ברטנורא על עבודה זרה ה

משנה עבודה זרה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך - להריקו מכלי אל כלי, או להוליך חביות ממקום למקום. ואפילו בסתם יינם:

שכרו אמור - קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך ובסתם יינם :

שכרו מותר - וכגון שאמר לו העבר לי כל חבית וחבית בפרוטה . אבל אם אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהם, שכרו אסור :

השוכר את החמור שכרה אמור - הא מתניתין נקט ליה משום סיפא, וסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג דהשוכר את החמור לרכוב עליו סתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין ומזונותיו עליה, סלקא דעתך אמינא דהוי כאילו שכרה מעיקרא להביא עליה יין נמך ושכרו אסור, קמשמע לן :

(ב)

ידיחם - במים צוננים:

מעשה בבייתוס בן זונין - מתניתין חסורי מחמרא והכי קתני, ואם נותן טעם לפגם מותר, ומעשה נמי בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירום:

כל שהוא בהנאתו בנותן טעם - שאדם נהנה מטעמו של איסור:

כל שאין בהנאתו בנותן טעם - שאינו נהנה בטעמו של איסור:

כגון חומץ - של איסור שנפל בתוך גריסין של היתר, נותן טעם לפגם הוא. והוא שיהיו הגריסין רותחין בשעה שנפל בהן החומץ, שאז פוגם בהם מתחילה ועד סוף. וארבעה מיני נותני טעם הם, יש טעם משביח מתחילה ועד סוף, כגון היין בתבשיל של בשר או של דגים, וזה אסור איסור ודאי. ויש טעם פוגם מתחילה ועד סוף, כגון שמנונית הדגים או הבשר בדבש , וזה מותר לכתחלה. ויש פוגם מתחילה ומשביח בסוף, כגון הדבש ביין שהוא פוגם בו לשעתו, וכשישהה בו עד שיפגם עליו כח היין נותן בו הדבש ריח וטעם. ויש משביח בתחילה ולבסוף פוגם, כגון שומן הבשר עם החמאה, או הטעם הבלוע בכלי שאינו בן יומו, שנכנס בו משובח ואח"כ נפגם . ואלו השנים אסורים מספק. לפיכך אם הגריסין הללו שנפל בהן חומץ לא היו רותחין הרי הן אסורין מספק, שהחומץ בגריסין מקדיח ומשביח, ואע"פ כשמרתיחין אח"כ פוגם טעמו, הוי משביח ולבסוף פוגם ואסור:

(ג)

אם היה בחזקת המשתמר - כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר , ואפילו הפליג מיל, דהנכרי מירתת ואומר השתא אתי ישראל וחזי לי:

אם הודיעו שהוא מפליג - ומתרחק ממנו, וחביות סתומות הם:

כדי שישתום - אם שהה כדי שיקוב הנכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור:

ישתום - יפתח. כמו (במדבר כד) שתום העין שעינו פתוחה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר - אינו אסור אלא אם שהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית :

ויגוף - ויעשה מגופה אחרת:

ותיגוב - ותינגב ותיבש. אבל לנקיבת חור במגופה של חבית לא חששו, משום דמנכרא מלתא. ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג וחיישי לפתיחת נקב, משום דלא מינכר, שהסיד לבן ואינו ניכר בין חדש לישן . אבל במגופת טיט, מודו רבנן לרשב"ג דלא מיתסר היין עד שישהה כדי שיפתח המגופה כולה ויגוף ותיגוב. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

(ד)

המניח יינו בקרון או במפינה - עם הנכרי:

בקפנדריא - בדרך קצרה, שנכנס בשער זה ויוצא משער שכנגדו:

ורחץ - במרחץ:

מותר - דכיון דנכרי לא ידע דשהי, מרתת ולא נגע. ואשמועינן במתניתין פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן בהנך תלתא בבי, דאי תנא נכרי שהיה מעביר כדי יין, הוה אמינא התם מרתת הנכרי דסבר השתא אתי חזי לי, אבל בספינה וקרון מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דבעי ולא מרתת. ואי תנא ספינה וקרון ולא תני המניח נכרי בחנותו, הוה אמינא בספינה וקרון מרתת דסבר דלמא באורחא אחרינא אזיל וקאי מצד אחר וחזי לי, אבל במניח נכרי בחנותו דאיכא למימר אחיד ליה לבבא ועביד כל דבעי, אימא לא, צריכא. ובכולהו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

(ה)

דלפקי - כלי שמניחין בו כוסות ואשישות באוכלין ומשקין, וממנו נוטלין ומשימין על השלחן, ואין אחד מן המסובין נוטל כלום מן הדלפקי אלא מן השלחן:

ואם אמר לו הוי מוזג ושותה - הואיל והרחיב לו הרשות, אף מה שעל הדלפקי אסור. דסמכא דעתיה ונגע בכוליה:

חביות פתוחות - הנמצאות בבית שהניחו שם:

כדי שיפתח ויסתום ויגוב - סתמא כרבן שמעון בן גמליאל דהלכתא כוותיה:

(ו)

בולשת - חיל שמחפשין וחותרין הבתים. תרגום ויחפש, ובלש:

(ז)

תן לנו את דמיה - דהא לא קנו, והוא אינו חייב להם אלא מעות:

המוכר יינו לנכרי פמק עמו מעות עד שלא מדד, דמיו מותרין - דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל, וכשמודד הישראל בכליו ובא הכלי ברשות הנכרי קנאו הנכרי במשיכה, יהוו ליה לישראל זוזי אצל הנכרי בהלואה, ויין נסך לא הוי עד דנגע:

מדד עד שלא פסק - סכום הדמים, כך וכך יין בכך וכך דמים:

דמיו אסורין - דנכרי לא קנייה השתא במשיכה, דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה דלקנייה במשיכה, שמא ירבה לו דמיו, הלכך כי נגע ביה הוי יין נסך ברשות ישראל, שעדיין לא קנאו הנכרי עד שיפסוק לו דמים:

אם יש בו עכבת יין - אם יש במשפך שנמדד בו תחלה יין של נכרי, עכבת יין, אוגנים שמתעכב יין על פיו שלא יצא כטפה או שתי טפין :

אסור - דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך :

המערה מכלי לכלי - ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך:

את שמערה ממנו מותר - היין שנשאר בכלי העליון שביד ישראל, מותר:

ואת שעירה בתוכו - והקילוח שיצא מכלי ישראל אף על פי שלא הגיע לכלי שביד הנכרי, וכל שכן מה שהגיע לכלי של נכרי, אסור, דניצוק חיבור. ומתניתין דשרי היין שנשאר בכלי שביד ישראל, מיירי כגון דקטף קטופי, שקודם שנגע הקילוח בכלי התחתון שביד הנכרי פסק העליון המחובר לכלי שביד ישראל, ולא היה כאן ניצוק שיחבר מה שבכלי העליון למה שבכלי התחתון. אי נמי, דנפץ נפוצי, שהשליך היין מן הכלי העליון כדרך שמשליכין מן המזרקים, ולא היה שם סילון וקילוח שיחבר בין היין שבכלי אשר ביד ישראל לכלי שביד נכרי. אבל אם היה שם חיבור, כל מה שנשאר בכלי העליון שביד ישראל אסור, דקיי"ל ניצוק חיבור ואוסר ביין נסך. וכן הלכתא:

(ח)

ומים במים - מים שנתנסכו לע"ז או שנעבדו. במים של היתר:

בכל שהוא - לא שנא נפל התירא לגו איסורא או איסורא לגו התירא, אוסר במינו בכל שהוא. ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר נופל מכלי שפיו רחב ויש ביין היוצא מן הכלי שיעור גדול בבת אחת. אבל המערה יין נסך מכלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה ונפל לתוך יין של היתר, אפילו כל היום כולו, אמרינן קמא קמא בטיל . ואם עירה היתר לתוך איסור, כל מה שעירה ממנו לתוך האיסור, אסור, ואפילו חבית מלאה לתוך טיפה אחת. ומסקנא דמלתא לפי ההלכה, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן, בנותן טעם. חוץ מטבל ויין נסך , דבמינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם. יין נסך, משום חומרא דעבודה זרה. וטבל, כהתירו כך איסורו, כמו שחטה אחת פוטרת את הכרי, כך חטה אחת עושה את הכרי כולו טבל. ואם איסור משאר איסורין נתערב בהיתר, אם נתערב מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערבה בחולין יטעמנה כהן, ואם דבר איסור יטעמנו נחתום נכרי, אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעס האיסור, הכל מותר. ואם נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבילות וטרפות שקצים ורמשים וכיוצא בזה, משערין אותו בששים, אם יש ששים של היתר כנגד האיסור הכל מותר, ואם לאו, הכל אסור. ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים, משערים אותו במאה של היתר. ואם ערלה וכלאי הכרם, משערין אותו במאתים :

(ט)

אלו אסורין ואוסרין בכל שהן - כל מקום שנתערבו שם אפילו אחד באלף אוסרין את כולן:

יין נסך - חבית אחת באלף חביות אוסר את כולן בהנאה. ואין כן הלכה, אלא כדכתבינן שלהי פרק כל הצלמים, מוליך דמי אותה חבית לים המלח, והשאר הכל מותר בהנאה ואסור בשתיה :

ועבודה זרה - צורה שעבדוה, ונתערבה באלף צורות שאינן ע"ז:

ועורות לבובין - דהוי נמי איסורי הנאה, כדאמרינן בפרק אין מעמידין:

וצפורי מצורע וכו' וחולין שנשחטו בעזרה - איסורי הנאה הן. ובפרק ב' דקדושין פרשינן להו:

ושער נזיר - דאיסורי הנאה הוא, דכתיב (במדבר ו) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ואם נתערבה אגודה של שער נזיר אפילו באלף אגודות של שאר שערות, כולן אסורות בהנאה:

ופטר חמור - אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה:

ובשר בחלב - חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונתערבה באלף חתיכות, אוסרת את כולן בהנאה. וסבר האי תנא דדבר שדרכו לימנות ואיסורו איסור הנאה אוסר את תערובתו בכל שהוא. וכל הני דחשיב במתניתין, דבר שדרכו לימנות הוא ואיסורן איסור הנאה:

הרי אלו - למעוטי איסורי הנאה שאין דרכן לימנות, או שדרכן לימנות ואינן איסורי הנאה , שאינן אוסרין את תערובתן בכל שהן:

(י)

שנפל לבור - של יין:

כולו אסור בהנאה - שהיין שנתנסך לע"ז אוסר במינו בכל שהוא. אבל סתם יינם של נכרים שלא ידענו בו שנתנסך ודאי, אע"פ שאסור בהנאה אינו אוסר תערובתו בהנאה, אלא נמכר כולו לנכרי חוץ מדמי אותו סתם יינן. וכן הלכה :

(יא)

שזפתה נכרי - אורחא למרמי בה חמרא פורתא, לעבורי קוטרא דזפתא:

מנגבה - במים ואפר:

ושל עץ - דבעיא זפת טובא ובלע חמרא טפי:

רבי אומר ינגב - כשל אבן. ואין הלכה כרבי:

ושל חרס - בין לרבי בין לרבנן. אע"פ שקלף הזפת אסור. דחרס בלא זפתא בלע ליה חמרא :

(יב)

כלי תשמיש - של סעודה. ודוקא כלי מתכת או כלי חרס המצופים באבר . וכלי זכוכית ככלי מתכות דמי :

את שדרכו להטביל - כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה ואינו צריך תיקון אחר, כגון שתשמישו ע"י צונן:

יטביל - במקוה הכשר לטבילת אשה , וטבילתו מתירתו:

להגעיל - כגון יורות וקדרות של מתכת שתשמישן על ידי רותחין:

יגעיל - ברותחין . שמכניסן לתוך יורה מלאה מים רותחין ומשהין אותן בתוכה מעט. וזה אחר שמשפשפן ומסיר החלודה שלהן. ואח"כ מטבילן במקוה הכשר לטבילת אשה והן מותרין:

ללבן - כלים שמשתמשים בהן על ידי האור ביבש בלי רוטב, כדמפרש ואזיל, כגון השפודים והאסכלאות:

מלבנן באור - עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהן, ואח"כ מטבילן והן מותרין:

שפה - נועצה בקרקע קשה עשר פעמים, אם אין בה גומות, ואוכל בה צונן . או משחיזה באבן המשחזת שלה, ואוכל בה אפילו רותחין. ואם היו בה גומות, מלבנה. וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הלבין, ועד שלא הטביל, מותר :