תוספות יום טוב על יומא ב

<< · תוספות יום טוב · על יומא · ב · >>

משנה א

בראשונה כל מי שרוצה כו'. דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע"ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא:

כל מי כו'. פירש הר"ב כל כהן שהוא מאותו בית אב. שהמשמר נחלק לז' בתי אבות כדמפורש במשנה ו' פ"ב דתענית:

ואם היו שניהם שוים הממונה אמר להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל והוא הפייס בין כולם כמ"ש הר"ב וכן פירש רש"י ופירשו כן לפי שא"א לעשות פייס באצבעות בין שנים בלבד שאם יהיה הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במי יסיים ומה גורל שייך בכך:

הצביעו. כתב הר"ב ונוטל המצנפת מראשו של אחד מהם. הכי תניא בברייתא דף כ"ה. [ועיין סוף פ"ז] ולכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו. וכן דעת התוס' שכתבו בד"ה והא בעינן כו' דמשום כך לא היה הפייס בעזרה עצמה (כדאיתא התם בברייתא) דגנאי היה לזה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמיד כתב והממונה נוטל כו' ומחזירה. משמע דמיד החזירה. וע"י הנטילה ידעי מי הוא שממנו מתחילין. ומ"ש הר"ב והממונה מוצא מפיו סך ומנין כו' וכ"כ רש"י משמע דנטילת המצנפת ואמירת הסך על ידי ממונה אחד נעשית ויותר נראה דעת הרמב"ם שכתב ומסכימין על המנין כו' ולא כתב הממונה אלא גבי נטילה. וכמ"ש כ"מ בשם ריטב"א שכתב בשם התוס' שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת. ע"כ. ומי הוא הממונה עיין ר"פ דלקמן:

[ואין מוציאין אגודל במקדש. פי' הר"ב מפני הרמאים כשיקרב המנין לכלות כו'. וכ"כ רש"י ז"ל ולכאורה אין נראה שיהיה כ"כ רוחק בין אגודל והאצבע כרוחק בין שני אצבעות של שני בני אדם. ונ"ל שהיו עומדים צפופים כדתנן במשנה ה' פ"ה דאבות והיו דחוקים כל כך זה אצל זה עד שנמצאו אצבעות של כולם סמוכים ביותר ויהיה א"כ נראה כן כהוצאת אצבע ואגודל כדפירש רש"י והר"ב. אבל הרמב"ם פירש מפני הרמאים וז"ל ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו. ושמא יפשוט אותו כשיקריב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. ולשונו פ"ד מהלכות תמידין מפני הרמאים שהגודל קצר וטח להוציאו ולכפותו]:

משנה ב

בפייס. עיין משנה ב' פרק כ"ג ממסכת שבת:

ארבע פייסות היו שם. נראה לפרש שהיו שם בכל יום ויום חוץ מיום הכפורים. שהרי פי' הר"ב [בראש] וסוף פרק דלעיל שכל עבודות יוה"כ אין כשרות אלא בכהן גדול. וברייתא היא בהוריות דף י"ב. ומייתי לה נמי במכילתין פ"ג דף ל"ב וכן מיוסד בסליחה דמוסף יום כפור. מתחלת איך אשא ראש וכו' ובטלו הפייסות בצום המובחר אבל בפיוט העבודה הזכיר כל הד' פייסות על סדרן. וז"ל בעל המאור והוי יודע כי בעלי הקרובות שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבע פייסות טעו כולן במשנתינו ולא הבינו כי הפייסות החשובין במשנתינו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים. לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול. ע"כ. אבל הרמב"ן השיגו בספר מלחמות ה' וכתב שא"א שיטעו כל רבותינו בעלי הקרובות. ועוד דא"כ זה הפרק אין בו דבר מסדר היום. ועוד היאך שנו אותם סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מיום הכפורים והעלה שהיו כל הד' פייסות אף ביום הכפורים ואמר שתרומת הדשן לא היתה בכ"ג. וז"ש בסוף פרק דלעיל [כ:] משום חולשא דכהן גדול כו' ה"פ מתוך שהעבודות המוטלות על כ"ג מרובות תרמינן מחצות כדי שכשיאיר פני המזרח יכול מיד לעבוד עבודותיו ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה. (וכן פירש ריב"א בתוספות דף כ"א) ופייס השני היה לדשון מזבח הפנימי והמנורה. וכ"כ בפיוט העבודה עוד יפיסו לדשון פנימי ומנורה. אבל שחיטת התמיד וזריקתו בכהן גדול היה. ופייס הג' לקטורת. רוצה לומר למי שיזכה במחתה. וגם היא מעשרת כדאיתא בירושלמי שני כהנים מתברכים בכל יום. וזה ששנינו בריש פרק ה' נטל המחתה בימינו היינו בקטרת שלפני ולפנים. אבל שעל מזבח הזהב הרי הוא כקטרת של כל ימות השנה וכן הוא בתוספתא ואע"פ שלא פייסו במחתה בשאר הימים (כדפירש הר"ב במשנה ה' פ"ה דתמיד) מכל מקום בזה היום פייסו. ופייס הד' להעלאת אברים דאמש כגון שחל יוה"כ לאחר השבת. וכמ"ד (במשנה סוף פט"ו דשבת) דחלבי שבת קרבים ביוה"כ. ונמצינו למדין שכל זה הפרק בסדר יום הכפורים נשנה שאף בו ביום היו ארבע פייסות אלו. אלא שכלל בהן אף הפייסות של שאר ימות השנה. לפי שרצה לפרש כל הפייסות שמאחר שהוא מפרש והולך לקמן בשאר הפרקים כל עבודה שכהן גדול עובד בו ביום מאלינו נמצינו למדין איזה מהן ביוה"כ ואיזה מהן בשאר הימים. עכ"ד. ולפי שאין הלכה כר' ישמעאל דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ. אלא כרבי עקיבא דס"ל דאין קרבין דהלכה כר"ע מחברו כמ"ש המפרשים וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות תמידין לכך נ"ל ליישב בדרך אחר. דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכהן גדול והכ"ג זרקן ומעלן למערכה וכדתנן בסוף תמיד נשחט שכך דרכו של כהן גדול בכל יום כשרוצה להעלות האברים. וכך היו עושין גם ביוה"כ משום כבודו וגדולתו. ודעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבודת יוה"כ שהיו פייסות. אבל יראה מלשונו דלתרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי בלבד היה. ועוד שכתב בפ"ב בכל יום מי שזכה במחתה וכו' והיום חותה כ"ג במחתה של זהב. ובה נכנס להיכל. הרי דס"ל דאפילו קטרת דהיכל היה המחתה ביד כהן גדול עצמו דלא כהרמב"ן. ולטעמיה אזיל דס"ל דהטבת נרות דשחר שמדליקין המנורה וכמ"ש הרב בשמו בסוף פ"ג דתמיד. וא"כ היה דוקא בכ"ג. וממילא שאר הפייסות נמי לא היו. ותנא קא חשיב לכולהו משום שאר ימות השנה כן נראה לי דעתו ז"ל. אע"פ שיש לדחוק ולומר דס"ל דדשון המנורה היה בפייס ע"י כהן הדיוט וההדלקה עצמה בכ"ג. מ"מ נראה שדעתו כמ"ש:

משנה ג

מי שוחט כו'. עיין בפי' הר"ב רפ"ג דתמיד:

הראש והרגל. פירש הר"ב דסבר הטוב והיפה קרב תחלה כלומר גודל האברים כדאיתא בגמרא [כ"ה:] [וברש"י]. ואיתא נמי [שם] דמקראי ילפינן דראש קדים. דכתיב (ויקרא א יב) את ראשו ואת פדרו וערך. ומשום דרישא נפישא ביה עצמות. קרבה רגל בהדיה ואין בשום אבר כל כך בשר עמו כרגל. כ"פ [המפרש] בתמיד פ"ד:

[והגרה. כתב הר"ב ובו מחוברין קנה הריאה עם הכבד. וכ"כ ג"כ בפ"ג דתמיד. ולא דק דבהדיא תנן בפ"ד דתמיד דכבד היתה קריבה עם דופן הימנית]:

והחביתין. פי' הר"ב מנחתו של כ"ג וכו'. שנאמר מחציתה וגו' וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרויה חביתין רש"י ורמב"ם [ודאפסיק] ביה בין סולת ליין, עיין בפירוש הר"ב ספ"ד דתמיד]:

דרך הלוכו היה קרב. וכתבם הר"ב כדרך ששנו בברייתא והקרבים לא שנאום. דלפי שאין להם תנועה מעצמם מודה בן עזאי דקרבים באחרונה:

משנה ד

חדשים לקטרת. כתב הר"ב שמעשרת דכתיב ישימו קטורה וגו' ברך ה' חילו. ואע"ג דבההוא קרא גופא כתיב נמי וכליל על מזבחך שהוא עולה מסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא כתיב. דאל"כ נמצאו הכל עשירים דעולה שכיחי טובא דנודרין ונודבין. גמרא. [ועיין במנחות פ"ד משנה ד']:

מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח. מ"ש הר"ב שהיו נותנים מתחלה מחצי כבש ולמטה במזרח. עיין מ"ש בזה בסוף שקלים. ומ"ש שהיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך הכי איתא בגמרא [דף כו:] ובמ"ב איתא לההיא קרא דבבית אלהים וגו' כמ"ש הר"ב שם משום דהתם לא שייך רוב עם דכולהו אתו בכל פייס אבל הכא דזמנא אחריתא אתו לעבודה אחת שייך רוב עם. [אי נמי הא דברוב עם אעיקר העבודה קאי. דלהכי מחלקים העבודה ולא קאי אפייס]:

משנה ה

[בחג ביד אחד צלוחית של מים. עיין לקמן]:

ושנים בידם שני גזירי עצים. וכתב הר"ב דבשחר כתיב ובער דמשמע חד [כהן]. ובגמרא דריש פרקין [כב.] דמי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדר המערכה ובשני גזרי עצים. כי היכי דאתו לפייס. [וכתב הכ"מ פ"ד מהלכות תמיד בשם הריטב"א דמי שזכה בבקר אומר בערב לחברו זכה עמי בעץ שני:

ושנים בידם ב' בזיכי לבונה. וכתב הכ"מ פ"ד מהלכות תמידין בשם הריטב"א דהעומד אחר י"ג כהנים הי"ד זוכה בבזך אחד. והט"ו זוכה בבזך השני. ע"כ וכן נ"ל בצלוחית של מים דלעיל ודלקמן]:

ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים. דאין מנסכין בחג אלא בשל שחר כדפי' הר"ב רפ"ד דסוכה. והלכך לא משכחת לה בחול בתמיד של בין הערבים. גמרא:

משנה ו

הקרבים והסלת והיין בשנים שנים. דכבש בן שנה ואיל בן שתי שנים כדתנן במשנה ג' פ"ק דפרה. והיין בכבש רביעית ההין ובאיל שלישית ההין ככתוב בפ' שלח לך:

משנה ז

והרגל בשנים וכו'. לא שהיו מחלקים האבר לשנים דהא כתיב (ויקרא א ו) אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבין אותה שני כהנים וג'. הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשה הקרבנות:

העוקץ והרגל וכו'. וכתבו התוס' ק"ל דהכא לא חשיב לא כדרך הלוכו ולא כדרך נתוחו, ולא כדרך עלויו, ולא כדרך הפשטו. ואיני יודע איזה דרך תפס לו. ונ"ל דמשום דמבעי ליה למתני הראש והרגל ברישא. וקתני בהו הרגל בשנים נקיט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דגבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי להו בחד כהן, תנא נמי הגרה שהוא בשלשה. וכיון דבעי למתני הגרה, תני בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה. והדר תני הנך דלית לכל חד וחד, אלא חד כהן. וקתני להו בסידרא דרישא שתי ידות ושתי דפנות. עכ"ל. אבל לשון הרמב"ם בפרק הנזכר הראשון מוליך את הראש. והב' והג' מוליכין הרגל של ימין. והד' והה' מוליכין את העוקץ וכו' הרי שסובר שכסדר שהן שנויין שכך היו מוליכין בזה אחר זה:

[אם רצה כו'. פירש הר"ב כהן יחידי כו' ובלא פייס. וכן פירש"י. וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי. ושיבאו על ידי כן לידי סכנה]:

משנה יומא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב