חידושי הריטב"א על הש"ס/מכות/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
ריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו הן הגולין: ואית דגרסי ואלו וליכא קפדא בהא דהתם בפ"ק דשבת (דף יג) שייל בגמרא אלו תנן או ואלו תנן משום דהתם איכא למשמע דקאי אדלעיל או דקאי אמאי דבעי למיתני אבל הכא פשיט' דקאי אמאי דבעי למיתני דבפירקן דלעיל לא איירי מידי בדין הגולין אלא משום דקתני במתני' קמיית' מעידנו באי' פ' שחיי' גלות פתח הכא בפ' דיני הגולין ניחא. ואי גרסי' ואלו נמי בעי הכי לומר בפירקא דלעיל פרישנא דין הנעשין זוממין דפתחי' ביה ואלו הן הגולין שמעידין עליהם שחייבין גלות וזה ברור. וכללא דפירקן דכל שוגג קרוב למזי' או שהיה אנוס אינו כן בגלות כי האונס לא מחייב גלות ומי שהוא קרוב למזי' לא מיפטר ולית לי' כפרה בגלות ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו אף כל זמן שלא יצא חוץ לתחומו כדבעינן למימר והיינו דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כלומ' בסתם שגגה שאין בה לא אונס ולא צד זדון:
היה מעגל במעגיל' וכו’: טעמא כך מפרש בגמרא דלא מחיי' גלותא לא במה שהוא דרך ירידה כדכתיב ויפל עליו וכדאיתא בגמ' והתם מפרש כללא דסיפ' לאתויי מאי:
גמרא מזי' פשיטא בר קטלא הוא: פי' ואע"ג דלא מיקט' כגון דלא אתרו ביה או דהוה שוגג קרו' למזי' אינו בן גלות. אימא פרט לאומר מותר. פירש"י ז"ל כסבור מותר להרוג ישראל וכן הלשון הזה מתפרש בכל מקום. ואיכא דקשי' להו דא"כ היכי ממעט מבשוגג דהא גבי שבת וגבי קרבן ע"א ושאר עבירו' כתיב בשגג' על קרבנם ואפ"ה אמרי' בפ"ד מיתו' ב"ד וכן בפ' כלל גדול דאומ' מות' שוגג וחיי' קרבן. ויש מתרצין דשאני הכא דכתיבי בשגגה טובא וכתי' נמי בלא ראות ובלי דעת לומר דבעינן שוגג גמור אבל התם בשגגה דכל דהוא סגי ואומר מותר שגגה כל דהוא היא. עוד תירצו דהתם מיירי בשאינו עוקר כל הגוף דידיע לשבת או לע"א ודכותב לעשה או לאו או בתחומין לשבת כדאית' התם שאם אמר מותר לגמרי פטור מקרבן והכ' בעינן לומ' שאומ' מותר לגמרי שאין יודע בו שום איסור. כל זה לפירש"י ז"ל אבל אחרים פירשו דאומר מות' האמו' כאן ובכולה פירקין ל' אחר הוא והוא מן הלשונו' שבתלמו' שפירושו מתחלף והכא בעי' לומר שהוא אומר מותר בהריגה זו כי היה סבור שהי' כותי או בהמה ונמצא ישראל. וכ"ת היינו פרט לשאין מתכוין דאמרי'. י"ל שאינו דומה לההיא שטעה מגוף לגוף שמתכוין להרוג אדם זה והרג את הבהמה אבל הא דרבא הטעות היה באותו גוף עצמו שהרג שהי' סבור שמותר להרגו. והביאו ראיה לפי' זה ממאי דאמרי' לקמן בפירקין דפליגי רבא ורב חסד' אומר מותר ואמרי' ואזדו לטעמייהו דאי פליגי בסבור להרוג את הבהמ' ונמצא שהוא אדם כותי ונמצא ישראל ואמרי' תו עלה מ"ם אומר מות' אנוס ומ"ס אומ' מותר מזי' הוא. ומיהו רש"י ז"ל פי' לק' דהא דאמרי' התם ואזדו לטעמייהו בעיק' טעמ' דקים לן שאין אומר מותר ממש כפירש"י ז"ל בדין סבור בהמ' ונמצא אדם כותי ונמצא ישראל ומש"ה תלינן לפלוגתא דסבור בטעמא דאומר מותר ודכותא בתלמו':
אל. אביי לרבה אומר מותר אנוס הוא: פי' והיכי קרי ליה תנא מזי'. ה"ג שאני אומר אומר מות' קרוב למזי' הואר. פי' ולקרוב למזי' קרו מזי' לפי שדינו כמזי' לפי' רש"י לפי שהיה לו ללמו' ולא למד לפי' השני לפי שהיה לו לראות ולעיין מהו:
אם בפתע פרט לקרן זויות: פירש"י ז"ל בפתע כמו בתכף כתרגומו והוא לשון סמוך כדאמרין תכף לסמיכה שחיטה ולא חייבו הכתוב גלות אלא בשהיו סמוכין זה לזה כשהרגו כלומ' שבא עליו פתאום ולא ראהו הנהרג שישמור ממנו וכגון שהיו שניהם בתחלת קרן זוית זה בא מכאן וזה בא מכאן ועד שפגעו זה בזה ונהפך זה והרגו לא ראו זה את זה ולאפוקי אם הרגו בסוף קרן זויות כי כשהיה בא ההורג מדרך לקרן צפונית מזרחית ופניו למזרח והלה בא מצד דרום לצד מערבית צפוני' זו פניו לצפון הי' הנהרג הזה רואה את ההורג קוד' שיראנו והנהרג היה יכול להשמר וכשלא נשמר נמצא שהוא פושע ונעשה ההורג אנוס וכן פי' רב"מ הלוי ז"ל ומעת' נמצא תירץ למה שבא למדרש אם בפתע שהרגו בקרן זוית ואלו הכא אמרי' פרט לקרן זוית וקשיין אהדדי אלא דהכא תירוצא דהא דהכא בסוף קרן זוית דלא הוי פתע שלא היו סמוכין זה לזה וההיא בתחלת קרן זוית שהיו סמוכין זה לזה והוה לי' פתע וכדפרישו ז"ל:
בלא איבה פרט לשונא: ואיכא למידק בהדי' כתיב והוא לא שונא לו ולא אויב לו וכל הני למה לי. ויש מתרצים דאצטריכו למעוטי אויב מג' מיני הריגות האמורו' בפרש' כלי עץ יד וכלי אבן וכלי ברזל ולענין ההורג במזי' גמור יש הפרש לענין אומדנ' בין זה לזה כדאית' בסנהדרין ואמרי' התם דלא גמרי מהדדי. ושמא יש לתלו' זדון או אונס בזה יותר מזה ודלמ' הוה אמרי' היכ' דגלי קרא בלחו' גלי היכי דל גלי לא גלי להכי כתבינהו כולהו ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דאיצטריכו כולהו משום דבשונא ההורג בענין שנרא' לעדים שהי' שוגג בשא' בני אדם שאינו אויב יש ג' אומדנו' יש שאדם יכול לדון יותר שהרג לדעת ועשה עצמו כמי שאינו יודע ויש שהדעת נוטה יותר שהרג שלא לדעת ויש בינוני שקר' לדון זה כזה ואי לא כתה אלא חד שונ' הוה מוקמי' באותו שנוטה יותר שהרג לדעת איצטריכו אידך למעוטי מגלו' אפילו הבינוני ואפילו אותו שנראה יותר שהרג שלא לדעת ולר"ש דאמר לקמן דבמקו' שיכול לומר שלא לדעת הרג גול' טעמי' משו' דסב' דאדרב' להכי כתב רחמנ' שונא טובא לומר שיהיה עד שיהיה הדעת נוטה לשונ' יותר לדון שלדע' הרו' וזה נכון מאוד:
הדפו ששדחפו בגופו: פי' בלא מתכוין ואפ"ה אמר רחמנא דהאי שוגג הואולא אנוס ולא מזי' ופרושא דהדפו אשמועינן תנא והא דפרישת בלא מתכוין לאו מלישנא דהדפו והא כתיב ויגש גחזי להדפה אלא כל דחיפה בגוף נקראת הדיפ' הלשון הקדש והכא דכתיב גבי בפתע בלא איבה משמ' שלא במתכוין והתם דכתי' ויגש גחזי להדפ' משמע כמתכוין וזה ברור בעצמו:
בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלך לצד אחר: פי’ שהוא פטור מגלו' דצדיה לשון צדוד יה ואמר הכתו' אם הרגו בלא צדי' גולה הא אם הרגו בצדו' אינו גולה דאנוס הוא. ואשר לא צדה פרט וכו' ואע"ג דהאי קרא לא כתיב הכא בהאי פרשה דפתע בלא איב' דדרשי' לעיל ואשר יבא את רעהו ביער דדרשינן בסמוך אלא הוא כתוב בפ' ואלה המשפטים משום דהוי חד עניינא עם בלא צדיה וזה ממעט הורג בצדוד ימין או שמאל וזה מדבר מצדו' משלמטה למעלה אייתינהו תרווייהו כחדא ואי לא כתיב אלא חדא לא הוי ממעטינן אלא צדו' מימין לשמאל או משמאל לימין שהוא כעין אונס להכי איצטריכו תרווייהו למעט אפי' הצדו' הזה שמלמט' למעלה ולאו דמוכח חד מהני קראי צדו' ימין ושמאל יותר מאידך קרא אלא כיון דכתיבי תרי מוקי' תנא חד בחד קרא וחד באידך קרא כדאי' לדידי ואיתמפכת להי לית לן בה והכין שיטתא דתמודא בכל דוכתא:
פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ד': פי' שאינו גולה וכן פרש"י ז"ל כאן והכי היא על כרחין והא קרא בחיוב גלות מיירי כדכתי' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וקאמר ואשר לא צדה שאם לא צדה גולה הא אם צדד אינו גולה. אבל בפ"ב דב"ק (דף כו ע"ב) פירש"י ז"ל לשון אחר פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שגול' ואינו נהרג משמע לי' ואשר לא צדה אהריג' מז' דלעיל מיניה קאי דכתי' לעיל מכה איש ומתמות יומ' והוא שלא צדה שאם צדד ידו שלא לדעתו לא יומ' אלא ושמתי לך מקו'. ואינו נכון כלל חדא דהא פשיט' שאינו נהרג כיון שלא היה מזיד גמור ועוד דלא משמ' דקאי ואשר לא צדה אלא לגופיה לדקרא דכתי' צדה:
בעי מיני ר' אבהו ורכו' עליה או ירידה היא: פרש"י ז"ל בתר דידי' אזלינן ועליה היא או בתר שליבא אזלי' וירידה היא א"ל כבר נגעת בעליה שהיר צורך יריד' פי' דקתני לעי' שהוא גולה. וא"ת מדאמר לי' ר' יוחנן הכי להדיא משמ' דר' אבהו ידע לה למתני' ולעיל במרים הגרזן א"נ במושך בחבל דידיה למטה כדי להעלותה דלי למעל' וא"ל ר' יוחנן שאף זה בכלל מתניתא דלעיל והיינו דמותבינן לר"י בסמוך ממתני' למתניתא ולא מוקמינן מידי אמתני' לעיל. וזה ברור:
ולטעמיך כל שבדרך ירידתו גול' לאתויי מאי: פי' במאי מוקמ' לה בהאי עניינא דשליב' דמשמע לן דהני תרי כללי בחד סגנונא אית לן לאוקומינהו דומיא דרישא דמתני' שהחיו' והפטור בדבר א' דהיינו מעולה אלא שזה דרך עליה וזה דרך ירידה אלא ודאי דתרווייהו לאיתויי קצב שהיה מקצב חד לפטורא וחד לחיוב' וכדתניא וכו' דתני חדא וכו' עד ולא קשיא וכו' וכללא דמילתא דבקצב המקצ' יש יריד' לפניו וירידה לאחריו ועליה לפניו ועליה לאחריו וכל שביריד' גולה בין לפניו בין לאחריו וכל שבעלי' אינו גול' דכתי' ויפל עליו מאן דמחיי' בשתיהן איירי בעליו' ומאן דפטר לפניו וחיי' לאחריו איירי ביריד' דלאחריו ויריד' דלפניו וכדמפר' ואזיל:
דכ"ע עליה היא: פי’ ותרווייהו דלא כר' יוחנן ובריתא דלעיל במרים בגרזן או במורי' החבל להעלות הדלי כדפרישנא לעיל:
הא דאיתלע והא דלא איתלע: פי' רש"י ז"ל כי איתלע הוי ירידה כיון שנכפפת לאלתר מיד שהוא מעמי' אפי' רגלו אחת עליה וכן לא איתלע הוי עליה שהרי אינה נכפפת עד שעמדו שני רגליו עליה והיה עולה לגמרי. זה דרך פירש"י ז"ל למבינו. ועל הדרך הזה מתפרשת אידך אוקמתא דכי לא מיהדק הוי יריד' שהרי נכפפ' מיד שהניח רגלו אח' כלל דלא הויא עליה וכי מיהדק אינה נכפפ' עד שכל גופה עליה הלכך ואע"ג דהא והא לא קטיל אלא בירידה וכפיפה מ"מ הא חשיבא עליה והאחשיבא כירידה כנ"ל לדרך פירש"י ז"ל אבל יש שפי' דתרווייהו ירידה דהא ירידת שליבה הוא דקטלא אלא דכי איתלע שגגה או לא מיהדק הוי שגגה קרוב למזי' שאינו גולה ומיירי בהתלעה ניכרת מבחוץ דומיא דלא מיהדק שהיה ניכר לו ולפיכך נדון בקרוב למזי' ואפשר דבהני תרתי אוקמתי בתרייתא לא סתרי דר' יוחנן כלל דמוקמינן לדר"י בדלא מיתלע ומיהדק כסתם שליבה והכין עדי טפי דלא לשויה פלוגתא בין האי ברייתא לר' יוחנן ואע"ג דמעיקרא הוה אמרינן דכ"ע עליה היא לאוקומינהו דלא כותיה דרך התלמו' לעשות אוקמתות כן כזו פעמים לסתור ופעמים לסיוע וכיון דשקלא וטריא בעלמא היא קי"ל כר' יוחנן כיון דליכא מאן דפליג עליה בהדיא:
רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב: פי’ בחירק תחת הנו"ן ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן פי' בקמץ הנו"ן. ופרש"י ז"ל דלר' דדריש מסורת משמע לי' ונשל בחיריק מדלא כתיב א' בין הנו"ן והשי"ן הלכך דרשינן ונשל שהוא פועל יוצא שהברזל מנשל חתיכה מן העץ המתבקע. והקשו עליו דלפי דקדוק הלשון אין מקום בשום פועל קל שיהא א' או ה"א באמצע דהא ונפל כולהו בלא ה"א ואל"ף וכן ונשל גוים רבי' מפניך. לכן הנכון דודאי אפי' לי המקר' אין מקום להיות א' או ה' בנתים ומדרש מסורת אינו אלא שניתן מקום לאדם לומר בין בקמץ בין ונשל בחיריק כמו ונפץ את עולליך ונקף סבכי היער וכיוצא בהם וכיון דאיכא למידרש ונשל בחיריק דרשינן לי' מהכרע' הכתוב שלא נאמר ונשל הברזל מעצו דעלה סמכינן נמי השתא את דההיא לאו הכרחה הוא לחודיה אלא שעושה הכרע במסורת לימד ונשל הברזל בחיריק ובהא מיתרצא לן אחריתי הכי אמר רב דטעמא דר' משם מסורי' דהא מתניתא תלי טעמא מדלא כתיב מעצו ולא משמע מלישנא דר' חייא בר אשי דהא דרב אתא לאיפלוגי על מתניתא מדלא פריש ליה תלמודא ומדלא אמרינן רב חייא בר אשי אמר רב אלא ודאי כדאמרינן דתרווייהו צריכי אהדדי ורבנן דאמרי יש אם למקרא ונפל קרינן משמע פועל עומד כפשוטו שהברזל מתנשל מן העץ שעומ' בתוכה ומעתה מאי דלא כי' מעצו אינה הכרע לבדה. וא"ת והא ונשל גוים רבים דכ"ע דרשינן מקרא והוי פועל יוצא שהקב"ה מנשל את הכותים ממקומ' מפני ישראל. וי"ל דשאני הכא דלא כתיב ביה מ"ם והכא נמי אילו כתיב ונשל הברזל את העץ או ונשל הברזל העץ שפיר הוה משמע פועל יוצא אבל כי כתיב ונשל מן העץ וקרינן בקמץ לא משמע אלא פועל עומ'. כך הנכון בעיני בשמוע זו יותר מכל מה שפירשו בו. ובירושלמי נתנו טעם אחר למחלוקות ר' ורבנן דגרסינן התם טעמיה דר' נאמר כאן נשילה ונאמר להלן נשילה כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשיר' טעמא דרבנן נאמר כאן נשיל' ונאמר להלן נשילה ונשל גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה ע"כ. ונראה הפי' דר' דריש לי' מלשון כי ישל זיתך שהוא דבר שנעקר ממקום חיבורו מתחלת ברייתו והיינו העץ מתבקע שיוצא הבקעת ממנו. ורבנן דדרשי ליה מלשון ונשל גוים מה להלן לשון הכאה שהקב"ה מנשל כותי' מפני ישראל אף כאן מכה שהמכה מנשל הברזל מן העץ כי ונשל מוסב על המכה שהוא האדם כמו ועשה בצלאל ומשמע דלא אזיל בשיטתא דגמ' דילן כלל ואפשר דהתם נמי דמסורת דרשינן לומר ונשל בחיריק ודגשות השי"ן דאי לא הכי שביק למידרש ליה מן ונשל גוים ודריש לי' מן ישל זיתך דהא למאן דדמי ליה טפי אית לן לדמוייה כדאמרי' גבי שיבה וביאה אלא ודאי דמשו מסורת עבי' ליה ונשל בחיריק כדאמרן וכיון דהכי ודאי טפי דמי לכי ישל זיתך ורבנן סברי דלי' לן אלא מקרא ומעת' אין לדרוש אלא כמו ונש' גוים דדמי ליה טפי מה להלן מכה אף כאן מכה. כנ"ל:
היינו דקא"ל ועוד: תמיהא מילתא אם הטעם הראשון אינו אמת דר' לית ליה למדר' מסור' היכי שייך לומר עליה ועוד. וי"ל דר' הוה אמר מעיקרא דאע"ג דבכל התורה דרשינן מקרא הכא דרשי' מסורת מדלא כתי' מעצו ומיהו כשתמצ' לומר שאין בו הכרע לחלוק זה משאר כל התור' שאנו דורשין מקרא יש לנו אחרת שילמו' סתום מן המפור' נאמר עץ למט' וכו':
מהו דתימא לר' ככח כמו דמי: פי' מדלא דמי לעץ המתבקע דהת' כשהקסם מתבקע מן העץ בכחו עדיין הברזל המשילו בידו של מכה מה שאין כן בזה שכבר יצא פסא מידו של מכה קמ"ל דסוף סוף בכחו הרג בהו המכה ולא שני לן בינייהו:
אלא כח כמו לר' היכי משכחת לה וכו’: פי’ לאו קושי' היא דהא לא אשכחן לר' בשום דוכתא דאמר כלום בכח כחו ענין זה עד דנפרוך היכי משכחת לה אלא דכיון דאיתיה בעינן לברורי משום דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי כדאי' בפ"ק דב"ק וכן בפ' הנחנקין:
הא דתנן אם יש רשות לניזק ליכנ' שם גולה: איכא למידק מהא דאמרי' בפ' המניח (דף לב ע"ב) הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה לו על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב ואמרינן עלה א"ר אסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלו' משום דהוה ליה שוגג קרוב למזי'. ותירץ רבי' הרמב"ן ז"ל דהאי דהכא מיירי שיש רשות לניזק ליכנס שם בכל עת שירצה והוא נכנס תדיכ בכל עת אבל אין זה יודע באיז' שעה הוא נכנס הלכך לאו קרוב למזי' הוא דלא הוי האי מסיק אדעתיה דליעול השתא אבל התם מיירי שנתן לו רשות ליכנס עתה ונכנס היה לו לשמור ידו שלא יזיקנו ומדלא נשמר הוי ליה שוגג קרוב למזי':
כסותר את כותלו לאשפה: ואוקימנא דסותר אותה ביום דלא שכיחי בה רבים אלא דאיכא דמיקרי ויתיב ולפ"ז הוא משמע דהמדרינן ממאי דאוקימנ' בסותר את כותלו בלילה ולא משמע הכי לישנא דהוה לן למימר אלא לכך י"ל דהשתא אתינן לפרושי דהא דאמרן בסותר את כותלו בלילה לא שסותרה בלילה אלא שסותרה במקום העשוי לתשמיש בלילה:
אי דלא ששכיחי ביה רבים אנוס הוא: פי' לאו דוקא נקט רבים דהא ודאי אי לא שכיחי בה רבי' ושכיחי בה אפי' מיעוט לאו אנוס הוא וכדמוכח ממסקנ' דאמרי' ואיכא דמיקרי ויתיבי לשון ואיכא משמע דמיעוטא הוא ואפ"ה דוקא דמיקרי ויתיבו לא שכיחי אלא ודאי לאו דוקא נקט רבים והכי בעו לומר אי דלא שכיחי בה אינשי אנוס הוא ואגב דנקט מעיקרא דאי שכיחי בה רבים מזי' הוא נקט להך גיסא אי דלא שכיח בה רבים ומיירי דלא שכיחי אפי' מיעוטא. ואפשר נמי לומר דנקט רבים לומר דלא הוה סמוך לרשו' רבים בקרן זויות סמוכה לרה"ר כי היכי דלדחוק חד מן הרבים ולא שכיחי התם:
והא דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר: לאו פלוגתא היא דהאי מקרא נסבי לה בברייתא דתנו לה רבנן אלא לפי שלרבי אליעזר בן יעקב חידש אותה תלי לה בדידיה וכדתני בברייתא תנו רבנן ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב ומיהו אפילו כשתמצא לומר דפליגי רבנן ההאי דרשא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה:
ורמינהו ומצא פרט למצוי: פי' גבי מוכר שדה אחוזה כתי' והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וכדדרשינן ומצא השתא שאם הית' גאולתו זו מצויה אצלו כשמסרה אין כופין את הלוקח למחזירה לו. והא דאמרינן שלא ימכר ברחוק ויגאל בקרו' ברעה ויגאל ביפה לרבותא נקטינן לה דאפילו להא דאורחא דאינשי למיטב' הכי משום דאית ביה הרוחה לא מיהדר ביה וכ"ש למכור בקרו' או יפה בשביל רחוק או רע ואפי' שוה בשוה:
התם מעניינה דקרא והכא מעניינה דקרא: פי' דלשון ומצא שפיר משמע בין מעיקרא בין השתא ועניינא דקרא מכריע כי שמעינן ליה בדוכתיה וכדמפרש ואזית. ובשלמא אשכחן כי האי גוונא גבי כי ימצא דגבי עגלה ערופה דפליגי בהדרשי דדרשינן כי ומצא חלל פרט למצוי שאם היה מקום כותים או עיר הסמוכה לספר אין מודדין ואלו בפ' הנחנקין (דף פו) גבי כי ימצא איש גונב נפש מאחיו תניא הגונ' את בנו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן מ"ט דרבנן דכתי' כי ימצא פרט למצוי ואקשינן אלא מעתה הא דכתיב כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ה"נ דכי ימצא פרט למצוי ואלא כגון בית פלוני דשכיחן גבייהו ה"נ דפטירי ופרקינן אנן מונמצא בידו קאמינא הא מן כי ימצא לחוד לא, דרשינן פרט למצוי. וי"ל כי הא דהכא דכל חד וחד מעניינא דקרא דודאי כי ימצא לא משמע פרט למצוי אלא דגבי עגלה ערופה מוכחא מילתא דכיון דתלי רחמנא במדידה למיזל בתר קורבא דכל שכן היכא דמוכחא טפי דתלינן ביה וכל דאיכא כותים או מקו' סמוך לספר הא איכ' למיתלי ולישנא דכי ימצא חלל הכי משמע שימצא בחדוש וכל שהוא מקום כותים או ספר לאו חדוש הוא מה שאין לומר כן באידך דגונ' ובעלת בעל וכי מעיינת בה נמי משכחת דפרט האמור בזה ובה אינו בענין אח' אלא שהלשון א' ופירושו מתחלף דאלו בההיא דעגלה ערופה בעינן לומר דפרט שבעל עבירה מצוי במקום ההוא ובאידך דגונב ובעולת בעל בעינן לומר שהנגנב והנבעלת שבהן העשית העבירה מצוי אצל העובר עבירה לומר שהעבירה מצויה לעשות ומש"ה לא הוצרכו להקשות ולתרץ מאחד לחבירו ודשמעתין בעינן לומר שהנהרג או הפדיון ההוא היה מצוי במקום הזה או לאדם זה מקודם לכן והרי אלו ג' ענייינים חלוקים בלשון אחד ופשיטא מילתא דליכא למיפרך מהני דהכא להנהו דהתם כלל ואפילו היו מענין אחד משום דומצא לחוד וכי ימצא לחוד:
כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה הכא נמי אינה מצוה: אף הלשון זה נאמר בדקדו' והכי בעינן לומר דכיון דאם מצא חטוב אין עליו מצוה לחטו' ולא עדיף הא מהא אף כשלא מצא חטוב שהוא צריך לחטוב ולאו סגיא בלאו הכי אין החטיבה ההיא חשובה מצוה והכשר מצוה בעלמא הוא ואפי' הידור מצוה אין בזה יותר מבזה ולאפוקי האב מכה את בנו והרב הרודה את תלמודו דמפרש תלמודא ואזיל דהתם לעול' איכא מצוה וכן מתפרש אידך דאמרי' לקמן כיון דאם מצא חרוש אינו חורש שאין לנו אפילו הדור מצוה יותר לחרוש מבחרוש:
אע"ג דגמיר מצוה קאעבי' כדכתיב יסר בנך ויניחך: פי' ודייק הכי מדקאמר ויניחך ויתן מעדנים לנפשך כלומר אע"פ שאינו צריך עכשיו זה ויניחך לבסוף ויתן מעדנים לנפשך וגם התלמי' בכלל זה הוא נקרא בן כדכתי' בני הנביאים אלו תלמידיהם. וא"ת הניחא האב והרב אלא שליח ב"ד הא ודאי כדגמיר אידך ולא חטא יש עונש לשליח ב"ד להלקותו ומלקות נמי איכא מדכתיב לא יוסיף וי"ל דמההוא לא פרכינן כלל דהתם מצוה ממש איכא להלקותו כשהוא חייב בדכתי' והפילו השופט והכהו לפניו:
לאו מילתא היא דאמרי: פי' רש"י ז"ל אע"ג דקושאט קאמינא דחטבת עצים דסוכה לא מיקרי מצוה ולא דמי לאב הרודה את בנו מ"מ תשובה נצחת יותר הייתי יוכל להשיב דעל כרחין קרא לא מיירי אלא בחטבת עצים דרשות ויפה כיון ז"ל דודאי טעמא דלעיל טעמא תריצא הוא בין מאי דקאמר דחטיבת עצים דסוכה לא חשיבא מצוה בין מאי דקאמר דגבי האב את בנו ואע"ג דגמיר מצוה קא עביד וכדכתי' ולקמן אקשינן מינה והא אמרת אע"ג דגמיר מצוה קא עבי' דאלמא הכין ודאי מילתא דקושטא:
וכל היכא דכתי' אשר אי בעי הוא: וא"ת הא דכתיב גבי נשיא אשר יחטא ה"נ נימא דאיבעי חוטא וי"ל דההוא לדרשא אתא אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על חטאתו כדאיתא במס' הוריות (דף י ע"ב):
לרבות מחוסר כפורים: פי' שאע"פ שטבל והעריב שמשו אם נכנס למקדש קודם שיביא כפרתו באותן שהן מחוסרין כפרה כזב וכזבה ויולדת ומצורע חייב כרת ובודאי מיניה שמעינן לטבול יום שלא העריב שמשו שאינו מחוסר אלא הערב שמש בלבד דההוא לא חשיב טהור והאי חשיב טהור כדכתי' ובא השמש וטהר. ואיכא מאן דאמר טהר גברא אלא כיון דלשון סתום הוא אי לא כתב אלא חדא ייתורא הוא מוקמינן לה בטבול יום דוקא:
אנא מעוד קאמינא: פירושו אנא מעו' קאמינא דנפיק מת מצוה ולרווחא דמילתא נקט טמא יהי' והכי אורחא דתלמוד' למנקט חד קרא במקו' קרא אחרינא כ"ש בזה שהכל מקרא א' ותפס ראשו. ויש לפרש עוד אנא מעו' קאמינא לה לההיא דטבול יום ומחוסר כפורי' והא דפרכינן לעיל ממת מצוה ה"ה דמצי למיפרך מטומאת קרובים למאן דסבר לה יטמא מצוה דמצו' להטמא לקרובים אלא דניחא לי' למנקט מת מצוה שהיא לד"ה דנפק' לן מול אחותו:
אין צריך לומ' חריש של שביעי' וכו’: פי’ קרא כתי' ששת ימי' תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבו' ולא משמע ליה לר"ע לפרושי בחריש ובקציר תשבות בענין שבת כפשוטו דאמאי נקיט קרא חריש וקצי' יותר משאר מלאכות דהא בכולהו אינא עשה ולא תעשה וכרת וסקילה וליכא למימר שבא לחלק לחייב על כל מלאכה ומלאכה דההיא נפקא לן או מלא מבערו למ"ד הבערה לחלק יצאתה או מאחת מהנה כדאיתא בפ' כלל גדול וליכא למימר נמי דאתי לאוקמי בעשה בלחוד שכבר יצא לא תבערו ללמד על כולן שהן במיתה הלכך ליכא לאוקומי בשבת בראשי' וכיון דכן מוקמינין ליה לשבת של שביעי' דקרייה רחמנא נמי שבת. ואין זה מדרש העוקס את המקרא דהא איכא לפרושי קרא כדפי' רש"י ז"ל דה"ק ששת ימים תעשה מעשיך בחול וביום השביעי ממש תשבות ופעמים שאפי' בימי החול בחריש ובקציר תשבו' וזה בשבת של שמיטה. ור"מ הלוי ז"ל מפרש דכולה קרא נדרש בימי שמיטה וימים האמורי' כאן שנים הם. ואין זה נכון בעיני דאע"ג דכתב קרא ימים במקום שנה כדכתי' ימים תהיה גאולתו ימים או עשור אבל כשיש שם מנין כך וכך או ביום כך וכך לא קרי להו ימי' ולא קאמר יום פלוני במקו' שנה פלו' ולסתום חזון א' המלאך לדניאל ימים אלף למאן דמפרש דבעי לומר שנים. ואין לנו בזה אלא פירש"י ז"ל:
שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע: וליכא למימר דאתא הא לאוקמי גם בעשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו בשבת וי"ט דהא בר מהא איכא עשה מדכתי' ושבתה הארץ שבת שבתון יהיה לארץ ולא מוקמינן טפי בעש' יתירי כיון דאיכא למידרשי' בער' שביעית לרבותא נקט הכא דלא מיבעיא דלא צריכין לעשה דהא אפי' ל"ת אית ביה דכתי' שדך לא תזרע:
יצא קציר' עומר שהיא מצוה: פי' ודוחה שבת ומאן דלא דריש הכי או סבירא ליה דקצירת העומר אינ' דוחה שבת דהא פלוגתא היא במנחו' או דסבירא ליה דהלכה למשה מסיני הוא וכדאיתא נימי בפ"ק דמוע' קטן וכדכתיבנ' התם בסנהדרין:
שוליא דנגרי חיותא היא: פי' וצוה נמי איכא ללמדו אומנו' ופריק דגמיר אמנת' אחריתי דאי' ביה לחיותיה:
ורמינהי מכה נפש פרט למכה אביו: פי' קס"ד דבעי לומר פרט להורג אביו וקרא ה כי מידרש כל מכה נפש דוקא שאין בזדונו מיתה אלא בהריגת נפש יהיה גולה פרט להורג אביו שבלא הריג' יש בזדונו מית' בחבל' בעלמ':
לר"ש דאמ' חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתנה לכפרה ושגגת חנק לא נתנה לכפרה: פי’ שההורג את אביו יש בו שתי מיתו' חנק משום חובל וסייף משום רוצח וקי"ל דכל שנתחיי' שתי מיתות נדון בחמור' הלכך לר"ש נדון זדונו בחנק החמור הלכך אין בשגגתו גלות דשגגת סייף הקל יש לו כפרה ולא שגגת חנק החמור אבל לרבנן נדון בסייף החמור' הלכך יש לשגגתו כפרה בגלו':
רבא אמר פרט לעושה חבורה באביו: פי' דלעולם אפי' בריית' אתיא אף לרבנן וה"ק פרט לעושה חבורה באביו בשוגג שאינו גולה כיון שלא הרגו והשתא אתי קרא שפיר כל מכה נפש דהיינו הורג שהיא מכת נפש הוא גולה ולא החובל באביו שאין בו מכת נפש:
סדא כיון דמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי: פי' דאע"ג דאמרי' לעיל דשגגת חנק לא נתנה לכפרה ה"מ לר"ש דסבר שחנק חמור ואין למדין חמור הקל אבל לרבנן דסבירא להו דסייף חמור כיון דסייף חמור יש כפרה לשגגתו בגלו' כ"ש חנק הקל:
ה"ג במתני' הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולה על ידם חוץ מגר תוש': וכן גרס רש"י ז"ל והרמב"ן והר"ז הלוי ז"ל וכן הגי' הראב"ד ז"ל ולא גרים חוץ מע"י גר תוש' דהוא לישראל משמ' שהנהרג הוא גר תוש' ובגמ' אוקימנ' למפני' בהדיא בגר תוש' שהרג את ישראל:
אמאי קרי ביה ונשיא בעמך לא תאור בעשה מעשה עמך: פי’ ונשיא לאו דוקא אלא ה"ה למקלל חבירו דנפקא לן מנשיא וחרש במה הצד כדאיתא בדוכתא בעינן בעושה מעשה עמך ועב' וכותי לאו עושה מעש' עמך הם דכוי אפי' למ"ד כותים גירי אמת הם. דהיינו ר"מ דסתם מתני' כותיה מ"מ כבר קלקלו מעשיהם כדאיתא בב"ק ועבד נמי אע"ג דהוי בכלל עמך לענין חיו' מצות כנשים מ"מ אין ראוי לבא בקהל למה יהא בכלל עמך סתם ועוד דלאו עושה מעש' עמך הוא דסתם עבדים פריצים:
כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה: פי’ שאין בה דין ממון דאלו הוה בה שוה פרוט' נותן ה' דברים ואינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם ובפי' רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות כל היכא דאית ביה תשלומין דשוה פרטה כדאיתא בפ' אלו נערות (דף לב):
ולא מקשינן הכאה לקללה: פיר' דבקללה הזה דבעינן עושה מעש' עמך ולא בהכאה למ"ד לא מקשינן הכאה לקללה כדאית' בפ' הנחנקין (דף פה ע"ב) ופלוגתא הוא התם דאיכא מ"ד דמקשינן ולישנא קלילא נקט הכא תלמודא והוה לן למימר דקסבר לא מקשינן הכאה לקלל' ומקלל דלוקה אע"פ שאין בו מעשה במס' תמורה (דף ד) מייתי לה מקרא ואפי' לרבנן:
אלמא גר תושב כותי הוא: ג' לשונות נאמרו בכותים גר תושב ובן נח וכותי גר תושב הוא שקבל בב"ד של ישראל לקיים שבע מצות שנצטוו בני נח כדאי' בע"א וכזה מותר להתייש' בינינו ולזה נקרא תושב וכיון שקבלן בב"ד הוא נקרא בשבע מצות אלו מצווה ועושה וכי הא אלו ממצווין להחיותו גדלתי וחי אחיך עמך ואין צריך לומר שאסו' לנו לגרום לו שום קטלה וכל שכן להורידו לבור. ובן נח הוא שלא קבלם בב"ד אלא דקי' לן שמקיים אות' מעצמו והוא נדון בהם כמי שאינו מצווה ועושה מדכתי' עמד וימוד' ארץ ראה ויתר כותי' כדאית' בב"ק וע"ז וכי הא אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידי' ולא לגרו' בו שום קטלא כיון דסו' סוף עוש' אותם שאף שאינו מצווה ועוש' שכר יש לו קצת כדאית' התם. וסתם כותי' הוא שאינו זהיר לקיים שבע מצו' וכי הא מותר להורידו לבור במקום דליכא איבא או לגרום לו הריגה כל היכא דנקיט שום עילה כדאיתא בע"א וכדפרישנא התם גבי הכותי' לא מעלין ולא מורידין כלומר במקום איבה. ומעתה הדרינן לפרושי שמעתין דהא דאמרינן אלמא גר תושב כותי הוא הדין כוי יש לו בהריגתו כאלו כותי ממש הרג ודייקינן לה מקדתני הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולה על ידם חוץ מגר תושב ומשמע לן דהא דקתני חוץ מגר תושב ותרווייהו דיני קאי שאין גר תושב גולה על ידי ישראל ולא ישראל ע"י גר תושב וכיון דישראל אינו גולה על הריגתו דגר תושב אלמא ככותי דיינינן ליה שאין הריגתו איסורא לישראל כדי שיהא ישראל גולה על הריגתו. והדר תני גר תושב גולה על ידי גר תושב אלמא גר תושב כגר צדק הוא בזה שצריך כפרת גלות על הריגתו אפילו בשוגג:
א"ר כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן כגר תושב שהרג גר תושב: פי' רבי' מאיר הלוי ז"ל דלאו דוקא דה"ה בישראל שהרג גר תושב שאינו גולה וכדדיקא רישא כדאמרן אלא דנקט תלמודא לישנא קלילא ותדע דהא לא קתני סיפ' לגות אלא בגר תשוב ע"י גר תושב ולפ"ז לא חדש לנו רב כהנא כלום כתירוצו ולא יישב לנו הקושיא שלנו דאנן ידעינן דריש' מיירי בהכי וסיפ' מיירי בהכי אלא דהוה קשיא לן רישא אסיפא. וי"ל דרב כהנא משמע ליה דלאו פירכא היא כלל דהא לא דמו כלל וזה דוחק והנכון בעיני שיטת' רש"י ז"ל דדוקא נקט רב כהנא דמתני' דקתני חוץ מן הגר תושב לאו אתרווייהו דיני דרישא קאי אלא בגר תושב שהרג את ישראל דוקא שאין לו כפרה בגלות ואולי הוא נהרג על שגגתו אבל ישראל שהרג גר תושב ודאי גולה כי יש בשגג' הריגתו כפרה ע"י גלות שכיון שאנו אסורין להרגו במזי' ומצווין להחיותו והא דלא קתני' סיפא אלא דגר תושב גולה ע"י גר תושב לרבותא נקט דאפילו גר תושב שהרגו צריך כפרה כ"ש ישראל שמוזהר עליו להחיותו שהקב"ה רוצה בכפרתו. ויש סיוע לפי' זה לשון הגמרא שבכאן וכן מדלקמן דתריצנא הכי כאן בגר תושב והרג את ישראל וההוא בדוקא ינקיט ליה לדברי הכל. כנ"ל:
ורמינהי לפיכך גר וכותי שהרגו נהרגין: פירש"י ז"ל דהאי לפיכך על שבע מצות שנצטוו בני נח קאי דקתני רישא דאזהרה שלהם זו היא מיתתם ואינם צריכים התראה ולהכי קתני עלה דלפיכך אם הרגו אפילו בשוגג נהרגין ובודאי מדרמינן מינה בשמעתין משמע הכי דהא כולה שמעתין דמיירי בדין גלו' בהריגה בשוגג וא"כ למדנו מכאן דאפילו כוי שהרג חבירו בשוגג גמור נהרג כדאמרינן מה כותי ל"ש קטל בר מיניה ל"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג ובר מיניה היינו כותי. וקשי' ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל דהא לא אמרינן בפ"ד מיתות ב"ד אלא דלא בעו התראה דאזהרה שלהם זו היא מיתתם אבל מזיד בעינן. ובשלמא כי קטיל לישראל בשוגג ניחא הא דאפילו בישראל שהרג לישראל בשוגג עומד בספק מיתה כשגולה אם יצא חוץ לתחומו ודין הוא שיהא כותי נהרג על שגגתו אלא כותי דקטל כותי מהיכן אשכחן דנהרג עלה. וי"ל דודאי סוגיין מוכחא כפי' רש"י ז"ל ואלו מה שפירש בברייתא זו דבכלל אזהרה שלהם זו היא מיתתם יש להרגם אפילו על השוגג בסתם כותי מיהת דאלו בני נח גמור אפשר דזדון בעינן כנ"ל:
אף גר תושב וכו’: פי’ דלהכי קתני גר וכוי לאשווינהו בהא ר"ל דאי לא הא ליתני גר שהרג נהרג וכ"ש כותי:
ל"ש קטיל בר מיניה וכו': פירש רש"י ז"ל בר מיניה גר תושב ולא בר מיניה ישראל נראה מדבריו דעל כוי אינו נהרג וגם בזה יש לו דין ישראל שמותר בכותי להורידו וכל היכא דליכא משום איבה ואיהו אפילו במקום איבה נדון הוא:
א"ל רבא ולאו ק"ו הוא וכו’: נראין דברים דרב חסדא ורבא בהא פליגי דרב חסדא סבר דדרך עליה דפטר רחמנא לדידן מגלות הוא מפני שהוא קרוב למזי' וכיון דכן בגר תושב נהרג ורבא סבר דדרך עליה משום דאנוס הוא פטריה רחמנא ולא הוצרך התלמו' לפרש טועמייהו במחלוקת זו משום דממילא משמע מתוך דבריהם ובאומר מותר דבריהם בהפך דלרב חסדא אומר מותר אנוס ולרבא קרוב למזיד וכדאיתא בסמוך ולהכי מוקים רב חסדא קרא בדרך עליה ולרבא מוקים לה באומר מותר. ואיכא דקשיא ליה דברייתא דלעיל דתניא בריש סוגיין דפירקין פליגא עליה דרב חסדא דתניא בשגגה פרט למזי' ואוקימנא באומר מותר ומשום דאומר מותר קרוב למזיד: והנכון דההיא קומת אדרבא הוא דעביד לה כטעמיה דהכא אבל ר"ח מוקים לה בדרך עליה ולאשמועינן דלאו אנוס הוא אלא קרוב למזי'. ואזדו לטעמייהו דאיתמר כסבור כו' כבר פרשתיה לעיל כיצד תתיש' לפי' רש"י ז"ל באומ' מותר:
איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת: פי’ מקרא זה אמר הקב"ה לאבימלך על ענין שרה והתם סבור שהיתה אחותו פנויה שהיא מותרת ונמצאת אשת איש שהיא אסורה לבני נח ואפ"ה אמר לו הקב"ה שהוא מת עליה מאי לאו מיתת ב"ד אלמא כסבור אומר מותר חייב: לא בידי שמים. פי' ואע"ג דבדידן אנוס פטור אף בידי שמים לגבי בני נח אינו כן. א"נ דהכא ידע ביה קודש אבריך הוא דקרוב למזי' הוה יותר מאומ' מותר בעלמא:
הגוי גם צדיק תהרוג: פי’ ושתיק ליה הקב"ה אלמא אנוס הוא שהוא צדיק ופרקי' דהתם כדקא מהדר ליה רחמנא כלומר שלא הודה לו הקב"ה אדרבה הודיעו שחטא וכדמשמע וכדמפרש ואזיל:
נביא הוא וממך למד: פי' לא הטעה אותך כי ידע מה שבלבך שאתה הולך בעקיפין ולכך אמר לך שהיא אחותו. מכאן לבן נח שנהרג על שיה לו ללמו' ולא למד. פירש"י ז"ל שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד ופשוטו של לשון הכי משמע דהא על דרך ארץ דר' שמואל בר נחמני מייתי לה. אבל קשה מאוד חדא דא"כ תיקשי סוף סוף לרבא דהא משמע דדוקא על שלא למד דרך ארץ הוא שנתחיי' אבימלך אבל לא על הביאה דש"מ דאומר מותר לאנוס הוא. ועוד דהיכן מצינו שנצטוו בני נח ללמוד דרך ארץ שהרי לא אמר זה שום חכם בפ"ד מיתו' דשקל וטרו תלמודא טובא במה שנצטוו. לכן נ"ל דאנן הכי קאמרינן דאבימלך בתחיי' בעבירה זו של שרה על אומר מותר שהוא קרוב למזיד לפי שהיה לו ללמו' ד"א ולא למד דאלמלא כן אכ"ג דאומר מותר דעלמא חייב שאני הכא שעשה על פי נביא אלו אמר לו הנביא באמ' אבל אברהם לא אמר לו באמת אלא לפי מה שלמד ממנו וא"כ הוא ליה עדות אברהם כמאן דליתיה שאין טוענין בו כלום לאבימלך כי הוא הטעה עצמו בשלא למד ד"א והרי דינו כאומר מותר דעלמא דהוא חייב לרבא והכא ה"פ מכאן לבן נח שנהרג על שבע מצות שלו בטעות היה לו ללמוד ולא למד. כנ"ל:
בלא ראות פרט לסומא: פי’ דבלא ראות משמע לן דהכא לא ראה אבל בעלמא רואה ולכך גולה יצא הסומא שאינו רואה. ור"מ בלא ראות למעט בבלי דעת למעט כו'. איכא דקשי' לי דהכא דריש ר"מ בלא ראות דמשמע פרט לסומא ואלו במסכ' נדרים (דף פז) אמרינן לר"מ בלא ראות לרבות את הסומא דאי אמרת למעוטי מבלי דעת נפקא. ויש מתרצין שזו מן הסוגיית המתחלפות בתלמוד. והנכון בעיני דלא פליגי כלל דהתם לאו ממשמעות דלישנא אמרינן לה אלא מהכרחה דמיעוט אחר מיעוט כי הכא זה"ק ע"כ בלא ראות לרבו' דאי פ"ד למעוטי ליכתוב רחמנ' בבלי דעת לחו' וכיון דכתבינהו תרווייהו מיעוט אחר מיעוט הוא שהוא לרבות ור' יהודה ההוא בבלי דעת פרט למתכוין בלבד הוא דאתא:
נפסק אנפסק לא קשי' הא באוהב הא בשונא נשמט אנשמט ל"ק הא ר' והא רבנן: ופי' רשי ז""ל נפסק אנפסק ל""ק דמתניתא קמיית' דקתני נפסק גולה בשונא כדקתני בהדיא ובתריית' דקתני אינו גולה באוהבתלינן דשלא בדעת היה ואנוס הוא אבל בשונא תלינן דהוא ליה למידק ולא דק והוא שוגג גמור ולפיכך גולה. ונשמט אנשמט ל""ק דמתני' קמייתא דקתני נשמט אינו גולה ר' דקתני לעל בפירקא דנשמט הברזל מקתו אינו גולה הא נמי כשנשמט הברזל מקתו הוא שהרי מן הכלי שהיה מכה בו נשמט מסופו והרג הלכך בין באוהב בין בשונא אינו גולה. ואלהאי פי' נשמט דקתני הכא והכא שנשמט המחלל מסוף הכי שהיה עושה בו. והקה רש""י ז""ל על זה דהיכי מתרצינן בנפסק אנפסק דבאוהב אינו גולה ובשונא כגולה שהרי לא מצינו אוהב אינו גולה ושונא גולה שאם אתה חושדו לשונא שיצא מכלל האונס דאוה' שהרי אתה חושדו שעשה לדעת מפני שנאתו וא""כ אינו גולה. ועוד דבנשמט דקתני רישא אינו גולה דאוקימנא לה כר' אפילו באוהב היא וכדפרישית ומגזרת הכתוב שפטר בנשמט הברזל מקתו. וזה אינו דהא במתני' קמייתא פי' דמתני' אינו גולה דקתני דשונא פעמים גולה ופעמים אינו גולה מפני שהוא כמועד ויכולנו לומר לדעת הרג אלמא מטעם שעשה לדעת הוא שאינו גולה. ועוד יש להקשו' לפי שיטה זו דדאמאי לא פטר ר' ברישא דנפסק דהא נפסק החבל כשנשמט הברז' מקתו הוא שהוא פטו' לעולם אליבא דר' ומה לי נפסק ומהלי נשמט. והנכון בגרסת רש""י ז""ל והיא גרסת רבי' מאיר הלוי ז""ל נשמט אנשמט ל""ק הא באוהב הא בשונא נפסק אנפסק ל""ק הא ר' הא רבנן. וה""פ נשמט אנשמט ל""ק דקמייתא דקתני נשמט אינו גולה בשונא כדקתני להדיא ונשמט דאמרי' היינונשמט מתחלת החבל מידו והלך והרג ובשונא חיישינן שמא לדעתו נשמט שהרפה ידו ולכך אינו גולה מפני שוא עמועד ואומרים כי לדע' היה. ובתרייתא דקתני גולה באוהב דאמרי' דבשוגג עבד. ונפסק אנפסק ל""ק דקמייתא דקתני נפסק גולה רבנן דמחייבי בנשמט הברזל מקתו והא נמי שנשאר ראש החבל בידו ונפסק הכלי מסופו והלך והרגו כנמט הברזל מקתו דמיא ולכך אפילו בשונא גולה דגבי נפסק ליכא למימר לדעת עשה ובתרייתא דקתני נפסק גולה רבי דפטר אפי' באוהב ופ""ש בשונא דבהא שניהם שווים ובודאי דאפילו בנשמט משכחת לה דל' אינו גולה ולרבנן גולה כשנשמט מסופו ולרבותא נקטיה בנפסק דאפילו הא דמיא לנשמט הברזל מקתו:"
ושלשת שיהיו משולשין שיהיו מדרום וכו': ומכאן למדו בתוס' למאי דאמרינן במסכ' מגילה לענין מגלה שתפרה בפשתן שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה ובלב' שיהיו משולשין שהשלוש הוא כגון זה ולא כפי' שם רש"י ז"ל שכל גיד וגיד משלש הגידין כפול ג' פעמים אחד בתחלה וא' בסוף ושלשתן באמצע:
בגלעד שכיחי רוצחין: וא"ת וכיון דמזידין הם ערי מקלט למה וי"ל דרמאין היו ופעמים שמזידין ומראין עצמן כשוגגין הלכך מרבינן להו ערי מקלט לפי שיהיו קולטות את כולם. ואח"כ נבחין איזה שוגג ואיזה מזי' דאי אפשר שלא יהיו לפעמים ביניהם שוגגין. בשכם שכיחי רוצים. פי' בשכם וסבובותיה ומפני הסביבו' דשכיחי בם נמיר רוצחים הוצרך לקרב להם ערי מקלט מכאן ומכאן כדי שיהא הרוצח מגיע מהרה לאחד מהם דאי משום שכם גופה הא אינהו מרחקי לחברון ולקדש באידך דבצפון ודרום ומפני שכל סביבותיהם נטפלין להם והם כמותם אמרינן בשכם ומיהו אף על גב דשכיחי בשכם רוצחים לא הוו רובא דאי לא הא אמרינן לקמן עיר שרובה רוצחים אין עושין אותה ערי מקלט:
שלא לדעת: פי' כגון שנכנס ישן בכתף אחרים או על גבי בהמה או שלא היה יודע שהיא עיר מקלט:
לא כרכין גדולים: י"א לפי שאם יבא שם גואל הדם לא ירגיש בו. ויש אומרים לפי שהכל נקבצים שם ותהא רגל גואל הדם מצויה שם וכן פי' רש"י ז"ל: ואם אין שם מים מביאין שם מים פי' רש"י ז"ל אם אין שם מים בתחלתן כשבוחרין אותם. ויש לפרש בה"ה אם נפסק המעין שלהם אח"כ וכדאמרינן לקמן גבי נתמעטו אוכלוסיהן. מביאין להם כהנים לוים וישראלים. פי' הר"ם הלוי ז"ל לפי שיש בהם מדות ענוה ורחמנו' ולא יהיו שופכי דמים וגם לא ימסרו את הרוצח ביד גואל הדם. א"נ אם הוצרכו לסמוך שם ב"ד שימצאו שם כשרים לסמוך. גרס' רש"י ז "ל אין מוכרין שם כלי זיין וכלי מצודה. ופירש"י ז"ל שמא יבא שם גואל הדם בלא כלי זיין כדי שלא ירגישו בו וסומך שיקנ' שם כלי זיין להרוג ולכך גזרו אפילו בכלי מצודה. ויש גורסים בדין וכלי צודה כלומר דברים חשובים כדי שלא יהא רגל גואל הדם מ צויה שם אגב הבאין שם לקנות הדברים אלו שאין נמצאין בכל מקום מגלין רבו עמו. פי' ואע"פ שיש ישיבה בערי מקלט שלא מן הכל ואדם זוכה ללמוד כדאמרינן במס' ע"א מנין לדברי תורה שהן קולטין פי' קס"ד דבעי לומר שבית מדרשו קולטו ואם הרגו שם גואל הדם להרג עליו כאלו הרגו בעיר מקלט: למי שכל המבואה שלו. שבקי בכל מקרא ומשנה הלכו' ואגדו' ואע"ג דכתי' לא תבואה באל"ף בוי"ו קרינן כמו בכל צרתם לא צד. ואינו נכון מדלא מסליק בהדיא במסורת ולא אתיוה במסכת סוטה ופיר' של פסו בדרך אתמהא ומי אוהב ללמוד ולדרוש בהמון מבלי שיהא לו כל תבואה:
רוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו: פי' רש"י ז"ל שמצאו בדרך הליכתו והכי מוכא קרא דדריש מיניה דכתי' כי ירבה הדרך:
קסבר ולא אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיבי: פי’ וה"ק קרא פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והכהו נפש ואין לגואל הזה מפשט מות בזה וכי הדר כתיב כי לא שונא הוא לו ארוצח דרישיה קאי שלא היה שונא לנהרג וכן פי' רש"י ז"ל ויש לפרש עוד דאגואל הדם קאי וה"ק ולו אין משפט מות לפי שזה הגואל לא שונא הוא לרוצח מתמול שלשום ולגאול דמו הוא שהרגו ויש כי שהוא נתינת טעם:
אמרו לו הרבה שליחות עושה: פירש"י ז"ל הרבה דברים יש שאדם עושה על ידי שליח יותר מעל ידי עצמו. ולפי' זה ר' מאיר חולק הוא ולא גרסינן אף הוא מדבר. ובנוסחי דידן נמי לא גרסי' אף אבל הוא במקצת נוסחאות'. ומורי הרב ז"ל היה מפרש שדרך מליצה מעם ר' מאיר לשון זה. והכי פי' זה המקרא של זה דבר הרוצח אין לדרשו בענין זה כי הרבה שליחות אחרות עושה כלומר לדרשות אחרו' הוא צריך כדאיתא לקמן:
פשיטא דאי במזי' בר קטלא הוא: ורש"י ז"ל גורס דאי במזי' בר גלות הוא ומפר' אותו בלשון אתמהא ושתי הגרסו' עולותלענין אחד:
אין והתניא ר' יוסי בר יהודה אומר וכו’: א' שוגג וא' מזיד פי' שוגג קרוב למזי' או שהרג במזיד גמור בלא התרא' דאי במזי' גמור והתראה הא אחרינן התם שחובשין אותו לאלתר כדנפק' לן מונקה המכה והא דקתני אם נתחיי' הריגה הרגוהו פי' שהתירוהו לגואל הדם וכדמוכח קרא דמייתינן ליה מיניה והא דאייתי האי ברייתא ולא אייתי מתניתן דקתני הכי היינו משום דר' איירי במתניתא ולא אוירי במתניתן ולומר דהא מתניתא אפי' לר' משכחת לה:
איתמר עיר שאין בה זקנים וכו’: הני תלת פלוגתא בחדא איפליגו בכולהו אי בעי קרא כדכתי' או לא דתלמודא פליג לה תלת פלוגתא לרווחא דמילתא. והיינו דלא עבדינן להו צריכותא:
מפני מה נאמרה בלשון עזה: פי' לפי שנאמרה בלשון דיבור שהוא בלשון קשה כדמפרש ואזיל. ולא נאמר בלשון אמירה. פירש"י ז"ל שבכל יהושע אומרים ויאמר וכאן נאמר וידבר. ויש שפיר לפי שנופל בה לשון דיבור וידבר דבר אשר דברתי. גרסינן בכל הספרים דבר לחוד וידבר לחוד. ולפירש רש"י ז"ל קשה כי היא לו לומר וידבר לחו'. גם לפיר' האחרון קשה דהא משלש תן דרשינן הכי אלא דלא רק הכא תלמודא. ויש לפרש דלשון דבור לחו' ול' ידבר לחו' בלשון ידבר לא משמע כלל אלא לשון הכבשה ונחת אבל ל' דבור פעמים לשון נחת ופעמים לשון קושי והכל לפי עניינו שנכת' שם:
ספר תורה שתפרו בפשתן וכו’: וקי"ל כמ"ד פסול דהכי סוגיין במסכ' מגלה (דף ח ע"ב) דאנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרי' נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזה אין נכתבין אלא אשורית ואמרינן בגמר' הא לטמא את הידים ולתופרן בגידין שווין וכן הלכה. ודקדק מכאן רבינו מאיר הלוי ז"ל דמזוזה צריכה עבוד לשמה כס"ת ותפילין דהא אתקוש לכל מילי דהא לא אמרינן הוקש ס"ת לתפילין אלא שהוקשה כל התורה כולה. לרבות אפי' מזוזה ובמתני' דהתם תפילין ומזוזי כי הדדי נקט להו ולא נחלקו אלא לענין שרטוט דהלכה למשה מסיני דמזוזה ותפילין צריכין שרטוט וכבר ברירנא לן בדוכתי אחרינא דכל שהיא קדושה עצמה הזמנה מילתא היא ובעינן עיבוד לשמה ולא נחלקו אלא ברצועת תפילין שהם תשמיש קדושה כדאיתא במס' מגילה. ופשיטא דמזוזה קדושה עצמה היא. איכא דגרסי חזינא להו לתפילי דבי רב דתפירי בכיתנא וטעותא היא דהא בתפלין כ"ע לא פליגי ובס"ת הוא שנחלקו כדאי' לעיל. וה"ג חזינא להו לספרי' דבי רב דתפירי כיתנא דסבר כמ"ד פשר ולית הלכת' כוותיה. ואיכא דגרסי לתילי דבר רב והיינו ספר דכתי' ביה קווצותיו תלתלים זה שרטוט כדאיתא במדרש:
מתניתין אחד כהן משוח בשמן המשחה ואח' המרובה בגדי' וא' שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח: פי’ רש"י ז"ל משוח בשמן המשחה הם כהנים גדולים שהיו עד זמן יאשיהו שלא היה שם שמן המשחה למשוח אותם וכדאיתא במס' הוריו' ולא היתה כהונה גדולה שלהם אלא בריבוי בגדים שהיו משמשין בשמונה בגדים ובירושלמי דמס' הוריות משמע כן דגרסינן התם משוח בשמן המשחה בבנין ראשון מרובה בגדים בבנין אחרון. ואתיא כדמר ר' שמעון בשם ר' אחא חמשה דברים היו בבית ראשון יתר על בית אחרון שמן המשחה וכו' ולפ"ז לא משכחת כהן משיח וכהן מרובה בגדים בזמן אחד. וקשה דהא איבעיא לן לקמן במיתת כולן חוזר או במית' אח' מהם אלמא משכחת להו בדור אחד. ובמס' הוריות אמרו משוח בשמן המשחה קודם לפדות' למרובה בגדים ואמרינן נמי במס' נזיר יטמא מרובה בגדים ואל יטמא משוח במשן המשחה. לכך י"ל דמשכת להו כולהו קודם יאשיהו כגון שהלך כהן משוח למקום א' ונתעכב שם או נשבה שם שממנין אחר תחתיו ואין מושחין אותו שאין מושחין שני כ"ג בדור אחד ואם אירע פיסול בזה השני ממנין אחר עד שיעבור פיסולו של שני ואם חזר למקומו השני והוי השלישי כהן שעבר ממשיחתו ומיהו ממשיחתו לאו דוקא אלא לרבויו קרי הכי כדמתרגמינן הכהן המשיח דמתרבא. וגם רש"י ז"ל מודה בזה אלא שתפס במשנתינו פי' מרובה בגדים שהוא כהן גדול העיקרי וזה אינו אלא אחר יאשיהו:
ההורג כהן גדול או כ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם: פי' רש"י ז"ל כגון שנגמר דינו קודם שמינו כ"ג אחר. ולא נהירא חדא מדפסיק ותני סתם ועוד דמרישא שמעינן לה. לכך הנכון דאפילו היה שם כ"ג כשנגמר דינו פסיק ותני אינו יוצא משם לעולם. וגזרת הכתוב הוא שלא נתן הכתו' כפרה לכ"ג אלא כשאין ברציחה שייכו' לכ"ג ולכפרה נכתבו ולא לרציחה. ואפשר שטעם הכתוב מפני שהעון חמור מאוד. ויש שנתנו טעם משום דבעינן כ"ג המכפר שיהא נמצא בשעת רציחה ולא הוצרך התנא לפרש אלא שיהא מצוי בשעת גמר דין ג"כ מטעמא דמפרש בגמ' ולפי טעם זה לא צריך התנא לתפוס כאן כ"ג הרג שהרג או שנהרג דבלאו הכי נמי משכחת לה להא בשהיתה ההריגה בין כהן לכהן אלא דנקט הכי לאשמועינן דאע"ג דהוה כ"ג בשעת רציחה לא אמרינן שמיתתו וכפרתו באין כאחת. ואין הטעם הזה מתחוור לי: ואינו יוצא משם לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות' נשפות. לא זו אף זו קתני וחשב עדות ממון חשוב מעדות מצוה לפי שמצינו שחייבה תורה עון על כובש עדות ממון ולא על עדות מצוה ועדות נפשות פשיטא דחמירא אע"פ שאין בו קרבן:
גמרא קללת חכם אפי' בחנם היא באה: לפי שאין בה תנאי כאידך דעלי והוה משמע כי אחיתופל לפי שלא היה יודע לדרש ק"ו בתחלתו הוא שלא גלה לו קרי ליה קללת חנם מיהו לאו חנם ממש דהא בכל אדם אמר הכתו' קללת חנם לא תבא כי נצטע' דוד בדבר על שלא גלה לו מיד ולא שם את לבו לדרו' ק"ו:
שבשעה שכרה דוד שיתין: הקשה רש"י ז"ל דהא כשקנה דוד מקום המזבח מארונה היבוסי בסוף ימיו של דוד היה כדאיתא בקרא וכבר מת אחיתופל זה כמה שנים קודם. ותירץ דאפ"ה שיתין מעיקרא כרוהו בימי שמואל כי יודע היה דוד באיזה מקום יבנה בית המקדש וכדאיתא בזבחים פ' איזהו מקומן (דף נד ע"ב):
קפא תהומא בעיא למישטפא לעלמא: בתלמו' ירושלמי יש שמצא שם חרש שהגביה קולו ואמר אל תטללני מכאן, שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה הארץ ולא שמע דוד לדבריו ובא ונוטלו:
א"ר יהודה אמר רב נידוי (אפילו) על תנאי (ואפילו מעצמו) צריך הפרה: פיר' רש"י ז"ל הפרה מן המנדה או ששקול כמותו כן נראה מלשונו ז"ל. וקשה דהא קי"ל תלמי' חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו. וי"ל במנדה ולא לקנאות עצמו בכך לאחרים:
מנלן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו וכו': פי' ואע"פ שקיים תנאו לא יצא מנדויו כמפרש ואזיל. ותימא מה ענין החומרא הזה בנדוי יותר מבנדרים ושבועות שהם על תנאי דפקעי בקיום התנאי ועוד מעשים בכל יום דמנדים על תנאי ואם מקיים תנאו אין מתירין אותו. תירצו בתוספות דהא דיהודה שאני שהתנה בדבר שאינו בידו חדא כי אולי יעכבנו האיש אדוני הארץ ועוד כי יעקב היה מתירא מאסון שיש בכללו כנים ופחים כדאיתא בפרק אלו נערות וא"כ הוי תנאו כמפליג בדברים שאינו תנאי ובדוכתי' הוא דאמר רב יהודה דצריך הפרה וטעם נכון הוא. ומורי הרב ז"ל היה מתרץ שלא אמרו אלא כגון הא דיהודה שלא קיים תנאו להביאו ממש לאביו ואף ע"פ שריצה ליעקב לא היה עולה זה בדעתם בשעת הנידוי ואפשר שדין זה אף במנדין אם לא יפרעו לפלוני וריצה אותו והא הוא כפרעון וב"ד ג"כ דעתם לכך. כנ"ל:
ואם איתא ליהדר בדהנך: פי' בקס"ד דהא דקתני נגמר דינו בלא כ"ג אינו יוצא משם לעולם איירי אפילו בדאיתנהו אידך כהנים בשגגת גמר דין כיון דליכא כ"ג העוב' אינו יוצא משם ולהכי אמרינן דאם איתא דבאח' מהם הוא חוזר ליהדר במיתה דחד מאידך דהא חשיבי בהא כותיה. ופרקינן בדליכא כלומר דליכא חד מנייהו בשעת גמר דין:
מידי גלות קא מכפר: פי' לאו דגלות לא מכפרה כלל דודאי בכל מקום גלות מכפרת ולא לחנם אמרה תורה שיגלה לכאן אלא לומר דגלות לא מכפרה ליה להחזירו לפוטרו מגואל הדם ומית' כ"ג הוא דעבדא כפרה לחודא:
אלא זה שנמשח בימיו: פי' שנמשח בימיו של הורג ולא בימיו של נהרג שנמשח אחר ההריגה:
חד אמר מתה כהונה: פי' דמכאן ולהבא הוא נפסל והרי זה כאלו מת פירש"י ז"ל ואינו גולה פי' בשנמצא כן אחר שנגמר דינו של זה וה"ה דאם גלה כבר ואח"כ נמצא שהוא חוזר וכן תי' רבינו מאיר הלויז"ל ורש"י ז"ל חדא מצייהו נקט:
וחד אמר בטלה כהונה: פי' דכ"ג זה למפרע הוא נפסל ונמצא שזה כאלו נגמר דינו בלא כ"ג גולה ואינו יוצא משם לעולם. וא"ת ולמ"ד מתה כהונה נהי שאינו נפסל למפרע מ"מ אין כאן מיתה המכפרת ולמה אינו גולה או למה חוזר. וי"ל דפסול הנמצא בו המצערו חשוב לו כמיתה להיות מכפר:
לימא בפלוגתא וכו’: ושמעי' מסוגיין דפלוגתא דר"א ור"י אפילו בשנודע ודאי שהוא בן גרושה או בן חלוצה לא כמו שפירש במסכ' קדושין (דף סו ע"ב) דמיירי בשנודע בספק דהא כל הסוגיא בשנעשה בודאי בן גרושה ואפ"ה אמרינן דמ"ד מתה כהונה כר' יהושע:
מאן דאמר מתה כר"י: פי' שמכשירו למפרע וסובר דמכאן ולהבא בלחו' הוא פסל ומ"ד בטלה כר"א שפוסלו למפרע ואנן קי"ל דהלכתא כר"י ואע"פ כן לא אתפרש הכא במאי דאיפליגו תרווייהו אליבא דידיה הלכתא כמאן:
טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרבותי: פי' דאנן דרשינן מעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וגגו הוי מעל מזבחי. וי"ל דיואב שפיר ידע מהאי דרשא מעל מזבחי בעינן אלא דהוא סבר דקרנו' מעל מזבחי קרינן בי' וכן פירש"י ז"ל ואפשר דידע שפיר דקרנותיו לאו מעל מזבחי נינהו אלא דאיהו לא דריש כדידן והכי הוי דרי' מעם מזבחי כלומר מסמוך לו תקחנו למות ולא ממזבחי ממש ואפילו מקרנותיו:
והואתפס מזבח שילה: כך הגרסא בכל הספרים וקשיא דהא בימי דוד לא היה משכן בשילה כדאמרינן בעלמא אותו יום שמת עלי נתקיים ויטוש משכן שילה לכך גורס רש"י ז"ל והוא תפס מזבח במה כלומר במונ' במה שעשה דוד במה לפני הארון באהל אשר נטה בעיר דוד כדכתי' וינס יואב אל אוהל ה' ומצינו בספר דברי הימים שעשה המזבח לפניו ע"כ ויפה כיון ז"ל. ויש גורסין במזבח גבעון כי שם היה משכן בימי דוד ושלמה עד שנבנה בית עולמים. ויש לקיים גרסת כל הספרים ישיגים ושילה לאו דוקא אלא משום דשילה היא עיקר משכן יותר מכולם חוץ מבית עולמים וכולן נטפלין לו כדכתי' ויטוש משכן שילה לכן תפס כאן מזבח שילה כי גבעון תחת שילה קם:
והוא גלה לבצרה: פי' לא לברה דאדום דהא אין מקלט אלא בארץ ישראל אלא לבצרה שבא"י ומשום דאיכא אינשי דקרו לבצר בצרה הוא בר דבצרה ממש היינו בצר שהוא ערי מקלט:
רוצח שאני דגלי ביה רחמנא: פי' ומאן דקרו לה סבר דכיון דרוצח שהוא גר נקבר שם כ"ש האזרחי' שלשם:
כאן לקלוט וכאן לדור: הא ודאי מפורש הוא בכל אחת מהם דמתני' מיירי בקליטה כדקתני בהדיא וברייתא בדידה מדקתני וישב בה ולא להשוותם אלא למשבקינהו כפשטייהו דתחומא הוי כעיר למקלט ולא הוי כעיר לדור. ויש כיוצא בלשון הזה בתלמו' ונראין דברים דאפילו לדור דוקא בתחומה אבל בעיבורה דר דהא קי"ל דעיבורה של עיר כעיר לנדרים ולכל דבר כדאיתא במס' נדרים (דף נו ע"ב):
מ"ט דר' יוסי הגלילי דאמר מצוה ואמרינן מי כתיב אם רצח ור"ע מי כתיב ורצח: מסתברא דבהא פליגי דהא ודאי בלשון מקרא איכא עשה וכיוצא בו שהוא מצוה והיינו רובא ואיכא מיעוטא דהוה לשון רשות וכדכתי' וגאל את מחבר אחיו וכיוצ' בו. ר' יוסי סבר דבתר רובא אזלינן ור"ע סבר דבכי הא שבא לקבוע מצוה בדמו של זה צריך מקרא מפורש. וא"ת לענין כל אדם במאי פליגי וי"ל דהא בהא תליא דלעולם נחתי כל אדם חדא דרגא מגואל הדם הילכ' למ"ד גואל הדם מצוה הוי שאר כל אדם רשות ולמ"ד גואל הדם רשות הוי שאר כל אדם באיסור לכתחלה אלא דבדעיב' אין חייבין עליו .לפרסם גירסא הנכונ' דגרסי' ושא' כל אדם אין חייבין עליו:
א"ר זוטרא בר טוביא א"ר רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו: וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא פליגא אדרב הונא דלעיל דאמר רוצח שגולה לעיר מקלטו והרגו גואל הדם בדרך פטור דהשתא היכא שהשיגו בדרך והרגו פטור היכא דיצא משום מבעיא דפטור ע"כ. וכן היה סובר מורי הרב הלוי ז"ל דההיא דרב הונא פליגא ואיהו דאמר כר' יוסי וכר"ע וכסתם מתני' והלכתא כותיה וקשיא לי היכי לא מפרש לה תלמוד' ואי לאו דמסתפינא מרבוותן ז"ל הוה אמינא דטעמא דפליגי נינהו ולא פליגי דדילמא בהא דהכא מודה רב הונא דגואל הדם נהרג עליו כיון שכבר קלטוהו מחיצות לרוצח ודעתו לחזור שם וה"ה שהיה אפשר לומר דאפילו לר"ע ולר' יוסי דאמרי הכא שאינו נהרג הוו אמרי התם נהרג דשאני הכא שפשע הרוצח בעצמו לצאת חוץ למקלטו מה שאין כן התם שהיה בורח למקלטו והיינו דהצריך התם דרב הונא ולא אוקימנא בתנאי דהכא כלל. כנ"ל:
עד עמדו לפני העדה למשפט: פי' כדי שיהו העדה מתרין בו שאם יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחומו או אם לא ירצה לדור שם שיהא דמו מותר מכאן ואילך לגואל הדם אם יצא חוץ לתחומו:
ר"ע אומר מניין לסנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש שאין ממיתן אותו עד שיעמו' בב"ד אחר שנאמר עד עומדו לפני העדה למשפט: והלכתא כר"ע כדכתי' בדוכתא אחריני ואיכא דקשיא ליה מדקאמרינן בפרק הנשרפין (דף עח) טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דהוו ליה עדות שאי אתה יכול להזימה בפני ב"ד חייב שנאמר ובערת הרע מקרבך והינו לפי שדנין אותו הם עצמן בראיותן שלא בעדות אחרות ולא אמרינן התם דאתיא דלא כר' עקיבא ומשמע התם דהתם דברי הכל היא והלכתא היא. אבל י"ל דשאני התם שאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת הילכך דיינו ליה אינהו משום ובערת הרע. ואיכא למידק דהכא קתני טעמא דר"ע מדכתי' עד עמדו ובפ' החובל (דף צ' ע"ב) במאי דפליג על ר"ט כזו אוקימנא לדר"ע דאמר כולן עדים ואין עד נעשה דיין דדוקא כשרואהו בלילה דהוו להו עדים ומשום דאין עד נעשה דיין אבל ראוהו ביום הם עצמם דנין אותו. ובמסכ' סנהדרין פרישנא טעמא דר' עקיבא משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולא משמע דהא דהכא אסמכתא בשלמא הוא ועיקר מילתא בהנהו דהתם דהכא מכיון דאמרינן הכא האי עד עמדו מיבעי ליה דהא מכלל דעיקר דרשא הוא ומדאורייתא. והנכון דהא דהכא עיקר דרשא והנהו דהתם טעמא לקרא נינהו אלא הוו סוגיי דפליגי דבפ' החובל סברי דטעמא לקרא נינהו משום דאין עד נעשה דיין וסוגיא דסנהדרין סברי דטעמא דקרא משום והצילו ואי נפקא לן לפום סוגיא דפ' החובל דסל מאי דאמרינן בכל דוכתין בהדיא דאין עד נעשה דיין מהאי קרא דעד עמדו נפקא לן ומיהו עדיין צריכין לשאול לסוגיא דפ' החובל וכן לר"ע דפליג על ר"ע וכן לקנאי דלעיל דלית להו האי דרשא עד דאינו נעשה דיין מנלן ויש שהיו אומרים בתוס' דטעמא משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה שאם הוזמו על פי עצמן הרגין לי שגמרו הם עצמם את דינם שאין העד נעשה זומם עד שיגמר הדין על פיו ומזה הטעם אמרו בירושלמי שלא יהיו הדיינים קרובים שאם הוזמו עדים נמצאו נהרגין על פי הדיינים קרוביהם. ומיהו אין זה נכון לפום גמרא דילן בפ' זה בורר שראו אותו הטעם של הירושלמי גבי שלשה אחין וא' מצטרף עמהם שאין עדות אחת מצטרף שהם עדות אחת להזמה כשהן שלש עדיו' ולא אמרינן נמצא אח מת על פי אחיו ופרישנא טעמא משום דהזמה מילתא אחריתי היא ומעלמא אתיא להו וטעמא שאין הדיינים קרובים לעדים משום דקרובים כחד גופא וכאלו עד עצמו נעשה דיין כדפרישנא בדוכתא וטעמא דאין עד נעשה דיין נפקא לן מדכתי' והיה ביום הנחילו את בניו דדרשינן בפ' יש נוחלין (דף קיג ע"ב) כשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה דביום עושין דין ולא בלילה משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ונפקא לן מדכתיב ביום הנחילו לומר. ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה אי נמי נפקא לן כדמפרש ר"י ז"ל הזקן מדכתי' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ודרשינן במסכ' שבועות שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים דאלמא שיעמדו עדים לפני ה' ב"ד אח' וכבר הארכתי בזה בפ' בתרא ובפ' ראוהו ב"ד:
בשוגג גולה: פי' בשוגג במעשה כסבור שלא יצא חוץ לתחום או בשוגג בהוראה כסבור שמותר לצאת וגולה דקאמ' לומר שחוזר לגלותו ואינו נהרג:
הא כמ"ד אמרינן דברי תורה כלשון בני אדם: פי' דהא איכא מ"ד הכי ואפילו היכא דאיכא למידרש כי הכא כדפרישית במס' יבמות ומסכת נדרים ובפ' אלו מציאות ובסנהדרין:
ותסברא וכו' והאמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל וכו’: פי’ אם נתחייב מלקות או שמתא חוץ ממסית ומסיח וכ"ש להרגו ואע"ג דבפ' הנחנקין משמע דלא אמרינן שאין נעשה שליח על אביו להכותו ולקללו אלא בשעשה אביו תשובה דהאי עושה מעשה עמך הא ל"ק דהא דהכא כיון דבשוגג הרג עושה מעשה עמך הוא:
לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו: פי’ דאע"ג דבתרווייהו קתני בנו ל"ק דהרג בנו דחדא בעי לומר בנו של נהרג דהוי בן בנו לשוגג הורג וחדא בעי למימר בנו של הורג ממש שהיה אחיו של נהרג וזה ברור:
והא דתנא אילן שהוא עומ' בתוך התחום וכו' עד הכל הולך אחר הנוף: דמשמע לפום פשטא שאף העיקר הולך אחר הנוף ואם הנוף בחוץ מותר להורגו אף בעיקר שבפנים ואם הנוף מבפנים אסור להרגו אף בעיקר שבחוץ. הוינן בה בגמרא למימרא דעיקר אילן נופו הוא ורמינהי דתניא לענין אכילת מעשר בירושלים אילן שהוא עומ' בפנים וכו' דמשמע דאין עיקר הולך אחר הנוף ולא נוף אחר העיקר אלא כל חד וחד כדאיתיה נדון וקס"ד שדין זה למעש' ולמקלט שוה הוא דתרווייהו תלו בעיר ותחום ולא מייתינן הכא חדא מהנהו דאייתינן בפ' הבית והעלייה דאפליגו תנאי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו לענין ערלה ושאר דברים האמורים שם וכן ההוא דאמרינן במס' גיטין פרק המביא (דף כב) לענין חיוב מעשר בענין נקוב העומ' על התחום ונופו נוטה לחוצה לארץ בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי דאמרינן שדי נופו בתר עיקרו דהנהו כולהו לא הוו דמו לן להניד הכא דהתם הוא לדון לנופו לפרי לענין יניקתו אי בתר עיקרו או בתר אוירו ואילו הא דהכא לא מייר לענין הפרי עצמו ויניקתו אלא לענין נופו של אילן ואפילו הוא אילן של סרק איזה חשוב יותר עיקרו להיות נדון שהוא מקומו ואם נופו או עיקרו. והא דאמרינן כנגד החומר ולפנים כלפנים. פי' והמעשר נאכל שם ואע"ג דאמרינן פ' כיחצד צולין דעליות וגגין בירושלים לא נתקדשו ואין אוכלין שם פסחים לא קשיא דבפסחים וקדשים קלים שהחמירו בכך ולא במעשר קל כבר פירשו בתוספות:
מעשר בחומר תלי רחמנא: פי’ מדכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו:
ערי מקלט בדירה תלי רחמנא: פי' ישיבה כתיב בה הלכך הלך אחר מקום הראוי לדירה הלכך בנופו מיתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה. ואיכא דקשיא ליה דהא תחום העיר קולט ואע"פ שאינו ראוי לו לדירה כדדאמרינן לעיל ולאו מילתא היא דהתם מחילו' שפיר חזו לדורה אלא שגזרת הכתוב היא שידור בעיר ובעיבורה בלחו' אבל עיקרו לא חזו לדירה כלל וכדנקטי' בלישנא לא מתדר ליה:
ורמי מעשר אמעשר דתניא לענין אכילת מעשר בירושלים הלך אחר נופו בערי מקלט הלך אחר נופו: והא דפליג להו בתרי בבי משום דהוו עניינים חלוקים כאלו קתני כשם שבירושלים לענין מעשר הלך אחר נופו כך לערי מקלט הלך אחר נופו מ"מ קשיא דהא בהדיא קתני הכא דבמעשר בירושלים הלך אחר נופו ובמתניתא דלעיל תניא כנג' תחומה ולפנים כלפנים וכו'. גרסת הספרים הישנים שלא הוגהו אמר רב כהנא ל"ק הא ר' יהודה הא רבנן ולא גרסי אלא א"ר כהנא ולפי גרסא זו יש מפרשין לתירוצא קמא דלעיל דמפלגינן בין ערי מקלט למעשר לא סתרינן ליה אלא דקא משני רב כהנא דלא תקשי מעשר אמעשר דהא ר' יהודה והא רבנן. ולא נהירא דהא לפום לישנא דמתניתין הא דרמינן מינה להכי נקיט להו תרווייהו משום דמדמה מעשר לערי מקלט לומר שהן שווין בדין זה. ועוד דא"כ מאי האי דמקשינן על תירוצה דרב כהנא מערי מקלט משכח' לה. לכך הנכון כפי' רש"י ז"ל דרב כהנא אלא קאמר ולסתור התירץ הראשון דלעיל ולא חש התלמו' לומר אלא משום דפשיטא ויש נוסחאות שהוגהו וגרסי אלא:
הא ר"י והא רבנן: פירש"י ז"ל דמתניתין דערי מקלט והאי ברייתא בתרייתא דמעשר ר' יהודה דס"ל באילן הלך אחר נופו וברייתא קמייתא דרמינן מינה לעיל על מתניתן רבנן דקים לן דפליגי בהא דר' יהודה וסביר' להו דלא שדינן נופו בתר עיקרו ולא עיקרו בתר נופו אלא כל חד וחד כדאיתיה. והיכי שמעינן ליה לר' יהודה דתניא לענין אכילת מעשר במערה הלך אחר פתחא ובאילן הלך אחר נופו וקים לן דרבנן פליגי עליה וכדפי' רש"י ז"ל וכדכתיבנא ופרכינן על תירוצא דרב כהנא אימור דאמר ר' יהודה גבי מעשר לחומרא פי' דמהיכן שמעינן מהא דס"ל לר' יהודה דבערי מקלט ובמתני' דלעיל נמי הלך אחר נופו דבשלמא אנן קי"ל דלענין מעשר אמרה בין לקולא לחומר' היא אפשר לומר דה"ה לערי מקלט וכדמתני' לעיל דתני להו כחדא. אבל הכא מדלא נקט ר' יהודה אלא מעשר לחו' דלמא לא אמרה למעשר אלא לחומרא בלחו' ומשום דמספקא ליה אי נופו בתר עיקרא או לא ואזיל בתריה לחומרא וכדמפרש ואזיל דשפיר משכחת לענין מעשר ללכת אחר נופו לחומרא בין כשהוא בפנים בין כשהוא לחוץ אבל גבי ערי מקלט לא משכחת להו תרווייהו לחומרא וכדמפרש ואזיל. כיצ' עיקרו בחוץ ונופו בפנים אמרינן חומרא בתר נופו לענין פדיה דכי היכי דבנופו בפנים לא מצי פריק שאין פודין מעשר טהור בירושלים בעיקרו בחוץ נמי לא מצי פריק וה"ה דלא מצי אכיל לחומרא דדלמא כבחוץ הוא נדון והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ אמרינן לחומרא לענין אכילה דבי היכי דבנופו בחוץ לא אכיל בלא פדיה בעיקרו דבפנים נמי לא מצי אכיל בלא פדיה פי' בלא פדיה דמעיקרא כשהיה בחוץ כדפירש"י ז"ל דאלו למיפרקיה השתא בנופו לא מצי פרקי ליה דדלמא דינו כבפנים שאין לו פדיון. ויש ספרים דגרסי בהדיא ומפרק נמי לא מצי פרקי ליה. אלא גבי ערי מקלט בשלמא עיקרו בחוץ וכו':
אמר רבא בעיקר בפנים וכו’: פי’ רבא אתי לקיומה תירוצא דרב כהנא דלעולם כדשני רב כהנא דמתניתן ומתניתא בתירוצא ר' יהודה ומיהו הא דפליג למיזל בתר נופו בערי מקלט לאו כדקס"ד דבעי רב כהנא לומר דאפילו עיקרו בפני' ונופו בחוץ דקטיל ליה בפנים כבחוץ דבהא ודאי מודה ר' יהודה דלא אזלינן בתר נופו דבחוץ למיקטליה אפילו בעיקרו בפנים דהא גואי קאי ובאנפא אחרינא הוא דפליג בהדי רבנן אי עבדינן עיקרא דרגא בנופו וכדמפרש ואזיל. אמר רבא עיקרו בפנים ונופו בחוץ קאי מעיקרו כ"ע לא פליגי דלא מצי קטיל ליה בפנים דהא גואי קאי ואפילו ר' יהודה מודה בה דלא דיינינן עיקרו אחר נופו לקולא קאי בנופו דבחוץ ויכול גואל הדם להורגו בחצים ובצרורות כולי עלמא לא פליג ואפילו רבנן מודו דמצי קטיל ליה פי' דכיון דבחוץ קאי אין זה קולא דאע"ג דס"ל לרבנן דנימא זיל בתר נופו מ"מ לא ס"ל דנישדי נופו בתר עיקרו דלא אמרינן לקולא אלא שלא יהא נגרר אחר הנוף שבחוץ לקולא אבל לומר שאין הנוף שבחוץ נגרר אחר הנוף שבפעים אין זה קולא אלא דינא הוא ומיהו דוקא בחצים ובצרורות אבל לא בחבוריו שמא יבא להגרר להרגו גם בפנים. כי פליגי למהוי עיקרו דבפנים דרגא לנופו דאי לא מצי מטי ליה להורגו בנופו אפילו ע"י חצים וצרורות עד דסליק מעיקרו. מה דהיינו ר' יהודה סבר נמי אזלינן בתר נופו דבחוץ ושרינן ליה למיעב' מעיקרו דרגא למיקטליה מהתם כיון דנופו בחוץ ומיהו אף ר' יהודה לא שרי אלא בחצים וצרורות וכן נראה מפירש רש"י ז"ל וכן עיקר:
רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף: פי' רב אשי נמי לקיומי תירוצא דרב כהנא אתי דלעולם לא שני לן בין מעשר לערי מקלט והא ר' יהודה והא רבנן ומיהו הא דאמר ר"י במתניתן הלך אחר הנוף לאו אחר דוקא לעולם אלא אף אחר הנוף קאמר ולחומרא. וה"ק דלא מיבעיא אם עיקרו בפנים ונופו בחוץ דלא קטלינן ליה בחוץ דשדינן נופו אחר עיקרו אלא אפי' היכא דנופו בפנים ועיקרו בחוץ אזלינן לחומרא ולא קטיל ליה אפילו בחוץ דשדינן עיקרו בתר נופו. אבל רבנן פליגי וס"ל לכל חד וחד כדקאי קאי ולא שדינן לחד מנייהו בתר חבריה ומה שהוא בפנים. והלכתא כר' יהודה דסתם מתניתין כותיה. יש שיטות אחרות בשמועה זו אבל זו היא הנכונה והקצרה בעיני והיא כשיטת רש"י ז"ל ועליה הסכימו רוב התוספות ועיקר:
ת"ר ושמתי לך בחייך: פי' עם משה ממש מדבר ופירש"י ז"ל שהבטיח הקב"ה למשה שיזכ' למצו' זו בחייו שיבדי' שלש עדים. ונותר על שיודיעוהו שאף בחייו נהגו בזה במדבר בין לויים כמותו בין ישראל כדמפרש ואזיל:
מקום ממקומך: פי' הסמוך אליך דקמיה כלומר באשר לך מקום כלומר שיגלו במדבר במחנה לויה וגם שיהיו ערי מקלט ערי לויה:
אשר ינוס שמה: פי' מלמ' שהיו ישראל מגלין במדבר פי' דהא משום דא ודאי יאמר ליה בחייך ובמקומך מן הסתם ולכך היו גם ערי מקלט מערי הלויים לפי שהיה במדבר המקלט במחנה שלהם:
מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו: יש לפרש מכאן אמרו שיש מקלט גם הלויים ההורג דקא מצי אמר משה ושמתי לך ופי' בתרא דלעיל וכיון דכן וערי המקלט הוא דירתם יצטרכו לגלות מפלך לפלך אבל רש"י ז"ל פי' במס' זבחים דמכאן אמרו משום סיפא דפלכו קולטו נקט לה דכיון דאמרינן דבמדבר היו גולין למחנה לויה בין ישראל בין לוי ההורג והוא היה מקום של לוים א"כ נאמר מכאן דאע"ג דלכתחלה גולין מפלך לפלך מיהו אם גלה בן לוי לפלכו פעם אחרת וחזר והרג שם פלכו קולטו משכונה לשכונה כי היכי דעבדינן בישראל והיינו דאמרינן אמר רב אחא בריה דרב איקא מאי קרא דעבדינן הכי אפילו בישראל שהיה בעיר מקלטו והרג שם נפש אחרת בשוגג שהיה גולה משכונה לשכונה דכתיב כי בעיר מקלטו ישב עיר שקלטתו כבר והאי קרא ודאי לא מוכח דמיירי ללוי ואע"ג דמתני' דידן בלוי איירינן מייתינן לה מטעמא דפרישית דאנן אמרינן בן לוי פלכו קולטו כמו דישראל דעלמא ולהכי מייתינן ראיה לישראל דעלמא. כן נ"ל לפרש שיטה זו ויש אומרים דמאי דאמרי' דבן לוי פלכו קולטו בדיעב' אף בהריגה וגלות ראשונה דקאמרינן דדיינינן ליה כישראל בגלות שנייה. וגם הוא נכון. ומיהו לתרווייהו פירושי מאי דקאמר מאי קרא דישראל מייתי ראיה לבן לוי כדפרישית:
והא דתנן רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי עיר לכבדו: יש משניות שגורסין כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ומחקי לה רבנן ז"ל דמאי שייכותא דהא בהדי דלעיל דליתני כיוצא בו ונראה שיש למחוק ולקיים הגירסא דמשום דקתני דבן לוי גולה מעיר לעיר ואעפ"י שהכל מפלכו וטעמא כדי שיהא נכנע יותר בעצמו בגלותם לכך שנינו כיוצא בו לענין ההכנעה:
תנו רבנן ושב אל משפחתו וכו’: פיר' גבי עבד עברי הנמכר החוזר ביובל כתיב. מאי וכן בגולה. פי' אהיכא קאי אדר' מאיר לחודיה או לדברי הכל ופרישנא דד"ה היא לומר דכדרך שנחלקו בעב' עברי נחלקו בגולה ולתרווייהו נפקא להו מייתורא דכתיב גבי עב' עברי ישוב תרי זימני לדון ממנו ג"ש לרוצח דהכא בחזרתו שיהא דינו בענין חזרה זו כדין עבד עברי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דגמרינן שיבה שיבה כדמפרש ואזיל והלכתא כר' יהוד להדי ר' מאיר והא דמתני' נקטינן פלוגתייהו בשדה שהוחזק הוא ובמתני' דא נקטוה שהוחזקה באבותיו לא קשיין אלא דבמתני' אשמועינן כחו דר' יהודה דאפילו למה שהוחזק הוא עצמו אינו חוזר וניחא ליה למנקט כחו דר' יהודה דהלכתא כותיה ואלו בברייתא בעי לאשמועי' לר' מאיר שהוא חוזר אפילו למה שהוחזקו אבותיו אע"פ שלא הוחזק הוא עצמו ודכולי עלמא אם לא הוחזק הוא ולא אבותיו אין מחזיקין אותו עתה אפילו למנוייה ריש גרגותא ואע"פ שהרג בשוגג וכ"ש שאין ממנין בשום מינוי למי שהרג במזי'. ואפשר שאף ר' יהודה לא לחלק כאן אלא בשפיכות דמים או בשנמכר ונעשה עבד לאחרים שהם דברים חמורים ומאומים מאוד אבל בשאר עבירות דעלמא כל שחזר בתשובה שלימה אפילו לכתחלה ממנין אותו לכל הראוי לו ואין צורך לומר שחוזר למה שהוחזק הוא או אבותיו אפי' מומר שחזר בתשובה שלימה ולא אמרו בסוף מנחות אלא דכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש הא בדבר אחר משמשין ואפילו למ"ד התם דבית חוניו בית ע"א ועל כולם אמר הכתוב שובו בנים שובבים וכו' וכן נראה לבעלי תוספות ז"ל והם התירו כהן שהימר וחזר בתשוב' שלימה לנשיאת כפים מה שאין כן ברוצח משום דכתיב ביה ידיכם דמים מלאו וזה דעת מורי הרב הלוי ז"ל ואגב אורחיך שמעינן משמעתין דכל שהוחזקו אבותיו בשום מינוי ושררה והוא ראוי לכך שהוא קם תחת אבותיו שלא נחלקו כאן אלא לאלו לפי שהורעו בעבודו' אלו ואין צריך לומר דכל שמינוהו סתם בשום מינוי בלא קביעות זמן שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה וכן ראיתי בתשובה לרבינו מאיר הלוי ז"ל על ענין שליח צבור ומורי הרב ר' מאיר ז"ל היה אומר בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ודנפקא לן מדכתי' למען יאריך ימי' על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל כל משימות שהם בישראל יהיו לו ולבניו. וכן הוא בירושלמי דמסכת הוריות מפי רבינו ז"ל: