תוספות יום טוב על יומא א
תוספות יום טוב · על יומא · א · >>
שבעת ימים כו'. מפרישין. ולעיל במשנה ו' פ"ב דבכורים תני מנינא לבסוף אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכן הביאו התוספות דבב"ק. ובפרק קמא דר"ה תני מנינא ברישא כמו הכא ובפ"ק דע"ג ובפ"ק דקדושין תני מנינא לבסוף:
מביתו. פי' הרמב"ם מאשתו כדי שלא תמצא נדה. ויהיה הוא טמא ז' ימים. כמ"ש הכתוב בבועל נדה, (ויקרא טו כד) ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים ע"כ. [וכ"כ הר"ב ברפ"ג דפרה] וה"פ שלא תמצא אחר ביאה ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה דאטו ברשיעי עסקינן שיבא על ספק נדה. וחיישינן שמא ימצא בתוך כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה"ג אף לת"ק דמשנה ג' פ"ב דנדה מטמאה את בועלה. גמרא:
שמא יארע בו פסול. פי' הר"ב קרי. ועיין מ"ש בריש דמאי בס"ד:
אם כן אין לדבר סוף. אבל בטומאה כ"ג זריז הוא [ונשמר] מהטומאה ולא מתקינין לו כהן אחר אלא משום דכי עבדי' ליה צרה כ"ש דמזריז טפי. גמרא [י"ג.]:
ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. פירוש הטבת שתי נרות. אבל הטבת חמש נרות קודמין לקטרת. שכן במשנה ג' דפרק דלקמן, וכן בפ"ג דתמיד, דפייס דמי מדשן המנורה קודם לפייס דקטורת אלא התם בחמש נרות, והכא בשתי נרות. גמרא. והכי פסק הרמב"ם בפ' ו' מהלכות תמידין ודלא כמתני' דרפ"ו דתמיד דשנוי הטבת שתי נרות קודם לקטורת דהתם אבא שאול והכא רבנן. והא דלא תנן הכא הטבת חמש נרות משום דלא הויין בכ"ג כ"פ התוס' ועיין לקמן פ"ב משנה ב' ועיין פ"ג דתמיד:
ומקריב את הראש ואת הרגל. נקט האיברים הראשונים בהעלאה. כבפרק דלקמן משנה ג' וה"ה לכולהו. [וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות עי"כ ומקריב אברי התמיד על המזבח] ועיין במשנה ג' פ"ז דתמיד:
[אם רצה להקריב כו'. עיין משנה ג' פ"ו דתמיד]:
ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים. אבל שעירים לא דכיון דעל חטא דישראל קאתו חלשא דעתיה. ופר דעל חטא דידיה ודאחיו הכהנים קאתי אי איכא איניש בכהנים דאית ביה מלתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה. גמרא:
מביא את השינה. ועיין מ"ו:
והעלוהו לעליית בית אבטינס. פי' הר"ב ללמדו חפינת הקטורת שזו עבודה קשה כו'. עיין במשנה ב' פ"א דמנחות ובהל' עבודת יוה"כ פ"ג. [עוד עיין על לשכה זו בסוף מסכת מדות]:
והשביעוהו פי' הר"ב שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת כו'. שבאותה שעה, לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר (ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. הרמב"ם:
ואתה שלוחנו ושליח ב"ד. מפרש בגמ' דהכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב"ד. ולא שהוא שלוחם ושליח ב"ד לענין עבודה דקי"ל דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן כמ"ש במשנה ג' פ"ד דנדרים בס"ד:
והן פורשין ובוכין. פי' הר"ב דאמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו. פירש"י דכתיב (שמות ד א) והן לא יאמינו לי וגו'. וכתיב (שם ד ו) והנה ידו מצורעת כשלג. ופירוש כשרים מי שמעשיו סתומין ושמא אין בלבו כלום. הרמב"ם:
באצבע צרדה. פי' הר"ב אצבע הסמוכה לאגודל וכו' וכפירש"י. וכתבו התוס' בפ"ג דמנחות דף ל"ה וז"ל הדבר ידוע שא"א להשמיע קול אלא כשמכה באמצעי וכן הוא בילמדנו בסוף פ' בא ושעור רצועה של יד עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעי. ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזהו אצבע צרדה. זו אצבע גדולה של ימין. וכן יסד הקליר בפרשת שקלים ע"כ. ותוספתא זו היא בפירקין דהכא גם הרמב"ם פי' אצבע אמצעי. ומה שהכריח לרש"י לפרש אצבע הסמוכה לאגודל משום דהכי איתא בגמרא מאי צרדה צרתא דדא מאי היא גודל. והבין דה"פ למאי היא צרה. ומשני לגודל. ול"נ ע"פ המפרשים ז"ל דה"פ. צרתא דדא דצרדה היא אותו אצבע הארוך ונקרא כן לפי שהיא צרה לאחרת ר"ל שאצלה הסמוכה גם לגודל והיינו צרה דדא. ולפי שלא שייך לומר שהאחת צרה לחברתה אלא בערך ג' שמשתתפין עמו דוגמתו שתי נשים שהם צרות זו לזו בערך בעליהן שמשתתפין עמו. וזה ששאל מאי היא, כלומר מאי צרה שייך. ומשני גודל הוא השלישי שמשתתפין עמו לפי שהסמוכה אל הגודל משתתפת יותר שהיא מצרנית יותר. הלכך קורא להארוך צרדה. שהיא צרה לאצבע הסמוכה כאילו הסמוכה היא עקרת הבית. והארוך הצרה בהתכנס אחריה[1]:
והפג. וריחו לא נמר (ירמיה מח יא) מתרגמינן וריחיה לא פג. רש"י פ"ג משנה ה'. [ולשון הרמב"ם בפירושו שתעמוד שעה אחת ובחבורו פ"א מהלכות תמידין כתב עמוד והצטנן מעט כו']:
מאשמורה הראשונה. מפורש בריש מסכת ברכות:
[מלאה מישראל. פירש הר"ב המביאים קרבנותיהם כו'. עיין במשנה ד' פרק ב' דביצה]:
משנה יומא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
- ^ כ"ה בתוי"ט דפוס פראג ודפוס קראקא והבית דוד תקן צרה בהתכנס תחתיה.