"כי טוב", אחר שסיים בדבר השגחת ה' אל ציון, ייחד לזה מזמור בפ"ע, ואמר "הזמר לאלהינו הוא טוב והתהלה הוא נעים ונאוה", וכבר בארנו ששם אלהינו בכינוי מורה על הקשר שיש לה' עם ישראל ועל השגחה הפרטיית שהפלם ה' בה, וכבר התבאר שהזמר הוא דרגה יותר מן התהלה, שהזמר בא על טובות העודפות ביתר שאת, ועל כן אמר שהזמר לאלהינו מצד השגחתו הפרטיית הנסיית הוא טוב, שהטוב הוא הטוב האמתי הנמצא בעצמות הדבר, והתהלה מצד הטובות הרגילות הוא נעים ונאוה, מצד היופי והערך והסדר שיש להנהגה הסדורה:
"בונה ירושלים ה'", באר שהזמר והתהלה שמדבר בה הוא על שה' בעצמו בונה ירושלים. שבהשגחתו הפרטיית מתעסק בבנינה שתהיה עיר אלהים קדוש משכני עליון, והוא בעצמו "יכנס" לתוכה "את נדחי ישראל", הנדחים בארבע כנפות הארץ, (או מדבר על כינוס השבטים והתחברותם בה, כמו שכתוב ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו, כמו שפרשתי שם):
ביאור המילות
"נדחי ישראל יכנס". יש הבדל בין אסף ובין כנס, שהכונס הוא לתוך מקום משומר (יחזקאל כ"ב כ"א) ובאמת הקיבוץ והאסיפה של הגליות יהיה קודם בנין ירושלים כמ"ש בכ"מ (וחז"ל נחלקו בזה באמת) רק אחר שיבנה ירושלים יכנס אותם למקום מחיצות עיר חומה דלתים ובריח, שזה ענין הכינוס:
"מונה", נגד מה שהנהגת העכו"ם הוא על ידי מערכת הכוכבים וסדרי הטבע והמזלות, אומר שבהנהגת הטבע לא נראה כ"כ כח ה' ועזוזו וחכמתו כמו בהנהגה ההשגחיית הבחיריית, כי "אל הכוכבים הוא מונה מספר" וא"א להוסיף ולגרוע מן מספרם, וכן "לכולם שמות יקרא", כל אחד יש לו שם המורה על כחו העצמיי, זה להשפיע חיים וזה עושר וזה חורבן ואבדון וכדומה, וא"כ הם קצובים בין בכמות מספרם בין באיכות פעולתם, אבל בזה.
(ה-ו) "גדול אדוננו" מצד שהוא אדונינו ומשגיח עלינו בהשגחה פרטיית שלא ע"י המערכת, ובזה הוא "רב כח" שמורה על רב היכולת, וכן בזה "לתבונתו אין מספר" ואין סוף לחכמתו, במה שהוא "מעודד ענוים ומשפיל רשעים" ע"י השגחתו הפרטיית, הגם שלפי המזל מתחייב שאלה יהיו ענוים ושפלים ואלה ירימו קרן, ישדד את המערכה, בזה נראה כחו וחכמתו:
"ענו לה' בתודה", מצד שהוא ה' בורא העולם ומנהיג הנהגת הטבע הסדורה, הרימו קול שיר בתודה על טובותיו הכלליות, אבל "לאלהינו" בהצד שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטיית נסיית, שזה יציין בשם אלהים הבא בכינוי, "תזמרו בכנור", שהזמר הוא מעולה יותר, ויהי בכנור לרוב חשיבותו, ומפרש:
"המכסה", שגם בהנהגה הכללית נראה שהכל מאתו והוא משגיח על כל בריותיו במה שראינו שהוא "המכסה שמים בעבים", שהמטר הוא אות על ההשגחה וע"י העבים "מכין לארץ מטר", וע"י המטר הוא "מצמיח הרים חציר":
(ט-י) "נותן", וע"י "החציר נותן" גם "לבהמה לחמה", עד שהשגחתו מתפשט גם על הבהמה, וגם "לבני עורב" נותן לחמם, "אשר יקראו לא בגבורת הסוס יחפץ", בני עורב אלה יקראו ויכריזו לאמר, שה' לא חפץ בגבורת הסוס, ר"ל שא"צ להשגת הטרף גבורה והשתדלות כי הוא מה', כי הלא מפרנס גם בע"ח החלשים כבני עורב, ויש שישיג טרפו ע"י מלחמה שבוזז שלל מאויב, כמ"ש חז"ל שא"ל לדוד עמך ישראל צריכים פרנסה א"ל לכו ופשטו ידיכם בגדוד, ולמלחמה צריך סוס מוכן ליום מלחמה, ויש שישיג טרפו ע"י שילך בדרכים רחוקים, כמ"ש ממרחק תביא לחמה, וצריך שוקים ורגלים ללכת ממקום למקום, וע"ז יקראו הבני עורב ויפרסמו שה' לא יחפוץ בזה, כי כל המיחל לו ימצא טרפו בביתו, ובלא סוס ורכב ומלחמה, כמו שממציא מזון בני עורב:
ביאור המילות
(ט-י) "אשר יקראו". יכריזו ויפרסמו המאמר הלז, והוא שלא בגבורת הסוס יחפץ, וכבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' כ"ו) שהרצון מורה על בחירה השכליית בדבר שהוא טוב, והחפץ מורה שיתאוה אל הדבר מצד נטיה נפשיית, ובגבורת הסוס בודאי לא ירצה מצד הטוב, לכן אמר שלא יחפוץ, ובשוקי האיש אמר שלא ירצה כי אין בו דבר טוב:
"שבחי", אולם את "ירושלים, שבחי את ה'", ומבואר אצלנו כי השבח הוא המשביח את הדבר שהוא טוב יותר ממה שהיה, ר"ל את תגדלי תהלת ה' יותר ממה שהיה מהולל ע"י כל העמים, ויש הבדל בין ה' שמורה על הנהגתו הכללית מצד שברא את העולם, ובין אלהיך בכינוי שמורה הדיבוק שיש לו עם ישראל ולעשות להם נוראות ופלאות, ויש הבדל בין ציון וירושלים, שבציון ישבו החכמים והשרים והם יהללו מצד שהיא השגחתו הפלאיית, ובירושלים ישבו ההמון והם ישבחו מצד השגחתו הכוללת, רק שישבחו את ה' במדרגה יותר ממה שישיגו העמים בהנהגה זו הכוללת, באשר גם ההנהגה הכוללת המיוחסת לשם הויה תהיה לישראל ע"פ השגחת ה':
ביאור המילות
"שבחי". ההבדל בין שבח ותהלה למעלה קי"ז, ובין ה' ובין אלהינו בכל התנ"ך, ובין ציון וירושלים ישעיה סי' מ"א ובכ"מ בתנ"ך:
"כי חזק בריחי שעריך" בל יוכל האויב לקרב אליך, וגם "ברך בניך בקרבך", ר"ל שלא תצטרכו לא לגבורת הסוס למלחמה, כי לא ימצא מי שילחם אתך, ולא לשוקי האיש לבקש מזון במרחקים, כי בניך ימצאו ברכה הגם שיהיו בקרבך, ומפרש נגד מ"ש כי חזק בריחי שעריך:
"השולח", וגם אם לפעמים הוא "שולח אמרתו ארץ" לגזור עליך איזה גזרה רעה, לא יארכו ימי הרעה, כי "עד מהרה ירוץ דברו", תיכף ירוץ דבור אחר להשיב את האמירה הרעה ולבטל את הגזרה, ומפרש זה במשל,
ביאור המילות
"ירוץ דברו". הוא מ"ש ישלח דברו וימסם. והדיבור הוא פי' של האמירה, כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס' ג') שיפרש הגזרה ויתקנה:
(טז-יז) "הנותן שלג כצמר", ממשיל האמירה ששלח לרע בציור השלג והכפור והקרח שמקפיא את המים, כן מדת הדין יקפיא מי החסד ויעצור את השפע הנזל ממעיני הישועה, ור"ל "אם שלח אמרתו ארץ" ובאמירה הזאת הוא "נותן שלג כצמר ויפזר כפור כאפר וגם משליך קרחו כפתים עד שלפני קרתו מי יעמד" ואין עומד בפני הרעה, בכ"ז "עד מהרה ירוץ דברו", כי.
"מגיד" וזה יהיה ע"י "שיגיד דברו ליעקב", ויודיעם ע"י הנביאים את הגזרה שרוצה לגזור עליהם, והם שבים בתשובה ומבטלים את הרעה, "ולישראל" שהם הגדולים שבאומה, "מגיד חקיו ומשפטיו" והם הולכים בחקות התורה וינחם על הרעה:
"לא עשה כן לכל גוי", ולכן הם נתונים תחת המערכה, שלא לבד שלא הודיע להם חקיו, כי גם "משפטים בל ידעום" שאף הנימוסים השכליים לא קבלו מה', ולכן ילכו במשפטים בל יחיו בהם:
