מפרשי רש"י על במדבר כ כט
| מפרשי רש"י על במדבר • פרק כ' • פסוק כ"ט |
• א • ג • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • כב • כה • כו • כז • כט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּרְאוּ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃
רש"י
"ויראו כל העדה וגו'" - (שם) כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד אמרו היכן הוא אהרן אמר להם מת אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה ראו והאמינו
"כל בית ישראל" - האנשים והנשים לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו
"כי גוע" - אומר אני שהמתרגם דהא מית טועה הוא אא"כ מתרגם ויראו ואתחזיאו שלא אמרו רבותינו ז"ל כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג) דא"ר אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו ועל לשון זה נופל לשון דהא לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו למה וייראו לפי שהרי מת אהרן אבל על תרגום וחזו כל כנישתא אין לשון דהא נופל אלא לשון אשר שהוא מגזרת שמוש אי שמצינו אם משמש בלשון אשר כמו (איוב כא) ואם מדוע לא תקצר רוחי והרבה מפורשים מזה הלשון (שם יד) אם חרוצים ימיו
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה וְגוֹמֵר – כְּשֶׁרָאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר יוֹרְדִים, וְאַהֲרֹן לֹא יָרַד, אָמְרוּ: הֵיכָן הוּא אַהֲרֹן? אָמַר לָהֶם: מֵת. אָמְרוּ: אֶפְשָׁר מִי שֶׁעָמַד כְּנֶגֶד הַמַּלְאָךְ וְעָצַר אֶת הַמַּגֵּפָה, יִשְׁלֹט בּוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת? מִיָּד בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַחֲמִים וְהֶרְאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לָהֶם מֻטָּל בַּמִּטָּה; רָאוּ וְהֶאֱמִינוּ (תנחומא שם).
כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים; לְפִי שֶׁהָיָה אַהֲרֹן רוֹדֵף שָׁלוֹם וּמַטִּיל אַהֲבָה בֵּין בַּעֲלֵי מְרִיבָה, וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ (אדר"נ יב,ג).
כִּי גָוַע – אוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהַמְּתַרְגֵּם "דְּהָא מִית" – טוֹעֶה הוּא, אֶלָּא אִם כֵּן מְתַרְגֵּם וַיִּרְאוּ – "וְאִתְחֲזִיאוּ". שֶׁלֹּא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "'כִּי' זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן 'דְּהָא'", אֶלָּא עַל מִדְרַשׁ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, וְכִדְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: "אַל תִּקְרֵי 'וַיִּרְאוּ' אֶלָּא 'וַיֵּרָאוּ" (ר"ה ג' ע"א). וְעַל לָשׁוֹן זֶה נוֹפֵל לְשׁוֹן "דְּהָא", לְפִי שֶׁהִיא נְתִינַת טַעַם לְמַה שֶּׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ: לָמָּה וַיֵּרָאוּ? לְפִי שֶׁהֲרֵי מֵת אַהֲרֹן. אֲבָל עַל תַּרְגּוּם "וַחֲזוֹ כָּל כְּנִישְׁתָּא" אֵין לְשׁוֹן "דְּהָא" נוֹפֵל, אֶלָּא לְשׁוֹן "אֲשֶׁר", שֶׁהוּא מִגִּזְרַת שִׁמּוּשׁ "אִי". שֶׁמָּצִינוּ "אִם" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "אֲשֶׁר", כְּמוֹ: "וְאִם מַדּוּעַ לֹא תִקְצַר רוּחִי" (איוב כא,ד); וְהַרְבֵּה מְפֹרָשִׁים מִזֶּה הַלָּשׁוֹן: "אִם חֲרוּצִים יָמָיו" (איוב יד,ה).
מפרשי רש"י
[כג] האנשים וכו'. דאם לא כן, למה נאמר כאן "כל בית ישראל", ובמשה לא נאמר אלא "כל ישראל" (ר' דברים לד, ח). ואם תאמר, סוף סוף היה משה גם כן מפרנס כל ישראל, וגם הנשים היה מפרנס, ולמה לא היו בוכים גם כן הנשים. ויש לומר, דודאי משה היטיב הוא לאנשים ולנשים, אבל הטבה אחת, ולא היה רק ענין אחד. אבל באהרן, אשר רדף שלום בין איש לאשתו, עשה שני דברים מתחלפים; לדבר עם האיש ענין מיוחד, ועם האשה ענין מיוחד, עד שהיה עושה שלום ביניהם. כי מי שהוא רוצה לעשות שלום בין שנים, צריך לדבר ביניהם בענינים מתחלפים. וכן בין איש לחבירו. ומפני זה היו בוכים האנשים בכיה מיוחדת, והנשים גם כן בכיה מיוחדת. אבל במשה, אף על גב שודאי היו בוכים האנשים והנשים, מפני שטובה אחת לשניהם - לאיש ולאשה, בכייה אחת גם כן היה:
ויש לומר עוד, דמזונות חייב הבעל לפרנס אשתו, אם כן לא היה טובה זאת אלא לאנשים בלבד: