בבא בתרא קסט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר להו בעלמא כותבין שובר והכא היינו טעמא דדלמא אזיל בעל חוב וטריף מיניה דלוקח ואזיל איהו וטריף לקוחות ושובר גבי לקוחות ליכא סוף סוף לקוחות לאו אמרי דארעא הדרי אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי אי נמי ללוקח שלא באחריות אי הכי שטרי הלואה נמי התם דזוזי מסיק אמרי פייסיה בעל חוב בזוזי הכא דארעא מסיק מידע ידעי דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מפייס אמר מר חוץ מן האחריות שבו היכי כתבינן אמר רב נחמן דכתבי הכי אשטרא דנן דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה דלוקח אמר רפרם זאת אומרת באחריות טעות סופר הוא טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי גבי רב אשי אמר אחריות לאו טעות סופר הוא ומאי חוץ מאחריות שבו דלא כתיב ביה אחריות ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי גזיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות:
רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכ"א דמתנתו קיימת:
מאי טעמא דרשב"ג אמר רב אסי נעשה כאומר לו שדה זו נתונה לך כל זמן שהשטר בידך מתקיף לה רבה אי הכי נגנב או אבד נמי אלא אמר רבה באותיות נקנות במסירה קמיפלגי רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה הנידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר בחזקה במאי קמיפלגי כי אתא רב דימי אמר באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי
רשב"ם
[עריכה]אמר להו. רב אשי לעולם אימא לך גבי מלוה שאבד שטרו שנכתוב לו שטרא או פרע מקצת חובו דכותבין שובר ללוה ויפרע חובו למלוה והכא גבי מקח וממכר היינו טעמא דאין כותבין שובר למוכר כדי לכתוב שטרא מעליא ללוקח משום דזימנין דאזיל בע"ח דמוכר [שהוא לוקח ראשון שנאבד שטרו] וטורף הקרקע מיניה דלוקח [שני] ותברא אינו ביד הלוקח אלא ביד המוכר ובתוך כך שילך אל המוכר ויראה לו השובר שמיט ואכיל פירי כדמסיק ואזיל וקשה גזל הנאכל אבל גבי שטרי מלוה כותבין שובר דליכא למימר הכי כדמפרש לקמן ואזיל:
ומקשינן סוף סוף לקוחות - לאו לגבי מוכר אזלי בתמיה לצעוק על שדהו שטרף בע"ח דמוכר ויראה לו השובר ויחזיר לו קרקעו:
א"נ - זימנין דהוי לוקח שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה ולא יחוש הלוקח לחזור אצל המוכר שהרי אין עליו אחריות ויפסיד קרקעו שלא כדין:
אי הכי - דאיכא למיחש להכי והלכך בשטר מקח אין כותבין שובר:
בשטרי הלוואות נמי - אמאי אמר דכותבין שובר הא איכא למיחש נמי דטריף המלוה לקוחות שלקחו מן הלוה ותברא בידא דלקוחות ליכא אלא ביד הלוה:
ומשני התם - גבי הלוואות כיון דזוזי מסיק ביה מלוה ללוה לא שבקי ליה לקוחות קרקע שלהם למלוה עד שילכו אצל הלוה לדעת אם פרעוהו זוזי משום דמימר אמרי לקוחות אימור פיוסי פייסיה ולא אתי למישמט ולמיכל פירי אבל הכא גבי מקח וממכר כשיבא לוקח זה לטרוף קרקע מלקוחות שלקחו מן המוכר יניחו לו הלקוחות לטרוף דאמרי לקוחות זה המוכר קרקע חייב לו ללוקח זה תחת שדהו שאבד וכל מאן דמסיק ארעא בחבריה לא מפייס בזוזי עד זמן מרובה כשיראה שלא יוכל להעמיד לו שדה והלכך מניחין לו לטרוף עכשיו ולאחר זמן הדר לגבי מרא דארעא ובתוך כך שמיט ואכיל פירי והלכך אין כותבין:
היכי כתבינן - האי שטרא להעיד שהשדה קנוי בידו אך שלא יגבה לא ממשעבדי ולא מבני חרי דחיישינן דלמא שטרו הראשון עדיין בידו הוא:
דתיקו ארעא בידיה - שלא יוכל המוכר לטעון לא מכרתי לך מעולם:
אמר רפרם זאת אומרת - ממילתיה דרב נחמן שמזקיק לפרש בתוך השטר שאין בו אחריות:
אחריות - שאינו כתוב בשטר אלא נכתב השטר סתם טעות ושגגת הסופר הוא וכמי שכתב בו אחריות דמי ופלוגתא הוא בשנים אוחזין (ב"מ דף יד.) והכי מסקינן התם (טו:) דטעות סופר הוא בין בשטרי מקח בין בשטרי הלואה:
דלא כתב ביה אחריות - ורב נחמן לא קמתרץ שפיר:
זיל זבניה - מן המוכר שלא באחריות וכתוב השטר בשמך ואח"כ מכור את הקרקע לאשה באחריות:
מ"ט - חזרה מתנתו:
אמר רב אסי - קסבר רבן שמעון בן גמליאל נעשה כאומר כו':
נגנב או שאבד נמי - נימא דאבד שדהו ובטלה מתנתו:
רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות - בין דשטרי מקח בין דמתנה נקנות למקבל מתנה וללוקח במסירת השטר כלומר אע"פ שדברים אינם נקנין כיון דכתובין בשטר נקנין עם קבלת הקלף וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה מתנתו ופלוגתא היא בהמוכר את הספינה (לעיל דף עו.) ואע"פ שפירש רבינו חננאל דלית הלכתא כרשב"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים אפילו הכי הלכתא כרשב"ג דאותיות נקנות במסירה ואף על פי שלא כתב לו בשטר אחר קני לך הוא וכל שעבודיה דקיימא לן כרבי דס"ל אותיות נקנות במסירה בהמוכר את הספינה (שם דף עו.) דאמרינן התם במסקנא אמר רב פפא הלכתא אותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר וקאי רב אשי התם כוותיה דאמר סברא הוא כו' ולקמן בפירקין (דף קעג.) נמי אמרינן אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר כו' גם שם מוכח דאביי ורבא סברי דאותיות נקנות במסירה וגם שם דחק ר"ח וכתב שאין הלכה כמותו אלא במסירה ובשטר והבל הוא:
ת"ר הבא לידון - כנגד המערער על שדה שבידו בשטר ובחזקה שטוען קרקע זה קניתי ממך ועדיין השטר בידי וגם יש לי עדים שאכלתי שני חזקה נדון בשטר דברי רבי לקמן מפרש לה ואזיל ועל מקומה אפרשנה לפי פי' האמוראים:
רבן שמעון בן גמליאל אומר בחזקה - לפי פירוש האמוראים שלפנינו יש מהם שצריך לפרש לר"ש דקאמר בחזקה ולא בשטר ויש שצריך לפרש אף בחזקה וכל שכן בשטר הלכך מה שכתוב בספרים בחזקה ולא בשטר אימא אף בחזקה נראה דלא גרסינן ליה כו':
במאי קמיפלגי - ומתוך כך נדע פירוש הברייתא:
רבי סבר אותיות נקנות במסירה - כדקאמר נמי רבי בהדיא בפרק המוכר את הספינה (לעיל דף עו.) שהמוכר שטר חוב לחבירו כיון שמסר לו את השטר בידו קנה החוב ונשתעבד לו לוה לזה הקונה כמו שהיה משועבד למלוה כל זמן שלא חזר ומחלו כדאמר שמואל (במסכת גיטין) (דף יג) וה"ק הבא לידון בשטר ובחזקה וטוען ראובן כנגד המערער שדה זו שלי היא שהרי שמעון שקנאו מלוי מסר לו שטר מכירה הכתוב בשמו וקניתי השדה במסירת השטר כאילו נכתב בשמי וגם החזקתי בשדה שלש שנים נידון בשטר דברי רבי ועל ידי השטר שמסר לו הלוקח קנוי לו השדה דאותיות נקנות במסירה ולא צריך תו עדי חזקה:
תוספות
[עריכה]בעלמא כותבין שובר כו'. וא"ת כיון דמסיק דבשטרי הלואה אימור פייסיה בעל. הבית בזוזי וילכו הלקוחות אצל המוכר א"כ מצי למידק מהכא דאין כותבין שובר דאי כותבין אם כן אמאי [אין כותבין שני] שטרי הלואה ולכתוב שובר לאידך כדפריך הכא גבי מקח ואומר ר"י דבשטרי הלואה לא מצינן למכתב שובר משום שאם כן יפסיד כל הלוואותיו שיעשה מכאן ואילך שלא יהא זכור מן השובר ואיכא נעילת דלת בפני לוין אבל בשטרי מקח וממכר אם יפסיד יפסיד ואין לנו להפסיד לזה משום חששא שמא יפסיד [האחר לאחר זמן] ותימה [דסוף סוף] למ"ד כותבין שובר [מאי שנא הלואה] ליכתוב בר מזמנא דא ולהלן ושמא אנו גוזרין:
דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מיפייס. ותימה לר"י אם יכול המוכר לדחותו בזוזי למה יניחו קרקעם אפילו היו יודעין שלא פרע לו השטר עדיין [אלא שיכולין] לומר שיתן או קרקע או מעות ואם אין לו אז יחזור עליהם וקצת רפיא אם יכול לדחותו בזוזי אם לאו ונראה דמצי לסלוקי בזוזי:
בחזקה ולא בשטר אימא אף בחזקה. פי' בקונט' דלא גרסינן ליה ומיהו היינו יכולין לקיימו והוי אליבא דמסקינן לקמן דמוקי לקמן פלוגתייהו בצריך לברר ואפי' לא גרס הכא לא היה צריך למחקו בסנהדרין (דף כג: ושם) דקאמר והוינן בחזקה ולא בשטר אימא אף בחזקה וקי"ל דבצריך לברר קא מיפלגי דאפי' ליתיה הכא מצינן למימר התם הוינן בה כדאשכחן בד' אחין (יבמות דף לא.) דקאמר גמרא על ספק קרוב כו' ואמרי' למאי הלכתא דאי כהן אסירא ליה ואי ערוה היא צרתה בעיא חליצה ואף על גב דליתיה בהזורק (גיטין דף עח.) על ההיא משנה:
ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי. יש מקשים דבפ"ק דגיטין (דף יא. ושם) תניא א"ר אלעזר בר' יוסי לא נחלקו על שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים דאע"פ דחותמיהם עובדי כוכבים כשרים לא נחלקו אלא כו' דרשב"ג אומר אף הן כשרין אלמא ס"ל עדי מסירה כרתי ואור"י דס"ל כר' אלעזר בגיטין ולא בשטרות כי הנהו אמוראי דהמגרש בגיטין (דף פו: ושם) (ודוחק הוא דהא אף אלו קאמר דמשמע דבשאר שטרות נמי ס"ל הכי) וצריך לומר דאליבא דרבנן דפליגי עליה קאמר להו דאף אותם היה להם להכשיר כיון דסברי עדי מסירה כרתי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]פז א מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה י', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ט סעיף א':
פח ב מיי' פי"ח מהל' גזילה ואבידה הלכה א', ומיי' פי"ט מהל' מכירה הלכה ג', ומיי' פי"ח מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין פב וסימן צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ה סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' קי"א סעיף א':
פט ג מיי' פ"א מהל' שלוחין ושותפין הלכה ג' ועי' בהשגות ובכסף משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ב סעיף ו':
צ ד טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ה סעיף ט':
צא ה מיי' פט"ו מהל' טוען ונטען הלכה א', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"מ סעיף ד':
ראשונים נוספים
אין ודאי כיון דאיכא שובר גבי מוכר יחזיר הקרקע למריה בעל כרחו אבל איכא למיחש דאדהכי והכי דהדרי לקוחות למריה ארעא בין כך ובין כך שמיט האי פירי דההוא קרקע דטריף ואכיל להו וקשה גזל הנאכל להחזיר אי נמי דהני לקוחות שניים שטריף מינייהו שלא באחריות קנו דלא מצי הדרי למריה דארעא והוו אבדון שלא כדין הלכך לא כתבי אחריות בשטר שני דלוקח דאע"ג דכתב שובר למוכר דנפיק מיניה חורבה כדאמרן דשמיט פירי או ללוקח שלא באחריות אבל בעלמא בשטרי הלואה כותבין שובר. ומקשי' אי הכי כדאוקמת דכיון דליתיה שובר הלואה נמי אמאי כותבין שובר וניחוש נמי דאי שבקינן לשטר גבי מלוה טריף ביה לקוחות ושמיט ואכיל פירי או טריף לקוחות שלא באחריות ליכא למיחש להכי דהתם גבי מלוה דזוזי מסיק ביה בלוה אמרי הני לבעל חוב כדבעי למטרפינהו ליה זוזי חייב לך ולא קרקע שמא כבר פייסך בעל חוב שלך בזוזי וכתבת לו שובר ושטר חוב זה פסול הוא ואזלי ובדקי במילתא. אבל הכא גבי מקח וממכר דלוקח בשביל ארעא מסיק ויהיב זוזי ומאן דידעי דמוכר לא שייר לעצמו קרקע מידע ידעי נמי דמי שקונה קרקע לא מיפייס בזוזי ולא פייסו מוכר בזוזי ולא אתו למיבדק מן מוכר ואבדין קרקע שלהם שלא כדין הילכך לא כתבינן להו אחריות בהאי שטר שני רתוקי ארעא בידיה דלוקח כדי שלא יהא מוכר יכול למימר לו לא מכרתיה לך מעולם:
זאת אומרת. מדכתבינן הכי שטרא דנן כו' שמעי' מיניה דאחריות טעות סופר הוא. שאם בא לפנינו שטר שאין כתוב בו אחריות אפי' הכי גבו ממשעבדי דאמרי' סופר שכח ולא כתבו מהכא דייקינן הכי טעמא דכתב ליה הכי שטרא דנן כו' הא לא כתב ליה הכי אע"ג דלית ביה אחריות גבי דאמרינן סופר טעה שהיה לו לכותבו ואע"פ שלא כתב דיינינן ליה כמו שיש בו אחריות:
רב אשי אמר. לעולם אחריות לא אמרינן טעות סופר הוא ומאי חוץ מאחריות שבו לא דכתבי ליה שטרא דנן אלא דלא כתבי ביה אחריות ממש ולא מצי גבי ביה:
זיל זבנה מיניה שלא באחריות. כמו שהתניתה עם המוכר. והדר זבנה ניהלה את באחריות דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי: מאי טעמא דרשב"ג כו':
אי הכי נגנב או שאבד השטר. דאינו בידו ה"נ דחזרה מתנתו: רבנן דאמרי דמתנתו קיימת דלא חזרה קסברי אין אותיות נקנות במסירה שיחזור לו המתנה כלומר השטר אינו נקנה במסירה דלא דמי כמו שמסר להחזיר לו הקרקע גופה אלא כל זמן שלא מסר והחזיר לו קרקע גופה לא חזרה מתנתו:
ר"ש בן גמליאל סבר אותיות נקנות במסירה. דכיון שמסר והחזיר לו השטר חזרה הקרקע לבעליו דשטר אפסדה דארעא הוא:
הבא לידון בשטר ובחזקה. שאם אמר לו אחד לפני ב"ד מה אתה עושה בתוך שלי והוא דן עמו ואמר לו אתה מכרתה לי ויש לי שטר ועמדתי בה שני חזקה:
נידון בשטר. שצריך להראות השטר ואם לא הראה השטר אלא עדי חזקה חיישינן דשמא החזיר לו השטר וחזרה מכירתו:
אימא אף בחזקה. כלומר דשטר הוי עיקר ואם אין לו שטר אלא חזקה מועיל לו:
אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי. מהא שמעי' שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו וב"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין ואין לקוחות יכולין לומר לו לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהא בידך טרפה שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבא לב"ד דאי לא תימא הכי היכי אמרי' שמיט ואכיל פירי והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב אלא ש"מ לקוחות כמוכר וכן הלקוחותכלוה כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי ומהדרינן אמרי' פייסיה ב"ה בזוזי והם מחזרים אחריו ומיהו היכא דאיתיה ודאי מודיעי' ליה כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בה' בבי דינא כדעבדינן בבני חורין מקמי אדרכתא כדאיתא בבבא קמא (קי"ב ב') ואי מצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבי' להו עד שלשים יום שהוא זמן ב"ד ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבא בעקיפין שכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים עם בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדי.
הבא לידון בשטר ובחזקה. פי' חזקת ג' שנים שכך משמע הלשון ר' סבר אותיות נקנות במסירה פי' ומאי בשט' בשט' ראובן שמכר שדהו לשמעון וחזר שמעון שמכר לאחרים בכך נדון באותו שטר וא"צ דבר אחר. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אינו קונה במסירתו אלא אם יש לו בה חזקת ג' שנים והוא טוען לקחתיה בכך וכך נאמן וקנה.
ודחינן לה ומפרשינן כגון שנמצאו אחד מהם קרוב או פסול כלומר מאותן עדים החתומין על שטר המכר הראשון קרובים או פסולי' ומ"מ קנה הראשון שיש עדים על מכירתו שקנה בכסף או בחזקת נעל גדר ופרץ כל שהוא ועכשיו השני שהוא לוקח ראשון בא לערער על המוכר שטוען חזרתי ולקחתי' ממך וקניתי בשטר זה דר' סבר כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי נמצא השטר כשר אע"פ שעידיו פסולין וכשאמר לו שני לראשון קני לך הוא וכל שעבודיה קנה הקרקע וא"צ לחזקה ורשב"ג סבר השטר פסול ואין בו שעבוד נכסים והראשון לא קנה אלא בכסף או בחזקה נעל גדר וכיון שכן צריך השני לחזק' ג' שנים כדי שיהא נאמן לומר חזרתי ולקחתיה בכסף ולא בשט' זה אלא שהחזרת לי השטר כדי להחזיק השדה בידי ולא יהא לך ראיה על מכירה ראשונה שמכרתיה.
ויש מפרשים מאי חזקה דאמרי' הכא בשמעתין חזקה נעל וגדר ופרץ כל שהוא וכן פי' ה"ר שמואל ז"ל, ואפשר.
והוצרכתי לפרשה שלא יטעה אדם לו' שראובן שאוכל שדה שמעון וטוען לקחתיה ממך ונמצא לו שטר פסול שתועיל חזקתו כלום אלא לדברי כולם חזקתו אינה חזקה והכי תניא בתוספתא בפ' חזקת הבתים (ב,א).
אבל בירוש' במסכת שבועות (ו,ב) מצאתי דמיתי אהאיך פלוגתא דר' ורשב"ג המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסול' אינה חזקה ר' ירמיה אמר במחלוקת שמואל א"ר ירמיה א"ר יעקב בר אחא בשם רבינא דברי הכל א"ר יוסי תמן בבא בשט' ובחזקה הכא בבא בשטר א"ר יודן תמן בבא בשתי כתי עדים הכא בכופה בראיותיו פי' ההיא פלוגתא דר' ורשב"ג בטוען שיש לו שטר וחזקה אבל ברייתא שלא טען מתחילה אלא שיש לו שטר וכיון שנמצאת פסולה הוא חוזר לדין בחזקה ולפיכך אינה חזקה ורבי יודן מתרץ דהתם בבא בשתי כתי עדים אבל ברייתא שהוא עצמו כופ' בראיותיו שמתחלה קודם ששלמה לו חזקתו היה אומר והוברר הדבר בב"ד ששטר פסול היה לו ולפיכך אין חזקתו כלום דכיון דמהדר אזיופיהו ומשקר בנפשיה בשקרא הוא דאחזיק.
ובשער מ' מספר המקח פירשה הגאון ז"ל לתוספתא זו משום שצריך לבאר ואליבא דר' ואתי' כר' ירמיה ירושלמי.
מהא דאמרינן: אדהכי והכי שמיט ואכיל פרי: שמעינן שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו, ובית דין נזקקין לטענותיהם ומחייבין, ואין לקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טרפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין, אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבוא לבית דין. דאי לא תימא הכי היכי אמרינן שמיט ואכיל פירי, והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בבית דין ונתחייב בבית דין. אלא שמע מינה לקוחות כמוכר, וכן הלקוחות כלוה, כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי, ומהדרינן אמרי פייסוה בעל הבית בזוזי והם מחזרין אחריו.
מיהו היכא דאיתיה ודאי מודעין ליה, כגון דאזל שליח בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשה בבית דינא כדעבדינן בבני חורין מיקמי אדרכתא, כדאיתא בפרק הגוזל (בבא קמא קיב, ב), ואי מיצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבינן להו עד שלשים יום שהוא זמן בית דין, ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבוא בעקיפין, שכל זמן בית דין אינו מן הדין, אלא מדת רחמים ניהגו חכמים על בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדאי. בנמקי הרמב"ן ז"ל.
אמר ליה זיל זבנה את שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות: כלומר, אם רוצה שליח זה ליפטר מן האשה הזו שמסרה לו מעותיה. ומיהו אילו רצה השליח לעכב השדה לעצמו שלקח שלא באחריות ולהחזיר לה מעותיה רשאי.
וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו וכו': ופריש רבה דבאותיות נקנות במסירה פליגי, דרשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, והילכך כשם ששמעון קבל המתנה קנה שדה זו בשטר זה שמסר לו ראובן הנותן, כך כשהחזיר לו שמעון שטר המתנה לראובן קנאו במסירה זו. והוא שאמר לו קנה לך הוא וכל מה שכתוב בתוכו, דבין למאן דאמר אותיות נקנות במסירה בין למאן דאמר בכתיבה ומסירה צריך הוא מימר או למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ודרב פפא דאמר הכי בפרק הספינה (לעיל עו, ב) למאן דאמר במסירה באמירה בעלמא בשעת מסירה ולמאן דאמר בכתיבה ובמסירה שיכתוב לו כן בשטר ההקנאה. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה אלא אם כן כתב ומסר.
וקשיא לי, מאי טעמייהו דרבנן, ומאי שנא דקנה שמעון מראובן במסירת שטר זה ומאי שנא דלא קנה ראובן במסירה זו שחזר שמעון ומסר לראובן. וכי תימא לפי שנכתב שמו של שמעון מקבל המתנה בשטר וכתוב בו שראובן נותנה לו, והילכך בדין הוא שיקנה בו שמעון אבל לא ראובן, אם כן אפילו בכתיבה ומסירה לא יקנה. וכי תימא כיון שמקנה לו השטר וכל מה שכתוב בתוכו הרי הוא מקנה לו השדה שהוא כתוב באותו שטר ומה לי שאמר שדה פלוני בפירוש ומה לי שהזכירו סתם ואמר השדה שהוא כתוב בשטר זה.
אכתי לא ניחא, דאם כן למה לי החזרת השטר, אפילו בכותב לו השדה הכתוב בשטר המתנה שנתת לי אני נותן לך דיו וקנה, ואפילו שטר המתנה הראשון ביד שמעון. ועוד מי לא עסקינן בשטר מתנה שאין כתוב בה אלא שדה נתונה לך, ומסתברא דטעמא דמילתא דשטר מקנה בעי, הילכך כל שטרי דעלמא דכתובין או נחתמין על דעת ליתנן לקונה הרי זה שטר מקנה וקונה, אבל בשנכתב ליתן לשמעון, אי אפשר לו לשמעון להקנותו לאחר אלא כדרך שהוא מקנה שטרי הלואותיו, והילכך למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אף זה כן, ולמאן דאמר בכתיבה ומסירה אף זה כן. כנ"ל וכבר כתבתי כיוצא בזה בפרק המוכר את הספינה גבי שלשה שטרות הן (עז, א).
הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נדון בחזקה דברי רבי וכו': ואוקמה רב דימי באותיות נקנות במסירה. ופירש ר"ח ז"ל זה לשונו: רבי סבר אותיות נקנות במסירה, והוה שטר מקנה שקנה זו השדה. רשב"ג סבר כיון שהמוכר מערער ואמר לא כתבתי אלא על דרך כך וכך, וזה אין לו ראיה לבטל דבריו, נאמן, דאין אותיות נקנות במסירה לבד, לפיכך נידון בחזקה ולא בשטר, עד כאן.
וזה תימה בעיני הרבה דמכמה פנים, חדא דאין חזקה צריכא אלא למי שלא נזהר בשטרו, וכדאמרו בריש פרק חזקת הבתים, ומי שנזהר בשטרו אינו צריך לחזקה. ובמתניתין דבר קפרא תני לעיל בפרק מי שמת (קנד, ב) שטר אמנה הוא שטר פסים הוא שמכרתיה לך ולא נתת לי מעות אם יש להם עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר שטרות. ועוד דאם על השטר מכר שביד לוקח קאמר, מי איכא מאן דאמר דשטר מכר שמסר מוכר ללוקח שצריך כתיבה ומסירה. ועוד דאם כן מאי קאמר דבאותיות נקנות במסירה פליגי, הא לא פליגי אלא בקיום תנאים, זה אומר על תנאי כן וכן מכרתיו והקניתיו, ולולי ערעור זה היה קונה בשטר זה ואפילו בלא חזקה. ודברי הרב ז"ל צריכין לי עיון.
ולי נראה, דרב דימי מוקי פלוגתייהו כפלוגתא דרשב"ג ורבנן ממש, כלומר, בשמחזיק בשדה המוכר הראשון ובא לידון בשטר ובחזקה ולומר שחזר ולקחה מן הלוקח, ואמר רבי שאין צריך זה לידון אלא בשטר המכר הראשון, דבשטר זה קנה שהוא מסור לו לקנות, ואפילו על המסירה אין צריך להביא ראיה, ואפילו לאביי כל בכענין זה, דלנפילה דחד לא חיישינן, ולפקדון בכי הא לאו חיישינן, דאין אדם עשוי להפקיד שטר המכר למי שמכר לו את הקרקע. וכענין שאמרו ביבמות פרק האשה שלום (קטו, א) גבי נני בר חבו וחבו בר נני. ורשב"ג סבר נדון בחזקה ולא בשטר, דשטר כזה אינו קונה במסירה, לבד, אלא נידון בחזקה. כנ"ל. ולפי פירוש זה רבי לקולא ורשב"ג לחומרא.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
ודיקינן וליכתוב ליה ללוקח שטרא מעליא באחריות ולכתוב ליה למוכר כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסילן לבד מן דיפוק בזימנא דא אמרוה רבנן קמיה דרב אשי זאת אומרת אין כותבין שובר, שמא יאבד שוברו של זה ויאכל הלה וחדי, הכא נמי דילמא מיתביד תברא דמוכר ומפיק לוקח תרי שטרי דאחריות וטריף והדר וטריף. אמר להו בעלמא, בשטרי הלואה, אימא לכו כותבין שובר והכא היינו טעמא דלא כתבינן דילמא אזיל ב"ח וטריף לה מיניה ואזל איהו וטריף לקוחות [ושובר] גבי לקוחות ליכא. ומקשינן סוף סוף לקוחות לאו לגבי [מרי] ארעא הדרי, ומפיק ליה לשובר. ופרקינן אדהכי והכי שמיט ואכיל להו לפירי. אי נמי חיישינן ללוקח שלא באחריות. דטריף מיניה האי לוקח ראשון שלא כדין, ואיהו לא מצי למהדר למוכר כי היכי דלצטריך מוכר לאפוקיה לשובר. ומקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי, אמאי כותבין שובר, ליחוש דילמא אזיל מלוה וטריף לקוחות, ושובר גבי לקוחות ליכא. ופרקי' התם גבי שטרי הלואה, כיון דזוזי הוא דמסיק ביה בעל חוב במוכר אמרי לקוחות בדעתיהו פיוסי פייסיה בעל הבית לבעל חוב בזוזי מקמי הכין וכתב ליה תברא, הילכך לא יהבי ליה ולא מידי עד דתבעיה ליה למוכר, ולכי תבעי ליה למוכר מפיק ליה לשובר דהוה ליה עלויה וקרעינן ליה לשטריה דמלוה על כרחיה, אבל הכא גבי דינא דלוקח ראשון, דארעא הוא דמסיק ביה במוכר, מידע ידעי לקוחות בתראי דמאן דמסיק ארעא לא מיפייס בזוזי. הילכך לא מסקי אדעתיהו דמקמי דטריף לה בעל חוב לארעא מלוקח פייסיה מוכר ללוקח בזוזי לאסתלוקי מההיא ארעא דזבן מיניה וכתב ליה תברא אאחריות דאית ליה גביה, דכל כמא דלא טרפי לה לארעא מיניה בארעא הוא דניחא ליה טפי ולא מיפייס מינה בזוזי. הילכך צייתי ופרעי ליה מדעתיהו מקמי דלתבעיה למוכר ושמיט ואכיל להו לפירי.
וכי תימא נהי דמקמי דטרפי לה לארעא מיניה לא מיפייס מינה בזוזי, אלא לבתר דטרפי לה מיניה על כרחיה מיפייס ממוכר בזוזי, דהאי לית ליה גבי מוכר מכח אחריותא דזביני דההוא ארעא דאטרפה מיניה אלא לשלומי ליה זוזי, וא"כ הוה להו ללקוחות בתראי לאסוקי אדעתיהו דדילמא בתר דטרפה בעל חוב לארעא דלוקח ראשון מיניה פייסיה המוכר ללוקח ראשון בזוזי וכתב ליה תברא. שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דזימנין דמשכחת לה דהוי מוכר במדינת הים בעידנא דטריף לה בעל חוב לארעא מלוקח ראשון, מידע ידעי לקוחות בתראי דלא פייסיה מוכר בהכי בזוזי בתר הכי, וצייתי ופרעי ליה ללוקח ראשון מקמי דלתבעיה למוכר, וכיון דאיכא למיחש להכי מעיקרא נמי כי אתי ואמר אבד שטר זבינאי, אע"ג דכתיב ליה בתרא למוכר אשטרא קמאה דזביני לא כתבינן ליה שטרא אחרינא אלא על מנת דלא תהוי ליה אחריות מחמת האי שטרא בתראה כלל, דילמא טריף והדר טריף, ושובר גבי לקוחות בתראי ליכא. ועוד דאפי' היכא דאיתיה למוכר הכא, לא מסקי לקוחות בתראי אדעתיה דילמא פייסיה ללוקח ראשון בזוזי, דזימנין דלא מסיק ביה ב"ח טפי משיעור ארעא ושבחא, כיון דלא מיחייב מוכר למיתב ליה לבעל חוב טפי ממאי דמיחייב ליה ללוקח באחריותה דארעיה לא מיפייס מיניה לוקח בזוזי, אלא בעי מיניה דליזיל ולסלקיה לב"ח מינה בהנהו זוזי דבעי למיתב ליה ללוקח, וסמכא דעתא דלקוחות בתראי דלא פייסיה מוכר ללוקח ראשון בזוזי וצייתי ופרעי ליה מקמי דלתבעוה למוכר כדפרישנא.
ואי קשיא לך, במאי עסיקינן, אי דאיכא לקוחות בתראי דקא טריף האי לוקח ראשון ראשון מיניהו, היכי מצי בעל חוב למטרף מלוקח ראשון ולמשבק לקוחות בתראי, לימא ליה לוקח ראשון לב"ח הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואי דליכא לקוחות בתראי דזבני ממוכר בתר זביניה דהאי, אי הכי האי לוקח מהיכא טריף. יכילנא לתרוצי לך כגון דליכא השתא וחיישינן דילמא הדר מוכר וקני נכסי ומזבין להו לכמה לקוחות וטריף והדר טריף. אי נמי אע"ג דאיכא השתא לקוחות דזבני ממוכר לבתר זביניה דלוקח ראשון, וכגון דקננהו מוכר להני נכסי בתר זימניה דשטר חוב מקמי זביניה דלוקח ראשון, ולא כתב ליה לבעל חוב דאקני, בין דכתב ללוקח דאקני בין דלא כתב ליה. אי נמי דקננהו לבתר זביני דלוקח וכתב ליה ללוקח ראשון ולא משתעבדי ליה לב"ח. מיהו שנויי דחיקי לא משנינא לך, אלא אפי' תימא דאיכא לקוחות בתראי דאשתעבדו ליה לבעל חוב, ואי הוה ניחא ליה ללוקח ראשון למדחייה לבעל חוב ולמימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו הכי נמי, אלא שאני הכא דלוקח ראשון הוא דניחא ליה לאגבויי לארעא לבעל חוב כי היכי דלעביד בהדיה קנוניא אלקוחות בתראי כי היכי דטריף והדר טריף, כדקאמרינן בהדיא בשמעתין דאמר ליה לב"ח שוף לי פורתא דאיקום בה והדר תא טירפא מנאי כו', ואי הוה דחי ליה מעיקרא והוה אזיל בעל חוב וטריף לקוחות בתראי וקרעי ליה לשטריה תו לא מצי בעל חוב למטרף זימנא אחריתי. ולוקח ראשון נמי לית ליה אורחא למטרף ולא מידי, דהא לא טריף מיניה ב"ח ולא מידי, וכיון דמצי לוקח למעבד קנוניא בהדי ב"ח ואע"ג דמדינא מצי דחי ליה חיישינן, דאנן כי חיישינן לאו לצדיקי חיישינן אלא לרשיעי הוא דחיישינן.
ואי קשיא לך ואכתי נהי נמי דמידע ידעי דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מיפייס, על כרחיך כיון דמדינא לית ליה ללוקח ראשון למטרף לקוחות בתראי עד דתבע ליה למוכר, דקי"ל לא יתבע ערב תחילה, אמאי ליחוש, הא ודאי לקוחות בתראי הוא דמפסדי אנפשיהו דמשתעי דינא בהדי לוקח ראשון עד דתבע ליה לוקח ראשון למוכר, ודילמא כי הוה תבע ליה למוכר הוה פרע ליה ולא מצטריף למטרף לקוחות. לא תקשי לך, דזימנין דמשכחת לה דמצי טריף לקוחות מקמי דלתבעיה למוכר, כגון דאזל ליה מוכר למדינת הים, דלא איפשר לשדורי ליה, דאית ליה לב"ח וללוקח ראשון לאפרועי שלא בפניו כדקאמרי' בהדיא בפרק הכותב (כתובות פח,א) שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים, וגבי מלוה אמרי לקוחות פיוסיה פייסיה בעל הבית בזוזי. הילכך טרחי ואזלי בתריה ושקלי ליה לשובר מיניה. וגבי לוקח ראשון היכא דאזל מוכר למדינת הים מידע ידעי לקוחות בתראי דמאן דמסיק ארעא לא מיפייס בזוזי, הילכך לא טרחי למיזל גבי מוכר, ואדהכי והכי שמיט לוקח ראשון ואכיל להו לפירי:
פט. ושמעינן מדר"נ דכל טירפא דלא כתיב ביה קרעניה לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא, וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרעניה לטירפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרעניה לאדרכתא לאו שומא היא. ודוקא באדרכתא דכתיבא אמלוה על פה לא צריכא למכתב בה קרענוהי לשטריה דמלוה דהא לית ליה לשטרא, אלא אי אית ליה פסק דינא דאיחייב ליה כך וכך ממון בדין כתבין דקרענוה לפסק דיניה, ואי לא כתביה ליה לפסקיה דדיניה באדרכתיה דהא ליכא למיחש דילמא טריף והדר טריף דהא לא נקיט שטרא, ואי הדר תבע ליה על פה מצי למטען פרעתי ומשתבע ומיפטר.
ושמעינן נמי מינה דסידרא דדינא הכי הוי, דמעיקרא כתבינן טירפא, והדר כתבינן אדרכתא, והדר כתבינן שומא. מיהו הני מילי היכא דלית ליה ללוה בני חרי, דקרעינן ליה לשטר החוב וכתבינן ליה שטר טרפא למטרף ההיא ארעא דזבינא ליה ללוקח מיניה דלוה בתר זמניה דשטר חוב, ובתר דטריף לה קרעינן ליה לטרפיה וכתבינן ליה אדרכתא עלויה דליחות ולידרוך בגוה וליכול פירי דידה. ולקמן מפרישנא לך דיניה בהני פירי דאכיל ומשדרינן ליה ללוקח, דאי בעא פרע ליה זוזי לב"ח ומהדרינן ליה ארעיה, ואי אמר לית לי זוזי א"נ לא בעינא מכרזינן עלה כדחזי. ואי ליכא לוקח דזאבין לה א"נ איכא לוקח ואתא בעל חוב ואוסיף בה, מחלטינן לה נהליה לב"ח בהנהו דמים וקרעינן לה לאדרכתיה וכתבינן ליה שטר שומא, והוא ניהו שטר (א"כ) אחלטתא דאיתמר בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,ב) מתני' בשטרי אחלטאתא ואדרכתא ובהא קא מיירי ר"נ. אבל היכא דאית ליה ללוה נכסים בני חורין לא שייך ביה טרפא כלל, אלא אי ציית דינא וקאמר זילו זבינו ופרעוה לב"ח כתבינן ליה אדרכתא ומכרזינן כדחזאי, ואי זבין לה איניש מעלמא פרע ליה לב"ח וכתבינן ליה שטר אכרזאתא ללוקח, ואי אחלטיה לב"ח כתבינן ליה שטר שומא. ולא שנא בשטר אכרזאתא ולא שנא בשטר שומא כתבינן בהו דקרענוהי לשטר אדרכתא. והוא הדין היכא דלא ציית דינא ופסקה למילתיה ואמר לא אתינא אי נמי לא פרענא הכין דינא, דלאלתר כתבינן אדרכתא לנכסיה ומסקינן ליה לדיניה כדאמרן, כדאמרינן בפ' הגוזל בתרא (ב"ק קיב,ב). ואי משתמיט אשתמוטי משמתינן ליה עד דציית דינא, וכתבינן עליה פתיחה, וכדגמר זמן שמתיה כתבינן אדרכתא אנכסיה ומסקינן ליה לדיניה כדאמרן.
ואיכא מרבוואתא דגרסינן לה להא דר"נ הכי. כל אדרכתא דלא כתיב בה קרענוה לשטרא דמלוה לאו אדרכתא, וכל טירפא דלא כתיבה בה קרענוה לאדרכתא לאו טירפא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרעניה לטירפא לאו שומא הוא. ולפום הדין גירסא אשתכח דמעיקרא כתבינן אדרכתא והדר כתבינן [טירפא והדר כתבינן] שומא. ומפרשי לה להאי אדרכתא לפום הדין גירסא דלאו אשדה ידועה כתבי ליה אלא דקם בהדיה בדינא ואיחייב ליה בכך וכך זוזי בשטר חוב דזימניה ביום פלוני בשנה פלנית, ולא אשכחו ליה נכסיה בני חרי ללוה, וקרעוה לשטר חוב וכתבו ליה למלוה הדין שטר אדרכתא למחשבה בתר כולהו נכסי משעבדי דשעביד הדין לוה לבתר זימניה דהדין שטר חוב, ויהבי ליה רשותא למגבא מיניהו כשיעור חובו, ולכי משכח ליה נכסי משעבדי כתבי ליה טרפא על חדא מיניהו כשיעור חובו וקרעי לה לאדרכתא, והדר מכרזי עלה כדחזי. ואי לא משתכח מאן דזאבין לה בטפי בשומתה כתבי עלה שומא לב"ח לבתר דקרעין ליה לשטר טירפא, ומשבעין ליה לב"ח שבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים.
והדין גירסא לא מסתבר, דא"כ למה להו למכתב ליה האי שטר אדרכתא כלל, דהא לא מהני ליה האי שטרא אלא למכחש ולמבדק (למבדק) בתר נכסי דשעביד הלוה, וא"כ בלא האי שטרא נמי אי בעי למבדק ולמכחש בתרויהו מאן מעכיב עלויה, ואם כן לא ליכתוב ליה הדין שטר אדרכתא כלל ולכי משכח משעבדי לישום ליה מיניהו כנגד חובו ולכתוב ליה טירפא עלויה. ולפום הדין גירסא הוו להו מילי דרבנן כמילי דכדי ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ועוד למ"ד התם בפרק המפקיד (ב"מ לה,ב) דמכי מטיא אדרכתא לידיה הוא דאכיל פירי דההיא ארעא, לפום הדין גירסא מאי מהניא ליה אדרכתא כה"ג לאקנויי ליה פירי מחמת האי אדרכתא. וכי תימא התם באדרכתא מבני חרי, אם כן אשתכח דכולהי אדרכתא לא שוי מיניהו להדדי ולא שוי דיניהו להדדי, וא"כ באיזה דרך הן דומין זה לזה דמיקריאן כולהי אדרכתא. אלא לאו ש"מ דגירסא קמא דייק טפי.
ברם צריך את למידע דהאי שומא דמשמע מדר"נ דלא הויא אלא לבסוף, לאו למימרא דלא שימינן לה לארעא אלא לבסוף, דאי כן כי מכריזינן וכתבינן אדרכתא אמאי מכריזנן ואמאי כתבינן אדרכתא, אטו מאן דאית ליה ארעא דשויא אלפא זוזי ומסקי ביה חד זוזאי, מי סלקא דעתא דכי כתבינן אדרכתא אכולה כתבינן ומכרזינן אכולא אטו חד זוזא. אלא ודאי ליכא למכתב לא טירפא ולא אדרכתא ולא מתחלינן לאכרוזי עד דשיימינן מנכסי דלוה אי מבני חרי ואי ממשעבדי בשעור חובו של מלוה, וההוא שיעורא דשיימוה כנגד חובו עליה דידיה הוא דכתבינן אדרכתא או טירפא ועליה דידיה בלחוד הוא דמכריזינן. ובהדיא גרסינן בערכין (כא,ב) תניא שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת יציאת פועלים ובשעת כניסת פועלים אומדין שדה פלונית בסימניה ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. דשמעת מינה דמעיקרא שימינן, וכי מכריזינן אההוא שיעורא דשימינן הוא דמכריזינן, דאי משתכח מאן דזאבין לה בדמי יתירי הוי רוחא ללוה, ואי לא משתכח מאן דזאבין לה בשומתה מחלטינן לה למלוה בשומתה וכתבינן ליה שטר אחלטאתא, והוא ניהו שטר שומא דאיירי ביה רב נחמן בשמעתין. והאי דקריוה שומא משום דכי מחלטינן לה נהליה בשומא דמעיקרא הוא דמחלטינן לה. ואע"ג דלא אשתכח מאן דזאבין לה בשומתה לא מיתרעא שומתה בהכין, דכיון דשימוה תלתא שמאין בקיאי בשומא בהני דמים משוא שויא כדשימוה, והאי דלא אשתכח מאן דזאבין לה בהאי שומא משום דסברי אינשי דלא ניחא ליה לבעל חוב לקבולה להאי ארעא בהאי שומא, ואי מקביל לה על כרחיה מקביל לה דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי אפרע (לעיל בבא בתרא צב,ב), ואפשר דמזבין ליה בתר הכי בבציר מהכין, ואלו שמאי דשיימי לה מעיקרא לאו בתרעא דראמי על אפיה שיימי לה כמאן דדחיק אזוזי אלא בבינונית הוא דשיימי לה, ואמטול הכי אע"ג דאכריזו עליה ולא אשתכח מאן דזאבין לה לא מיתרעא שומא דידהו בהכין.
נמצאת אומר סדר הדין כך הוא. דמעיקרא אתי בעל חוב לבי דינא וקאביל קמיהו על בעל דיניה, ומזמינינן ליה ללוה בהדיה לדינא. אי אתי ומודי ליה, אמרינן ליה זיל פרעיה זוזיה. אי אמר לית לי זוזי ואית ליה מטלטלי יהיב ליה מטלטלי. מיהו כל היכא דאית ליה זוזי לא מצי דחי ליה במטלטלין, כל שכן בקרקע, כדמיברר משמעתא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן (ב"ק מו,א) ומשמע (ו) תא דתולה מעותיו בגוי דמיפרשא בפרק הכותב (כתובות פו,א). וכל היכא דליכא זוזי ואיכא מטלטלי לא מצי דחי ליה בקרקע.
ואי לא פרעיה משדרינן שליחא דבי דינא לביתיה לאיתויי מניה משכון כדי זוזי דבעל חוב. מיהו לית ליה רשותא לשליחא דבי דינא, ואין צריך לומר לבעל חוב, למיעל ולמשכוניה, אלא בערב וגזלן ואבדה ופקדון ושכר שכיר וכיוצא בהן מדברים שלא זקפן עליו במלוה, אבל דברים שזקפן עליו במלוה אסיר ליה למיעל ולמשכוני. ואע"ג דקביל עליה נתבע מעיקרא וקנו מיניה לא משתעבד להכי, דלאו ממונא הוא דלהני ביה קנין, אלא איסורא הוא ורחמנא קפיד עליה. קאי שליחא דבי דינא אבראי בהדי בעל חוב ומפיק ליה הלוה למשכונה נהליה. ואי לא מפיק ליה לוה מביתו מידי ויכיל לנתוחיה אבראי מנתח ליה נתוחי. ולא שנא היכא דממשכין ליה בביתיה ולא שנא היכא דמנתח ליה נתוחי, לא ימשכננו יתר מחובו, אלא שימינן ליה מהנהו משכונות כשיעור חובו ומהדר ליה שארא ללוה. וההוא דהוי כנגד חובו, אי מידי דהוי בכלל השבה הוא מהדר ליה ושקיל ליה מהדר ליה ושקיל ליה עד דמטי זמן מכירתו כדבעינן למימר קמן. ואי מידי דלאו בכלל השבה הוא מזבין ליה לבתר תלתין יומין. ואי גרעי דמיה לבתר דשימינן ליה למלוה, אי מידי דלאו בכלל השבה הוא גרעו למלוה, דהא קנייה מעיקרא משעת שומתו לגוביאנא בזוזיה, מידי דהוה אמקרקעי דשימינן מינה כנגד חובו והדר מכרזינן, ואי אמרת דאי גרעי דמיה גרע ללוה מאי אהני ליה למשמיה מעיקרא כלל. ואי מידי דהוי בכלל השבה הוא, חזינן, אי כתב ליה לוה למלוה תשלומתא דאית לך עלאי כל קבל דיכי אי גרעי דמי המשכון גרעי למלוה, ואי לא כתב ליה הכי גרעי ללוה ומיחייב לאשלומי ליה כדברירנא בריש המקבל שדה מחבירו.
ולא ימשכננו דברים שאינן בכלל משכון, כגון דברים שעושין בהן אוכל נפש ודברים שמסדרין לו ללוה. ויש דברים שהן בכלל משכון ואינן בכלל השבה, ויש דברים שהן בכלל משכון והשבה, ויש דברים שאין בכלל משכון כלל. וכבר ברירנא להו להני אנפי בפרק המקבל בירור יפה. והתם ברירנא ליה לדינא דכל חד מיניהו, ואפי' הכי מפרישנא דיניהו הכא בדרך קצרה, לפום מאי דצריכנא בהאי כללא לאסוקי. סברא דדינא, דאלו דברים שהן בכלל משכון והשבה ממשכינין להו שלא בעידן עיבידתיהו ומהדר להו בעידן עיבידתיהו, כדבריר' לה התם, ולעולם מיחייב לאהדוריה עד דמאית הלוה או עד דקאני מנא אחרינא דכותיה. ודברים שהן בכלל משכון ואינן בכלל השבה, והוא הדין לדברים שהן בכלל השבה היכא דמטי זימנייהו למגבא מיניהו מזבנינן להו בבית דין בלא אכרזתא ופרעינן ליה לבעל חוב. ואי משתכח מאן דזאבין להו בטפי משומתן שקיל לה לההוא טופיאנא, ואי לא משתכח מאן דזאבין להו בשומתן מחלטינן להו לבעל חוב.
ואי לא משתכחי ליה זוזי ולא מטלטלי, ומלוה טעין (ואית) [דאית] ליה ללוה זוזי או מטלטלי ולוה טעין דלית ליה אלא מקרקעי, אי טענת מלוה טענת בריא היא דינא הוא דלשתבע עלה שבועת הסת, ואי לא מחרים סתם על.דח מאן דאית ליה זוזי או מטלטלי וכפר בהו לבעל חובו, דכיון דאי משתכחי ליה זוזי או מטלטלי לא מצי דחי ליה בקרקע הוה ליה כמאן דטעין ליה דינר מעות יש לי בידך ואידך קא טעין אין לך בידי אלא קרקע בדינר, דמיחייב לאשתבועי עלוי ההוא מידי דכפר ליה*. מידי דהוה אשומר שכר שטען טענת גנבה ואבדה, דאע"ג דקא משלים דמים עד גמרא לא מיפטר עד דמשתבע שאינה ברשותו, דרמו עלה רבנן שבועה כעין דאורייתא, דשויוה כמאן דטעין טענת פטור בפקדון. והכא כיון דאלו כפר לגמרי לא הוה מחייב אלא הסת כל שכן השתא דליכא אלא בין זוזי לקרקע דלא ליחייב אלא הסת. ואי לא משתבע משמיתנן ליה תלתין יומין עד דמטי זמן ניגודיה ומנגדינן ליה, מידי דהוה אמאן דמיחייב שבועה דרבנן ולא ניחא ליה לאשתבועי.
ובדין הוא דכי איכא כשיעור חובו בין שומת קרקע לזוזי שיעור שתי כסף דלדיניה כמאן דאיחייב שבועה דאורייתא במודה במקצת ולא ניחא ליה לאשתבועי, דנחתינן לנכסיה בההוא שיעורא דאיחייב עליה שבועה, אלא שאני הכא, במה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. דהאי טעין ליה זוזי והאיך לא מודה אלא בקרקע או במטלטלי. הילכך הוה ליה כמאן דאיחייב שבועה דרבנן דלא נחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה עד דמטי זמן נגודיה ומנגדינן ליה. ובתר הכי נחתינן לנכסיה כשומת זוזי דמסיק ביה ותו לא. ואפי' היכא דניחא ליה לנתבע מעיקרא דליתיב בקרקע טופיאנא כשיעור מאי דאיכא בין שומת קרקע למעות, לא שקלינן מיניה אלא משמיתנן ליה.
וכי תימא לא יהא אלא דאיחייב שבועה דאורייתא ולא ניחא ליה לאשתבועי דלא עבדינן ביה מידי אלא דנחתינן לנכסי דמשכחינן ליה, שאני התם, דכי איחייב שבועה דאורייתא לאו משום דשני ממינא למינא אחרינא קא (מינא) מיחייב, אלא משום כפירת עיקר ממון קא מיחייב, ואלו אודי ליה במאי דטעין ליה אע"ג דלא הוה מגבי ליה מההוא מינא דטעין ליה לא הוה מיחייב שבועה דאורייתא, ואמטול הכי כי נחתינן לנכסיה וגבינן מיניה אפי' קרקע שוה ההוא ממונא דקא כפר ביה או דקא טעין עליה טענת פטור איפטר ליה מההוא שבועה. אבל היכא דכי איחייב שבועה בין שני מיני ממון הוא דאיחייב שבועה כל כמא דלא משתבע ההיא שבועה לא מיפטר משמתא דרבנן.
ומסתברא דהני מילי במאן דאיכא עליה ראיה דמיחייב במין ידוע וקא טעין דליכא גביה מההוא מינה ולא מידי, ותובע קא טעין בריא לי דאיכא גביה מההוא מינא, דלא נחתינן לנכסיה עד דמשביענן ליה דליכא גביה מההוא מינא, או עד דמשמתינן ליה ומנגדינן ליה. אבל היכא דליכא עליה ראיה ולא קא נחתינן לנכסיה אלא מחמת דאיחייב שבועה דאורייתא ולא קא משתבע, אע"ג דתובע טעין בריא לי דאיכא גביה זוזי לא משמתינן ליה. דהא איהו לא כפר דליכא גביה זוזי אלא בעיקר ממונא קא כפר, ולא מיחייב שבועה אמידי דלא כפר ביה.
ואי לא משתכחי ליה ללוה זוזי ולא מטלטלי ואית ליה מקרקעי גאבי מיניהו. אלא דלא דאמי מאן דגאבי ממקרקעי למאן דגאבי ממטלטלי, דאלו מאן דגאבי ממטלטלי דלאו זוזי ולאו מטבע דנפיק בההוא דוכתא, לא נטרינן ליה לנתבע ולא קבעינן ליה זימנא לזבונינהו דהא לאו בני הכרזה נינהו, אלא היכא דטעין הבו לי זימנא דאטרח ואיתי זוזי ואשקול מטלטלאי נטרינן ליה תלתין יומין. מיהו כי יהבינן ליה זימנא לזבוני, אבל למשכוניה לא יהבינן זימנא, אלא לאלתר משדרינן למשכוניה או לנתוחיה דילמא שמיט ומברח להו וליכא לאשתלומי מיניה, ולבתר משכוניה הוא דנטרינן ליה תלתין יומין היכא דתבע זימנא כי האי גוונא. ואלו במקרקעי כיון דלא מזדבני אלא באכרזתא נטרינן ליה טפי כדבעינן למימר קמן.
והני מילי היכא דאודי, אבל אי כפר ביה בבעל דיניה, אמרינן ליה לתובע אית לך עדים או ראיה. אי לית ליה עדים ולא ראיה והויא טענה דאלו מודה בה הנתבע הוה מיחייב, משבעינן ליה לנתבע כי דיניה ומפטר. ואי לא ניחא ליה לאשתבועי, אי שבועה דאורייתא היא נחתינן ליה לנכסיה, כי דינא דמאן דאיחייב ממונא בבי דינא ולא ניחא ליה לשלומי. ומסתברא דלכי משתבע סתרינן ליה לדיניה. ואי שבועה דרבנן היא, משמתינן ליה תלתין יומין. אי אשתבע בגו תלתין יומין פטרינן ליה, ואי לא מנגדינן ליה ופטרינן ליה.
ואי מייתי תובע עדים או ראיה, ולא שנא קודם שבועה ולא שנא לאחר שבועה, כגון היכא דלא פסקה מעיקרא למילתיה ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה, אלא לא מצאתי קאמר, והוא הדין היכא דאמר אין לי ואשכח ראיה דלא הוה ידע בה מעיקרא ומוכח[א] (א) מילתא דלא הוה ידע בה, לכי משכח מקבלינן לה מיניה ואמרינן ליה לנתבע זיל פרעיה, והוה ליה דינא כדברירנא לעיל היכא דאודי ליה הנתבע מעיקרא. מיהו אי מיחייב תובע שבועה משבעינן ליה ברישא, ואי לא לא משבעינן ליה, אלא אמרינן ליה זיל פרעיה. ואי אמר קבעו לי זימנא דאפרעיה קבעינן ליה תלתין יומין כדאמרינן לעיל. והוא הדין היכא דנקיט תובע שטרא וכפר ביה נתבע ואמר קבעו לי זימנא דמיתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא. והוא הדין היכא דאיחייב מחמת עדות על פה וקא טעין מרענא להו לסהדי, קבעינן ליה זמן בית דין שלשים יום, ואי לא אתי נטרינן ליה שני וחמישי ושני לבד מזימנא דקבעינן ליה, ואי לא אתי כתבינן פתיחא עילויה ומשמתינן ליה תשעין יומין כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב,ב). ולבתר תשעין יומין אי אית ליה מקרקעי בני חרי משדרינן שלשה שמאין בקיאין בשומא ושימי מיניהו שיעור חוביה דבעל [חוב], וקרעינן ליה לשטר חוב וכתבינן ביה דקרעינהו לשטר חוב ודשימוה לההיא ארעא מעיקרא כדחזי, ומסקינן ליה לדינא כדינא דכל מאן דכתבי ליה אדרכתא אנכסי דנתבע.
והני מילי דאמר אתינא אתינא וליתיה במאתא, אבל שדר ואמר לא אתינא, לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה כדאיתיה בהדיא בפרק הגוזל (ב"ק קיב,ב), ואפי' חדא שעתא לא נטרינן ליה. ואי איתיה במאתא וקבעו ליה זימנא למפרעיה, אי נמי לאיתויי סהדי לאורועי לשטרא, ולא אייתי סהדי ולא פרעיה, לא נטרינן ליה טפי משני וחמישי ושני בתר תלתין יומין. דלא נטרינן כולי האי אלא למאן דליתיה במאתא, דכי אזל ליה ממאתא לא מורד הוא אלא ברשות בית דין הוא דאזל לאייתויי סהדי, הילכך אע"ג דלא אתא בזימניה כיון דליתיה במאתא ואיכא למימר דלאו אשתמוטי מדינא אלא אזוזי הוא דקא טרח, כל היכא דאפשר למדייניה לכף זכות דיינינן עד דמתברר דמורד הוא, ואמטול הכי נטרינן ליה תו תשעין יומין, ומסתייה דקאי הנהו תשעין יומין בשמתא. אבל היכא דאיתיה במאתא ואי הוה איתה דטרח לזבוני אי נמי דאשתכח לוקח דזאבין לה מיניה לא סגיא דלא הוה ידעינן, כיון דלא מוכחא מילתא דלאו משום דטרח לזבוני הוא דמיעכב ולית ליה נמי טענה אחריתי לדחויי, ודאי מורד הוא, ומכי שלמי להו שני וחמשי ושני לבתר תלתין יומין קמאי לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה.
ואי מרד מעיקרא ולא אתא לבי דינא כלל, בהא ודאי ליכא לפלוגי בין מלוה על פה למלוה בשטר, דלא שנא הכי ולא שנא הכי, אי הויא עדות דלא מהימן הלוה למטען פרעתי אלא בראיה כתבינן מעיקרא פתיחה עילויה לבתר דקבעינן ליה זימנא שני וחמישי ושני ולא אתא, וה"ה למאן דאיתיה במאתא ואפי' בזימנא קמא. ולכי מלו תלתין יומין דשמתיה ונטרינן ליה תו שני וחמשי ושני, מודעינן ליה וכתבינן אדרכתא אנכסיה. דהא אפי' היכא דליתיה במאתא כלל ולא הוי מורד תקינו רבנן להפרע שלא בפני הלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל ממונו של חבירו והולך ויושב למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוין, וכל שכן הכא דקא מסרב לאחזוקי בממונא דמלוה להדיא.
ואי הויא עדות דמהימן הנתבע עילויה למטען פרעתי בלא ראיה לא כתבינן אדרכתא אנכסיה כלל, עד דאתי וקאי בהדיה בדינא ומיחייב ליה ממונא. אלא כתבינן עליה פתיחה דשימתניה על דלא אתא לבי דינא עד דאתי לדינא, ולא קרעינן ליה לפתיחיה עד דאתי לדינא. וה"ה במאן דאתא לבי דינא ולא ציית דינא וכתבינן עליה פתיחא על דלא ציית דינא, מכי אמר צייתנא קרעינן ליה לפתיחיה. ואי הדר ומריד כתבינן עליה פתיחא אחריתי ולא קרעינן לה עד דציית דינא. והני מילי לענין מקרעיה לפתיחה, אבל לענין מכתב אדרכתא דינא כדכתבינן לעיל. וכבר אתברר בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב,ב) דלא כתבינן אדרכתא אנכסיה דלוה שלא בפניו אלא אמקרקעי, אבל אמטלטלי כלל כלל לא.
ודוקא היכא דאין חייב מודה, דילמא שמיט האי ואכיל להו ומייתי האיך סהדי וליכא לאשתלומי מיניה, אבל היכא דחייב מודה, מיהו לא קא בעי למפרע, מפקינן מיניה בשוטי. וכל היכא דכתבינן אדרכתא אנכסיה שלא בפניו מודעינן ליה ולא מסרינן ליה למלוה עד דידעינן דאודעיהו ללוה. והני מילי דמקרב אבל דמרחק לא צריך לאודועיה. וכי מקרב כמה משהינן לה, אי מלוה גברא אלמא הוא דאי נפלא אדרכתא לידיה לא יכלינן לאפוקה מיניה, משהינן לה עד תריסר ירחי שתא או עד דמודעינן ליה בתוך י"ב חדש. ואי לאו גברא אלמא הוא לא משהינן לה כולי האי, אלא כי היכי דכתבינן אדרכתא בתרי בשבתא ואזיל שליחא בתלתא בשבת ואתי לארבעה בשבת וקימי בבי דינא בחמשה, אבל לא משהינן לה לאדרכתא, אלא אי אתי בחמשה וקאי בדינא בהדיה וטעין מילתא דחזי מדינא לאשהויי לאדרכתא שפיר ואי לא מסרינן לה לאדרכתא למלוה.
וכבר ברירנא דלא כתבינן אדרכתא עד דשימינן לה לההיא ארעא בתלתא דבקיאי בשומא, וההוא שיעורא דשימינן מינה כנגד חובו של מלוה עליה בלחוד הוא דכתבינן אדרכתא, ועלויה בלחוד הוא דמכרזינן. והכי נמי אתעביד עובדא בכתובות במעשה דרב חייא אריכא (קד,ב), דכיון דלא אשגח ביה ברבא בר רב שילא כתב לה לחמתיה אדרכתא לנכסיה ולא נטר ליה ולא מידי. ושמע מינה דכל היכא דפסקה בעל דין למילתיה דלא למיצת דינא א"נ שתיק משתק ואזל ולא משגח ביה בדיאנא ולא אמר מילתא דחזי לאשהויי לאדרכתיה, לא קבעינן ליה זימנא כלל, אלא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה. ולא איירי התם ולא בפרק הגוזל בטירפא כלל, משום דלא צריך טירפא אלא היכא דלית ליה ללוה בני חרי וקאתי מלוה למטרף ממשעבדי, אבל היכא דאית ליה ללוה בני חרי שימינן מיניהו כשיעור חובו של מלוה וכתבינן ליה אדרכתא עילויה והדר מכרזינן עלויה כדחזי, ואי איכא לוקח דזאבין ליה כתבינן ליה שטר הכרזה ומחלטינן ליה ללוקח, והיא הנקראת במשנתנו (כתובות צט,ב) אגרת בקרת. וכתבינן בה דקרענוהי לשטר אדרכתא כדקימא לן גבי שומא. ואי ליכא לוקח דזאבין לה מחלטינן לה למלוה בשומתה וקרעינן ליה לשטר אדרכתא וכתבינן ליה שטר שומא דשיימוה נהליה בכך וכך, דאי בעי לוה למפרקה מיניה בהנהו דמים מצי פריק לה, דקי"ל שומא הדרא לעולם וכתבינן ביה נמי דקרענוהי לשטר אדרכתא כדבענן לפרושי נוסחא לקמן.
ואי לית ליה ללוה בני חרי ואיכא משעבדי, אי נמי אית ליה בני חרי ושויוה להאי ארעא אפותיקי לבעל חוב, דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו והדר זבנה או יהבה במתנה, משבעינן ליה לב"ח, דאין נפרעין מנכסים משועבדים אלא בשבועה, ושימינן ליה מינה כשיעור חובו, וקרעינן ליה לשטר חובו וכתבינן ליה שטר טירפא אלקוחות אההוא שיעורא דשימינן וכתבינן ביה דקרענוהי לשטר חובו כדאמרן. מיהו היכא דטריף אפוקי כה"ג, איכא אנפי דטריף יתר משיעור חובו, כגון דשבחא ארעא ברשות לוקח. וכבר ברירנא ליה להאי דינא דבעל חוב ולוקח לענין שבחא בפ' שנים אוחזין בטלית בירור יפה. ובתר דטריף בעל חוב ההוא שיעורא דאית ליה למטרף מלקוחות, כתבינן ליה שטר אדרכתא עלויה לבתר דקרעינן ליה לטירפא, וכתבינן ביה דקרענוהי לשטר טירפא.
ואפילו היכא דמשתכח מעיקרא לוקח דבאעי למזבנה להאי ארעא מבי דינא בשומתה, וב"ח לא ניחא ליה למשקלה בהני דמים, כתבינן ליה אדרכתא לב"ח מעיקרא ומכרזינן עלה כדחזאי, דילמא משתכח לוקח אחרינא דמוסיף בדמי דילה. והיינו טעמא דכתבינן ליה אדרכתא לב"ח עילויה מעיקרא, דילמא הדר ביה האי לוקח מינה ולא משתכח לוקח אחרינא דבעי למזבנה בהני דמים ומצטרכי' למכתב שומא עילויה לב"ח. ולא כתבינן שומא אלא בתר אדרכתא כדאמרינן דלא מכרזינן אלא לבתר דקרעינן ליה לשטר החוב וכתבינן שטר אדרכתא, וכי קא מכרזינן מכח שטר אדרכתא הוא דמכרזינן, הילכך דינא הוא דכתבינן אדרכתא ומכרזינן. ואי זאבין ליה האי לוקח או אחרינא בשומתה או בטפי מהכין קרעינן ליה לאדרכתא וכתבינן ליה ללוקח שטר אכרזתא כדאמרן לבתר דפרע ליה זוזי דידה לב"ח וכתבי' ביה דקרענוהי לטרפא דמלוה כמאי דעבדינן בשטר אדרכתא ומחלטינן לה לארעא ללוקח. ואי לא משתכח לוקח דבאעי למזבנה לשומתיה, אי נמי אשתכח ואוסיף בה בעל חוב זוזי, מחלטינן לה לבעל חוב וכתבינן ליה שטר שומא כדחזי, וכתבינן ביה דאכרזו עלוה כדחזי ודקרענוהי לשטר אדרכתא ודשימינן לה לב"ח כדבענן לפרושי נוסחא לקמן.
וה"ה בסדרא דדיניה דלוקח דטריפנא לה לארעא מיניה היכא דנחית לדינא בהדי מוכר כדינא דמלוה בהדי לוה דאמי.
מיהו צריכינן לברורי לך דמכי כתבינן ליה למלוה שטר טירפא אלוקח כתבינן ליה נמי שטרא ללוקח דטריפנא לה מיניה בכך וכך, ומההיא שעתא מיחייב מוכר לשלומי ליה. והיינו דאמרינן בפ' מי שהיה נשואי (כתובות צג,א) ובפרק ארבעה אבות (ב"ק ט,א) ובפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יד,ב) אמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טירפך ואשלם לך, אלמא מכי כתבינן טירפא עלויה דלוקח מיחייב מוכר לשלומי ליה ללוקח.
וצריכינן נמי לברורי לך דהיכא דכתבינן ליה אדרכתא למלוה אנכסי דלוה, א"נ ללוקח אנכסי דמוכר למיכל פירי דההיא ארעא ומכרזינן עלה כדחזאי, לית ליה למלוה או ללוקח דכתבינן להו אדרכתא אההיא ארעא למיכל פירי דההיא ארעא טפי מחובו כמאן דאכיל ארעא דנפשיה, אלא לבתר דשלמאן אכרזאתא, כדרבא דאמר בפרק המפקיד (ב"מ לה,ב) מאימת אכיל פירי מכי שלמאן אכרזאתא. מיהו הני מילי היכא דלא אשתכח לוקח דזאבין לה בטפי ממאי דשמוה מעיקרא לב"ח, דאגלאי מילתא למפרע דההיא אדרכתא מעליאתא הואי ולא מחסרא אלא אכרזאתא דאיכא למיחש דילמא משתכח לוקח דזאבין לה בטפי מהכין, וכיון דשלמי אכרזאתא ולא אשתכח מאן דזאבין לה בטפי מהכין זכה בה בע"ח למפרע זכיה גמורה. אבל היכא דאשתכח לוקח דזאבין לה בטפי מן הכין ואחלטוה נהליה, אגלאי מילתא למפרע דההיא אדרכתא דבע"ח ולא כלום הוא, דהא אחלטוה ללוקח, ולית ליה לבעל חוב זכותא בפירי אלא לאפרועי זוזי, ואי אכל פירי ביני ביני מחשבינן ליה מזוזיה.
והדין הוא נוסח שטר פתיחא אנאחנא דיאני דחתימנא לתתאי במותב תלתא הוינא, ואפיק פלוני שטר חוב דהוה ליה על פלוני בכך וכך זוזי ביום פלוני, ופתחנא ביה בדיניה וקיימיה הדין פלוני לשטריה כדחזי. ואמר לנא הדין פלוני לוה קבעו לי זימנא דמיתינא סהדי ומרעא ליה לשטרא, וקבעינן ליה זימנא תלתין יומין ולא אתא בזימניה, ונטרינן ליה תו שני וחמישי ושני ולא אתא. ובתר הכין כתיבנא הדין פתיחה עלויה ושמיתני תלתין יומין, ואי לא אתי להוי בשמתא תלתין יומין אחריני, ואי לא אתי להוי באחריותא תלתין יומין אחריני. ומאי דהוה קדמנא אנחנא דיאני כתיבנא וחתימנא ביום פלוני לזכות ולראיה. וחתימין דיאני.
וכל מעשה בית דין לא באעי שטה אחרונה, דכי בעינן שטה אחרונה היכא דאיכא למימר רוחא שבוק סהדי למאן דקשיש מיניה, אבל מעשה בית דין דלא חתימי עליה אלא דיאני דהוו במותב תלתא כחדא כדמגמיר ההוא דיאנא או ההוא מעשה קמיהו ליכא למיחש דילמא רוחא שבוק לאחריני.
שטר אדרכתא אבני חרי במותב תלתא הוינא ואפיק פלוני שטר חוב על פלוני בכך וכך זוזי וזימניה ביום פלוני ושאר עניני דשטרא, וקיימיה קדמנא כדחזי, וקבעינן ליה זימנא כדחזי, ולא פרעיה. וחזינא מדינא למכתב ליה להאי ב"ח אדרכתא אנכסיה דפלניא דנא הלוה, ובחישנא בתר נכסי בני חרי דפלניא דנא הלוה ואשכחנא לה ארעתא, ושדרנא התם תלתא גברי מהימני ובקיאי בשומא ובשופרא דארעאתא למישם ליה לפלניא דנא המלוה מבינונית נכסיה דהאי לוה כשיעור חובו דהדין מלוה, ואזלי הנך שמאי וחזו דארעא פלניאתא דהדין לוה היא ניהי בינונית נכסיו ואילין מצראנהא וכדו קרענוהי לשטרא דמלוה קרע בית דין. וכתיבנא הדין שטר אדרכתא אנכסיה דהדין פלוני אארעא פלניאתא לבתר דשמנוה כדחזי בכך וכך זוזי, דליחות ולידרוך בה וליכול פירי דידה ואיניש לא ימחה בידיה. ומאי דהוה קדמנא אנחנא דייני כתיבנא וחתימנא ביום פלוני ויהיבנא ליה להאי פלוני לזכות ולראיה. וחתימי דיאני.
ואי לא אשתכח ליה אלא חדא ארעא כתבי הכין: ובחישנא בתר נכסי בני חרי דפלניא דנא הלוה ולא אשכחנא ליה אלא ארעא פלניאתא ואילין מצראנהא כו'. ואי לית ליה בני חרי ואשתכח ליה נכסי משעבדי כתבי ליה טירפא עליהו כדבענן למימר קמן.
שטר אכרזתא היכא דאיכא נכסים בני חורין וקא מזבני לה בי דינא לארעא דלוה למפרעיה לב"ח כדאמרן כתבי הכין:
אנחנא דיאני דחתימנא לתתאי במותב תלתא הוינא, ואפיק פלוני שטר אדרכתא אארעא פלניתא דהדין פלוני בכך וכך זוזי דאסיק ביה ביום פלוני, ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה, וקימיה להאי שטר אדרכתא קמן בבי דינא כדחזי ואכריזנא על ההיא ארעא תלתין יומין כדחזי, ומגו האי אכרזתא אתא פלוני ויהב כך וכך בדמי האי ארעא, ולא אשכחנא מאן דיהיב בדמי האי ארעא טפי מהדין פלוני, וכדו זביננא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא להדין פלוני (מקיומא) [מן יומא] דנן ולעלם, ואשלים הלין זוזי דמי זבונא לידנא ויהבניכון לב"ח. ומהשתא לא יהא רשותא לאיניש למתבעיה להאי פלוני ולא לאפוקי מיניה מידי מחמת האי ארעא, ואחריות האי ארעא על פלוני בן פלוני דנא הלוה כחומר כל שטרי דזביני דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא אנחנא ב"ד של שלשה ביום פלוני ויהיבנא בידיה דהאי פלוני לזכות ולראיה.
ואי אכרזתא אמשעבדי היא כתבי הכין:
ואפיק פלוני על פלוני שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דזבינא ליה להאי פלוני ביום פלוני מפלוני מחמת כך וכך זוזי דהוה מסיק ביה האי פלוני מלוה בהדין פלוני מוכר ביום פלוני ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה וקימיה האי פלוני להאי שטר אדרכתא קדמנא כדחזי ואכריז על ההיא ארעא כדחזי וכוליה.
שטר שומא במותב תלתא הוינא אנחנא דיאני דחתימנא לתתאי, ואפיק פלוני בר פלוני שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דפלוני מחמת שטר חוב דהו"ל על הדין פלוני הלוה בכך וכך דינרין ביום פלוני, ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה, וקימיה לשטר אדרכתא דנא קדמנא כראוי ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ולא אפיקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי כשיעור מאי דשיימנא לה מעיקרא, וכדו אנחנא בי דינא דחתימנא לתתאי שמנא לה להאי ארעא להאי בע"ח בכך וכך זוזי שיעור חובו והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם ומהשתא ליכול פירי דילה בלא נכיתא ולעביד מינה כל רעות נפשיה, לזבונה ולאורותא ולמשתל ולמעקר ולמבני ולמסתר, ואיניש לא ימחה בידיה מן יומא דנן ולעלם, לא הדין פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ולא ירתוהי ולא מאן דאתי מחמתיה, דהכי פסיקנא דינא אנחנא דייאני דחתימנא לתתאי. ואי אתי איניש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימנא לה נהליה בדינא, אחריותיה על הדין פלוני דהוה דיליה מקדמת דנא. ובתר דשלמן אכרזאתא קרענוהי לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה האי שטרא ביום פלוני ומאי דהוה קדמנא כו'.
ואי אחלטוה נהליה בטפי ממאי דשיימנא מעיקרא, כגון דאתו לוקחין ואוסיפו בה דמים ואוסיף בה בע"ח טפי ואחלטוה נהליה, כתבי הכין:
ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ואסיקו דמי דילה כך וכך זוזי טפי מחובו, וכדו אנחנא בי דינא דחתימיננא לתתאי אמרנא ליה להאי לוה אי ניחא לך דלשבוק לך בעל חוב גריוא דארעא שיעור הדין טופיאנא לחיי ואי לא שקול מיניה זוזי דמי הדין טופיאנא, וצבי האי פלוני לוה ושקל מיניה כך וכך זוזי בדמי הדין טופיאנא משום דלא הוה חזיא ליה ההוא גריוא ללוה באנפי נפשיה, ושמנא ליה למלוה האי ארעא כולה בחובו ובהני זוזי דאוסיף ליה ללוה, והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם כו'.
ואי ניחא ליה ללוה למשבק ליה גריוא דארעא שיעור ההוא טופיאנא כתבי הכין:
ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ואסיקו דמי דילה כו"כ זוזי טפי מחובו, ואמר ליה האי לוה או הדין לוקח למלוה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא שיעור הדין טופיאנא, וכדו אנחנא דיאני דחתימנא לתתאי חיבניה לפלוני דנא המלוה למשבק ליה גריוא דארעא שיעור ההוא טופיאנא ושבק ליה גריוא דארעא כך וכך אמין באורך כך וכך ברוחב בסוף ארעא דא מרוח פלונית מצד שדה פלונית ופלונית ואחלטנא ליה שאר הדא ארעא להאי בעל חוב בכך וכך זוזי שיעור חובו והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם כו'.
ואי לא אשתכח לוקח דבאעי למזבנה בדמי שומתא ואחלטנא לב"ח בשומתה כתבין הכי:
ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ולא אסיקו דמי דידה כשיעור מאי דשמנוה מעיקרא, וכדו אנחנא בי דינא כו', כדכתבינן היכא דאשתכח מאן דזבין לה בשומתה ושמוה נהליה לב"ח.
ומסתברא דכל היכא דשוו ב"ח ולוקח דעלמא בדמים, הרשות ביד הלוה, דהא אי אית ליה זוזי מצי מסליק ליה לב"ח, והשתא נמי הרשות בידו למכרה לכל מי שירצה על מנת לפרוע חובו של זה. ואי ליתיה ללוה הכא, ב"ח קדים, דכיון דאי שקיל לה ב"ח הדרא למרה, דקי"ל שומא הדרא לעולם, ואי זבין לה איניש מעלמא לא הדרא ליה, דאדעתא דארעא נחת ולאו אדעתא דזוזי, בעל חוב עדיף משום פסידא דלוה.
שטר טירפא היכא דכתיב ביה בשטרי דבעל חוב דאקני:
במותב תלתא הוינא בבי דינא ותבעיה פלוני לפלוני בדינא קמן ואפיק האי פלוני שטר חוב דהוה ליה על הדין פלוני בכו"כ זוזי דיזיף מיניה ביום פלוני ודין נוסח שט"ח.דח דאפיק עלויה וקימיה פלוני המלוה דנא להדין שט"ח קדמנא כדחזי ולא אשכחנא בני חרי למגבא מיניה דהאי פלוני הלוה ואשבעניה דלא הוו ליה נכסי בני חרי והדר אשבעניה למלוה דלא פריע, וחזינא מדינא דלטרוף האי מלוה ממשעבדי. ולא אשכחנא ליה ארעא דמשעבדא בתר זימניה דשט"ח דנא אלא ארעא פלניתא דזבינא ליה לפלוני מיניה דהאי לוה בזמן פלוני ואלין מצראנהא, ואשדרנא תלתא גברי מהימניה בקיאי בשומא ושמוה להאי ארעא בכך וכך זוזי ואי שויא טפי כתבי ושמו מינה גריוא כו"כ אמות מרוח פלונית בכך וכך זוזי ואלין מצראנהא. וקרעניה לשטריה דמלוה קרע בית דין והדר כתיבנא ליה הדין טירפא ביום פלוני דליזיף ולטרוף האי ארעא או האי גריוא דארעא דזבן פלוני דנא מהאי פלוני לוה בתר זימניה דשט"ח. ואי אית ליה זוזי להאי לוקח ליפרע ליה ואי לא ליטרוף חדא ארעא וליתי קדמנא וחזי לנא מן דינא פסקנא וכתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידיה דפלוני דנא לזכות ולראיה.
ואי לא כתוב ביה בשטריה דבעל חוב דאקני, כיון דלא מצי טריף מלקוחות אלא מארעא דהוה קניא ליה ללוה בעידן שעבודיה דב"ח, צריך למכתב ביה בשטר טירפא הכין:
וחזינא מדינא דלטרוף האי מלוה ממשעבדי דהוו קנו ליה ללוה בעידן שעבודיה דהאי בע"ח, ולא אשכחנא ליה ארעא דמשעבדא בתר זימניה דשט"ח דנא דהוה קניא ליה לפלוני דנא הלוה בעידן שעבודיה דהאי ב"ח אלא ארעא פלניתא כו'.
ואי אשכחן ליה מממשעבדי תרתי ארעתא או טפי מן הכין, דהויא כל חדא מניהי לחודה למטרף מינה, כתבי הכין:
ואשכחנא ליה ארעאתא דהוה משעבדן לבתר זמן שעבודיה דהדין בעל חוב וברירנא מיניהי ארעא פלניתא דזבינא ליה לפלוני מיניה (בהאי) [דהאי] לוה בזמן פלוני ואלין מצראנהא, וחזינא מדינא דהיא ניהי דחזיא ליה להדין בעל חוב למטרף בחובו מחמת כך וכך, ושדרנא תלתא גברי כו'.
שטר אדרכתא אמשעבדי ואפיק פלוני שטר טירפא על ארעא פלניתא דפלוני דזבינא ליה מפלוני מחמת זוזי דהוו ליה להאי פלוני על הדין מוכר, ודין נוסח שטר טירפא דאפיק עילויה, וקימיה פלוני דנא להאי שטר טירפא קמן בבי דינא כדחזי, ואימלכנא ביה בהאי לוקח אי ניחא ליה לסלוקיה להאי מלוה בזוזי ולא סלקיה, ואשתמודעינוהא דהאי ארעא דהאי פלוני הלוה הות, ובתר הכי קרענוהי לשטר טירפא דהאי פלוני וכתיבנא ליה האי אדרכתא דליחות ולדרוך בהאי ארעא וליכול פירי דידיה כו', כדכתבינן לעיל.
שטר שומא במשעבדי ואפיק פלוני שטר אדרכתא דהוה זבינא ליה לפלוני מפלוני מחמת כך וכך זוזי דהוה מסיק ביה האי פלוני מרי אדרכתא דא בפלוני דנא המוכר, והדין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה, וקימיה לשטר אדרכתא דנא קדמנא כראוי ואכריזנא כו', כדכתבינן לעיל.
והיכא דאשתכח לוקח דזאבין לה בשומתה או בטפי מהכין, ובעל חוב לא ניחא ליה בגויה, מזבינן ליה ללוקח וכתבינן ליה שטר אכרזתא אהנהו משעבדי כדכתבינן לעיל.
והיכא דכתבינן ליה ללוקח שטר אדרכתא אנכסי דמוכר כתבינן ברישא:
ואפיק פלוני קדמנא שטר טירפא על פלוני מחמת דהוה זבינא ליה מיניה ארעא פלניתא בכך וכך זוזי, ואתא בעל חוביה דהאי מוכר וטרפה מיניה בכך וכך זוזי, והדין נוסח טירפא דאפיק עלויה, וקיימיה להאי טירפא קדמנא כראוי, ואפיק נמי שטר זביני דארעא דא דקביל ליה מוכר אחריותה עלויה ועל כל נכסיה, והדין נוסח שטר זביניה דאפיק עלויה, וקיימיה להאי שטר זביניה נמי קדמנא כראוי. וקבעינן ליה לפלוני דנא המוכר זימנא כראוי למפרעיה ולא פרעיה, וכדו חזינא מדינא למכתב ליה אדרכתא להאי פלוני הלוקח אנכסיה דפלוני דנא המוכר, ובחישנא בתר נכסיה דפלניא דנא המוכר ואשכחנא ליה ארעתא דקנינהי בתר דטרפה בעל חוב דידיה לאידך ארעא מפלניא דנא הלוקח, ושדרנא התם תלתא גברי מהמני ובקיאי בשומא ובשופרא דארעתא למישם ליה לפלניא דנא הלוקח מבינונית נכסיה דהאי מוכר כשיעור אחריות' דהויא ליה להאי לוקח עילויה. ואזלי הנך שמאי וחזו דארעא פלניאתא דהדין מוכר היא ניהי בינונית נכסיו ואלין מצראנהא, ושמו ליה להאי לוקח מינה כך וכך גרמידי משחתא בכך וכך זוזי דהוא שיעור אחריותיה דהאי לוקח ואלין מצראנהא דהאי גריוא דשמו ליה מינה, וכדו קרענוהי לשטר טירפא דהאי לוקח קרע בית דין וכתיבנא ליה הדין שטר אדרכתא בכך וכך זוזי אהדין גריוא דשמו ליה דליחות ולידרוך בה כו', כדכתבינן לעיל.
ואי לא אשתכחא ליה אלא חדא ארעא כתבי הכין:
ובחישנא בתר נכסיה דפלניא דנא המוכר ולא אשכחנא ליה אלא ארעא פלניאתא דקניה הדין מוכר בתר דטרפה בעל חוב דידיה לאידך ארעא מפלניא דנא הלוקח, ואילין מצראני האי ארעא דמשכחנא ליה לפלוני דנא המוכר, ושדרנא התם תלתא גברי מהימני בקיאי בשומא ובשופרא דארעתא למישם ליה לפלניא דנא הלוקח מהאי ארעא בבינונית שבה כשיעור אחריותיה דהוה ליה להאי לוקח עלויה. ואזלי הנך שמאי ושמו ליה להאי לוקח בבינונית שבה כך וכך גרמידי בכך וכך זוזי דהוא שיעור אחריותיה דהאי לוקח, ואילין מצראני האי ארעא דשמו ליה מינה וכדו כו'.
ואי שימוה כולה כתבי דשימוה כולה וכתבי אדרכתא אכולה.
ואי ההוא דטרפה לארעא מלוקח לאו בעל חוביה דמוכר הוה, אלא בעל חוב דבעלים הראשונים הוה, אי נמי מחמת שנמצאת שדה שאינה של מוכר, לא צריך למכתב בשטר אדרכתא דקניה מוכר להאי ארעא דכתבינן עלה אדרכתא בתר דטרפה בעל חוביה לאידך ארעא מלוקח, אלא אע"ג דהוה קניא ליה מקמי הכין כתבינן עלה אדרכתא ללוקח כדבעינן לברורי לקמן.
ואי לא משתכחי ליה בני חרי כתבינן ליה טירפא ללוקח אמשעבדי הכין:
ואפיק פלוני קדמאנא שטר טירפא על פלוני מחמת דהוה זבינא ליה מיניה ארעא פלניתא בכך וכך זוזי, ואתא בעל חוביה דהאי מוכר וטרפה מיניה בכך וכך זוזי. והדין נוסח טירפא דאפיק עילויה וקיימיה קדמאנא כראוי. ואפיק נמי שטר זביני דארעא דא דזבינא ליה מפלניא דנא המוכר וקביל עליה האי מוכר אחריותה עלויה ועל כל נכסיה דקנא ודעתיד למיקנא. ודין נוסח שטר זביני דאפיק עלויה וקיימיה להאי שטר זביני נמי קדמאנא כראוי. וקבעינן ליה זימנא לפלניא דנא המוכר כדחזי למפרעיה ולא אשכחנא בני חרי למגבא מיניה דהדין מוכר. ואשבעניה דלא הוו ליה נכסי בני חרי, והדר אשבעניה ללוקח דנא דלא פריע, וחזינא מדינא דלטרוף האי לוקח קמא ממשעבדי ממאי דקנא האי מוכר בתר דטרפה בעל חוב להאי ארעא מהאי לוקח קמא, או ממאי דקנה האי מוכר בתר זמן שטר חובו דבעל חוביה ושעבדינהו לבתר זמן שטר זביניה דהאי לוקח קמא מקמי דטריף לה בעל חוב לארעא מלוקח דלא הוה יכיל בעל חוב למגבא מינה מחמת דלא כתב ליה דאקני. ואשכחנא ארעא גבי פלניא דזבינא ליה מהאי מוכר לבתר זביניה דהאי לוקח קמא, ולא חייל שעבודא דהאי בעל חוב עלוה מחמת כך וכך, ואילין מצראנהא, ושדרנא תלתא גברי מהימני בקיאי בשומא ושמוה להאי ארעא בכך וכך זוזי. וקרענוהי להאי טרפא דהאי לוקח קרע בית דין, והדר כתיבנא ליה הדין טירפא אהאי ארעא ביום פלוני דליזיל ולטרוף האי ארעא או האי גריוא דזאבין פלוני דנא מהאי פלוני המוכר בתר זביני דהאי לוקח קמא. ואי אית ליה זוזי להאי לוקח בתרא וקא בעי לסלוקי בזוזי ליסלקיה ואי לא לטרוף פלוני דנא הדא ארעא או האי גריוא וליתי קדמאנא לדינא כו'.
ואי מסרב מוכר אשבועתא ולא ניחא ליה לאשתבועי דלית ליה נכסי בני חרי, אין מענין דינו של לוקח בכך וכתבינן ליה טירפא אמשעבדי בתר (דמשעבדינן) [דמשבעינן] ליה דלא פריע. ואי בעל חוב דעלמא הוא דטרפה לארעא מלוקח, אי נמי נמצאת שדה שאינה של מוכר, כל היכא דמשתכחא ארעא גבי לוקח בתרא דזבינא ליה בתר זביני דלוקח קמא כתבינן ליה ללוקח קמא טרפא עלוה הכין:
וחזינא מדינא דלטרוף האי לוקח ממשעבדי דהאי מוכר דשעבדינהו בתר זביני דהאי לוקח, ואשכחנא ארעא גבי פלניא דזבינא ליה מהאי מוכר לבתר זביניה דהאי לוקח קמא ואילין מצראנהא ושדרנא תלתא גברי כו', כדכתבינן לעיל.
שטר אדרכתא ללוקח אמשעבדי ואפיק פלוני שטר טירפא קדמאנא על ארעא פלניתא דהות זבינא ליה לפלוני מפלוני מחמת אחריותא דהוה ליה להאי פלוני דנא אנכסיה דפלוני דנא המוכר בכך וכך זוזי, והדין נוסח שטר טירפא דאפיק עלויה וקימיה פלוני דנא להאי טרפא קדמנא בבי דינא כדחזי, ואימליכנא ביה בהאי פלניא לוקח בתרא אי ניחא ליה לסלוקי להאי לוקח קמא מהאי ארעא בזוזי ולא בעא לסלוקי בזוזי, ואשתמודענוה להאי ארעא דהדין פלוני מוכר הות, ובתר הכי קרענוהי לשטר טירפא (דהכין) [דהדין] לוקח וכתיבנא ליה להאי אדרכתא דליחות ולידרוך בהאי ארעא וליכול פירי דידה כו', כדכתבינן לעיל.
שטר שומא ללוקח אמשעבדי במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימיננא לתתא, ואפיק פלוני בן פלוני קדמנא שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דפלוני דהוה זבינא ליה לפלוני דנא מפלוני מחמת אחריות' דהוה ליה להאי פלוני מארי אדרכתא דא אנכסי דהדין פלניא המוכר, והדין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה וקיימיה לשטר אדרכתא דנא קדמאנא כראוי, ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ולא אסיקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי כשיעור מאי דשיימנא לה מעיקרא, וכדו אנחנא בי דינא דחתמיננא לתתא שמנא לה להאי ארעא להאי לוקח בכך וכך זוזי שיעור אחריותא דהוה ליה אפלוני דנא המוכר. והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם, ומהשתא ליכול פירי דידה בלא נכיתא ולעביד מינה כל רעות נפשיה לזבנה ולאורותה ולמשתל ולמעקר ולמבני ולמסתר, ואינש לא ימחה בידיה מן יומא דנן ולעלם, לא הדין פלוני דהות דיליה מקמי הכין ולא ירתוהי ולא מאן דאתי מחמתיה, דהכין פסיקנא דינא אנחנא דיאני דחתימיננא לתתא. ואי אתי איניש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימנא לה נהליה בדינא אחריותיה אהדין פלוני בן פלוני המוכר דהות דיליה מקדמת דנא דהוה ליה להאי פלוני מכי האי שומא אחריותא עילויה מקדמת דנא מחמת ההיא ארעא דזבינא ליה מיניה. ובתר דשלמאן אכרזאתא קרענוהי לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה האי שטרא דאחלטאתא לפלוני דנא הלוקח ביום פלוני ומאי דהוה קדמנא וכוליה.
ומאי טעמא לא כתבינן אחריותא אלוקח דטריפנא לה מיניה, משום דעיקר שעבודא דטריפנא לה מחמתיה אמוכר הוא ולאו אלוקח. ואי אחלטוה נהליה בטפי ממאי דשיימוה מעיקרא כתבין נוסחא כדכתבינן גבי מלוה ולוה, אלא דבעי חלופוי שמא דבעל חוב בשמיה דלוקח בכל דוכתא.
ואי אשתכח לוקח דזאבין לה לההיא ארעא בדמי שומתה או בטפי מן הכין והדין לוקח מארי אדרכתא לא ניחא ליה.דח למגביה בזוזי, כתבינן ליה להאי לוקח דקא זאבין ליה השתא מבי דינא הכין:
שטר אכרזתא במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דיאני דחתימננא לתתא ואפיק פלוני בן פלוני שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דזבינא ליה לפלוני מפלוני מחמת אחריותא דהויא ליה לפלוני דנא מארי אדרכתא אהאי פלוני מוכר ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה וקימיה פלוני הלוקח להאי שטר אדרכתא קדמנא כדחזי, ואכריזנא על ההיא ארעא תלתין יומין כדחזי ומגו האי אכרזתא אתא פלוני בן פלוני ויהיב כך וכך בדמי האי ארעא, ולא אשכחנא מאן דיהיב בדמי האי ארעא טפי מהדין פלוני וכדו זביננא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא להדין פלוני מן יומא דנן ולעלם. ואשלים הלין זוזי דמי זבונא לידנא ויהבינינון להאי פלניא דנא הלוקח קמא. ומהשתא לא יהא רשותא לאיניש למתבעיה להאי פלוני ולא לאפוקי מיניה מידי מחמת האי ארעא ואחריות האי ארעא על פלוני בן פלוני המוכר כחומר כל שטרי דזביני דנהיגי בישראל וכוליה, וכתיב אחריותא אמוכר ולאו אלוקח דגבינא לה מיניה.
והיכא דכתבינן ליה ללוקח שטר אדרכתא או טירפא אנכסי דמוכר, אי בעל חוב הוא דאפקא לארעא מיניה, לא צריך למקרעיה לשטר זביני דידיה, דהא קרענוה לשטריה דבעל חוב ולשטר טירפא דכתבו ליה אלוקח, ותו ליכא למיחש דילמא טריף והדר טריף כדמיברר בשמעתין. וכי תימא לוקח מיהת (לימא) [למה] ליה שטר זביני, כי היכי דאי הוו ליה זוזי פריק לה מבעל חוב דטריף לה מיניה, דקימא לן שומא הדרא לעולם. ומכל מקום כיון דליכא למיחש לקינוניא לא קרעינן ליה.
ואי ההוא דאפקה לארעא מלוקח לאו בעל חוב הוא אלא מכח אבהתיה קאתי, אי נמי מכח נפשיה דהוה זבינא ליה לדיליה, כי כתבינן ליה טירפא להאי לוקח אנכסי דמוכר קרעינן ליה לשטר זביניה דידיה, דחיישינן דילמא טריף והדר טריף כדמיברר בשמעתין, דקאמרינן דהיכא דקאתו מכח אבהתיה חיישינן דילמא טריף לוקח והדר טריף. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, מאי אירייא דאין כותבין שני שטרות על שדה אחת דילמא טריף בשטרא קמא והדר טריף בשטרא בתרא, אפי' בשטר אחד נמי אי אמרת דכי טריף חדא זימנא לא קרעינן ליה לשטריה טריף ביה זימנא אחריתי. אלא ודאי על כרחיך לא כתבינן ליה שטר טירפא ללוקח היכא דנמצאת שדה שאינה של מוכר עד דקרעינן ליה לשטר זביני דידיה וכתבינן ביה בטרפיה דקרענוהי לשטר זביני ולית ליה פסידא ללוקח בהכין. דהא לאו מישם שיימי לה לארעא מיניה כי היכי דלהדר ולפרקה אלא משום דנמצאת שדה שאינה של מוכר ותו לא הדרא ליה ללוקח. וכן הלכה.
וכולהו נוסחי דאדרכתא דכתבינן לא משכחת להו אלא באדרכתא דכתיבא אמלוה בשטר, אבל אדרכתא דכתיבא אמלוה על פה אי אפיק מלוה פסקי דינא לכי כתבינן ליה אדרכתא כתבינן ליה הכין:
ואפיק פלוני בן פלוני פסק דינא על פלוני בן פלוני בכך וכך והדין נוסח פסק דינא דאפיק עלויה ואתקיים קדמאנא כראוי וקבעינן ליה זימנא כדחזי ולא פרעיה וכדו קרענוהי לפסק דיניה דמלוה וכתיבנא ליה הדין שטר אדרכתא כו'.
ואי אכתי לא כתבו ליה פסק דינא ואדרכתא בחד שטרא הכין:
במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דיאני דחתימיננא לתתא כדאתא פלוני בן פלוני קדמנא לבי דינא ותבעיה לפלוני בן פלוני קדמאנא בכך וכך זוזי דהוה מסיק ביה מחמת כך וכך, וטעין הדין פלוני הנתבע כך וכך, ואיתי הדין פלוני הנתבע עדים בכך וכך וקבילנא סהדותיהו כדחזי ונמצאו דבריהן מכוונין ושקילנא וטרינא בדיניהו אנחנא דיאני דחתימננא לתתא ומדברינו נזדכה פלוני דנא התובע ונתחייב פלוני דנא הנתבע לתת לו כך וכך, וקבעינן ליה זימנא כדחזי ולא פרעיה וכדו כתיבנא ליה לפלוני דנא התובע הדין שטר אדרכתא כו'.
מיהו כל כי האי גוונא לא כתבינן ליה אדרכתא אלא היכא דמודעינן ליה לנתבע. והוא דאתברר דלא פרעיה מקמי הכין, דהא אסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ יז,א) בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, בא המלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, כלומר דלא כתבינן ליה פסק דינא שלא בפני הלוה, דילמא לא ידע דנקיט פסק דינא ופרע ליה בלא סהדי ולא שקיל ליה לפסק דיניה מיניה, והדר מפיק ליה לפסק דיניה וגאבי מיניה זימנא אחריתי, וכל שכן דלא כתבינן ליה אדרכתא כי האי גוונא.
ברם צריך את למידע דלא משכחת לה דכתבינן שטר אדרכתא או טירפא ללוקח אנכסי דמוכר אלא היכא דנמצאת שדה שאינה שלו, לא שנא הוו ליה למוכר נכסי בני חרי מעיקרא ולא שנא לית ליה. אי נמי היכא דטרפה מיניה בעל חוב דמוכר, כגון דשויה מוכר נהליה אפותיקי לבעל חוב, דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו, הילכך אע"ג דאית ליה ללוה נכסים בני חורין בעל חוב בתר שעבודיה אזיל וטריף לה לאפותיקי דידיה מלוקח, ודינא הוא דכתבינן ליה ללוקח שטר אדרכתא או טירפא אנכסי דמוכר, לא שנא דהוו ליה מקמי הכין ולא שנא דקננהו בתר הכי.
והוא דהוו בני חרי, אבל ממשעבדי או מן היורשין לא כתבינן טירפא אנכסי דקננהו בתר הכי, אלא היכא דכתב ליה לבעל חוב דאקני. וכבר ברירנא ליה לדינא דדאקני בסוף פרק מי שמת בירור יפה. אבל היכא דטרפה מיניה בעל חוב דמוכר ולא שויא נהליה אפותיקי, אי אית ליה למוכר נכסים בני חורין דקננהו בתר דטרפה האי בעל חוב להאי ארעא מלוקח כתבינן ליה אדרכתא ללוקח עלויהו, ומפרשינן באדרכתא דהאי ארעא לא קניה מוכר אלא בתר דטרפה בעל חוב לאידך ארעא מלוקח כדכתבינן. ואי קננהו מוכר מקמי הכין לא כתבינן ליה ללוקח אדרכתא עלויהו, דטרפא דבעל חוב דטרפא לארעא מלוקח טירפא בטעות הואי, דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית, אלא הדר דינא והדרא ארעא ללוקח, ואזיל בעל חוב וגאבי מנכסי דלוה, בין דקננהו מקמי זמניה דשטר חוב בין דקננהו בתר הכין, בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני, דקימא לן מיניה ואפי' מגלימא דאכתפיה.
ואי הני נכסי דלוה משעבדי נינהו, בהא איכא לפלוגי. דכל היכא דהוה יכיל האי בעל חוב למגבא מיניה הדר דינא כדאמרן, דאמר ליה לוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וכל היכא דלא הוה יכיל בעל חוב למגבא מיניהו, כגון דקננהו מוכר בתר זימניה דשטר חוב ולא כתב ליה דקני, דלא טריף להו בעל חוב מן הלקוחות, וכגון דקנינהו מקמי זביניה דהאי לוקח וזבנינהו בתר זימני דהאי לוקח, דלא מצי בעל חוב למגבא מיניהו כדאמרן ויכיל לוקח ראשון למטרפינהו, אי נמי דקננהו מוכר בתר זביניה דלוקח ראשון וכתב ליה ללוקח ראשון דאקני, כתבינן ליה ללוקח טירפא עלויהו, ומפרשינן ביה בשטר טירפא דהאי ארעא לא קנייה מוכר אלא לבתר זימניה דשטר חוב ומקמי זביניה דלוקח, אי נמי בתר זבניה דלוקח ודכתב ליה ללוקח דאקני.
הכין הוא סדרא דדינא (בגבות) [בגבית] החוב בדרך קצרה. היכא דאפשר להו לבי דינא לאפרועי מנכסי דלוה ממטלטלי כי דיניהו וממקרקעי כי דינייהו ולא קא מעכב הלוה עלויהו. אבל היכא דאית ליה ללוה נכסי ולא קא שביק להו הלוה לבי דינא לאפרועי מיניהו, כגון התולה נכסיו בגוי ואמרי ליה בי דינא זיל זבין את ופרעיה למלוה ולא קא ניחא ליה, ואין צריך לומר היכא דמעכיב עליהו בכח הזרוע, מכין אותו עד שיקבל עליו את הדין או עד שתצא נפשו כדמתברר בכתובות בפרק הכותב (כתובות פו,א). ואי לית ליה ללוה נכסים ידועים ותובע קא טעין עליה דאית ליה ולוה קאמר ליכא גביה מידי, מדינא לא מיחייב לאשתבועי ליה אלא פטרינן (ביה) [ליה] ואזיל, אלא תקינו רבנן בתראי דמתיבתא דכל היכא דאיחייב נתבע ממונא וקאמר דליכא גביה ממונא למפרע מיניה ולא משכחינן ליה ממונא לאשבועיה בנקיטת חפץ כעין דאורייתא דלית ליה ממונא למפרע מיניה טפי ממאי דחזי מדינא לשיורי ליה, וכייל בשבועתיה דכל אימת דקני ממונא טפי ממאי דחזי מדינא בההיא שעתא לפרוכי ליה דפרע מיניה לבעל חובו ותו לית ליה רשותא לאשתבועיה אהאי טענה זימנא אחריתי. ומסתברא דהאי שבועתא לא עבדינן בה עובדא אלא היכא דהוה עיקר חיובא דההוא ממונא דאיחייב ביה הנתבע מדאורייתא, אבל ממונא דלא מיחייב ביה אלא בתקנתא דרבנן לא משבעינן עליה שבועתא דרבנן, דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. והוא הדין נמי בשבועת היסת ושאר שבועתא דרבנן:
צ. אמר מר כותבין חוץ מן האחריות שבו היכי כתבינן א"ר נחמן דכתבי ביה הכי שטרא דנא דכתבנוהי לאו למגבא ביה כתבנוהי לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה אמר רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר הוא דטעמא דכתיב ליה הכי הא לא כתיב ליה הכי אע"ג דלא כתיב ביה אחריות בהדיא נמי גאבי. רב אשי אמר לעולם אחריות לאו ט"ס הוא ומאי חוץ מן האחריות שבו דלא כתיב ביה אחריות. וקי"ל כדוקייא דרפרם, דהא פסק רבא הילכתא בהדיא בפרק שנים אוחזין בטלית (טו,ב) דאחריות ט"ס הוא. ורב אשי לאו לאפוקי מדר"נ קאתי אלא לאפוקי מדרפרם קאתי, דקא בעי למשמע ממתניתא דאחריות טעות סופר הוא, וקאמר ליה רב אשי מיהא מתניתא לא תשמע ולא מידי דאימא לך אחריות לאו ט"ס הוא ומאי חוץ מן האחריות שבו דלא כתיב ביה אחריות, מיהו לענין דינא הלכתא כר"נ ורפרם:
צא. ההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות. כלומר על מנת שאין לה עליו אחריות. אתא לקמיה דר"נ אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות כלומר על מנת שאין לך עליה אחריות, והדר זבנה נהלה באחריות, וכן כל היכא דפשע שליח בשליחותיה כהאי גוונא עבדינן ביה. ומסתברא דאי אמר ליה שליח לבעל הבית אי ניחא לך במאי דזביני לך שלא באחריות לחיי ואי לא זבנה נהלי שלא באחריות ושקול זוזך דאנא בעינא לה, הדין עמו, דהא לית ליה פסידא לבעל הבית כלל, דהא תקניה לעוותיה. והני מילי בדינא דשליח בהדי בעל הבית דשוויה שליח, אבל בדינא דבעל הבית בהדי מוכר, היכא דבעי מרי זוזי לבטוליה זביני, [איכא לפלוגי], דאי אתברר בסהדי או בהודאת המוכר דבעל הבית שדריה להאי שליח למזבן ליה האי ארעא סתמא בזוזי דיהב ליה לשליח ולא אתני עליה בין לתקוני בין לעוותי, ואזל שליח וזבן ליה שלא באחריות, בטלי זביני, מידי דהוה אהיכא דשווייה שליח לזבוני וטעה דהדרי זביני. ואי לא אתברר היכי שווייה שליח, המוציא מחבירו עליו הראיה:
צב. אמר מר וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת. במאי קא מפלגי, אמר אביי טעמא דרשב"ג נעשה כאומר לו שדה זו נתונה לך במתנה כל זמן שהשטר בידך. מתקיף לה רבה אי הכי אפי' נגנב או אבד נמי. אלא אמר רבה באותיות נקנות במסירה קא מפלגי. ת"ק סבר אין אותיות נקנות, ואע"פ שהחזיר לו את השטר עדיין מתנתו קיימת, דלא קניא נותן לזכותא דשטרא במסירה בעלמא. ורשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. וגבי מי שבא ואמר אבד שטרי מקחי ומתנתי נמי בהא פליגי, ת"ק סבר אין אותיות נקנות במסירה, הילכך אע"ג דאהדריה לשטרא למאריה נמי לא קאני ליה בהכי, ואמטול הכי כי אמר אבד שטר מקחי ומתנתי כתבינן ליה שטרא אחרינא, דהא ליכא למיחש ולא מידי. ורשב"ג סבר לא כתבינן, דאיכא למיחש דילמא אהדריה לשטרא לנותן וקנייה נותן במסירה, אי כתבינן ליה שטרא אחרינא להאי אית ליה פסידא להאיך. וכבר איפסיקא הלכתא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עז,א) דאין אותיות נקנות במסירה, הילכך הלכתא כת"ק דרשב"ג.
ומדמוקים לה רבה לפלוגתיהו באותיות נקנות במסירה שמעינן דאי אקנייה מקבל מתנה לשטר מתנה לנותן או לאיניש אחרינא בכתיבה ומסירה קני ליה וקני לה לההיא ארעא דכתיבא בשטר מתנה בהכין, דכיון דא"ל קני לך הוא וכל זכותא דאית ביה כמאן דאקנייה לארעא נהליה בפירוש דאמי וקרקע נקנית בשטר וכל שכן היכא דקנו מיניה. תדע דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג אלא משום דאין אותיות נקנות במסירה, אבל בכתיבה ומסירה דכ"ע מודו דמקנו. וכי תימא אי הכי לטעמיה דת"ק ניחוש דילמא אקנייה מקבל מתנה לשטר מתנה לנותן בכתיבה ומסירה והשתא קא בעי למהדר ביה. אמרי כי איכא למיחש הני מילי לטעמיה דרשב"ג דסגיא ליה במסירה לחודה, הילכך איכא למיחש דילמא מסריה נהליה בלא סהדי ואי כתבינן ליה שטרא אחרינא למקבל מתנה אית ליה פסידא לנותן, דאי נמי נפיק שטרא קמא מתותי ידיה דנותן מצי א"ל מקבל מתנה מינאי דידי הוא דנפל דאשכחתיה את, אי נמי ההוא שטרא מעולם לא מטא לידי כי היכי דתימא דאנא אדהרתיה נהלך, אלא את הוא דכתבתיה ולא מסרת לי אלא האי דנקיטנא. אבל לטעמיה דת"ק דבעי כתיבה ומסירה ליכא למיחש, דאי נמי כתבינן ליה למקבל מתנה שטרא אחרינא מפיק ליה נותן לשטרא קמא ומפיק שטר מסירה דאקנייה נהליה לשטרא בכתיבה ומסירה, ומוקמינן לה לארעא בידא דנותן.
ולא תימא הני מילי בשטר שאין בו קנין, שנמצאת קנייתו לאותה מתנה ולאותה המכירה מעיקרא בגוף השטר, אבל שטר שיש בו קנין שהקנייה באותו קנין היתה והשטר לראיה בעלמא, אע"ג דאקני ליה גופיה דשטרא בכתיבה ומסירה לא קני לה לארעא בהכי, אלא אפי' בשטר שיש בו קנין נמי קני, דכיון דכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אשתכח דלאו שעבודא דקנא המקנה בגופיה דהאי שטרא בלחוד אקני ליה, אלא שעבודא דאית לי' בגויה, כיון דהאי שטרא לראיה קאי ואי לאו דאית ליה למאריה ראיה אהאי שעבודא לא הוה מוקמינן לה לארעא בידיה, אשתכח דכי אקני ליה לקונה כל שעבודא דאית ליה בהאי שטרא גופה דארעא אקני ליה ואמטול הכי קני:
צג. ואע"ג דליתה לדאביי שמע מינה לפום אתקפתיה דרבה דאקשי ליה אי הכי אפי' נגנב או אבד נמי, דהנותן מתנה לחבירו ואמר לו שדה זו נתונה לך במתנה כל זמן שהשטר בידך, לא מיבעיא היכא דאחזיר לו את השטר דחזרה מתנתו, אלא אפי' נגנב או אבד נמי בטלה מתנתו. ובהא אפי' רבה מודי, דעד כאן לא פליגי רבה עליה דאביי אלא בסתמא, אבל היכא דפריש מודי ליה. תדע דהא קא מקשי ליה אי הכי נגנב או אבד נמי, כלומר אי סתם כמפרש כל זמן ששטר זה בידך דמי אפי' נגנב או אבד נמי, דש"מ דבמפרש כולי עלמא לא פליגי דהכין דינא:
צד. תנו רבנן הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בחזקה. וקימא לן כרבי. ואף רבי לא אמר אלא לברר, אבל היכא דלא אתברר דמזוייף הוא אע"ג דלא אשכח סהדי לקיומיה חוזר ונידון בחזקה כדבענן למימר קמן:
צה. איבעיא לן במאי קא מיפלגי כי אתא רב דימי אמר באותיות נקנות במסירה קא מפלגי. כגון דהאי שטרא דנקיט האי מחזיק לאו שטרא דזבין ליה בעלים לדידיה אי נמי דיהבי ליה במתנה הוא, אלא שטרא דהוה זבינא ליה האי ארעא לבעלים הראשונים היא דנקיט ליה האי מחזיק בידיה, וקא טעין דאקנייה נהליה מארי ארעא במסירה גרידתא. רבי סבר אותיות נקנות במסירה, וכיון דקנייה לזכותא דשטרא במסירה קניה לארעא דהא זבנתא דכתיבא בשטרא, ואמטול הכי נדון בשטר ול"צ חזקה. ורשב"ג סבר אין אותיות נקנות במסירה, ושטרא כיון דלא אקנייה נהליה בכתיבה ומסירה כמאן דליתיה דמי וצריך עידי חזקה.
אמרי התם זוזי הוא דמסיק ביה כו'. ולעולם אתו גבי לוה לידע דילמא פייסיה בזוזי ואף על פי שרואים הטירפא בידו מבית דין אומרים שמא לוה מעות אחר מכאן ופרע אותו כדי להעמיד המקח בידינו. הראב"ד ז"ל.
ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעתא אזל זבנה שלא באחריות. כלומר קבל עליה לוקח דלית ליה אחריות על המוכר אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה מציא אמרה לך לתקוני שדרתיך כו' זיל זבנה מיניה דמוכר שלא באחריות כמה דקבלית אנפשך והדר זבנה לה באחריות. ומסתברא לן דאי אתני מוכר עליה דלוקח בצידן זביני דבלא אחריות הוא דמזבין לה ניהליה דמצי שליח אמר לה אנא בהדין תנאה הוא דזבנה ניהלי מוכר אי ניחא לך לקבולי הדין זביני בהאי תנאה לחיי ואי לא שקול זוזך ואסתלק מהאי ארעא ואנא מקביל לה לנפשאי בהדין תנאה.
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו כו'. ואמר (רבא) רבה באותיות נקנות במסירה קמפלגי רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות נקנות במסירה וכיון דקנה ליה נותן להאי שטרא קנה ליה ממילא ההוא זכותא דהוה ביה למקבל המתנה ואסתלק ליה מקבל מינה וממילא הדרא לה מתנה למרה. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה. ממילא שמעת דאין הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דהא איפסיקא בפרק הספינה דאין אותיות נקנות במסירה. הא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו נראים הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר אלא בשטר שאין בו קנין כגון כתב לו שדי נתונה לך ובשטר מקח וממכר נמי כגון שכתב לו אני פלוני קבלתי ממך כך וכך והרי שדי מכורה לך בהם וקבלתי על עצמי האחריות וחתמו העדים על השטר ונתנו לו בפני העדים דהויא לה קנייתו לאותה מתנה או לאותה מכירה בגוף השטר ולפיכך אמר רבן שמעון בן גמליאל שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו והוא הדין למכירה הואיל ובגוף השטר הוא שקנאו המקבל או הלוקח מעיקרא אבל שטר שיש בו קנין כיון שבאותו קנין הוא שקנאה לאותה מתנה או לאותה מכירה מעיקרא והשטר לראיה בעלמא הוא ליכא למימר הכי ובהא לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו שהרי לא קנאה מעיקרא בגוף השטר כדי שתחזור לבעליה בחזרת השטר וכך הדעת נוטה. ואף על גב דהא דרבן שמעון בן גמליאל ליתא ראינו לברר דבר זה לפרושי טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל. ועוד למדנו מינה דהיכא דהחזיר לו את השטר והקנה אותו לו בכתיבה ומסירה דודאי קנה השטר שלא חזרה המתנה והמכירה לבעליה אלא כשהיה השטר שטר שאין בו קנין שנמצא קנייתו לאותה מתנה ולאותה המכירה מעיקרא בגוף השטר אבל שטר שיש בו קנין שהקנייה באותו קנין היתה והשטר לראייה בעלמא אף על פי שהחזיר לו השטר והקנה אותו לו בכתיבה ומסירה אף על פי שקנה גוף השטר באותה כתיבה ומסירה לא חזרה המתנה והמכירה בכך וכשאתה מדקדק לשון והחזיר לו את השטר אתה רואה שבשטר שכתבו המוכר או הנותן ונתנו לו עסקינן אבל שטר שיש בו קנין שהקנאה באותה קנין היתה והמקבל או הלוקח הוא שכתב בשטר לעצמו להיות לו ראיה באותה קנין ליכא למימר בכי הא והחזיר לו את השטר שהרי לא נתנו לו הנותן או המוכר כדי שיכתבו בו לשון החזרה והדבר צריך תלמוד ועיין הרא"ם ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו עיין שם. והרמב"ן ז"ל שם חולק עיין בחדושיו.
אלא הכא באותיות נקנות במסירה קמפלגי רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות נקנות במסירה וכשהחזיר לו את השטר ואמר לו קנה שטר זה וכל כחי וזכותי שבו קנה את השטר ואת השדה ואין צריך שטר אחר ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה ומהאי טעמא נמי פליגי בשתי שטרות ברישא דרבן שמעון בן גמליאל סבר אין כותבים לו שטר אחר כלל שמא החזיר לו שטר המכר והקנה אותו לו עם כל זכות שבו ואם נכתב לו שטר מכר אחר יאמר אותו השטר שבידו לא בא לעולם לידי ובזה השטר קניתי אותו ותנא קמא סבר אין אותיות נקנות במסירה הילכך ליכא למיחש שאפילו הכי היה כן לא קנאו המוכר הראשון ואם תשאל לתנא קמא ליחוש שמא מסר לו שטר המכר והקנה לו אותה שדה אגב קרקע אחר כדשמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו'. אי נמי כתב ומסר ואבד ממנו שטר כתיבה אי נמי החזיר לו שטר המכר והקנה לו השדה בקנין. וכל אלה דברי רוח כי מאחר שהעדים מעידים שזה קנה את השדה אפילו יבא המוכר ויטעון כל אלו הטענות לא נשמע לו עד שיברר טענותיה והכא אין לו ראיה כלל אלא חזרת שטר המכר וזו אינה ראיה שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואפילו יש עדים שמסרו לו לשם מכר. הראב"ד ז"ל.
בי אתא רב דימי אמר באותיות נקנות במסירה קא מפלגי. פירוש כגון שהיתה שדה זו לשמעון והקנה אותה לראובן בשטר ואחר כך החזיק ראובן את השטר לשמעון והקנה אותו לו במסירה והחזיק בה שמעון ועכשיו אמר לו ראובן מאי בעית בהאי ארעא והלא שלי היא השיבו שמעון ואמר לו אתה החזרת לי את השטר וחזרה השדה לרשותי בכך והרי החזקתי בה ובזאת אמר רבי נדון בשטר ואינו צריך לידון בחזקה שהרי בחזרת השטר אליו חזרה מתנתו וקנה השדה בכך ואינו צריך לחזקה ורבן שמעון בן גמליאל סבר אין אותיות נקנות במסירה וכשהחזיר אליו השטר לא חזרה המתנה לרשותו בכך הילכך אין נדון באותו שטר אלא אם יש עמו חזקה לידון בה וקנה השדה באותה חזקה ואם לאו אותו שטר אין מועיל לו כלום שאין אותיות נקנות במסירה. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה