משנה יומא א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק א · משנה א | >>
שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו א ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול.
רבי יהודה אומר, אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו - ביתו, זו אשתו.
אמרו לו, אם כן, אין לדבר סוףב.
שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים,
- מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין.
- וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (וַיִּקְרָא טז, יז): "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ";
- "בֵּיתוֹ", זוֹ אִשְׁתּוֹ.
- אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:
שבעת ימים - קודם ליום הכיפורים,
- מפרישין כוהן גדול, מביתו - ללשכת פלהדרין.
- ומתקינין לו כוהן אחר - תחתיו,
- שמא יארע בו פסול.
- רבי יהודה אומר:
- אף אישה אחרת - מתקינין לו,
- שמא תמות אשתו,
- שנאמר: "וכיפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז ו ויקרא טז יא ויקרא טז יז),
- ביתו - היא אשתו.
- אמרו חכמים:
- אם כן - אין לדבר סוף.
אמר ה' יתברך בשבעת ימי המלואים "ומפתח אהל מועד לא תצאו"(ויקרא ח, לג) וגו', ואחר כך אמר "כאשר עשה ביום הזה, צוה ה' לעשות לכפר עליכם"(ויקרא ח, לד), ובאה הקבלה "לעשות" זה מעשה פרה, "לכפר עליכם" זה מעשה יום הכפורים.
לפיכך כהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים מפרישין אותו שבעת ימים, ומפרישין אותו מאשתו כדי שלא תמצא נדה ויהיה הוא טמא שבעת ימים, כמו שאמר הכתוב בבועל נדה "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים"(ויקרא טו, כד).
וחכמים אומרים, טומאה שכיחא מיתה לא שכיחא, ואם תחוש למיתה אין לדבר סוף, לפי שאנו אומרים שמא תמות זאת השניה וכן השלישית וכן הרביעית. ועניין באמרם "מיתה לא שכיחא", רוצה לומר שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת אלא לעתים רחוקים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
שבעת ימים - מפרישין כהן גדול. שכל עבודות יום הכפורים אין כשרות אלא בו, [יומא לב. ובכ"מ] שנאמר גבי יום הכיפורים (ויקרא טז) וכפר הכהן אשר ימשח אותו. והפרשה זו, נפקא לן מדכתיב בשבעת ימי המלואים (שם ח) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, וכתיב בתריה (שם) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יוה"כ. שהכהן השורף את הפרה והכהן העובד ביוה"כ שניהם טעונים הפרשה מביתם שבעת ימים כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המלואים:
ללשכת פלהדרין - פקידי המלך נקראים פלהדרין. ומתוך שהכהנים הגדולים שהיו בבית שני אחר שמעון הצדיק היו נותנים ממון כדי לשמש בכהונה גדולה ומתוך שרשעים היו לא היו משלימין שנתן והיו מתחלפין כל שנים עשר חודש כפקידי המלך שהמלך מחליפן כל שנה, לכך נקראת לשכה זו לשכת פלהדרין:
ומתקינין לו - ומזמינין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו, אם יארע לו קרי או שאר טומאה:
אם כן אין לדבר סוף - אם כן דחיישת למיתה אין לדבר סוף שמא גם זו תמות. אלא לטומאה דשכיחא חיישינן לפיכך מתקינים לו כהן אחר למיתה דלא שכיחא שימות מת בפתע פתאום לא חיישינן הלכך אין מתקינין לו אשה אחרת. והלכה כחכמים:
שבעת ימים כו'. מפרישין. ולעיל במשנה ו' פ"ב דבכורים תני מנינא לבסוף אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכן הביאו התוספות דבב"ק. ובפרק קמא דר"ה תני מנינא ברישא כמו הכא ובפ"ק דע"ג ובפ"ק דקדושין תני מנינא לבסוף:
מביתו. פי' הרמב"ם מאשתו כדי שלא תמצא נדה. ויהיה הוא טמא ז' ימים. כמ"ש הכתוב בבועל נדה, (ויקרא טו כד) ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים ע"כ. [וכ"כ הר"ב ברפ"ג דפרה] וה"פ שלא תמצא אחר ביאה ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה דאטו ברשיעי עסקינן שיבא על ספק נדה. וחיישינן שמא ימצא בתוך כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה"ג אף לת"ק דמשנה ג' פ"ב דנדה מטמאה את בועלה. גמרא:
שמא יארע בו פסול. פי' הר"ב קרי. ועיין מ"ש בריש דמאי בס"ד:
אם כן אין לדבר סוף. אבל בטומאה כ"ג זריז הוא [ונשמר] מהטומאה ולא מתקינין לו כהן אחר אלא משום דכי עבדי' ליה צרה כ"ש דמזריז טפי. גמרא [י"ג.]:
(א) (על המשנה) מביתו. פירש הר"מ מאשתו כדי שלא תמצא נדה ויהיה הוא טמא ז' ימים. כמ"ש ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים. וה"פ שלא תמצא אחר ביאה דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה הדם או אחר כן, ויהיה בתוך כדי שתרד מן המטה ותדיח, דבכה"ג אף לת"ק דמ"ג פ"ב דנדה מטמאה את בועלה. גמרא:
(ב) (על המשנה) אין לדבר סוף. אבל בטומאה, כהן גדול זריז הוא ונשמר מהטומאה ולא מתקינין לו כהן אחר אלא משום דכי עבדינן ליה צרה כ"ש דמזריז טפי גמרא:
ספר מלאכת שלמה מהג"מ שלמה עדני זצ"ל חד מרבנן קשישאי בעה"ק חברון ת"ו תלמיד הג"מ בצלאל אשכנזי זצ"ל. ובעזרת מי שיצר את האדם בחכמה. והוא שוכן עומקא ורומא. נתחיל מסכת יומא.
שבעת ימים וכו': עד סוף סי' ו' ביד פ"א דהלכות עבודת יום הכפורים. וכתבו תוס' ז"ל שבעת ימים קודם יום הכפורים יש מקומות ששונה המנין ברישא כמן בכאן ובבבא קמא ד' אבות נזיקין ובפ"ק דר"ה ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של גויים שלשה ימים ברפ"ק דע"ז ובפ"ק דקדושין האשה נקנית בשלש דרכים ושואלין ודורשין בהלכות החג שלשים יום ע"כ:
מפרישין כ"ג מביתו וכו': ר' יוחנן יליף לה מן המלואים כדפי' ר"ע ז"ל וריש לקיש יליף לה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה דס"ל לריש לקיש דזה היה מעשה אחר עשרת הדברות ויכסהו הענן ששת ימים לא קאי אחר אלא אמשה ויקרא אל משה ביום השביעי אחר שהיה מופרש ששה ימים לקבל הלוחות ואיכא תנא דס"ל נמי הכי ופריך בגמ' והא אנן שבעה תנן ומשני מתני' ר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו כאשר אכתוב בסמוך בס"ד:
מפרישין וכו': תוס' פ' כל היד (נדה דף ט"ו:)
פלהדרין: כך הגירסא בירוש' אבל בערוך הביאו בערך פרהדרין ברי"ש. וכן בגמ' כאן ובהוריות דף י"ג וכן בתוספתא וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל דגם בנוסחת כ"י כתיב ברי"ש. ובגמ' בעינן מביתו למה פורש פי' רש"י ז"ל מאשתו למה פורש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פלהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה ותוס' ז"ל הקשו דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ"מ כהר הבית היתה דאמרי' וכו' ופירשו הם ז"ל למה פורש הוה לן למימר שיפרישוהו למחלה אחת בהר הבית דמחלות לא נתקדשו ומשני תניא א"ר יהודה שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעה ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא כמאן כר' עקיבא דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי רבנן הא אמרי אין נדה מטמאה א"ל רב חסדא אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דר' עקיבא אלא באחר אחר אבל בחד אחר מודו ליה: וביאור ענין זה תבינהו במה שכתבתי בפ' שני דנדה. עוד גרסי' בגמ' א"ר זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי הלכך לא בעי פרישה אלא שבעה ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום וטובל ערב יום הכפורים שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביום הכפורים דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבל זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיום הכפורים למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש אלא לאו ש"מ בועל נדה אינו כנדה והכי איתא נמי בברייתא בהדיא ובגמ' פריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין הפרישהו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו ומשני רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בצבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו רבינא אמר אפי' תימא טומאת המת דחויה היא בצבור פי' שאע"פ שקרבן הצבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה שאפשר להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה אפ"ה טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא: ובפ' כל הפסולין (זבחים דף ל"ג) אמרינן דאביי ורבא תרוייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור:
לשכת פלהדרין: מתחלה כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קורין אותה לשכת בולווטין כלומר שרים:
ומתקנין לו כהן אחר וכו': בגמ' דייקי' מדקתני מתקינין ולא קתני מפרישין ואע"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני ש"מ פרישה לא מעכבא בה עבודה לדורות:
שמא יארע בו פסול: גמ' פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר פי' שיעשה הוא תמיד של שחר בשמנה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בד' בגדים ובמה הוא ניכר שהוא כ"ג מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכ"ג ומשני רב פפא במסקנא עבודתו ביום הכפורים מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתם מחנכתן הכא נמי עבודתו מחנכתו להיות כ"ג כיון שאינה כשרה אלא בכהן גדול:
רי"א: פ' הישן (סוכה דף כ"ד):
אף אשה אחרת מתקנין לו וכו': בגמ' פריך ומי סגי ליה בתקנה פי' בהזמנה לחודה והא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו הוא ואע"ג דקדיש לה כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ואי דכניס לה א"כ ה"ל שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ואי דמגרש לה א"כ הדרא קושיא לדוכתה שמא תמות ומסיק דמגרש להו לתרוייהו ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שלא תמות חברתיך ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שאכנס אבי לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא דמתה גיטא למפרע:
א"ל חכמים א"כ אין לדבר סוף: ור' יהודה סבר למיתה דחדא חיישי' דתרתי לא חיישי' ורבנן סברי אי איכא למיחש אפי' למיתה דתרי חיישי משום דמיתה אינה מסורה בידנו אבל בטומאה ליכא למיחש דכהן גדול זריז הוא ונשמר מן הטומאה וכיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דבפ"ד אחין משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישי' לתרי לא חיישי' וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישי' לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישי' למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ"ד אחין דילמא אדמייבם חד מיית אידך מ"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת א"נ התם חששא בעלמא הוא משום בטול מצות יבמין דליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלויה בזה ניחוש אפי' לתרתי ותלת ואפי' לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הילכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא ע"כ. ובירוש' מהו אין לדבר סוף שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת א"ר מנא עד דאת מקשי לה על דר' יהודה קשייתה על דרבנן שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר קרי מצוי מיתה אינה מצויה גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי והא אשכחנא דר' יהודה אמר מיתה מצויה הדא הוא דתנינן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו תמן בפ' כל הגט תנינן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אמר מיתה מצויה תמן ביחיד וכאן בצבור חומר הוא בצבור והא אשכחנא דר' יהודא מחמיר ביחיד דתניא א"ר יהודה לא היה שופר של קנין בירושלם מפני התערובות שמא תמות אחת מהן ונמצא דמי חטאות מתות מעורבות בקרבן ע"כ ונראה שלא חשש לתרץ על זו הקושיא דיש לחלק בין אדם דאית ליה מזלא לעופות כדאמרי' בכמה דוכתי בבבלי ומ"מ דקדקתי בירושלמי דגיטין על זו המשנה ואינו מקשה שם כלל רק בפ' מי שאחזו על משנת מה היא באותן הימים ור' יהודה אומר וכו' התם רמי דר' יהודה דהתם אדר' יהודה דהכא ומשני. ועיין בספר קרבן אהרן פ"ח דפרשת אחרי מות:
יכין
מביתו: ר"ל מביתו ומאשתו. דז' ימים לילה ויום צריך שיהיה הכה"ג סמוך מאד למקדש קודם שיעבוד ביו"כ, מגזירת הכתוב, שצריך שיהי' דינו כבמלואים שהופרשו הכהנים שם כן. וגם לא הביאו אשתו לשם דשמא אחר שיבעלנה, תוך כדי שתרד מהמטה ותדיח פניה של מטה, תמצא נדה, ויטמא ז' ימים, והרי כל עבודת יו"כ אינן כשירות אלא בו. ובש"ס (דף ח.) אמרינן שהזו עליו בג' וז' ושם (דף יב:) אמרינן דהזו עליו לעת ערב לאחר שעשה עבודת היום [כמ"ב] ואח"כ טבל בהע"ש דאל"כ הרי נטמא מדנשא מי חטאת שלא לצורך והרי אין חכמים רשאין לעקור דין תורה רק בשב ואל תעשה (יבמות פט, ב):
ללשכת פלהדרין: חדר פקידי המלך והוא לשכת כה"ג בעזרה. ונקראת כך, מדהיו הכהנים גדולים שבבית שני רובן רשעים, ולא השלימו שנתן, ומתחלפין כל שנה כפקידי המלך שמתחלפין כדי שלא יהי' להן הכרה עם פורעי המס. ולהכי קראוה כך להזכיר לכל כה"ג באותו זמן ענין זה אולי יזהר. מלבד שבל"ז באמת מפקידי המלך היו כלקמן סי' ט"ז, והיתה הלשכה בנוי'. בקודש ופתוחה לחול, שאז היא חול גמור [כדמוכח זבחים נ"ו נ"ל] דאל"כ אין ישיבה בעזרה וכ"ש שינה ובעילה [וכך כתב ג"כ רתוי"ט פ"ה דמדות משנה ד' ד"ה אבא שאול בסוף דבריו שם]:
ומתקינין לו כהן אחר תחתיו: מזמנין אותו, אבל אין מפרישין לאותו אחר, דהפרשה לא מעכבה:
שמא יארע בו פסול: שיתטמא:
אמרו לו אם כן אין לדבר סוף: שמא גם זו תמות. ודוקא למיתה לא חיישי', אבל לטומאה חיישי', כי היכא דלזדריז כה"ג טפי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רבינו אשר |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי