גור אריה על רש"י במדבר כ

<< · גור אריה · על רש"י במדבר · כ · >>

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · כ · >>

פסוק א

[א] למה נסמכה וכו'. פירוש, שהרי פרשת פרה נצטווה בשנה (ראשונה) [שניה], כשהוקם המשכן, וח' פרשיות נאמרו בו ביום (גיטין דף ס.), ואחת מהם פרשת פרה אדומה (שם), ופרשת מרים בסוף מ' שנה (כ"ה ברא"ם):

[ב] כמו שפרה אדומה מכפרת וכו'. כתב המהרא"י ז"ל, הא דלא סמך אותה לשאר קרבנות, היינו כי מפני שפרה אדומה קרא אותה הכתוב "חטאת" (לעיל יט, ט), אף על גב שאינו קרבן ממש, כך מיתת צדיקים, אף על גב שאינו קרבן ממש, מכפרת:

אמנם עיקר דבר זה מה שמיתת צדיקים מכפרת הוא ידוע, ובזה תבין למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה, וזה כי מיתת צדיקים הוא ראוי שיהיה כפרה, כי סלוק החטא הוא כאשר יסולק ענין הראשון אשר היה בו החטא, שהיה בעל גוף, אשר הוא מסוגל לחטא, אשר דבר זה הסרה וסלוק החטא, ובזה נסתלק החטא. ולכך כל מיתה היא מכפרת על האדם, בעבור שהיא הסתלקות הגוף, שבו תלוי החטא. ובמיתת הצדיק כפרה לכל העולם, כי הצדיק עיקר המציאות, ונחשב סלוק גופו סלוק לכל העולם, ובשביל סלוק זה נסתלק החטא. ובשביל כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, שבאמת הכל אחד; כי טהרת פרה אדומה מפני שהיא חוזרת לעפרה, ליסוד הפשוט, שנסתלק הוויתו, ובשביל זה יש כאן הסתלקות חטא העגל וסלוק הטומאה. וכמו כן מיתת הצדיק כפרה על כלל הנמצאים, בשביל שהוא נסתלק מן העולם, מן הרכבות הגוף שבו החטא, וכל העולם קבל הסתלקות גוף. וכמו שאצל הפרה יסוד הפשוט שלה העפר, כמו שהתבאר (לעיל פי"ט אות כז), כך אצל הצדיק יסוד הפשוט שלו הנשמה, ששבה להיות רוחני כמו שהיתה בתחלה - נשמה טהורה. ובשביל כך הוא סלוק החטא, שכל הסתלקות הגוף - אשר בו החטא - הוא סלוק החטא, אשר החטא מתיחס אל הגוף. והנה שוים פרה אדומה עם הצדיק; כי הפרה אדומה על שהיא חוזרת אל יסוד הפשוט שלה מכפרת, וכן הצדיק כאשר הסתלק הרכבתו וחוזר אל פשיטותו, מכפר:

וכמו כן סמך מיתת צדיקים אל מעשה יום הכיפורים, דכתיב (ויקרא ט"ז, א') "אחרי מות שני בני אהרן", דכתיב שם עבודת יום הכפורים, לומר לך כמו שיום הכפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת. והכל ענין זה, כי יום הכפורים גם כן בשביל סלוק עניני הגוף, שאסור באכילה ובשתיה וכל תענוג הגוף, והם חמשה עינויים (יומא דף עג:), ובשביל כך ראוי שיהיה כפרה במקום מעוט הגוף, שבו תלוי עיקר החטא, כמו שהתבאר למעלה. וכן מיתת צדיקים כפרה הסתלקות הגוף. ומפני שהצדיק עיקר המציאות, ויש כאן הסתלקות הגוף, יש כאן כפרה לעולם. ואלו דברים הם מופלגים מאוד בחכמה. והתבאר לך דברי חכמים (מועד קטן דף כח.) למה סמך מיתת צדיקים לפרה אדומה:

[ג] אף היא בנשיקה מתה וכו'. בא לתרץ, דלא הוי צריך למכתב "שם", רק 'ותמת מרים', אלא לכך כתב "שם", למילף בגזירה שוה מאהרן, דכתיב אצלו גם כן "שם" (להלן לג, לח), ואהרן מת בנשיקה, דכתיב אצלו (שם) "על פי ה'" (כ"ה ברא"ם):

פסוק ג

[ד] במיתת אחינו וכו'. פירוש "גוע" שם דבר, כאילו כתב 'במיתת אחינו', כלומר באותה מיתה שהיא הדבר וכו'. ולא יתכן לפרש כשמתו אחינו, כלומר מקור מן הקל, ויהיה אז פירושו באותה שעה כשמתו אחינו, והשתא לא נצטרך לומר כמו לפירוש הראשון שהוא מיתת הדבר, אלא פירושו באותה שעה כשמתו אחינו, דאם כן היה לו לכתוב 'בגוע' בחולם הוי"ו. אף על גב דמצאנו מקור בפתח, כמו "כשכב המלך" (ר' מ"א א, כא) ודומיהם, מועטים הם, ובטלים במיעוט שלהם:

פסוק י

[ה] לפי שלא היו מכירין וכו'. דאם לא כן, מאי היו מתמיהין "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", אלא שלא הכירו משה ואהרן את הסלע, והיו מבקשים את הסלע, ואמרו ישראל 'מאיזה סלע תוציאו לנו מים', כלומר מה לכם לבקש, כך הוא סלע זה כמו סלע אחר, מאיזה שיהיה תוציאו המים. ועל זה אמרו "שמעו נא המורים", וכי נוציא מים מן סלע שלא נצטוינו (כ"ה ברא"ם). ומה שהכו בסלע אף על גב שנצטוו לדבר אל הסלע, לפי שכבר דברו אל הסלע ולא נתן מימיו, מפני שדברו אל סלע אחר, והיו סבורין שמא צריכין להכות, לכך הכו בו (רש"י פסוק יא). ואל יקשה לך, כי אחר שמשה אמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", ואם כן היה יודע שאין זה הסלע, אם כן למה הכה בו, דיש לומר, שרוצה להכות סלע אחר סלע, עד שיזדמן להם הסלע אשר הוא הסלע שיש להם להכות. וכדי שאם לא יתן שלא יהיה חילול השם, שהרי הכה בסלע שהיה סבור שיתן מים ולא נתן מים, לכך אמר להם בתחלה "שמעו נא המורים וכו'", כלומר אין זה הסלע בודאי, ואתם רוצים להכות בסלע שלא נצטוינו מפי הגבורה:

פסוק יב

[ו] גלה לך הכתוב וכו'. פירוש, שאין דרך הכתוב לגלות חטא, ומכל שכל חטא של צדיקים, אלא שגלה לך הכתוב לומר לך שלא היה בו רק חטא זה:

[ז] שאילו דברתם וכו'. משמע הכא מפני שלא דברו אל הסלע - חטאו, ואילו בפרשת בהעלותך כתב (רש"י לעיל יא, כב) 'וכי איזה קשה, זו או "שמעו נא המורים"', משמע שחטא שלהם היה במה שאמרו "שמעו נא המורים" (קושית הרא"ם). ואפשר לומר, דלאו דווקא נקט (רש"י שם) "שמעו נא המורים", אלא נקט רישא דקרא, וסמך אסיפא דקרא. וגם מפני שכאשר אמרו "שמעו נא המורים" התחיל החטא, שאלמלא לא כעסו לא באו לכלל טעות, כמו שפירש רש"י בפרשת מטות (להלן לא, כא) אצל "ויקצוף אלעזר על פקודי החיל":

אמנם כאשר תדע האמת, כי שני החטאים מה שאמר "שמעו נא המורים", וכן מה שהכה את הסלע פעמיים הכל חטא אחד. ומפני שרבים נבוכים בפירוש ענין זה, ולא ידעו לעמוד על אמיתת החטא, יש לפרש החטא הזה. דע, כי החטא של משה ואהרן כדכתיב בקרא "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני וגו'", ודבר זה מה שהכו פעמיים אל הסלע כאשר נעשה להם נס, כי זהו יציאה מן האמונה, כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם, שאמרו "שמעו נא המורים", וכן שהכו אל הסלע, אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ומה שהכו פעמיים יורה זה על מעוט האמונה ובטחון בו, ולכך הוא כועס. ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור, הוא בכעס ובמכאובות. וכאשר אמר השם יתברך אל משה להוציא מים מן הצור, היה להם לעשות באמונה בו יתברך, שהרי השם יתברך עושה נס כזה לישראל להוציא מים מן הסלע, ואז היו רואים הבטחון בו יתברך מה שהוא עושה עם הנבראים. והיה למשה ולאהרן להתחדש באמונה ובטחון יתירה, ואז היו עושים בשמחה (והם) עם הנס הגדול שעשה השם, שהיה ראוי לחדש להם אמונה ובטחון בו יתברך, והיה ראוי להם להוסיף אמונה ובטחון, והיה ראוי להם השמחה. ואל תאמר, הרי לא היה הכעס רק על ישראל, הנה אין זה קשיא, כי עם האמונה נתחדש שמחה, לא כעס, ולפיכך לא היה כאן אמונה. וזה שאמר "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", כי אם עשו את הדבר באמונה, והיה להם שמחה במצוה זאת, שעם כל אמונה שמחה, לפי שהוא בטחון בטובו יתברך, היה זה קדושה לעיני ישראל שיש להאמין ולהיות בוטח בו כאשר היה עושה נס. והנה שני הדברים, האחד מה שאמר "שמעו נא המורים", ומה שהכו בצור פעמיים, הכל היפך האמונה. ולכך תמצא פעמים אומרים רז"ל שהחטא מה שהכה צור פעמיים, ופעמים אומרים שהחטא מה שאמר "שמעו נא המורים", והכל ענין אחד, שבשעה שעשה השם יתברך נס להם, היה להם להוסיף אמונה ובטחון, ועם האמונה ובטחון אין כאן כעס:

ומה שכתב רש"י שאילו דברתם אל הסלע היה זה קידוש שמו, שהיו אומרים כי הסלע שאינו מדבר ואינו שומע מקיים מצות בוראו - אנו על אחת כמה וכמה, דמשמע מזה הפירוש "להקדישני" שעל ידי זה יהיה הקדושה, לא כמו שאמרנו, וכן איתא גם כן במדרש כמו דברי רש"י, שזה אינו, שאם כן יקשה לך קושית הרמב"ן ז"ל, כי אין חילוק בין הכאה שמכין בסלע גדול כזה, או בדבור. אבל עיקר הפירוש, כי השם יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלימה, ויראו כי הנמצאים נמשכים אחריו יתברך ודבורו. ואל יהא [ספק] לך, כי הסלע היה מקבל הדבור של השם יתברך בדרך נס, כמו שהאדם מקבל את דבר ה', כדכתיב (פסוק ח) "ודברתם אל הסלע", כי נס היה, והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם, לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון השם יתברך מעצמם בשמחה. ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכח דבור, הנה העשיה היא מרצון ומשמחה, וזהו ענין האמונה. ולפיכך אם דיבר אל הסלע, והיה מקבל דבריו ברצון בלי פעל הכרחי, היה זה קידוש שמו לעשות רצונו באמונה, ומעשה משה היפך האמונה. ואף על גב שבחורב לא היה זה, רק אמר (שמות י"ז, ו') "והכית בצור" (ר' רמב"ן), זה לא היה שם בפני כל ישראל, וכאן רצה שיהיו כל ישראל יקנו אמונה ובטחון בו יתברך, ויראו כי כל הנמצאים נמשכים אחריו ברצון. ועם כל זה משה עשה היפך זה, שהכה פעמיים בצור, גם כעס שאמר "שמעו נא המורים". וזה שאמר "יען אשר לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל", שאילו דברתם - והיו הנמצאים נמשכים אחר השם יתברך ברצון, היה קדושה לעיני ישראל, שיהיו נמשכים גם כן אחריו:

ומה שאמר כאן שיקח המטה בידו (פסוק ח), לא בשביל שיכה בו, רק בכל האותות והמופתים לקח מטה אלקים בידו (שמות ד', י"ז), והרי במלחמת עמלק כשעלה ראש הגבעה נאמר גם כן (ר' שמות יז, ט) "ומטה אלקים בידך", וכן בכל מקום, ואין זה ראיה:

הנה התבאר לך אמיתת הפירוש אשר הוא אמת וברור, ועיין ותעמיק בפירוש הזה, ומה שאמרו בזה, ודבר זה ברור. ובספר גבורות ה' (פ"ז) הארכנו בזה, עיין שם:

[ח] שלא ירבה בתפילה. מכאן משמע שחטא משה היה - שנגזר עליו שלא יביא אותם לארץ - בשביל מי מריבה, ואילו בפרשת שמות משמע בשביל שאמר "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (שמות ה', כ"ג) נגזר עליו שלא יבוא לארץ, כדפירש רש"י שם (שמות ו', א'). ונראה דודאי דמה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "עתה תראה" (שם) 'ולא את העשוי לשלשים ואחד מלכים' (סנהדרין דף קיא.), לא נשמע אלא מכח דיוק, שכך אמר - את זה תראה, אבל לא [מלחמת] אחד ושלשים מלכים. אבל לא קאמר שלא תראה, דאם כן הוי גזירה, אין זה גזירה גמורה, שכל דבר שאינו יוצא מפי ה' אינו גזירה. וג' דברים הם; האחד קודם הגזירה, והגזירה בלא שבועה, וגזר דין שיש עמו שבועה. וקודם גזר דין - קודם שגזר הקדוש ברוך הוא שכך יהיה, אלא שכך הוא רוצה לעשות, והוא נקרא 'עלה במחשבה', ואין צריך כל כך תפילה וזכות גדול שתתבטל. אבל כשנגזרה, אי אפשר שתתבטל אלא על ידי תפילה וצעקה גדולה וזכות גדול. ואחר גזר דין שיש עמו שבועה, אין מועיל לא תפילה ולא צעקה (ראש השנה דף יח.), ופשוט הוא זה החילוק. ותמצא כגון אלו החלוקים, וכמו באדם, לפעמים יחשוב לעשות דבר, וכאשר הוא גומר לעשות אז הוא מוציא את הדבר בפה, ולפעמים הוא נשבע שיעשה דבר פלוני או ענין פלוני. כן כביכול למעלה; עלה במחשבה קודם שגוזר, ואחר שגוזר, וגזר דין שיש עמו שבועה:

ואל יקשה לך, שרש"י פירש בפרשת שמות (שמות ד', י"ג) "שלח נא ביד תשלח" 'שלח עם אותו שאתה תשלח להכניסם לארץ, אין אני סופי להכניסם לארץ', ובפרשת בשלח פירש רש"י (שמות ט"ו, י"ז) "תביאמו ותטעמו", נתנבא הוא שלא יכניסם לארץ, ויביאם אחר לארץ. ובפרשת בהעלותך (לעיל י, כט) פירש רש"י על "נוסעים אנחנו" 'שתף משה את עצמו עמהם, כסבור שיכנס לארץ שעדיין לא נגזרה גזירה'. לא יקשה לך אהדדי, שכל זמן שהיה משה רבינו עליו השלום מדבר בנבואה, אז היה מתנבא שלא יבוא לארץ, כי כך ראה בנבואה. אף על גב שעדיין לא חטא, מכל מקום ראה בנבואה מה שיהיה לעתיד, ולפיכך נתנבא שלא יביאם לארץ, וראה הגזירה של מעלה, שלא יביאם לארץ. ומכל מקום חשב שהגזירה תתבטל בתשובה ובתפלה ובצעקה (ראש השנה דף טז:). ולפיכך בפרשת בהעלותך (לעיל י, כט), שהיה הדבור רק ליתרו, היה משתף עצמו עמהם, לפי שהיה סבור שיכנס לארץ, ותתבטל הגזרה. ומכל מקום כאשר ידבר בנבואה, הוא צריך לדבר כאשר הנבואה נותנת הדין מה שיהיה, והיה מדבר שלא יביאם לארץ, שהרי כך היה בנבואה עליו. ובמי מריבה נגזרה גזרה עליו, כמו שפירש רש"י. והשתא יתורץ הכל, ולית קושיא כלל:

פסוק יד

[ט] לפיכך פירש אביכם וכו'. דאם לא כן, מאי באו להגיד לאדום מה שקרה להם, אלא באו להגיד להם שלא יריבו עמהם על ירושת הארץ, שהרי אביכם מעצמו פירש לו אל ארץ אחרת, שלא רצה לפרוע השטר:

פסוק טו

[י] סבלנו צרות רבות. רצה לומר, שמה שכתוב "וירעו", אף על גב שלשון זה משמע רק שעשו להם רעה, ובמקום אחר כתיב (דברים כ"ו, ו') "וירעו לנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה", לכך פירש כי בלשון "וירעו" רוצה לומר שסבלנו צרות רבות, ולכך אמר "וירעו" שכולל הרבה רעות. ומה שפירש רש"י 'סבלנו צרות רבות', ולא 'עשו לנו צרות רבות', כלומר שאין פירושו שעשו לנו רע - ועברה הרעה, דאם כן למה היו צועקים (פסוק טז) אחר שכבר נעשה המעשה, אלא סבלנו צרות רבות, ומפני זה היינו צועקים אל הקדוש ברוך הוא:

[יא] שהאבות מצטערים וכו'. דאין לפרש "ולאבותינו" שהיו במצרים, דאם כן הוי למכתב 'וירעו המצרים לאבותינו ולנו', כמו שאנו אומרים בהגדה (של פסח) 'לאבותינו ולנו כל הניסים האלו', כי אבותינו היו קודם במצרים, אלא מתוך שציער אותם כאלו נצטערו האבות בקבר:

פסוק טז

[יב] וישמע ה' קולנו בברכה וכו'. דאם לא כן, מאי באו להגיד לעשו, אלא שהיו אומרים להם שהקדוש ברוך הוא שמע קולנו כמו שברכנו אבינו (בראשית כ"ז, כ"ג), וכיון שהקדוש ברוך הוא מסכים עמנו בברכה, לא תחלוק על ירושת הארץ, שגם נתן לנו הקדוש ברוך הוא בברכת אבינו (בראשית כ"ח, ד'):

[יג] מלאך זה משה. דאם לא כן, הרי לא הוציאם על ידי מלאך, כי אם בכבודו ובעצמו:

פסוק יז

[יד] אין לך לעורר על הירושה. עתה בא לפרש איך הדברים נמשכים, שאמר (פסוקים טו-טז) "ונצעק אל ה'" "נעברה נא", אלא פירוש 'אין לך לעורר על הירושה וכו:

[טו] אתם מתגאים. דאם לא כן, למה הזכיר "בחרב", הוי ליה לומר 'פן אלחם בך':

פסוק כב

[יז] ואלו מאותן שנכתבו וכו'. מה שהוסיף זה כאן מה שלא כתב למעלה אצל "כל העדה" (פסוק א), וגם קשה דלא היה צריך למכתב עוד שהיו כולם שלמים, אחר שכבר כתב למעלה (שם). אלא שלמעלה דיבר שהנשארים היו כולם חיים בעולם הזה, ועתה בא ללמוד שכולם היו בני עולם הבא, כמו שפירש לקמן. ומפני שדור המדבר מתו מעולם הזה, ומעולם הבא גם כן נטרדו (סנהדרין דף קח.), כתב באלו שהם אינם כן. ואפילו למאן דאמר דור המדבר יש להם חלק לעולם הבא, כדאיתא בחלק (שם), מכל מקום על ידי דין יהיה להם חלק בעולם הבא, אבל אלו הם מאותן "ואתם הדבקים" (דברים ד', ד'), המזומנים לעולם הבא:

פסוק כה

[יח] בדברי ניחומים. דלא שייך לומר "קח", דאין אדם ניקח לרשות אחר אלא אם כן יפתה אותו בדברים טובים, שאז ניקח ברשותו:

פסוק כו

[יט] את בגדי כהונה. מדכתיב "והפשט את אהרן את בגדיו", והוי למכתב 'והפשט אהרן את בגדיו', אלא פירושו "והפשט את אהרן", לא הפשטה כסתם הפשטה, אלא את בגדיו השייכים לו דוקא, ומיוחדים, ולא לאחר. ואילו לא כתיב רק 'והפשט אהרן את בגדיו', הייתי אומר כמשמעו, בגדיו שהם שלו. ואם תאמר, והיאך הותר לאהרן ללבוש בגדי כהונה שלא לצורך עבודה. ויש לומר, שהרי הקדוש ברוך הוא צוה לו, ואם כן על פי הדבור היה (ר' במדב"ר יט, יט):

[כ] אמר לו הכנס למערה. בא לתרץ מה שמשה הפשיט את אהרן, ולא פשט בעצמו, שזה נראה גנאי לאהרן כאילו נטל ממנו הכהונה, ותירץ, שכן כל המעשים היו על ידי משה רבינו עליו השלום, שאמר 'הכנס למערה', והכל דרך כבוד לאהרן, ולא ההפשטה לבד היה על ידי (אהרן) [משה]:

[כא] מיד חמד משה וכו'. הוצרך להביא זה, כדי להביא 'וזהו שנאמר "כאשר מת אהרן אחיך" (דברים ל"ב, נ') ', ופסוק זה ראיה שאהרן מת כך, דאם לא כן למה אמר "כאשר מת אהרן אחיך":

פסוק כז

[כב] אף על פי שהדבר קשה וכו'. דאם לא כן, "ויעש משה" למה לי, פשיטא שכך עשה. והקשה הרא"ם, שכתב במטה אהרן פרשת קרח (ר' לעיל יז, כו) "ויעש כן כאשר צוה ה'", ולמה צריך למכתב. ונראה שבא לומר, כי משה עשה שנתן המטה שם לא בשביל כבוד אחיו ומשפחתו, שלא יחלקו על הכהונה, אלא כמי שמקיים גזירת המלך. וכן פירש רש"י אצל לבישת בגדי כהונה (ויקרא ט"ז, ל"ד), שלא היה לובש אותם לכבודו. ועיין בפרשת צו בפרשת המלואים:

פסוק כט

[כג] האנשים וכו'. דאם לא כן, למה נאמר כאן "כל בית ישראל", ובמשה לא נאמר אלא "כל ישראל" (ר' דברים לד, ח). ואם תאמר, סוף סוף היה משה גם כן מפרנס כל ישראל, וגם הנשים היה מפרנס, ולמה לא היו בוכים גם כן הנשים. ויש לומר, דודאי משה היטיב הוא לאנשים ולנשים, אבל הטבה אחת, ולא היה רק ענין אחד. אבל באהרן, אשר רדף שלום בין איש לאשתו, עשה שני דברים מתחלפים; לדבר עם האיש ענין מיוחד, ועם האשה ענין מיוחד, עד שהיה עושה שלום ביניהם. כי מי שהוא רוצה לעשות שלום בין שנים, צריך לדבר ביניהם בענינים מתחלפים. וכן בין איש לחבירו. ומפני זה היו בוכים האנשים בכיה מיוחדת, והנשים גם כן בכיה מיוחדת. אבל במשה, אף על גב שודאי היו בוכים האנשים והנשים, מפני שטובה אחת לשניהם - לאיש ולאשה, בכייה אחת גם כן היה:

ויש לומר עוד, דמזונות חייב הבעל לפרנס אשתו, אם כן לא היה טובה זאת אלא לאנשים בלבד: