ברטנורא על אבות ה

משנה אבות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

בעשרה מאמרות - תשעה ויאמר, ובראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו:

שמאבדים את העולם - שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, והרשעים שבעונם מאבדים את נפשם כאילו מאבדים את העולם. כך מצאתי. ולי נראה, שמאבדין את העולם ממש, שמכריעים את כל העולם כולו לכף חובה, ונמצא העולם אבד בשבילם:

שנברא בעשרה מאמרות - ואינו דומה המאבד מלאכה שהיא נעשית ביום אחד למלאכה שהיא נעשית בהרבה ימים:

(ב)

להודיע כמה ארך אפים לפניו - אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו:

וקבל עליו שכר כולם - עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך ניצולו כולם בזכותו. וכמו שנטל עליו עול מצות בעוה"ז כנגד כולם כך קבל בעוה"ב שכר כנגד כולם, שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם [חגיגה ט"ו ע"ב]:

(ג)

עשרה נסיונות - אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה:

(ד)

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים - שניצולו מעשר מכות . וכולם היו במצריים ולא בישראל:

ועשרה על הים - אחד, ויבקעו המים. שני, שנעשה הים כמין אוהל ונכנסו ישראל לתוכו, דכתיב [חבקוק ג'] נקבת במטיו ראש פרזיו. שלישי, שנעשה קרקעית הים יבש בלא חומר וטיט, דכתיב (שמות יד) ובני ישראל הלכו ביבשה. רביעי, שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל נתלחלח ונעשה חומר וטיט, דכתיב (חבקוק ג) חומר מים רבים. חמישי, שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות, כעין לבינים ואבני הבנין מסודרים זה אצל זה, כדכתיב (תהלים עד) אתה פוררת בעזך ים, שנעשה כעין פירורים. שישי, שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, כדכתיב (שם) שברת ראשי תנינים על המים, והמצריים נקראו תנינים. שביעי, שנגזר הים לשנים עשר גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו, והיינו דכתיב (שם קלו) לגוזר ים סוף לגזרים. שמיני, שקפאו המים כספיר ושוהם וזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם, וזהו שנאמר (שם יח) חשכת מים עבי שחקים, כלומר קבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר. תשיעי, שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם, וזהו שנאמר נוזלים. עשירי, שלאחר ששתו מהם מה שרצו, הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות, דכתיב (שמות טו) נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים:

עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים - דצ"ך עד"ש באח"ב:

ועשר על הים - הן כנגד עשר נפילות שבשירת ויושע. רמה בים, ירה בים, טבעו בים סוף, תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, תרעץ אויב, תהרוס קמיך, יאכלמו כקש, כסמו ים, צללו כעופרת, הרי עשר נפילות. ותבלעמו ארץ אינו בחשבון הנפילות, שזו היא טובתן שזכו לקבורה:

עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר - שנים בים, אחד בירידה, שם נאמר (שם יד) המבלי אין קברים במצרים, ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו. אחד ברפידים, וירב העם עם משה. שנים במן, לא תצאו ויצאו, איש אל יותר ממנו ויותירו. שנים בשליו, בראשון בשבתנו על סיר הבשר, בשליו השני והאספסוף אשר בקרבו. אחד בעגל. ואחד במתאוננים. ובמרגלים. והוא עשירי, שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

(ה)

ולא אירע קרי לכהן גדול - לפי שהיא טומאה היוצאה מגופו, היה הדבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאות:

ולא כבו גשמים אש עצי המערכה - ואף על פי שהמזבח במקום מגולה היה:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן - שלא יהא מתמר ועולה:

ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים - שאם היה נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להקריב אחרים תחתם. שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור. ושתי הלחם נאפים מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב. וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת:

צפופים - לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר:^[1]

ומשתחוים רוחים - בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:

צר לי המקום שאלין בירושלים, גרסינן - לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי [דחוקה] ואיני יכול לדור בירושלים. ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל נאמר, שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום. כמו צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מט):

(ו)

בין השמשות - בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה :

פי הארץ - לבלוע קורח ועדתו :

ופי הבאר - בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות . ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כא) עלי באר ענו לה :

פי האתון - בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם:

והקשת - לאות ברית שלא יהיה עוד מבול:

והמן - שירד לישראל ארבעים שנה במדבר:

והמטה - שנעשו בו האותות. ושל סנפרינון היה:

והשמיר - כמין תולעת, ברייתו כשעורה. כשהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו, הן נבקעות מאליהן. ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם:

הכתב - צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות:

והמכתב - שהיו נקראים מכל הארבעה צדדים :

והלוחות - של סנפרינון היו, ארכן ששה, ורחבן ששה, ועוביין שלשה. כאבן אחת שארכה ורחבה ועוביה שוין. ונחלקה לשתים ונגללים היו וחצובים מגלגל חמה :

אף המזיקין - אלו השדים. שלאחר שברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה היה מתעסק בבריאתן, וכשברא רוחותיהן לא הספיק לברוא גופויהן עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף:

ואילו של אברהם אבינו - נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה:

אף צבת בצבת עשויה - תרגום מלקחיה צביתהא. הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת, וראשונה מי עשאה, על כרחך מאליה נעשית בידי שמים, ונבראת בין השמשות. וזה נדחה בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים דף גד), ואמרו, אפשר שהצבת הראשונה נעשית בדפוס שהתיכו הנחושת באש והציקוהו בתוך הדפוס ונעשית הצבת מיד:

(ז)

גולם - לשון גולמי כלים, שלא נגמרה מלאכתן . כך אדם שאינו נגמר בדעתו לא במדות ולא בחכמה קרוי גולם:

אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה - שכן מצינו באלעזר ואיתמר שלא רצו לדבר בפני אביהן כשקצף עליהם משה, והשיב אהרן :

ואינו נכנס לתוך דברי חבירו - שלא [יערבבנו]. דכתיב (במדבר יב) שמעו נא דברי, המתינו לי עד שאדבר. קל וחומר להדיוט:

ואינו נבהל להשיב - כדי שתהא תשובתו כהלכה . וכן באליהוא הוא אומר (איוב לו) כתר לי זעיר ואחוך:

שואל כענין ומשיב כהלכה - לדבר אחד הוא נמנה כאן. והכי פירושו, התלמיד שואל כענין כלומר באותו ענין שהם עסוקים בו, ואז הרב משיב כהלכה. אבל אם ישאל התלמיד שלא כענין, הוא מביא לרב שישיב שלא כהלכה. על דרך שאמר רבי חייא לרב (שבת דף ג) כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי. וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שראו את משה עוסק בהלכות הפסח ושאלו לו באותה ענין:

ואומר על ראשון ראשון - וכן מצינו בהקב"ה שאמר לו משה (שמות ג) מי אנכי כי אלך אל פרעה, היא הראשונה. וכי אוציא את בני ישראל, הרי שניה. והשיבו הקב"ה על הראשונה כי אהיה עמך, ועל השניה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים:

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי - אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי . ומצינו באנשי חרן (בראשית כט) כששאל מהם יעקב השלום לו, אמרו לו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן, כלומר, זה אנו יודעים, ואם תשאל יותר, הנה רחל בתו באה עם הצאן והיא תגיד לך, כי אנחנו לא ידענו יותר מזה:

ומודה על האמת - ואע"פ שיכול להעמיד את דבריו על ידי טענות שבידו. וכן מצינו במשה (ויקרא י), כשסלקו אהרן ואמר לו, אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות, וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי:

וחלופיהן בגולם - חלוף הדברים הללו שבחכם הם בגולם:

(ח)

רעב של בצורת - הגשמים מועטים ומתוך כך השער מתיקר:

רעב של מהומה - מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה:

רעב של כליה - השמים כברזל והארץ כנחושה:

שלא נמסרו לב"ד - שלא עשו בהן דין תורה :

ועל פירות שביעית - שעושים בהן סחורה ואין נוהגין בהן קדושת שביעית:

ענוי הדין - שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו:

עוות הדין - לזכות את החייב ולחייב את הזכאי:

ועל המורים בתורה שלא כהלכה - לאסור את המותר ולהתיר את האסור:

(ט)

שבועת שוא - לבטלה, שלא לצורך:

חלול השם - העובר עבירה בפרהסיא ביד רמה. אי נמי, שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו:

ועל השמטת הארץ - שחורשים וזורעים בשביעית:

מפני מעשר עני שבשלישית - שבמקום מעשר שני שמפרישים בשאר שנים של שמטה, בשלישית ובששית מפרישין מעשר עני:

גזל מתנות עניים - לקט שכחה ופאה פרט ועוללות:

(י)

שלי שלי ושלך שלך - איני רוצה להנותך, והלואי שלא תהנה אותי:

ויש אומרים זו מדת סדום - קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה. והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואע"פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום:

שלי שלך ושלך שלי עם הארץ - שנהנה ומהנה בשוה, וזהו ישובה של הארץ , אבל אינו יודע קרא דכתיב (משלי טו) ושונא מתנות יחיה. וזהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין:

שלי שלך ושלך שלך - מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים:

חסיד - שעושה לפנים משורת הדין:

(יא)

הכי גרסינן נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו - אדם שכועס מהר על כל דבר, אע"פ שהוא חוזר ומתרצה מהרה הפסדו מרובה משכרו, שרוב מעשיו מקולקלים מאחר שהוא נוח לכעוס על כל דבר ודבר. אבל הקשה לכעוס, אע"פ שיש לו מדה רעה שהוא קשה לרצות, יצא הפסדו המועט שהוא קשה לרצות בשכרו המרובה שהוא קשה לכעוס, ורוב מעשיו מתוקנים. ואית דגרסי איפכא. וגרסא זו נראית לי עיקר:

(יב)

מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו - דמאחר ששוכח מה שלומד מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע, נמצא הפסדו גדול משכרו:

קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו - שמדה טובה שיש בו יתירה על המדה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע:

זה חלק רע - לא הוה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חסרון שהיה בו מעיקר ברייתו:

(יג)

ארבע מדות בנותני צדקה - כלומר בנתינת הצדקה. ולא בנותני צדקה ממש, דהא איכא בהו מי שאינו נותן. וכן בסמוך בהולכי לבית המדרש, היינו בהליכת בית המדרש:

עינו רעה בשל אחרים - דיודע שהצדקה מעשרת ואינו רוצה שאחרים יתעשרו . פירוש אחר, יש מי שחס על ממון קרוביו יותר מעל ממונו, ואע"פ שהוא נותן אינו רוצה שקרוביו יתנו, שלא יאבדו את ממונם, והיינו עינו רעה בשל אחרים דומיא דעינו רעה בשלו דבסיפא:

(יד)

הולך ואינו עושה - הולך לבית המדרש לשמוע ואינו שונה ולומד ולא מבין :

עושה ואינו הולך - לומד ושונה בבית המדרש שבביתו:

(טו)

ביושבים לפני חכמים - לעיל בארבע מדות בתלמידים איירי בענין הזכרון והשכחה, והשתא מיירי בענין הסברא הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק:

ספוג - הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים, כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כח לברור האמת מן השקר:

משפך - כלי שנותנים על פי חבית או על פי הנוד כשרוצים למלאותו יין או שמן:

שמכניס בזו ומוציא בזו - כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו:

משמרת - מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה:

נפה - לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד ייורד ממנה כל איתו הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה ונשאו. הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל:

(טז)

כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל - שאינו מתקיים, כשיתבטל הדבר שהיה סבה לאותה אהבה, גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינה בטל, כך אין האהבה בטלה:

אהבת אמנון ותמר - מפני יפיה:

אהבת דוד ויונתן - להשלים רצון קונם. דאמר לו יהונתן לדוד אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה:

(יז)

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים - כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל. אבל קורח ועדתו אבדו. ואני שמעתי, פירוש סופה, תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך:

(יח)

אין חטא בא על ידו - כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן :

אין מספיקין בידו לעשות תשובה - שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם:

וזיכה את הרבים - שלימד תורה לכל ישראל:

צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל - ומשפטיו שעם ישראל כאילו הוא עשאן:

אשר חטא ואשר החטיא את ישראל - מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל, שמע מינה שהכל תלוי בירבעם:

(יט)

מתלמידיו של אברהם אבינו - למד ממנו והולך בדרכיו:

עין טובה - מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים. שכן מצינו באברהם שאמר למלך סדום (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך:

ורוח נמוכה - ענוה יתירה. וכן מצינו אברהם אומר (שם יח) ואנכי עפר ואפר:

ונפש שפלה - זהירות והפרישה מן התאוות. ומצינו זה באברהם, דכתיב (שם יב) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, שעד עכשיו לא הכיר בה מרוב צניעות. ובבלעם אשכחן עין רעה, שהיה יודע שהיה רע בעיני המקום שילך אצל בלק והיה הולך כדי ליטול שכר, דכתיב (במדבר ככ) אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב:

ורוח גבוהה - דאמר (שם כד) נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון:

ונפש רחבה - שאם לא היה רב התאוה לא היה יועץ להפקיר בנות מואב לזנות . ואמרו חכמים [סנהדרין ק"ה ע"א] בלעם בועל אתונו היה:

להנחיל אוהבי יש - אברהם אקרי אוהב, דכתיב (ישעיהו מא) זרע אברהם אוהבי. יש, בעוה"ב. ואוצרותיהם אמלא, בעוה"ז:

אנשי דמים - בלעם איקרי איש דמים, שהפיל בעצתו עשרים וארבעה אלפים מישראל :

(כ)

עז כנמר - הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה, כי בעת יחם האריות הלביאה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת את הזכר, והחזיר שומע קולה ורובעה, ונמר יוצא מבין שניהן. ולפי שהוא ממזר הוא עז פנים, אע"פ שאין בו גבורה כל כך. אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו לא הביישן למד:

וקל כנשר, לחזור אחר תלמודך, ולא תיגע - כדכתיב (שם מ) יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו:

ורץ כצבי - לרדוף אחר המצות:

וגבור כארי - לכבוש את יצרך מן העבירות:

עז פנים - לפי שהעזות ניכר בפנים כדכתיב (משלי כא) העז איש רשע בפניו , לפיכך נקרא עז פנים:

שתבנה עירך במהרה בימינו - כלומר, כשם שחוננתנו זאת המדה, שסימן לזרע אברהם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים [יבמות ע"ט ע"א], כן יהי רצון שתבנה עירך וכו':

(כא)

בן חמש שנים למקרא - מערלה ילפינן, דכתיב (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים, שאביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, מכאן ואילך ספי ליה כתורא:

בן עשר למשנה - שלומד מקרא חמש שנים, וחמש שנים משנה, וחמש שנים גמרא. דאמר מר (חולין כ"ד ע"א) כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה, דכתיב (במדבר ח) זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא, שבא ולומד הלכות עבודה חמש שנים, ובן שלשים עובד:

בן שלש עשרה למצות - דכתיב (שם ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וגבי שכם כתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. ולוי באותו פרק בן שלשה עשר שנה היה , וקרי ליה איש:

בן שמונה עשרה לחופה - י"ט אדם כתובים בפרשת בראשית מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע, חד לגופיה, פשו ליה שמונה עשר לדרשא :

בן עשרים לרדוף - אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות. פירוש אחר, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים :

בן שלשים לכח - שהלוים היו מקימים את המשכן ומפרקין וטוענין את העגלות ונושאין בכתף מבן שלשים שנה ומעלה:

בן ארבעים לבינה - שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה :

בן חמשים לעצה - שנאמר בלוים (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו"ומהו השירות, שיתן להם עצה:

בן ששים לזקנה - דכתיב (איוב ה) תבא בכלח אלי קבר. בכל"ח בגימטריא ששים:

בן שבעים לשיבה - דכתיב בדוד (דברי הימים א כט) וימת בשיבה טובה, וימי חייו היו שבעים שנה:

בן שמונים לגבורות - דכתיב (תהלים צ) ואם בגבורות שמונים שנה:

בן תשעים לשוח - הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים, לשון שוחה עמוקה:

(כב)

הפוך בה והפוך בה - בתורה :

דכולה בה - שהכל תמצא בה:

וסיב ובלה בה - גם עד זקנה ושיבה לא תעזבנה: ומינה לא תזוע שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת יונית, שאין מותר ללמוד חכמת יונית אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה, כגון בבית המרחץ או בבית הכסא. ששאלו את ר' יהושע מהו ללמד אדם את בנו חכמת יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דהא כתיב והגית בו יומם ולילה:

(כג)

לפום צערא אגרא - כפי רוב הצער שאתה סובל בלמוד התורה ועשיית המצוה, יהיה שכרך מרובה:

1. סרטון להמחשה