רמב"ם על יומא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על יומא · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח כו': כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן. ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות. ומעשה הפייס שזכר כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפילו לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם. אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים. ומפני זה כשהיו קריבים כהנים רבים אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליכו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין. כיצד יסכימו על דרך הדמיון כשהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמו שירצו מן המנין. אח"כ ישליך כל אחד מהם אצבע ([עי' לח"מ פ"ד מהל' תמידין וסיים דגי' אחרת היה להרמב"ם]) אם הוא חלש או חולה או שתי אצבעות אם הוא בריא. ויתחיל למנות אותן האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שיסכימו עליו בתחילה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקדים לאותה עבודה ולא יחשבו האגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו ושמא יפשוט אותו [או יקפוץ אותו] כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. וע"ז הדרך היו הפייסות הארבעה שהיו במקדש. ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פירשום שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותה שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות הגמרא לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחילת העיון אבל הסברא באותן הדברים הוא מה שספרנו:

משנה ב[עריכה]

מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש כו': הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן כו': אלו הדברים כולם הם בפייס אחד כמו שאדמה לך והוא כי כולם היו כמו שורה אחת או עגולה והיו מסכימין על האדם שיתחיל ממנו המנין ואחר כן היו מסכימין כי אותו שיצא אצלו המנין שיסכימו עליו כמו שבארנו הוא זורק את הדם והסמוך לו שוחט. והסמוך לו מדשן את המזבח. והסמוך לו מדשן את המנורה והסמוך לו מעלה איברים לכבש. ואותו שמעלה איברים לכבש הוא ושמונה בני אדם כמו שעומדים בשורה זכין בתמיד של שחר כל אחד מהם במה שיש לו לשאת ולהעלות על הסדר שאומר. הראשון הוא מעלה הראש והרגל. השני הסמוך לו שתי הידים. השלישי בעוקץ וברגל. הרביעי בחזה ובגרה. החמישי בשתי דפנות. הששי בקרבים. השביעי בסלת. השמיני בחביתין והם חביתי כהן גדול שאמר בהם הש"י [ויקרא ו] זה קרבן אהרן ובניו וגו' ונקראו חביתים לאומרו בהם הש"י [שם] על מחבת בשמן תעשה. ותשיעי ביין. נמצא שהפייס הזה זכין בו שלשה עשר תשעה אותם שמנינו ושוחט וזורק ומדשן מזבח ומדשן מנורה. והזורק הוא מקבל הדם כמו שבארה הגמרא והקדמנו בזה הפייס זורק על שוחט לפי שהזריקה מעולה כיון שהעיקר אצלנו שחיטה כשרה בזרים. והמדשן היה מסיר הדשן והטינופים ומקנח ומנקה כמו שיתבאר בגמרא. וכבר ידעת כי שם האפר דשן. ודרך הלוכו הוא כמו שיתבאר בברייתא הראש והרגל והחזה והגרה שתי ידים ושתי דפנות העוקץ והרגל ותנא קמא חש ליפה ולטוב והקדימו ואיחר הגרוע. ואין הלכה כבן עזאי:

משנה ג[עריכה]

(ראו פירוש רבינו למשנה ב')


משנה ד[עריכה]

הפייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו כו': היו הכהנים מתברכין בהקטרת הקטרת והיו אומרים כל מי שמקטיר קטרת היה מתעשר וממונו מתרבה למאמרו הש"י [דברים לג] ישימו קטורה באפך וכתיב [שם] ברך ה' חילו וגו' ולפיכך כל מי שהקטיר לא היו מניחין אותו להקטיר פעם שניה שישאר זולתו מן הכהנים שלא יקטירו ולא היו אוספים לפיים הקטרת אלא למי שלא הקטיר קטורת מימיו ולפיכך יאמר חדשים לקטורת באו והפיסו:

משנה ה[עריכה]

תמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר כו': אמר השם יתברך [ויקרא א] וערכו עצים על האש ובאה הקבלה כי זה נאמר בתמיד של בין הערבים כי בשל שחר כבר נאמר בו בפירוש [שם ו] ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר:

משנה ו[עריכה]

איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה כו': כמו שבארנו בתמיד של כל יום:

משנה ז[עריכה]

פר קרב בעשרים וארבעה הראש והרגל כו': ענין אם רצה להקריב מקריב היא שהוא יכול להקריב באיזה מנין שירצה פחות מאלו או יתר על אלו. ורוצה באמרו הפשטן וניתוחן של אלו ושל אלו שוין שהן כשרים בזר ומותר בזר לפשוט ולשחוט ולנתח בין קרבנות ציבור בין קרבנות יחיד וכבר קדם לך זה העיקר בפסחים [פ"ה הל' ו] במקום שאמרו מקבלה ואילך מצות כהונה: