, עד כאן.
- ואם תקשי, דהיכי מצינן למימר דרבנן נמי הכי קאמרי: רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות, פירוש: והא איכא נמי רוב פסולין? והרי אמרו: "השבתנו על המעוברת" וכו', ופירש רש"י ז"ל: "תשובה נצחת"? תשובתך: הא כתבינן לעיל, דאיכא למימר, דמעוברת אף על גב דרוב כשרין אצלה, כיון דכריסה בין שיניה, מה שאין כן בשבויה, דלא ידעינן אי נבעלה, אף על גב דרוב פסולין אצלה, שקולה היא כמו השבויה, והרי תשובה נצחת על המעוברת. אי נמי, אם אתה אומר דהיינו דפריך תלמודא: ותיפוק לי – אמאי דקאמרי רבנן: "השבתנו על המעוברת", תיפוק לי דהא רוב פסולין וכו'; אם כן, מה הרווחנו? אכתי קשיא, דלישנא דתיפוק לי לא אתי שפיר. והלכך ניחא טפי לפרושי כפירוש רש"י ז"ל. ואם היינו מפרשים, דקאי אמאי דקאמרי ליה: "לזו יש עדים" וכו', הוה ניחא טפי. ומיהו אכתי הוה קשיא, דדילמא רבנן הכי נמי קאמרי:
מסייע ליה לר' יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע בן לוי וכו' — ואם תאמר, לפירוש רש"י ז"ל אכתי קשיא, דכיון דאיהו פוסל אפילו ברוב כשרים, מאי מייתי משבויה סיוע לדבריו? אבל לשיטת הרא"ש ז"ל ניחא, דמשני שפיר, דלהכי לא השיבו לו דהכא רוב פסולין וכו', משום דסבירא ליה דאפילו ברוב פסולין נמי כשר.
- ויש לומר, דמה דמייתי משבויה, לאו היינו כדי לסייע לסברתיה, אלא כדי להשיב עלייהו דרבנן, דמשום דאינהו קא מכשרי אפילו ברוב פסולין השיב להם משבויה. וכן פירש רש"י ז"ל: מכשיר אפילו ברוב פסולין. דאמרינן אוקמוה אחזקה, ועל רוב פסולין שהיו מכשירין אותה הביא להם ראיה מן השבויה, עד כאן. ואזיל רש"י ז"ל לשיטתיה, דפירש: "השבתנו על המעוברת. תשובה גמורה ונצחת", פירוש, ושואלין ממנו מה קושיא יש לו על דבריהם. אבל לשיטת התוספות ז"ל, דשואלין ממנו מה יתרץ לקושייתם, וכדכתיבנא לעיל, לא ניחא שפיר, דוק ותשכח.
- ומכל מקום משמע דלא מייתי סייעתא ר' יהושע בן לוי אלא למאי דקאמר: "לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין"; אבל למאי דקאמר: "לדברי הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים" אין מכאן סייעתא. מיהו לישנא דמתניתין משמע הכין, דקתני: "ר' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת מעוברת" וכו' "עד שתביא" כו', ולא קתני בקוצר: "ר' יהושע אומר אינה נאמנת"; אלמא משמע דלעולם היא בחזקה עד שתביא ראיה לדבריה, ובלא ראיה אין לה דרך כשרות כלל. והא כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל, דמאי דקאמרינן לעיל בשמעתין: "וצריכי, דאי אשמעינן חורבה דמתא" וכו', היינו כרבי יהושע בן לוי, עיין לעיל. כן נראה לי:
הקשה רבינו תם: אכתי תקשי ליה, דהכא רוב פסולין והתם כל פסולין. ותירץ, דרוב ככל. ומיהו אכתי קשה, דאכתי היאך מדמה מדברת לשבויה? דמדברת דליכא אלא רוב גרידא, איכא למימר "סמוך מיעוטא לחזקה", דתנן: האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה "מת בעליך", לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. ומפרש בגמרא: "לא תתייבם", משום דרובא לשוק, דרוב נשים מתעברות ויולדות; "ולא תנשא", משום דהואי בחזקת יבום בשעה שהלך בעלה למדינת הים, שלא היה לו בן, וסמוך מיעוטא אחזקה והוה ליה פלגא ופלגא. וקתני סיפא: "היתה לה חמות, אינה חוששת. יצאת מלאה, חוששת. רבי יהושע אומר: אינה חוששת". משמע דברישא מודה רבי יהושע, מדלא פליג ברישא כמו בסיפא?
- ומיהו לאו פירכא היא, חדא, דסמוך מיעוטא לחזקה אינו מגרע את הרוב לאחשובי במיעוט, אלא דהוי פלגא ופלגא, הלכך דין הוא שתאסר בין להנשא בין להתייבם; והכא נמי אסורה, כיון דהוי פלגא ופלגא. אף על גב דאמרינן בשילהי עשרה יוחסין גבי רוב תינוקות מטפחין בעיסה: סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובה ותיחשב במיעוט? טומאה וטהרה שאני, כעין שמצינו בחולין בפרק כיסוי הדם: אם אמרו ספק טומאה לטהר, יאמרו ספק איסור להתיר? ועוד מוכיח בבכורות בפרק הלוקח בהמה דלית ליה סמוך מיעוטא לחזקה, דהא סבירא ליה דחָלב פוטר; ואמאי, נימא אף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, מכל מקום סמוך מיעוטא, דחולבות אף על פי שאינן יולדות, לחזקה, שהיא בחזקת שלא ילדה, ואיתרע ליה רובא וליהוי בכור מספק? אלא ודאי לית ליה. וההיא דיבמות, דמשמע דאית ליה? שאני התם, משום דהוי רובא דתליא במעשה, דרוב נשים מתעברות ויולדות תלוי במעשה דבעילה, ולא הוי רוב חשיב. וחילוק זה מצינו שם בבכורות. הרא"ש:
וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר, ואכתי תיפוק לי, דהתם בשבויה כולם פסולים, והכא רוב פסולים בלחוד? וכי תימא דבכל דוכתא רובו ככולו, הא ליתא, דאיכא מיעוטא דכשרים וחזקת גופא דמסייע ליה למיעוטא, והא אמרינן בעלמא: "סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא". ויש לומר, דהתם לאו דאיתרע רובא לגמרי, אלא דהוה ליה פלגא ודין הוא שתאסר מספק. וכך פירש רבינו תם ז"ל. ויש מתרצים, דהא דאמרינן: "לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין", לאו דוקא רוב אלא אפילו כולם, דאמרינן: דילמא אקרי חד כשר מעלמא ועבר כאן וזנתה עמו, דאשה מזנה בודקת ומזנה; וכדאמרינן לקמן גבי ארוסה, דרוב פסולין אצלה, ובודאי כולן פסולין לבד הארוס. אף על פי דההיא לאו ראיה היא, דכיון דאיכא ארוס דקביע, לא חשיבי כולי עלמא לגביה אלא כרוב, ואיכא למיתלי ביה מאי דתלויין במיעוטא דעלמא. ומיהו הא דאמרינן בפרק קמא דחולין: רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, בעינן למימר "כל" כדפריך התם, עד כאן.
- והנכון כהאי תירוצא בתרא. תדע, דהא אמרינן: ותיפוק ליה דהכא רוב פסולין וכו', ועל כרחך היינו "כל", דהא בשבויה מיירי. כן נראה לי:
וזה לשון שיטה ישנה: ותיפוק לי דרוב כשרין אצלה — אבל לא מקשה: תיפוק לי דהתם כולם פסולים, והרי היא בידם; דנהי דסברת רבן גמליאל היא, אבל ליכא לפרוכי מסברתינו לר' יהושע, דר' יהושע סבירא ליה דאין חילוק בין כולן פסולין לרובן פסולין, ולא בין היא בידם לאינה בידם, דכיון שהיא מזנה, אינה בודקת בין כשרין לפסולין. אבל הא אית להו לאותובי, דהתם רוב פסולין והכא רוב כשרין, ומסתמא לרוב נבעלה. ומשני שלא רצו לתרץ לו כן, משום דאפילו ברוב פסולים הם מכשירים, לכן תירצו לו דלא דמי לשבויה בעניין אחר. עד כאן:
מכשיר אפילו ברוב פסולין — הקשה בתוספות, דאמרינן בפרק עשרה יוחסין, גבי "אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי": מאי בדוקי? שבודקין את אמו, ואי אמרה "לכשר נבעלתי" – נאמנת. ופריך תלמודא: כמאן, כרבן גמליאל? תנינא חדא זמנא: היתה מעוברת כו'. פירוש, והוה ליה למתני: "וכן אמר אבא שאול", וכן פירש שם בקונטרס. ומשני, דאבא שאול עדיפא מרבן גמליאל, דאי מהתם הוה אמינא ברוב כשרים אצלה. והשתא דאמרינן דמאן מכשיר – מכשיר ברוב פסולין, מאי משני? אכתי תקשי, דהוה ליה למתני: "וכן אמר אבא שאול", דרבן גמליאל נמי הכי קאמר.
- ואם היינו מפרשים דהכי פריך התם: תנינא חדא זימנא, ולמה ליה לרבי למתנייה תרי זמני? דבפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע סגי, דבכל מקום רבן גמליאל ור' יהושע הלכה כרבן גמליאל – משני שפיר, דלהכי תני רבי ההיא דאבא שאול, לאשמועינן אפילו ברוב פסולין, דדברי רבן גמליאל הם סתומין, ואבא שאול דבריו מפורשין להדיא; ומדברי שניהם, כלומר, דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין, ור' יהושע בן לוי נמי מדברי שניהם למדה. אבל השתא דאמרינן דפירכיה היינו דהוה ליה למיתני: "וכן אמר אבא שאול", משום דההיא דאבא שאול עדיפא, דרבן גמליאל לא קאמר אלא ברוב כשרין, ואבא שאול אמר אפילו ברוב פסולין, ולהכי לא מצי למתני "וכן אמר אבא שאול". דאי מצינן לפרושי דברי רבן גמליאל ברוב פסולין, אכתי תקשי: ליתני "וכן אמר אבא שאול", ומאי משני? ומעתה קשיא, דהא אמרינן הכא: לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין.
- ותירצו בתוספות, דקושטא דמלתא הוא דרבן גמליאל מכשר אפילו ברוב פסולין, לאו למימרא דרבן גמליאל במתניתין איירי בהכי, אלא ברוב כשרין מיירי; ור' יהושע בן לוי דסבירא ליה דהוא הדין ברוב פסולין. מעתה, כיון דמתניתין לא מיירי ברוב פסולין אלא ברוב כשרין, לא מצי למתני "וכן אמר אבא שאול", דאבא שאול איירי ברוב פסולין, ורבן גמליאל איירי ברוב כשרין.
- ובמאי דכתיבנא ניחא נמי קושיא אחריתי, דהוה ליה למתני הכא בכתובות: "וכן אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי", ולמה ליה למתנייה התם בקידושין? אלא משום דלשון "וכן" לא שייכא לפי פשטא דמתניתין, דרבן גמליאל לא איירי ברוב פסולין וכדכתיבנא.
- והקשו בתוספות, דהתם בקידושין הוה בעי למימר דאבא שאול אתא להכשיר בתרי. ופריך תלמודא: הניחא למאן דאמר: "לדברי המכשיר" וכו', אבל למאן דאמר: "לדברי המכשיר בה פוסל בבתה", מאי איכא למימר? ותירצו בתוספות, דההיא דמכשיר בבתה שמעינן שפיר דמתניתין לרב אסי, מדקתני: "ראוה מדברת" ו"היתה מעוברת", חד להכשיר בה וחד להכשיר בבתה. ואפילו לזעירי, דאמר: "מאי מדברת? נסתרה", ואיצטריכו תרווייהו להכשיר בה, מכל מקום לשון המשנה דקתני: "מה טיבו של עובר זה", משמע דאתא להכשיר בבתה, כן נראה לי פירוש לפירוש התוס' ז"ל.
- ודע, שבדפוס כתוב, "דאפילו לר' אלעזר" וכו', והוא טעות, ובתוס' כתיבת יד מדוייקת כתוב, "דאפילו לזעירי לשון המשנה" וכו', והוא נכון וכדפרישנא.
- והריטב"א ז"ל התם בחדושיו לקידושין האריך בקושיא זו, עיין שם. והרא"ש ז"ל בתוספותיו התם בפרק עשרה יוחסין כתב וזה לשונו: "אבל היכא דרוב פסולין אצלה אימא צריכא". ואם תאמר, ולר' יהושע בן לוי דאמר בפרק קמא דכתובות: לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין, מאי קא משמע לן? מהכא שמעינן לה. ויש לומר, דר' יהושע בן לוי סבירא ליה, דמאן דמכשיר בה לא מכשיר בבתה, ואבא שאול מכשיר נמי בבתה. עד כאן:
אמר ר' יוחנן, לדברי המכשיר וכו', לדברי הפוסל בה פוסל בבתה — הקשו בקונטריסין: פשיטא דפוסל בבתה, דהא איכא למאן דאמר דאפילו לדברי המכשיר בה פוסל בבתה? ותירצו דהכי פירושו: לדברי הפוסל בה, דהיינו לכהונה, פוסל נמי בבתה בכהונה, ולא שיהיה בבת פסול ממזרת שתהיה מותרת בממזר, עד כאן. פירוש, דאף על גב דאמר ר' יהושע: "הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר", והרי אתה אומר דבתה נמי פסולה, מעתה הרי היא ממזרת? לכך אמר: לדברי הפוסל בה פוסל בבתה, פירוש, דפסיל בה, כך פסל בבתה. ולי נראה לתרץ בעניין אחר.
- ודע, שכתב הר' רבינו יהוסף הלוי ז"ל וזה לשונו: וכיון דהלכה כרבי יוחנן, נמצא עכשיו דהיכא דמכשירין בה, מכשרי נמי בבתה. הילכך דאתי עובדא לקמן בדיעבד ואכשרנוה, ואפילו ברוב פסולין אצלה, כרבן גמליאל, אף על גב דלגבה דידה היא בדיעבד, ולגבי (דידה) [בתה] עדיין לכתחילה הוא? כיון דאכשרנוה לדידה, מכשרינן נמי לבתה. ואף על גב דלגבי בתה לכתחילה הוא, דהכי דייקינן ממימריה דר' יוחנן דקאמר: לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, דאלמא הכשר בתה תלוי בהכשר דידה, והיכא דמכשרינן לה, מכשירין נמי לבתה. ויש לומר, דההיא דאמר רבי יוחנן: לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, על עיקר הדין הוא אומר, כלומר, כי היכי דנאמנת היא להכשיר עצמה, הכי נמי נאמנת להכשיר את בתה, ולעולם אינה נאמנת להכשיר בתה היכא דרוב פסולין אצלה אלא בדיעבד. הילכך היכא דאתא עובדא לקמן בדיעבד והכשרנוה אפילו ברוב פסולין אצלה, איהי היא דמתכשרא משום דבדיעבד הוא; אלא לבתה, כיון דלכתחילה הוא, שהרי עדיין לא נשאת, לא מתכשרא אלא אם כן היו רוב כשרים אצל אמה באותה בעילה. יש לומר כך ויש לומר כך והדבר ספק אצלנו וצריך עיון, עד כאן.
- ולי פשיטא לי דר' יוחנן על עיקר הדין קאמר, דכי היכי דנאמנת היא להכשיר עצמה, הכי נמי נאמנת להכשיר את בתה, ואינה נאמנת להכשיר בתה היכא דרוב פסולין אצלה אלא בדיעבד. ולהכי קאמר נמי: לדברי הפוסל בה פוסל בבתה, דאלמא רבן גמליאל ור' יהושע כי היכי דפליגי בבה, פליגי נמי בבתה, ובגמרא פסקינן הלכה כרבן גמליאל בדיעבד דוקא, לא לכתחילה, משמע דלגבי האי כל חדא באפי נפשה קאי, ואי אתא עובדא לקמן בדיעבד והכשרנוה אפילו ברוב פסולין אצלה, איהי הוא דמתכשרא ולא בתה משום דלכתחילה הוא, כן נראה לי:
לדברי המכשיר בה פוסל בבתה — הא דלא קאמר "פוסל בזרעה", משום דלא שייך פיסול בבנה: אם לישא כהנת, לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין; ואם לפסול אשה בביאתו, לא מתפסלא משום דאוקי אתתא בחזקתה, כי היכי דמכשיר באם מטעם חזקה, מכשיר נמי אם בא הבן על האשה מטעם חזקה. הרא"ש ז"ל:
מאי טעמא דר' אלעזר בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות וכו' — אין לפרש דהכי קאמר, דמשום דאית לה חזקה דכשרות, להכי אית לה להימנה, דאוקי אתתא אחזקתה. דאי הכי קשיא, מאי שנא בתה דפסלה? הרי חזקת אמה מהני לבתה. אלא הכי פירושו, דמדינא היה לנו לפסול האם והבת, דהא מספקא לן אי נבעלה לפסול; אלא אנו לא פסלינן את האם, משום דצד ההיתר מכריח יותר משום חזקת האשה, אבל הבת אכתי הספק במקומו עומד והצדדין שקולין, הילכך הרי היא פסולה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: אית לה חזקה דכשרות. ויש לומר: אשה זו בחזקת כשרה עומדת, ומספק אתה בא לפוסלה, אל תפסלוה מספק, כן נראה לי. והיינו דקאמר תלמודא: בשלמא איהי וכו', ולא קאמר בקוצר: "איהי אית" וכו', ולמה ליה למנקט לשון בשלמא? ודו"ק.
וכתב הריטב"א ז"ל: מאי טעמא דר' אלעזר — פירוש, דאילו ר' יוחנן אית ליה טעמא תריצא, שלא לחלוק דין הבת מדין האם. בתה לית לה חזקה דכשרות — פירוש, אבל ר' יוחנן סבר דחזקת דאמה מהניא לבתה. עד כאן. ועיין ריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן רכ"ט ורל"א:
מאי לאו שתוקי ופסול — פירוש, והשתא ניחא דנקט "עדות אשה בבתה" ולא נקט "בבנה", וכדכתבינן לעיל בסמוך בשם הרא"ש ז"ל:
לא שתוקי וכשר — אין להקשות, דאכתי תקשי לר' יוחנן דאמר: הפוסל בה פוסל בבתה, כמו שכתב הריב"ש בתשובותיו סימן רכ"ט ורל"א עיין שם. ומיהו אכתי איכא למידק, דמדקתני: "במה דברים אמורים? בעדות אשה בגופה, אבל עדות אשה" וכו', משמע דבכי האי גוונא דאיירי עדות אשה בגופה, מיירי נמי עדות אשה בבתה, כגון: היתה מעוברת, מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן. ועוד, דלישנא ד"עדות אשה בבתה" משמע דמפיה אנו חיין, שאומרת: "מאיש פלוני וכהן". ואי הכי קשיא טובא, למה ליה למימר הולד שתוקי? פשיטא דמשתקין אותו מדין כהונה, דאם אנו מאמינים אותה שלא נבעלה לפסול משום חזקת כשרות דידה, אטו נאמינה שנבעלה לכהן ובתה תאכל בתרומה ובנה יעבוד עבודה? הא ודאי זו אינה תורה ולא מסתבר למימר כלל, דמה עניין חזקת כשרות שלה שלא נבעלה לפסול לה לומר שנבעלה לכהן גמור?
- ויש לומר בדוחק, דלר' יוחנן כי קתני: "עדות אשה בבתה הוולד שתוקי", כגון דידעינן בודאי שהולד כהן, כגון ההיא דשמואל: עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם וכו' דלקמן. והכי קאמר: אבל עדות אשה בבתה מודה רבן גמליאל דאינה נאמנת להאכילה תרומה, אף על גב דנאמנת לעניין יוחסין, לא מיבעיא היכא דמפיה אנו חיים ולא ידעינן אי כהן הוה, אלא אפילו ידענו שנבעלה לכהן גמור, לא נאמינה לומר: לזה הכהן, ומשתקין אותו מדין כהונה. והיינו דנקט "הוולד שתוקי", דהיינו בלשון זכר; דאי קאי אעדות אשה בבתה, לא הוה ליה למיתני אלא "דברי הכל היא שתוקית", וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו שם.
- וזהו שכתב רש"י ז"ל: לא, שתוקי וכשר. כלומר, שתוק הוא במקצת, שאם כהן היה הבועל והעובר יהיה זכר, משתקין אותו מדין כהונה כדלקמן, אבל כשר הוא ליוחסין, שאם נקבה תנשא לכהונה ואם זכר וכו'. עד כאן. פירוש, לא בעי לשנויי דשפיר מצינן לאקרויי למי שהוא כשר "שתוקי", דצודק לשון "שתוקי" על כשר, דומיא דמאי דאמרינן "שתוקי ופסול"; דהא ודאי קשיא, למאי נפקא מינה קרייה שתוקי? ועוד, מאי קא מודו ליה רבנן לר' יהושע? ואי משום דאין אנו מאמינין אותה שהוא כהן לעבוד עבודה ולאכול בתרומה, פשיטא וכדכתיבנא. אלא ודאי הכי קא משני: לא, שתוקי וכשר, דאין הכי נמי דבמקצת הוא שתוקי, מיהו אכתי כשר הוא וכדפירש רש"י ז"ל. והא דפריך: "ומי איכא שתוקי כשר"? הכי פירושו: ומי איכא למימר תרווייהו בחד גברא, שיהיה שתוקי במקצת ויהיה כשר? דבמאי דלא מהימנינן לה לומר כהן היה, לא מקרי משום הכי "הולד שתוקי", דמי הכניסו לכהונה עד שיצא, ונקרא אותו שתוקי על שם שמשתקין אותו? הא ודאי לא יעלה על דעתו לומר שכהן הוא. ומשני, כדשמואל, דאמר שמואל: עשרה כהנים וכו', הרי צווח ואומר כהן הוא, ואנן ידעינן דהכין הוא בוודאי, ואפילו הכי משתקין אותו מדין כהונה, כן נראה לי. ולקמן נכתוב עוד בסייעתא דשמיא:
והרשב"א הקשה על הא דפריך תלמודא: ומי איכא שתוקי כשר, דמאי קשיא ליה? מתניתין היא בפרק עשרה יוחסין: אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, שבודקין את אמו ואי אמרה "לכשר נבעלתי" כשר, וקיימא לן כוותיה. ותירץ, דהתם נקרא "שתוקי" עד שתבדקו את אמו, אבל שנבדקה אמו לאו שתוקי הוא אלא כשר; אבל הכא דקתני: "במה דברים אמורים? בעדות אשה ובתה בגופא, אבל בעדות אשה דברי הכל הולד שתוקי", דמשמע דאף לאחר בדיקה הוולד שתוקי, קשה, היאך אפשר שאתה עומד עליו שהוא שתוקי וכשר? ואהדר ליה: אין, כדשמואל, הכא נמי אף על פי שאמרה: "לפלוני כהן נבעלתי", ואתה מאמינה דלכשר נבעלה להכשיר בין בה בין בבתה, מכל מקום אין אתה מאמינה שלפלוני שאמרה נבעלה כדי להחזיק הוולד כמיוחס אחריו, אלא משתקין אותו מדין כהונה עד שיוודע לך ממש שהוא מיוחס אחריו, עד כאן.
- ובמאי דכתיבנא ניחא, דאנן הכי פרכינן: הא ודאי לאו כשר גמור קאמר להאמינה לגמרי, דאם כן, מאי "דברי הכל"? אי דקאמר דר' יהושע מודה, הא ודאי ליתא, דהא סבירא ליה לר' יוחנן, לדברי הפוסל בה פוסל בבתה. אלא על כרחך הכי קאמר, דרבן גמליאל מודה לר' יהושע דאינה נאמנת במקצת. וכיון שכן פריך שפיר: ומי איכא שתוקי כשר? פירוש, שייקרא שתוקי במקצת ויהיה כשר, וכדפרישנא. ובמאי דאין אנו מאמינין אותה במאי דקאמרה לכהן מיוחד, לא מפני זה נקרא שתוקי וכדכתיבנא, כן נראה לי, והכין פירש רש"י ז"ל וכדכתיבנא.
- ואם תאמר: לשיטתנו זו, דמפרשים דכי קתני בברייתא "עדות אשה בבתה" היינו כדשמואל ממש, מאי "עדות אשה בבתה" דקתני? הרי לא מפיה אנו חיין ולא לעדותה אנו צריכין, וכולנו יודעים שאחד מאותם העשרה כהנים בא עליה ובתה בת איש כהן היא. ולשיטת הרשב"א ז"ל ניחא, דברייתא לא מיירי כדשמואל, אלא כגוונא דמתניתין, דלא ידעינן מנו והיא אומרת "מאיש פלוני וכהן". ויש לומר, דלהכי קתני "בעדות אשה ובתה", משום דבההיא דשמואל נמי לא ידעינן אותו שפירש מנו, והיא אומרת "מאיש פלוני". וזהו שכתב רש"י ז"ל: ופירש אחד מהם. ואין ידוע איזה הוא. ודוק, דהתם בפרק אין נושאין על האנוסה, דמייתי ההיא דשמואל בעיקר ולא בגררא כי הכא, לא כתב רש"י ז"ל שם כלום. ולעיל פרישנא בעניין אחר, וזהו יותר נכון, ופירוש רש"י ז"ל דייק הכין. והא דקתני ולד שתוקי לשון זכר, עיין בתשובות הריב"ש ז"ל סימן רכ"ט ורל"א:
אילימא שמשתקין אותו מנכסי אביו — ואיכא למידק: ויהיה כן, מכל מקום הרי מצינו שתוקי וכשר? ויש לפרש, דקאי לפרושי אברייתא, דפירשה רבי יוחנן דשתוקי וכשר, ובעיא מאי שתוקי. וליתא, דהתם בפרק נושאין על האנוסה שקיל וטרי הכי עלה דשמואל גופיה. ונראה לפרש דהכי קאמר: אילימא דשתוקי דשמואל היינו שמשתקין אותו מנכסי אביו, ומעתה על כרחך ברייתא ליכא לאוקמה בהכין, דהא דקתני "אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הוולד שתוקי", ואי קרי ליה שתוקי משום שמשתקין אותו מנכסי אביו, אמאי נקט "בתה"? הרי עיקר ירושה בבן היא, דהא בן קודם לכל יוצאי ירכו. ולמאי דפרישנא נמי לעיל, דכי קתני "הוולד שתוקי" לא קאי אמאי דקתני "עדות אשה בבתה", אתי נמי שפיר, דאי מיירי שמואל לעניין שמשתקין אותו מנכסי אביו, מאי שיאטיה דין הוולד שתוקי לדין עדות אשה בבתה דתנייה גביה? אבל אי מיירי לעניין דין כהונה, אף על גב דלא קאי עלה שפיר מתנייה גביה וכדפרישנא לעיל, כן נראה לי:
מי ידעינן אבוה מנו — פירש רש"י ז"ל: פשיטא, דאף על גב דתפס – מפקינן מיניה, דאין אדם יורד לנחלה אלא בראיה גמורה. ולא דמי לההיא דאמר בפרק בתרא דקדושין גבי ארוסה שעיברה הוולד שתוקי, דאוקימנא דהא קמשמע לן אף על גב דתפס מפקינן מיניה. דהתם הוה סלקא דעתין דלא מפקינן מיניה, משום דאיכא טעמא למתלי בארוס טפי מבעלמא; אבל הכא מה ראית לתלות בזה יותר מבזה? הריטב"א ז"ל, וכן כתוב בתוס':
דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו וכו' — הא דלא אייתי שמואל הך קרא במימריה, דדרך האמורא כד אשכח קרא כוותיה מייתי ליה להסתייע מיניה, וכל שכן דהאמורא לא אמר כן אלא משום דאשכח דקאמר קרא הכין. ומעתה קשיא, אמאי לא אייתי לה מקרא? ויש לומר דהך קרא לא הויא אלא אסמכתא בעלמא, ורבנן הוא דגזור הכין, וכן כתבו התוספות ז"ל. כן נראה לי:
מיוחס אחריו — יש לפרש, דכל בזנות, אפילו ידעינן מי אביו, משתקין אותו מדין כהונה, משום דכיון דאין הבן מתייחס אחר אביו מפני שהיה בזנות, לכך משתקין אותו מדין כהונה, ורבנן הוא דקנסוה בהכין כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה. וליתא, דכל דידעינן יחוסו, בהכי סגי. ויש לפרש דביחס משפחתו סגי, דאי הוו עשרה כהנים עומדים בני איש אחד, ופירש אחד מהם ובעל, לא הוי הולד שתוקי, דהא ידעינן מי אבי אביו, וכתיב "והיתה לו ולזרעו אחריו", והרי זה מיוחס אחר זקנו דהיינו זקנו. וליתא להאי פירושא, דבפרק החולץ תנן: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, ספק בן תשעה לראשון וכו'. ותני עלה בברייתא: ראשון ראוי להיות כהן גדול. ובפרק נושאין על האנוסה פריך מהא עלה דשמואל דעשרה כהנים, ומשני דקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות וכו'. והא ההיא דיבמתו, הא ידעינן שפיר יחוסו ומשפחתו, דבין שהיה בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון – בני אב אחד הם, ואפילו הכי פרכינן מינה לשמואל, ודחקינן ומשנינן דקרא אסמכתא בעלמא, אלמא דלא שני לן בין יהיו אחים או נכרים, דאנן בעינן שיהא ידוע מי הוא אביו ממש ולא סגי בידיעת אבי אביו. וזהו שכתב רש"י ז"ל: מיוחס אחריו. שאנו יודעים מי אביו. עד כאן. כן נראה לי:
ומצאתי להרא"ה ז"ל שכתב וזה לשונו: שמשתקין אותו מדין כהונה — לומר שאם בן הוא – אינו נושא את כפיו, ואם בת היא – אינה אוכלת בתרומה, דבעינן זרעו מיוחס אחריו. ומיהו מסתברא כדקא אמרה איהי "לכהן נבעלתי" ולא ידענו מנו; אבל היכא דהיא אמרה בברי: "מאיש פלוני כהן" – מהימנא לעניין כהונה מיהא, דקרינא ביה זרעו מיוחס אחריו. עד כאן:
אבל מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן, דהא כתב: מיוחס אחריו. שאנו יודעים מי אביו. אלמא דבעינן דאנו נדע מי אביו ולא מפיה נהיה חיין. ומה שנראה לי כתבתי, והוא נכון בלשון רש"י ז"ל:
אלא שמשתקין אותו מדין כהונה — פירוש, מדין כהונה ממש, לעבוד עבודה וכיוצא בו. אבל מתרומה לא משתקין ליה, דסוף סוף בן כהן כשר הוא, וקרא נמי דמייתי: "והיתה לו ולזרעו אחריו", לעניין עבודה הוא דכתיב דבעינן זרעו מיוחס אחריו. והא אפילו באומרת: "לפסול נבעלתי", כי בוודאי אינו מתייחס על פיה, דמהיכא תיתי להימנוה בהא? הריטב"א ז"ל:
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אלא שמשתקין אותו מדין כהונה וכו' בעינן זרעו מיוחס אחריו וכו' — ואם זכר הוא אינו עובד ואינו אוכל בתרומה, ואם בת היא אינה אוכלת בתרומה. ומדרבנן בעלמא היא, אבל מדאורייתא לא בעינן זרעו מיוחס אחריו, כדאיתא בפרק החולץ: ספק בן תשעה לראשון כו', ותני עלה: הראשון ראוי להיות כהן גדול כו'. ואמרינן בפרק נושאין בסופו גם: הא דשמואל דמדרבנן היא, וקרא אסמכתא בעלמא. עד כאן.
וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר: לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. ודווקא לעניין יחוסא, להכשירה לבא לקהל או שישא אותה כהן הוא דאמרינן אמה נאמנת להכשירה כמו שנאמנת להכשיר עצמה. אבל ליחסה לכהונה, שתאמר כי בת כהן היא ותאכל בתרומה, או בת איש פלוני היא ותירש נכסיו, אינה נאמנת וכדאמרינן בגמרא: מאי שתוקי? שמשתקין אותו מדין כהונה, כלומר: אין אנו מאכילין אותו תרומה על פי אמו; וכל שכן שמשתקין אותו מנכסי אביו, שהוא הוצאת ממון, דמצו אחוה למימר ליה: זיל אייתי ראיה לבית דין דאחונן את ונפלוג בהדך, אבל בסהדותא דאמך לא פליגי בהדך. כן כתב הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש.
- וכתבו הר"ר שרירא ורבינו האי גאון ז"ל וזה לשונם: תרי גווני שתוקי הוי, חד מנהון שתוקי שהוא מפנויה שעיברה, ולא נבדקה אמו ואמרה "לכשר נבעלתי", ההוא גזרו ביה רבנן פיסולא, שמא ישא אחותו מאביו, ואם בת היא, שמא תנשא לאחיה מאביה. אבל שתוקי דאבא שאול שקורא אותו בדוקי, כשר הוא, כדאמרינן לה לאימיה: "מה טיבו של עובר זה?" ואומרת: "מאיש פלוני כשר", דוודאי לקרובים דמן ההוא פלוני אסור, אבל לעלמא שרי ואפילו לכהונה, דתנן: "אבא שאול היה קורא" וכו', כמאן? כרבן גמליאל. עד כאן:
- וכן השיב הרי"ף ז"ל בתשובה בלשון ערבי. והתם בפרק עשרה יוחסין גרסינן: אמר רבא, הלכה כאבא שאול. והביאו הרי"ף ז"ל הכא במכילתין בהלכות.
- והקשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל, דמה חידש לנו רבא במה שפסק כאבא שאול? והלא רבן גמליאל אומר דנאמנת ואפילו ברוב פסולין אצלה, וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר: רבן גמליאל היה מכשיר אפילו בבתה. ויש לתרץ, דאי מרבן גמליאל הוה אמינא דגבי אשה גופא מכשיר רבן גמליאל לכהונה אפילו ברוב פסולין; אבל מדברי אבא שאול שמעינן שאף הוולד כשר. עד כאן:
ההוא ארוס וארוסתו וכו' ומעוברת היתה — ופירש רש"י ז"ל, שבאו להכשיר היא וולדה, היא אמרה מיניה, והוא אמר: אין, מינאי שבאתי עליה. ולאו למימרא שהעיד שממנו מעוברת, שאם כן היה לו לפרש שלא זזה ידה מתוך ידו מיום שבא עליה והיא בתולה עד עכשו, או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים. אלא ודאי כדאמרן, שהוא מודה שבא עליה, וחזקה דידיה הוא דבתר דידיה שדינן ליה ולהכשירה היא וולדה באו, ולא אמרינן כי היכי דאפקרה נפשה לגבי ארוס הכי נמי אפקרה נפשה לגבי עלמא, ואתיא כלישנא בתרא דאמרינן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול גבי ארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו, שנחלקו בה רב ושמואל, רב אמר: הוולד ממזר, ושמואל אמר: הוולד שתוקי, כלומר בדוקי, וקאמר רבא התם כלישנא בתרא: בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה ולא אמרינן: כי היכי דאפקרה עצמה לגבי ארוס אפקרה נפשה לעלמא.
- ואם תאמר: משנתנו דקתני: כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה, עיברה לא תאכל, ילדה תאכל, כשהיו שניהם בבית האסורים. ואם כן, איכא למימר דאפילו ללישנא קמא, אביי דחויי דקא דחי ליה לרבא, דאמר: ומנא אמינא לה? דקתני: ילדה תאכל בתרומה, ואמר ליה אביי: לעולם אימא לך דלא הויא מתניתין סייעתא, ומתניתין כשהיו שניהם בבית האסורים. ומיהו אביי נמי כרבא סבירא ליה, דהיכא דלא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה. אלא דלא דייקינן לה ממתניתין. הרשב"א ז"ל.
- ומיהו מלשונו של רש"י ז"ל לא משמע הכין, דכתב זה לשונו: אין מינאי. אמת ממנו הוא. עד כאן. פירוש, קשיא ליה ז"ל, אמאי האריך וקאמר: "אין מינאי"? לא הוה ליה למימר אלא "אין", אי נמי "מינאי" בלא "אין". אלא אי הוה נקיט הכי, הוה משמע דהודאתו אינה כהודאתה, דאיהי כי אמרה מיניה, היא יודעת בבירור דאינו מזולתו כלל, אבל איהו אינו יודע הדבר אלא מטעם חזקה דכיון דבא עליה בתר דידיה שדי לה. אבל השתא דקאמר "אין מינאי", משמע דהכי קאמר: אמת הוא כדבריה דממני הוא, וכגון שלא זזה ידו מתוך ידה או שהיו חבושים בבית האסורים.
- וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: האי לישנא דאמר "אין מינאי", מוכח בהדיא שהוא מודה שמעוברת ממנו, דאמר ודאי, ולא כאומר: "אני באתי עליה"; דמשום הא לא הוה ליה למימר "אין מינאי", דדילמא כי היכי דאפקרה נפשה לגביה אפקרה נפשה לעלמא. והכי אמרינן במסכת קדושין גבי ארוסה שעיברה, רב אמר: הוולד ספק ממזר, ופריך התם בחד לישנא, דאמר רב אפילו היכא דבא עליה ארוס, הלכך ליכא לפרושי אלא כדאמרן. והיינו דקאמר רב יוסף: "למאי ניחוש לה? חדא דהא קא מודי", כלומר, דכל היכא דמודה הוא כהאי גוונא ליכא מאן דחייש כלל; והיינו ודאי משום דאמר "אין מינאי" וכדפרישית, דאילו לא אמר אלא "אני באתי עליה", הא איכא רב דחייש התם לספק ממזר לחד לישנא וכדכתיבנא. עד כאן:
וזה לשון שיטה: והוא אמר אין מינאי — פירוש, לא זזה ידי מתוך ידה עד שידעתי שנתעברה, והיו סבורין לומר דכי היכי דאפקרה לגבי ארוס אפקרה נפשה לעלמא, ורב יוסף וכו'. ועוד פירש, אפילו אין הארוס מודה אלא ששותק, הלכה כרבן גמליאל ונאמנת. מיהו אם הארוס אומר: "לא באתי עליה", ודאי אינה נאמנת, כיון שהוא ברי והבן ממזר, מידי דהוה אאומר "זה בני ממזר" דמהימן. ולאוסרה עליו פשיטא דאסורה, דהויא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. עד כאן:
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל: אין מינאי — לכאורה נראה שהיה מוחזק ממנו. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב, דמיירי שאומר: משעה שקדשתיה לא זזה ידה מתוך ידי עד שנתעברה, אבל אם אין אומר כן אין להכשיר. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה