יבמות עג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא אלימד על טבול יום שכשר בפרה בעו מיניה מרב ששת ערל מהו במעשר כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות ביליף נמי מעשר מפסח לענין ערלות או דלמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף אמר להו תניתוה גהתרומה והבכורים חייבים עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר ואם איתא ניתני ערל אסור בהן מה שאין כן במעשר תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר דקא תני סיפא יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה דשהמעשר הוהבכורים טעונין הבאת מקום ווטעונין וידוי זואסור לאונן ורבי שמעון מתיר חוחייבין בביעור ור"ש פוטר ואילו טאסור לבער מהן בטומאה
רש"י
[עריכה]
הטהור - שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס"ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר:
אנינות - גבי מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן:
מיתה - טמא האוכלה כדכתיב (שם כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך אלו הבכורים:
וחומש - זר האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא בפודה את מעשרו:
והן (הן) נכסי כהן - לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר"מ דאמר (ב"ק דף סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע"ג דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ"ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב"מ פ' הזהב (דף נג.) דקולא הוא:
באחד ומאה - אבל מעשר בטל ברוב ולא בעי אחד ומאה:
וטעונין רחיצת ידים - אפילו הן פירות דסתם ידים שניות הן מדרבנן ופוסלות את התרומה אבל מעשר וחולין קי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:
והערב שמש - כדילפינן בהאי פירקא (לקמן עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה:
ואם איתא - דקל מחמור לא יליף ומותר ערל במעשר:
הבאת מקום - אבל תרומה נאכלת בגבולין:
וטעונין וידוי - בערתי הקדש מן הבית (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית בבכורים:
ואסורין לאונן - בכורים:
ור"ש מתיר - בכורים לאונן ולקמן מפרש טעמייהו:
וחייבין בביעור - בכורים ומעשר שני בשנה השלישית שאם שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה מוליכן בשלישית לירושלים ומתודה בערתי הקדש מן הבית וכו' ואם לא הוליכן מתבערין בכל מקום שהן:
ור"ש פוטר - בבכורים:
ואילו אסור לבער מהן בטומאה - לת"ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה"ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע"ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (שם יד) ואכלת הני מילי טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב (שם כו) ולא בערתי ממנו בטמא:
משא"כ בתרומה - דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין:
תוספות
[עריכה]
לימד על טבול יום שכשר בפרה. וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודה שהרי הזר כשר בה וי"ל מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור וא"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום בשאר עבודות דפרכינן מה להזאה שכן זר כשר בה וי"ל דאפ"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא ואכשר בה רחמנא טבול יום כל שכן בשאר עבודות וא"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחסר אלא כפרה לחודה אבל טבול יום לא ואמר ר"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך כפרה והכי אמרינן בזבחים בפ"ב (דף יז: ושם) דמאן דמכשיר מחוסר כפרה קסבר טומאה דכל התורה כולה דבכל טבול יום מכשיר אפילו הוא מחוסר כפרה ומאן דפסל קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת [דלא בעי כפרה] אבל דזב ומצורע ויולדת אפי' העריב שמשו לא:
קל מחמור לא יליף. וא"ת מאי מיבעיא ליה פשיטא דהיכי נילף קל מחמור וי"ל דמספקא להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג"ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אע"ג דהוי קל מחמור או בק"ו יליף ולא בג"ש א"נ מספקא ליה אי ג"ש מופנה או אינו מופנה: ואסורים לזרים ' וא"ת כיון דתנא דחייבין חומש אמאי איצטריך תו למתני ואסורים לזרים ואין לומר משום דבעי למתני משא"כ במעשר דשרי לזרים דהא במסכת חלה (פ"א מ"ט) קתני (התרומה והבכורים) חייבין עליהן מיתה וחומש ואסור לזרים אע"ג דלא מסיים התם משא"כ במעשר ותירץ בערוך ערך טען דאסור לזרים איצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפי' ע"י פדיון ואין נראה פירוש זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר:
נכסי כהן. בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) ומייתי לה בקידושין בפ"ב (דף נו.) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני (פ"ה משנה יב) ומייתינן לקמן (דף עד.) לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואר"י דמ"ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר"מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר"י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ"ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אע"ג דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ"מ יש יותר סתמות כר"מ עוד נראה לר"י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה:
מה שאין כן במעשר. תימה כיון דלקמן (ע"ב) ילפינן בכורים ממעשר דאסורין לאונן מדאיתקוש למעשר שני נילף נמי מעשר מביכורים שיתחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין איסור זרות ניחא דבהדיא שריא רחמנא לזרים וי"ל דדרשינן ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) בו ולא במעשר כדדרשינן ביש מותרות (לקמן פו. ושם) בו ולא במעשר ראשון דאפילו לר"מ דאסר לזרים לא מחייב מיתה ודרשינן נמי בהנשרפין (סנהדרין פד. ושם) בו ולא במעילה והא דמעשר שני בטל ברוב היכא דאין לו מתירין ולא ילפינן מבכורים דעולים באחד ומאה משום דבכורים גופייהו בטלים ברוב מדאורייתא והא דדרשינן בספרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדאמר בהניזקין (גיטין דף נד: ושם) נפלו ונתפצעו והא הכא דמדאורייתא בטלי ברובא כו' אלמא ערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא ועוד בשילהי פירקין (לקמן פב.) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דתלינן להקל כשרבו חולין על התרומה משמע דבטל ברוב מדאורייתא ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן דהיינו לחומרא ולא מתרומה לקולא ואם מעשר גופיה הוי מדרבנן הא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן למאי דפרישית לעיל דמדרבנן אפי' כל מילי נמי אסור (אבל לענין ערל כי קאמר תנא ושייר ק"ק אמאי לא יליף מעשר מבכורים ולמאי דפי' לעיל דאיכא למעוטי א"ש) וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא"כ במעשר והתניא בפ"ב דחולין (ד' לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסיר בתרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר ואר"י דהתם לאכילה והכא לנגיעה וא"ת וליתני חלה דבכורים ותרומה פטור מן החלה ומעשר חייב וי"ל דהא תנן במסכת חלה (פ"א מ"ג) מעשר שני והקדש שנפדו חייבים בחלה נפדו אין לא נפדו לא:
טעונין הבאת מקום. אע"ג דתרומה נמי ילפא מבכורים כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכ:) שמא לענין שתהא טעונה הבאת מקום אין ללמוד: וטעונין וידוי אע"ג דדרשינן בפ' בתרא דמ"ש (מ"י) וגם נתתיו ללוי זו תרומה אר"י דלא היה מתודה על התרומה אלא אגב מעשר אבל אם אבד המעשר לא היה מתודה עליה בפני עצמה: וחייבין בביעור: פי' ריב"ן דביעור מעשר לאו כביעור בכורים דביעור מעשר בשנה ד' וביעור דבכורים לאחר החג כדאמר במכות (ד' יח: ושם) הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו ואין נראה לר"י דאין זה ביעור והתם טעמא דירקבו לפי שנראו לקריאה ונדחו וביעור דבכורים הוי כשל מעשר דכי נתנן לכהן קודם החג או הפרישן לאחר החג יכול לשומרן עד שנה ד' וא"ת תרומה נמי טעונה ביעור כדתנן במסכת מעשר שני (פ"ה משנה ו) כיצד היה הביעור תרומה ותרומת מעשר לבעלים וי"ל דתרומה א"צ ליה רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ור"ש דפטר בבכורים היינו שאין הכהן צריך לבערם אבל ישראל צריך ליתנם לכהן כתרומה והכי תנן בפרק בתרא דמעשר שני עי"ט של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערים בכל מקום שהן ור"ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ח (עריכה)
לד א מיי' פ"א מהל' פרה אדומה הלכה י"ג:
לה ב מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה ד', סמג לאוין רסב ולאו רסג:
לו ג מיי' פ"ג מהל' בכורים הלכה ה', ומיי' פ"ד מהל' בכורים הלכה י"ד:
לז ד מיי' פ"ב מהל' מעשר שני הלכה א':
לח ה מיי' פ"ב מהל' בכורים הלכה א', ומיי' פ"ג מהל' בכורים הלכה ה':
לט ו מיי' פי"א מהל' מעשר שני הלכה א', ומיי' פ"ג מהל' בכורים הלכה י':
מ ז מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה ה', ומיי' פ"ג מהל' בכורים הלכה ה':
מא ח מיי' פי"א מהל' מעשר שני הלכה ח':
מב ט מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה ב':
ראשונים נוספים
או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף.ואיכא למידק במאי יליף אי בג"ש אפילו קל מחמור נמי ואי בק"ו ודאי קל מחמור לא ילפי' ואיכא לפרושי דהיינו בעיין בג"ש גמרי' או בק"ו ופשטו להו בג"ש ולאיסורא ור' יצחק נמי דאמר לקמן (יבמות דף ע"ד) ערל אסור במעשר בג"ש יליף לה אי נמי מיבעיא לי' ג"ש אי מופנה אי לא מופנה בתוספות.
הא דתניא התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה. פירוש טמא האוכלה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ואף בכורים נמי דהא אקרו תרומה ואי קשיא מעשר נמי הא איתקש לבכורים ונתחייב בטומאת הגוף מיתה י"ל מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקים הם זה מזה ולא גמרי' מאהדדי כלל והקישא לשאר מילי אתאי ובתוס' מתרצים מיעט רחמנא בו ולא במעשר והכי איתמר בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ו) לגבי מעשר ראשון [לר"מ].
ונכסי כהן. לא גמרינן ממעשר דהני מתנות כהונה והאי ישראל זוכין בו משולחן גבוה.
רחיצת ידים והערב השמש. לקמן נפקי מקראי דרחיצת ידים מדין טבול יום שהוא שני נפקא לן.
ואסורין לזרים. משום דבעי למיתנ' סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים תנא רישא הכי דאלו משום תרומה עצמה הא תנא ליה חייבין עליו מיתה וחומש כפירש"י ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ב) ובסוף פ"ק דחלה שנינו החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני התם מה שאין כן במעשר כלל.
ובעל הערוך ז"ל כתב בערוך טען שפירוש אסורין לזרים אפילו אחר פדיה וליתא דהא אמרינן הכא דשייר אין להם פדיון אבל בירושלמי במסכת בכורים פריקו לחצי שיעור נצרכה שאסור לזרים ואין חייבין עליהן חומש.
ועולין באחד ומאה. דתניא בסיפרי את מקדשו ממנו דבר המורם ממנו מקדשו וקשיא לן שהרי ערלה למדה ממנו למאתים שמתוך שכפל איסורה הוכפל שיעורה ואעפ"כ אמרו במסכת גיטין (דף נ"ד) דמדאורייתא חד בתרי בטל ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשילהי פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה ואקשינן התם (דף מ"ז) אא"ב חלה בזמן הזה דרבנן אתי דמוע דרבנן ומבטל דרבנן פי' דכיון דאסורה פטורה מן החלה ואפילו לפי החשבון דלאו עיסתם היא אלא אי אמרת וכו' אלמא דימוע דרבנן הוא.
ויש שדוחקים התם מנתחמצה פריך דהיינו בשיש בה כדי להעלות באחד ומאה ולאו מילתא היא דאת"ל נדמעה דאורייתא כ"ש נתחמצה דהא יהיב טעמא אלא דודאי דרשא דסיפרי אסמכתא דרבנן בעלמא היא והיינו טעמא דלא גמרינן מעשר מבכורים לא' ומאה כפי' בתוספו'.
וטעונין וידוי. פי' אע"פ ששנינו בוידוי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר בפ"ב דמעשר שני התם מי שיש לו מעשר מתודה על הכל אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עלי' כך מפורש בירושלמי בפרק שני דבכורים.
וחייבין בביעור. פי' לבערו מן העולם כגון ביעור חמץ משא"כ בתרומה אלא שצריך להוציאה מרשותו לקיים בה מצות נתינה וכך שנינו שם במעשר שני כיצד הי' הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום כלומר ושורפין או אוכלין קודם זמן ר"ש אומר הבכורים נתנין לכהנים כתרומה והיינו דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור דמעשר.
ובתוספות מקשים, תרומה נמי תהא חייבת בביעור דנגמר מבכורים דכי היכי דגמרי בכורים מתרומה ה"נ תרומה מבכורים מדאקרו תרומה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף ק"כ) גבי משקין היוצאין מהן כמותן ולי נראה דלאו קושיא היא דהכא הכי רבינהו רחמנא לביעור כדתנן בפ"ה דמעשר שני בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר וכו' אלמא לנתינה נתרבית ולא לביעור אחר.
או דלמא חמור מקל ילפינן קל מחמור לא ילפינן: איכא למידק פסח ממעשר במאי יליף, אי בגזירה שוה אפילו קל מחמור ניליף, ואי בקל וחומר ודאי קל מחמור לא ילפינן. ואיכא למימר דהיינו בעיין אי בגזירה שוה ילפינן או בקל וחומר, ואתיא למפשט דבגזירה שוה ילפינן ולאיסורא. ור' יצחק נמי יליף לה בגזירה שוה לקמן.
