ברטנורא על ראש השנה ב

משנה ראש השנה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אם אינן מכירין אותו - אם אין בית דין מכירין את העד אם נאמן וכשר הוא:

משלחים - בית דין שבעירו:

אחר עמו - זוג אחר של עדים, להעיד עליו לפני ב"ד הגדול שמקדשים את החודש:

משקלקלו המינין - ששכרו עדי שקר להטעות את החכמים:

(ב)

היו משיאין משואות - לאחר שקידשו החודש. ולא היו צריכין לשכור שלוחין לשלוח לגולה ולהודיע, שהמשואות היו מודיעין אותן:

משקלקלו הכותים - והשיאו גם הם משואות שלא בזמן, להטעות. לפי שבית דין לא היו משיאין משואות אלא על החודש שנתקדש ביום שלשים , וכשלא היו משיאין לערב של יום שלשים הכל יודעים שהחדש מעובר, ופעם אחת עיברו בית דין את החודש ולא עשו משואות לערב של יום שלשים, והכותים השיאו בהרים שלהם והטעו בני הגולה לעשותו חסר:

(ג)

כלונסאות - עצים ארוכים וגבוהים. תרגום נס כלונס. כדי שיראו למרחוק:

וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - כל אלו מרבים שלהבת:

(ד)

מהר המשחה- הר הזיתים שהוא נגד ירושלים במזרחה:

כל הגולה - בני בבל :

כמדורת אש - שכל אחד ואחד נוטל אבוקה ומעלה לראש גגו:

(ה)

לא היו זזים משם כל היום - העדים שיצאו חוץ לתחומן בשבת ובאו להעיד. שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות:

(ו)

לפני החמה או לאחר החמה - פגימתה של לבנה לפני החמה, נוטה לצד החמה, או לצד אחר. ועלה קתני סיפא אם אמר לצד החמה לא אמר כלום, שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, דלעולם החלק המאיר ממנה נוטה לצד השמש והחלק הפגום נוטה לצד האחר :

בצפונה או בדרומה - שהלבנה מתרחקת מן השמש פעם לצד צפון פעם לצד דרום, ואם ידעו בית דין בדרך החשבון שבאותו זמן ראויה שתהיה לצד צפון ואמרו העדים שראוה נוטה לצד דרום או איפכא, בידוע שעדי שקר הן:

כמה היה גבוה - מן הארץ לפי ראות עיניכם. אם אמר אחד מן העדים גבוה שתי קומות והאחד אומר שלש, עדותן קיימת. אחד אומר שלש ואחד אומר חמש, עדותן בטלה:

ולאין היה נוטה - ראשי הפגימה לאיזה צד נוטין, לצד צפון או לצד דרום:

וכמה היה רחב - שהלבנה משתנה שעורה כפי מה שהיא רחוקה מן החמה או קרובה אליה:

(ז)

ראש בית דין אומר מקודש - דכתיב (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה', מכאן שראש ב"ד אומר מקודש:

וכל העם עונין אחריו - דכתיב (שם, ד) מועדי ה' אשר תקראו אותם, קרי ביה אתם, דחסר כתיב בלא וי"ו:

מקודש מקודש - תרי זימני. דכתיב (שם). מקראי קודש, שני מקראות:

שנראה בזמנו - בליל שלשים:

אם לא נראה בזמנו - וקובעין ר"ח ליל אחד ושלשים. אין מקדשין אותו. שקדוש החודש אינה חובה, דאמר קרא (ויקרא כה) וקדשתם את שנת החמשים שנה, שנים אתה מקדש, שחובה על ב"ד לומר מקודשת השנה בשנת היובל, ואין אתה מקדש חדשים, שאין חובה על ב"ד לומר החודש מקודש. וכשנראה בזמנו מקדשים אותו מפני שצריך חיזוק. והלכה כר"א ברבי צדוק:

(ח)

צורות לבנות - שעור הירח ולאיזה צד קרניה נוטות:

קיבלן ר"ג - לא מפני שחשב שאפשר שתיראה הירח שחרית במזרח בתחלת הנץ החמה ובו ביום עצמו תראה במערב עם שקיעת החמה, כי זה אי אפשר. אלא שקבל עדותן במה שאמרו שראו הירח במערב ערבית, מפני שידע בדרכי החשבון שהיה אפשר שתיראה באותה הלילה. ובמה שאמרו שראוה שחרית במזרח, אמר טועים הם ועננים כדמות ירח נראה להם ברקיע. דהכי תניא בברייתא [כ"ה.], פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראתה דמות לבנה בעשרים (ושבעה) [ותשעה] לחודש וכו'. ור"י בן נורי דאמר עדי שקר הם, היה נראה לו לפי חשבונו שלא היה אפשר שתיראה הירח באותו לילה שאמרו העדים שראו אותה, ואמר עדי שקר הם, לפי שלא היה בין הראיה ובין המולד לפי דעתו, כל כך זמן שיהיה אפשר שתיראה בו. ועל זה השיב רבן גמליאל בברייתא, כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, כלומר שהזמן שיש בין המולד עד שתראה הירח אינו שוה לעולם' אלא פעמים תהיה תנועת הירח מהרה ופעמים מאוחרת. וכפי מהירות תנועת הירח באותו הזמן, דן רבן גמליאל שהיה ראוי שתיראה הלבנה באותו הלילה. לפיכך קיבל עדותן:

ראינוהו בזמנו - בליל שלשים:

ובליל עבורו - ליל ל' ואחד:

וקבלן ר"ג - לא מפני שנאמר שנתרחקה הירח מן השמש בליל ל' עד שתיראה, ובליל שלשים וא, חזרה לאחוריה ונתקרבה אצל השמש עד שנתכסית, שאין הירח חוזרת לאחוריה אלא עושה מהלכה בסבוב בגלגלה, אלא שידע ר"ג בחשבונו שבאותו הלילה שאמרו העדים שראוה, כבר נתרחקה הירח מן השמש עד שהיה אפשר שתיראה, לפיכך קיבל עדותן. ובמה שאמרו בליל עבורו לא נראה. אפשר שהיה מפני שכיסה אותו הענן או סיבה אחרת גרמה שהם לא ראו אותה:

רואה אני את דבריר - לעבר את החודש:

(ט)

הלך ומצאו ר"ע - לר' יהושע:

מיצר - על שהנשיא גזר עליו לחלל את יוה"כ:

אשר תקראו - בקריאת ב"ד תלאו הכתוב:

בא - רבי יהושע אצל ר' דוסא:

למה לא נתפרשו שמותן וכו' - שאם יבא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו, לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד, אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שנשארו שלא נתפרשו שמותן: