ברטנורא על כלים ה

משנה כלים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

תנור תחלתו ארבעה - סתם תנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור . ואע"פ שמעצמו אין לו בית קבול אף על פי כן טמא, דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך:

תחלתו ארבעה - אין גובהו של תנור פחות מארבעה טפחים:

ושייריו - אם היה גדול ונטמא ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו ארבעה:

במה דברים אמורים - דתחלתו ושייריו ארבעה:

בגדול - העשוי לאפות ולצלות בו כדרך התנורים:

אבל בקטן - העשוי לתינוקות לצחק בו:

תחלתו כל שהוא - ולאו דוקא כל שהוא, דבציר מטפח לא הוי :

ושייריו ברובו - בגמרא בפרק העור והרוטב [דף קכ"ד] מקשה על מתניתין דהכא, ובציר מטפח למאי חזי. ומשני, האי ושייריו ברובו אגדול קאי, ולא אתנור קטן. ומותבינן, בגדול, הא קאמר ושייריו ארבעה, דהא קתני במה דברים אמורים בגדול משמע דלא פליגי חכמים על תנא קמא בגדול כלל. ומשני, הא בתנור בר שבעה הא בתנור בר תשעה, כלומר בר שבעה שייריו ברובו, ואע"פ דלא הוו ארבעה ואין תנור פחות מארבעה, הואיל ומתחלתו היה כלי חשוב משתמשין בשייריו אע"פ שאינן ראויין כל כך, ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול, מטמא בשייריו בארבעה כתחלתו:

משתגמר מלאכתו - אתחלת תנור קאי. מאימתי התנור מיטמא, משתגמר מלאכתו:

משיסיקנו - אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן, תנור דבעי לדבק בו טיט לעבותו להחזיק חומו לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו . ומיהו לא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת, אלא כדי לאפות בו סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג, דבהיסק מועט סגי לה:

משיסיק את החדש כדי לאפות בישן - דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ב)

כירה - מקום שפיתת שתי קדירות. ופעמים שנותנים הקדירות לבשל בתוכה ופעמים על גבה:

תחלתה שלש - גובהה אין פחות משלש אצבעות:

משתגמר מלאכתה - מאימתי מיטמאה תחלתה, משתגמר מלאכתה:

ביצה קלה - ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שהיא קלה לבשל יותר מכל הביצים:

טרופה - כשהיא טרופה ושבורה בקערה:

ונתונה באלפס - שהוחם כבר, שהיא ממהרת להתבשל:

הכופח - שיעור שפיתת קדרה אחת. וחומו רב מחום הכירה ופעמים שאופין בו פת:

שיעורו כתנור - כדי לאפות סופגנים :

שיעורו ככירה - לבשל בו ביצה קלה:

האבן היוצא - רגילים לחבר אבן בתנור שבולטת ממנו לחוץ כדי שיהיה לו לבית אחיזה, וכתנור דמיא. ואם נטמא התנור נטמאת האבן, ונטמא הפת שנגע בה, מפני שהוא יד לתנור, וכתיב (ויקרא יא) תנור וכירים יותץ וגו' טמאים יהיו לכם, לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות שהן צורך לכלי:

לא אמרו - דיותר מטפח בתנור ומשלש אצבעות בכירה לא הוי חיבור, אלא כשהאבן בין התנור ולכותל. מפני שמעכבת שאין יכולין לקרב התנור לכותל ודוחק את הבית, הלכך יותר מטפח עומדת לינטל היא. אבל לצד הבית, אפילו גדולה הרבה יד היא לתנור. ואין הלכה כרבי יהודה:

והשאר טהור - דתניא בתורת כהנים, יכול שאני מרבה יותר מכשיעור, תלמוד לומר טמאים הם:

(ג)

עטרת כירה - בנין עגול עשוי על ראש הכירה כדי לשמור חומה:

טהורה - ואם נטמאת הכירה לא נטמאת העטרת, דלא חשיבא עטרת חיבור לכירה:

טירת התנור - חצר התנור, לשון בחצריהם ובטירותם. מקום לפני התנור מוקף מחיצות שנותנים בו הלחם כשרודין אותו מן התנור:

בזמן שהיא גבוהה ארבעה - כשיעור גבהו של תנור שתחילתו ארבעה:

אפילו על שלש אבנים - שלא היתה מחוברת חיבור יפה אלא מונחת על שלש אבנים בלבד ודבוקה לתנור, חשיבא חיבור:

בית הפך - מקום עשוי בצדי הכירה שמניחין בו פך שמן להפשיר:

בית התבלין - מקום שמניחין בו את התבלין:

בית הנר - מקום שמניחין בו הנר:

מיטמאין במגע - אם נגע שרץ בתוך הכירה נטמאו המקומות הללו בטומאת הכירה. וכן אם נטמא אחד מן המקומות הללו במגע שרץ נטמאת הכירה עמהם, דחשיבי ככירה והם דבר אחד לענין טומאת מגע:

ואין מיטמאין באויר - אם נתלה שרץ באויר כירה ולא נגע בה. אע"פ שהיא טמאה דכלי חרס מיטמא באויר, הן טהורין, שאינם חיבור לה אלא לענין מגע. משום דמן התורה אינם חבור לה, ורבנן הוא דגזור עלייהו טומאה, ועבדו רבנן הכירא דלא לטמאו באויר, כי היכי דלא לשרפו עלייהו. תרומה וקדשים:

ור' שמעון מטהר - אפילו במגע, כל מקום שלא נגעה בו טומאה, דכל חד וחד כלי באנפי נפשיה. הוא. והלכה כר' מאיר:

(ד)

תנור שהוסק מאחוריו - שאין התנור מקבל טומאה עד שיסיקנו, ואם לא הוסק מבפנים אלא מבחוץ חשיב היסק:

או שהוסק שלא לדעתו - [אפילו מבפנים]:

או שהוסק בבית האומן - קודם שנגמר מלאכת עשייתו:

טמא - גרסינן. ויש ספרים שגורסין טהור, ושיבוש הוא :

(ה)

מוסף התנור - תוספתו של תנור שמוסיפין בגבהו כדי לשמור חומו:

מפני שהוא סומך עליו את השפוד - של בשר, שרגילים לצלות בו בשר, והוי דבר צורך לתנור. ורחמנא אמר וטמאים יהיו לכם, לכל שבצרכיכם, כדדרשינן לעיל [במשנה ב']:

מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק - כשיש לו אוכלוסין מרובין וצריך לפת מרובה. ור' יוחנן לא סגי ליה בטעמא דתנא קמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד, דסבירא ליה דבעינן שיהא תשמיש התוספת כעין תשמיש גופו של תנור:

מוסף היורה של שולקי זיתים - דרך שולקי זיתים וצבעים שיש להם יורות גדולות ועושים להם תוספת טיט על שפתם שיעלו בה המים בעת רתיחתם. ושל שולקי זיתים טמא, לפי שאותה תוספת צריכה לכלי ומשתמשים בה:

ושל צבעים טהור - דלא משתמש ביה כי היכי דלא לפסיד צבעיה. ואין הלכה כרבי יוחנן הסנדלר:

(ו)

מעפר ולמטן מיטמא במגע - אם נגע שרץ בתנור מתוכו למעלה מן העפר נטמא מה שלמטה מן העפר. אבל אם נתלה השרץ באויר ולא נגע בדופני התנור מתוכו, לא נטמא אלא מה שלמעלה מן העפר:

בור - חפירה למטה בארץ:

דות - כבור הוא עשוי, אלא שהוא בנין למעלה מן הקרקע:

ונתן שם אבן - בין הבור ובין דופן התנור, להחזיק התנור שלא יפול לתוך הבור:

אם מסיק מלמטה - אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור, התנור ניסוק מתוכו למעלה דרך שוליו , טמא. ואם לאו, שאינו ניסק מהיסק האור שלמטה בתוך הבור, טהור. ופלוגתא דר' יהודה ורבנן דוקא בהיסק ראשון שהוא גמר מלאכתו של תנור וע"י אותו היסק הוא מקבל טומאה, ר' יהודה סבר צריך שיהא התנור מחובר לארץ בהיסק ראשון, דכתיב תנור וכירים יותץ, ואין שייך לשון נתיצה אלא במחובר לקרקע, דבמיטלטל נופל לשון שבירה לא לשון נתיצה, הלכך אם התנור ניסק דרך שוליו מהיסק שבתוך הבור, חשיב כמחובר לבור וקרינן ביה יותץ, ואם אינו ניסוק מהיסק הבור הרי הוא נתוץ ועומד ואי אפשר לקיים בו תו יותץ:

וחכמים אומרים הואיל והוא ניסוק מכל מקום טמא - דאמר קרא וטמאים יהיו לכם, מכל מקום, ואפילו אם מסיקו כשהוא תלוי בצואר הגמל הוי היסק ונגמרה מלאכתו בכך. והכל מודים בהיסק שני לאחר שנגמרה מלאכתו שהוא מיטמא אפילו בצואר הגמל. והלכה כחכמים:

(ז)

תנור שנטמא - התנור עשוי כקדירה גדולה שאין לה שולים ומיטלטל, וכשבא לקבעו מחברו בארץ ומדבק טיט מבחוץ ומעבהו כדי שישמור חומו, וקרי לה טפילה שמטפלה ומחברה לו:

כיצד מטהרים אותו - כמה תהא שבירתו ותהא מטהרתו:

חולקו לשלשה - לכלי עצמו מבפנים. דאי לשנים, הגדול טמא, דאיכא רובא :

וגורר את הטפילה - שדבק עליו, שגם היא מחברתו:

עד שיהא בארץ - כלומר מפילה עד הקרקע. אי נמי, אחולקו קאי, דלא סגי בחלוקה עד רובו, אלא חולק עד שיגיע לקרקע :

ולא עד שיהא בארץ - ולא לחלקו עד למטה סמוך לארץ:

אלא ממעטו מבפנים - עד שלא ישאר ארבעה טפחים שהוא שיעור תחלתו של תנור. ואין הלכה כר' מאיר:

צריך להסיעו - אע"פ שחלקו, לא טהר עד שיפריד החלקים זה מזה. ואין הלכה כר' שמעון:

הגדול טמא - משום דאיכא רובו של תנור:

(ח)

חתכו חוליות לרחבו - כמו שחותך שפופרת של קנה:

פחות מארבעה טפחים - אם יש בחוליא פחות מארבעה טפחים ובאה מתנור גדול דליכא רובא, טהור. אבל איכא ארבעה טפחים, טמא, אע"ג דהוי מיעוט:

מרחו בטיט - בעי היסק כתנור חדש:

הרחיק ממנו את הטפלה - טפול של טיט שעשה, לא חיברו לתנור אלא רחוק ממנו:

ונתן חול או צרור - בין הטפילה לתנור, וע"י כך התנור מקיים חומו ואופים בו:

הנדה והטהורה אופות בו - דלא חשיבא הטפלה חיבור לתנור, כיון שהיא מרוחקת ממנו:

והוא טהור - שאינו מקבל טומאה:

(ט)

תנור שבא מחותך - שעשאו האומן דפים דפים כדי לחברן יחד ע"י מסגרות, הן זירים שקורין צירקלא"ש, כעין שאנו עושים לחביות שנותנים בהן יין. ולאותן זירים ומסגרות קורא התנא למודין :

ונתנן עליו והוא טהור נטמא - לאחר שנתן עליו הלמודים והיה התנור טהור מתחלה לפי שהיה דפים דפים ולא היה מחובר, חזר להיות מקבל טומאה ע"י הלמודים הללו שמחברים אותו:

סילק את למודיו - ונתפרקו הדפין זה מזה, אין לך נתיצה גדולה מזו, ונטהר התנור. ואע"פ שהחזיר הלמודים פעם שניה שוב אינו מקבל טומאה, שאין הלמודים מביאין לו הטומאה אלא בפעם ראשונה בלבד כשבא מחותך מבית האומן:

מרחו בטיט - לתנור זה שאין הלמודים מביאין לו הטומאה, טמא על ידי מריחת הטיט. ואין צריך להסיקו, כשאר כל תנורים שאין מקבלין טומאה עד שיסיקם, לפי שכבר הוסק בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן:

(י)

חתכו חוליות - שחתכו לתנור ברחבו לחוליות , והניח חוליא על גבי חוליא:

ונתן חול בין חוליא לחוליא - וטח אותו בטיט ועשה לו טפילה כדרך שעושין לתנורים :

ר' אליעזר מטהר - דכיון דיש חול בין הסדקים, כשבור דמי:

וחכמים מטמאין - שהטפילה עושה את כולו אחד ומחברת את הסדקים, ואע"פ שיש חול בין חוליא לחוליא:

וזהו תנורו של עכנאי - לכך נקרא תנורו של עכנאי, שהקיפוהו הלכות כעכנא זו וטמאוהו. עכנא, נחש שדרכו לעשות כעגולה להכניס זנבו לתוך פיו, כך הקיפו בתשובה וראיות ר' אליעזר וחכמים זה את זה, על תנור זה. ולבסוף מפני שהיה ר' אליעזר יחיד כנגד רבים, נפסקה ההלכה כרבים דלא כר' אליעזר. והביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר ושרפום באש ונמנו וברכוהו, מפני שהיה מחזיק במחלוקת כנגד רבים:

יורות הערביין - לאפות פת הן עשויין. כדמפרש ואזיל:

של בן דינאי - רבותי פירשו שם אדם שהיה עושה תנורים הללו. ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה :

(יא)

של אבן ושל מתכת טהור - של אבן טהור לגמרי. ושל מתכת טהור מדין כלי חרס, שאינו מטמא מאוירו ויש לו טהרה במקוה:

וטמא משום כלי מתכות - שמקבל טומאה מגבו ונעשה אב הטומאה . ואם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא, דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, חוץ מתנור וכירים של חרס דכתיב בהו (ויקרא יא) תנור וכירים יותץ, את שיש בו נתיצה:

ניקב נפגם נסדק - ועשה טפול של סיד לסתום הנקב והפגם והסדק . או שעשה על פיו תוספת של טיט, טמא, כדין תנור של חרס:

וכן בכירה - וכן שיעור נקב של כירה, כדי שיצא ממנו האור, כשיעור נקב של תנור:

ועשה לה פטפוטין - הכא לא תני ועשה לה טפילה, [לפי] שאין עושין טפלה לכירה שניקבה או נפגמה כמו שעושין לתנור, אלא כשניקבה או נפגמה הכירה במקום מושבה רגילין במקום הנקב לעשות פטפוטין, הן רגלי הכירה כמו טריפי"ד בלע"ז, שהכירה יושבת על אותן פטפוטין :

מרחה בטיט - טהורה. שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו, אבל לא בכירה, לפי שאין אופין ומבשלין בתוך הכירה עצמה אלא מניחין בתוכה או על גבה הקדרה . ואין. הלכה כר' יהודה: