תוספות ישנים על הש"ס/יבמות/פרק טו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הא מת על מטתו נאמנת. וא"ת א"כ מת במלחמ' מהימנא במגו דמת על מטתו. וי"ל דכיון דאמרה בדדמי ולא כיוונה לשקר לא שייך למימר מגו דאי בעי משקרא שאינה חפיצה לשקר. וא"ת א"כ מאי בעי בסמוך החזיקה היא מלחמה בעולם מי אמרי' מה לי לשקר והא לא אמר מגו כיון דאמרה בדדמי. וי"ל מגו מעליא כי האי דלא מחזקי' בעלמא אלא בדיבורה ודאי אמרי' ומתני' דשלום בינו לבינה ושלום בעולם מיירי ע"כ דאמרה מת במלחמה דאי על מטתו אפילו א) החזיקה היא מלחמה בעולם נמי מהימנא. וא"כ ליפשוט ממתני' דהחזיקה היא מלחמה [נאמנת] לומר מת בעלי במלחמה. וי"ל דמתני' מיירי דאמרה מת בעלי סתמא. ובעת שלום אמרי' דר"ל [שמת] על מטתו. ובשעת מלחמה אמרי' שר"ל שמת במלחמה:
אשה כלי זיינה עליה. ויש לנו לומר שהמתינה עד גמר. וא"ת היכי משכחת מת בעלי במלחמה דלא מהמנא. י"ל דדוקא בליסטים יחידי. אבל במלחמה יראה היא להמתין:
וחזינן לאלתר פ"ה דאם שהו במים חיישי' דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנים צורת האדם. ול"נ [דהא לקמן] אומר דמיא מצמת צמתי. והא דאמר לקמן לאחר ג' ימים אין מעידין עליו היינו נהרג. ועוד א) דהא קאמרי סימנים ודאי מהימנא. הרי מ"מ עלייהו סמכא ואיכא למימר דאמרה בדדמי כיון דמים כי מלחמה הוו. וי"ל דאמרה בדדמי כי לא יצא הטבוע מן המים. ופריך ואם לא יצא מן המים אשתו אסורה דמים שאין להם סוף אשתו אסורה. ומשני כגון אם חזנהו לאלתר כשעלה מן המים מיד דהתם לא שייך בדדמי ב) דהכא מצי למיהוי שינה בחי כמו מת. ואין לה במה לטעות. ודייקנא ג) אבל אם המתינו עד לאחר ג' ימים לא מהימנא דאימור נשתנה מראיתו ואמרה בדדמי. וא"נ לאחר ג' ואמרה סימנים מובהקים דאין עשויין להשתנות לאחר מיתה ולא על תביעות עין סמכינן שהיה לנו לחוש דילמא תפח אלא אסימנין. ולכ"ע היכא דאיכא סימן מובהק ברוב פרצוף ודאי מהימנא אפי' לאחר ג'. (ואע"ג דליכא איניש כה"ג אמרי' פ' אלו נערות בצירף ידו למטה משלשה וכדרבא שר"ל אינה כדרבא):
שומשמין מאי סימנים איכא. וא"ת אפי' הוא יהיב בהו סימני ליהמניה לומר אחריני נינהו במגו דלקוחין הן בידי. וי"ל דאיכא עדים שראו שהפקיד אצלו ועדיין הן אצלו ובעדים ודאי לא מהימן לומר לקוחין הם אצלי:
ומי חיישינן שמא פינן. וא"ת דלמא שאני התם משום דאין לנו לחוש שמא להקל. אבל מספיקא לא מפקינן משום דשמא פינן. וי"ל דה"נ קולא דקאמר דהוי טבל ומעשר ממנו על מקום אחר על ודאי טבל:
אביי אמר חיישי'. וא"ת לאביי כיון דאף דלא הוחזקו חיישינן היאך תמצא עוד גט כשר. וי"ל כשהאשה גיטה בידה ואמרה שקבלה מבעלה אין לנו לומר שהוא משל אחר. אבל כיון דלא הוחזקו וליכא שום כתבא אלא (היה שולח) דיצחק שכיב. וכן בההיא גיטא דאשתכח בנהרדעא חייש אביי לשני יוסף בן שמעון שאין הגט ביד האיש. והא דאמר סוף מכילתין בעובדא (דאותו דמכפר אריה שיחלא) [דיוחנן ארי' מכפר שחיא] שהשיא ר' טרפון את אשתו ואמאי לא חיישי' לתרי (אותו) [יוחנן]. וי"ל דשמא ר' טרפון בדק שלא היה באותו מחוז רק אותו לבד ולמחוז אחר לא חש כדקאמר בסמוך בעובדא דענן (דשמא) [דכיון] דכאן לא הוה ענן אחר לא חיישינן לענן במדינה אחרת ואע"ג דחייש לשני יצחק:
א) עי"ל דשאני התם דאמר השליח לפנינו שאבד ממנו גט שכתוב בו יוסף בן שמעון ואח"כ נמצא ואמר זהו שאבד. ואחרי שיש אמתלא כזו לא חיישי' ובהכי ניחא מה שמקשין העולם היכי מוכח [רבא] מהתם (דלא חיישי' אף היכא דאיכא ספק ואכן להנ"ל ניחא דכיון דמוכח משם) דאף דהיכא דהוחזקו לא חיישינן:
מת בעלי. ותנו לי כתובה אינה נאמנת. כלומר דדעתה אכתובה וכן אומר ר"י דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת גרשתני ותן לי כתובה אינה נאמנת ויל"ע לעיל [דף קטז] לוקמה בהכי דפריך ולהימנה כרב המנונא. ומשמע (מהכא) [שם] דרב המנונא מהני אף לינשא. ובכתובות [דף כג:] לא משמע כן א):
דקאכלה לגירסנא דבי נשא. וא"ת אמאי לא קאמר כמו כן דקאכלה לגירסנא דאם שהרי האב ירש אמה ובנו יירשנה. וי"ל כגון שהיה לאמה בנין דכרין (דהיינו) [דהם נוטלין] מה שהביאה אמם:
ההוא בד"ת כלומר לפי פנים שאתה נותן לב להעמיק ולהסביר הוא עומד לך ל"א אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים:
מי מסקא אדעתא דמית בעלה ונפלה קמי אחיו ב) וי"ל דהתם תנשא אפי' מסקא אדעתה טפי אבל שנאת חמות לכלתה ההיא מחמת דלא מסקא אדעתא כולי האי וא"ת חמותה ובת חמותה נמי סניא לה משום דאכלה לגירסנא לאחר מיתה וי"ל דחמות מיירי שמת בעלה ובת חמותה ג) דהשתא קאכלה לגירסנא דאם:
במחלוקת שנויה ור' יהודה ור' שמעון הוא. וא"ת הא קיהבי טעמא למלתייהו הואיל וזו [וזו אומרות] שאינו קיים משמע דאם אחת אומרת שאינו מת הוא הכחשה ולעיל אמר דאחת אומרת מת תנשא אע"פ שאחת אומרת לא מת. וי"ל דלדבריו דר' מאיר קאמרי הריב"ן:
כל לא מת וכו' וא"ת וכי לא ידע ר' יוחנן דמותיב לה מתני' וי"ל דה"פ כל לא מת כגון שצרתה אומרת לא מת ומ"מ מותיב ממתני' דמשמע אשה אומרת לא מת דהך אשה אפי' צרה במשמע:
אמר אביי אף אנן נמי תנינא. לדברים הוא דחוששין. לכאורה קשה דהא אפי' ר"ע מודה בהא דע"כ לא פליגי אלא כיון דמהימנא לגבי נפשה א) להאכילה בתרומה כדאמרי' במתני' אבל הכא לא מהימנא דאמרי' חולצין. וי"ל דדייק לישנא יתירה ב) שהרי תנא חוששין לדבריה. ולמה לי למיהדר ומתני בסיפא חוששין לדבריה אלא למידק לדבריה חוששין הא לדברי צרתה אין חוששין גם היכא דמהימנא לגבי נפשה כמו בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא ולכך מייתי בבא דסיפא ולא בבא דרישא:
א"ל אף אנן נמי תנינא חוששין לדבריה וחולצת. פי' [רש"י] דחוק [בזה] ונראה דודאי לעולם קים ליה דסניא ליבם דהתנן אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא וקא מיבעיא ליה א) אי אמרה מת יבמי רחמא ליה וחיב הוא לה ומייתי סייעתא ממתניתין מרישא דמת בני ואח"כ בעלי אינה נאמנת להתירה ליבם [אלמא זימנין] דרחמא ליה. ואשה שנפלה לפני קטן או לפני מומר אומר ר"ת דנאמנת דלא שייך למימר רחמא ליה: