בבא מציעא יב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עשו שאינו זוכה כזוכה מ"ט עניים גופייהו ניחא להו כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אלא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול:
מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן:
אמאי לא יהא אלא פועל ותניא במציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן רב פפא אמר גכגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי:
האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אי איתיה לאב דדאבוה הויא ואי דליתיה לאב תיפוק במיתת האב דאמר ריש לקיש אמה העבריה קנה עצמה במיתת האב מרשות האדון מקל וחומר ולאו איתותב ריש לקיש נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא לא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה:
מציאת אשתו:
גירשה פשיטא הכא במאי עסקינן הבמגורשת ואינה מגורשת דאמר רבי זירא אמר שמואל וכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה:
מתני' מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן אין בהן אחריות נכסים יחזיר שאין בית דין נפרעין מהן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים זבין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהן:
גמ' במאי עסקינן אילימא כשחייב מודה כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר הא מודה ואי כשאין חייב מודה כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מגבא גבי לעולם חכשחייב מודה והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אי הכי כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי כל שטרי לא ריעי הני ריעי אלא הא דתנן טכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו לכתחילה היכי כתבינהו ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אמר רב אסי
רש"י
[עריכה]עשו את שאינו זוכה כזוכה - אע"פ שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה:
מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להו - בהאי תקנתא דכי אגרו להו לדידהו כו':
ופליגא - דשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה:
אדר' חייא בר אבא - דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו:
לא יהא אלא פועל - לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעל הבית בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו:
שאין רבו רוצה לשנותו - הלכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו:
עם מלאכתו - שלא ביטל כלום הלכך לעצמו:
רב פפא אמר - הא דתניא פועל מציאתו לבעל הבית:
ששכרו ללקט מציאות - הרבה:
והיכי דמי - דאתרמי:
דאקפי אגמא בכוורי - שצף הנהר חוץ לגדותיו וצפו הדגים שם וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה. דאקפי תרגום של הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו):
מאי בעיא גביה - הא תניא יוצאה בסימנין:
דאבוה הויא - מציאתה דהא קטנה היא:
ואי דליתיה לאב - מאי בעיא גבי האדון תיפוק מיניה במיתת האב:
מקל וחומר בפרק קמא דקדושין (דף טז.) מה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון כדילפינן ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות מיתת האב שמוציאה מרשות האב שאינו מוריש לבניו מה שזכתה לו תורה בבתו שיהא מעשה ידיה לאחין כדילפינן (כתובות דף מג.) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אינו דין שמוציאה מרשות האדון: ולאו איתותב רבי שמעון בן לקיש - בקדושין (שם):
לאפוקי דרבה - לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי:
במגורשת ואינה מגורשת - כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר:
חייב במזונותיה - ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה כו':
מתני' אחריות נכסים - שעבוד קרקעות שיגבה מהן:
יחזיר ולא יחזיר - טעמא בגמ' מפרש:
גמ' כשחייב מודה - שהלוה מודה שהשטר אינו פרוע:
אמאי לא יחזיר - אם לטרוף לקוחות בא בדין הוא טורפן:
ממשעבדי - ממקרקעי שמכר אחר כן:
הני ריעי - הואיל ונפל אתרע דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו:
תוספות
[עריכה]רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש. מפרש ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב דתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם ד"ה ומזכה) ומזכה להם על ידי בנו ובתו ולשמואל דאמר הכא קטן ממש התם נמי גבי עירוב אינו זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה זכיא בעירובה דמציאתה אינה לאדוניה אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל (גיטין דף סד: ושם ד"ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הא משני התם שאני שתופי מבואות דרבנן והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם: ד"ה וקטן) דעירוב משום קנין ורבא אמר משום דירה ואמר איכא בינייהו קטן הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר ולא כפרש"י שפי' שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה ולר"י דאמר לא גדול גדול ממש ה"ה דגבי עירוב נמי דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה וגדול סמוך על שולחן אביו אינו זוכה וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך לשולחנו דקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (שם מז:) ועבדו ושפחתו העברים אע"ג דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ולא הוי ידם כיד האדון דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו ושם). ודלא כרש"י שפירש משום דכתיב בנעוריה דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (שם מו:) ואשתו דזכיא בעירוב אף על גב דידה כיד בעלה מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני:
במגביה מציאה עם מלאכתו. וא"ת הא דתניא בפ"ק דקדושין (דף טז:) אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא דאם הגביהה עם מלאכתו ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתו א"כ מציאתה לאדוניה וי"ל דהתם ודאי צריך להעמיד בנוקבת מרגליות:
ששכרו ללקט מציאות. וה"פ דברייתא בד"א בזמן שאמר ליה עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה של מציאות כו':
מאי בעיא גביה. דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאיתא בספרי:
ולא לוה עד תשרי. פירוש ועתה רוצה ללות בו שיש לו טורח לכתוב שטר אחר וגם כדי להרויח פשיטי דספרא אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל דא"כ מאי משני הני ריעי לפי שנפל ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו והא לוה בו כבר ופשיטא שנזהר לשומרו:
כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. וליכא למיחש למחזי לשקרא כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דנחזי חתימת ידי סהדי פסולה דהכא כיון שהוא כותב חובתו לא שייך מחזי כשקרא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קד א מיי' פי"ז מהל' אבידה הלכה י"ג, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ר סעיף ב':
קה ב ג מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ר סעיף ג':
קו ד מיי' פי"ז מהל' אבידה הלכה י"ג, סמ"ג עשין עד, (טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ר סעיף ב'):
קז ה מיי' פי"ז מהל' אבידה הלכה י"ג, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ר סעיף ב', וטור ושו"ע אה"ע סי' פ"ד:
קח ו מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה כ"ה, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ב':
קט ז ח מיי' פי"ח מהל' אבידה הלכה א', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף ו':
קי ט מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ה', ומיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף י"ג:
ראשונים נוספים
ואסקה רבא עשו הקטן שאינו זוכה לעצמו מן התורה כזוכה מאי טעמא עניים גופייהו מחלי ליה דניחא להו דנלקטו בנייהו נמי בתרייהו דידחו ולפיכך אמר ר' יוסי בניו ואשתו מלקטין אחריו. פי' אינו זוכה כזוכה כדתנן פרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' ואוקימנא אע"ג דלא אתו לידייהו כו'. ועולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה דתנן בבכורות כל שחליפין ביד כהן פטור מן המתנות וכו' עשו את שאינו זוכה כזוכה מאי טעמא עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות עניים גופייהו מסחו דעתייהו מההיא שדה אמרי בניו ואשתו דהאיך מלקטי בתריה פי' עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות כדתנינן מאימתי כל אדם מותרין בלקט ובשכחה ובפאה משהלכו בה הנמושות.
ופליגא הא דר' יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא [גדול] וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול אדשמואל.
מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם. ומקשי' והתניא בפועל אם שכרו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעה"ב ולא יהיה העבד כפועל ומשני ר' יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותה מלאכה בלבד.
רבא אמר במגביה מציאה זו עם מלאכתו דלא בטל ממלאכת רבו.
רב פפא אמר כי קתני בפועל מציאתו לבעה"ב כגון דאקפי אגמא בכוורי ושכרו ללקוט לו בכוורי. ושפחתו.
הא שפחה היכי דמיא אי דאייתי ב' שערות וכו' עד אמר לך ריש לקיש לעולם דאיתיה לאב ומציאתה לאביה היא והאי דקתני במתני' הרי אלו שלהן לאפוקי דרבה פי' למעט את אדוניה ממציאתה. ויש אומר לאפוקי מהא דאמר רבא בפ' האשה נקנית זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי באה משנתנו להוציא מזה הטעם של רבא. מציאת אשה שגירשה אע"פ שלא נתן לה עדיין כתובתה מציאתה שלה.
אוקימנא במגורשת ואינה מגורשת פי' בתלמוד א"י אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אמר ר' אושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיפרע כתובתה תהא מציאתה שלו לפום כן תני מציאת אשה שגירשה לעצמה:
מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר.
אוקימנא כשחייב מודה. ואמאי לא יחזיר דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וטורף ללקוחות שלא כדין.
אי הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא הכי. ודחי' כל שטרי דעלמא לא ריעי הני כיון דנפלי ריעי.
אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ניחוש שמא כתב ללות ולא לוה.
ופליגא אדר' חייא בר אבא וכו'. וקי"ל כר' יוחנן. אבל בבתו גדול גדול ממש ואינה סמוכה אבל קטנה אף ע"פ שאינה סמוכה מציאתה לאביה והכי מוכח בפר' החובל.
ואר"ת ז"ל כיון דקי"ל כר' יוחנן הא דתנן בעירובין ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולי' וכו' לא קטן קטן ממש אלא גדול וכו' וכן בכל מקום שאמרו בו כיוצא בזו כי ההיא דתנן במסכת מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ולבנו הגדולים וכו, אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים מפני שידם כידו ומייתי לה בפ' התקבל התם נמי לאו דוקא אלא גדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא.
ואין הדבר נר' כן דהכא משום איבה תקינו ליה רבנן והתם ליכא משום איבה כיון שאביו נותן לו אף פי שהוא נותן לזכות בה לאחרים הא למה זה דומה לנותן מתנה לאשתו שיש לה יד ואף על גב דאמרינן במסכת נדרים דכי תנן ומזכה להם ע"י אשתו דוקא כשיש לה חצר באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריתי אלמא אין לה יד לזכות לאחרים אפי' ברצון הבעל שאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וידו כידה א"נ עדיפ' מידה וההיא נמי לר"מ היא אבל לרבנן אף על פי שאין לה חצר יש לה יד אבל גבי בנו גדול כיון שיש לו יד יכול לזכות לאחרים לא יהא אלא מתנה רקא יהיב ליה אחר מי תקינו ליה רבנן לאב הכא נמי זכי אפילו לאחרים אבל אשה שאני דאפילו מתנה נמי בעל אית ליה זכיה בגוה.
ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכיה לקטן אף על גב דגבי שתופי מבואו' ורבנן זכיא שפחתו העברית שהיא קטנה כדאית' בפרק התקבל גבי אב כיון דתקינו רבנן שיהא של אביו בסמוך על שלחנו אינו זוכה לאחרים ופי' ברשותו שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא ורבנן ועקרא דרבנן לגמרי דלא תקון ליה זכיה במקום אב אלא לצורך האב והא דתנן לא ילקט בנו אחריו בקטן אבל גדול אע"פ שסמוך על שלחן אביו לא ילקט והא אית ליה זכיה מדאוריתא כאשתו:
ופליגא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש וכו': וקיימא לן כר' יוחנן, דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכתב רבנו תם ז"ל: דכיון דקיימא לן כר' יוחנן, הא דתנן בפרק (בכל מערבים) (עירובין עט, א) [חלון] (עט, ב) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים. לא קטן ממש, אלא אפילו גדול וסומך על שלחן אביו, זהו קטן, ואינו זוכה לאחרים בשל אביו, דידו כיד אביו. ואין הדבר הזה נראה כן, דהכא משום איבה הוא, וכשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו, ליכא איבה, ושם במקומה בערובין הארכתי בה יותר (ד"ה ומזכה) בסיעתא דשמיא.
אילימא כשחייב מודה כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר: פירוש: דאכתי לא ידעינן דחיישינן לפרעון ולקנוניא. והא דאוקימנא בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, לאו משום דחיישינן דלמא משקר ומשום קנוניא, אלא דמילתא דלא רמיא עליה הוא, דכל שכתב ללות ולוה לא דכיר אי לוה מיד אי לא, הילכך לא מהמנינן ליה.
אלא כשאין חייב מודה. כלומר, דטוען פרעתי, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי מחזיר: דהא איכא למיחש לפרעון לחודיה, ולא משום דנפל ואיתר ליה, דהא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דלקמן (יג, א) הוא [דחדית] ליה, אלא משום דכיון דלא נקיט מלוה שטרא בידיה, מהימן כדמהימן במלוה על פה, דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר, היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי (ב"ב ע, א), והכא ליתיה לשטרא בידיה, [וזה אומר] ממני נפל.
אי הכי כל שטרי דעלמא ניחוש להו: דהא אמרת דעתים שאדם מקדים וכותב עליו, דלמא אצטריך לזוזי לקמיה, וספרא הוא דאתרמי ליה השתא, והילכך אפילו בשטרא [דמפיק] מלוה קמן לא נגבי ביה ממשעבדי עד דמייתי ראיה אימת מטא שטרא לידיה.
ופריק: כל שטרי דעלמא לא ריעי והני ריעי: ומתוך ריעותן אנו חוששין להם. ומכאן נראית לי קושיא על דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהל' גזילה ואבידה הי"ד) שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר, הני מילי לכתחלה, הא אם החזירו מוחזר וגובה בו, ונראה שדקדק אותו מלשון משנתנו, דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול, ומכאן הויא תיובתיה, דאינהו ודאי בקיאי בדינא דמתניתין, ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר, ואי איתא, מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו, השתא האי דנפל ולכתחלה לא יחזיר, אם החזירו מוחזר ולא חיישינן, שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחלתן ועד סופן, ניחוש להו, אלא אם כן תאמר דהכי קא מקשה, כל שטרי דעלמא ניחוש להו וכל שכן האי כשהחזירו, והוא הדין דהוי מצי לאקשויי אי הכי אפילו החזירו נמי, אלא דהכי לא אתפרשא בהדיא, ועוד דרבותא נקט אפילו שטרי דעלמא, וכל שכן זה שלא היה לו להחזיר והחזירו, ולקמן (יט, א) גבי מצא גט אשה בשוק, נראה בהפך מדבריו לפי סוגיית השמועה.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש. עיין מ"ש בפס' לאחיו ולאחותו הבתולה:
עשו את שאינו זוכה כזוכה: פירש בקונטרס אף על פי שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה. וקשה דבמקום אחר נמי יש לו זכייה בין יש לו אב. בין אין לו אב. ועוד עד השתא קשיא לן דאי זכייתו מדרבנן לא היה לו ללקוט אחר אביו משום דלאבוה קא מלקט ועכשיו בא. לתרץ דאף על גב דזכייתו מדרבנן איהו זכי ברישא והדר זכי אבוה מיניה ועל זה לא שייך לישנא דעשו שאינו זוכה כזוכה.
ונראה לפרש כי ההוא דפרק כל הגט דהמלוה מעות לכהן או ללוי או לעני להיות מפריש עליהו מחלקן. וכההיא דפרק שני דבכורות כל שחילופיו ביד כהן פטור מן המתנות דעשו כהן ולוי ועני אף על גב דלא מטא לידייהו כאלו מטא לידייהו וחזרו ונתנו לבעל הבית והכא נמי עשו עניים דעלמא שלא זכו בלקט כאלו זכו בו וחזרו ונתנו לו. ודוקא אשתו ובנו אבל פועל גופיה לא אף על גב דמהאי טעמא נמי איכא למישרי פועל גופיה דעניים ניחא להו דללקוט פועל כי היכי דכי אגרי לדידהו מלקטי אף אינהו שאני הני דיד אשתו. ובניו באמצע אבל פועל גופיה אמר קרא לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו ומשום ניחותא דפועלים לא רצו להתיר אבל פועל בשכרו היה מותר ללקט אם לא בשביל בטול מלאכתו. ואף אם נתן לו בעל הבית רשות אסור כדתנן במסכת פאה פרק ה' לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו משום דמוזיל גביה ונמצא שוכר פועליו בלקט של עניים וכן אם היה מרשהו ללקוט מוזיל גביה. תוספות שאנ"ץ והרא"ש.
והריטב"א כתב וזה לשונו: רבא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. כלומר לעולם מתניתין כרבי יוסי וטעמא דרבי יוסי לאו סשום דקטן יש לו זכייה מן התורה אלא זכייתו מדרבנן. פירש רש"י ועשו את הקטן שאינו זוכה מן הדין כאלו הוא זוכה. ויש שהקשו עליו דסוף סוף זכייה דקטן זה מדרבנן הוא והיכי מפקע מידי זכיית עניים דעלמא שהיא מן התורה. ויש שפירשו בתוספות האחרונות עשו את העניים דעלמא שלא זכו בפאה זו כאלו כבר זכו בה והפקירוה לבניו של פועל. ואין זה טעם נכון אלא פירוש רש"י עיקר ודקאמרת היכי פקעה זכייה דעניים דעלמא שהיא מדאורייתא הא לאו מילתא היא דהא קיימא לן דהפקר בית דין הפקר וכל שכן הכא דניחא להו לעניים דעלמא וכדמפרש ואזיל והם מחלו זכותם אצל בניו של זה. והוי יודע דכל מאי דאמרינן בסוגין דקטן אין לו זכייה מדאורייתא היינו במציאה ופאה שאין שם דעת אחרת מקנה אבל כשיש שם דעת אחרת מקנה יש לו זכייה כדאמרינן במסכת גיטין שלש מדות בקטן ושם פירשתיה יפה בסייעתא דשמיא. עד כאן.
ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא וכו': לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכייה דאורייתא דהא לא פליג רבי יוחנן אמאי דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום וקיימא לן כתנא קמא ודלא כרבי יוסי דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרינן בגיטין זוכה לעצמה היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי כי אם מפני דרכי שלום. אבל מאי דאמרינן ופליגא היינו במאי דקאמר שמואל דטעמא דמתניתין משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ולפום האי טעמא קטן קטן ממש וגדול גדול ממש דקטן אפילו שינו סמוך מריצה אצלו וגדול אפילו סמוך על שלחן אביו אינו מריצה אצלו. ורבי יוחנן סבירא ליה דטעמא דמתניתין משום איבה לפי שנותן לו מזונות אם אין מציאתו של אביו יהיה לו איבה כיון דלא טרח בה הבן לא יתן לו מזונות ולפי זה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא הכל תלוי בסמוך על שלחן אביו ואין סמוך דאפילו גדול דאית ליה זכייה מדאורייתא מציאתו של אביו בסמוך על שלחנו כי היכי דלא ליהוי ליה איבה.
ובבתו קטנה אף על גב דאינה סמוכה הוי דאב משום איבה כיון שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין. וכן בגדולה וסמוכה משום איבה דמזונות ולא הוי דידה אלא בגדולה ואינה סמוכה ואם כן גם בתו לכולי עלמא גדול גדול ממש אלא דלרבי יוחנן נמי בעינן דלא תהא סמוכה. הריצב"ש ז"ל.
רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש וכו': כתוב בתוספות אף על גב דשמואל אית ליה בפרק התקבל קטן זוכה לעצמו וכו' פירוש ויקשה אם כן היאך אמה העבריה זוכה בעירוב לאחרים. ויש מתרצים דעירוב שאני דשתופי מבואות דרבנן לכך זוכה אפילו לאחרים כשאחד מזכה שאינו אביו דומיא דאדון דהתם דמזכה על ידי אמה העבריה קטנה. עוד כתוב בתוספות ואמרינן איכא בינייהו קטן וכו' זה היו יכולים לתרץ כגון שאביו הוא המזכה אלא סתם קטן לא משמע הכי. גליון.
ואומר רבינו תם דהלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל ואין לזכות בעירוב על ידי בנו הסמוך על שלחנו. ומיהו אפילו לדברי רבינו תם יתום המתפרנס משל בעל הבית אינו כבנו ומציאתו לעצמו וגם מצי לזכות על ידו דדוקא בבנו קאמר דמציאתו לאביו דרגיל הוא לפרנסו תדיר תקינו רבנן משום איבה אבל יתום שאין זה רגילות כי אם אקראי בעלמא לא תקינו רבנן והויא לעצמו וגם עירוב מזכה אחר על ידו. תלמירי הר"פ.
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ופליגא אדרבי חייא בר אבא וכו'. וקיימא לן כר' יוחנן אבל בבתו גדולה גדולה ממש ואינה סמוכה אבל קטנה אף על פי שאינה סמוכה מציאתה לאביה. והכי מוכח בפרק החובל. ואומר רבינו תם ז"ל כיון דקיימא לן כרבי יוחנן הא דתנן בעירובין מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים וכו' לא קטן קטן ממש אלא גדול וכו' וכן בכל מקום שאמרו בו כיוצא בזו כי ההיא דתנן במסכת מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ובנו הגדולים וכו' אבל לא יאמר כן לבנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו ומייתי לה בפרק התקבל התם נמי לאו דוקא אלא גדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא.
ואין הדבר נראה כן דהכא משום איבה תקינו ליה רבנן והתם ליכא משום איבה כיון שאביו נותן לו אף על פי שהוא נותן לזכות בה לאחרים הא למה זה דומה לנותן מתנה לאשתו שיש לה יד. ואף על גב דאמרינן במסכת נדרים דכי תנן ומזכה להם על ידי אשתו דוקא כשיש לה חצר באותו מבוי דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אלמא אין לה יד לזכות לאחרים אפילו ברצון הבעל. שאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וידו כידה אי נמי עדיפא מידה וההיא נמי לרבי מאיר היא אבל לרבנן אף על פי שאין לה חצר יש לה יד אבל גבי בנו גדול כיון שיש לו יד יכול לזכות לאחרים לא יהא אלא מתנה דקא יהיב ליה אחר מי תקינו ליה רבנן לאב הכי נמי זכי אפילו לאחרים אבל אשה שאני דאפילו מתנה נמי בעל אית ליה זכייה בגווה. ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכייה לקטן אף על גב דגבי שתופי מבואות דרבנן זכיא שפחתו העברית שהיא קטנה כדאיתא בפרק התקבל גבי אב כיון דתקינו רבנן שיהא של אביו בסמוך על שלחנו אינו זוכה לאחרים אפילו ברשותו שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא דרבנן ועקרי דרבנן לגמרי דלא תקון ליה זכייה במקום אב אלא לצורך האב והא דתנן לא ילקט בנו אחריו בקטן אבל גדול אף על פי שסמוך על שלחן אביו ילקט דהא אית ליה זכייה מדאורייתא כאשתו. עד כאן.
אמר רבי יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות ואין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותו מלאכה. רבינו חננאל ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא בעבד נוקב מרגליות. אמתניתין קאי דהוה ליה כעדור עמי היום ויהיב ליה שכר. רבא נמי דאמר במגביה מציאה וכו' אמתניתין קאי אבל בברייתא דמתבטל במציאתו הילכך דבעל הבית הרא ורב פפא דאמר ששכרו ללקוט מציאות קאי אברייתא ומתחזי לי אכולהו פליג דאם לא שכרו למציאות בכל ענין מציאתו לעצמה והלכתא כוותיה דבתרא הוא. עד כאן. ולהלן תמצא עוד בזה בסייעתא דשמיא.
במגביח מציאה עם מלאכתו: ומשום הכי הוא לעצמו משום דאינו מתבטל כלל ממלאכתו. אבל כשאינו מגביה עם מלאכתו דאז מתבטל ממלאכתו הויא לרבו. ואם תאמר רבא במאי מוקמי לה הא דתניא בפרק קמא דקידושין . אמה העבריה מציאתה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד ומדאיכא שכר בטלה אם כן לא מיירי במגביה מציאה עם מלאכתו ואפילו הכי קאמר לעצמה. ויש לומר דרבה מוקי לה הא דהתם בשפחה נוקבת מרגליות משום הכי קאמר דיש לרבה שכר בטלה אבל הכא לא מצי למימר הכי מדלא קתני ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד הילכך צריך לשנויי שינוייא אחרינא. תלמיד הר"פ.
והריטב"א כתב וזה לשונו: במגביה מציאה עם מלאכתו. פירש רש"י שאינו בטל ממלאכת רבו כלום ושמעת מינה שאלו היה בטל ממלאכת רבו מציאתו לרבו. והקשו בתוספות מהא דתניא בפרק קמא דקידושין דמציאת אמה העבריה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. ותירצו דההיא מוקי לה בשפחה נוקבת מרגליות. ויש מתרצים דרבא הכי קאמר מתניתין במגביה מציאה עם מלאכתו. שעל חיוב כך הוא וכי איכא בטול מלאכה נותן לרבו שכר בטלה בלבד ואינו דומה לפועל דכיון ששוכרו סתם למלאכה אף מציאה בכלל ואינו בדין שיאמר תהא מציאתי לעצמי. ואתן לך שכר בטלתי שלא אמרו אלא בעבד עברי שעל הרוב כשמוצא מציאה אין בו בטול מלאכה לרבו. מפי רבי. עד כאן.
והרא"ש כתב וזה לשונו: רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו וכיון דלא בטל מלאכתו מציאתו לעצמו אבל היכא דביטל מלאכתו והגביה מציאה לא נאמר יתן לרבו שכר בטלה ותהא מציאה לעצמו אלא כל המציאה לבעל הבית דאי לא תימא הכי אם כן נוקי למתניתין אפילו בשבטל מלאכתו ומציאתן שלהן דקאמר חוץ משכר בטלה וכי תימא מציאתן שלהם לגמרי משמע הא ליתא דהא רבי יוחנן מוקי מתניתין בנוקב מרגליות ואיהו קא יהיב שכר בטלה. עד כאן לשונו.
ששכרו ללקוט מציאות: אבל בסתם הוי לעצמו. ואם תאמר לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בזמן שאמר לו סתם אבל אם פירש לו ששכרו ללקט מציאות מציאתו לבעל הבית ויש לומר דהכא הכי קאמר בזמן שאמר נכש עמי היום כמו שאמר לו מציאות ניכוש ועידור הרי אלו של עצמו דמשמע שרוצה שפיר שיהיו שאר מציאות של עבד אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום פירוש שאמר לו כל מציאות שתמצא היום הרי אלו שלי או אמרינן מציאתו לבעל הבית. תלמיד ה"ר פרץ.
ומהר"י אבוהב כתב וזה לשונו: רב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות. יש להקשות לרב פפא איך תתיישב הברייתא. ונאמר דראוי לדקדק בלשון הברייתא דהיה לו לומר בזמן ששכרו לנכש או לעדור אבל נראה דלא מה שאמר לו עכשיו הוא מה ששכרו מתחילה אבל מתחילה שכרו ללקט מציאות ועכשיו כשבא הפועל להתחיל במלאכתו פירש לו הבעל הבית המלאכה שהיה לו לעשות שהיא נכש או עדור בזה מציאת פועל לעצמו. ואם בזמן שבעל הבית בא לתת מלאכתו לפועל לא פירש לו מלאכה פרטית אלא סתם מלאכה שזה הדבור אינו מנגד לדבור הראשון של זמן השכירות ששכרו למציאות שבכלל מלאכה סתם יכנס מציאה ומציאתו לבעל הבית אז נוכל לפרש שבתחלה שכרו סתם ומיד אמר לו נכש עמי עדור עמי וכיון שפירש לו עכשיו זו המלאכה נראה שלאלו הפרטים שכרו ולא לדבר אחר ואף על פי שבעל הבית יאמר לו לך למצוא מציאות אינו יכול להכריחו דהיכא דגלי גלי ואי איתרמי ליה מציאה הויא לפועל. אבל אם בתחלה לא גלי ליה המלאכה פרטית אלא סתם מלאכה יכול אחר כך לומר לו שילך להביא מציאות דגם כן מלאכת המציאה בכלל מלאכה סתם. עד כאן. עד כאן נמצא מפלפול מהר"י יצחק אבוהב הרב של קשטילייא.
וזה לשון הריטב"א: רב פפא אמר כששכרו ללקט מציאות פירוש רב פפא אמתניתא קאי דכי קתני מציאת פועל לבעל הבית כששכרו ללקט מציאות בפירוש הא אלו שכרו למלאכה סתם מציאתו לעצמו הילכך עבד ואמה כששכרו למאלכה סתם דומים ולפיכך מציאתן לעצמן. ולדברי רב פפא מתניתין הכי מיפרשא במה דברים אמורים כששכרו למלאכה דעלמא ואפילו בסתם כגון ניכוש ועידור אבל שכרו למלאכה של מציאות מציאותיו לבעל הבית ולדברי רב פפא הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן אתיא כפשטה בכל עבד ושפחה. והלכתא כוותיה וזהו דעת הריא"ף שהביא משנתנו כפשטה ולא הביא כלום מכל הסוגיא הזו. עד כאן.
והרא"ש כתב וזה לשונו: כגון ששכרו ללקט מציאות. ונכש עמי דקתני בברייתא היינו עשה עמי מלאכה סתם. ועשה עמי מלאכה דקתני היינו מלאכה של ליקוט מציאות כגון ששכרו ללקט דגים וקמשמע לן דאפילו מגביה מציאה אחרת לבעל הבית אדעתיה שימצא מציאה קאמר לו. ושיטה דחיקא היא לפרש נכש עמי ששכרו לסתם מלאכה.
והרמ"ה פירש וזה לשונו: דאקפוה כוורי באגמא ונמצאו שם דגים הרבה וזה נתכוון לשוכרו ללקט לו דגיטן הילכך אם אמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום והוליכו ללקט לו מציאות מציאתו לעצמו מידי דהוה אעבד עברי. אבל אם אמר ליה עשה עמי מלאכה היום והוליכו ללקט מציאות מציאתו לבעל הבית. וצריך פירוש לפירושו אם נתרצה לו לדברי בעל הבית שישתנה ממלאכה למלאכה אמאי מציאתו לעצמו ואם חזר בו ולהכי מציאתו לעצמו אם כן אפילו עשה עמי מלאכה היום נמי אם לא נאמר כשאמר לו נכש עמי והוליכו ללקט מציאות מה שליקט ליקט לעצמה דהוי כאלו אמר אני חוזר בי שהרי אין זו המלאכה שהושכר לה ולא הוה צריך למימר חוזרני בי אבל היכא שאמר עשה עמי מלאכה סתם והוליכו ללקט מציאות אם איתא דחזר בו היה לו לפרש כיון דלסתם מלאכה שכרו. עד כאן לשונו.
האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה: פירוש דאמה העבריה שמכרה אביה יוצאת בסימנים. וליכא למימר בשמכרוה בית דין בגניבתה שאין האשה נמכרת בגניבתה כדאיתא פרק קמא דקידושין. ומדלא אוקימנא כשמכרה היא את עצמה שמע מינה שהאיש מוכר את עצמו ולא האשה. אי דאיתיה לאב דאבוה בעי למהוי. פירוש ואף על פי שאינה סמוכה על שלחנו של אביה ומשום איבת נישואין וכדפרישנא במשנה. וזו ראיה גמורה שאין למעלה ממנה. הריטב"א ז"ל.
תיפוק במיתת האב וכו': אין להקשות דנימא כגון שנולדה ספק בת תשעה לראשון או שבוה לאחרון ומכרו שניהם לאחר אותה בת ומית חד מינייהו בתר הכי והשתא מציאתה לעצמה דאמרה לאידך אייתי ראיה דאבי אתה. דיש לומר אם כן גם היתה יוצאת מן האדון במיתת חד מינייהו דהא היא מוחזקת בעצמה ואמרה לאדון אייתי ראיה. ואי עדיין שניהם קיימים הוי מציאתה של שניהם ולא מצי לדחויי לכל חד שתאמר לו אייתי ראיה שיכתבו הרשאה זה לזה. אבל מיהו מצי לאוקמי כגין ששוב נשטתו או נתחרשו דלא מצו למכתב הרשאה. גליון.
לאפוקי דרבה: פירוש לאפוקי שאינו של אדוניה נקט שלהם ולעולם דאבוה הוי. ומיהו אנן דלא קיימא לן כריש לקיש מוקמינן בדליתיה לאב ומציאתה לעצמה ממש וכדקתני הרי אלו שלהן. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ומאי הרי אלו שלהן לאפוקי דרבה. למעוטי דאדון אבל של אביה היא ואף על פי שאינו מעלה לה מזונות העדפה היא שהרי אדון מפרנסה. עד כאן.
ורבינו חננאל ז"ל כתב וזה לשונו: לאפוקי דרבה. פירוש למעוטי אדונה ממציאתה. ויש אומרים לאפוקי מהא דאמר רבה בפרק האשה נקנית זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי באה משנתנו להוציאה מטעם של רבה. עד כאן.
במגורשת ואינה מגורשת: והא דקתני במתניתין אף על פי שלא נתן לה כתובה דמשמע אבל מגורשת גמורה היא. הכי קאמר אף על פי שאינה ראויה לנתינת כתובה. תוספות שאנ"ץ והרא"ש ז"ל.
כתוב בהלכות. ומסתברא לן דגמרא דילן לית לה האי סברא וכו' וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד הבבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד הירושלמי ורוב התלמוד הבבלי מהן כגון דברי רבי יוחנן וריש לקיש וכל הנקראים בשם רבי ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת הרי היא שלה ואף על פי כן הוא חייב במזונותיה והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו והוא הדין שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה. (חסר כמו עשר תיבות).
במאי עסקינן אי לימא בשחייב מודה וכו': הוי יודע דכל היכא דאמרינן בשחייב מודה היינו שהוא מודה בחיובו ולא סגיא אלא בשמודה שלוה ולא פרע. וכל היכא דאמריגן שאין חייב מודה אפשר בו אחת משלש טענות או שטוען שלא היו דברים מעולם ושטר מזויף הוא או שטוען שכתב ללות ולא לוה. או שטוען פרעתי ואמרינן אי בשחייב מודה שלוה ולא פרע כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר פירוש דהשתא סלקא דעתין דלקנוניא לא חיישינן ואביי הוא דחדית האי סברא לקמן ופירש מתניתין משום דחיישינן לקנוניא דאלמא עד השתא לא הוה סברינן הכי.
ויש שפירש דלהכי לא פרכינן אמאי לא יחזיר דאפילו תימא דעל פיו אין לנו לטרוף שלעבר יחזיר לטרוף לקוחות מכאן ולהבא דהא אי בעי משעבד נכסיה מהשתא ולהבא ויחזירנו המוצא בבית דין לגבות בו מכאן ולהבא בלבד וקמא עיקר הריטב"א ז"ל וכן פירש הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אילימא בשחייב מודה כי יש בהם אחריות וכו'. פירוש דאכתי לא ידעינן דחיישינן לפרעון וקנוניא והא דאלקימנא בטעמא דמיישינן שמא כתב ללות בניסן וכו' לאו משום דחיישינן דילמא משקר ומשום קנוניא אלא דילמא דלא רמיא עליה הוא דכל שכתב ללות ולוה לא דכיר ליה אי לוה מיד או לא הילכך לא מהימנין ליה. עד כאן לשונו.
אלא בשאין חייב מודה: כלומר דטוען פרעתי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר דהא איכא למיחש לפרעון לחודיה ולא משום דנפל ואיתרע ליה דהא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דלקמן הוא דחדית ליה. אלא משום דכיון דלא נקיט מלוה שטרא בידיה מהימן כדמהימן במלוה על פה דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי והכא ליתא לשטרא בידיה וזה אומר ממני נפל. הרשב"א.
ואלא בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר: והקשו בתוספות ודילמא מתניתין בשאין חייב מודה וכגון שטוען לא היו דברים מעולם ומזויף הוא הילכך ממה נפשך יחזיר דאי מקיים ליה מלוה בדין גובה מבני חרי מיהת ואי אמרת דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן יגבה אפילו ממשעבדי ואי לא מקיים ליה הא לא גבי כלל. ור"י ז"ל הביא ראיה מוו ומההיא דלקמן שהבא לגבות מן היורשין ומן הלקוחות אין אומרים לו בית דין קיים שטרך דזיופא לא שכיח.
וכבר השיבו על ר"י ז"ל כמה תשובות כתבתים במסכת גיטין והתשובה המחוורת מהא דאמרינן בפרק גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו'. ואוקימנא דנקט מלוה שטרא שאינו מקויים אמר ליה תנו קיימיה לשטריה וגובה מלוה מן היורשין לא אמר תנו אינו גובה דלא קיימיה לשטריה והנכון בעיקר קושייה דהכא אף על פי שטוען הלוה לא היו דברים מעולם אנו חוששין שמא לא כך היה אלא שכתב ללות ולא לוה ועל ידי שלא קבל המעות אינו זוכר לגמרי וכסבור שלא כתב מעולם וכיון דנפל ואיתרע ליה כל מאי דאפשר למיחש חיישינן אם כן שפיר פרכינן אמאי יחזיר דאפילו מקיים ליה מלוה שמא כתב ללות ולא לוה. הריטב"א ז"ל. ולקמן נכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא גבי הא דאמרינן שמואל מוקי למתניתין בשאין חייב מודה. ועיין בתוספות לקמן דבור המתחיל הא קאמר לא היו דברים מעולם.
לעולם בשחייב מודה והכא היינו טעמא דלא יחזיר שמא כתב ללות בניסן וכו': פירוש דודאי לקנוניא ולשקרא לא חיישינן אבל אנו חוששין שמא. נזדמן הדבר שכתב ללות בניסן ולא נזדמנו מעות למלוה עד תשרי ואם איתא דהכי הוה אין לו לגבות בשטר זה כלום ואפילו מבני חרי וכל שכן ממשעבדי דמכאן ולהבא דהאי שטר מוקדם הוא ופסול ואף על גב דאי בעי משעבד נכסיה מכאן ולהבא אין לו לגבות כלום בשטר זה מחמת שום מיגו.
ותו דדילמא גבי מזמן ראשון כדאיתא לקמן במכלתין גבי שטרי חוב המוקדמים. ובדין הוא דמצי למימר דמתניתין חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל והחייב מודה בקנוניא אלא דהשתא סלקא דותיה דלקנוניא לא תיישינן אי הכי כל שטרי דעלמא נמי וכו'. פירוש בשלמא לדידי הא לא שכיח לכתוב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא לדידך דחיישת להא ניחוש הכי בשטרא דעלמא דכל מאי דאפשר שלא לטרוף לקוחות שלא כדין אית לן למיחש ופרקינן דהא מילתא דלא שכיח הוא ובעלמא לא חיישינן להכי בשטרא דעלמא דלא ריעי אבל הני ריעי וחיישינן כל מה דאפשר. הריטב"א.
וכתב הרשב"א וזה לשונו: אי הכי כל שטרי דעלמא ניחוש להו דהא אמרת דעתים שאדם מקדים וכותב עליו דילמא מצטריך לזוזי לקמיה וספרא הוא דאתרמי ליה השתא והילכך אפילו שטרא דמפיק מלוה קמן לא נגבי ביה ממשעבדי עד דמייתי ראיה אימת מטא שטרא לידיה. ופריק כל שטרי דעלמא לא ריעי והני ריעי ומתוך ריעותן אנו חוששין להן. ומכאן נראה לי קושיא על דברי הרמב"ם שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר הני מילי לכתחילה הא אם החזירו מותזר וגובה בו. ונראה שדקדק אותו מלשון המשנה דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול. ומכאן הויא תיובתיה דאינהו ודאי בקיאין בדינא דמתניתין ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר ואם איתא מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו השתא האי דנפל ולכתחילה לא יחויר אם החזירו מוחזר ולא חיישינן שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחילתן ועד סופן ניחוש להו אלא אם כן תאמר דהכי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להון וכל שכן האי בשהחזירה והוא הדין דהוה ליה לאקשויי אי הכי אפילו החזירו נמי אלא דבההיא לא אתפרשא בהדיא ועוד דלרבותא נקט אפילו שטרי דעלמא וכל שכן זה שלא היה לו להחזיר והחזירו ולקמן גבי מצא גט אשה בשוק נראה בהיפך מדבריו לפי סוגית השמועה. עד כאן לשונו. וכתב בעל השרדי מסתברא שאם יש ללוה בעל חוב פחזירין למלוה כיון שיש לו בעל חוב כנגד חובו והוא מודה בו הנה אינו חוב ללקוחות.
וכתב הרמב"ם שכל שטרות שדינן בלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרין וגובין בהן ואין מוציאין אותם מתתת ידי בעליהן והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם. עד כאן. וכתוב בספר ההשגות אמר אברהם אין זה מחוור כי השטר אחר שנודע בפיסול והוחזק בכך לבית דין או נודע בעדים איך נעשה בו מעשה השטר. עד כאן. ונראין דבריו ואפילו פרעו בכח בית דין ואחר כך נודע ענין הנפילה מחזיר המעות ללוה. אמנם אם פרעו הלוה מעצמו ואחר כך מצא עדים מסתברא דמהניא ליה תפיסה. עד כאן. שיטה.
אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכו': בלאו הך מתניתין דכותבין הוה מצי למיקשי ליה מדידיה דכיון דחיישינן לשמא כתב ללות אלמא כותבין שטר ללוה אף על פי וכו' ומשום דכותבין חיישת שמא כתב ללות ולא לוה דאי אין כותבין ליכא למיחש כלל דהשתא לא סלקא דעתך דילמא איקרי וכתיב וכיון דסבירא לך דכותבין קשיא לכתחילה היכי כתבינן. אלא דאי הוה מקשי הכי לא מוכחא לן חברתיה דמקשה והשתא מקשה דודאי לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה דהא תנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו אלמא לא חיישינן להכי דאי חיישינן תיקשי לכתחילה היכי כתבינן אלא ודאי לא חיישינן ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. הריצב"ש.
לכתחילה היכי כתבינן: הא דפריך עלה פשיטא בפרק גט פשוט אהלוה נותן שכר פריך ושינויא דמשני התם מוכיח כן. תוספות שאנ"ץ. והרב אבן מיגש פירש שם בענין אחר עיין שם.
ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי: פירוש דנהי דבשטרי דעלמא דנפקי מיד בעלים לא חיישינן בדיעבד אבל לכתחילה ניחוש להו כיון דאפשר דבשלמא לחוש שמא לא לוה כלל ועביד קנוניא על נכסיו ליכא למיחש דהא אמאי עביד קנוניא כיץ שבידו לשעבד נכסיו כדין קודם לקוחות אבל להא דאפשר בלא קנוניא ושיזדמן לו הדבר כך. ניחוש. הריטב"א.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה