עם טעמים:
הַ֥לְﬞלוּ־יָ֨הּ ׀ כִּֽי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּי־נָ֝עִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
הללויה - דברי המשורר בדרך נבואה ישבח השם בראותו בחזיון, כי השם יבנה ירושלם ויקבץ נדחי ישראל.
ומלת זמרה – שם הפועל, כמו: ליסרה אתכם והה"א נוסף כי ישרת בעבור אחר, כי טוב זמרה אלהינו כי נעים וכי נאוה - מגזרת תאוה כאשר פירשתי, שהמלה לבנין נפעל כמו וכל נעשה במרחשת.
"כי טוב", אחר שסיים בדבר השגחת ה' אל ציון, ייחד לזה מזמור בפ"ע, ואמר "הזמר לאלהינו הוא טוב והתהלה הוא נעים ונאוה", וכבר בארנו ששם אלהינו בכינוי מורה על הקשר שיש לה' עם ישראל ועל השגחה הפרטיית שהפלם ה' בה, וכבר התבאר שהזמר הוא דרגה יותר מן התהלה, שהזמר בא על טובות העודפות ביתר שאת, ועל כן אמר שהזמר לאלהינו מצד השגחתו הפרטיית הנסיית הוא טוב, שהטוב הוא הטוב האמתי הנמצא בעצמות הדבר, והתהלה מצד הטובות הרגילות הוא נעים ונאוה, מצד היופי והערך והסדר שיש להנהגה הסדורה:
