תוספות ישנים על הש"ס/יבמות/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: תוספות ישנים | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א[עריכה]

פרק הערל. הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה פ"ה בכ"מ ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ול"נ דא"כ אינה מצוה למולו פי' למול א"ע לפי שהוא אנוס והוי כמו מילה שלא בזמנה וקשה דבגמ' בעי ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבה או לא מעכבה ואמאי לא פשיט ממתני' דכיון דמיירי שמתו אחיו מחמת מילה א"כ נאנס הוא וכיון שנאנס ערלות שלא בזמנה הוא לכן פר"ת דערל ר"ל משומד לערלות:

פצוע דכא נשיהם לא יאכלו. תימה אמאי פוסלה בביאתו הא לאו זר מעיקרא הוא וא"ל משום דהוקש לממזר דאין ההיקש רק להורות מהיכן הוא פצוע דכא וי"ל כיון דנשתנה גופו חשיב כמו זר מעיקרא:


דף ע עמוד ב[עריכה]


א) ועוי"ל אגב דכתיב בתרומה לא יאכל בו כתיב נמי בפסח לא יאכל בו. א"נ מכיון שהג"ש מלמדת איסור לומר דערל אסור בתרומה כתבה בלשון איסור ולהכי כתיב לא יאכל בו:


דף עא עמוד ב[עריכה]


לא עדיף יום הבראתו מיום הולדו והאי דקאמר יום הבראתו כיום הולדו היינו לענין דצריך להמתין שבעה:

ערל מקבל הזאה פי' ערל שנטמא במת מקבל הזאה ואצטריך לר' עקיבא דאמר דמרבה ערל כטמא וסד"א דכיון דגם לאחר הזאה הוי ערל הוי לעולם כי טמא קודם הזאה:

מאי שוב. ופריך תלמודא ומאי שנית ומשני לאקושי סוף מילה לתחלת מילה וכו'. י"מ א"כ מאי שוב ומאי שנית וגרסי ודלמא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה ולא נהירא דא"כ תלמודא לא משני מידי מן הקושיא דקאמר ודלמא לאקושי לכן נראה כפי' קמא:


דף עב עמוד א[עריכה]


השתא ספק ערל לא אכיל ודאי ערל מיבעיא. וא"ת ולימא דרישא מיירי בודאי ערל וסיפא מיירי טומטום ממש דהיינו ספק ערל וי"ל דא"א לומר דרישא בערל ודאי דא"כ לא הוה קרי ליה טומטום דא"ל דאגב סיפא נקטיה שאין דרך למתני רישא אגב סיפא אבל סיפא מצי לאוקומי בודאי ערל והאי דנקט טומטום אגב רישא נקטיה א) דמיירי בטומטום ממשנתא סיפא טומטום אע"ג דטומטום הוי ערל ודאי:


דף עג עמוד א[עריכה]


כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות. פירוש משום דילפינן ליה בק"ו ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו פסח חמור לכ"ש. ותימה מה למעשר שכן טעון כסף צורה וי"ל דילפינן לה ממעשר מג"ש דממנו ממנו וא"ת ושאר קדשים מנא לן דאסירי לאונן וי"ל דילפינן מפסח מזאת תורת וא"ת הלא למד מלמד הוא דפסח ילפינן ממעשר וי"ל כיון דמלמד קמא א) הוי חולין דמעשר לא הוי קדשים למדין וחוזרין ולמדין:

א) ולא נהירא לראש"י דהא איך היה מסופק אם מק"ו יליף הלא איכא פירכא כדפרישית מה למעשר שכן טעון כסף צורה אלא נראה דודאי ידע שפיר דילפינן פסח ממעשר לענין אנינות ממש אכן מספקא ליה אם הג"ש מופנית מכל צד וילפינן אף קל מחמור או אינה מופנית רק גבי מעשר. אכן אפרש לקמן בע"ה דפירכא דטעון כסף צורה לא מהניא מידי אלא לגבי אכילת חוץ לחומה אבל לגבי טומאה ואנינות לא שייכא מידי:

ב) ואף למ"ד דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ אין חידוש לומר הכא דאסור בחצי שיעור דאפילו שאר איסורים שבתורה נמי. וי"ל דאצטריך דסד"א דהכא בתרומה כיון שאין זה איסור השוה בכל דהא שרי לכהנים ס"ד דלא מתסר לזרים חצי שיעור ולמ"ד חצי שיעור דרבנן ס"ד דהכא לא גזרו משום דאינו שוה בכל וי"מ וחייבין עליה מיתה לא מיירי בזר אלא בכהן האוכלה בטומאה:

ונגונכסי כהן פ"ה לקדש האשה משא"כ במעשר דממון גבוה לר' מאיר ואע"ג דהאי חומרא דמעשר הוא מ"מ תנא את אשר [נוהג] בתרומה ובכורים דלא הוי במעשר ותימה דבפרק האיש מקדש דחיק לאשכוחי התם משנה דסבור דמעשר שני ממון גבוה הוא ואמאי לא פשיט מהך מתני' ונ"ל והן נכסי כהן ליקח בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות משא"כ במעשר דלא ניתן רק לאכילה ולשתיה וסיכה ותימה דהא אמרינן לקמן לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכים הא לחי דומיא דמת כגון חלוק ומכנסיים שרי וי"ל דמ"מ ליקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אסור. ולראש"י נראה דלא קשה מידי דהתם בטמא איירי וקאי אלא בערתי ממנו בטמא ור"ל ולא נתתי ממנו כשהיה טמא למת וכן פ"ה לקמן ב) דמעשר דטהור ודאי דחזי לאכילה לא שרי רק לאכילה ולשתיה וסיכה:

ועולין באחד ומאה. שאם נפלו תרומה ובכורים בא' ומאה בטלי משא"כ במעשר דמדאורייתא חד בתרי בטיל והאי עולין אינו ר"ל שתתבטל הסאה של תרומה שנפלה דודאי היא צריכה להרים כדמפרש בבכורות מפני גזל השבט וכאן לא שייך להאריך מזה:

וטעונין רחיצת ידים דידים שניות פוסלות את התרומה משא"כ במעשר דכל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וא"ת והא אמרינן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר בחולין ובמעשר ורבי מאיר אומר אף במעשר וי"ל דהא דקאמר ר"מ אף במעשר היינו דוקא באכילת מעשר אבל הכא בנגיעה איירינן דידים שניות פוסלות תרומה במגע אבל לא מעשר:

וטעונים וידוי משא"כ בתרומה דאינו חייב בוידוי והאי דקאמר דתרומה אינה טעונה וידוי היינו דוקא באפי נפשה אבל עם מעשר אגב גררא טעונה וידוי כדאמרי' וגם נתתיו ללוי לרבות את התרומה גדולה ותרומת מעשר א"נ ר"ל טעונים וידוי שוידוי מעכב במעשר ובכורים ואינו מעכב בתרומה דהכי משמע במסכת בכורים:


דף עג עמוד ב[עריכה]


מקיש בכורים למעשר. וא"ת ואמאי לא מקשינן נמי מעשר לבכורים לחייב מיתה לאוכלו בטומאה וי"ל דכתיב גבי תרומה ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר ובכל הני דלעיל שישנם בבכורים ולא במעשר צ"ל דסברת התלמוד כן הוא דלכל חומרות שיש בתרומה אקשינן בכורים מדכתיב תרומת ידך אלו בכורים ולחומרות דאתנהו במעשר מקשינן בכורים:

הא דאמרי לך בשעריך תאכלנו הכא לא תאכל וא"ת א"כ למה לי קרא דנפש כי תגע לטומאת גופו הא מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא דהא ר"ל דמה שהתרתי בשעריך תאכלנו הטמא והטהור הכא לא תוכל לאכול וי"ל דאיכא למימר דאגב דאשמעינן קרא דטבול יום שרי במעשר מובא השמש וטהר כתב רישיה דקרא לטומאת הגוף עוד מתרץ רבינו נתנאל דמלא תוכל לאכול בשעריך לא שמעינן טומאת הגוף דהא (דכ"ע) [בכולי דוכתי] לא שמעינן שום קרא דמיירי בטומאת הגוף דלא כתיב ביה עד אשר יטהר כדכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר או כדכתיב אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו דמשמע בעוד שטומאתו עליו דמשמע דשייך ביה טהרה והיינו טומאת הגוף אבל הכא (לא) כתיב לא תוכל לאכול דמשמע דלעולם לא תוכל וא"כ לא איירי בטומאת הגוף דהא מצי לאכול אחר טבילה. אבל בטומאת עצמו ניחא שפיר דלעולם לא מצי לאכול מן האוכלין שנטמאו דהא אין להם טהרה במקוה וא"ת ולמה לי קרא לאוכל קדשים בטומאת עצמו שהוא לוקה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל תיפוק לי מהכא דהא כתיב לא תוכל לאכול בשעריך וכתיב ובכורות בקרך וצאנך וי"ל דאיכא למימר א) דבשעריך לא קאי אלא אמעשר ואע"ג דבמכות חזינן חוץ לחומה הקדשים מהכא י"ל דוקא פשטיה דקרא (קאי) אכל דמפרש קאי אבל דרשא דהכא דקאמר הא דאמרינן לך התם בשעריך תאכלנו וכו' איכא למימר דלא אמרינן כן רק אמעשר דסמיך ליה. עי"ל דאיכא למימר דאצטריך קרא כשנטמאו בטבול יום דמהכא לא נפקא כיון דבכה"ג ליכא טומאה במעשר שהרי טבול יום מותר בו:

ומה מעשר הקל וא"ת מה למעשר שכן טעון כסף צורה וי"ל דלא שייך למימר כן אלא גבי אכילתו בפנים אבל הכא דלגבי טומאה איירינן לא שייך למפרך כן דודאי קדשים חמירי:

אדרבה תרומה לא ממעיטנא שכן מחפ"ז וא"ת האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה. וי"ל דר"ל מיתה בזר האוכלה במזיד משא"כ בקדש דאיכא דשרי לזרים:

ואסורה לזרים. ר"ל בחצי שיעור ומ"מ קאמר לקמן כרת עדיפא אע"ג דבכורים ליכא כרת מ"מ כיון דחמיר האוכל קדש בטומאה דאית בה כרת ובתרומה ליכא רק מיתה חשבינן ליה לחמור:


דף עד עמוד א[עריכה]


תלתא ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה למעט מעשר ראשון שמותר באנינות:

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין א"ל רב הונא בר יהושע ממנו מגופו ותימה דהאמת כך הוא דדרשינן במשניות לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין וי"ל דה"ק ואימא ליקח לו ארון ותכריכין דוקא. א"ל רב הונא ממנו כתיב ואפילו מגופו וכ"ש ליקח לו ארון ותכריכין דאסור:

אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ותימה דהתם בפרק כל פסולי המוקדשין אמרינן אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה וי"ל דהא והא איתא התם דקאי גבי משמרת תרומותי דמיירי בשמירת תרומה קאמר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דליכא למימר דקאי אטמאה דהא לא שייך בטמאה שמור דלשרפה אזלא. אבל הכא דר"ל דאמר רחמנא להסקה תחת תבשילך קא דריש אחת תרומה טהורה וטמאה יחד דאילו תלויה לאו מצותה בשרפה אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין:


דף עד עמוד ב[עריכה]


גיורת ושפחה משוחררת מנין גרסינן אבל לא גרסינן שפחה ומשוחררת דא"כ מאי קא מתמה לקמן גיורת ושפחה בני מיכל תרומה נינהו לישני אה"נ דשפחה אוכלת בתרומה כדכתיב קנין כספו ועוד שהרי הוקשה לאשה מדגמרינן לה לה מאשה אלא ודאי גרסינן שפחה משוחררת וניחא שפיר שאינה אוכלת בתרומה כיון דשחררה ולכהן לא חזיא א"נ אגב גיורת נקט שפחה. וגם צ"ל דמיירי בנתגיירה גדולה דאי בפחותה מג' שנים ויום א' שפיר אכלה בתרומה לרשב"י שמכשירה לכהונה:


דף עה עמוד א[עריכה]


והא כתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה דאינה אוכלת בתרומה. וע"כ צ"ל דבאכילה מיירי מדפריך תלמודא הכא מיניה דאי בנגיעה לא הוה פריך תלמודא מיניה שהרי גיורת ושפחה אין קפידא בנגיעתם אלא ודאי סבר רבה דבאכילה מיירי. וגם נגיעה מפיק תלמודא לקמן מהכא מדאפקיה בלשון נגיעה וקשה דא"כ לא סבר רבה לא כר' יוחנן ולא כריש לקיש דרבי יוחנן מוקי להאי קרא לנגיעת תרומה ולאכילת קדש ולריש לקיש אצטריך קרא לאוכל בשר קדש ולנגיעתו ואומר ה"ר אפרים דסבר שפיר כריש לקיש דמוקים קרא לאוכל בשר קדש ומבכל מפיק אוכל בתרומה ואף לר' יוחנן נוכל לומר כן ודוחק. ועוד תירץ דהא משמע התם דמפקינן אכילה דתרומה מבקדשים לא יאכל עד שיטהר וא"כ י"ל דסוגיא דהתם הויא כמ"ד בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר ור"ל עד שיטהר עד שיעריב שמשו. ומיירי בתרומה ובכל קדש לא תגע לאכילת קדשים אבל סוגיא דהכא אתיא כמ"ד בזב בעל שלש ראיות הכתוב מדבר ומאי עד אשר יטהר עד אשר יביא כפרתו. וא"כ מיירי קרא [דבקדשים לא יאכל] בקדשים אבל לא בתרומה ובכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ואע"ג דהכא איירינן לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר. מ"מ מוכח תלמודא דמצינן למימר מילי מילי קתני שהרי למ"ד בזב בעל ג' ראיות נמי צ"ל כן דתקשי לדידיה הא כתיב בכל קדש וכו' וצריך לו לתרץ מילי מילי קתני וה"נ נימא מילי מילי קתני:

ואיפוך אנא וא"ת ומאי ס"ד הלא אסיקנא לעיל דתרומה חמורה משום מחפ"ז ונראה לרבינו נתנאל דדוקא גבי אכילה יש לנו לומר תרומה חמורה משום דבתרומה איכא מיתה באוכלה בטומאת הגוף ובמעשר ליכא אבל גבי נגיעה שמטמא גוף המעשר חמיר טפי מעשר מתרומה שהאוכל מעשר בטומאת עצמו לוקה דאיכא ביה לאו והאוכל תרומה בטומאת עצמה ליכא אלא עשה וא"ל כיון דנגיעה תהא אסורה במעשר היכי מצינו למימר שתהא אכילה מותרת י"ל כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה:

ורבי אלעזר שכבר אכלה לא אמרי'. וא"ת היכי קאמר רבא לעיל בפרק הבא [על יבמתו] שאני התם שכבר אכלה הלא הכא קאמר דרבי אלעזר סבר שכבר אכלה לא אמרינן ולעיל קאי ארבי אלעזר שאמר פצוע דכא כהן שקדש כו' באנו למחלוקת ר"ש בן אלעזר ורבנן וי"ל דודאי ר' אלעזר לא אית ליה שנאמר משום שכבר אכלה כמו לרבי יוחנן דרבי יוחנן אי' ליה דשכבר אכלה מהני דכיון שאכלה בהיתר קודם שנפצע אוכלת לאחר שנפצע ואע"ג דנשאת כבר ואפילו לר"מ אכלה ור' אלעזר סבר דלגבי [אכילה] כולי האי לא אמרינן שיועיל שכבר אכלה אבל ס"ל שפיר שיועיל לשויוה כמו יש לו להאכיל במקום אחר והשתא ניחא דקאמר לעיל שאני התם שכבר אכלה והוי כמו יש להאכיל במקום אחר א):


דף עו עמוד ב[עריכה]


ורבנן הוא דגזרו בהו. וא"ת והא קא חשיב באלו הן הלוקין נתינה. וי"ל דמכת מרדות קאמר ואגב ממזרת נקטא ולקמן אפרש בעז"ה:


דף עז עמוד א[עריכה]


א) ובשלמא אי לאו גיירה ניחא שנשאה שלמה דכל זמן שלא נתגיירה לא שייך איסור דמצרית ראשונה ואיסור הבא על הנכרית דחייב משום נשג"א עדיין לא נתקן עד בית דינו של חשמונאי וגם קנאים פוגעין בו ליכא דלא שייך רק בצנעא אבל בפרהסיא לא ושמא שלמה בצנעא לקחה אבל כיון דגיירה קשה היכי נשאה דהא הויא לה מצרית ראשונה:

כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל. ותימה שהרי גם בנו מותר לבא בקהל דהא אמרינן בא סנחריב ובלבל כל העולם כולו. וי"ל שאני הכא משום (דאמרינן כה"ג) [דכתב בה"ג] שמצרים חזרו למקומן דכתיב מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואע"ג דגבי עמון נמי כתיב ושבתי את שבות בני עמון התם לא כתיב שום זמן ושמא עדיין לא בא אבל גבי מצרים כתוב מקץ ארבעים שנה וא"כ מסתמא שבו למקומן. ובתוספתא קאמר בהדיא אמר לו ר"ע מנימין טעית בא סנחריב ובלבל כל העולם כולו ומ"מ פריך שפיר הכא וכי תימא הנך אזלו לעלמא וכו' שהרי בימי שלמה עדיין לא בלבל אותם סנחריב:


דף עז עמוד ב[עריכה]


א) עוי"ל דטעמא דר' יהודה דלא דרשינן ולא מצרית משום דכתיב גבי מצרי בנים אשר יולדו הכתוב תלאו בלידה א"כ גלי קרא דנקבות אסורות וכן אמרינן לקמן:

הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל. וא"ת כיון דס"ד השתא שהדין זה גמור אמאי מכשיר ר' יוסי בת גר וגיורת לכהונה שהרי כמו כן אינן ברוב קהל שבאים מטפה פסולה. דמהאי טעמא פסיל לה ר' יהודה בפרק עשרה יוחסין ולא פרכינן התם עלה אלא מה להצד השוה שבהן שיש בהם צד עבירה ועדיין לא מסקינן אדעתין עד לקמן. וי"ל דלא חשיב רבי יוסי גר וגיורת אינן ברוב קהל כיון דלית בהו צד פגם כמו באלמנה לכ"ג שביאתו בעבירה וחלל יצירתו בעבירה ועמוני אסור בקהל:


דף עח עמוד א[עריכה]


מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד עבירה. וא"ת ולימא מצרי ראשון שנשא מצרית ראשונה יוכיח שאין בהם צד עבירה שהרי לא ביאתם ולא יצירתם היו בעבירה ואפ"ה בתה פסולה אף לקהל אף אני אביא גר עמוני שתפסל בתו לכל הפחות לכהונה דהכי נמי אמרינן בפרק עשרה יוחסין. וי"ל דלא חשבינן ליה הכא צד השוה משום שאינן שוין דחלל פסולה בתו לכהונה ולא לקהל ובמצרי פסולה בתו אף לקהל. ונראה לר"ס דר' יוחנן סבר כרשב"ג דאמר לעיל דגר עמוני אין פוסל אשה בביאתו וא"כ איכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן פוסלין אשה בביאתם תאמר בגר עמוני. וא"ת ומנא ליה לתלמודא הך טעמא וי"ל דמדמכשיר ר' יוחנן בת גר עמוני ולא קפסיל לה מהך דינא א"כ צריך לנו לומר דסבר כרשב"ג דלעיל דאי לאו הכי הוה פסיל לה ר' יוחנן מדינא דחלל ומצרי והא דקאמר הכא ואי כר' יוסי ר"ל אי סבר כר' יוסי דבת גר וגיורת כשרה פשיטא דבת עמוני כשרה דמהיכא נוכל לפוסלה אי מכ"ג באלמנה וכו' אבל כרבי יוסי ממש לא סבר דהא ר' יוסי פליג לעיל אדרשב"ג ור' יוחנן ס"ל כרשב"ג כדפרישית. פוק תני לברא. וא"ת היכי מצי פסיל ריש לקיש בת גר עמוני ובת מצרי שני הא לעיל משמע דליכא מאן דפסיל בסוף פ' אלמנה דקאמר מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי וכו' לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול. ולבתר כן נמי קאמר לאפוקי גר עמוני דאין כל זרעו פסול שהבנות כשרות. וא"ל דלעיל מיירי במצרי ומצרית עמוני ועמונית אבל בת עמוני וישראלית כי הכא איכא למימר דפסולה [דאי] אפשר לומר כן שהרי לעיל קאמר יליף מכ"ג באלמנה והיינו דאינסיב באינן מינן כמו כן מיירי במצרי ועמוני דאינסיב בלא מינייהו וי"ל דסוגיא דלעיל אתיא כר' יוחנן דמכשיר הכא דהיינו רבי יוחנן דאמר לעיל מצרי ואדומי איכא בינייהו. אבל ריש לקיש מצי סבר דפליגי בהא. והא דקאמר ר' יוסי לעיל כל שזרעו פסול (אינו) פוסל וממעט מצרי [שני ר"י] אליבא דנפשיה קאמר אבל ת"ק סבר דבת גר מצרי שני ובת גר עמוני פסולות לכהונה וריש לקיש יסבור כמותן:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת א"נ הוה מצי למיפרך אפילו לית בהו כרת מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד לאו וא"ת לר' יוחנן דאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר א"כ מצינו ממזר שאין בו צד כרת. וי"ל דמ"מ ממזר דקרא בחייבי כריתות איירי. א"נ נראה לומר דמ"מ איכא למיפרך מה מה לעריות שיש בהן לאו תאמר במצרי שאין בו רק עשה:

א) אכן תימה אמאי אין לאו בחללה בבעולה לכ"ג דהא כתיב כי אם בתולה מעמיו דמשמע ולא בעולה וסמיך ולא יחלל. וצ"ל דקאי אחייבי לאוין דכתיבי בקרא אלמנה וגרושה וגו':


דף עח עמוד ב[עריכה]


מצרי שני במאי יטהר. וא"ת ישא ממזרת תשיעית דאיכא מ"ד לקמן ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת וא"כ כי ישא ממזרת תשיעית תהיה בתו כשרה כי עשירית תהיה וי"ל דמלתא דלא שכיחא הוא שיחי' כל כך ושיפרו וירבו עד עשרה דורות דאינם כל כך ידועים ואי אינם ידועים כל כך לא חיו ועוי"ל דהתינח הבת כשרה לאחר עשרה דורות אבל הבן שמא לא יוכשר דהא לא אמר לקמן אלא ממזרת דמותרת לאחר עשרה דורות אבל הזכר שמא לא יוכשר:

מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי דהא דאמרינן לעיל הלך אחר פסוליהם היינו דוקא בעמוני ומצרי שנשא בת ישראל או איפכא אבל בעם אחד לא איירי לעיל:

לרישך בי עמודי פ"ה אביי שהיה לפני רבי יוחנן ותימה דלא מצינו שעלה אביי לארץ ישראל. ונראה דר"ל לרישך רבה שהיה רבו של אביי והוא למד לפני ר' יוחנן כדאיתא פרק שני דייני גזלות ששלח אליו אחיו של רבה יש לך רב ומנו רבי יוחנן ואפשר שעלה ללמוד בפניו:

משום דר' יצחק דאמר ר' יצחק [ד"ת] רובו ומקפיד עליו וכו' וזה אינו מקפיד ואע"ג דאמרינן התם גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד מ"מ איכא למימר דמשום מעלת גירות אוקמוה רבנן אדאורייתא:


דף פ עמוד א[עריכה]


ושמואל אמר קטן היה באותה שעה והא דאמרי' לקמן איזהו סריס חמה כל שהיה בן עשרים ולא הביא שתי שערות ואפי' הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו וא"כ מחשבינן ליה כגדול וכך מחשבינן נקבה לי"ח כמו זכר לכ' שנה. י"ל דלקמן מיירי משעת שנת עשרים ואילך להחשיבו כסריס וא"ת במאי פליגי רב ושמואל אי לקרבן הא א"א לומר דהא לא הוו בזמן קרבן ואי ללקות איך מצי לקי התראת ספק היא [ועי' בתוספות ד"ה נעשה]:

א) ובזה ניחא דלא דמי לאמרו לו אל תותיר דחשיב ליה תלמודא התראת ספק לפי שלעולם לא יתברר הדבר שתהא ההתראה התראת ודאי דבשעה שהתרו לו אל תותיר עדיין יש שהות ביום לאוכלה ובסוף היום ליכא למימר דא"א לצמצם אבל הכא מתברר הדבר שהיה גדול בשעה שאכל חלב וגם כי היתה ההתראה ודאית:

ב) ועוד קשה דאמר לקמן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עבד וא"כ משמע דרשב"ג סבר כר' ולא נהירא שהרי רבי לא חשיב ליה בר קיימא עד שיהא בן עשרים ורשב"ג קאמר מכיון ששהה שלשים בר קיימא הוא:


דף פא עמוד א[עריכה]


א"ל אין שאני שונה (לעיל) עיגול בעיגולין עולה וצ"ל לפי אשר פירשנו א) דר"ל שאני שונה דרבי יוסי סבר עיגול בעיגולין עולה וא"כ ע"כ תרומה בזמן הזה דרבנן דאי מדאורייתא לא הוה עולה דהוי דבר שבמנין דלא בטיל וא"ת אפילו תרומה בזה"ז דאורייתא ניחא שפיר דעולה משום דעיגול הוי תרומת פירות דהייא מדרבנן אף בזמן (שאין) שביהמ"ק קיים וי"ל דאם איתא דתרומה בזה"ז דאורייתא הוה גזרינן דרבנן אטו דאורייתא. וא"ת ומנא לן דר' יוסי קאמר לה וי"ל משום דר' יהודה פליג עלה בסיפא מכלל דת"ק דידיה הוי ר' יוסי דסתמא הוא בר פלוגתיה וקשה לרבינו נתנאל שיטתא דא דא"כ הול"ל (למכתב) הכא מי סברת דר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד דהו"ל לר"ל להשיב אה"נ משום ברייתא דלקמן דר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא דחשיב ליה ספק וא"כ צריך לנו לומר מאכילה בתרומה ולא בחזה ושוק וטעמא משום דתרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד קשה דא"כ דידע תלמודא מתניתין דלקמן דאמר ר' יוסי אנדרוגינוס בריה בפ"ע וספק הוא לא הוה קאמר ריש לקיש שיאכיל אף בתרומה דרבנן דלקמן משמע פרק [חרש] שאין חרש כהן מאכיל אשתו בתרומה ואף [תרומה] דרבנן וחרש ספיקא הוי ועוד ראיה לדבר דאמרי' גבי כוי משום דהוי ספק חיה ספק בהמה דחלבו אסור ואין מחלק ב) בספר ומשמע דאף שומנו של גיד אסור אע"ג דלא הוי בבהמה רק מדרבנן א"כ גם בכאן אי ספק הוא לא הוי לריש לקיש לומר שיאכיל אף בתרומה דרבנן על כן פירש רבינו נתנאל דה"ק מי סברת תרומה בזה"ז מדרבנן דהכי הלכת' דהא מדקאמ' דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דרבנן ס"ל דהלכה כן שהרי ר' מאיר לא הוזכר בזאת המשנה לחלוק על ר' יוסי אע"ג שהוא חולק על זה דסבר תרומה בזה"ז דאורייתא פ"ק דחולין ואם כן לא רצה להזכירו במשנה משום דהלכה כר' יוסי וע"ז מתמה רבי יוחנן לומר שהלכה כן ומשני אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה דמשנה היא בתרומות ומדסתם רבי כר"מ (דא"ר) [אליבא דר'] יהושע פ"ק דביצה אם יש שם מאה פומין יעלו ודאי הכי הלכתא דעגול בעגולין עולה וא"כ הוי תרומה בזה"ז דרבנן ומש"ה עולה אע"פ שהוא דבר שבמנין וא"ת הלא ר"מ סבר תרומה בזה"ז דאורייתא ואפ"ה קאמר יעלו י"ל דהיינו טעמא דר"מ משום דקא בעי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל כי ליכא אלא חד מינייהו סבר דבטל אבל (לר"מ) [לרבי] שסתם משנה דתרומות דעיגול בעיגולין עולה כר"מ סתמא ג) כמותו מטעמא דאיהו סבר דבעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה ולריש לקיש הוי טעמא דעולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן וא"ת ומנא ליה לר"ל הא דלמא סתם רבי כר"מ ומטעמיה דקא בעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה וי"ל ודאי לא אפשר לומר שהרי הלכתא הוא דלא בעינן תרתי דהא סתם לן מתני' בפרק גיד הנשה דחתיכת דג טמא ונבילה לא בטלה אע"ג דבהנאה שריא וניחא דקאמר לקמן מאי חתיכה ולא בעי מאי עיגול דמשנה ידועה היא בפ"ק בפ"ק דביצה מתניא דר"מ קאמר אם יש שם מאה פומין יעלו:

רשב"ל אומר כל שדרכו למנות שנינו. וא"ת והרי קתני חבילי תלתן דהוי את שדרכו לימנות וי"ל דקסבר רשב"ל דאדרבה מ"ה הדר ותנא שהיה ר"מ אומר שלא נטעה לומר דוקא חבילי תלתן דהוי את שדרכו והא דנקט חבילי תלתן דהוי את שדרכו ולא נקט דבר דהוי כל שדרכו משום דמדרבנן הוי דקנבוס ולוף אסרה תורה מש"ה בעינן את שדרכו ולרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו צריך ליתן טעם למה חזר ושנה שהיה ר"מ אומר וכו' שהרי הזכיר חבילי תלתן דהוי את שדרכו וצ"ל דסד"א דדוקא חבילי תלתן דלא הוי רק מדרבנן כדפרישית אמרי' דוקא את שדרכו מקדש אבל כל שדרכו לא אבל איסורא דאוריי' מקדש אף כל שדרכו להכי הדר ותנא כללא דבכל ענין לא מקדש אלא את שדרכו א"נ סד"א דוקא חבילי תלתן דאסירי בהנאה דכלאי הכרם אסירי בהנאה אמרי' דמקדש אבל במלתא דשריא בהנאה לא מקדש אף את שדרכו קמ"ל. וא"ת לרשב"ל אמאי אמרי' הכא בחבילי תלתן דמקדש הלא לא אסירי רק מדרבנן וא"כ הו"ל כמו עיגול בעיגולים דסבר ריש לקיש עולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן וי"ל שאני חבילי תלתן דאסירי בהנאה וחשיבי כמו איסורי דאורייתא י"מ דטעמא דעולה עיגול בעיגולים משום דהוי תרומה בזה"ז דרבנן ותרומת פירות דרבנן ולא נהירא דטעם דתרומת פירות דרבנן לא מעלה ולא מוריד דאי הוי תרומה בזה"ז דאוריי' הוה גזרי' דרבנן אטו דגן דהוי תרומה דאוריי':

קתני מיהא רישא תעלה אע"ג דהויא דאורייתא וקשיא לריש לקיש דאמר לעיל עיגול בעיגולין עולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן דהכא בדאורייתא נמי אמרי' תעלה פ"ה והא דאמרי' בסיפא לא תעלה היינו משום טעמא דכי נמי אמרי' לא תעלה ליכא הפסד כל כך שהרי החטאת והחולין ראויה לכהנים וכו'. וא"ת א"כ מאי פריך מהכא לריש לקיש הלא שפיר קאמר דמוכח תרומה בזמן הזה דרבנן דעיגול בעיגולין עולה דאי מדאורייתא לא הוה עולה שהרי אין בו הפסד מרובה דהא חזו לכהן אף אם לא תעלה. ונ"ל טעמא דסיפא דאמרי' לא תעלה משום דאי תתבטל הויא חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה [ועי' בתוס' כאן]:

א) ועוד י"ל דרבותא אשמעינן דאע"ג דהויא טהורה ואינה אסורה אלא לזרים וכ"ש טמאה שאינה ראויה אף לכהנים והוי כענין דאמרינן לקמן טהורה מטהורה עדיפא ליה למילף:

אי הכי מאי טעמא דרבי יהודה. אא"ב דמיירי בשלא נמוהה ניחא טעמא דרבי יהודה כדפרישית לעיל דדבר שבמנין לא בטיל אבל כיון דאיירי בנימוחו מאי טעמא דרבי יהודה:


דף פב עמוד א[עריכה]


רבא אמר רישא איסור לאו פי' משו"ה אמרינן ברישא תעלה דהא נמי כי תעלה לא תאכל רק לכהנים א) ולוים אלא לאו דטומאה אבל בסיפא אי אמרינן דתעלה בחולין תאכל לישראל ואוכל אותם בטומאת הגוף כי אינו נזהר לאכול חולין בטומאת הגוף ואיכא כרת באכילת קדשים בטומאת הגוף:


דף פב עמוד ב[עריכה]


א) עוי"מ דהא דקאמר התם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא לאו דוקא אלא ר"ל קדושה שניה וכר' יוסי דהכא דתני סדר עולם וסבר תרומה בזמן הזה מן התורה ומ"מ קרי לה ראשונה אע"פ דמיירי בקדושה שקידש עזרא לפי שהיא ראשונה לנו:

ב) ותימה דהא לא אמרינן קמא קמא בטיל רק עד ששים תדע דאל"כ אם יערה אדם כל היום חלב בקדרה לא יאסור וצ"ל דהכא לא הוי רק מדרבנן שהרי אין כאן שיעור לאסור שאפילו כי נתן סאה ונטל סאה עד רובו א"א שכל הפעמים שנוטל הסאה מן המקוה שלא יתערב בהם מעט ממי פירות אשר נתן בתוך המקוה וא"כ אפילו יתר ממנו היה לנו להכשיר שאף עד יתר מרובו יש בתוך המקוה יתר מרובו ממים גמורים ואפ"ה (לא) גזור רבנן לפי שהוא נראה כרובו ומש"ה א) לא שרינן יותר מרובו אלמא מדרבנן בעי רבייה:

אלא מאי נישא דיעבד. ותימה אמאי לא אמרינן שיועילו נשואין להאכילו בתרומה דרבנן אם כהן נשאו כמו שאנו אומרים שאוכלת אשתו בשביל קדושין בתרומה דרבנן והלא כיון דספיקא הוא היה לנו לומר זה כזה וי"ל דלא דמי דהא אם נחשבו כזכר אין תקלה בדבר דחומרא הוי דחייבין עליו סקילה אבל אם אנו אומרים שהוא נישא לאכול בתרומה דרבנן ונחשוב אותו כנקבה יש חשש איסור בדבר דא"כ לא יתחייב סקילה כזכר:


דף פג עמוד א[עריכה]


מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה וא"ת ומנלן דבר ייתא עיקר דלמא ר' יוסי אמר הברייתא ברישא ושמע לר' שמעון הא דמתני' וסברה ואמר נמי כוותיה והדר ביה מברייתא ומתני' עיקר אין זה קושיא דהא סברא הוא דמתני' קדמה לברייתא כנ"ל עוד אומר רבינו נתנאל מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים משמע דשמעיה לחכמים שהכריעו בו לעשותו כזכר והוא לא חשיב ליה הכרעה ברורה דמשמע ולא הכריעו לא הכריעו היטב והיינו מר' שמעון שהכריעו בו לחשבו כזכר והוא לא סבר כן:

א) וראיה לדבר דכרבי יוסי דמתני' פסיק דאי כרבי יוסי דברייתא תרתי דרב למה לי לומר דהלכה כר' יוסי:

ב) י"ל מההיא דלקמן דהא דסבר דחייב עליו מב' מקומות היינו משום יתורא דואת זכר דמרבינן ליה ומ"מ קשיא דהא ודאי אי לאו זכר לא רבייה קרא אכן יש לדחות דודאי גבי סקילה שאני משום דגלי קרא דהכי נמי אשכחנא דר' יהודה אמר לעיל אנדרוגינוס שקידש קידושיו פסול מפני שהוא ספק איש ספק אשה ובפ' ר' אליעזר דמילה משמע דשרי ר' יהודה למול אנדרוגינוס בשבת וא"כ ודאי טעמא משום דגלי קרא יתורא דהמול ימול כל זכר דמרבי ליה והכא נמי גבי סקילה שאני דגלי קרא:

ג) ועוד ראיה דאמרינן פ"ק דר"ה האורז והדוחן והשומשמין שהשרישו יום אחד לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין מיד בשביעית אלמא לא בעינן כלל [תוספת] רק בחרישה וקצירה דכתיב בחריש ובקציר תשבות. אפילו ארבעים ונ' יום פירשתי בנדה:

המסכך גפנו פירשתי פ"ק דב"ב:


דף פג עמוד ב[עריכה]


א) עוי"ל דשאני כלאים דכתיב בהו שדך לא תזרע כלאים א) דמשמע דבעינן שיהא שלו:

הנרבע. ולא גרסינן הרובע דבעוף איירינן שמטמא בגדים אבית הבליעה ובעוף לא שייך רובע:

שהיה ר' אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם פירוש כל מקום דאיכא תרי זכר ממעטינן אנדרוגינוס מיתור דזכר וזה אתה מוציא פירוש אתה ממעט ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אי אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם וה"ה נמי אם נאמר בו זכר ולא יהא מיותר. ורבנן דפליגי עליה וממעטי עוף טומטום ואנדרוגינוס ואע"ג דלא כתיב גבי קרבן עוף לא זכר ולא נקבה אלמא סבירא להו דטומטום ואנדרוגינוס בריות נינהו דאי ספיקא נינהו ליקרוב שלא הקפיד הכתוב בין זכר ונקבה:

ב) ועוד נראה לפרש התם פירוש אחר דלעולם לא נפרש כרשב"ם דפי' דס"ל לרשב"ג שהוא בריה אלא ה"ק וסיפא דקאמר טומטום אינו נוטל כלום כרשב"ג דאמר אין קדושה חלה עליו ואע"ג דהוי או זכר או נקבה ואפ"ה לא קדשי אלמא אמרינן דדעת המקדיש כן הוא דאמר אם ילדה הבהמה זכר רוצה לומר זכר ודאי אם ילדה נקבה נקבה ודאית ה"נ אם ילדה זכר יטול מנה זכר מבורר קאמר ונקבה מבוררת קאמר אבל לעולם סבר שפיר רשב"ג דספיקא הוא אבל ודאי זכר לא הוי מדקאמר דאין קדושה חלה עליו משמע שום קדושה (אלא קדושין) [אין בו] דאע"ג דשאר בעלי מומין קדושין לאסור בגיזה ועבודה אף לאחר שנפדו כדאמרינן תזבח ולא גיזה וכו' מ"מ הני כדיקלא בעלמא נינהו ולא חלה עלייהו קדושה כלל:


דף פד עמוד א[עריכה]


לא קדושין בתמורה לא מיבעיא תחלת הקדש דלא קדשה אלא אפי' סוף הקדש כגון תמורה לא מתפסא בקדושת תמורה ואע"ג דבעלי מומין נתפסין בתמורה כדכתיב טוב ברע או רע בטוב דר"ל בעלי מומין בתמימין מ"מ א) איכא התם קרא בהני דלא חלה עלייהו קדושה כלל:

ולא מקדישין והתם קאמר וכי מאחר שאין קדושין היאך מקדישין ומשני טריפה המקדיש בהמ' ואח"כ נטרפה הקדיש ולד ויצא דרך דופן וטומטום ואנדרוגינוס משכחת לה בולדות קדשים וכמ"ד ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ומכלהו נמי נוכל ליישב כן דמיירי שהם ולדות קדושים ואח"כ נולד בהם הפסול וקדושים כדפרישית דולדות קדשים במעי אמן הם קדושים כנ"ל: