חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק ט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הכי גרסינן חלל שנשא כשרה ויש לו אחר כשר: ולא גרסינן כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל. ותדע לך מדאמרינן בריש גמרא אלא משום בת בוקתא נקטיה משום דקבעי למיתני סיפא חלל שנשא כשרה ויש לו אחר כשר טעמא דנשא דשויה חללה אבל קדש דשריא ליה לא משום הכי תנא רישא נשא. ועוד דהא מינה אתינן למיפשט לקמן (עמוד ב) שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין דמאי כשרה כהנת וקאמר חלל שנשא כשרה מותרת לבעל ואסורה ליבם, ומקצת ספרים שהיה בהן כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל שבוש הוא לפום גמרין. ומיהו בני מערבא (בירושלמי דפרקין ה"א) הוו תנו לה הכי, ואתו למיפשט מינה דהוזהרו כשרות לינשא לפסולין ודלא כגמרין. והרמב"ם ז"ל שכתב בפירושי המשנה שלו (משנה א) בשר וכשרה ר"ל כהן כשר וכהנת כשרה ויראה ממשנה זו שכהנת כשרה אסורה לחלל וזה דבר נדחה דקיימא לן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין אלא מותר חלל בכהנה כשרה ע"כ. נראה שסמך לו על אותה גירסא שבגמרא דבני מערבא ועל הסוגיא אשר שם. ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי היא מוחלפת השיטה בגמרתנו ואנו על התלמוד ערוך שבידינו לסמוך. (עיין בפירוש המשניות להרמב"ם מהדורת הר"י קאפח שחזר בו. ובתוס' יו"ט, ועיין שו"ת מהרי"ק שורש ק על דרכו של הרמב"ם לפסוק כהירושלמי).
ושאר כל הנשים מותרות לאלו ולאלו: ולאו דוקא שאר כל הנשים דהא איכא מצרי שני שנשא שתי מצריות אחת ראשונה ואחת שניה והיו לו בנים מראשונה ומשניה. וכן פצוע דכא כדאיתא בגמרא. ואיכא נמי עריות כגון שנשאו שתי אחיות או אשה ובתה וכיוצא באלו שהיא מותרת לבעל ואסורה ליבם. ואי נמי צרת סוטה דמותרת לבעל ואסורה ליבם. וכן מחזיר גרושתו שאסורה לבעל ומותרת ליבם והוא שבא על אחות חלוצתו שהיא אסורה לו ומותרת ליבם ואחיו שנשא אחות חלוצתו שהיא מותרת לבעל ואסורה ליבם אלא שאין סומכין על הכללות. וגרסינן בירושלמי (ה"א) דמתניתין דהכא היא מסייע לר' יונה דר' יונה אמר לית כללי דרבי כללין.
אין לה כתובה ולא פירות ולא בלאות: פירש רש"י בלאות של נכסי צאן ברזל הקיימין. וזה לכאורה משמע איפכא בשלהי אלמנה נזונית (כתובת קא, א) דהתם אתמר אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל לא שנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה. ואוקימנא אשניה משום דקנסו רבנן לדידה בדידיה ולדידיה ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל דלית הלכתא כרב כהנא מדאמרינן התם דרב כהנא פליג אדרב נחמן דאמר עילא ליה גלימא פירי הוי, וקיימא לן כרב נחמן בדיני (כתובות יג, א) שם הארכתי ורבינו אלפסי (כתובות שם) והרמב"ם ז"ל תלמידו (בפירוש המשניות משנה ג) פירשו כתובה עיקר כתובה דהיינו מנה לאלמנה ומאתים לבתולה ובלאות היינו בלאות של נכסי מלוג שבלו לגמרי כסוגיא דהתם שבפרק אלמנה נזונית. והתם אסיקנא דכתובה הוא דאין לה אבל תוספת דמדעתיה כתב לה יש לה דרצה ליזוק בנכסיו ואלמנה לכהן גדול דיש לה כתובה ומזונות כדאיתא בגמרא (להלן פה, א) דוקא בהכיר בה אבל לא הכיר בה אין לה כדאיתא התם (קא, ב) וכן נמי בשלא הכיר בה לית לה בלאות נכסי צאן ברזל דבלו לגמרי משום דברשותיה דבעל קיימי. אבל דנכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה אף על גב דבלו לגמרי כדין איילונית כמו שכתב ר' אלפסי ז"ל (כתובות שם).
ולענין מציאה והפרת נדרים ומזונות ומעשה ידיה דלא תנן במתניתין, פירשו בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו', כללו של דבר הרי הן כאשתו לכל דבר יש להן כתובה ופירות מזונותיה ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה יורשה ומטמא לה שניות מדברי סופרים אינן כאשתו לכל דבר אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואין זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה יורשה ומטמא לה ע"כ בתוספתא (ועיין לעיל כב, ב ד"ה הא) ומזונות דאית לה לאלמנה היינו לאחר מיתה אבל מחיים אין לה, ואפילו הלך בעלה למדינת הים ועמדה ולותה משום דבעמוד והוצא קאי כדאיתא בגמרא (להלן פה, א) והלכך מעשה ידיה דתניא (בתוספתא שם) דיש לו היינו ליורשין שהן זנין אותה. אי נמי בשזנה קודם שבאו לבית דין נוטל מעשה ידיה עד אותה שעה, אבל מחיים כל זמן שאינו זנה אינו נוטל מעשה ידיה. ושניה שאין לה מזונות, אפילו לאחר מיתה קאמר. ותדע לך דהא תניא (בתוספתא שם) אלמנה יש לה מזונות ושניה אין לה מזונות ואוקימנא בגמרא תניא יש לה לאחר מיתה, אלמא שניה דאין לה אף לאחר מיתה קאמר.
גמרא. והא כולה פרקין נמי עשה ולא תעשה: פירש רש"י ז"ל מאי טעמא דהא נפקא לן בפרק ב (לעיל כ, א) מועלתה יבמתו השערה, ואינו מחוור בעיני דהא איתותב ההיא טעמא התם ואוקי רבא (שם כ, ב) טעמא משום גזרה דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכן עיקר.
וכי תימא קסבר האי תנא נשואין הראשונים מפילין: מסתברא דאפילו למאן דאמר נשואין הראשונים מפילין לא שרי בכי הא, דהא נבעלה ונתאלמנה, ולא גרע נתאלמנה לאחר נשואין הראשונים מבגרה תחתיו דהיא מקודשת עצמו ממש שהיא אסורה לו. ותדע לך עוד דאם איתא מאי קושיא מחלל שנשא כשרה דלא אמרינן נשואין הראשונים מפילין, דההיא לכולי עלמא אי אפשר להתירה דהא נבעלה לפסול לה, וכל שנבעלה לפסול פסלה ואפילו מתרומה דבי נשא. אלא אורחא דמלתא קא מקשה, כלומר וכי תימא קסבר האי תנא דנשואין הראשונים מפילין ואפילו בכהאי גוונא, הרי חלל שנשא כשרה דלא אמרינן, ואי נסיב כי ארחייהו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. קשיא לי בשלמא ישראלית שנשאת לשלישי אסורה לשני אלא שניה לשלישי אמאי, והלא קהל גרים לא איקרי קהל ומצרי שלישי מותר הוא במצרית שניה, ורב פפא דאתקיף לה אליבא דמאן דאמר קהל גרים לא אקרי קהל קא מתקיף, וכדאמר מותרות לאלו ולאלו גיורות. וניחא ליה דהא דקאמר הכא ואסורות ליבמיהם לאו למימרא שיהיו אסורות שתיהן ליבם, אלא דמשכחת בהו מותרות לבעליהן וחדא מינייהו אסורה ליבם ומותרת לבעל, וחדא אסורה לבעל ומותרת ליבם. ותדע לך דהא אסורות לאלו ואלו איילונית דקאמר על כרחין ישראלית איילונית שנשא לשלישי אינה אסורה לבעל, אלא משום שני דאסורה לו אותה שנשאת לו ואסורה להתיבם לשלישי משום דאינה בת יבום קטנה.
וכל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרה מהכא נפקא מדרב יהודה נפקא כו': ואי קשיא לך ת"ל משום דהא איכא ולפני עור לא תתן מכשול. איכא למימר דאין ללקות. עליו משום לאו המיוחד בה מהדרינן ולפני עור לא תתן מכשול אינו מיוחד בה. הרמב"ן נר"ו (ד"ה הא).
שניה לבעל ולא שניה ליבם יש לה כתובה מיבם או לא: פירוש בשכנסה הא לא כנסה פשיטא דאין לה, דאפילו כשרה לבעל וליבם אין לה כתובה מיבם אף על פי שאין נכסים לבעל אלא אם כן כנסה יבם, דהא יהבינן עלה טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ודוקא נמי הכא כשבא להוציאה בגט לאחר שבא עליה, אבל אלו רצה לקיימה ודאי צריך הוא לכתוב לה דהא קיימא לן (כתובות נז, א) אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, ואסיקנא לית לה ואפילו שהה עמה כמה? ובא להוציאה אינו נותן לה כתובה אלא שאסור לשהותה מפני שביאתה כבעילת זנות. ומדאיבעיא להו שניה לבעל ולא שניה ליבם, ולא איבעיא להו שניה ליבם ולא שניה לבעל אי אית לה כתובה מבעל, שמע מינה דפשיטא להו דאית לה, דהא הכא לא אתעבידא בה איסורא כלל. ואף על גב דבעיא הוא בגמרא דבני מערבא (בפרקין ה"ד) ולא איפשיטא התם. אנן הגמרא דילן סמכינן דלא איסתפק להו כלל [1].
היכי דמי אילימא בדיתבא תותיה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה: כלומר בית דין כופין אותו להוציא ופוסקין לה מזונות ממנו.
לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה מאי: קשיא לי דהשתא משמע דבשהלך הוא למדינת הים ליכא משום טעמא דבעמוד והוצא קאי, אלא הרי היא כמזונות שאכלה אצלו דרך שתיקה שאין מוציאין ממנה, וטעמא דמלתא דכיון שלא מיחה בשעה שהלך הרי גלה בדעתו שרוצה לזונה ולהתנהג עמה כבעל. אלא דאיסתפקא לן מטעמא אחרינא אי קנסינן לה כל שבא לבית דין לגבות ממנו ואפילו מזונות שלותה ואכלה מכבר, כדי שתהא נזונת אצלו ולא תתעכב ותיתיב. ואלו לקמן אמרינן איכא דאמרי יש לה, כלומר בשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה. ואקשינן והא בעמוד והוצא קאי, ומאי קושיא והא בשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ליכא משום טעמא דבעמוד והוצא, אלא הרי הן כמזונות שאכלה אצלו דרך שתיקה, אלא הוה ליה לאקשויי והא מעכביה גביה ויתבה יש לומר דהכא לרווחא דמלתא קאמר, כלומר בשהלך למדינת הים אפילו תמצא לומר דלית בה משום טעמא דבעמוד והוצא במזונות שכבר אכלה, מכל מקום הא איכא משום שמא תתעכב גביה ותיתיב. ואפשר דכי אהדר לה לית לה מהאי טעמא נמי הוא דאפילו במזונות שכבר אכלה כיון שהן צריכין גוביינא איכא משום דבעמוד והוצא קאי, כלומר כיון שאלו בשעה שלותה אותן באו לבית דין לא היו מוציאין ממנו מההוא טעמא, השתא נמי שלותה ובאתה לגבותם אין מוציאין ממנו.
והתניא יש לה פירות: לאו ר' אלעזר קא מקשה ליה דאם כן מעיקרא מאי קמיבעיא ליה, אלא תלמודא הוא דקא מקשה הכין.
הכי גריס רש"י ז"ל מפני שהוא פסול וכ"מ שהוא פסול והיא פסולה לא קנסו אותה בכתובתה: ופירש הוא ז"ל שהוא פסול כדתנן בבכורות (מה, ב) כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה. וכיון שהוא פסול לא צריכינן למקנס ולמגדר מלתא דממילא שבקא ליה כיון שהוא נפסל על ידה שיש קטטה בניהם. וקשיא לי דהא אמרינן לקמן דבר אחר מאן קתני לה, איכא דאמר רשב"א קתני לה ומה טעם קאמר מה טעם אמרו כל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובתה מפני שהוא מרגילה. אלמא כל ששניהם שוין בפסול כפי פירושו הוא מרגילה ואינו חושש. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש כל שהוא פסול והיא פסולה כלומר, כל שהולד פסול והיא פסולה ואהיא פסולה וולדה פסול דקתני בברייתא קאי.
מאי בינייהו: כלומר בין הני תרי לישני, ואם תאמר חלוצה איכא בינייהו דלמאן דאמר דאורייתא הא לאו דאורייתא ומפסדא לה, ולמאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא הוא מרגיל לה ואית לה. יש לומר דלמאן דאמר מפני שהוא מרגילה משמע להו דלא תלי טעמא כלל בדאורייתא ובדרבנן, אלא עיקר טעמא שהוא מרגילה והיא מרגילתו, ואיכא דאורייתא דמפסדא לה לכתובה, ומשום הכי קא בעי היכי אשכחן דאורייתא ומפסדא לה משום שהיא מרגילתו, אי נמי איכא למימר דמאן דאמר אין דברי תורה צריכין חזוק סבר דחלוצה נמי אינה צריכה חזוק, דכיון דחלוצה מגרושה מרבינן לה הכי משמע להו לאינשי דחלוצה כגרושה ומיבדל בדילי מינה כגרושה כנ"ל.
ולר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה: ואם תאמר לימא בעולת עצמו איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, מאן דאמר הוא מרגילה הא היא מרגלא לה שאין הולד חלל, וכן היא עצמה אינה מתחללת כיון שסופה להיות בעולה תחתיו וכדמשמע בפרק הבא על יבמתו (לעיל ס, א). ויש לומר דרב דאמר התם בהבא על יבמתו (נט, ב) גבי בעולת עצמו מוציאה בגט לא פשיטא לן, אלא סלקא דעתך אמינא השתא דאם נשא נשוי דקתני התם לגמרי קאמר ומקיימה הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו ויש לה כתובה כדאיתא התם הרמב"ן נר"ו. ולי נראה דאפילו לרב אינה אסורה לו דבר תורה, שאלו היתה אסורה לו משום בעולה אף היא, ולדה היה חלל לר' אליעזר בן יעקב שעושה חלל אפילו מחייב עשה, ומאי שנא בעולת עצמו ומאי שנא בעולת חברו זו וזו בעשה, וכבר כתבתי יותר מזה במקומו בפרק הבא על יבמתו בס"ד (נט, א ד"ה אילימא, ועיין רשב"א כתובות ל, א ד"ה איכא בשם ר"ח).
מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו: כלומר, שהחזירה לביתו אחר שרחקה ובא עליה. קשיא ליה דהכא בין למר בין למר לית לה, דהא כיון שהחזירה ובא עליה שוב אינה שותה, כדקיימא לן (סוטה מז, ב) מדכתיב ונקה האיש מעון ודרשינן בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין מים בודקין את אשתו. וכיון דאינה שותה אינה נוטלת כתובתה. דהא קיימא לן כבית הלל דאמרי (שם כד, א) מתו עד שלא שתו כיון שאינן שותות אינן נוטלות כתובתה. (הזעצער: לכאורה צריך להיות כתובתן) ואם תאמר דהכא כיון שהחזירה ובא עליה הרי זו כאלו אין הבעל רוצה להשקותה שנוטלת כתובתה, אי נמי בשכתב לה כתובה אחרת אכתי קשיא לי מאי קא מקשינן ולר' מתיא בן חרש דאמר אפילו בא עליה בעלה בדרך עשאה זונה הא לא מרגלא ליה, ופרש"י ז"ל לא מרגלא ליה דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא מכהונה. ומאי קושיא דלמא נטמאה וניחא לה דלא תשתה כלל ומרגלא ליה כדי שיבא עליה ולא ישקנה.
אלא אמר מר בר רב אשי סוטה ודאי איכא בינייהו: דלמאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא ואית לה ולמאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה. דמשעה שזנתה נפסלה בין לכהונה בין לתרומה דבי נשא. ובדין הוא דלוקמה בספק סוטה ישראלית ובשגרשה והחזירה דההיא ודאי היא מרגלא ליה, דמשעה שגרשה נפסלה לכהונה ולתרומה דהא בת ישראל היא, אלא דניחא ליה טפי לאוקמה בסוטה ודאית. ופירש רש"י ז"ל (בד"ה סוטה ודאי) שאין הולד ממנה ממזר ואפילו לר' עקיבא כדאמרינן בפרק החולץ (מט, ב) הכל מודים בבא על הסוטה ועל הנדה שאין הולד ממזר מפני שתופסין בה קדושין. ושמעינן מינה דולד סוטה מן הבעל כשר לגמרי ואפילו מדרבנן, שאלו היה ממזר מדבריהם בכי הא לא מרגלא ליה כדאמרינן לעיל גבי חליצה כיון דפסול זרעה מרבנן הוא מרגילה. וזה שלא כלשון ראשון של ר"ח ז"ל. אבל בלשון שני כתב ר"ח ז"ל שהולד כשר לקהל ומיהו אף ללשון שני משמע דהולד מזוהם לכהונה ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר. דאם איתא דמזהמין את הולד הא לא מרגלא ליה.
הא מני ר"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתניא כו': ופירש רש"י ז"ל דמדקתני תרומה לכהן ומעשר ללוי, משמע מעשר דומיא דתרומה מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר, אף מעשר ללוי אכילתו כנתינתו ללוי ולא לזר, דאי לאו הכי למאי קתני תרומה. ועוד מדקא מהדר ליה ר' אליעזר לשון התר מכלל דר"מ נמי באסור והתר קא מיירי. ואינו מחוור דאי מטעמא קמא מ"ש דמוקי לה כר"מ לימא ר' עקיבא היא דאיהו נמי הכי תנא כדתניא לקמן (פו, א) בברייתא, ואנן בכולי תלמודא אר' מאיר רמינן לה ולא אר' עקיבא כדאיתא התם ולעיל בריש פרק הערל (עד, א). ודקאמר נמי משום דמהדר ליה ר' אליעזר בלשון היתר, הא מקשינן בגמרא מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר, ופרקינן אימא נותנו לכהן. אלמא משמע דלא דייקי לה מגופא דברייתא אלא דגמרא גמירי לה רב מרב עד משמו של ר"מ, וכדפירש נמי רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא טעמיה דר"מ ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דר"מ היא, הרמב"ן נר"ו (בד"ה הא).
הכי גריס רש"י ז"ל מר בריה דרבינא אמר לומר שאין חולקין מעשר בבית הגרנות, הניחא למאן דאמר משום יחוד אלא למאן דאמר משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר ולטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה, אלא גזרה משום גרושה בת ישראל: ופירש רישא כדאוקימנא באכילה ממש ור"מ היא, וסיפא בת לוי לכהן ובת כהן ללוי דקתני גבי מעשר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות בלא בעלה, והוא הדין לנשואה. ולקמיה פריך אי הכי אפילו נשואה נמי הניחא לאמן דאמר משום יחוד וכו' אלא למאן דאמר משום גרושה הכא מאי גזרה איכא בבת לוי שנתארסה לכהן אטו אי מגרש לה כהן מי לא אכלה במעשר פילו כי שקלה בדין שקלה ושפיר קא אכלה. ולטעמיך כלומר דמותבת אמתניתין לגבי מעשר התם נמי דקתני אשה אין חולקין לה תרומה על הגורן ולא פליג בין בת כהן לבית ישראל למאן דאמר משום גרושה אמאי לא וכי גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה, ואם תאמר לפי פירוש זה מאי קא פריך אמתניתין גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר, דדלמא הכא לאו משום יחוד ולא משום גרושה נגעו בה, אלא משום פסול דהואיל ומתניתין ר' מאיר היא דאמר מעשר ללוי ולא לכהן, בת כהן שנתארסה ללוי הארוסין פוסלין אותה מן התרומה כתב כהן שנתארסה לישראל, ואין מכשירין אותה לחלוק לה מעשר בבית הגורן. ובת לוי שנתארסה לכהן הארוסין אין מאכילין אותה בתרומה מדעולא, כבת ישראל שנתארסה לכהן ולא נכנסה לחופה ופוסלין אותה מלחלוק לה מעשר בגורן, ויש לומר כיון דמעשר מותר לכהן אין האירוסין פוסלין בו, דאין האירוסין פוסלין אלא בדבר האסור לו באכילה כתרומה לזרים, אבל מעשר המותר לכהן חולקין אפילו לו לכתחלה משום אשתו כענין שאמרו לענין מתנות במסכת חולין (קלב, א) רב כהנא שקיל בשביל אשתו.
אבל הגאונים ז"ל גורסין לומר שאין חולקין לה תרומה ומעשר בבית הגרנות, הא ניחא למאן דאמר כו' אלא למאן דאמר משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה, ועוד גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר, אלא גזרה משום גרושה בת ישראל. והכי פירושו סיפא דמתניתין דקתני בת כהן ללוי לומר שאין חולקין לה תרומה ומעשר בבית הגרנות והוא הדין לנשואה. ואקשינן אתרי בבי דסיפא דאטו גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה, כלומר וכל שכן במעשר אם כן בשנתארסה ללוי מפני מה אין חולקין לה דהא ליכא למיגזר כלל משום דלמא יהבי לה כשהיא גרושה דהא שפיר קא אכלה. ואי אמרת מכל מקום ידי נתינה לא יצאו ומשום הכי גזרינן, הא מתניתין בתר דקנסינהו עזרא נשנית, ולכולי עלמא מעשר אף לכהן. ועוד בת לוי לכהן נמי אמאי אין חולקין לה במעשר, דאטו כי נתגרשה מי לא אכלה במעשר. ופרקינן דסיפא משום גזרת גרושה בת ישראל היא דאינה אוכלת לא בתרומה ולא במעשר, וכל שכן דידי נתינה לא יצאו.
דהדרא אכלה בשביל בנה מנא לן: פירוש דהדרא אכלה הוא דקא מיבעיא ליה, אבל דאכלה בשביל בנה מעיקרא לא מיבעיא ליה, דפשיטא ליה דאכלה מדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דרשינן (נדה מד, א) קרי ביה הם יאכילו [2]. והקשה הר"א ז"ל וכי מי הכריחו לדרוש כן והלא צריך היה הכתוב לאומרו כדאיתא בגטין (מג, א) אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כל שכן, אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו כסף מנין אף על פי שאינו שוה כלום ת"ל ויליד ביתו. ולא העלה תירוץ לקושיא זו. אבל הרמב"ן נר"ו תירץ דפסוק מיותר לידרש הוא, דאם כן ליכתוב רחמנא קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו אי נמי קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו, הם יאכלו בלחמו ודאי קרא יתירה היא, וקרי ביה יאכילו. ויליד ביתו דרשינן ביה תרתי לעבד שאינו שוה כלום שאוכל, ולזרעו שמאכיל.
כוליה קרא ובת יתירה הוא: פירוש ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה, ולרבות בת ישראל שאוכלת בשביל בנה שאם נשאת לישראל ומת בלא זרע ממנה שחוזרת לתרומה דבי בנה כהן. ואם תאמר והא מיבעיא ליה לדרשא אחריתי כדדרשינן מינה בפרק אלמנה לכהן גדול (לעיל סט, א) מי שיש לו אלמנות וגרושין בה יצאו גוי ועבד שאין להם אלמנות וגרושין בה, ולומר דאפילו כי אין לה זרע מהם פסולה. ופרכינן התם ואימא מי שאין לו אלמנות וגרושין בה אף על גב דלית לה זרע תיכול. ושנינן אם כן רבויי לויה וישראלית למה ליה. ואמאי הא מיבעי ליה לרבויי לויה וישראלית שחוזרת במי שיש לו אלמנות וגרושין בה שאוכלת בשביל בנה. יש לומר דמרבויא דקרא קמא משתמע דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר. ואף על גב דדרשינן מינה כגון שנבעלה לפסול לה פסלה אפילו הכי אי נמי כתיב בתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה, ממילא שמעינן מינה לבת ישראל שחוזרת [ואוכלת] בשביל בנה. ותרתי שמעינן מדכתב רחמנא רבויא [ובת] גבי איש זר הלכך ובת תנינא קרא יתירה הוא למדרש מיניה פסול לויה וישראלית מגוי ועבד ואפילו מן הכהונה הרמב"ן נר"ו.
- סלקי פרקא בס"ד