וחייבין עליו מיתה: פירש רש"י ז"ל טמא האוכלה דכתיב גבי תרומה ומתו בו כי יחללוהו, ובכורים נמי משום דאיקרו תרומה דכתיב ותרומת ידיך ואמר מר אלו הבכורים (מכות יז, א) ואי קשיא לך אם כן מעשר נמי ליחייב מיתה האוכלה בטומאת הגוף דהא איתקש לבכורים. יש לומר מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקין הן זה מזה, שהרי טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה, הלכך לא גמירי מהדדי כלל, והיקשא לדברים אחרים היא, וי"מ חיייבין עליה מיתה זר האוכלן (ועיין תוס').
ואסורין לזרים: פירש רש"י בפרק הזהב (בבא מציעא נג, א ד"ה ואסורים) אף על גב דתנא חיבין עליה חומש תנא אסורין לזרים משום דבעי למיתנא סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים. ואיכא למידק דהא בפרק קמא דחלה (משנה ט) תנן החלה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים, אף על גב דלא קני התם מה שאין כן במעשר כלל. והרב בעל הערוך ז"ל כתב בערך טען פי' אסורין לזרים אף לאחר פדיה. וליתא דהא אמר רב אשי לקמן דהכא שייר אין להן פדיון, אלמא לא תני ליה הכא כלל. אבל בירושלמי במסכת בכורים פ"ב ה"א) פריקו לחצי שיעור נצרכא שאסורה לזרים ואין חייבין עליהם חומש.
ועולין באחד ומאה: ומדרבנן קאמר ואסמכוה אקרא דכתיב את מקדשו כדתניא בספרי (פר' קרח פי' קכא) דבר המורם ממנו מקדשו. ותדע לך דמדרבנן קאמר אבל מדאורייתא חד בתרי בטל, שהרי הערלה שלמדו מן התרומה למאתים שמתוך שכפל איסורא הוכפל שיעורא, ואף על פי כן אמרו במסכת גיטין (נד, ב) דמדאורייתא חד בתרי בטל. ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשלהי פרק יוצא דופן (מו, ב) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה, ואקשינן התם אי אמרת בשלמא תרומה בזמן הזה דרבנן אתי דמועה ומבטל חלה דרבנן אלמא דמוע דרבנן היא, והיינו דלא גמרינן מעשר מבכורים לאחד ומאה וכן פירשו בתוס'.
וטעונין וידוי: ואי קשיא לך תרומה נמי טעונה וידוי כדאמרינן וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, וכדאיתא בפרק בתרא דמעשר שני (מ"א). יש לומר דשאני התם דבגררת וידוי המעשר מתודה על הכל, אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עליה. והכי מפורש בירושלמי פרק ב' דבכורים (ה"ב).
וחייבין בביעור: ואם תאמר והלא אף התרומה צריכה ביעור כדתנן התם במעשר שני (מ"ו) הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעלים ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום. ליתא דביעור דתרומה הוא שמבערה מן הבית ונותנה לבעלים. וביעור דמעשר ובכורים שמתבערין מן העולם כענין ביעור החמץ, וכדתנן במתניתין מתבערין בכל מקום, כלומר שורפן או אוכלן קודם זמן, והיינו דקתני התם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהן כתרומה, ור' שמעון אזיל לטעמיה דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור כמעשר.
מכלל שהוא טמא פי' מייתור דהטהור דרשי' ליה דליכתוב והזה בלחוד דממיל' ידעי' דטהור בעי' אלא ודאי לימד דבטהור כל דהוא דהיינו טבול יום וכן לימד על כלל כלו דקי"ל דכל מעשי' של פרה בטבול יום אלא במה מצינו לא ילפי' דמה להזאה שכן כשרה בזר:
או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף. ק"ל מאי קא מספקא ליה דהא פשיטא דאי בתורת ק"ו אין למדין קל מחמור להחמיר עליו ואי בתורת ג"ש לגמרי דיינינן לה י"ל דהיא גופא מספקא ליה ליה אי יליף פסח ממעשר בתורת ק"ו או בג"ש ולא ידע מאי דדריש ר' יצחק לקמן ממנו ממנו לג"ש:
והנכון דשפיר ידע דבג"ש יליף אלא דמספקא ליה אם היא מופנ' ואין משיבין לו או לא מופנ' הוא ולמדין ומשיבי' וכדפרכי' התם עלי' דר' יצחק:
התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורי' לזרים פי' חייבים עליהם מיתה זר האוכלן וכן כהן שאוכלן בטומאת הגוף כדכתי' ומתו בו כי יחללהו ובכורים איקרו תרומה שנא' ותרומת ידיך אלו בכורים אבל מעשר מותר לזרים ואין בו מיתה אפילו לאוכלו חוץ לירושלים וכן יש חומש בתרומה לזר האוכלה בשוגג כדכתי' בקרא בהדיא וה"ה לבכורים שנקראו תרומה אבל אין באכילת מעשר שום חומש ואפי' לאוכלו קודם פדיון חוץ לירושלים ואין חומש במעשר אלא בפדיונו בלבד. והא דקתני ואסורי' לזרים ק"ל ל"ל למתנייה דהא פשיטא כיון שיש מיתה על זדונו ורש"י ז"ל פי' בפרק הזהב דנקטי משום דבעי למתניתין מש"כ במעשר דגבי מעשר אפי איסורא ליכא וא"ת והא במס' חלה קתני הכי ואע"ג דלא קתני בה מש"כ במעשר וי"ל דנקטי התם אגב ריהטא דהכא ויש שפי' דה"ק ואסורים לזרים אפי' לאחר פדיון כלו' שאין פדיון מועיל בהם מש"כ במעשר שמותר בפדיון לאוכלו חוץ לירושלים ולא נהירא חדא דה"ל למיתני בהדיא ואין להם פדיון ועוד דלקמן אמרי' בשמעתין דהאי תנא ושייר דיש להם פדיון מש"כ במעשר והנכון כדברי רש"י ז"ל ובירושלמי פי' שלא נצרכה אלא לחצי שיעור שאסור לזרים ואין בו מיתה ולא חומש וזה יותר נכון:
והם נכסי כהן פי' להוציאו לכל צרכיהם ולקדש בו את האשה מש"כ במעשר שאין בו לא אכילה ושתיה וסיכה ואסור ליקח בו חלוק ובהמה טמאה ואין מקדשין בו את האשה וסתמא כר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו ואע"ג דהא קולא בחרומה ובכורים תנא מני מאי דאיכא בנייהו בן מעשר בין לקולא בין לחומרא:
ועולין באחד ומאה פי' מש"כ במעשר שהוא בטל ברוב או חד בתרי מדאורייתא או בס' מדרבנן כדהוי לח בלח ובדין הוא דהוה ליה למיתני ואין עולין אלא בא' ומאה אלא דנקט לישנא דאידך וחומרא זו מדרבנן היא דאלו מדאוריתא כל מין במינו חד בתרי בטל. וכדאמרינן בהדיא בפ' הנזיקי' (דף נ"ד ע"ב) אפילו בערלה וכלאי הכרם החמורים יותר שהם בא' ומאה ואפי' לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל היינו לח בלח כדיליף מדם הפר ומדם השעיר וכדפרי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו ע"א) תנינן בהדיא דטומאה דרבנן ואעפ"י דבספרי אמרי' תרומה בא' ומאה מדכתיב את מקדשו דבר המורם ממנו וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדפר"י ז"ל ועיקר וכבר פירשנו זה בכמה מקומות. ותדע דלקמן אמרי' תרומה עדיפא שכן מחפ"ז ואמרי' ואידך נפישא ולא נקטי בתרומה הני חומרי שעולה בא' ומאה וברכת נטילת ידים משום דחומרי דרבנן נינהו:
וטעונים רחיצת ידים פי' אפי' לנגוע ומדרבנן שעשו סתם ידים שנייו' לתרומ' שהשני עושה בה שלישי מש"כ במעשר דלנגוע לא בעי רחיצת ידים אבל לאכילה בעי כדאית' בהחולץ ובסוטה:
והערב שמש פי' האי חומרא דאוריתא כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכדמוכחין לקמן מקראי. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום פירוש שאין נאכלין אלא בירושלים ותרומה נאכלת בגבולים וכו' :
וטעונים ודוי פי' שיש בבכורים מקרא בכורים ובמעשר ביערתי הקדש מן הבית וכו' וק"ל שהרי גם התרומה יש לה ודוי דאמרי' וגם נתתיו ללוי זה תרומה גדולה ותרומת מעשר וי"ל דהתם ע"י גלגול דמעשר וכ"פ בירושלמי דמסכת בכורים:
וחייבים בביעור ק"ל דהא תרומה נמי צריכה ביעור כדתנן כיצד מצות ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליהן ומעשר ראשון לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכ"מ. י"ל דלא דמו דאלו ביעור דתרומה היינו להוציא' מרשותו לתתה לבעליה אבל ביעור דמעשר ובכורים הוא לבערם מכל העולם כביעור חמץ והיינו דתנן שמתבערים בכ"מ. דתדע דקתני הכא ור"ש פוטר כלומ' פטר בכורים מן הביעור ואלו התם קתני ב"ש אומ' בכורים ניתנין לכהן כתרומה אלמא פוטר מביעור גמור כמעשר קת':
כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות. פירוש משום דילפינן ליה בק"ו ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו פסח חמור לכ"ש. ותימה מה למעשר שכן טעון כסף צורה וי"ל דילפינן לה ממעשר מג"ש דממנו ממנו וא"ת ושאר קדשים מנא לן דאסירי לאונן וי"ל דילפינן מפסח מזאת תורת וא"ת הלא למד מלמד הוא דפסח ילפינן ממעשר וי"ל כיון דמלמד קמא א) הוי חולין דמעשר לא הוי קדשים למדין וחוזרין ולמדין:
א) ולא נהירא לראש"י דהא איך היה מסופק אם מק"ו יליף הלא איכא פירכא כדפרישית מה למעשר שכן טעון כסף צורה אלא נראה דודאי ידע שפיר דילפינן פסח ממעשר לענין אנינות ממש אכן מספקא ליה אם הג"ש מופנית מכל צד וילפינן אף קל מחמור או אינה מופנית רק גבי מעשר. אכן אפרש לקמן בע"ה דפירכא דטעון כסף צורה לא מהניא מידי אלא לגבי אכילת חוץ לחומה אבל לגבי טומאה ואנינות לא שייכא מידי:
ב) ואף למ"ד דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ אין חידוש לומר הכא דאסור בחצי שיעור דאפילו שאר איסורים שבתורה נמי. וי"ל דאצטריך דסד"א דהכא בתרומה כיון שאין זה איסור השוה בכל דהא שרי לכהנים ס"ד דלא מתסר לזרים חצי שיעור ולמ"ד חצי שיעור דרבנן ס"ד דהכא לא גזרו משום דאינו שוה בכל וי"מ וחייבין עליה מיתה לא מיירי בזר אלא בכהן האוכלה בטומאה:
ונגונכסי כהן פ"ה לקדש האשה משא"כ במעשר דממון גבוה לר' מאיר ואע"ג דהאי חומרא דמעשר הוא מ"מ תנא את אשר [נוהג] בתרומה ובכורים דלא הוי במעשר ותימה דבפרק האיש מקדש דחיק לאשכוחי התם משנה דסבור דמעשר שני ממון גבוה הוא ואמאי לא פשיט מהך מתני' ונ"ל והן נכסי כהן ליקח בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות משא"כ במעשר דלא ניתן רק לאכילה ולשתיה וסיכה ותימה דהא אמרינן לקמן לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכים הא לחי דומיא דמת כגון חלוק ומכנסיים שרי וי"ל דמ"מ ליקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אסור. ולראש"י נראה דלא קשה מידי דהתם בטמא איירי וקאי אלא בערתי ממנו בטמא ור"ל ולא נתתי ממנו כשהיה טמא למת וכן פ"ה לקמן ב) דמעשר דטהור ודאי דחזי לאכילה לא שרי רק לאכילה ולשתיה וסיכה:
ועולין באחד ומאה. שאם נפלו תרומה ובכורים בא' ומאה בטלי משא"כ במעשר דמדאורייתא חד בתרי בטיל והאי עולין אינו ר"ל שתתבטל הסאה של תרומה שנפלה דודאי היא צריכה להרים כדמפרש בבכורות מפני גזל השבט וכאן לא שייך להאריך מזה:
וטעונין רחיצת ידים דידים שניות פוסלות את התרומה משא"כ במעשר דכל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וא"ת והא אמרינן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר בחולין ובמעשר ורבי מאיר אומר אף במעשר וי"ל דהא דקאמר ר"מ אף במעשר היינו דוקא באכילת מעשר אבל הכא בנגיעה איירינן דידים שניות פוסלות תרומה במגע אבל לא מעשר:
וטעונים וידוי משא"כ בתרומה דאינו חייב בוידוי והאי דקאמר דתרומה אינה טעונה וידוי היינו דוקא באפי נפשה אבל עם מעשר אגב גררא טעונה וידוי כדאמרי' וגם נתתיו ללוי לרבות את התרומה גדולה ותרומת מעשר א"נ ר"ל טעונים וידוי שוידוי מעכב במעשר ובכורים ואינו מעכב בתרומה דהכי משמע במסכת בכורים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה