ביאור:תוספתא/בבא מציעא/ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא מציעא פרק שמיני

זכויות וחובות השכיר

(א)

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, לשמור לו את התינוק - אין נותן לו שכרו של שבת

לפיכך אין אחריותן עליו בשבת

אפילו מלאכת שמירה, שאינה כוללת חילול שבת, אסורה בשבת – אבל מותר להבליע את שכרה בשאר הימים.
התוספתא עוסקת בחובות הפועל לפי ההלכה, ואילו המשנה פרק ז עסקה בזכויותיו.

ואם היה שכיר שבת, לשבוע ימים שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע שנים - נותן לו שכרו של שבת
לפיכך אחריותן עליו בשבת
ואם היה שכיר שבת - לא יאמר לו "תן לי שכרי של שבת", אלא אומר לו "תן לי שכרי של י' ימים."

(ב)

אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה - ולהשכיר את עצמו ביום

לחרוש בפרתו ערבית - ולהשכירה שחרית

הפועל והבהמה צריכים להגיע לעבודה לא עייפים והפועל – גם לא רעב מאד. אבל מותר לו להרעיב את הפרה כי הדבר אינו פוגע ביכולתה לדוש.
בהמשך הברייתא מתברר שמותר להאכיל דברים נוגדי תיאבון או מעוררי תיאבון, אבל אין חובה על הפועל לאכול או לשתות אותם.

לא יהא מרעיב ומסגיף את עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו - מפני גזל מלאכתו של בעה"ב.
רשאין פועלין לאכול פיתן בציר, כדי שיאכלו ענבים הרבה
ורשאי בעה"ב להשקותן יין, כדי שלא יאכלו ענבים הרבה
רשאי בעה"ב להרעיב ולסגף את פרתו, כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה
ורשאי השוכר להאכילה פקיעין עמיר, כדי שלא תאכל הרבה בשעה שדשה.

(ג)

חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גבן בדרך הליכתן, ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם

היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות - לא יהא ממלא כריסו מאחת מהן

אכילת החמור והשומר היא לפי תקנת חכמים, ולא מהתורה, וראו משנה ז, ד.
לדברי ר' יוסי השוו משנה ז, ב-ג, וכן ספרי דברים רפז.
עונת המעשרות – ראו משנה ז, ז,

אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון
ר' יוסי בר יהודה אמר: מה דייש מיוחד, דבר שעושה בידיו וברגליו ובגופו
יצא עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בגופו
מה דייש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו - יצא הלש והמקטף והאופה, שנגמרה מלאכתו
מה דייש מיוחד, דבר שגדוליו מן הארץ - יצא החולב והמחבץ והמגבן, דבר שאין גדוליו מן הארץ
מה דייש מיוחד, דבר התלוש מן הקרקע - יצא המנכש עשבים בשום ובבצלים, דבר המחובר בקרקע
מה דייש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשרות
יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, דבר שנגמרה מלאכתו למעשרות
כל שאינו כיוצא בו בא לעונת המעשרות – איסור אחר של מעשרות גרם לו.
שכרו סתם - פודה ומאכיל, מעשר ומאכיל; ואם קצץ עמו - הרי זה אינו אוכל
כל שהוא כיוצא בו אינו בא לעונת המעשרות נראה כחייב במעשרות - אבל למעשה פטור, כגון שהיו פירות הפקר
שכרו סתם - הרי זה אינו אוכל, ואם קצץ עמו - הרי זה אוכל.

(ד)
אוכל פועל עד שלא יתחיל במלאכה אשכול, אפילו בדינר;

אפילו לפני שהתחיל לעבוד מותר לו לאכול, וראו משנה ז, ה, וספרי דברים רסו.

וקישות, אפילו בדינר; וכותבת, אפילו בטריסית
משום ר"א חסמא אמרו: לא יאכל פועל יתר על שכרו, וחכמים מתירין.

(ה)
האוכל מן התורה - לא יקלף בתאנים ולא ימצוץ בענבים

למרות שמותר לו לאכול, עליו לאכול כדרך האכילה ולא לבזבז סתם.
וראו משנה ז, ד.

העושה בכל גופו כגון המוביל יבול לגורן או לגת אוכל בכל שעה שירצה
ר' יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען, מפני גזל מלאכתו של בעה"ב.

(ו)
המרכס בתבואה דש תבואה רטובה אינו משום בל תחסום; אבל מפני מראית העין מביא קרצטלין סל ותולה בפיה.

גם כשאין איסור חסימה יש מראית עין.
איסור החסימה הוא על ישראל ולא על בהמתו.
דש תרומה – ראו תרומות ט, ג. אבל בשדה הקדש מותר לחסום את הפרה, ראו מעילה ג, ו.
וראו תוספתא כלאים ה, ז. אין החוסם את הפרה לוקה אלא רק מי שהוביל אותה בדישה, וכן אין הקושר את הבהמות לקרון לוקה אלא המוביל אותן.

ישראל הדש בפרתו של עובד כוכבים - עובר משום בל תחסום
ועובד כוכבים הדש בפרתו של ישראל - אינו עובר משום בל תחסום.
דש תרומה ומעשר - עובר משום בל תחסום.
כיצד הוא עושה? - מביא קפיפות ותולה בצוארי בהמה, ונותן לו לתוכה חולין מאותו המין.
החוסם את הפרה לא יפחות לה מששת קבין
החוסם את הפרה והמזווג את הפרה – פטור. אין לך שהוא חייב אלא הנהוג והמנהיג בלבד.

ארבעת השומרים ושינוי זכויותיהם

אימת אמרו "שומר חנם נשבע ויוצא"? בזמן ששמר כדרך השומרין

כדרך השומרים – ראו משנה ג, י, וכן משנה ז, ח-י. הברייתא מתארת את דרך השומרים על מטבעות ועל בהמות.
האונס אינו נמדד ברמת ההשקעה אלא בסיכוי להצליח. לכן אם הזניח את הצאן אבל אילו היה נשאר איתו לא היה יכול להציל - פטור.

נעל כראוי, נתנו במקטורין לאחוריו, בפונדתו ופיה למעלה, בשידה ובמגדל ונעל בפניו - ואבד
הרי זה נשבע ויוצא. אם יש עדים שעשה כן - פטור מן השבועה
נעל שלא כראוי, קשר שלא כראוי, נתנו במקטורין והפשילו לפניו, בפונדתו ופיה למטה
נתנו בפרפונדתו או שנתנו בראש גגו - ונגנב או שאבד
חייב. נתנו במקום שנתן את שלו, אם ראוי לשמירה - פטור, ואם לאו - חייב.
איזהו שוכר? - שכר ממנו בהמה, שכר ממנו כלים
איזה הוא נושא שכר? - שכרו לשמור לו את הבהמה, שכרו לשמור לו את הכלים
והלכה למקום גדודי חיה וליסטים, ולא ידע או שלא הצליח לעצרה טרפתה חיה או שנטלוה ליסטים - הרי זה אונס
הוליכה למקום גדודי חיה וליסטים, טרפתה חיה או שנטלוה ליסטים - אין זה אונס
מתה כדרכה - הרי זה אונס; סגפה ומתה - אין אונס
עלתה לראשי הצוקין ונפלה - הרי זה אונס; העלה לראשי הצוקין ונפלה - אינו אונס.
אלו הן אונסין ששומר שכר פטור בהן?
כגון שהוא אומר (איוב א טו) ותפל שבא ותקחם וגו'
זאב אחד אינו אונס; שני זאבים - אונס
ר' יהודה אומר: בשעת משלחת זאבים - אף זאב אחד אונס.
גנב אחד אין אונס; ב' גנבים – אונס; ר' יהודה אומר: אם היה מזויין, אף גנב אחד - אונס.
רועה שהיה סומא, ובא זאב וטרף, ארי ודרס – פטור. הניח מקלו ותרמילו עליה - חייב.
רועה שהניח צאנו ונכנס לעיר, ובאו ליסטים ונטלום
רואין אותו כאילו הוא שם: אם יכול להציל - חייב, ואם לאו - פטור.

(ז)
מתנה שומר חנם להיות כשואל, והשואל להיות כשומר חנם

ראו משנה ז, י.
לעניין החזרת הבהמה השוו ב"ק י, ח, וראו משנה ח, ג.

והשואל להיות כנושא שכר, והשוכר כנושא שכר, והשוכר להיות כשואל.
השואל את הפרה, ובא והעמידה על אבוס בעליה, ונגנבה או אבדה
אם הודיע בה לבעלים - פטור, ואם לאו - חייב.

(ח)

השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, השוכר את הפרה ושכר בעלה עמה
שאלה ושאל בעלה, שכרה ושכר בעלה, שאלה ושכר בעלה, שכרה ושאל בעלה

ומתה או נשברה, אף על פי שהבעלים עומדין וחורשין במקום אחר

ראו משנה ח, א-ב.
אינו אלא נושא שכר – ראו לעיל ז, ט.
אחרי השורה הנ"ל עוברת הברייתא למקרה המתואר במשנה ב שם, שההשאלה אינה בתמורה, ולכן דינו כשואל רגיל.
שתיקה כהודאה.
אין נשבעים על העבדים – ראו גם משנה ד, ט.

נפלה ומתה – פטור; שנאמר (שמות כב יד) "אם בעליו עמו לא ישלם"
שאלה ואח"כ שאל בעליה, שכרה ואח"כ שכר בעליה
שאלה ואח"כ שכר בעליה, שכרה ואח"כ שאל בעליה
ומתה או נשברה, אף על פי שהבעלים עומדין וחורשים על גבה, ונפלה ומתה - חייב
שנאמר (שמות כב יג) "בעליו אין עמו שלם ישלם".
"הרי היא מושאלת לך היום שתשמור לי למחר"
"הרי חברתה מושאלת לך היום שתשמרנה לי למחר"
"מושאלת לך עד חצות, שתשמרנה לי מחצות ולמעלה"
"הרי היא מושאלת לך עד חצות, שתשמור לי חברתה מחצות ולמעלה"
"הרי חברתה מושאלת לך עד חצות, שתשמרנה לי מחצות"
"הרי היא מושאלת לך מחצות ולמעלה, שתשמור לי חברתה עד חצות"
הרי הן כשומרי חנם, ואינו אלא כנושא שכר
בין ששאלה היום ושכרה למחר, בין ששכרה היום ושאלה למחר
או שהיו שתים, אחת שאולה ואחת שכורה, זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע - יחלוקו
זה אומר שאולה וזה אומר שכורה - הרי זה נשבע ואינו משלם
שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ואין משלמין, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.
המוכר פרה לחבירו, ונמצאת מעוברת וילדה
זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק - זכה
זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע - יחלוקו
זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי - ה"ז נשבע ואינו משלם,
שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, דברי רבי מאיר
רבי יהודה אומר: לעולם הולד בחזקת המוכר
וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.
וכן המוכר שפחה לחבירו ונמצאת מעוברת, וילדה זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק - זכה
זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק - זכה
זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע - יחלוקו
זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי - הרי זה נשבע ואינו משלם
שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: אין נשבעין לא על העבדים ולא על השטרות ולא על הקרקעות.

(ט)
שיירא שהיתה באה במדבר ונפל עליה גייס

ממון שבאמצע – מחלקים לפי ממון ולא בשווה, ראו לעיל ז, ז. והשוו לדברי רשב"א לעיל ב, א.
כאן צריך המציל להתנות עם חבריו או בבי"ד, שמה שיציל יהיה שלו.
תשובת המוכסים – ראו לעיל ב"ק י, ח.

ועמד אחד מהן והציל מה שהציל - הציל לאמצע
ואם התנה עמהן בב"ד, מה שהציל - הציל לעצמו
חמרין שהיו מהלכין בדרך ונפלו עליהם ליסטים
ועמד א' מהן והציל מה שהציל - הציל לאמצע
ואם נתנו לו רשות, מה שהציל - הציל לעצמו
השותפין שמחלו להם המוכסים, מה שמחלו - מחלו לאמצע
ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו, מה שמחלו - מחלו לו.
הגבאין והמוכסין - תשובתן קשה; ומחזירין למכירין, והשאר - עושין בהן צרכי רבים.

שכירת מבנה

(י)
השוכר חנות מחבירו - אין פחות מי"ב חדש

ראו משנה ח, ו.
ר' יהודה רואה את השנה ככוללת שלוש עונות עיקריות של מכירת יין – בערבי שלוש הרגלים, ולכן אם התחיל את השכירות במוצאי הפסח משאירים את החנות בידו עד מוצאי סוכות, כדי שיעבור שלוש רגלים כסדרם, ואחר כך זמן שבו יגבה את החובות שחייבים לו.
הזמנים הם זמני ההודעה זה לזה, ולא זמני הפינוי.
עפר שחור ועפר לבן – ראו גם לעיל ו, ב. אם היוצר השתמש בעפר המצוי, הלבן – מספיק זמן הודעה קצר.

א"ר יהודה: בד"א? שחל י"ב שלו להיות למוצאי החג
אבל אם חל י"ב חדש להיות למוצאי הפסח - נותנין לו ג' רגלים עד שיגבה כל הקיפו
רשב"ג אומר: של נחתומין ושל צבעים - ג' שנים, מפני שעסקן מרובה
כשאמרו שלשים יום וכשאמרו י"ב חדש - לא שידור בו ל' יום, ולא שידור בו י"ב חדש
אלא שיודיענו קודם שלשים יום, שיודיענו קודם י"ב חדש
וכשם שאין השוכר רשאי לפנות עד שעה שיודיענו - כך אין המשכיר רשאי לפנות עד שעה שיודיע.
גת - כל שעת הגת; בד - כל שעת הבד; יצירה בית יוצר לכלי חרס - אין פחות מי"ב חדש
א"ר נחמיה: בד"א? - באלו העושין בעפר שחור
אבל באלו העושין בעפר לבן - כונס את גורנו ומסתלק.

(יא)

השואל פונדק מחבירו ללינה - אין פחות מיום אחד 24 שעות
לשביתה לשבת - אין פחות משני ימים; לנישואין - אין פחות משלשים יום.
השואל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל - כדי שילך ויחזור; לבית המשתה - כל היום

לבית האבל ולבית המשתה שלו - אין פחות מז' ימים

אם השאיל לו את הבגד כדי לבקר חולה – היה אמור לקחת בחשבון שהבגד יקרע; אבל אם לא הודיע לו לשם מה שואל את הבגד – אינו רשאי לקרוע.

ר' שמעון אומר: אין פחות מן שתי שבתות, מפני שבית חמיו באין אצלו שבת שניה
וכן היה רשב"ג אומר: האומר לחברו "השאילני חלוקך, ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה"
והלך ומצאו שמת - קורע ומשלם את נזקה; שאלו הימנו סתם - אין רשאי ליגע בו.

(יב)

השוכר חנות מחבירו - ממחה בידו על מקום התנור, ואין ממחה בידו על מקום הכירה

שכר הימנו חצר - אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה

אם השכיר לו חנות יכול למנוע ממנו להכניס בה תנור, התופס מקום; אבל כיריים יכול השוכר לעשות תמיד.
אם השכיר לו חצר או בית – אינו מונע ממנו להכניס לשם תנור.
זבל של הפרה של השוכר, שנפל לארץ ברפת או בחצר הוא של בעל החצר, ואם קלט אותו בכלי מיוחד המכונה "מקלוט של בקר" (ראו כלים טז, ז) – שייך הזבל לשוכר.

אלא מעמיד את התנור במקום הראוי לו, ואת הכירה במקום הראוי לה.
הזבל היוצא מן החצר - מה שהוא קולט באויר הרי הוא שלו
שברפת ושבחצר - הרי הן של בעל חצר.

(יג)

המשכיר בית לחברו ונתנגע – אומר לו המשכיר לשוכר "הרי שלך לפניך"
הקדישו - הדר בו מעלה שכר להקדש אם עוד לא שילם לבעלים
השוכר בית מחברו - מעמיד בו רחיים של חמור, אבל לא רחיים של יד מזעזעים את הקירות
ולא מרתף, יעשהו מחסן וימלא אותו בסחורה כגון יין מפני שמכחישין את הכתלים
ולא יגדל בו את התרנגולים מפני שהן מחטטין את הכתלים
ולא יעשה בתוכו מכתשת קבועה מפני שמזיע את הכתלים
ולא יעשה רפת בקר מסריחה ולא אוצר של תבואה. מרקיבה

(יד)

המשכיר בית לחבירו בשנים עשר זהובין לשנה - הרי זה מחלקן כל ימות השנה פורס את התשלום לשנים עשר חודשים

"עד אדר", נתעברה שנה, זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני - חולקין ביניהן.

ראו משנה ח, ח-ט, "משנים עשר דינר לשנה מדינר בחודש".

"עד סוף אדר", זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני - חולקין ביניהן
המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית
היה מקורה בארזים - לא יקרנו בשקמים; בשקמים - לא יקרנו בארזים
היו בו חלונות - אינו רשאי שלא לפתוח בו חלונות
לא היו בו חלונות - אינו רשאי לפתוח בו חלונות
אימתי? - בזמן ששכרו לזמן מרובה. שנה או יותר אבל שכרו ממנו לזמן מועט - אומר לו "הרי שלך לפניך."