עיקר תוי"ט על יומא ב
משנה יומא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) כל מי כו' דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע"ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו וקאתו לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא:
(ב) (על הברטנורא) שהמשמר נחלק לז' בתי אבות:
(ג) (על המשנה) אומר להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל בין כולם:
(ד) (על הברטנורא) לכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו, ודעת הר"מ דמחזירה. וע"י הנטילה ידע מי הוא שממנו מתחילין:
(ה) (על הברטנורא) משמע דנטילת המצנפת ואמירת הסך ע"י ממונה אחד נעשית. וי"ל שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת:
(ו) (על המשנה) היו שם. נראה לפרש שהיו בכל יום ויום חוץ מיר'כ שהרי כל עבודת יר'כ אין כשרות אלא בכה"ג וכן מיוסד בסליחה בטלו הפייסות בצום המובחר. אבל בפייט העבודה הזכיר כל הד' פייסות על סדרן. והשיג בזה הבעל המאור. והרמב"ן מיישב ומונה מקצת מכל עבודה שצריכין לפייס. עתוי"ט:
(ז) (על המשנה) וחביתין. פירש הר"ב מנחתו של כהן גדול שנאמר מחציתה וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרויה חביתין. רש"י:
(ח) (על הברטנורא) כלומר גדול האברים ואיתא נמי דמקרא ילפינן דראש קודם דכתיב את ראשו ואת פדרו וערך:
(ט) (על הברטנורא) והקרבים לא שנאום. דלפי שאין להם תנועה מעצמם מודה בן עזאי דקרבים באחרונה:
(י) (על הברטנורא) ואף על גב דבההוא קרא כתיב נמי וכליל על מזבחך שהוא עולה מסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב. דאם לא כן נמצאו הכל עשירים דעולה שכיחי טובא דנודרים ונודבין. גמרא:
(יא) (על המשנה) בזיכי לבונה. והעומד אחר שלשה עשר כהנים הארבעה עשר זוכה בבזך האחד והט"ו בשני. ריטב"א. וכן נ"ל בצלוחית של מים דלעיל ודלקמן. תוי"ט:
(יב) (על המשנה) ביד אחד. דאין מנסכין בחג אלא בשל שחר והלכך לא משכחת לה בחול בתמיד של בין הערבים. גמרא:
(יג) (על המשנה) הקרבים כו'. דכבש בן שנה ואיל בן שתי שנים. והיין בכבש רביעית ההין. ובאיל שלישית ההין ככתוב בפרשת שלח לך:
(יד) (על המשנה) והרגל בשנים. לא שהיו מחלקים האברים לשנים דהא כתיב אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבים אותה שני כהנים וגו'. הר"מ:
(טו) (על הברטנורא) וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי ושיבאו על ידי כן לידי סכנה. תוי"ט. והת"ח מתרץ ונראה לי דהבעלים היו בוררים באיזה כהן שירצה דאדם רשאי לעשות בשלו מה שירצה ולא שייך דאתי לאנצויי רק בקרבנות צבור: