ביאור:מוסר אביך ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
פרק ד - חשבון הנפש בעבודת ה' והערכת מדרגותיה
[עריכה]ישנה מצוה לעשות חשבון נפש. המשמעות של חשבון נפש היא, שהאדם יחשוב בשכלו על כל הנושאים הקשורים לנפשו - על מידות הנפש שלו, על עבודת ה' שלו, עד כמה הוא ממלא את חובותיו כלפי ה', וכו'.
יש להדגיש: הכוונה למחשבה שכלית, ולא דמיונית. וכמו בכל תחום בחיים, כדי לחשוב בהגיון ולהגיע למסקנות נכונות - חייבים קודם ללמוד ולהבין היטב את כל הנושאים הקשורים לתחום זה. מי שינסה לעשות חשבון נפש מבלי שלמד היטב לפני כן - נפשו עלולה להיחלש.
בפרט יש לציין טעות אחת נפוצה, והיא הבלבול בין חשבון נפש לבין חולשה נפשית.
אמנם, חשבון נפש מטבעו גורם לאדם לגלות עד כמה הוא רחוק מרצון ה', והדבר מעורר בו חולשה נפשית, בושה ועצבות; אולם, חולשה זו היא רק תופעה זמנית - היא אמורה לעורר את האדם להחזיק בדרך הטובה והישרה, ובסופו של דבר להתחזק ולשמוח יותר.
אולם, אותם אנשים שמנסים לעשות חשבון נפש מבלי שלמדו קודם לכן, עלולים לחשוב שהחולשה הנפשית והעצבות הם-הם חשבון הנפש, והם מסתפקים בלהיות עצובים וקודרים, במקום להרבות בעבודת ה' ובלימוד חכמה.
לכן ראוי לשנן וללמוד ולעיין בעקרונות יראת ה', על-פי דברי חז"ל והשכל הישר שה' נתן לנו, כמו בכל חוקי התורה שאנחנו לומדים בעזרת השכל הישר. אמנם אין לסמוך רק על השכל בעניינים עמוקים אלה, אולם כשנשענים על דברי חז"ל וחוקרים אותם לעומק, אפשר להשיג עוד הרבה בעזרת השכל.
כתוב בתורה (דברים ד לט): "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". בעל חובת הלבבות למד מהפסוק הזה, שישנה חובה לעשות חשבון נפש - לחשוב על כל המחוייבויות שלנו כלפי ה', ולבדוק אם עשינו אותן כראוי. אמנם, בקריאה ראשונה הפסוק מדבר רק על ידיעה שכלית ולא על מחוייבויות מעשיות, אולם יש בו גם רמז למעשים: המילה "שמים" רומזת לשכל, והמילה "ארץ" רומזת למעשים:
- ה' הוא האל היחיד בשמים - ולכן ראוי שכל מחשבותינו יהיו למען כבודו;
- ה' הוא האל היחיד בארץ - ולכן ראוי שכל מעשינו יהיו למען כבודו.
חשוב להדגיש את הנקודה הזאת, כי יש אנשים שחושבים שכבוד ה' הוא רק בעניינים שכליים: הם לומדים על כבוד ה', ומרגישים את כבוד ה' בליבם, וחושבים שמעבר לזה אין צורך בעבודה מעשית (ראו למעלה ג ג). אבל הרעיון הזה הוא מזיק מאד.
אמנם ישנה חשיבות רבה למחשבות שכליות על כבוד ה', אבל עבודת ה' העיקרית היא במעשים, ולימוד התורה העיקרי הוא בהלכות המעשיות, שהן קודש לה'.
אם האדם אינו מרגיש התגלות לב במעשים הללו, הרי זה רק מפני שעדיין לא התרגל לדבוק ברצון ה'. אבל מי שהתרגל לדבוק ברצון ה', מייד כשיתחיל לעשות דבר המתאים לרצון ה' ירגיש התעלות גדולה. הרי כל העיונים וכל החכמות שבעולם נועדו רק להבין מהו רצון ה' (ראו למעלה א א), ולכן, כשאדם עושה את רצון ה' בפועל, מעלתו גדולה הרבה יותר ממעלתם של האנשים שרק לומדים מהו רצון ה'!
נחזור לפסוק: כשהאדם משיב אל לבבו, שה' הוא האלהים היחיד בארץ (ולא רק בשמים), הוא מבין שעליו לעשות מעשים טובים המתאימים לרצונו, ולא לעשות מעשים רעים המהווים מרידה ברצונו. "ואם כן, איך אפשר לעשות אף כדבר קטן נגד רצון אדון כל, שכל חיי העולמים הוא רק רצונו הגדול יתברך שמו!"
ישנו פתגם ידוע (מבחר הפנינים#מצוות החכם): "לא תיפרד הדאגה ממי שרוצה לעלות מעלה שהיא למעלה ממנו". ודבר זה יש לו כלל ופרט:
- הכלל: מי שרוצה להשיג מעלה רוחנית שנמצאת מעבר לכוחותיו, נמצא כל הזמן במתח נפשי ובצער, כי אינו מצליח להשיג את מה שהוא רוצה. אבל המתח הזה נובע רק מכך שהוא לא יודע מה הוא באמת רוצה. אם יישב ויחשוב עם עצמו, מה המטרה האמיתית שלו, ומה הדרך להשגת המטרה הזאת, ה' יעזור לו, כי (תהלים כה ח): "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך". וכשיתחיל ללכת בדרך הזאת, כבר יהיה בשמחה, כי כשאדם נמצא בדרך למקום טוב, גם אם עדיין לא הגיע, הוא שמח.
- הפרט: בכל מעשה שאדם עושה, כגון תפילה או תורה או מצוה, צריך לשמוח בעצם העשיה, ולא רק בהתעלות הרוחנית שהמעשה אמור להביא לו. אמנם מותר לאדם לרצות התעלות רוחנית, אבל שלא יחשוב, שאם הוא לא מקבל התעלות רוחנית, אין ערך למעשה. כי קיום המצוות ולימוד התורה הם כל כך גבוהים, עד שהם משלימים את הנפש הרבה מעבר למה שהאדם יכול לדמיין. כל עוד האדם מקיים מצוות, עוסק בתורה ומכוון בתפילה בפשטות, הוא מתעלה, וה' יעזור לו להתגדל עוד יותר. הבעיה מתחילה כשהאדם רוצה להרגיש מייד התעלות רוחנית מיוחדת בתפילה, וכשהוא לא מרגיש אותה, הוא מתוסכל ועצוב; וכן בתורה, אדם רוצה לחדש חידושים גדולים בכל רגע שהוא לומד; וכן במצוות, הוא רוצה להרגיש הארה גדולה במוחו וליבו בכל מעשה ומעשה. אדם כזה מונע מעצמו את השמחה של העשיה הפשוטה, וסובל ממכשולים רבים על הדרך להגיע לשלמות.
בפרט, ישנן כמה מעלות, שכאשר האדם מנסה להגיע אליהן בבת-אחת ואינו יודע את הדרך הנכונה, הן עלולות לגרום לו נזק:
- רוח הקודש. כל אדם מישראל יכול לזכות לרוח הקודש, כלומר לדעת דברי אמת ברורים בלי לטרוח בלימוד. כשאדם מגיע למעלה זו בצורה מסודרת, כשהוא כבר מלא בתורה וקדושה, אז הוא הופך למעיין נובע של מחשבות אמיתיות קדושות וחכמות. אבל כשאדם ריק מהתורה, כמוני בעוונותי הרבים, ומתעוררת בו תשוקה לחשוב מחשבות מעומק הלב, צריך לשמור על עצמו היטב, כי עדיין איננו מתוקן מספיק כך שכל הדברים היוצאים מליבו יהיו דברי תורה וקדושה. לכן צריך להיזהר שלא לפעול כאילו יש לו רוח הקודש, אם עדיין אינו מתוקן.
- גאוה. מידת הגאוה נובעת מכך שהאדם מכיר במעלתה הגבוהה של נשמתו. ובאמת, מי שהוא גדול בתורה ויראת ה' צריך לשמור על כבוד עצמו, כי זהו כבודה של תורה. אולם מי שעדיין לא הגיע למדרגה זו, צריך להיזהר שלא ייכשל בגאוה פסולה.
"לפיכך, יתישב האדם בדעתו, וידע ערך עצמו וענין מבוקשו במעלות שלמותו, וירגיל עצמו להשכיל על כל דבר, ולהיות נוטה אזנו לשמוע תורה, ותהיה התורה חביבה עליו כל דבר ודבר כחדשה, וכאילו היום ניתנה מהר סיני, ישים תפלתו לאדון כל המעשים, שיכונן דרכיו לבקש האמת, וילך לבטח דרכו".
בטבע, כל אנרגיה מבצעת עבודה. ישנם כוחות טבעיים שפועלים בכל מקרה, ואופי הפעולה שלהם תלוי בתנאים - אם התנאים מאפשרים לכוח לפעול בצורה חיובית, הוא יפעל טוב, ואם לא, הוא יפעל בצורה שלילית.
הרעיון נרמז בדיני הטומאה שבתורה: ככל שישות מסויימת היא חשובה ורוחנית יותר, כך גם הטומאה שלה במותה היא חמורה יותר. לדוגמה, דוממים או צמחים אינם מטמאים כלל; גם חרקים מתים, למרות שכמובן אסור לאכול אותם, אינם מטמאים; בהמות מתות מטמאות בטומאה קלה; ואדם מת מטמא בטומאה חמורה יותר. כך גם הטומאות היוצאות מגוף האדם, כגון זרע או דם נידה, כולן משקפות כוח גדול שלא יצא אל הפועל בצורה חיובית, ולכן פעל בצורה שלילית.
ניתן ללמוד מכאן רעיון כללי יותר, שכל מי שיש בו כוח או כישרון מיוחד כלשהו צריך להוציא אותו לפועל בצורה טובה ושלמה כמיטב יכולתו. אם אינו עושה כך, לא רק שהוא מבזבז את הכוח שלו, הוא גם מסתכן בכך שהכוח יצא לפועל בצורה שלילית. לכן כל אדם צריך לחפש בעצמו איזה כוחות מיוחדים מוטבעים בו, ולא להזניח אותם, אלא לחשוב היטב איך להשתמש בהם כראוי. כי כל הכוחות שיש באדם ניתנו לו מה', והם חזקים מאד, ואם לא ישתמש בהם לטובה, הם יצאו לפועל בצורה לא מבוקרת והרסנית.
כך הדבר גם לגבי האומה כולה. כל כוח שיש באומה, כאשר איננו מוציאים אותו לפועל בצורה הגונה, הוא יוצא לפועל בצורה הרסנית. ה' נתן לנו כוחות רוחניים גדולים של חכמה, גבורה, שירה, גדולה, ואף נבואה. והרבה מכשולים וצרות נגרמים לנו, עם ישראל, מכך שאנחנו לא משתמשים נכון בכוחות הללו. אמנם אין נבואה בימינו, אבל הגוף והנפש שלנו מוכנים בטבעם לכוחות אלו, וכשאנחנו לא מנהיגים אותם כראוי, הם פועלים את ההיפך. וכך נרמז ב (ישעיהו ג כד): "והיה תחת בשם מק יהיה..." - דווקא במקום שהיה צריך להיות בושם, יהיה ריקבון.
לכן אנחנו צריכים להתאמץ, כמיטב שכלנו וכוחנו, ולמרות שאנחנו מרגישים חלשים מרוב צרות ועניות, ולעסוק בתורה בהרחבה, עד שנמצא את הדרכים הנכונות לתת מקום לכל הכוחות הגדולים הנמצאים בנו, לעבוד באמצעותם את ה'. אנחנו צריכים אנשים נבונים, שידעו לדלות את הכוחות הללו ולהציג אותם לפנינו בצורתם השלמה והמלאה. ואז תתעורר בכל אחד מאיתנו היכולת לחפש בתוך עצמו, מה מהכוחות הללו נמצא בו, ואיך להשתמש בהם בצורה מבוקרת רגועה ושמחה. "שמחה של השגת האמת ודעת הכבוד האמתי, שהוא כבוד אלקים, שנתן לנו את המתנה הגדולה של אצילות נפשות קדושות, להגיד בעמים עלילותיו ולדעת את שם קדשו".
"וכשיבקע האור הזה רק מעט על-פני תבל", רבים מאחינו ישובו אל ה', והכוחות העליונים הללו יתעוררו בכל עוזם, ויתקיים בנו הפסוק (ישעיהו יא ב): "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'".
וכאשר ה' יראה שאנחנו מוכנים לקבל את הכוחות הללו ויודעים איך להשתמש בהם, "ישיב את שבותנו ויביאנו לארצנו הקדושה, שרק היא מוכנת בסגולותיה שכל החמודות יצאו בה אל הפועל, וירומם בכבוד קרנינו, וכל העולם כולו יתוקן במלכות שדי, והרשעה תכלה מן הארץ, והיה (זכריה יד ט): "ד' אחד ושמו אחד"".