תוספות ישנים על הש"ס/יבמות/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. ומיירי שחלץ לה תוך שלשה חדשים דאי לאחר ג' חדשים לא מצי למימר לקמן בזמן שהולד של קיימא חייבין בקרבן שהרי אנוס הוא אחרי שעשה כתקנת חכמים אלא מיירי תוך שלשה חדשים ומזיד לא הוי דסבור הוא שאינה מעוברת ואע"ג דאמרינן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיעברו ג' חדשים מ"מ דיעבד שפיר דמי ולהכי נקט [בגמ'] החולץ למעוברת משום דאשמעינן רבותא דאע"ג דידע שפיר שהיא מעוברת קאמר ר' יוחנן דאינה צריכה חליצה מעולה. א) ועוד דהו"ל לאתויי בהדיא הא דתנן לקמן לא תחלוץ עד שיעברו עליה ג' חדשים ולפרוך לר' יוחנן תחלוץ בתוך שלשה ותנשא לאחר שלשה. ונהי נמי דלקמן פריך לה הכי הכא הו"ל לאתויי ועוד מאי קאמר ולטעמיך תחלוץ לאחר ג' ותנשא וכו' היכי מצי להנשא לאחר ג' הא שמא צרתה מעוברת מולד בן קיימא ואין החליצה כלום ומשום ולד לא מפטר דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:
א) וי"מ דרבי יוחנן יליף מהתם דכקנין הגוף דמי. ואינו נראה דא"כ היכא פליג ריש לקיש עליה הא הוא ודאי לא פליג אתקנת אושא לכן נראה כדפרישית:
יוציא בגט. פ"ה דקנסינן ליה אבל חליצה לא צריך ותימה דהא פסקינן הלכה כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה וא"כ גם חליצה (לא) צריך שהביאה לא פטרה דלא הועילה שום דבר. לכן צ"ל יוציא בגט וחליצה עמו. ועי"ל יוציא בגט אחר ביאה ראשונה ואע"ג דאשתו גמורה היא קנסינן לה כדפ"ה:
הא לא שהה ספיקא הוא. ומיירי דלא קים לן שלא כלו לו חדשיו. דאי קים לן אפי' בן יום א' פוטר מיבום אלא פליגי בסתם [וולדות] דלרבנן הלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדן:
ב) והא דפליגי הכא ר"ג ורבנן בתרתי פליגי. פליגי בספק אם כלו לו חדשיו אם לא. דר"ג סבר דספק הוא כי לא שהה ורבנן סברי דולד מעליא הוא. גם פליגי בשידענו בבירור שלא כלו לו חדשיו דר"ג סבר אינו נפל כיון ששהה שלשים יום באדם ורבנן סברי דנפל הוי כיון שלא כלו חדשיו אע"ג דשהה והכי משמע דפליגי בתרתי מדקאמר כל ששהה וכו' משמע דפליגי א) כל ששהה רבנן דקאמר ר"ג אינו נפל ואינהו קאמרי (אינו) [דהוי] נפל בשידענו בודאי דלא כלו לו חדשיו דאי לא פליגי כי אם בלא שהה היה לו לומר אם שהה וכו' אבל מדתנא כל ששהה ודאי בתרווייהו פליגי:
כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה ולא קאמר א) משום דמצי למוכרם לארבעה דאין לנו להעמיד הדבר אלא במה שהוא או במה שהיה:
אי צייתת פ"ה ותקח דרך במאה מנה. ותימה דא"ל לכשתהדר שהרי מה יכול להפסידו יותר וא"ל דמוזיל גביה דהא קאמר לעיל יקח לו דרך במאה מנה ואין זה זול. וצ"ל דכיון שלקח מהארבעה חשבינן כאילו מוחזר המקח כבר ולא שייך לכשתהדר וא"כ קאמר ליה אי שתקת שתקת ותקנה ממני ביוקר:
ליפלגו מחיים ולפירות. פי' וכשנפלו לה כשהיא נשואה:
סיפא דמתה הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו. ומכל מקום אמרי ב"ה דחזקה עדיפא כיון שהוחזקה נחלה באותו השבט:
אלא ש"מ קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וא"ת ומנלן דלמא טעמא משום דספק מוציא מידי ודאי. וי"ל דא"כ לא הוה לן למימר רק יחלוקו דאין לספק להועיל יותר מן הודאי. וא"ת וכי נמי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי אמאי אמרי' נוטלות כל כתובתן הוה לן למימר יחלוקו עם יורשי הבעל כדאמרינן לעיל נפל הבית עליו ועל מורישיו דבש"א יחלוקו משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וי"ל דלא דמי דלעיל אף אי הוי כגבוי אין זה אלא כשמת הבן אחריו אבל אם מת האב אחריו אין לזה בעל חוב כלום ואינו כגבוי שהרי אינו עומד לגבות מן האב כי האב לא נתחייב לו שום דבר והבן לא נשאר לו שום דבר ולהכי אמרינן יחלוקו אבל הכא שהאשה ודאי מוחזקת בנכסים מכבר אי אמרינן דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כי הכל יודעין כי האשה יש לה דין בכתובה מקודם לכך ואי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי היא מוחזקת מכבר ולכך אמרינן דנוטלת כל כתובתה כי היא ודאית בנכסים שהיא מוחזקת מקודם לכן ואין ספק מוציא מידי ודאי וכפ"ה וזה לשונו דלא דמי דלעיל הללו באין לירש והללו באין לירש והוי כולם ספק. אבל הכא שהאשה ודאי שהיא מוחזקת בנכסים מכבר משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ נוטלות כל כתובתן. ואביי לותביה מהא פ"ה למה ליה לעיל למפרך מההיא דנפל הבית דמתנייא בבבא בתרא בסדר ישועות לותביה מהא דמתנייא בסדר נשים דספק מוציא מידי ודאי מן ההיא דמתו בעליהן לא שותות וכו' ונוטלות כתובה. ואינו נראה דהא לא מצי לאותביה מהא לומר דספק מוציא מידי ודאי דא"כ הל"ל יחלוקו כדפ"ה לעיל. אלא נראה דה"פ לותביה מהא מאי טעמא נוטלות כתובה כיון דלא ידע דשטר העומד לגבות כגבוי דמי:
ואביי לותביה מכתובה דמתני' דהא ליכא למימר משעבד משום חינא אי לאו אם היו היורשים נקבות:
בכתובה דמתני' לא פליגי. דלא נתנה כתובה לגבות מחיים מחיי הבעל וה"ה מחיי היבם דיבם במקום בעל קאי ואף למ"ד נתנה כתובה לגבות מחיים ה"מ להתחייב בקבורה דחשבינן ליה כאילו ירית כתובה מינה וצריך לקוברה אבל במידי אחרינא אמרי' לא נתנה כתובה לגבות מחיים:
חנוקסבר אביי ידו כידה. ובהלכות פסוקות דרב יהודאי פסק כאביי ולא נמנו ביע"ל קג"ם משום דאמוראי בתראי סבר כוותיה וא"צ לפסוק כוותיה:
אומר השר דהא דקאמר אשה הקנו לו מן השמים זהו ליתן טעם למה אין לה שתי כתובות אחת מהיבם שהיא אשתו ואין אשה בלא כתובה ואחת מבעלה הראשון שנשתעבדו לה נכסיו. ומשני [אשה] הקנו לו מן השמים בלא כתובה ואין לה כי אם כתובה ראשונה ואי לית לה מראשון אף הכתובה ראשונה תקנו לה וכו' שלא תהא קלה וכו' והרבה יש תירוצים ודחוקים:
ובגדול עד שיבא ממדינת הים. פי' שיש גדול ממנו במדה"י ואומר לנו להמתין ואין שומעין לו משום דאח שהוא עומד לפנינו מוטלת עליו המצוה וכן משמע בגמ':
ננטר דלמא אתי וחליץ. וא"ל אפי' לדידיה תקשי דלמא אתי ומייבם דהא כ"ע מודים דביאת גדול עדיפא דאיכא למימר ששמענו ממנו שלא היה רוצה לייבם:
למה חוזרין אצל גדול למכפייה וכו'. פי' אא"ב דר"ל לא רצה לייבם אלא לחלוץ וכן האחים לא רצו לייבם אלא לחלוץ ניחא שחוזרין אצל גדול לחלוץ כי חליצתו טובה מהם. אא"א שלא רצה לייבם ולא לחלוץ ודכוותה גבי אחין. א"כ אמאי חוזרין אצל גדול היינו ודאי למכפייה וכן נמי נכפייה לדידהו:
א) וי"ל א) דתרי עניני הוו מאכילה גסה היכא שאכל כל צרכו והסיח דעתו מלאכול עוד כשאכל יותר לא מקרייא אותה אכילה אכילה גסה אבל היכא דלא הסיח דעתו אכן אוכל הוא יותר מדאי שהיה שבע בפחות מקרי אותה אכילה אכילה גסה עוד י"ל דשאני אכילת פסחים דלא מיעכבא דהא לא ממעטינן מקרא דלפי אוכלו כי אם חולה וזקן שאינו ראוי כלל לאכילה אבל אפילו אכילה גסה גמורה מותרת דפסח מיהא קעביד אבל בכל מקום אכילה גסה לא שמה אכילה ואין חילוק באכילה גסה:
מצות אמרה רחמנא פ"ה דכתיב ואכלוה מצות. ולא נהירא דהא בשמיני של מילואים כתיב ודורות משעה לא ילפינן אלא נראה מצות אמר רחמנא דכתיב לא תאפה חמץ חלקם א"נ משום דכתיב מצה תהיה ובזה ניחא דקאמר להכי תנא ביה קרא לעכב וקשה דאין זה לעכב ממש שהרי קרא אחרינא לא כתיב למעוטי חלוט דהא אמרי' לעולם מצה היא ולא חזינן בשום מקום לעכב אם לא כתיבי תרי קראי דמשמע ששנה הכתוב לעכב וצ"ל לעכב לאו דוקא אלא ר"ל לעכב שלא יביא חלוט אבל זה אינו לעכב ממש כי אם למצוה ולמאי דפרישית ניחא דודאי לעכב הוי מקרא דמצות תאכל דכבר כתיב קרא אחרינא למעוטי חלוט דכתיב מצה תהיה והכי איתא במנחות בריש פ' כל המנחות דף נג ע"א:
מידי יבום בנחלה תלה רחמנא והא דאמרינן [דף יז] יבום בנחלה תלה רחמנא ר"ל ב) היכי דמי שראוי נחלה מייבם אידך לא אבל אם אין נחלה משום הכי לא פקע מצות יבום:
תנא תנא אחיו מן האב ותנא אחיו מן האם פי' הא דקאמר ובן אחיו ר"ל אחיו מן האם וא"ת א"כ לפשוט דגזרו שניות בחלוצה דהא אשת אחי האב מן האם היינו שניה וי"ל דזהו משום מיתנא דמיירי שאותו בן אחיו דמיירי בה מתני' שהוא אח מן האם למיתנא ולחולץ אבל החולץ והמיתנא אחין מן האב ומן האם וזה בן אחיו ר"ל שהוא בן אחי האב מן האם לשניהם וא"כ לא תפשוט שניות בחלוצה דהיינו משום מיתנא:
אמימר מוקים לה בבר ברא דחולץ וקסבר כו' אבל לא קאמר בבר ברא דסבא כדלעיל וא"כ לא תפשוט דגזרו שניה בחלוצה דדוקא לעיל מצינן למימר הכי דהא קאי אהיא אסורה באביו ור"ל בן בנו של אותו אב אבל ר' חייא דהכא לא קתני אביו ועוד נלע"ד דלא מצי מוקי לה בבר ברא דסבא כדלעיל דא"כ בן בנו הוי מן התורה דהיינו לכל הפחות אשת אחי אביו ור' חייא תני ליה בן בנו עם הארבעה שמדברי סופרים:
ותסברא אחות חלוצה דאורייתא היא. פי' אלא ודאי לאו סיועא היא דלעולם מצינן למימר דצרה כחלוצה וליכא להקשות אמאי מותר כי יש טעם גדול בדבר דהא אפי' אי הוי הצרה עצמה חלוצה אחותה אינה אסורה אלא מדרבנן וא"כ לא גזור רבנן באחות הצרה דכי גזור רבנן באחות חלוצה עצמה אבל באחות צרת חלוצה לא גזור:
א) ועוד קשה דלפ"ה היכא דנולדה לאחר חליצת אחותה תשתרי צרתה דהא לא אתיא בהדה לב"ד וא"כ מתני' לא מיירי בכל ענין ועוד קשה דפ"ה דאף בנשואות לנכרי אסירן ליה ואמאי הלא אף אם היתה צרה עמה ממש שריא ליה כיון דאינה מאחין דאין צרה אלא מאח וגם לפ"ה קשה הלשון דנקט במתני' דצרת קרובת חלוצה דהא לא מקרייא צרה אלא מאח ונראה לפרש דה"ק הך דאלא בהדיה לבי דינא כלומר שהולכת עם האיש לב"ד לחלוץ ולייבם גזרו בה רבנן לאסור קרובותיה כמו קרובי גרושתו ואם כן אסור בצרתה כמו בצרת גרושתו ובנשואות [לנכרי] לא מיירי אבל הך דלא אזלא לב"ד בהדיה דהיינו הצרה שאינה הולכת עמו לב"ד שהרי לא עשה בה מעשה לא גזור רבנן לאסור קרובותיה ולכך מותר בקרובת צרת חלוצתו:
היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר. תימה א"כ לא מצי אתיא אפילו כרבנן ודלא כרבי אליעזר כדמפרש ואם כן מאי קאמר הדר אמר דמשמע דעדיין קשה ליה הך דמייתי רב המנונא ומשום הכי אשתיק הא ודאי לא קשיא ליה דהא משבשתא היא שהיה רוצה לומר דלא אתיא כרבי אליעזר וא"כ הך ברייתא ליתא כמאן דכיון דלא אתיא אפי' לר' אליעזר וכ"ש אליבא דרבנן לא מצי אתיא דהא רבנן שרו לה לגמרי וי"ל דידע שפיר שנויא דלקמן דעד כאן קא שרו רבנן אלא דמשום דנפילה ואילך לא מתסר עלויה אבל היכא דמנפילה ואילך אתסר אפילו רבנן מודו דאסירא ומש"ה ניחא הא דקאמר ולא מתייבמת וא"כ שפיר קאמר הדר אמר דודאי היה מתחרט ממה שאמר דאתיא אליבא דרבי אליעזר דודאי אתיא כרבנן כדפי' וא"כ אשתיק בדין שהרי לא ידע מה (היה) לתרץ ממה שאמר תחזור להתירה הראשון דהכא חזינן דאינה מתייבמת ולא אמרינן תחזור להתירה הראשון:
כל כל שאינה עולה לייבום [אינה] עולה לחליצה. ואין להקשות א"כ איך קאמר ר' יוחנן חליצת מעוברת שמה חליצה הא אינה עולה לייבום משום שמא יהא ולד בן קיימא וא"כ לא תהא עולה לחליצה וי"ל דדוקא לכתחלה אין לחלוץ מעוברת משום דלא מצי לייבמה אבל דיעבד מהניא החליצה כי חזינן שהפילה דאז חזיא לייבום:
אלא שאר כל הנשים מאי טעמא. תימה אמאי [לא] קאמר משום דדלמא היא מעוברת ואמרי' לא ישא אדם מעוברת. וי"ל דהיינו דווקא כשהיא ודאי מעוברת אבל כשאינה אלא ספק אם היא מעוברת אם לאו [לא אסרינן לה] משום לא ישא אדם מעוברת חבירו אם לא מקרא כדמייתי:
ויפטור את יבמתו לשוק. אבל בגר וגיורת לתנהו לכלהו טעמי דהכא אלא משום דשמא ייבם אשת אחיו מאמו לפי שזה יחשוב כי הוא נזרע בקדושה וא"כ ייבם אשת אחיו הנזרע בודאי בקדושה כי הוא יחשוב כי הוא אחיו מן האב ביהדות והוא נזרע בקדושה ושמא הוא אינו אלא אחיו מאמו כי שמא נזרע שלא בקדושה וסתם עובדת כוכבים זונה היא ואין לו קורבה דאבות אף אם הגר נתגייר עם אשתו:
לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין וכו' מכאן קשה למאי דאיתא בהגדה גר לא ישא גיורת שמא יחזרו לסורן דהכא משמע דשרי:
א"נ לתמניא ילדה איכא למימר דבתרא הוא. ה"נ ה"מ למימר א"נ לשבעה ילדה איכא למימר אימור בר תשעה לקמא הוא דשמא נתעברה חדש אחד לפני מותו:
הלכה כרבי יוסי וה"ה דה"מ למימר כר' יהודה אלא נקט כר' יוסי משום דנימוקו עמו:
ורבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ל"ג ר' יוסי דהא משמע לקמן דמיקל בהבחנה אף בנשואה אלמנה כדמשמע דקאמר (לקמן מג ע"א) אלא אימא כל הנשים ינשאו פי' אף נשואות והכא משמע דלא מתיר לינשא אלא זקנה ואילונית אבל אשה דעלמא לא. א"נ שפיר גרסינן ליה א) דהכי משמע בעירובין (דף מו) דמייתי מהכא ב) דר' יוסי ליתיה להני כללי אלא ודאי גרסי' ליה והאי דנקט מתיר ליארס ולינשא על זקנה ואיילונית וכו' לאו למעוטי שאר נשים אלא משום דלא מיירי ת"ק אלא בהכי לא קאמר מתיר ר' יוסי בכל הנשים משום דת"ק לא איירי בהו אכן ה"נ בשאר נשים ופירש רבינו נתנאל דלעיל גרסי' הלכה כר' יהודה דאי גרסי' ר' יוסי לא הוה ליה למפסק הלכתא כוותיה אלא לקמן על משנת ר' יוסי שרמז הספר לקמן ר' יוסי אומר כל הנשים וכו' א"כ לעיל מיניה הוי ר' יהודה וא"ת אמאי לא בעינן שלשה חדשים וג' ימים להמתין כי שמא לא נקלט הזרע עד לאחר ג' ימים וא"כ אם תנשא מיד לאחר ג' חדשים ותלד לששה חדשים ויום אחד לא נדע אם הוא מן הראשון או מן האחרון דהא יכול להיות אף מן הראשון והוא מט' חדשים ויום א' כי לא נקלט עד יום א' לאחר מיתת הבעל וי"ל דהא דאין אנו מצרכינן כולי האי משום דבדקינן אותה בבדיקה אחרת עם ג' חדשים כי בדקינן אותה בהלוכה כדמשמע לקמן פי' מה שהיא מכבדת על עפר תיחוח ופסיעותיה כבדין יותר מאשה אחרת:
והא בברייתא. פי' הא דאמרי' שלש א) (או שתים) מיירי בברייתא פי' ולא בחיצונות ממש דהא אמרי' (קמייתא) [דהיתה] החיצונה אחת מהן טהורה אלא באותן המשוכות כלפי הראש (כזה). י"מ בברייתא בשורה החיצונה ובגוייתא מיירי בשורה הפנימית דאינם משוכות כלפי בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הלכך שלשה (לא) דחזו במקצת אבל שתים לא חזו מידי כי שתי שורות יש למסרק של צמר חיצונה ופנימית והחיצונה עיקר המלאכה תלויה בהם והפנימית לקלוט את הצמר שלא יפול הלכך בחיצונות צריך שלש במקום אחד והפנימית דיין בשתים:
תני' כל הנשים יתארסו אנשואות קאי וחוץ מן האלמנה אתא לאשמעינן ולאו אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל טפי מכלהו כדאמרינן בד' אחין:
מה במקום שאסור לכבס ולספר כגון בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה מותר לארס נראה דל"ג לספר שהרי איך אמרי' מקום שמותר לספר כגון כל ימי אבלות א"א לומר כן שהרי כן שהרי אסור לספר כל שלשים יום כדילפינן פרע פרע מנזיר ולפי הספרים שגורסים לספר י"ל דמיירי באשה דשריא בנטילת שער כל ל' יום ודוחק הא דמנא לן דאסירא נטילת שער באשה בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה הלא אין זה לה אלא ניוול לגלח שערה וי"מ דמוכחינן [מהא] דמותר לספר תוך ל' יום בתכפוהו אבליו אבל בשבת שחל ט' באב להיות בתוכו סברא הוא לאסור משום דלא צריך רק להמתין מעט שיעבור ט' באב אבל באבלות שרי להקל שערו בתכפוהו אבליו. משמע הכא בתוך ל' יום מותר לכבס וא"ת הא אמרינן אבל אסור לכבס כסותו במים וי"ל התם מיירי תוך שבעה אבל לאחר שבעה שרי ועתה אף גיהוץ שלנו שרי דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם דהכי אמרינן התם וא"ת הא אמרינן דא"ר שמעון בן אלעזר לא אסרו אלא לכלים חדשים וגם קאמר התם אביי נפק בחומרתא סומקתי ורבא נפק בגידא דסרבלא משמע דגיהוץ בבבל לא שרי וי"ל דהתם מיירי שהיו שם הכלים מגוהצים מארץ ישראל א"נ יכול להיות שיש מקומות בבבל שיש בהם אומנים כמו בארץ ישראל ועתה יש לנו לאסור כל שלשים יום דאמרינן בתוספתא כל שלשים לתכבוסת וא"כ נהי נמי דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מ"מ אסור דהא אף כיבוס שלהם אסור ועתה יש להזהר בכיבוס שלנו דהוי לבן ביותר והוי כגיהוץ ואסור ככיבוס שלהם ולכן יש להחמיר ולתת חלוק לבן שלו לחברו ללבשו טרם ילבשנו וכן נהגו העולם:
לישא וליתן ר"ל משא ומתן של שמחה דומיא דלבנות ולנטוע דמפרש התם כגון אבורנקי של מלכים:
וקודם דקודם נמי ק"ו ומה במקום שאסור לישא וליתן דהיינו קודם דקודם מותר ליארס וא"ת וליפרך מה לקודם דקודם שמותר לספר תאמר באבלות שאסור לספר וי"ל דלמסקנא ניחא ח) דאבלות ישנה מתחלה ועד סוף אבל אין להקשות דלשתרי תספורת כל ל' יום מק"ו דקודם דקודם שאסור לישא וליתן ומותר לספר ל' יום של אבלות כו' אינו דין שמותר לספר דזה אינו יכול להיות דהא ילפינן פרע פרע מנזיר לאסור כל ל' יום ואם תאמר ותספורת תיאסר בקודם דקודם בק"ו דאבלות שמותר לישא וליתן ואסור לספר וכן נמי משא ומתן לתסר כל שלשים יום של אבלות מק"ו מקודם דקודם דמותר בתספורת ואסור לישא וליתן וגם בזה יש לומר דלמסקנא ניחא הכל:
כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום. וא"ת איך אפשר לומר כן הלא אמרינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים אם כן הרי מצינו יבום אף בשני בתים שמייבם האחת וי"ל דנימא הכא בית אחד הוא בונה פירוש כי ליכא אלא בית א' אז הוא בונה אבל אינו בונה כלל בשיש שני בתים:
א) [ועוד י"ל] כגון שגירש הערוה ולמ"ד נשואין הראשונים מפילין דאסורה לשמעון ומותרת ללוי:
אלא אי אמרת לא איירי בה מאי ומודים. ואע"ג דבפרק האשה שנפלו (דף ע"ח) קאמר ומודים אף על גב דלא איירי בה שאני הכא כיון דלא אשמעינן שום חדוש לא הו"ל למתני ומודים הואיל ולא איירי בה אבל התם אשמעינן חדוש:
בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו. וא"כ לא סבר כמו ההיא דלעיל (דף מ"א) דמגיה המשנה דאימא אבל המגרש ושפיר גרסינן במתני' וכן וניתני בכלהו באחות חלוצה ובאחות גרושתו (פסולה) דהרי זו פטורה:
הכתוב קראו ביתו. וא"כ לרבי עקיבא אם בא עליה כהן חייב מן התורה וגם נפקא לן מואשה לרבות חלוצה והא א) דקאמרינן באלו הן הלוקין וקחשיב גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היינו כר"ע דלרבנן לא לקי אחלוצה דקרא ב) דהא דכתיב ואשה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא אי נמי שפיר אתיא אליבא דרבנן ואגב גרושה נקט חלוצה א"נ בחלוצה נפרש דלוקין ר"ל מדרבנן מכת מרדות:
הכל מודים במחזיר גרושתו. צ"ע אמאי נקט מחזיר גרושתו טפי מאינך חייבי לאוין נראה משום דס"ד דאין הולד פגום משום דכתיב היא תועבה דמשמע ואין בניה תועבין קמ"ל דהולד פגום ונימא דהיא תועבה אבל אין צרתה תועבה:
היא פסולה וולדה פסול נראה היא פסולה לתרומה אע"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא כיון דר' עקיבא אומר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אמרינן כיון שבעלה עשאה זונה אע"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא כיון שאין קדושין תופסין א"כ הוי כמו חייבי כריתות וחייבי כריתות הוי כמו זר אצלה מעיקרא אבל י"מ היא פסולה לכהן ולא נהירא דהא מקודם לכן איפסילא ליה משום גרושה וי"ל דר"ל לכהונה וקאי אקרובי חלוצתו וכן פר"ח:
היא כשרה. פר"ח ז"ל דלא קאי אמחזיר גרושתו דנהי נמי דולדה כשר משום דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין מ"מ איהי אפסלא מתרומה דבי נשא ובירושלמי מפרש כן ולא עת עתה להאריך:
א) ושמעתי מתרצים כי רבי עקיבא מפיק מקרא דהיא תועבה למימר ואין צרת סוטה תועבה ובהא שפיר איצטריך דליכא למימר דלא שייך בה צרה דהא מקודם ששטתה היתה זאת צרתה כי קדושי הסוטה היו טובים בתחלה וא"ת ולמה לי קרא דכי תהיה אלמנה וגרושה דעובד כוכבים ועבד פסלי אשה בביאתן הא ידעת ליה שפיר מלאיש זר אליבא דר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין וכיון דאין קדושין תופסין הולד ממזר והשתא ממזר הוי מפסיל בביאתו מבעיא דהא עובד כוכבים ועבד חייבי לאוין נינהו וזר מעיקרא נינהו וי"ל דס"ד הואיל ולא תפסי בה קדושי כלל דלא פסלי אשה בביאתן להכי אצטריך קרא דובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה:
ב) גם בפרק כשם משמע כן דקאמר תרומה נמי עשה בה ספק זונה כזונה אלמא דזונה אסורה מלאכול בתרומה וקשה ומנלן דזונה פסולה מלאכול בתרומה אי משום דפסולה לכהונה הלא גרושה פסולה לכהונה ואינה פסולה לתרומה וי"ל דזונה פסולה לתרומה משום דכתיב זונה וחללה אתקש זונה לחללה וחללה פשיטא לן דפסולה לתרומה וקשה דאמרינן לקמן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ומאי קאמר הא מזונה נפקא דכיון דבעלוה חייבי כריתות עשאוה זונה וזונה פסולה לתרומה לכן נראה דלא ידעינן דזונה פסולה לתרומה אלא מדאמרינן לקמן כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מקרא דמייתי לקמן כי תהיה והכי פירושא ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות דוקא דלא מצינן למימר הא ידעינן שפיר למ"ד יש ממזר מחייבי כריתות כיון דממזר הוי כ"ש דמפסיל בביאתו א) הא משום הכי לא שמעינן פיסול דתרומה דלא ידעינן פיסול דתרומה מפיסול ביאה כלל ומשני אמר קרא כי תהיה בהנך דאית בהו הויה דהיינו חייבי לאוין דתפסי בהו קדושי מעתה דשמעינן בחייבי לאוין כ"ש בחייבי כריתות דיש מביאתו ממזר וגם לר' יהושע דאמר אין ממזר מחייבי כריתות מ"מ שמעינן דפסלה לתרומה מכ"ש דחייבי לאוין דפסלי לה לקמן:
מאן הכל מודים שמעון התימני. וא"ת אמאי לא קאמר מאן הכל מודים דר' יהושע דאע"ג דאמר ר' יהושע אין ממזר מחייבי כריתות ה"מ חייבי כריתות דתפסי בהו קדושי אבל עובד כוכבים ועבד לא וי"ל דפשיטא דר' יהושע סבר דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות ואע"ג דסבר דאין ממזר מהם מ"מ לא תפסי בהו קדושי ולא ס"ל הא תליא בהא וכן משמע בריש מכילתין ט"ו נשים פוטרות צרותיהן מחליצה ומיבום וקחשיב חייבי כריתות ואי קדושין תופסין בהן לר' יהושע א"כ בני חליצה נינהו כמו חייבי לאוין לרבנן דאמרי חולצות ולא מתייבמות באיסור קדושה וכאינך חייבי לאוין ואין סברא לומר דפליג רבי יהושע על מתני' דלעיל דהא אמרינן לעיל דבפלוגתא לא קא מיירי ועוד דאמרינן בפרק ארבע מיתות חייבי כריתות מי איכא למ"ד דתפסי בהו קדושי משמע דליכא מאן דפליג וגם משמע כן מהא דאמרינן בכל דוכתא אין קדושין תופסין באחותו והיא חייבי כריתות וליכא מאן דפליג וא"כ משמע דר' יהושע לא סבר הא תליא בהא וקשה דאמרינן פ"ק דתמורה גבי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך מאלמנה לכה"ג ומשני שאני התם דאמר קרא לא יקח [ולא יחלל] חללין הוא עושה ממזרים אינו עושה ולהכי תפשי בהו קדושין משמע דהא תליא בהא וגם הכא קאמר תלמודא לר"ש התימני הא תליא בהא דקאמר דקאמר אבל עובד כוכבים ועבד דלא תפשי בהו קדושי הולד ממזר וצ"ל דלר"ש התימני וגם לר' עקיבא הא תליא בהא אבל לרבי יהושע לא אמרינן הא תליא בהא וכן מפורש בקדושין:
מיתיבי עובד כוכבים ועבד וכו' ר' [שמעון בן] יהודה אמר אין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש (מיתה) [כרת] א) וכמו האי קאמר ר' שמעון התימני דאין ממזר אלא מחייבי מיתות וכו' וכמו דהך דר"ל דאין ממזר אלא מחייבי כריתות סבר דעובד כוכבים ועבד הבא וכו' הולד כשר דהכי משמע דפליג את"ק דלעיל מיניה כמו כן יש לנו לומר לרבי שמעון התימני:
זיל גלי או נסיב בת מינך. וא"ת ומה מועיל לו זה הא אמרינן כשאומר אני כהן אינו נאמן להשיאו אשה וע"ק התם אמאי אינו נאמן להשיאו אשה הא אמרינן כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות וי"ל דהתם מיירי להשיאו אשה מיוחסת מד' אמהות וזה אינו כן דזה לא מצי להיות בנו כהן דחיישינן ליה משום חללות ובתו פסולה מספק היא דשמא חלל הוא ובת חלל פסולה לכהונה. עי"מ דהתם מיירי בדנפק עליה קלא דבן גרושה ולהכי אמרי' דאינו נאמן להשיאו אשה ולהכי קאמר זיל איטמר דלא ליפוק עליה קלא ודוחק וז"ל מורי דלעולם נימא דהא דקאמר אינו נאמן להשיאו אשה ר"ל אף ישראלית אף להנשא בתו לישראל ומיירי בדנפק עליה קלא דממזרות וא"נ נוכל לומר דפליגא:
מקרב אחיך קרינא ביה. קשה לפ"ה דפי' לקמן (ק"ב.) עלה דגר דן את חברו דבר תורה דר"ל דוקא דיני נפשות אבל דיני ממונות דן אפילו ישראל וקשה דהכא משמע דדוקא אמו מישראל מצי לדון אבל אי לאו הכי לא דן ובדיני ממונות איירינן הכא דדיני נפשות ליכא בזמן הזה וצ"ל דאף בדיני ממונות דן חבירו דוקא:
א) וקשה לקמן פ' מצות חליצה רב יהודה דאדבריה לר' שמואל בר יהודה והוא היה גר [להיות דיין] בחליצה והדר תניתוה בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ולפר"ח דפי' דאף בדיני ממונות לא מצי דיין אפילו ישראל איך היה טועה ר' יהודה להוליכו שם להכשירו לחליצה מי גרע מדיני ממונות ובשלמא לפ"ה ניחא דעלה על דעתו להכשירו לחליצה כמו בשאר דיני ממונות דדן אפי' לישראל ולהכי קאמר תלמודא תניתוה דגלי קרא דפסול בחליצה אבל לפר"ת קשה ונראה לומר דגר פסול לדון ישראל בדיני ממונות בדבר שצריך כפיה וא"כ ניחא דהכא מיירי במילי דכפיה וכן משמע [דמנייה] בפורסי דבבל דמשמע לכפות העולם ובהא בעי' דוקא משום דאמו מישראל אבל בלא כפיה מצי למידן ישראל ומש"ה ניחא ההיא דלקמן דס"ד לעשות מצות חליצה כמו מלתא דלית ביה כפיה ולהכי ס"ד להכשירו עד דמייתי קרא דפסול גם בחליצה ובסנהדרין פי' לפי' ר"ת מאי האי דגביה כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא בא' מעיניו ואמאי לא קאמר לאתויי גר כיון דלא מצי לדון ישראל וי"ל דלא פסיקא ליה משום דחבירו מיהו מצי לדון:
לשם אנתתא פ"ה לטבילת נדות ולא לשם יהדות ומהניא כדאמרינן לקמן מי לא טבלה לנדותה ולכן רצה להכשיר בה ובברתה י"מ לשם אנתתא לשם אישות ולא לשם יהדות רק כי היה חפץ בה והיא חפצה בו והכשיר בה ובברתה משום טבילות שעשתה אחרי כן לנדותה דמשום הטבילה שעשתה לשם אישות לא מהניא כדמשמע לעיל ולא נהירא דהא מסקינן הלכה כולם גרים וא"כ הטבילה לשם אישות מהניא ואם לא מהניא משום דלא נתכוונה לשם יהדות כלל א"כ מה אהנו הטבילות של נדות שטבלה אחרי כן אחרי שלא נתכוונה לשם יהדות [ולכן נראה עיקר] כפי' קמא:
ב) וצ"ל דהכי מיירי כשקבלה כבר המצות והודיעוה מצות קלות וחמורות דאל"ה לא סגי בטבילת נדותן:
הקדש חמץ ושחרור מפקיעים וכו'. פירשתי פרק כל שעה בפסחים. וא"ת מאי קא מדמה האי דהכא להאי דשחרור מפקיע מידי שעבוד הא לא דמי דהתם מיירי כשהרב עצמו משחרר עבדו. אבל הכא מיירי שהוא משחרר עצמו כשטובל לשם בן חורין. וי"ל דמ"מ מדמי שפיר דהכא נמי כיון שטבל אפקע ליה שם עבדות ולא איתא לרב אלא מעשה ידיו דהא עובד כוכבים גופיה לא קני והעבד יכתוב לו שטר על חצי דמיו ולא יהיה לרב כלום צד עבדות עליו:
(לעיל) מי לא לא טבלה לנדותה. וא"ת הלא טבילתה בלילה וגר צריך לטבול ביום דמשפט כתיב ביה. וי"ל דאיכא טבילת נדות דהוי שפיר ביום כגון טבילה שלא בזמנה:
ומשתעבד בהו עבידתא ל"ג יתירתא רק בבבא מציעא גבי רבית ואי גרסינן ליה הכא יש ליישבו משום דאז מוכחא מלת' שגופם קנוי לעבדים:
א) וי"ל דהתם היינו טעמא משום דמלקות תחת מיתה עומדת ולכך אין משלשין בו כמו במיתה וילפינן מינה אע"ג דלא אפשר:
ב) עוד פירש רבינו נתנאל דודאי ר' עקיבא פליג עלייהו וקמפלגי בגר שבא להתגייר בזמן הזה דר' אליעזר סבר דהוי גר שהרי כשאכלו בפסח אבותינו עדיין לא טבלו ומ"מ נפקו מתורת ערל מדאכלו בפסח א"כ מל ולא טבל הוי גר ור' יהושע סבר דלא הוי גר שהרי טבלו במתן תורה וכיון שנצטוו לטבול לא הוי גר אם לא טבל. ור' עקיבא סבר דמדאכלו בפסח טבלו דאל"ה הוו אסורים בו כדמרבינן מקרא מל ולא טבל שאינו אוכל וכו'. ובזה ניחא מ"ש לקמן בסמוך:
טבל ולא מל כ"ע לא פליגי. ותימה אמאי קאמר לעיל טבל ולא מל ר' יהושע אומר וכו' דמשמע מהאי לישנא דפליגי בטבל ולא מל הול"ל על מלתיה דת"ק ר' יהושע אומר אינו גר ואין עוד וי"ל דניחא לי' להזכיר מילה בלא טבילה וטבילה בלא מילה משום דרבנן פליגי על הכל ואמרי דמצריכינן מילה וטבילה:
ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. פי' דהיינו הזאה דקודם מתן תורה שעדיין לא הוו יודעין שמזין ממי חטאת והזו מן הדם על העם. ואליבא דר' אליעזר נימא דהאי קרא אינו ר"ל הזאה. ופי' הפסוק כמו דמתרגמי' וזרק על מדבחא לכפרא על עמא וא"כ אינו ר"ל שהזה על העם כי אם על המזבח לכפר על העם וזה הדוחק אין צ"ל לפי' רבינו נתנאל:
ורבי יהושע טבילה באמהות מנא ליה. תימה לימא מויזרוק משה את הדם על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ונשים בכלל. וי"ל דפסיקא ליה דעם לא אקרו נשים. עוי"ל דלשיטת רבינו נתנאל ניחא דהכי פריך טבילה באמהות מנא ליה כלומר בשעה שאכלו הפסח מנא ליה שהאמהות עשו טבילה דמסברא כל העם אכלו פסח בין אנשים בין נשים דא"ל דטבלו מדכתיב ויזרוק שהרי אותו הפסוק במתן תורה כתיב אבל בפסח היכי אכלו עדיין כיון שלא טבלו הא אינו גר עד שיטבול. וכיון דבאמהות לא שייכא בהו מילה מהיכא נפקו מתורת ערל דבשלמא באבות אע"ג דלא טבלו עד מתן תורה מ"מ כיון שמלו נפקו מתורת ערל כדי לאכול פסח אע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו כדמשמע ליה לר' יהושע:
ג) וה"ה דהוה מצי למפרך לר' אליעזר גופיה מיהו פריך לר' יהושע מפני שהזכיר בהדיא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו:
רבי יוסי אומר אין מטבילין. פירוש דשמא ערבי מהול הוא ולא היתה מילה לשמה וצריך להטיף ממנו דם ברית. ותימה דמשמע דהלכה כן דהכי איתא במסקנא דהלכה כר' יוסי ובשבת משמע דגר שנתגייר כשהוא מהול ב"ה אומרים א"צ להטיף ממנו דם ברית גבי לא נחלקו על קטן כשהוא מהול וכו' וקיי"ל דהלכה כב"ה לכן נראה דודאי אין צריך. וטעמא דר' יוסי משום דבעי טבילה עם מילה וזה שמא לא מל לשמה אבל נתגייר כשהוא מהול מודה דא"צ להטיף ממנו דם ברית דהכא גרע משום דמל שלא לשמה מנולד מהול דהוי סתמא דלא עבד ולא מידי לכן נראה דגר [שנתגייר כשהוא מהול] אין צריך להטיף כדאמרי ב"ה בשבת וקטן שנולד מהול צריך להטיף כדקאמר התם לא נחלקו שצריך להטיף בנולד מהול:
ד) וצריך ליתן טעם לפ' ההלכות גדולות דדוקא גר כשבא לתורת יהדות אין לו ליכנס תחת כנפי השכינה כשנתגייר מהול אם לא בהטפת דם. אבל קטן שלא הוחזק בערלות לא צריך ודוחק הוא. אכן יש טעם ברור דמן הדין היו שניהם גר וקטן צריכין הטפת דם ברית אלא בקטן א"צ להטיף דדרשינן מדכתיב ערלתו וכיון שנולד מהול לא הוי ערלה וא"צ להטיף ודוקא בקטן דגלי קרא גלי אבל בגר דלא גלי לא גלי:
לפיכך מטבילין גר בשבת. פי' היכא שמל בפנינו מטבילין לפי שהטבילה אינה עיקר תיקון:
לפיכך אין מטבילין. תימה דאמרינן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בשבת בין ביוה"כ. י"ל דלא דמי דהתם לא הוי תיקון גדול כמו הכא שבא על ידי כן לתורת יהדות:
קמ"ל דר' יוסי תרתי בעי. משמע הכא דר' יוסי בעי מילה לשמה ותימה דבפרק אין מעמידין משמע דקאמר ר' יוסי והיכן מצינו מילה לשמה אלא מל והולך עד שתצא שתצא נפשו גבי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים וי"ל דהתם עדיף טפי לפי שהישראל עומד ע"ג של כותי:
א) עי"מ מק"ו דכתיב יכבס בגדיו כ"ש היא עצמה שצריכה טבילה וי"מ דכתיב ומזה מי הנדה מכאן לנדה שצריכה מים:
ב) עי"מ לפי שהקב"ה מעניש אותנו על ידם כשמטיבים מעשיהם ואומר כי הוא רואה שאין אנו נזהרים במצות כמותם אע"פ שאינם מזרע כשר כמונו:
ומודיעין אותן עון לקט שכחה ופאה מפני שאנו חוששין פן יראו העניים באים בשדותיהם ללקוט לקט שכחה ופאה ויהרגו אותם כמו שהם עושים בדיניהם מפני שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון שאזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא קרינן בהו והשיב את הגזלה ונהרגין בלא התראה דבן נח א"צ התראה. י"מ מודיעין אותן עון לקט מפני שמקפידים על ממון מועט וחיישינן שמא יחזרו לסורן ומהשתא מודיעין אותו לו שיניח ואל יקפיד ואי פריש מהשתא נפרוש לפי שיהיה עינו צרה. וזה הפי' נראה אבל פירוש קמא לא נהירא דא"כ דלא חיישינן אלא שמא יהרוגו בדיניהם העניים. מה לנו להודיעם עון לקט שכחה ופאה נאמר להם הזהרו שלא תהרגו עניים כשיבואו ללקוט בשדותיכם כי דינם בזה אבל השתא ניחא עון לקט וכו':
א) והא דלא משני תלמודא התם דבשאר אברים שרי לגמרי בתער והא דקאמר העברת שער אינה אלא מד"ס דמשמע דהא מדברי סופרים מיהא איתא מיירי בבית השחי ובבית הערוה. והא דקאמר המעביר בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה ר"ל מכת מרדות מדרבנן. כדמשני תלמודא התם גבי ר' יוחנן דאמר המעביר בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה. ופריך מהא דהעברת שער אינה אלא מד"ס. ומשני מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. וי"ל משום דס"ל דהעברת שער מיירי בכל אברים מדלא מפרש בית השחי ובית הערוה כמו דמפרש גבי המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה:
א) נראה לומר דירח דקרא ר"ל מלא משום שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט י"ב תשצ"ג וכיון שנכנס ביום שלשים מקצת היום ככולו והוי משלשים. אבל חדש דלשון חכמים הוי שפיר מכ"ט יום:
זה גר תושב ולא הספיק למולו בין השמשות. פי' ומן שבת ראשון קאמר דאילו מן שבת שני פשיטא דכיון שהיה לו שהות למולו ולא מל לא ישבות. אכן משמע דהשתא ישבות ואם ירצה לחייב עצמו משביתת שבת הרשות בידו. ותימה דאמרינן עובד כוכבים ששבת חייב וי"ל דזה כיון דדעתו להתגייר מצי לשבות. וא"נ דאף כי אינו מצווה על שבת מ"מ אנחנו מצווים שלא לחלל שבת על ידינו לצוות לו ישראל לעשות מלאכתו:
ה"מ היכא דלא פסקא למלתיה. פ"ה דוקא כי לא אמר מתחלה שימול עצמו אין מקיימין אבל היכא דפסקא למלתיה שאמר מתחלה שהוא רוצה למול ואח"כ חזר בו מגלגלין עמו אולי יתרצה למול כמקודם. י"מ היכא דלא פסקא למלתיה שלא פי' שום דבר אז מקיימים אבל פסקא פירוש פסק הקונה עמו שאם רוצה למול יגלגל עמו ואם לא ימול ימכרנו לעובד כוכבים פסקא ומגלגל עמו דהוי גביה כשכיר בעלמא. וקשה דלקמן משמע דהיכא דאמר שאינו רוצה למול מקיימין א) הכא נמי היינו רב פפא אבל היכא דאתני אתני וכ"מ ה"מ היכא דלא פסקא שלא אמר איני רוצה למול אז אין מקיימין ומלין אותו מיד דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסקא שאינו רוצה למול ב) א"נ אינו עם הישראל רק כשכיר יום מקיימין ומגלגלין עמו אולי יתרצה למול וקשה לי דלמה שינה לשונו. ונראה כפ"ה אך לא אסיק אדעתיה דהיכא דאתני אתני עד דשמעיה לההיא דשלח רבין:
גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואינו נענש על אשר עשה בגיותו ובדיני שמים איירי נמי הכא. אבל בדיני אדם אמרינן בן נח שברך את השם בגיותו ונתגייר היה נהרג. וכמו כן אינו אסור בקרובות מטעם הזה דכקטן שנולד דמי רק היכא דשייך שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:
שאין עושין מאהבה אלא מיראה. משמע היכא דמיראה אינו טוב ובמגילה (כ"ה) משמע דאף מאהבה אינו טוב דקאמר דלמא אתי למעבד מאהבה ומיראה. וגם (בסמוך) [בסוטה (כ"ב) ] נמי משמע דמאהבה נמי אינו טוב (דקאמר חשיב) [דקחשיב ליה] גבי ז' פרושין הם וכולן כגנא. ובסוף כשם משמע דאף מיראה קא חשיב דקאמר תרווייהו צדיקי גמורי נינהו מר מאהבה ומר מיראה משמע מהתם דאף מיראה צדיק הוא. ונראה לפרש דדוקא מאהבת המקום ומיראת המקום הוו צדיקי אבל מיראת העונש ומאהבת השכר לאו צדיקי נינהו והכא ר"ל שאין עושין מאהבת המקום אלא מיראת העונש והמבין יבין:
ועוד א) ועוד ראיה דאמר רב נחמן (בקדושין ע"ו) גבי כותי ממזר מאחותו וממזר מאשת איש נתערבו בהם משמע שיש ממזר מאחותו דהוי חייבי כריתות ויש לדחות דהתם קאי אליבא דר' אלעזר ולר' אלעזר אין ראיה דהא ודאי איהו סבר דיש ממזר מחייבי כריתות כדאמרי' לעיל א"ר אלעזר אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת:
א) והקשה הר' נתנאל כיון דנפקא לן מחזיר סוטתו מלא יוכל בעלה הראשון וכו' ואמרינן הכא דהולד כשר א"כ מאי טעמא דרבי עקיבא דאמר במחזיר גרושתו הולד ממזר. בשלמא לפ"ה ניחא דנימא דקרא דלא יוכל לא איירי כלל במחזיר סוטתו [אלא] במקיים סוטתו איירינן הכא דאית בה ראיה דאין הולד ממזר מטעם דלא פקעי קדושי ואפי' החזירה אין הולד ממזר לר"ע נמי כיון דאנתק לאו דלא יוכל לגבי מקיים סוטתו דהא אית בה הויה משום דלא פקעי קדושי מעתה נאמר הואיל ואשתראי הלאו אישתרי ואפילו החזירה לא יהיה הולד ממזר אבל במחזיר גרושתו יהא הולד ממזר אבל לפי הר"י דמקרא דלא יוכל שמעי' דאית הויה במחזיר סוטתו ואין הולד ממזר מאי שנא מחזיר גרושתו ממחזיר סוטתו. הא כולהו נפקי מחד קרא מלא יוכל וכו' וכתיב בתר כן הויה להיות לו לאשה. וי"ל דר"ע יתרץ שאני מחזיר גרושתו דכתיב בגופה תועבה אבל בסוטה לא. ואומר ראש"י כי מזה נוכל לתרץ קושיא דלעיל דפריך לעיל לר' עקיבא למאי איצטריך היא תועבה וכו' וצ"ע לעיל. והשתא נוכל לומר דשפיר איצטריך היא תועבה להיא גופה למימר דלא תפסי בה קדושי. דאי לא כתיב בגופה תועבה ה"א דתפסי בה קדושי ולא הוי הולד ממזר כמו בסוטה דכולהו מחד קרא נפקי דכתיב להיות וכו' א"כ תפסי בהו קדושי דקרא דלהיות קאי נמי אמחזיר גרושה עם סוטה וכו' [קמ"ל קרא דתועבה] כ"נ לראש"י:
א) ואע"ג דגבי יבמה איכא למידק באחותה אין באמה לא כדדייקי' בפ"ב. ר' יוסף לית ליה ההוא דיוקא דקסבר אין זיקה אבל בבא דאשתו צריכה שלא תדרוש כל שבחייה לדרשא אחריתא כדבעיא למדרשיה בפ"ק [דף ח ע"ב] ונשאת לאחר נמי אצטריך דלא תימא כי לא מתה נמי כיון שנשאת לאחר כמתה דמיא. מאחר דאסור להחזיר גרושתו משנשאת והוה אמינא דשרי באחותה: