חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק יב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מצות חליצה
גמרא ומאחר דאפי' ג' הדיוטות דיינין למה לי ופרקינן הקמ"ל דבעי' ג' שיודעים להקרות כעין דיינין פרש"י ז"ל שיודעים לקרות ליבם לא חפצתי לקחתה וליבמה מאן יבמי וכו' וכלם בלשון הקדש וק"ל כיון דקתני הדיוטות ממילא משמע שיודעי' לקרות דהא לא מעיט הדיוטות אלא דלא בעי' סמוכי' וכדפרש"י ז"ל במשנתינו הדיוטות שאינם מסנהדרי עירן וכל היכא דלא ידעי לקרות יושבי קרנו' נינהו וי"ל כיון דחליצה דבר שבערוה ואקיל בה רחמנא טפי מגיטין ודיני ממונות דמדאורית' בעי' סמוכי' הוה ס"ד דבזקנים כל דהו סגי ואפי' זקני השוק דגריעי טפי מהדיוטו' קמ"ל דקרי להו הדיוטות משום דלא בעי' סמוכי' ולעולם צריך שידעו הלכו' חליצ' עד שידעו להקרות בסדר כעין דייני' והיינו דקאמר שיודעי' להקרות כעין דייני' ובכלל זה קריאת חליצה:
מיבעי ליה לרבויי אפי' להדיוטות מסתבר' דלאו משום לישנא דזקנים משמע אפי' הדיוטות וזקני השוק דא"כ למה לי למכתב תו זקנים אחריני ומאי האי דפרכי' לי' לר' יהודה הדיוטות מ"ל אלא ודאי דזקני העיר גדולי' וחכמי' שבהם משמע לשון זקנה שקנה חכמ' וכדאמרינן בסנהדרי' גבי סמיכת זקנים יכול זקני השוק ת"ל זקני העדה ומיהו לישנ' דעדה חשיבות' טפי דמשמע שהם ראוי' לסנהדר' ומשום הכי כתב רחמנא זקני העיר והזקני' תרי זימני דה"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות הדיוטות:
מדאצטריך קרא למעוטי סומין מכלל דאפילו הדיוטות דאס"ד וכו' ק"ל ולימא דסמוכי' בעי' בדיני ממונות וכתב רחמנא הכא לעיני למעוטי סומין באחת מעיניהם וי"ל דלעיני הזקני' אפי' עין א' לכל א' וא' מן הזקנים משמע דסומא בא' מעיניו כשר ולא ממעט קרא אלא סומא גמור ומיהו הק"ל הא דאמ' מדתני רב יוסף למה לי הא דר' יוסף דאתמ' גבי סנהדרי' דדיני נפשות תיפוק לי' דנפקא לן מדיני ממונות דעלמא דכ"ע סומא משתי עיניו פסול לדון דיני ממונות דכל הפסול להעיד פסול לדון כדתנן התם דאע"ג דסיפא דההיא מתני' נפקא מהלכתא דליכא כשר להעיד שאינו כשר לדון אבל כשאינו כשר להעיד אינו כשר לדון לא אדחייא כלל וסומא בשתי עיניו פסול הוא לעדות כדתניא בפ' גט פשוט היה ידוע לו עדו' ונסתמ' פסול וי"ל דלרוח' דמילת' נקט הא דרב יוסף שהיא כולל' בסנהדרי' גדולי' למעוטי' כל מום ואפי' סומא בא' מעיניו פסול לדיני ממונות א"נ משום דאיכא מ"ד דסומא בא' מעיניו פסול לדיני ממונות ואתא הא קרא דלעיני למעוטי ולמימ' דבעינן פקח גמור בדיני נפשות מ"ה נקט הא דרב יוסף וא"ת והא ההיא דרב יוסף נפקא לן מדכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך כדאית' במ' סנהדרי' וא"כ היאך נאמר בכאן דלסמוך רחמנא על ההוא קרא דשלמה ולא ליכתוב לעיני וי"ל דהא ודאי עד שלא בא שלמה גמר' גמירי לה או יש להם שום סמך במקרא וא"כ מהיכא דגמירי לה או דנפקא להו לשאר דיני' דעלמא נפקא להו לענין חליצה דקרא דשלמה אסמכתא בעלמא היא:
א"ה מיאון נמי וא"ת וכי משום דהלכה כחדא סתמא להוי הלכה בכלהו סתמי' י"ל דשאני הכא דסתמינהו בהדדי חליצה והמיאוני' וכו'. מפני שהוא ב"ד ק"ל ודילמא ב"ד של שנים כדמפרש רב נחמן בפ' השולח גבי ב"ד של פרוזבול ושל בטול הגט ויש לומר דהתם הוא דאיכא הוכח' דקתני דייני' דומיא דעדים גבי פרוזבול ובטול הגט הודעת דברים בעלמא הוא " אבל מסתמא סתם ב"ד היינו ב"ד של ג' ותו דהא קתני ליה בהדי חליצה מיאנה או שחלצה. לפירסומי מילתא פי' הרמב"ן ז"ל ואפי' הם עמי הארץ ונראים דבריו דדוקא עמי הארץ אבל סומין ופסולים לא וראיה לדבר מעובד' דרב שמואל בר יהודה דפסלי ליה משום גר ואע"ג דלא קרו ליה אלא למלויי בי חמשה ומיהו נר' שאם הזמנו והקצו ג' לב"ד בפי' וקראו לאחרים למלוי בעלמא דאפי' גרים ואפי' פסולי' ולא היה כבודו של רב שמואל בר יהודה להקצותו מן הדבר ומכל החמשה היו עושים חבור א' מפני כבודו:
מרענא שטרא אפומיה פי' דלא לאגבויי מגבינן ביה ולא מקרעי קרעינן ליה וכדכתי' במסכת כתובות בס"ד:
אמר רבא גר דן את חבירו פרש"י ז"ל דן את חבירו בדיני נפשות דאלו ד"מ אפי' לישראל הוא דן כדתנן בסנהדרין הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות ואמרי' בגמ' הכל כשרים לאתויי גר ומשמע ליה לרבי ז"ל דההיא לאתויי גר גמור אמרי' שאין אביו ואמו מישראל שכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל והיינו דפרש"י זכרונו לברכה הכא כולה מימרא בדיני נפשות שאם הוא גר גמור דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' לישראל דיני נפשות ואין פי' מחוור דהא חזינן בקדושי' דאפי' ריש כורי דמתא לא מנינן גר שתהא אמו מישראל והיאך יכשרנו הכתוב לדיני ממנות מי גריעי דיני ממונות דבעינן סמוכים מדאורייתא משאר מנויין ושררותא דמתא ועוד הא על כרחך אין ממנין מלך עד שיהא אביו ואמו מישראל וכדרבינן בקרב אחיך מן המיוחסים שבקרב אחיך וכדמוכח בסוטה בעובדא דאגריפס וכדפי' רש"י זכרונו לברכה התם והיאך יהא מנוי מלך חמור מסנהדרי' גדולה החמורה ועוד היאך תהא חליצה חמורה מדיני נפשות וכי תעלה זו על דעתך שתהא סנהדרין פסולה לחליצה ועוד היאך גרע דינו של גר גמור מדינו של שור דבעי' בג' ואין גר גמור דן אותו אפי' לדעת רש"י ז"ל כדאי' בסנהדרין דהנכון דהכא בדיני ממון איירי וגר דן את חבירו ד"מ מש"כ לישראל עד שיהא אמו מישראל דלא גרע משאר משימות והא דאמרי' התם הכל כשרים לאתויי גר שאמו מישראל לאתויי שדן את חבירו מיהת בדיני ממונות ואינו דן בדיני נפשות עד שיהא אביו ואמו מישראל וא"ת והא דתנן בסנהדרי' ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרי' בגמ' לאתויי סומא בא' מעיניו ואימא לאתויי גר גמור שכשר להעיד ואינו כשר לדון וי"ל דלא פסיקא ליה כיון שכשר לדון את חבירו מיהת:
שנאמר ונקרא שמו בישראל וא"ת ואכתי נימא דאתא למעוטי גר גמור שהיא כשר לדיני ממונות לדעת רש"י ז"ל וי"ל דבישראל לא משמע אלא ישראל גמור מכל צד וכדפרש"י ז"ל ואיכא נסחי דגרסי תרי בישראל כתיבי וה"פ חד לרבות הדיוטות כדאי' לעיל וחד לאתויי גרים:
איכא בנייהו מנעל לכתחלה פי' אליבא דרבא אין חולצי' בו עד שיבא אליהו ויאמר שחולצים בו וכדפרש"י זכרונו לברכה:
גירסת רש"י והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו וכתב רש"י ז"ל דלא גרסי' לה שאין מנעל בכל התורה ובלשון חכמים שחלקו בין מנעל לסנדל ובתו' פי' לקיים גירסת הקו' דה"ק דנעלו משמע כדרך שהיה דרכם לנעול ורוב מנעליהם היו סנדלי':
אמרתי לו א"כ מה ראה ר"מ לומר חליצה כשרה וכו' ותנאי דנקטינן היינו ת"ק דבריתא ור' יעקב אליבא דר"מ דת"ק אמר חליצה כשרה בדיעבד ור' יעקב משמו של ר"מ אומר חולצים בו לכתחלה אבל ר"י לא משני ליה בתנאי דאיהו אתמוהי אתמה כיון דר' יהודה לא חליץ במנעל לעולם מחמת שום דוחק היאך מתיר זה ר"מ כלל וא"נ פסיל ר' יוסי אפי' בדיעבד מ"מ אנן לא מייתי' תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דפליגי שמנעל לכתחלה בלחוד. ובירושלמי הביאו המעשה הזה בלשון אחר וכך אמר לו במנעל או בסנדל אמר לו וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו ומה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' במנעל ויש שהיו למדין מכאן דכל היכא דאין סנדל מצוי חולצי' במנעל אפי' לכתחלה לד"ה מדקאמר וכי יש סנדל במקומינו וכן כתב ר"ה ז"ל והרב בעל העיטו' אבל ה"ה הרמב"ן ז"ל היה אומר דאדרבה כיון דאמר ליה יש סנדל במקומנו ואפי' הכי מתמה עליו רבי יוסי לומר מה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' בו מכלל דלר"מ אין חולצי' במנעל אפי' במקום שאין סנדל וכן עיקר ובענין מנעל וסנדל פרש"י דמנעל הוא של עור רך כעין שלנו וסנדל של עור שלוק קשה וכו' ומז"ל מפרש בשם רבותיו ז"ל וכן כתבו קצת המפרשים דמנעל הוא מב' חתיכות או ג' כעין שלנו ויש לו פנתא ועקב והסנדל כלו מחתיכה א' וראוי לחוש לשתיהן:
מ"ט משום דה"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל פרש"י ז"ל כי המנעל כופלי רצועותיו על אזניו והם כשני נעלים זה על גבי זה אבל סנדל אין כופלי' וקושרין רצועותיו על אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אלא בשפת פיו יש כמין קשר וקושרו על שוקיו כדי לקצר את פיו ואין מחוור והנכון כי המנעל הוא משתי חתיכות כי הפנתא הוא מנעל וארקתא מעל דמעל מה שאין כן בסנדל כי הוא כלו חתיכה א':
א"ה אפי' דיעבד נמי אלא גזירה משום מנעל מרופט פי' מנעל הקרוע קצת ועומד פיו פתוח ופרש"י ז"ל כי המנעל מתוך שהוא דבר רך אע"פ שהוא מרופט מתיישב עלהרגל ויבא לחלוץ בו והוא פסול לחליצ' שאין תורת נעל עליו אבל סנדל שהוא קשה ואינו מתיישב על הרגל ליכא למגזר ולאידך פי המנעל מתוך שהוא של שני חתיכות אע"פ שהוא מרופט ראוי לנעלו מש"כ בסנדל:
א"נ משום חצי מנעל פי' דחצי מנעל יבא לנעול אותו כי אע"פ שלא יהא לו פנתא הרי יש לו שולים מש"כ בסנדל שאין ראוי לנעלו וליכא למגזר ביה וגם לפרש"י ז"ל מתוך שהוא קש' ואינו חשוב אין נועלי' חצי סנדל ואינו עומד ברגל כלל:
לאו דחמיתי' וכו' פי' שנצי ב' הרצועות או דקות וקצרות שעושי' בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק וי"א שהם קרסי' שאנו עושי' במנעלים וסנדלא דטייעי הוא שרצועותיו גדולו' ורחבות לכופלן על הרגל והא דקאמר והאי דידן קטרי ביה מתנא פי' רצועה של עור או של שער דשל גמי ודאי לא כדאיתא לקמן והיה מנהגם לעשות בו קרסי' בפיו כדי לחבר שתי שפתות הנעל ועל כל זה אינו מתהדק ברגל ולכן היה צריך מלבד הקרסים רצועה אחת או שתים לכפל עליו להדקו. וכיון דקיימא לן שאין חולצים במנעל לכתחלה ואפילו במקום שאין סנדל מצוי כדכתיבנא לעיל ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק וקשה ולעשותו חתיכה אחת ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויין שם ועוד ב' רצועו' ארוכות א' מכאן וא' מכאן תחת הקרסי' או עליהם כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק שתוכל כל א' ליכפל ב' פעמי' ושמעתי מה' הר"ם כי הסנדל שהיו נוהגי' חכמי נרבונא הובא לפני רבי' רבו ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפירות שם וגם רצועות שתפרום שם כי היה מקשה ממנו כדי להיות הסנדל עור א' ונרא' שזו חומר' יתיר' דע"כ לא איסתפק' לן לקמן אלא בתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכותא של עור כשרים בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן ולעיל נמי אמרי' דקס"ד דארקת' מעל דמעל אלמא אינה מעצמו של מנעל ובתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו של מנעל שרי ואריך ואין בזה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מה שאפשר:
הא שמטה היא חליצתה כשרה. רוב הרגל אין רוב העקב לא פי' דמסתמא לא פסלו במה ששומט' הוא אלא כשעש' דבר חשוב ש"ד דגבי דידה חשוב מעשה:
אלימא דלשפתי' לעלאי וקאי תתאי מעל אמ' רחמנא ולא מעל דמעל ושמעי' מינה שאם חלץ במנעל שעל בתי שוקי' לא יצא דמעל דמעל הוא:
או דילמא גלויי כרעא בעיא וליכא פי' וש"מ שאם חלצה ב' בין בבת א' בין בזה אחר זה כשרה חליצתה כיון ששניה' של עור דהא איכא חליצה וגלויי כרעא ואפי' בזה אחר זה ושחלץ התחתון באחרונה נהי דלא הויא חליצת העליון חליצה חליצת תחתון חליצ' והוא שיהא מהודק יפה וכמ"ש שאם היו ב' סנדלים כפולי' תפורים כא' שיוצא בו וכשם שיצאה באנפליא של בגד מחופה עור כדאית' לקמן אבל בירושלמי אמרו חלצה באנפליא אית תנא תני חליצת' כשרה ואית תנא תני חליצתה פסולה. מ"ד כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור פי' שנעשה הבגד טפל לעור והם מנעל א' ומ"ד פסולה כשהיתה אנפליא של עור פירוש שאין הפנימי טפל לעליון וה"ל מעל דמעל וזה חולק עם התלמוד שלנו ואגמ' דילן סמכי':
טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישי' פי' חיישי' לפסלה על האחי' וכדפרש"י ז"ל והא תניא בין שנתכוון הוא וכו' בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם וא"ת ומאי קושיא דהא אעפ"י שלא נתכוונו שניהם חליצה פסולה היא לפסלה על האחים וכדאמרי' בריש פ' כל הגט במ' ששנינו חליצה פסולה פוסלת על האחים ולקמן נמי תנן החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרי' עלה זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרי' אין חליצת קטן כלום הוא אלמא לר"מ יש להם כלום לפסלה על האחים מיהת ולקמן אמרי' בהדיא דא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר דחלץ לה א"ל איפסילא לה אלמא אע"פ שלא נתכוון הוא לחלוץ לפטרה נפסלה עליו ויש שתירצו דהתם הוא דאיכא כוונת א' מהם שפסלה עליו מדרבנן אבל כשלא נתכוין א' מהם אפי' פסולה דרבנן ליכא ואחרים תירצו דהתם הוא בב"ד ומפני מראית העין שלא יבואו להתיר חליצה לאחיו אבל שלא בב"ד כיון דמדינא לא נפסלה בלא כוונת שניהם מפני מראית העין נמי ליכא שהרי אינם כראין כחולצי' וראיה לדבר רקיק' שהיא פוסלת בב"ד כדאיתא התם ואלו שלא בב"י אין חוששי' לה כלום שהרי א"א שלא רקקה בפני א' מהם כן תירץ הרמב"ן ז"ל ואסיקנא שאפי' שלא בב"ד חוששין שמא כוונו שניהם ופסולה על האחים כל היכא דחזינא דחלצה לאחד מהם:
סנדל התפור בפשתן אין חולצים בו פרש"י ז"ל בלשון א' שיש בתוכו בגד תפור כעין מנעל פלט' וליתא דהא אמרי' לקמן אנפליא של בגד מחופה עור חליצתה כשרה וכן בקב הקטע שהוא מחופה עור ולא תימא דדוקא התם בדיעבד והכא אפסי' לכתחלה דהכא מדאוריתא פסליה ואפי' בדיעבד משו' דלא קרינן ביה ואנעלך תחש ועוד דלקמן מוכח דאנפליא של בגד מחופה עור אפי' לכתחלה חולצו' בו ומשום דקתני סיפא פסולה תנא רישא כשרה הילכך לדעתי הנכון כלשון שני שפירש"י ז"ל מנעל שתפר אותו כעין שלנו דבעי כוליה תפור וכפירוש ר"ח ז"ל:
א"כ תחש מאי אהני ליה פי' אלא ודאי למעט כל שאינו עור דומיא דתחש ונראה דכל שהוא עור אפי' של בהמה טמאה חולצי' בו אבל ר"ת ז"ל מצריך שיהא הסנדל של בהמה או חיה טהורה דומיא דתחש:
לפי שאין נכנסים לא במנעל ולא בסנדל לעזרה פרש"י ז"ל דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ולא דק בה דההיא שלא בשעת רצון הוא ואפי' בלא מנעל וסנדל הוא אלא נפקא לן מדכתי' של נעליך מעל רגליך וכדאיתא בפ' הרואה בברכות:
ורמינהו א' מנעל וסנדל וא' אנפליא לא יטייל בו ביה"כ אפי' ממטה למטה אלמא אנפליא מנעל הוא ולקמן נמי פרכי' מההיא דשבת לענין חליצה ושמעי' מי' די"הכ לענין איסור מנעל וסנדל ולשבת משום משוי וענין חליצה כלם שוים בהלכותם בדיני מנעל וסנדל וזה ברור:
ותענוג בלא מנעל בי"ה מי אסור והא רבא וכו' ושמעינן מינה דכל שאינו קרוי מנעל כגון בתי שוקי' של בגד או קלסונים מותרים הם לגמרי ביום הכיפורים ואין בהם משום מיחוש ורבנן נמי חזינן דנפקי בהו הילכך מי שחש קצת בגופו וצריך לנעול דבר מוטב שינעול בתי שוקים אע"פ שיש בהם תענוג ולא מצי לנעול מנעל של עור ואפי' בלא עקב דההוא איסור גמור והא שרי לגמרי וזה ברור:
הכי נמי מסתברא דאלת"ה קיה"כ איוה"כ והיינו אלימא דהא בתרייתא מקמייתא משום דבקמייתא יכול למדחק ולמדחי שאני י"ה מחליצה ומעזרה. דתניא לא יטייל אדם בקורדיקסין בתוך ביתו פי' אפי' לשמור רגליו מלכלוך בית הכסא וכיוצא בו כדי שלא יצטרך להדיחם לבסוף ומוטב שיתלכלך ויבא לידי דיחוי שירחוץ רגליו משנתי' לו מנעל ואע"ג דנעילת הסנדל ורחיצ' תרוייהו מדרבנן וכן משמע בתוספת' דיומא לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפי ממטה למטה רשב"ג אומר מותר וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט מדיחם במים ע"כ והשתא מה ענין זו לזו וכתב דה"ק דכשם שרשב"ג מיקל בזו כך מיקל בזו והא בתריתא קילא טפי ואפי' רבנן מודו בה אלא ודאי טעמא קא יהיב כי לפי שאנו מתירים לרחוץ רגליו כשהם מלוכלכות מפני זה מתיר רשב"ג לנעול מנעל בביתו כשנכנס לבית הכסא כדי שלא יצטרך לבא לידי דיחוי לרחוץ בי"ה כ"כ הרשב"א ז"ל:
אבל מטייל הוא באנפליא של בגד בתוך ביתו פירש דכיון דשל בגד הוא אין כאן מנעל וסנדל כלל ואין כאן איסור יום הכפורים והא דקתני בתוך לאו משום איסור ענוי י"ה אלא משום איסור שבת דק"ל עירוב הוצאה ליום הכפורים ואסור לצאת בדבר שאינו של מנעל משום משוי ומי' ק"ל דהא אמרי' לעיל דרבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק וכמה מרבנן התם דנפקי בסנדל של שעם ובדיהטני ואמרי בירושלמי יוצאי' באנפליא של בגד וליכא למימר דהתם כשיצא להקביל לפני רבו חדא דסתמא נקטי להו ועוד דא"כ במנעל יוצא אם הוא צריך לכך כגון שהוא מצו' וכיוצ' בו ואין טעם לחלק בין אנפליא לשל שעם לשל גמי כיון דהא והא אינם של עור ויש להם צורת מנעל וסנדל אבל הנכון דכי קתני שיוצאי' באנפליא של שעם ושל גמי היינו לחצר המעורבת או מבוי המעורב ונקט האי לישנ' אגב דקתני רישא בתוך ביתו וא"ת והא אמרי' במ' שבת כל שאסרו חכמי' לצא' בו לר"ה אסור לצא' בו לחצר וי"ל דהת' לחצר שאינ' מעורב' ולד"ה מותר לנעול בתי שוקים בי"ה חפי לצאת בהם לר"ה דמשום ענוי י"ה ליכא דהא קי"ל כרבנן דכל שאינו של עור או מחופה עור לאו מנעל הוא ומשום איסור שבת ליכא כי אלו אינם נעל אלא מלבוש ואינם משוי כלל שאל"כ אפי' בשבת דעלמא יהו אסורים וקורדקיסין מנעל הם לענין י"ה ולענין שבת כדאית' הכא בהדיא אלא שלענין חליצה פסולי' בסנדל שאין לו עקב מהר"ם ז"ל וכן אומ' מ"ה בשם רבותיו ז"ל כי אותם שואיקוש שעושים בקשטיליא אסור לצאת בהם למבוי שאינו מעורב כיון שאינם מחופה עור כי ההוא עור שנותנים בראשו שנכנס בו ראש הרגל אינו חפוי:
מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ ק"ל דמשמע הכא דסבר רבא דר"מ הוא דחשיב מנעל של עץ מנעל אבל ר' יוסי אוסר מפני שאינו מנעל ואלו במ' יומא ובמסכת שבת אתי' למימר דר"מ ור"י במנעל ולאו מנעל פליגי ואמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובגזירה דילמא משתליף ואתי לאתויי בר"ה קמיפלגי דר' יוסי סבר גזרי' ור"מ סבר לא גזרי' ודייקינן נמי דקתני ר' יוסי אוסר ולא קתני ר' יוסי מחייב תו ק"ל דהתם אמר רבא דלכ"ע מנעל הוא ואלו איהו גופיה הוה נפיק בסנדל של גמי כדאית' בפ' י"ה וליכא למימ' דהתם רבה גרסי' דהא בתר אביי מייתי לה תלמוד' התם והנכון דהא דאמר התם דכ"ע מנעל הוא היינו ר"מ ור' יוסי אבל הא איכא ר' יוחנן בן נורי דפליג כדאי' בפ' במה אשה יוצאה וסבירא לן כוותיה וכדאמרי' התם דר"ע מתיר בסנדל של סיידי' ולא הודו לו ר' יוחנן בן נור' ורבנן דאמרי כשמעתיה היינו ר' יוחנן בן נורי דסבירא לן כוותיה ומאי דתלי' בשמעתיה עץ דשל מנעל הוא בדר"מ ולא כדר' יוסי איכא למימר שאוסר מן התורה מפני שאינו מנעל ואיידי דקתני ר"מ יוצא אדם נקט ר' יוסי אוסר ולא נקט מחייב וזה ברור ובתוס' תירצו בענין אחר. ולר"מ דשרי לחלוץ בסנדל של עץ י"ל דאיהו לא דריש ואנעלך תחש א"נ דדריש ליה וסבר דנעל נעל ריבה כל שהוא כעין מנעל:
אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לרגליה בארעא אמר ליה רב אשי לאמימ' והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה ק"ל דהתם תניא חליצתה כשרה בדיעבד ואמימר אמר צריך לכתחלה וי"ל דרב אשי קים ליה דאמימר צריך לעכב קאמר והיינו דלא שני לי' אמימר הכי ואחרים פירשו דברייתא אפילו לכתחלה קא שרי ודומיא דעומד קתני יושב ונקט חליצתה כשרה בדיעבד משום דבעי למתני סיפא חליצתה פסולה בדיעבד וא"ת והא תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ויש לומר דההיא לענין הקריאה בלבד כדכתי' ועמד ואמר וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה שהקריאות בעמידה ובחליצה יושבת וחולצות וכן כתב שהרקיקה מעומד ואפשר דהתם טעמא משום דבעי רוק הנר' לדייני' ושתרוק כנגד פניו וכדאיתא בשלהי פרקי' וק"ל דהא דאמרינן בפרק ואלו מגלחי' קריעה מעומד מנ"ל אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה גבי חליצה דכתיב ועמד ואמר ה"נ והתניא בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה ואם איתא דהאי ועמד לא קאי אלא אאמר בלחוד מאי מקשי לה מחליצה דלא כתיב בה ועמד ויש לומר דקים ליה דהא דקתני ברייתא בין עומד בין יושב על כל ענייני חליצה קאמר ושמע מינה דמדאוריתא לא בעי עמידה דאם כן אפילו בדיעבד נמי אלא מדרבנן בעלמא הוא ואין זה מחוור והנכון בכל ענייני חליצה בעי מעומד לכתחלה ולאו משום דכתיב ועמד ואמר דההיא דספרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כענין דין דכתיב ביה ועמדו שני האנשים וכן פירש רש"י זכרונו לברכה בעי עמיד' לחליצה משום ועמדו שני אנשים והיינו שאינו מעכב בדיעבד ופרכינן מינה בפרק ואלו מגלחין משום דבעי התם קריעה מעומד ואפילו בדיעבד כדאמרינן התם אדכר דקרע מיושב וקרע מעומד ומהדרינן דהכא ועמד ואמ' כלו' שאין לומר דבעי עמידה אלא לישנא דקרא הוא וכן כתב הרב בעל ספר המצות ז"ל כל עמידה שאין אחריה שום מעשה אינה אלא כלשון בני אדם שאו' עומד ועשה ואוכל והולך והא דפריך הכא רב אשי מהאי ברייתא י"ל כתירוץ הראשון שכתבו א"נ דכיון דטעמא דבעי עמידה לכתחלה אינו אלא משום ועמדו שני האנשים מהיכא תיתי לן דצריך למדחס רגליה ופרקי' לעולם דדחי' פי' דהכי גמירי לה דאפי' כשחולץ מיושב צריך למדחסי רגלי' דתהוי חליצה מעליא:
והא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה פרש"י ז"ל כגון שנחתכו רגליו וכ"ת והא אמר אמימ' דמאן דמסגי על לוח' דכרעי' לא חלץ משום דלא הוי רגל וכ"ש האי שאין לו כלל תירץ רש"י ז"ל דהכא כיון שאין לו שום רגל שוקיו עומדי' במקום רגליו ובודאי שכן נר' מדפרכי' בגמ' על מתני' מהא דתני גבי עלייה לרגל פרט לבעלי קבין כלו' דלא חשיב רגל א"ד מתני' כבעלי קבין היא ופרקי' דשאני הכא דכתיב מעל רגלו ופרש"י ז"ל מדלא כתיב מרגלו משמע שחולץ מדבר שהו' על רגלו ואשמועי' דחליצת שוק שמה חליצה ואין זה מחוור בעיני ר"ת ז"ל דמעל רגלו לא בא אלא לומר שאם קשר' הרצועות בשוקו דהוי חליצה ולעולם כשיש לו רגל דאי לא היכי קרינן ביה מעל רגלו עוד ק"ל דהא גמרינן לקמן רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בוהן רגלו אלמא רגל ממש ולא שוק יש שפי' דקרא אשמועי' דכל שהוא מן הארכובה ולמטה רגל הוא וקרוי עליונה של רגל והיינו דאמרי' מעל רגלו אמר קרא ואחרי' פי' דתלמוד' הוא דהוי ס"ד דכי קתני מן הארכו' ולמטה חליצתה כשרה כשאין לו רגל ד"ה דשוק במקום רגל דאי כשיש לו רגל אין החליצה ברגל כלל ולהכי פריך מדתניא רגלים פרט לבעלי קבין דשוק לא מיקרי רגל ופרקי' כשיש לו רגל וכי קתני חליצתה כשרה ואעפ"י שהחליצה אין ברגל משום דאמר קרא מעל רגלו וכן דעת ר"ת ז"ל דקטע אינו חולץ ובירושלמי מצאתי ביני מתני' בקושר למעלה ולמטה:
הב לה ואקני לה קאמינא לך פי' מדרבנן בעלמא לקיים פשוטו של מקרא דכתי' נעלו דאלו מדאורייתא יוצא הוא בשל כל אדם דנעלו הראוי לו קאמר ומפני שפעמים אין סנדל מצוי ליבם אמרי' בסנהדרי' כלי הדייני' שיפורא רצועא וסנדלא וכו' וא"ת והיאך לא היו לרב יוסף כלי הדיינים י"ל דשלא בבית דינו היה ודרך מקרה בא המעשה:
מאי תנא אמר שמואל ר"מ תני לה דהא לר"מ מנעל גמור הוא דשר' ליה בשבת לכתחלה וה"ה דכי אוקימנא במחופה עור אליבא דרבנן דשרי' אפי' לכתחלה דכל שמחופה עור מנעל גמור הוא:
אחד המוסגר וא' המוחלט לא תחלוץ בו פי' או משום דמאיס או משום דלא ליתי לאיחלופי במוחלט דמכתת שיעוריה. ואם חלצה חליצתה כשרה פי' דאפי' מוחלט שעומד לשריפה הכתוב קראו בגד וילפי' איסורא מטומאה דגלוי מילתא בעלמ' הוא:
של תקרובת עבודת כוכבים פרש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון ולא נהירא דהק"ל שאין הקדש לעבוד' כוכבי' ואי משום שהקריבו' לפניה אינו נאסר משום תקרובת עבודת כוכבים אלא כשהוא כעין פנים או שהיא עבודה המשתמרת וכדאית' במ' כל עבודת כוכבים והנכון דהכא כגון ששחט בהמה לעבודת כוכבים לתקרובת ועשו מעורה סנדל:
דכ"ע לא מקשי' ריבי' לנגעי' פי' אליבא דהני תנאי דהא איכא ר"מ דמקיש ריבי' לנגעי' כדאי' בסנהדרין דאין מקישי'
גמר דין נמי לא וא"ת ומאי קאמר דאה"נ דיכולי' למי' דגמר דין נמי לא כדק' ר"מ התם י"ל דלא ניחא לן לאוקמי דלא כהלכ' דק"ל דיני ממונו' מתחילי' ביום וגומרי' בלילה מדכתיב ושפטו את העם בכל עת:
אי מוק' סתמא תניא אי לילה סתמא תניא וא"ת נהי דתניא דכשרה בדיעבד לכתחילה לא מכשירים יש לומר דלגבי מותר ודאי בין לר"מ בלא עור בין לדידן במחופה עור אפי' לכתחלה שריא כדאית' לעיל ולילה נמי כיון דגמר אפי' לכתחלה כדתניא דנין ביום וגומרי' בלילה מ"ט ילפי' רגל מרגל ממצורע וכן הלכתא ודיקא ברגל בעי' ימין אבל חליצה אפי' בשמאל היא ואפי' לכתחלה דהא לא כתיב אלא וחלצה ואפילו גדמת חולצת בשנים כדאיתא לקמן גבי יבם:
מ"ט לאו משום דלאו בני קריאה נינהו ק"ל מ"ל למתלי בהא ולא תליא משום דלאו בני דעה וכן לרבא ולרבי ינאי דאמרי' לקמן טעמא משום דליתנהו בואמר ואמר' נימא משום דלאו בני דעה ובעינן כונה בחליצה וליכא וי"מ דכיון דב"ד עומדין שם ומזכירי' ומזרזים אותו להתכוון כוונה איכא וכדאמרי' גבי גט שכתבו חרש שוטה וקטן דכשר בישראל עומד על גביו והנכון כמו שמפרש בירושלמי דמ' תרומה גבי הא דאמרינן כל חרש ששנו חכמים במשנה אינו שומע ואינו מדבר ליתיה האי כללא לר' דהא תנן חרש שנחלץ וחרשת שנחלצה פי' דמשמע להו דמתני' בחרש וחרשת דאורייתא שמדברים ואינם שומעים מדלא קתני נמי שוטה והיינו דקאמר לאו משום דלא בני קריא נינהו דמאי מהני קריאה כיון שאינם שומעי' זה לזה דאי לא הא ק"ל חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ומהדרי' משום דלאו בני דעה נינהו פי' דלגבי הא מילתא דחליצה דעתא צילתא בעא דאפילו פקחים טעו בה כדאמרי' לקמן חלוץ לה ובכך אתה כונסה:
א"ה אפי אלמת נמי פי' לאו האי מקשה מאן דמקשה לה מעיקרא דלדידיה כיון דמשום דלאו בני קריאה נינהו אפילו אילם ואלמת נמי לא והיינו פרכי אלא אחרינא הוא דפריך ליה דאפילו לדעת המתרץ אלם ואלמת נמי לא דכיון דחרש המדבר ואינו שומע אינו כפקח לענין זה ה"ה לאלם ששומע ואינו מדבר ומהדרי' דהנהו פומיהו כייב להו כלומר כי האלם אין דעתו מטורפת כלל כיון ששומע אבל כשאינו שומע עומד נבהל ולא מצי לכווני כיון דלא שמע מאי קאמר ליה:
מכלל דאיפסלה לה כלומר דלהכי קתני תחלוץ שאינה ראויה אלא לחליצה והשתא קס"ד מדאורייתא אפסיל לה ולהכי פרכי' מני אלימא ר"מ השתא במקום מצוה דשעת חליצה אמר לא מעכבא ואע"ג דאפשר לבא ולרוק דה"ל למימר דתירוק כדחזי' באימורי דכי איתנהו מערבי דאלמא לא חשיב לה רקיקה כלל והיכי פסולה מאחים ואוקימנא כר' דסבר דשני דברי' המתירי' פוסלים זה בלא זה דבכבשי עצרת תנופה ושחיטה מתירין ותנופה לחודה פוסלת הלחם ליפסל ביוצא דאלו לפסלה מלפדות משקדש הלחם בכלי שרת נפסל הדר שיילי' ולר"ע לא פסלא רקיקה והא תניא וכו'. ואסיקנא דלר"ע נמי פסלא רקיקה מדרבנן משום גזירה שמא הרואה אומר דרקיקה בתר חלוצה הוא כדינא ואתו למשרי חליצה לאחים אבל בקריאה לא גזר דלעולם תלו עלמא בקריאה מקמי חליצה ולא אתו למשרי חליצה:
מי הויא חליצה וה"ה דמצי לאכרוחי מדקתני סיפא ולאו כלום אלא דניחא ליה טפי מגופא מסברא:
מ"ש קריא' ומ"ש רקיקה פי' דכיון דשום דחד מינייהו לא מעכב מדאורית' אמאי גזר בהאי טפי מהאי:
תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת פי' לאו דוקא אינה צריכה ואם רצתה תרוק אלא ודאי לא שבקינן לה לחזור ולרוק משום גזירה וכדמוכח מעובדא דמייתי' לסייעתא אלא ה"ק תחלוץ בלבד בלא רקיק' כיון שאינה צריכה מן התורה לרוק פעם אחרת:
כסדרן לא מעכב פי' ואע"ג דכל היכא דכתי' בה ככה עיכובא הכי גמירי לה שאין עכוב כסדר אלא במעש' לר' אלעזר או במעשה כאיש לר"ע:
ה"ג רבה ואביי מדבית עלי אתו ול"ג רבא דהא רבא לאו כהן הוה וכדתיבנא בפ"ק דר"ה וכו' :
אביי עסק בגמילות חסדי' פי' וה"ה לרבה כדאית' בפ' חלק אלא דאביי עסק טפי מיני' שהיה ספק בידו לעשות:
הא דתנן החרש שנחלץ לא נאמר הלשון בדקדוק בכלה מכילתי' אלא בכאן דבכל דוכתא אמרי' החולץ גבי יבם ואעפ"י שהוא נחלץ. ונר' טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצ' כיון שצריך שיתכוין לחלוץ וגבי חרש דלאו בר כונה נקט נחלץ וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו זו דברי ר"מ דאמ' בפ' האשה רבה חליצת קטן בן ט' שנים ויום אחד כגט בגדול אבל ח"א אין חליצת קטן כלום ודוקא בקטן אבל בחרש וחרש' מוכח דחליצתה פסולה מדלא אמ' וחכמים אומ' אין חליצתה כלום ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל:
זו דברי ר"מ ק"ל נימא נמי ר' אליעזר דאמר בשלהי הבא על יבמתו קטנה מתיבמת ואין חולצת י"ל דניחא ליה לאוקומי סתם מתני' כר"מ דרובא סתמי כוותיה וי"א דלר' אלעזר אם לא חלצה משתגדיל חליצתה פסולה כדאית' בתוס' דמכילתי' דף י"ב ואלו במתני' קתני חליצת' כשרה לפום נסח דסיפרי דיוקני עתיקי ולפום הא ר"מ סבר דמדאוריית' לא מקשי' אשה לאיש אלא דרבנן גזרו בקטן אטו קטנה אבל לר' מדאורית' מקשי' להו והכין קי"ל דקטנה אינה חולצת עד שתביא שערות ואפשר דאפי' בדיעבד נמי פסלינן כר' אלעזר ומיהו הא לא אתברר לן שפיר ונקטינן לחומרא:
רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים פרש"י ז"ל דהיינו שנת י"א עצמה שנדריה נדרים ונבדקין ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ה) פי' דמיירי כשהביאה ב' שערות וגדולה היא דתוך זמן כלאחר זמן. והקשו בתוס' דהא אפי' רבא בפ' יוצא דופן דתוך זמן כלפני זמן ועדיין קטנה היא לכפר"ת ז"ל דרבא דהכא והתם אליבא דרי יוסי קאמר דסבר קטנה חולצות ומי' צריך שתהא לה דעת לכוין לחליצה ולא סגי כשהגיע לפעוטו' כדברי ר' אמי אלא עד שתגיע לעונת הנדרים ואפי' שלא הביאה שערות ובא התלמוד לפסק והלכתא עד שתביא ב' שערות פי' שתי שערות חשובי' דהיינו לאחר י"ב שנה ויום א' דמקמי הכי שומא בעלמא נינהו והיינו דאמרי התם אמר רבא ג' מדות בקטן הגיעו לעונת נדרי' נדריהם נדר וכנגדן בקטנה חולצת בקטנה שהגיע לעונת הנדרים שלה דהיינו שנת י"ב חולצה והיינו כסברי' דרבא דהכא דסבר כר' יוסי ולית הלכתא כוותיה ויש שפי' דהא דאמר רבא הכא עד שתגיע לעונת נדרים שנדרים קיימי דהיינו מבת י"ב שנה ויום א' וכשהביאה ב' שערו' דהוי' גדולה וכדרבנן והא דאמר רבא התם וכנגדו בקטנה חולצות היינו בזמן עונת נדרים של זכר שהוא שנת י"ג והא דקרי לה קטנה לאו דוקא וכן נר' דעת הגאוני' ז"ל שפסקו הלכה כההיא דרבא וכבר כתבתיה במקומה בס"ד:
בינו לבינ' מי ידענ' פי' דבהודאתן לא סגי ואעפ"י שבידו לחלוץ וכדאמרי' התם בבעל שאמ' גרשתי את אשתי שאפי' להבא אינו נאמן לגמרי וכדאמרי' התם זול חוש לה ויש שפירוש דה"ק מנא ידעי דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים וכי אמרי' לעיל שמא חלצה סנדל של א' מהם בפני עדים קאמ' ומאי דפרכי' הכא מנא ידענא לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעי דמהניא שאפי' הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום כיון שהיה בינו לבינו ובלא עדים והרי זה כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים או קדשתי' בלא עדים שאינו כלום ונכון הוא:
חלוץ לה ובכך אתה כונסה פי' וה"ה בשאר הטעם וכעין שאמ' בירוש' אמרו לו בני האשה הזאת אינה רוצה כך דרך ייבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך כדרך נשואין מאן דחלץ לה ואמר לה אין אתי משה ושמואל לא שרו לה אלא כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך ר' זוזי פירוש וקרי לה חליצה מוטעת מפני שאינה נותנת לו כלום כדלקמן דק"ל שאין תנאי בחליצ' כיון שא"א לקיים החליצה על ידי שליח וכדאיתא בפרק המדיר:
אמר לה בתי עמודי פירוש רש"י זכרונו לברכה עמודי להתייבם אמר לו ישיבתה זו היא עמידתה כלומר ישיבתה מלהתייבם זו היא עמידתה דיבום קלקול הוא לה אמר להו ידעא לי' כלומר כבר יודעת ומכרת בו שאינו הגון לה אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה. ועוד פי' בו ל"א עמודי לחליצה ואמ' כן להכיר בה אם היא ראויה לו כי אמרו לו שהיא קטעת ועכ"ז היה הוא רוצה לייבם ולא לחלוץ ולברר הדברים אמר לה עמדי לחליצה ואמרה ליה ישיבתה זו היא עמידתה כלומר כי איני יכולה לעמוד דקטע' אני ועל זה אמר ידע לה כלומר הייבם הזה מכיר הוא בה מום זה אמרה לו אין וממונא הוא דידע לה ואז הכיר בו שהיה יבם שאינו הגון לה והתחיל לטעותו והפי' הראשון נכון יותר:
מינך איפסלא לך חלוץ לה חליצה מעליא ודעת רבותי ז"ל דכל שנפסלה לו כופי' אותו לחלוץ שלא תהא עגונה וכדאמרי' בפ' היבמה שנדרה הנאה ביבמה בחיי בעלה שכופי' אותו לחלוץ וכדאמרי' ב"ש כשהיה גטה יוצא מתחת ידה וכ"ע. והא דאמרי' בסמוך בעובדא דבת חמות דרב פפא דא"ל אביי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן לא תקשי לך שיחלוץ בהטעאה ע"מ לכנסה ותפסול עליו ואח"כ יכופו אותו לחלוץ דהא לא קשיא דדילמא גברא אלמא הוא שלא היו יכולים לכופו ועוד דכל היכא שאפשר בלא כפייה טפי עדיף ועוד דכל היכא שאפשר בחליצה א' לא מטרחי' ב"ד תרי זמני:
בתר דחלץ לה אמר לה אביי הב ליה פרש"י ז"ל הב ליה דהא קבילא עלה דאע"ג דחליצה לא מפסלא בהכי שאין תנאי בחליצה מ"מ מחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא ע"כ פי' שאין זה כתנאי דעלמא שהמעשה תלוי בהם דהתם אם לא רצה לקיים תנאו הרשות בידו ויהא המעש' בטל אבל הכא שאין המעשה תלוי בתנאי כי המעשה הוא קיים לגמרי אין התנאי אלא כמתנה בשכירות:
אמר ליה רב פפא יכלה למימר לי' משטה אני בך עבדה לה פרש"י ז"ל כיון דחליצה כשרה היא מדינא נמי לית ליה כיון דעליה רמיא מילתא למעבד ולא בעי' משטה אני בך עבדי לך ודומ' לו ההיא דמעבורת כי חייב היה להצילו ומשום הכי אין לו אלא שכרו ויפה פי' ז"ל מ"מ עדין צריך להוסיף בזו ובההיא דמעבורת כי אע"פ שקצץ עמו שכירות ועשה פועל מלאכתו על פי השכירות ההוא ובעלמא כי האי גוונא אינו יכול לחזור בו וחייב לתת מה שפסק עמו משלם שאני הכא כי מתוך האונס פסק ובהא דהכא דייבם שאינו הגון לה היה וכדי שלא תתעגן עמו וכן במעבורת אנוס היה ומחמת האונס פסק וקציצה באונס כמאן דליתא דמיא ואין לו אלא שכרו וכ"כ בתו' כי הצרי' סממני' וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחק ואינו נותן אלא דמיהן וכן הפוסק עם הרופא הרבה אבל הר"ה ז"ל כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרות בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו:
היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפי' בחליצה נמי פי' דמסתמא כשהיא מעושי' בדין מיירי ודומי דגט מעושה כשר דמיירי כשהיא מעושה כדין:
ה"ק חלוצה מעושה כשר וכו' מנין פסול וכו' פי' ונקט רבותא דאפי' בגט החמור שהוא אסור כרת אם אמ' רוצה אני כשר כיון שמעושה כדין ואפי' בחליצה שהוא אסור קל ויבם שאינו הגון אם לא אמר רוצה אני פסולה וחליצה מעושה כדין כבר פרש"י ז"ל דהיינו כל שאין היבם הגון ונותנת אמתלאה לדבריה דאי לא יכלינן לאטעיי כופין לחלוץ אבל לדעתנו אין כופי' לעולם אלא כשהוא פסולה לו והכי ריהטא פשטא דמכילתי' כבר כתבנוה בפ' החולץ:
גרש"י ז"ל וכן הוא בפר"ת ז"ל ור"ה ז"ל כן הוא גורס א"ר הונא אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבי' גט חליצה וגט מיאון אלא א"כ מכירין דחוששי' לב"ד טועים ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירין לפי' כותבי' גט חליצה אע"פ שאין מכירין ואין חוששי' לב"ד טועי' ופרש"י ז"ל חולצי' ב"ד אע"פ שאין מכירין כי זו היבמה או הקטנה נשאת לזה לפי' אין לעדים שראו חליצה או מיאון בב"ד לכתוב לאשה גט חליצה או גט מיאון עד שיהו מכירין בהם ושיוכלו לכתוב בו שהכירו' שאין כותבי' בלא הכרה אבל אם יכתבו סתם דלא קבלו ואשתמודעינהו חוששי' שמא יבא הגט לפני ב"ד אחר ויתירוהו בטעות כסבורים שלא היו העדי' גומרי' הדבר לכתוב לה גט אא"כ היו מכירי' דבשלמא בעדות שיעידו ע"פ שראו אותה שחלצה או שמיאנה לא יטעו ב"ד האחרון דמידע ידעי דב"ד הראשון חולצי' או ממאני' בלא היכר אבל כשרואים בידה גט חליצה מימ' אמרינן שלא היו העדים גומרים הדבר אלמלא שהכירו ורבא דידי' אמר אין חולצי' אא"כ מכירין ואין ממאני' אא"כ מכירין לפיכך העדים שראו חליצה או מיאון יכולין לכתוב לה גט חליצה וגט מיאון אע"פ שהם לא הכירו ואין חוששי' שמא טעו ב"ד הראשון לחלוץ לה וא"ת והא בפ' יש נוחלי' (דף קל"ח) ילפי' מדרבא דחוששי' לב"ד טועי' ואלו איהו אמ' הכא דאין חוששי' לפי גרסא זו וי"ל דתרוייהו איתנהו דהכא קאמר שאין חוששי' העדי' שטעו ב"ד הראשון והתם דייקי' מינה כי מפני כן לא התירו לב"ד הראשון לחלוץ בלא הכיר' מפני שאנו חוששי' לב"ד טועי' שיבא ב"ד אחרון ויתירוה עפ"י העדים שיעידו לפניה' שחלצה בב"ד הראשון ולא ידקדקו בדבר לחוש שמא חלצ' בב"ד ראשון בלא הכירא:
ורב הונא שאמ' חולצ' אע"פ שאין מכירין שאין חוששי' לב"ד טועי' בדבר זה ודקא' הכא חוששי' לב"ד טועי' כשיראו גט חליצה כדפרש"י וא"ת ולדברי רבא מאי אירייא דקאמר שאין חוששי' לב"ד שטעו לחלוץ שלא כמצו' חכמים דהא בעדים נמי לא חיישי' לעולם שעשו בדבר שלא כשורה כדאית' בכמה דוכתי וכדאמרי' בפ' יש נוחלי' מנה יש לי ביד פלוני אין כותבים אא"כ מכירין לפי אם כתבו גובה ואינו צריך ראיה וי"ל דאה"נ ואיידי דנקט בדרב הונא חוששי' לב"ד טועי' נקט איהו ואין חוששי' לב"ד טועים ומ"מ עדין קשה לפי גרסא זו דחוששין לרב הונא ואין חוששי' דרבא לא מיירי בחדא מילתא דאלו רב הונא איירי שחוששי' שיטעו ב"ד אחרון בגט שיכתבו העדים ואלו רבא איירי אין חוששי העדים שיטעו ב"ד הראשון במה שעשו ואין זו שיטת התלמוד אלא בההיא מילתא דאמר חד חוששי' אמ' אידך אין חוששי'. ויש גרסא בספרים בדרב הונא אין לחוש לב"ד טועי' וגר' בדרבא חוש שי' וכההיא דפ' יש נוחלין וה"פ דרב הונא אמר חולצי' אע"פ שאין מכירין ואין כותבין גט חליצה להתירה להנשא אא"כ מכירין ואין חוששי' שיטעו ב"ד האחרון להתירה בעדות חלוצת ב"ד הראשון ורבא אמר אין חולצי' בלא הכרה וחוששי' לב"ד טועי' שיטעו ב"ד האחרון לסמוך על חליצת ב"ד הראשון בבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולעדים טועים ליכא למיחש דבי דינא בתר עדים דייקי וכדאיתא בפ' יש נוחלים והגרסא הזאת היא נכונה יותר. ק"ל לרבנן ז"ל לכולהו נסחי למה אין חולצין אא"כ מכירין מ"ש מהא דאמרי' התם הפ' האומ' דקדושי' (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואינו יודע למי קדשתי' ובא א' ואמר קדשתי' אני נאמן ואמרי' עלה בגמ' נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו וי"ל דהכא איכא למיחש שמא אין זה יבמה וחולץ אותה כדי לעשות לה גט חליצה ושילך ושישאנה במקום אחר שהרי אינו חושש שיבא היבם ויוציאנה דמימ' אמרי' אולי זהו היבם שנחלץ ממנו או אח אחר היה לו שחלץ ופטרה ורחוק הוא שיביא היבם עדים שהוא יבמה וכי לא הי' שם יבם אחר אבל התם ליכא למיחש שילך וישאנה הוא במקום אחר שהרי חושש הוא שיבא מי שקדשה ויברר שהוא קדשה ותצא מזה לגמרי כיון שאין לה גט ממנו וא"ת ניחוש שמא זה המגרש יהא שמו כשם המקדש ממש ותאמר שנתגרשה ממנו בגט זה הא ליתא דקי"ל שאין חוששי' לשני יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו ואם הוחזקו אין מגרשי' אלא זה בפני זה וא"ת וניחוש שמא יעלה שמו המגרש כשם המקדש כדי לפטרה ממנו הא ליתא כי כל שלא הוחזק שמו בעיר ל' יום אין כותבי' לו וכל שהוחזק שמו בעיר ל' יום לא חייש' לרמאות והא דאמר שאין ממאני' אא"כ מכירין היינו שיהיו מכירין את האשה ואין צריך שיכירו את הבעל דהא אפי' אין זה בעלה אין בכך כלום שהרי היא יכולה למאן בבעל שלא בפניו ומה לה לשקר לומר שזה בעלה תמאן בבעל בכל מקום שהוא אבל אם לא יכירו האיש והאשה אפשר דמקלקלי' בקטנה זו קטנה אחרת לומר שמיאנה תחת בעלה ואם מתה בעודה קטנה יוציאו הקרובים גט מיאון זה כדי שירשוה הם:
ג"ה מודה רבא בלא אבה יבמי כדר' זירא פי' הראשונים ז"ל דצריך ללמדה שתהא יודעת לאומרו ביחד דכיון דידעה לומר כן אע"פ שלא אמרה כי אין כאן קפידא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה:
וא"ת א"כ ה"ה בלא חפצתי לקחת י"ל דאה"נ ונקט לא אבה יבמי מפני שסת' נשים אינן בקיאות ורגילות לקרות וסתם אנשים יודעי' וק"ל היכי שייך הכא דר' זירא שאם אתה אומר דהפסקה אינה כלום דאסוקי מילת' בעלמא הוא אפי' אינה יודעת להפסיק אין בכך כלום ואם תחוש להפסקה כי ידעה לקרות מאי הוי מ"מ הרי הפסיקה והוא כאלו אמרה אבה יבמה ויש נסחאות דלא גרסי כדר' זירא וכ"נ מפרש"י ז"ל וה"פ דבלא חפצתי לקחת' כיון שהוא תחלת קריאתו אין לחוש להפסק' דודאי אסוקי מילת' בעלמא הוא דכי אמר לא אמאי דלקמ' קאי אבל גבי לא אבה יבמי יש לחוש כי כשאמר לאו והפסיקה דהוי כמ"ד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא והו' כאלו אמ' לא מאן וי"ג וכדר' זירא ומפרשי' דלאו ההיא דבילה אין מעכבת דא"נ הו' מדבר לה כדאמרי' בכל דוכתא אלא בהא מילתא גופא ידיע להו דאמר ר' זירא הכי דפשיטא בלא אבה יבמי:
בפניו בעינן וליכא ודעת רבותי' ז"ל דכל שבפניו לא בעינן שיהא רואה הרוק ואפילו סומא חולץ לכתחלה וב"ד הוא דבעינן שיראו הרוק כדכתיב לעיני הזקנים והא דתניא בברייתא והחולצת מן הסומא חליצת' כשרה בדיעבד משום סיפא דקתני פסולה הוא דנקט הכי ואחרי' כתבו דבעינן שיהא היבם רואה הרוק לכתחלה מיהת ודוק' קתני החולצת מן הסומא חליצתה כשרה בדיעבד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והלשון הראשון הוא הנכון. ובהכי סליק לן פרקא ת"ל מאריה שמיא וארקא: