"ואהי" אומר, אם אוסיף אומץ והגעתי למדרגה יותר גדולה עד "שאהי תמים עמו", וגדר מדרגת תמים, הוא שאין בכחות גופו ושכלו התנגדות כלל אל מצות ה', כי נתהפך טבע גופו ושכלו אל טבע הקדושה והטהרה עד שאינו חוקר כלל ואין אצלו שום נטיה ושום פניה בעבודת ה', עד "שאשתמר מעוני", שאהיה נשמר מעון ממילא, ואהיה נשמר מן העון עצמו, כי תאות גופו ותכונותיו הם בעצמם שומרים אותו שלא יתאוה לעון כלל, ואז
ועל כן כאשר בחקים אתנהג בתמימות הפך השכל כך בצערי זה (כד) ואהי תמים עמו, באומרי אולי מה שאני נרדף יש טעם לפני קוני ואין מבין או הוא נסיון מאתו יתברך, ולמה אשלם גמול על ידי. ובזה ואשתמר מעוני, כי גם אפשר יש בידי עון ואותו עון יגרום לי לשלוח ידי במשיח ה', כי עבירה גוררת עבירה (אבות ד ב), ובמה שאתנהג בתמימות אשתמר מעוני. באופן כי חוקיו יתברך אשר לפני הם סבה לבלתי אחטא. נמצא שהוא יתברך הוא המציל כאומרו (פסוק כב) כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלקי:
