משנה יומא ב ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ב · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

פר קרב בעשרים וארבעה, הראש והרגל, הראש באחד, והרגל בשניםיד.

העוקץ והרגל, העוקץ בשנים, והרגל בשנים.

החזה והגרה, החזה באחד, והגרה בשלשה.

שתי ידים בשנים.

שתי דפנות בשנים.

הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה.

במה דברים אמורים? בקרבנות ציבור; אבל בקרבן יחיד, אם רצה להקריב, מקריב.

הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

פָּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָרֹאשׁ בְּאֶחָד, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנָיִם.

הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הָעֹקֶץ בִּשְׁנָיִם, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנָיִם.

הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, הֶחָזֶה בְּאֶחָד, וְהַגֵּרָה בִּשְׁלֹשָׁה.

שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁנָיִם.

שְׁתֵּי דְּפָנוֹת בִּשְׁנָיִם.

הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים.

בְּקָרְבָּנוֹת צִבּוּר.

אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב.

הֶפְשֵׁטָן וְנִתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וָאֵלּוּ שָׁוִין.

נוסח הרמב"ם

פר קרב בעשרים וארבעה הראש והרגל הראש באחד והרגל בשנים העוקץ והרגל העוקץ בשנים והרגל בשנים החזה והגרה החזה באחד והגרה בשלשה שתי הידות בשנים ושתי הדפנות בשנים הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה במה דברים אמורים בקרבנות הציבור אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו שווין.

פירוש הרמב"ם

פר קרב בעשרים וארבעה הראש והרגל כו': ענין אם רצה להקריב מקריב היא שהוא יכול להקריב באיזה מנין שירצה פחות מאלו או יתר על אלו. ורוצה באמרו הפשטן וניתוחן של אלו ושל אלו שוין שהן כשרים בזר ומותר בזר לפשוט ולשחוט ולנתח בין קרבנות ציבור בין קרבנות יחיד וכבר קדם לך זה העיקר בפסחים [פ"ה הל' ו] במקום שאמרו מקבלה ואילך מצות כהונה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

במה דברים אמורים - דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פייס:

אם רצה להקריב - כהן יחידי את הכל ובלא פייס טו:

הפשטן ונתוחן - של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרים בזר ואין טעונין כהן:

פירוש תוספות יום טוב

והרגל בשנים וכו'. לא שהיו מחלקים האבר לשנים דהא כתיב (ויקרא א') אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבין אותה שני כהנים וג'. הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשה הקרבנות:

העוקץ והרגל וכו'. וכתבו התוס' ק"ל דהכא לא חשיב לא כדרך הלוכו ולא כדרך נתוחו. ולא כדרך עלויו. ולא כדרך הפשטו. ואיני יודע איזה דרך תפס לו. ונ"ל דמשום דמבעי ליה למתני הראש והרגל ברישא. וקתני בהו הרגל בשנים נקיט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דגבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי להו בחד כהן. תנא נמי הגרה שהוא בשלשה. וכיון דבעי למתני הגרה. תני בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה. והדר תני הנך דלית לכל חד וחד. אלא חד כהן. וקתני להו בסידרא דרישא שתי ידות ושתי דפנות. עכ"ל. אבל לשון הרמב"ם בפרק הנזכר הראשון מוליך את הראש. והב' והג' מוליכין הרגל של ימין. והד' והה' מוליכין את העוקץ וכו' הרי שסובר שכסדר שהן שנויין שכך היו מוליכין בזה אחר זה:

[אם רצה כו' פירש הר"ב כהן יחידי כו' ובלא פייס. וכן פירש"י. וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי. ושיבאו על ידי כן לידי סכנה]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על המשנה) והרגל בשנים. לא שהיו מחלקים האברים לשנים דהא כתיב אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבים אותה שני כהנים וגו'. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי ושיבאו על ידי כן לידי סכנה. תוי"ט. והת"ח מתרץ ונראה לי דהבעלים היו בוררים באיזה כהן שירצה דאדם רשאי לעשות בשלו מה שירצה ולא שייך דאתי לאנצויי רק בקרבנות צבור:


פירושים נוספים