ביאור:תוספתא/שקלים/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שקלים פרק שלישי

13 שופרות

(א)
שלשה עשר שופרות היו במקדש

ראו משנה ו, ה.

וכתוב עליהן: תקלין חדתין, תקלין עתיקין, קינין, וגוזלי עולה
עצים, ולבונה, זהב לכפורת, ששה לנדבה
תקלין חדתין - שבכל שנה ושנה, ועתיקין - שלא שקל אשתקד שוקל שנה הבאה
אלו ואלו נופלין לשופרי לשכה.

(ב)
קינים - האומר "הרי עלי קן" מביא דמי קינו ונותן לשופר

הנחת הכסף בשופר נחשבת כהקרבת הקן, ולכן אשה שחייבת בהקרבת קן והניחה שם כסף יכולה להניח שהקרבן הוקרב ולכן אוכלת זבחים באותו ערב.
ר' יהודה מתנגד לשופר הקינים וטוען שאין להניח בו כספים של קרבן חטאת, וראו משנה ו, ה.

הביא בפחות אין מקבלין הימנו, הביא מותר - כהן נוטל דמי קינו ונותן לשופר
ומותר יפול לשופר של נדבה
כהנים מקבלין אותן ולוקחין בהן קינין ומקריבין אותן חציין חטאות וחציין עולות
האשה שנתנה דמי קינה לשופר - אוכלת בזבחים לערב
רבי יהודה אומר לא היה שופר לקינים, מפני התערובות
אלא האומר הרי עלי תורין - מביא ונותן לשופר של תורין שכתוב עליו קינין, בני יונה - מביא ונותן לשופר של בני יונה. גוזלים

(ג)

עצים: האומר הרי עלי עצים - מביא דמי שני גיזרי עצים ונותן לשופר

כהנים מקבלין אותן ולוקחין בהן עצים ומקריבין אותן לגבי מזבח

ראו תענית ד, ה, שם מדובר על קרבן עצים עממי. כאן בדרך כלל אין הנודר מביא עצים ממש אלא את דמיהם. דווקא בעניין קרבן העצים טענו אנשי קומראן שהם מובאים ע"י 12 שבטי ישראל ולא כנדבה פרטית.
להיתר להשתמש בעצים לצרכי חול, אם לא אסר על כך המנדב בפירוש - ראו משנה ז, ז. אבל כאן אין היתר כזה כי הנודר אמר "לגבי מזבח".

ניאותין בהן ואין מועלין בהן, ואם הקריבן בחוץ - פטור
אבל אם אמר הרי עלי שני גזירי עצים אלו לגבי מזבח - מביא שני גזירי עצים ונותן לשופר
כהנים מקבלין אותן ממנו ומקריבין אותן לגבי מזבח
ואין ניאותין בהן אבל אלא מועלין בהן, ואם הקריבן בחוץ חייב, דברי רבי
וחכמים אומרים אם הקריבן בחוץ פטור. אלו ואלו נופלין ללשכת דיר העצים.

(ד)

לבונה: האומר הרי עלי לבונה - מביא דמי מלא קומץ לבונה ונותן לשופר
כהנים מקבלין אותן ולוקחין בהן לבונה ומקריבין אותה לגבי מזבח.

(ה)
זהב: האומר הרי עלי זהב - מביא דמי דינר זהב ונותן לשופר

על השופר כתוב זהב לכפורת, אבל השימוש בו הוא לריקועי זהב לבית קדש הקדשים בכלל, והשוו גם לעיל, א, ה, לגבי הקלבונות.

מקבלין אותן כהנים ולוקחין בהן זהב, ועושין אותו ריקועי זהב לבית קדשי הקדשים.

(ו)

ששה לנדבה: כנגד מותר חטאות ואשמות, ומותר קיני זבות וקיני יולדות, ומותר קרבן נזיר ומצורע

האומר מנה זו לנדבה, סלע זו לנדבה - מביא ונותן לשופר של נדבה

ראו משנה ו, ו.

כהנים מקבלין אותם ולוקחין בהן עולות. הבשר לשם והעורות של כהנים.

מציאות בירושלים

(ז)
מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר, ובהר הבית - חולין

השוו משנה ז, ב. ר' יוסי לא מנה את המעות הנמצאות בירושלים בימות השנה בין קולי בית שמאי, ראו עדיות ה, ב.

ובירושלים בשאר ימות השנה – חולין, ובשעת הרגל - הכל מעשר
אמר רבי יוסי: אלו דברי בית שמאי,
ובית הלל אומרים: לעולם מעשר, חוץ מן הנמצאים בהר הבית בשאר ימות השנה, שהן חולין.

(ח)
בשר שנמצא בעזרה מחרוזות – מותר, שאין עושין בשר הקדש מחרוזות

ראו משנה ז, ג.

שעל גבי אשפה בכל מקום – אסור. חשוד כטריפה.

הלכות הקשורות לתקנות בית דין בענייני המקדש

(ט)
נכרי שהביא שלמיו, נותנן לישראל - ישראל אוכלן. נתנן לכהן - הכהן אכלן

הגוי יכול לידור או לנדב שלמים – ראו משנה א, ה, אבל לא לאכול אותם. הוא בוחר למי לתת אותם.
ההלכה הזאת קשורה למשנה ז, ו.
אם גר הקדיש את נכסיו ומת בלי שיש לו קרובים, והשתלטו יהודים על נכסיו ואז התברר שהם הוקדשו – מוציאים מידי המשתלטים את הנכסים לטובת ההקדש.

גר שמת ובזבזו את נכסיו, ואחר כך נודע שהן של הקדש - מוציאין מידן.

(י)

אמר ר' יוסי שהאוכל קדשי קדשים לאחר זריקת דמים משלם את הקרן, ואין משלם את החומש

רבי ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקה אומר: משלם קרן וחומש לכהנים

ראו מעילה א, ד, והשוו לדין אפר הפרה במשנה ז, ז, ולדין האוכל תרומה, החייב קרן וחומש - תרומות ו א. וראו את הנוסח בספרא אמור פרק ו ד, שמדובר באוכל בשר קדשי קדשים ולא באוכל אימורין, החייב מעילה. לדברי ר' ישמעאל השוו משנה ד ד "קיץ המזבח": למעשה התשלום הוא חולין, אבל הכהנים החמירו ונהגו להביא בו שלמים.

וכהנים לוקחין בהן שלמים ומקריבין אותן לגבי מזבח.

דיני הפרוכת

(יא)

פרוכת - ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה
והיתה נארגת תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חושב

אחרת היתה שם ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמות

ראו משנה ח, ה.
הפרוכת השניה מכונה "מסך הפתח". לדעת ר' נחמיה היא כוללת פרצופים רק מצד אחד.
לדעת חכמים לאחר שנתבלתה הפרוכת מקפלים אותה לארבע ותולים אותה מעל הפרוכת המשמשת, בעליית בית המקדש, וראו מדות ד, ה.
לדעת ר' חנינא היו שומרים פרוכת אחת למקרה שתטמא הפרוכת המשמשת, וראו במשנה ח, ה, שם, שבכל שנה היו אורגים שתי פרוכות.

והיתה נארגת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם
והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ
רבי יהודה אומר זו שמוציאין אותה מבפנים
היה מקופלת אחד לשנים ושנים לארבעה היתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ
אמרו לו מי ששימש בקדושה חמורה יחזור לשמש בקדושה קלה?
דבר אחר: בזו כתוב (שמות כו לא) מעשה חושב, ובזו כתוב (שמות כו לו) מעשה רוקם
רבי נחמיה אומר: מעשה חושב - שני פרצופות, מעשה רוקם - פרצוף אחד
אלא שמוציאין אותה מבפנים, היתה מקופלת אחד לשנים ושנים לארבעה
והיתה נתונה בעלייה כנגד התחתונה
שנאמר (שם) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש וגו'
ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: שתי פרוכת היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת
נטמאה פרוסה - פורסין את המקופלת
בערב יום הכפורים מכניסין את החדשה ומוציאין את הישנה.

טומאה במקדש והנחת הקרבנות לעיני הציבור

(יב)

בשר קדשי הקדשים שנטמא, בין באב הטומאה בין בולד הטומאה, בין מבפנים בין מבחוץ
בש"א: הכל ישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ

ובה"א: הכל ישרף בחוץ, חוץ משנטמא בולד הטומאה מבפנים

ראו משנה ח, ו-ז. יש הבדלים בין המסורות השונות לדברי ר' עקיבא.

ר"א אומר: מה שנטמא באב הטומאה, בין מבפנים בין מבחוץ - ישרף בחוץ
ושנטמא בולד הטומאה, בין בחוץ בין בפנים - ישרף בפנים
רבי יהודה אומר כדברי בית שמאי, ור"ע אומר כדברי בית הלל.

(יג)

איברי תמיד, שאמרו ניתנין למטה - ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח

ושאמרו ניתנין למעלה - ניתנין מחצי כבש ולמעלה במערב

ראו משנה ח, ח. כאן נוספה דעת ר' חנניה בן עקשיא.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: אלו ואלו ניתנין מחצי כבש ולמטה
אלא שהתמידין במערב ומוספין במזרח, ושל ראשי חדשים ניתנין תחת כרכב המזבח מלמטה
איזה הוא כרכב המזבח? בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכהנים אילך.

בזמן החורבן

(יד)
גר מעוכב לאכול בזבחים עד שיביא קינו

קרבן הגר מיוחד. גם גר מצורע או נזיר, חייב להביא קרבן מיוחד לגרותו.
העניין פורט כאן בגלל הסיום: לדעת ר' שמעון אין הגר בזמן הזה חייב קרבן, אלא אם יבנה בית המקדש. והשוו משנה ח, ח.

הביא פרידה אחת - אוכל בזבחים לערב
כל חייבי קינין שבתורה, חציין חטאות וחציין עולות חוץ מקינו של גר
שאע"פ שהן חובה - שתיהן עולות
רצה להביא חובתו מן הבהמה – יביא. הביא עולות בהמה לכפוריו – יצא; מנחות ונסכים - לא יצא
לא אמרו קן אלא להקל עליו
הביא לצרעתו - יחזור ויביא לכפרתו; לנזירתו - יחזור ויביא לכפרתו
קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית, וצריך להביא מעכשיו להכין את הקרבן מזמן הגיור, אבל לא להקריב אותו
רבי שמעון אומר: אין צריך להביא מעכשיו מפני תקלה.

(טו)

מפני מה אמרו "שקלים אין נוהגין אלא בפני הבית"? לפי שאין תורמין מן הישנה

ומפני מה אמרו "בכורים אין נוהגין אלא בפני הבית"?

ראו משנה ח, ח. לעניין הביכורים ראו ספרי דברים ש.

משום שנא' (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך
כל זמן שיש לך בית - יש לך בכורים; אין לך בית - אין לך בכורים.

הכנה לעבודה של כהן גדול, כהן הדיוט, לוי ודיין

(טז)

כהן גדול אין נכנס לעזרה לעבודה, אא"כ נמשח שבעה ונתרבה שבעה

אע"פ שלא נמשח שבעה ונתרבה שבעה, ועבד - עבודתו כשרה

נראה שכאן התחילה מסכת יומא בתוספתא, אבל לפנינו זה סיום מסכת שקלים.
ראו יומא א, א.
הלוויים מלמדים על תלמידי חכמים: תקופת ההכשרה שלהם כוללת לימודים של חמש שנים.

כהן הדיוט אין נכנס לעזרה לעבודה, אלא א"כ הביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו
אע"פ שלא הביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו, ועבד - עבודתו כשרה
בן לוי אין נכנס לעזרה לעבודה אלא א"כ למד חמש שנים
שנאמר (במדבר ח כד) זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה
ולהלן הוא אומר (במדבר ד ג) מבן שלשים שנה
אם נאמר מבן חמש ועשרים למה נאמר מבן שלשים
ואם נאמר מבן שלשים למה נאמר מבן חמש ועשרים
אלא כל אותן שנים שמבן חמש ועשרים ועד בן שלשים היה למד
מכאן ואילך מקריבין אותו לעבודה
מכאן אמרו: כל שאינו מראה סימן טוב במשנתו בתוך חמש שנים - שוב אינו מראה
ר' יוסי אומר: שלש שנים, שנאמר (דניאל א ה) ולגדלם שנים שלש.

(יז)
זקן אין מושיבין אותו בלשכת הגזית, אא"כ נעשה דיין בעירו

ראו תוספתא חגיגה ב, ד.

משנעשה דיין בעירו מעלין ומושיבין אותו בהר הבית
משם מעלין ומושיבין אותו בחיל, משם מעלין ומושיבין אותו בלשכת הגזית.