מלאכת שלמה על יומא ב
<< · מלאכת שלמה · על יומא · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
בראשונה וכו': פ"ק דתמיד דף כ"ח ובבלי ובירוש' פריך ועבודה זו של תרומות הדשן מ"ט לא תקינו לה פייסא ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחלתן בפייס היתה קודם שאירעה תקלה זו במרוצתם ומשני בבבלי בלשון שני מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו לידי סכנה תקינו ליה רבנן פייסא ואברים ופדרים שהוא כשר כל הלילה ותקינו ליה פייסא כדתנן מי מעלה אברין מן הכבש למזבח אע"ג דאיכא אונס שינה שאני מיגנא ממיקם פי' נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך ליישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה לעבודה ראשונה שהיא תרומת הדשן והדר פרכינן ותקנתא להך גיסא הואי פי' שמפני שאירעה תקלה נתקן להם פייס והא להך גיסא הואי בשביל סדור מערכה ושני גזירי עצים שהתורה הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעי פייס דתניא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים ומשני אמר רב אשי שתי תקנות היו מעיקרא סבור ב"ד לא אתי כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן ולא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים כי היכי דניתו וניפייסו: ובירושלמי תירץ ג"כ כך כיון דתרומת הדשן כשרה כל הלילה דכתיב כל הלילה והרים אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק:
רצין ועולין: כך צ"ל:
וכל הקודם את חברו בד' אמות זכה: וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל נכ"י וירושלמי לתוך ארבע ע"כ. וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל: ובגמ' בעי רב רב פפא ד' אמות שאמרו לגג המזבח נקיט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב או דילמא לסמיכת רצפה תחתונה דמזבח נקיט להו לבר מיסוד וסובב שהוא שש קודם לסמיכת גגו וקאי בתיקו: ובירושלמי מה בתוך ד' אמות לכבש או בתוך ד' אמות למזבח מן מה דתנינן בסמוך מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש הדא אמרה בתיך ד' אמות למזבח ובהדיא תני לה ר' חייא כל הקודם את חברו לתוך ד' אמות למזבח זכה ע"כ: וזה פשוט לו לרב פפא דד' אמות דגבי מזבח תנן ומאי דפשיטא ליה לרב פפא הוא דמיבעיא ליה לירושלמי ומשני לה:
הצביעו: מפני שאסור למנות אנשים מישראל ואפי' לדבר מצוה ובגמ' א"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר:
אין מוציאין גודל במקדש: ואם הוציא אמרי' בברייתא בגמ' דאין מונין לו ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע וביד כולה מתני' ע"ס סימן ד' רפ"ד דהלכות תמידין ומוספין עד סוף סימן ח':
ומה שכתוב שם ביד ואם הוציא שלש מונין לו שלש ר"ל ואם הוציא האצבע שלישי עם האצבע שבצד הגודל אע"פ שאינו רשאי מונין לו אותו האצבע עם האצבע שעמו לאחת אבל אם הוציא הגודל עם האצבע אפי' בדיעבד אין מונין אותו לו אלא מוציאין אותו מביניהם כך נלע"ד מתוך סוגית התלמוד:
משנה ב[עריכה]
מעשה שהיו שנים וכו': בגמ' שם פ"ק דתמיד וְנִשְבֵּרָה כך נקד הר"מ ז"ל הבית ג"כ בשב"א: וי"ס דל"ג מלת ונפל: גרסי' בגמ' ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוין רצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ד' אמות של חברו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד ר' צדוק וכו' ופרכי' הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ד' אמות גבי שפיכות דמים מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי דאפי' ממילא אתי לידי סכנה תקינו רבנן פייסא ובגמ' בעינן אותן הנאספים לפייס מה היו לובשין בגדי חול או בגדי קדש רב נחמן אמר בבגדי חול רב ששת אמר בבגדי קדש ובגמ' מפ' טעמייהו:
ד' פייסות וכו': בגמ' בעינן כשהן מפיסין לעבודה אחת מפיסין כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר שנים עשר עבודות אלא כהנים שמוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי רביעי למנורה וכן כולם או דילמא לכל עבודה ועבודה מפיסין ומסיק ת"ש דתני רי חייא לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו ש"מ: ולשון פייסות הוא לשון פיוס ורצוי שע"י הגורל מתפייס ומתרצה האדם לחברו ואין נותן עיניו במנת חברו או בטובת אברו או במעלת חברו שחושב שהיתה ראויה אליו: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו הנז' ז"ל הַפֵּיָיס בציר"י וכתב שהוא כמו לֵבָב מן לבָבׁות או פַיִס כמו עַיִן מן עֲינָוׁת ע"כ:
משנה ג[עריכה]
הפייס השני: פ"ק ביומא דף נ"ד:
מי שוחט מי זורק: משמע קצת מפי' הרמב"ם ז"ל שהעתיקו כבר ר"ע ז"ל דליכא קפידא אי גרסי' מי זורק מי שוחט: ואמרינן בגמ' דעל כל אלו לא היה רק פייס אחד וכיון שזכה כהן אחד בעבודה אחת כגון שחיטה או כגון זריקה לפי מה שמשמע מפי' הרמב"ם ז"ל שאר שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין אחריו כסדר שהן עומדין סמוכין זה לזה וכדכתבינן כבר לעיל בסמוך אבל שם בפ"ד דהלכות תמידין כתב הרמב"ם ז"ל וזה שיצא בפייס ראשון הוא שוחט תמיד של שחר והשני שעומד בצדו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו ע"כ ואע"ג דשחיטה כשרה בזר תקנו לה פייס כיון שהיא עבודה ראשונה וחביבא להו דילמא אתו לאנצויי עלה:
מי מדשן מזבח הפנימי: פי' הרא"ש ז"ל בפירושו למסכת תמיד לא חשש התנא לשנות העבודות על הסדר דדישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד כדאיתא בסדר מערכה שסידר אביי משמא דגמ' בסדר יומא אלא התחיל הפייס בעבודות דם התמיד ואח"כ הפסיק בהקרבת התמיד ושנה דישון מזבח הפנימי והמנורה:
מי מעלה אברים לכבש: מקבלין היו אותן מן המנתח ומוליכין אותן על הכבש הראש והרגל הימני בכהן אחד ושתי הידים מן הכתפיים בכהן שני העוקץ הוא הגב מן הדפנות ולמטה עם הזנב ורגל שמאלי בכהן שלישי החזה והגרה בכהן רביעי ושתי הדפנות בחמישי הקרביים בששי הסלת עשרון למנחת התמיד בשביעי חביתין חצי עשרון של מנחת כ"ג הקרבה בכל יום עם התמיד בשמיני והיין רביעית ההין לנסכי תמיד בתשיעי עכ"ל ז"ל וביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ד':
העוקץ: פי' בערוך העוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה:
החזה והגרה: הגרה בריש וכן בערוך ופירש שממקום שחותך הראש עד הצלעות נקרא גרה והוא כנגד החזה ע"כ: והראב"ד ז"ל פי' כפי' רש"י שהעתיקו כבר ר"ע ז"ל: וכן מהרי"ק ז"ל בפ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות פי' גרה הוא הצואר ע"ש כי שם הוא מעלה גרה וכן הוא בפי' רש"י ז"ל בגמ' אלא שחסר לשון בדפוס:
ושלשה עשר כהנים זוכין בו: גרסינן ואלו הן שחיטה וזריקה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה הרי ד' בהעלאת אברים לכבש ששה הרי עשרה. הסלת והחביתין והיין הרי י"ג פייסות שהן אחת שכולן נגררין אחר מי שזכה ראשון לעבודה ראשונה שבהם כמו שנכתב בסמוך בס"ד:
והחביתין: מנחתו של כ"ג קרויה חביתין על שם קרא דכתיב על מחבת בשמן תעשה:
אמר בן עזאי לפני ר' עקיבא וכו': ירוש' כיני מתניתא הראש והרגל החזה והגרה ושתי דפנות העוקץ והרגל ע"כ וכמו שפי' ר"ע ז"ל: וכתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל ולפי זה צריך לומר דלת"ק הרגל ימין הוא טוב ויפה מן רגל שמאל ולסברת בן עזאי צ"ל שהבהמה כשהיא רוצה לילך עוקרתה תחלה לרגל ימין דוק ע"כ: ובירוש' א"ר יוחנן טעמא דבן עזאי והקטרת את כל האיל המזבחה כדי שיהא נראה כמהלך ע"ג המזבח הראש והרגל ואת אמר הכין א"ר מנא פשטה ראשה עקרה רגלה ע"כ: ובגמ' בברייתא פליגי תנאי ר' יוסי אומר דרך הפשטו היה קרב ר' עקיבא אומר דרך ניתוחו היה קרב ר' יוסי הגלילי אומר דרך עלויו היה קרב ודכ"כ מיהא ראש קרב ברישא וכדתניא מנין לראש ופדר שקודמין שנאמר את ראשו ואת פדרו וערך ומ"ט סלקא רגל בהדי רישא משום דרישא נפישי ביה עצמות קריבה רגל בהדיה: וכבר כתבתיו בשם הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דס"ל דאף ביום הכפורים היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשין בכהן הדיוט וסדור המערכות ושני גזירי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהן מכשירי עבודת הכהן גדול מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ"ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש ע"כ עכ"ל בקיצור:
משנה ד[עריכה]
הפייס השלישי וכו': פ"ק דיומא דף י"א:
והרביעי חדשים עם ישנים: ביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ד':
מי מעלה אברים מן הכבש למזבח: גמ' מתני' דלא כר"א בן יעקב דתנן בפ"ה דתמיד ראב"י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם ע"ג המזבח ותנא דידן סבר ברוב עם הדרת מלך וראב"י סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא דמיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא ולדידי' ניתן פייס למחתה תחת פייס מן הכבש למזבח ודלא כר' יהודה דאמר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעומד על ימינו זכה עמי במחתה: וכתבו תוס' ז"ל במקום שכינה לאו אורח ארעא אפי' ראב"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמידה הוא בההיא דתנן [בתמיד נשחט] בערבי פסחים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחברו וחברו לחברו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפ' בגמ' התם טעמא משום ברוב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחברו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט [וחוזר ומקבל ומושיט] שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא ע"כ:
משנה ה[עריכה]
תמיד קרב וכו': פ' שתי מדות (מנחות דף פ"ט) בתוס' וכולה מתני' עד סוף הפרק ביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ז י"ח י"ט. ופי' רש"י ז"ל דסתמא כראב"י דלית ליה חד להעלות מן הכבש למזבח ע"כ וכתבו עליו תוס' ז"ל אבל אין נראה לפרש כן דא"כ ה"ל לתלמודא לאקשויי רישא רבנן וסיפא ראב"י ולישני אין רישא רבנן וסיפא ראב"י ונהי דמרישא דרישא דקתני ושלשה עשר כהנים זוכין בו לא קשיא לן דלרבנן הוו להו י"ד עם המעלה אברים מכבש למזבח וא"כ תיקשי רישא וסיפא ראב"י ומציעתא רבנן דההיא איכא לשנויי דאתיא אפי' כרבנן ולא קחשיב אלא י"ג כהנים הזוכים בפייס השני אבל מעלה אברים מכבש למזבח ההוא פייס רביעי באפי נפשיה מיהו הא קשיא רישא רבנן וסיפא ראב"י כדפי' ונראה דתמיד קרב בתשעה לא הוי סתמא כראב"י אלא משום דבעי למימר לא פחות ולא יותר קאמר ליכא למ"ד שיהא תמיד קרב בפחות מט' אבל עשרה לא הוו דזימנין דבהעלות אברין מכבש למזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש אבל בציר מט' לא הוו ובחג בציר מעשרה לא הוו וכן כולם אבל אין לפרש דלא קחשיב אלא הולכת אברים לכבש דהא קחשיב נמי צלוחית מים ובזיכין וגיזרין מיהו מצי למימר דלא קחשיב אלא תחלת הולכות בין דאברים בין דצלוחית מים בין דבזיכין אבל גמר הולכת אברים מכבש למזבח לא קחשיב וראשון נראה יותר ע"כ. ונלע"ד דלהכי לא קחשיב כהן אחד המעלה שני גזירי עצים עם תמיד של שחר כמו שחושב שני כהנים המעלים שני גזירין עם תמיד של בין הערבים משום דשני גזירי עצים של תמיד של שחר כהן הזוכה בתרומת הדשן זוכה ג"כ בהן כמו שכתבתי בריש פירקין מן הברייתא וכתבה הרמב"ם ז"ל בר"פ ששי דהלכות תמידין ומוספין:
בין הערבים: שבכל יום שנים בידן שני גזירי עצים להוסיף וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ולא אמרי' אידי ואידי לתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד פירש בתחלה יסדר כהן א' שני גזירין בבקר כדכתיב ובער עליה הכהן ושוב יביאו שני כהנים לעשות עוד שני גזירין בבקר דא"כ נימא קרא ובער ובערו א"נ וערך וערכו ש"מ כדאמרינן דשחרית לא בעי אלא כהן אחד בשני גזירין שכן כתיב ובער בין הערבים הוא דבעינן שני כהנים בשני גזירין דכתיב וערכו:
ושנים בידם שני גזירי עצים: לרבות את העצים. הכי איתא בירוש' דשקלים פ' י"ג הלכה ו' (ובירושלמי) דנדרים פרק קונם וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן הוא ג"כ בערוך: ומ"מ ע"ש בירוש': ופי' רש"י ז"ל בריש פירקין שני גזירי עצים שני בקעיות עצים ארוכין כמדת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל לעצי המערכה דכתיב ובער עליה הכהן עצים פי' שרי גזירי עצים עליה על המערכה. דהא קרא במערכה משתעי דכתיב ברישיה דקרא והאש על המזבח תוקד בו וגו' וכל מוקדות שבענין לשון מערכת מדורה הן ע"כ: והיחיד דגזירין גיזר אחד וכן תמצאנו בירושלמי פ' קונם הלכה ו':
שנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים: ביד פ"ד דהלכות תמידין ומוספין סי' י"ד:
ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים: בגמ' דייקי' ממתני' דאין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר דאי ס"ד בתמיד של בין הערבים מנסכין בחול נמי משכחת לה שנים עשר בין הערבים עצמו בט' ושנים בידם שני גזירין ואחד בידו צלוחית של מים אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא בפ' לולב וערבה שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ע"כ:
משנה ו[עריכה]
הבשר בחמשה הקרביים וכו': כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וצ"ע למה הקרביים אין דינם כבשר ע"כ. פי' ואע"פ שמצאנו בהן ג"כ קצת חלוק לענין נדרים דתניא בבבלי ובירושלמי בנדרים ר"פ הנודר מן הירק הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ומותר בראש ובכרעים ובקנה ובלב ובכבד ומותר בבשר דגים וחגבים וכן היה רשב"ג אומר קרבייא לאו בשר ואכילהון לאו איניש ע"כ אדרבא קשה מכאן יותר דכיון דאינם חשובין א"כ למה קריבין בשנים ושמא כי הקרביים של האיל הם גדולים לערך קרבי הכבש יותר ממה שהם גדולים אברי האיל לערך אברי הכבש ועוד שהקרביים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה ומכיון שאי אפשר באחד הוו בשנים אבל הפר כיון דיכול להיות קרביו ע"י שלשה קריבין בשלשה ולא הוו כפלים מאיל:
משנה ז[עריכה]
פר קרב וכו': וטלה דטעון ששה כהנים נפקא לן בגמ' מדכתיב וערכו דהיינו תרי בני אהרן תרי הכהנים תרי הרי ששה ואע"ג דהאי קרא בבן הבקר כתיב ובן הבקר בעי כ"ד דרשינן ליה לטלה מן הטעם דמפ' בגמ' דמתני' בסוף פירקין: ומ"מ ק"ק לע"ד דקתני במתני' הראש באחד והרגל בשנים ואדרבא אפכא מסתברא ואי רגל ויד דקתני הם הזרועות והיריכיים כמו שפירשתי בפ"ד דתמיד ניחא קצת: ובירוש' ולמה קרב באחד עשר אלא כדי לעשות פומבי: רבנן דקסרין אמרי מפני מה פר קרב בעשרים וד' כדי לעשות פומבי לדבר ע"ש בבית אלהים נהלך ברגש: וכתוב בספר קרבן אהרן פ' ויקרא ר"פ ששי ומה שהקשה הראב"ד ז"ל דהאיך היו מחלקין בן הבקר לכ"ד חלקים וביה נמי דרשינן ולא נתחיה לנתחים אינה קושיא כלל דבן הבקר להיותו גדול נתחיו הראשונים כ"ד ועל אלו הכ"ד נאמר שלא ינתח אותם לנתחים אחרים ע"כ:
בד"א בקרבנות צבור וכו': לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ט בד"א בעולות הצבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין ע"כ:
הפשטן ונתוחן: של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרין בזר ואין טעונין כהן דכתיב והקטיר הכהן את הכל למאי אתא למעוטי הפשט ונתוח:
שוין: ס"א שוה: