ברטנורא על נדרים ג

משנה נדרים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

ארבעה נדרים – כולהו מפרש להו ואזיל.

קונם שאני פוחת לך מן הסלע – קונם ככר זה עלי אם אני פוחת לך מן הסלע. והסלע הוא ארבעה דינרים.

על השקל – הוא חצי סלע.

שניהם רוצים בשלושה דינרים – ולא היה בליבם לשם נדר, אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים, וכן הלוקח, כדי שיפחות המוכר בדמי המקח, הלכך לא הוי נדר. ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים, היכא דמוכחא מילתא כי הכא, שכן דרך כל מוכרין ולוקחין לעשות כן, אזלינן בתר דברים שבלב.

רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו' – מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני: הרוצה שיאכל חבירו אצלו, ומסרב בו ומדירו, נדרי זרוזין הוא. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל. ויעמוד בראש השנה – לאו דווקא, אלא הוא הדין בכל עת שירצה, ולכל זמן שיקבע.

ובלבד שיהיה זכור – מן התנאי בשעת הנדר, ודעתו על התנאי שיהיה קיים, אז הנדר בטל. אבל אם לא נזכר מן התנאי בשעת הנדר, ולא בתוך כדי דיבור משעה שנדר, הנדר קיים. ואין צריך לומר אם נזכר מן התנאי בשעת הנדר, ודעתו שיהיה התנאי בטל והנדר קיים, דפשיטא שהנדר קיים. ומשפטי השבועות והנדרים שווין לדין זה. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

(ב)

נדרי הבאי - גוזמא ושפת יתר, והוא בעצמו יודע שלא היה כך:

קונם אם לא ראיתי - קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי וכו':

נדרי שגגות - אמר קונם עלי ככר זה:

אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה - ובשעת הנדר היה סבור שלא אכל ולא שתה לא הוי נדר:

קונם שאיני אוכל לך ואיני שותה, ושכח ואכל ושתה - דבשעה שהנדר חל שהוא בשעת האכילה והשתיה שכח את הנדר, מותר, דילפינן משבועה דכתיב (ויקרא ה) האדם בשבועה, דבעינן שיהיה אדם בשעה שהשבועה חלה עליו, כלומר שיהיה זכור מן השבועה , והוא הדין בנדר:

קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי - היינו נדרי שגגות, דכיון שנודע שלא גנבה לו נמצא שלא היה נדר:

אלו ואלו מותרין - דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו, וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:

(ג)

נדרי אונסין - דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ובכהאי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב הוו דברים:

(ד)

להרגין - לסטים שהורגין האדם ונוטלין את ממונו:

ולחרמין - גזלנים שאינם הורגים. ולא זו אף זו קתני:

ולמוכסין - במוכס העומד מאליו. אבל מוכס שהעמידו המלך, בין מלך ישראל בין מלך נכרי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות , דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס וכל שכן שאסור לידור ולישבע לו לשקר:

שהן של תרומה - אע"פ שהורגין וגוזלין, אין אוכלין דבר האסור . אי נמי, תרומה לא חשיבא להו מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים נמכרת בזול הרבה:

לא יפתח לו בנדר - אם לא שאל ממנו האנס שידור לא יתחיל הוא בנדר:

במה שהוא מדירו - אם שאל ממנו האנס לידור לא ידור לו אלא במה ששאל בלבד, ולא ידור לו בדבר אחר. וכל הני ארבעה נדרים דתנא במתניתין, דין הנדרים והשבועות שוים, ומה שמותר בנדר מותר בשבועה ואין צריכים התרה, חוץ מנדרי זירוזין בלבד שצריכים התרה מדברי סופרים, לפיכך השבועה אסורה בהם:

(ה)

הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות - ראה רוח סערה באה וירא שמא יקצצו נטיעותיו ואמר הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות. או שראה דליקה נפלה בעיר וירא על טליתו שמא תשרף ואומר הרי זו קרבן אם לא תשרף:

יש להם פדיון - כשאר הקדשות, ויפדו ויקנה בדמיהן קרבן. דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן , לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן:

אין להם פדיון - אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות, דכיון דאמר עד שיקצצו, הכי קאמר, לכשאפדם יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:

(ו)

מותר ביושבי יבשה – שאין דרכם לרדת בים.

בכלל יושבי יבשה – שסופם לרדת ולישב ביבשה.

לא כאלו ההולכים מעכו ליפו – אית דמפרשי לה הכי: הא דתנן ברישא דמתניתין: הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה, דמשמע הא ביורדי הים אסור, לא כאלו שהולכים מעכו ליפו; שהנודר מיורדי הים אינו אסור בהם, דמשום דרך מועט כזה לא מיקרו יורדי הים. ואית דמפרשי: לא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד, דבכלל יורדי הים הם ליאסר, וגם יושבי יבשה מקרו, אלא אף במי שדרכו לפרש, לפי שסופו לירד ליבשה:

(ז)

מי שהחמה רואה אותו - מדלא קאמר מן הרואים :

(ח)

אסור בקרחים ובבעלי השיבות - מדלא קאמר בבעלי השער :

שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים - לפי שהאנשים פעמים מכסים ראשם ופעמים מגלים ומשחרות ראשם ניכר שהם אנשים, אבל נשים לעולם הולכות וראשם מכוסה. והקטנים בין זכרים בין נקבות הולכין בגילוי הראש ואינם ניכרים בין זכר לנקבה, ומשום הכי לא אקרו שחורי הראש אלא האנשים הגדולים:

(ט)

מן הילודים - משמע שנולדו כבר :

מן הנולדים - משמע העתידין להיוולד:

מן הנולדים... רבי מאיר מתיר אף בילודים - בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני: מן הנולדים אסור בילודים. רבי מאיר אומר: אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדים:

אלא ממי שדרכו להוליד - כגון אדם ובהמה, לאפוקי עופות ודגים, שאין מולידים אלא מטילים ביצים:

(י)

מאוכלי שום - אחד מעשר תקנות שתיקן עזרא שיהיו אוכלים שום לילי שבת, מפני שמרבים הזרע וליל שבת הוא זמן עונה של תלמידי חכמים:

ומותר בכותים - שאינן עולים לרגל. ואע"ג דמדאורייתא הוא, מפני שהם שונאים ירושלים ובחרו להם הר גריזים:

(יא)

מותר בישראל – שיצאו מכלל בני נוח.

ואסור באומות העולם – ואפילו באותם שהם מזרע אברהם.

אסור בישראל – וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו, דכתיב: "כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז).

ומותר באומות העולם – ואפילו באותם שהם מזרע אברהם, דלא איקרו זרע אברהם אלא בני יעקב בלבד, דכתיב: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כא), "ביצחק" ולא כל יצחק.

שאיני נהנה לישראל – משל ישראל.

שאין ישראל נהנים לי – משלי.

ומוכר ביותר – אם שומעין לו גרסינן. כלומר, ימכור הדבר ביותר מכדי שוויו, אם ירצה חבירו לשמוע לו לקנות ממנו החפץ ביותר ממה ששווה.

לערלים – דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה.

למולים – המאמינים בברית מילה.

מותר בערלי ישראל – כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה.

ואסור במולי אומות – כגון ערבי מהול וגבעוני מהול.

שלוש עשרה בריתות – נאמרו בפרשת מילה שנאמרה לאברהם.

שהיא דוחה את השבת – דכתיב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב), ואפילו בשבת.

שהיא דוחה את הנגעים – דדרשינן: "ימול" ואפילו במקום בהרת, ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו ד"השמר בנגע הצרעת" (דברים כד):