אלשיך על תהלים יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אלשיך על תהלים · יח · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"למנצח לעבד ה' לדוד וכו'". הנה ראוי לשים לב אל תארו את עצמו בתואר עבד במזמור זה מבזולתו. ולמה ייחס הדבר אל היום ולא אל ההצלה, שהוה ליה למימר בהציל ה' אותו מכף כו' ולא ביום, אחר שלא ביום אחד היו שתי ההצלות מכל אויביו ומשאול. ועוד כי גם שאול מאויביו ולמה הוציאו מכללם, וגם הזכירו באחרונה כחותם בו ואחרי שאול היו לו אויבים רבים:

אמנם הנה שתי מיני הצלות מציל הוא יתברך את הצדיק, אחד את נפשו ממות בהרחיק אותו מן החטא, שנית בהציל את גופו מחרב אויביו, ועל שתי אלו זימר נעים זמירות לעושיו. והוא כי שתי מלחמות היו לפניו, אחד מלחמת הגוים ומזה לא היה לו פחד כי אם בגופו שמא יהרג, אך מהנפש לא היה פחד פן יקרנו עון שמא יהרוג, והשני מלחמת שאול, כי אז תבאנה לו אימות מות הגוף שמא יהרג, ומות הנפש שמא יהרוג. ועל שתי ההצלות אמר למנצח כו', אחד על שהיה בעזרו להיות עבד לה' ששמר אותו מהחטא, וזהו למנצח לעבד ה'. וגם על השנית והיא על הגוף שלא נהרג, וזהו אומרו לדוד שהוא בשביל דוד הוא גופו שלא נהרג:

ופירש מה שאמר לדוד הוא ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו, ומה שאמר לעבד ה', הוא ומיד שאול. והוא כי ההצלה מיד שאול היה אפשר תהיה על ידי שיהרוג דוד באנשי שאול, ויש בדבר סכנת עון פן ישלח ידו בדם נקי, וה' היטב היטיב עמו שהצילו מידו מבלי שלוח ידו לא במשיח ה' ולא בזולתו מאשר אתו, על כן הצלה זו גדלה בעיניו מכל השאר, ועל כן אשר דבר את דברי השירה הזאת, לא היה ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו, עד היום שנצול בו גם מיד שאול, באותו היום שנצול מיד שאול אז דבר את דברי השירה הזאת לה' כולם כאחד, כאילו אז נצול מכולם, כי זה שקול כנגד כל אויביו, על כי בו היו שני הדברים כאחד, ועל כן הוציא את שאול מכלל אויביו ואמרו באחרונה, שהוא העיקר שבה הצלת הנפש עם הצלת הגוף:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר כו'". מה שאמרתי למנצח לעבד ה', ואמרתי אשר דבר לה' שאני מחזיק טובה אליו יתברך ואומר למנצח על שהייתי עבד ה' ולא רשעתי, אל תאמר הלא לעצמי ראוי להחזיק הטובה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ב), עם כל זה אתה ה' העיקר, כי מי זה יעמוד לפני היצר הרע אלמלא עזרו יתברך העומד להגין בעד הבא ליטהר, כמאמרם ז"ל (סוכה נב ב) אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש לטורדו מן העולם ואלמלא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו שנאמר (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו בידו, והן זה מאמר דוד המלך ע"ה באומרו ארחמך ה' חזקי, לומר לא לעצמי אחזיק טובה אם הייתי עבד לה' עושה רצונו, כי אם לך ה', כי הנה אין צריך לומר לעשות מצות רבות כי אם אפילו לשארחמך ואאהוב אותך צריך אני חיזוק מדת הרחמים נגד יצרי, וזהו אומרו ארחמך ה' חזקי לשאהבך ה' חזקי ולא מעצמי:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ה' סלעי ומצודתי כו'". הנה ערכתי שתי הטבות, אחת הנצלי מכל אויבי, שנית מיד שאול, מה שלא כללתי ההצלה מיד שאול בכלל יום הציל אותי מכל אויבי שרמזתי הטעם בפסוק ראשון, הנני מפרש. והוא, כי הנה נא שתי טענות. אחת, כי הנה יש סילוק היזק ויש הבאת תועלת, והוא כי הנה ה' סלעי נגד הארי והדוב, וגם מצודתי להצילני מגלות, ומפלטי כשנמלטתי וברחתי בלילה על ידי מיכל, כי גם שנראה שהיא עשתה ואליה טובת הפלטה ההיא, לא כן הוא, כי אם קלי צורי אחסה בו, כי בו חסיתי ולא בה, והוא יתברך עשה ששם בלבה למלטני:

 או יאמר בהקשות קושיא אחת הלא היא, איך היה לו לדוד לשיר שירה במיתת שאול. אך לבא אל התירוץ, נזכיר מאמרם ז"ל (מועד קטן טז ב) וז"ל: ואלה דברי דוד האחרונים (שמואל - ב כג א) מכלל דאיכא ראשונים מאי היא וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת וכו', אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלא אתה שאול והוא דוד, אבדתי כמה דוד מפני שאול, היינו דכתיב שגיון לדוד אשר שר לה' על כו', וכי כוש שמו והלא שאול שמו אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו, כיוצא בדבר אתה אומר על אודות האשה הכושית וכו', כיוצא בדבר אתה אומר וישמע עבד מלך הכושי וכי כושי שמו והלא צדקיה שמו אלא כו', כיוצא בדבר אתה אומר הלא כבני כושיים וכו' וכי כושיים שמן והלא ישראל שמן אלא וכו', אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב נאם דוד כו' ונאם הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה אמר אלקי ישראל לי דבר צור וכו', מאי קאמר אמר רבי אבהו הכי קאמר, אלקי ישראל לי דבר, צור ישראל אני מושל באדם. מי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה ע"כ. אלמלא כו' פירש רש"י אתה שאול שנולדת במזלו והוא דוד שנולד במזלך ע"כ:

 ואפשר שאין הדבר תלוי במזל, אלא שאמר אילו היית אתה שאול מבנימין שלא מגזע מלכות בית פרץ והוא דוד מגזע המלכות של יהודה, הייתי מאבד כמה דוד מפניו כי רב חסידותו, ומה שעתה לא שוה לו חסידותו הוא כמאמר ספר הזוהר שנוח לו לשאול למות ולא שיראה מלכותו ביד אחר, ואם אתה היית שאול וכו' הייתי מעביר כמה דוד מזה הטעם עצמו, כי מבית יהודה הוא לבדו המתקיים. ובעיקר השאלה "האחרונים מכלל דאיכא ראשונים" פירש רש"י והלא לא מצינו שאמר דוד "דברי" אלא במקרא זה, וקשה דמה לי "דברי" מה לי "וידבר", ואיך מר זוטרא בר טוביה לא ידע להשיב ואמר מאן דלא ידע האי לאו גברא רבה הוא. אך אחשוב שאומרו "האחרונים" הוא כאומר אלה הם האחרונים שלא כראשונים, כי חזרתי מהן ואלה הם האמתיים. ואמר שהוא "וידבר דוד כו'" שחזר מהן ואמר "שגיון לדוד" ששגיתי על אמרי שירה על מפלת צדיק, ואלה דברי דוד האחרונים שלא לזלזל בכבוד צדיק, כי אם לומר שצדיק גדול ערכו שכביכול מושל בקונו שגוזר גזירה והצדיק מבטלה. ובזה תתיישב קושיא אחרת איך יאמר על עצמו שהקים עול התשובה, ועוד מה ענין זה אצל מה שצור ישראל דבר, אך יאמר הנני מקים עול התשובה ושב בכלל אשמותי גם מהדברים הראשונים ומקיים האחרונים לשבח את הצדיק:

או יאמר הנה דברי הראשונים היו מלבי, כמה דאת אמרת (שמואל ב כב א): "וידבר דוד את השירה לה'", וטעיתי לשורר על מפלת צדיק, על כן מעתה דברי האחרונים ומסקנתי הוא שעם היותי דוד בן ישי וגבר הוקם על משיח אלקי יעקב, לא אסמוך על עצמי לדבר רק מה שרוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, וזהו אומרו צור ישראל דבר וכו' ולא מעצמי כראשונים פן אשגה. ומה שהביא כל הראיות האלו, שהרגיש ראשונה היה מה ששר על שאול איך שב לזלזל בו ולקרותו כוש, שיראה על שהיה משונה לרעה, על כן אמר מה כושי וכו', והרגיש שהרי כציפורה שיראה שהכתוב אומר טעם למה שנאה משה לפי הנראה שהוא להיותה כושית ועל כן אמרו "כי אשה כושית לקח" (במדבר יב א) ולמה לא געל בה טרם יקחנה אם היא משונה לדבר בלתי טוב, והשיב דע כי כיוצא בדבר הזה אתה אומר גם בפסוק ההוא. ועל דרך זה הוא בעבד מלך הכושי כי פשט המקראות יורו שלא היה צדקיה צדיק, אמר גם שם אתה אומר כן כי מפעולתו זאת יורה כי צדיק היה ולא היה הקב"ה מכנהו שם דופי על מעשה טוב:

 ונחזור אל ענינינו בפירוש הפסוקים. הנה כל זה לא היה רק סילוק היזק, אך בחלוקה שאמרתי (פסוק א) ומיד שאול הוא שני דברים, אחד מגיני שהיית מגן לי לסלק מיתתי, גם הבאת תועלת והוא וקרן ישעי שהוא המלכות הנקרא קרן הנמשך מישעי כי קניתיו בישע ההוא, כי אילו הייתי הורגו לא היה לי המלכות, כמאמר אביגיל על דבר נבל (שמואל - א כה לא) ולא תהיה זאת לך לפוקה לאבד המלוכה, וכל שכן על דם שאול. זה לא אייחס לומר סלעי ומצודתי כו' שהוא סילוק היזק, רק משגבי כי השגבתני זולת ההצלה:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) ועוד טענה שנית והיא, כי בכל אויבי היה הדבר נקל, כי הלא בלי טורח רק שמהולל אקרא ה' היה די שמאויבי אושע, שבקבלי עלי להללו, שאקראהו מהולל בהושיעי, הייתי נושע ואין מכלים. אך אמנם במלחמת שאול לא כן, כי הנה היה לי מלחמת בשר ודם, ומלחמת היצר הרע שהיה מבקש להורידני לגהינם, כי הלא בענין שאול שאני מדבר בו כעת הייתי נכוה בשתי אשות, אחת, כי (ה) אפפוני חבלי מות שהוא שלא יהרגני, וגם שלא אהרוג כי נחלי בליעל הוא היצר הרע יבעתוני האומר אלי שאהרגנו:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) ועוד טענה שנית והיא, כי בכל אויבי היה הדבר נקל, כי הלא בלי טורח רק שמהולל אקרא ה' היה די שמאויבי אושע, שבקבלי עלי להללו, שאקראהו מהולל בהושיעי, הייתי נושע ואין מכלים. אך אמנם במלחמת שאול לא כן, כי הנה היה לי מלחמת בשר ודם, ומלחמת היצר הרע שהיה מבקש להורידני לגהינם, כי הלא בענין שאול שאני מדבר בו כעת הייתי נכוה בשתי אשות, אחת, כי (ה) אפפוני חבלי מות שהוא שלא יהרגני, וגם שלא אהרוג כי נחלי בליעל הוא היצר הרע יבעתוני האומר אלי שאהרגנו:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

גם (ו)"שחבלי שאול סבבוני" לולא שהיית "ה' חזקי" (תהילים יח ב) כמדובר (פסוק ב), הנה מה שקדמוני לבוא לפני היו מוקשי המות, שיותר היה מקדים לי ושם לפני צרת מיתתי מצרת המיתי את שאול, שאינו נרגש כל כך מיתת הנפש על ידי עון כהמית את עצמי ובשרי, כי אדרבא היצר הרע שם לפני לאמר, כי הנה רוצה להורגך השכם להורגו, ואני נצלתי עם כל זה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולכן הראוי הוא להחזיק לו יתברך טובה, כי הלא בראותי את עצמי בשני הסעיפים אם אהרוג או אהרג (תהילים יח ז): "בצר לי" בשביל הצר לי שהוא לגופי אקרא ה', שיגן בעדי שלא ימיתני, ואל היותו אלקי להצילני מן החטא הגורם שלא יקרא אלקי, אשוע, כי לזה צריך יותר מן קריאה לעומת היצר הרע המקדים מוקשי מות. ועל הקריאה שלא יהרגני ישמע מהיכלו קולי, כלומר שלא אחשיב עצמי לומר שהוא יתברך דבוק בי, רק הוא מהיכלו ומשם ישמעני. אמנם בשועתי שהיא לבל אהרוג ואחטא, כל כך ערב לפניו יתברך שאשוע שלא אחטא, שמתקרב אלי באופן ששועתי לא אייחסנה שישמע מהיכלו, [כי אם] שהיא לפניו, כי אצלי הוא יתברך, ולא תבא תפלתי רק באזניו יתברך לבדו, ולא כיתר תפלות שעם היותו יתברך שומע, יש גם מלאכים מגישים אותה, אך זו מאליה לבדה תבא באזניו:  

או יאמר "ושועתי לפניו כו'" (תהילים יח ז), מה שכתבנו במזמור (תהילים ד ב): "בקראי ענני כו'", כי אחד מידידות ה' את אוהביו שעם שטרם ידבר והוא שומע, עם כל זה לא יקוץ בשמוע תפלה על הדבר באומרו כבר נתתי שאלתך, כי אם יערבו לו דבריו יתברך וישמע, והוא מאמר הכתוב (תהלים כא ג): "תאות לבו וכו' וארשת וכו'", וכן אחשוב בפסוק (ישעיה סה כד): "והיה טרם יקראו ואני אענה", עם כל זה שעניתים, עודם מדברים ואני אשמע. וזה יאמר "ישמע מהיכלו כו'" (תהילים יח ז), ועם כל זה ושועתי לפניו תבא באזניו ותערב לו:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותגעש ותרעש הארץ כו'". הנה אמרתי שהייתי מבקש מאתו יתברך בל אהרוג אני את מבקש נפשי, והלא יקשה ומה בכך והלא הבא להורגך השכם להורגו, לזה אמר הנה דרכו יתברך לענוש את שלוחי אפו לנקום נקם, כמה דאת אמרת (יחזקאל כה יד) ונתתי נקמתי באדום בפרק הניזקין (גיטין נו א), וכענין גם ענוש כו' דרבי יהושע בן לוי (ברכות ז א). וזה בשום לב אל אומרו גחלים בערו ממנו שהיה לו לומר "ממנה", כי האש נקבה היא. אך הנה הוא יתברך כאשר חרה לו ותגעש ותרעש הארץ כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מט יא) על סדום כי כ"ב שנים היתה ארצם רועשת:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ועם כל זה כאשר על כן עלה עשן באפו הוא ה"אף" אחד מכחות הרוגז להשחית, והנה מה"אף" יבערו גחלים להשחית ולשרוף את הנדון, כענין בקצוף הוא יתברך על עיר או ממלכה, יחרה אפו ויבעיר ויקים על העיר והממלכה ההיא חיל מלך פלוני להשמידה, כאשר קרה לנו בהקים ה' על ישראל ועל ירושלים את נבוכדנצר, נמצאו נבוכדנאצר וחילו כגחלים בערו מהאף שחרה בנו בעונותינו, כי האף מגרה בנו חיל - עם שהם גחלים שהודלקו לשרוף מאש האף, ואחרי כן ראינו אש מפיו יתברך תאכל אותם הגחלים, ככל הדברים הרעים שבירמיה על הכשדים שהם גחלים בערו מהאף, שאחרי כן תאכלם אש מפיו יתברך וינקם מהם, באופן כי אחר שעלה עשן באפו אחרי כן נראה שאש מפיו תאכל את הגחלים שבערו מהאף הנזכר, נמצא כי שלוחי האף הם לוקים אחרי כן. ואם כן איפה למה אהיה אני שליח האף, שעל שאול על בקשו את נפשי, פן אלקה אחרי כן:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י) "ויט שמים וירד כו'". אחרי דברו על אשר שר לה' שהושיעו בלי חטא באופן יקרא (פסוק א) עבד לה', בא עתה לדבר על אשר אמר (פסוק ז) ושועתי לפניו תבא באזניו שיורו דבריו אלה, כי אמנם ישב אלקים על הארץ, והלא יתעורר איש לדבר ולומר אם כן איפה, איך הטה שמים בסיני וירד מלמעלה, והוא מאמרם ז"ל (מכילתא יתרו פרשה ד) שהקשו כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני (שמות יט כ) וכתוב אחר אומר ומשה עלה אל האלקים (שם ג), אלא מלמד שהרכין הקב"ה שמים ושמי השמים על הר סיני, נמצא שהיה על השמים ועל הארץ. והלא זה מקום לבעל דין לחלוק על מאמר דוד, איך אמרת ושועתי לפניו שיורה כי על הארץ כבודו, ואם כן איך הוצרך להטות שמים על ההר, ועוד כי הלא היה מסך ערפל ואיך היה ערפל תחת רגליו להפסיק, והלא לא יעצרנו הגשם מלהיות בארץ. על כן אמר אל תשית לבך אל הקושיא הזאת, כי הלא אשר ראית כי ויט שמים וירד שהרכין והטה הוא יתברך שמים וירד, ולא עוד אלא שגם השמים לא הספיקו להיות מסך מבדיל, כי אם גם וערפל תחת רגליו, ואם כן איפה איך אמרתי ושועתי לפניו שהוא יתברך אתי בארץ:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנה התשובה: כי הנה אחרי "כן וירכב על כרוב" הוא במשכן ומקדש כמאמרם ז"ל והובא "בילקוט" (שיר השירים רמז תתקפד) על פסוק (שיר השירים א יג): "וצרור המור": כי על מקדש ומשכן נאמר "כן וירכב על כרוב" אשר שם הכרובים, כי אינך יכול להכחיש שרכב והשרה שכינה במקדש. כי עין בעין נראה כמה דאת אמר (ויקרא ט כד): "וירא העם וירונו כו'". וגם ידענו שאח"כ "ויעוף" שנסתלק. ואם כן נמצא זה סותר הפסוק והסברא, כי האמנם ישב אלקים על דבר גשמי בין הכרובים, אך הוא כי לא עשה עיקר מהכרובים שבמשכן, אלא שוידא על כנפי רוח הוא רוח בני אדם כי היכל ה' המה. והוא מאמר הכתוב (שמות כה ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ולא נאמר "בתוכ"ו כי רוח בני האדם היא המרכבה באמת ובאמצעותם שורה בין שני הכרובים:

וקראן "כנפי רוח" הוא הכתוב אצלנו על פסוק (ישעיה נט ב): "עונותיכם היו מבדילים כו'", והוא כי כל נפש צדיק אין רוחו בגופו נפרדת משורשה של מעלה, והענין כי אין דבר רוחני מאתו יתברך נאצל ונפרד למטה ממקורו שלא ישאיר מציאותו למעלה, שאם לא כן בשלוח יתברך מלאכי מרכבתו למטה לארץ כגבריאל ורפאל סדומה, האם חסרו שני מלאכי אלקים ממרכבתו יתברך למעלה, אך אין זה כי אם שמציאותם כאשר בשמים וכחות התפשטותם הם הנמצאים על הארץ מתחת. וההיקש בזה בנפש האדם, כי בבואה מלמעלה לא יבצר מהשאר עיקר שורשה למעלה, עד גדר שבהיות בעליה נקי מכל עון ועושה מצות בישראל, כי לא יפסק חבל חוט איכות קדושת הנפש אשר באדם עם שורשה הדבק בשכינה, כי על כן אז בהשתלשלות זה מרכבה אל השכינה יקרא, אך בהעוותו חותך ומבדיל, והוא אשר הנביא דיבר באומרו עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. כלל הדברים כי נפש ורוח האדם שורשם למעלה, והתפשטות כנפיהן הוא אשר הן באדם:

ונבא אל הענין, אמר כי האמנם ישב אלקים על הארץ, כי אם שוידא מן השמים "על כנפי רוח" הוא התפשטות רוח האדם באדם, המתפשטים ממקורם עד בואם באדם, כי שם ברוח בני האדם אשר בקרבם שם פרחה ומצאה לה השכינה מנוח, כי היכל ה' המה וזהו "על כנפי רוח", ועל כן בהיות ראויים לכך בישראל זכותם משפיע היות שכינה שורה בין שני הכרובים, כי הוא מקום מוכן על ידי ארון הברית, ומה גם במקום בית המקדש כי שם שער השמים, שבהמשכו והתקשרו דרך שם מרוחות הצדיקים יושפע שם, באופן שהעיקר הוא ברוחות הצדיקים:

(ז) או ימשכו הכתובים מפסוק (תהילים יח ז): "בצר לי אקרא יהוה" וכו', והוא כי יש שתי בחינות: אחד בחינת השם הגדול שם ההויה. שנית השכינה. ודעתו להודיע כי השם הגדול הוא "בהיכלו", אך השכינה מלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי בלי שכינה. ובזה אמר הנה "בצר לי" דרך משל בעת קרב ומלחמה "אקרא יהוה" הוא מדת רחמים, "ואל אלהי" הוא שכינה שהיא מדת הדין "אשוע", שהוא יותר מקריאה, למען תתהפך לי לרחמים. ואז השם הגדול "ישמע מהיכלו קולי" אשר קראתי, ועל ידי שמיעת שם הרחמים מיד "ושועתי" ששועתי אל "אלהי" היא שכינה מיד למה שהיא לפניו כי השכינה מלאה כל הארץ, מיד "תבא באזניו", כי לא הוצרכו מלאכים יעלו שועתי השמימה, כי אם ממני אל "אזניו" של "אלהי" הנזכר הוא שכינה:

(ח) והראיה אל היות השכינה בכל מקום כי הלא מיד בקראו עושה רושם, כי מיד "ותגעש ותרעש הארץ" שנרגשת חרדה במחנה האויבים, "ומוסדי הרים" הם יסודות של המלכים הם שריהם של מעלה "ירגזו ויתגעשו", כי "ירגזו" מפחד "ויתגעשו" שיחוגו וינועו ממקומם, וכל זה מיד טרם יפעל פעולת הרוגז רק כי חרה לו בלבד.

(ט) עוד מעט ועלה מן הארץ אשר שם כבודו "עשן" חרונו "באפו", הוא המשחית הנקרא אף, אשר כונן להשחית באויבי שעליהם שועתי, "ואש מפיו" של האף "תאכל" באויבים עד גדר שגחלים הם בני חילו של האף גרדיני נמוסים גם הם "בערו". וממה היה האש מפיו והגחלים שבערו, אלא שהכל ממנו שהוא מאלהי הנזכר היא שכינה המשגחת ושורה על הארץ, ואין מקום פנוי ממנה כמדובר, וזהו "עלה כו' בערו ממנו:"

(י)ואם יאמר איש איך שכינה שורה על הארץ, והלא במתן תורה הטה והרכין "שמים וירד", והוא אומרם ז"ל שהרכין השמים על הר סיני, ולמה הוצרך להשפיל השמים על ההר, אם לא שלא ישב אלקים על הארץ והוצרך להרכין השמים על הארץ לשרות עליהם, ולא עוד אלא שעם כל זה היה "ערפל" למסך "תחת רגליו" בינו ובין הארץ, ואיך אמרנו כי כל הארץ מלא כבודו יתברך.

(יא) אמנם התשובה היא, כי כאשר "וירכב על כרוב" בבית המקדש אינו ששורה ממש על גוף הכרוב הממשיי וגשמי, כי אם "שויעף" שהוא מעופף עליו מרחפת באויר שעל הכרוב, כן בכל העולם הוא, כי "וידא על כנפי רוח" הם "כנפי רוח" מלאכי מרכבתו, כי מתפשטות "כנפי" מלאכיו רוחות עד מלא כל הארץ ועל "כנפי" הרוח ההוא מרחפת התפשטות שכינתו, וזהו "וידא על כנפי רוח", אך לא שתשרה על הארץ הלזו העכורה ממש:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ישת חשך סתרו כו'". הלא אמרתי כי הן אמת כי ישב אלקים על הארץ, אך אינו עליה ממש, כי אם התפשטות שכינה שורה על התפשטות כנפי רוח מלאכי מרכבתו, אמר הלא על זה יש פתחון פה להקשות ולומר, כי הלא ראינו ישת חשך סתרו שבינו יתברך ובין עמו שתמסך חשך סתרו להסתר מבני אדם פן יהרסו לראות, ואם הוא שבכל הארץ כבודו מה הוא המסך ההוא, אך יורה כי מהמסך החוצה לא היתה שם שכינה. אין משם ראיה שאין שכינה על הארץ, כי הלא סביבותיו של החשך הנזכר שהוא ממסך החשך לחוצה היתה שם סוכתו יתברך, היא סוכת ענני כבוד אשר שם האלקים, כי (שמות יג כא): "וה' הולך לפניהם בעמוד ענן כו'", אם כן הוי אומר, כי אין זה כי אם שעיקר שכינה היה ממסך החשך ולפנים, והתפשטותה מהמסך ולחוץ והוא האמור בסמוך:

 ועוד ראיה כי שכינה על הארץ, כי הלא תראה חשכת מים הם העבי שחקים בבוא המטר אשר ודאי היתה חשכת מים בכל עת שממטיר על הארץ:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יג)ומנוגה נגדו אשר הוא אור נוגה שנתפשט מנגדו יתברך אשר מלא כל הארץ כבודו, כאשר עביו הנזכרים עברו ממקומם למטה נעשו ברד וגחלי אש באויר, ולא כיבו המים את האש ולא הפשירה האש את הברד, הוי אומר כי אם שלהיות שכינה למטה שאין מקום פנוי בלא שכינה, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה א ט): "על מראת הסנה", על כן אין יסוד המים ולא יסוד אחר מושל על יסוד זולתו דרך טבע, באשר אין רצונו יתברך להניח הדבר אל הטבע, כי הלא בכל מקום אשר ימצא בו כל דבר מאיזה מהיסודות שם הוא יתברך, ולא ישלוט בו יסוד זולתו בטבע למשול בו:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יד) ושמא תאמר כי אין משם ראיה ששכינה למטה, כי אפשר כי היא על השמים ומשם שלח האש בתוך הברד, אבל אם היה מים לבדם תחלה לא היה מתהוה אחדות אש ומים כאחד באויר העולם הזה, לזה אמר וירעם כו' והוא כי הנה בתחלה נאמר נטה ידך על השמים ויהי ברד (שמות ט כב) ולא נאמר אש ואחר כך נאמר ויהי קולות אלקים וברד ואש מתלקחת כו' ולמה לא נזכרה בתחלה, אלא להורות כי בתחלה היה ברד ואחר הקולות נתהוה האש תוך הברד אחר שנשמעו הקולות למטה, שהוא בהגיע לאויר שיכול אדם לשמוע, וזהו אומרו וירעם בשמים ה' ועדיין לא היה אש בברד, כי אם שאחר כך כאשר עליון נתן קולו לישמע למטה באויר, אז היו ברד וגחלי אש. הוי אומר כי אין זה כי אם ששכינה גם היא למטה, ומהתפשטות נוגה נגדו היה הברד, כי לא שלט יסוד ביסוד זולתו נגד רצונו יתברך:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו) "וישלח חציו ויפיצם כו'". החל לספר חסדי השם יתברך אשר הפליא חסדו לו להושיעו ואשר עשה למענו מימי קדם ועודנו מחזיק להצילו תמיד, ועל הכל בעד הנפש, והוא כמאמרם ז"ל בבראשית רבה (נ טז) כי מאז הציל בנות לוט היה למען דוד העתיד לצאת מהאחת ומהשניה רחבעם כמאמרם ז"ל ואת שתי בנותיך הנמצאות (בראשית יט טו) הדא הוא דכתיב (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, וזה יאמר הנה כאשר וישלח חציו ויפיצם הם אש וגפרית וברקים רב ויהומם בל יצאו מתחום העיר:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אז (טז) ויראו אפיקי מים של מטה כמו שאמרו בבראשית רבה שעל ידי גערת ה' יצאו מים רבים בסדום ונעשה ים. ויגלו מוסדות תבל, והוא מה שאמרו ז"ל (בראשית רבה נא ד): "על הפך משורש הרים" (איוב כח ט) שעקר הוא יתברך ההרים משורשם והיפך הישוב למטה ושרשי ההרים למעלה, וזה יאמר ויגלו מוסדות תבל שנגלו שרשיהם למעלה, בהראות אפיקי מים על ידי כן מגערתך וכו':

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יז) ואז בעת כל הרוגז ההוא רחמתני וישלח ממרום את המלאך יקחני בהציל את לוט, כאומרם ז"ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום:

ואחר כך ימשני ממים רבים הוא את נחשון שהיה עתיד דוד לצאת ממנו, שאמרו רבותינו ז"ל והובא בילקוט פרשת בשלח (רמז רלד) שבזכות נחשון זכה דוד למלוך הוא וזרעו, כי ירד לנחשול של ים עד חוטמו ומשם משכו ה' בצעקו הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יח) ואחר כך יצילני מאויבי עז הוא גלית. ומשונאי כי אמצו ממני כדואג וזיפים.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יט) יקדמוני ביום אידי בצערי בהיותי בורח, ויהי ה' למשען לי

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כ) ויוציאני למרחב מקעילה שהיתה עיר דלתים ובריח, והייתי כמונח בסוהר כי יסגירוני בעלי קעילה (שמואל - א כג יא), אמר ה' ויוציאני משם למרחב. או ויוציאני למרחב מהמערה טרם ידעו שאול וחילו שהייתי שם, שהיו יכולים להיות במצור על פי המערה. ויחלצני ב"מרחב" משאול, ולא בצדקתי, רק כי חפץ בי.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

שאם תראו מדה כנגד מדה, כי (כא) יגמלני ה' כצדקי כבר ידי שלא רציתי לנגוע בידי במשיח ה', ישיב לי שלא יגעו בי, לא אחזיק טובה לעצמי.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כב) כי מה ששמרתי דרכי ה' לעבור על פשע ולא רשעתי להורגו במערה וכיוצא, אינו מעצמי רק מאלקי, כי הוא יתברך הנותן לי כח לעשות חיל לבלתי אחטא:

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כג) כי עם היות שכל משפטיו לנגדי והיוצא מהם הוא הבא להורגך השכם והורגו, כענין (שמות כב א) אם במחתרת כו', הלא לעומת זה גם וחקותיו אשר אין שכל אדם עומד עליו לא אסיר מני. ועל כן כאשר בחקים אתנהג בתמימות הפך השכל, כך בצערי זה

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ועל כן כאשר בחקים אתנהג בתמימות הפך השכל כך בצערי זה (כד) ואהי תמים עמו, באומרי אולי מה שאני נרדף יש טעם לפני קוני ואין מבין או הוא נסיון מאתו יתברך, ולמה אשלם גמול על ידי. ובזה ואשתמר מעוני, כי גם אפשר יש בידי עון ואותו עון יגרום לי לשלוח ידי במשיח ה', כי עבירה גוררת עבירה (אבות ד ב), ובמה שאתנהג בתמימות אשתמר מעוני. באופן כי חוקיו יתברך אשר לפני הם סבה לבלתי אחטא. נמצא שהוא יתברך הוא המציל כאומרו (פסוק כב) כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלקי:

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כה) ועם כל זה וישב ה' לי כצדקי כאילו היה צדקי מצד עצמי, כבור ידי כאילו היה נקיון כפי וידי. והטעם הוא כי לנגד עיניו יתברך רואה

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי יש לי טענה, הלא היא (כו) עם חסיד תתחסד כו', כי טענה אחת יש לי מיצרי לאמר למה תרחם על שאול, הלא עם חסיד תתחסד עם גבר כו' (כז) עם נבר כו', אך עם עקש כזה שמתעקש לבקש נפשך תתפתל והבא להורגך השכם והורגו. וזהו אומרו לנגד עיניו עם חסיד כו':

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כז) עם נבר כו', אך עם עקש כזה שמתעקש לבקש נפשך תתפתל והבא להורגך השכם והורגו. וזהו אומרו לנגד עיניו עם חסיד כו':

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ועוד היה נגד עיניו יתברך כי נוסף על הטענה הקודמת עוד היה ליצרי טענה אחרת, והיא לומר אלי כי אתה במה שתהרוג את שאול (כח) עם עני שעמו תושיע מלחטוא, כי הוא ממשיכם אחריו לרודפך ולאבד נפשם, וגם עינים רמות להביט אל עמל תשפיל כי יראו ויקבלו מוסר. ועל שלא שמתי לבי אל טענות אלו, העלה יתברך עלי כאילו אני עשיתי הכל:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כט) כי אתה תאיר נרי כו'. הנה ידוע מאמרם ז"ל (דברים רבה ד ד) על פסוק (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי כו' שאומר הקב"ה לאדם נרי בידך שנאמר (משלי ו כג) כי נר מצוה כו', ונרך בידי (איוב יב י) אשר בידו נפש כל חי, אם אתה שומר את נרי אני אשמור את נרך. ויתכן אמר דוד מה יקר חסדך עמדי כי אתה תאיר נרי שבידך, עם היות שאיני מאיר נרך, כי אם אתה עושה הכל כי וה' אלקי יגיה חשכי, הוא חשך אשמת דבר או העדר מצוה, ה' אלקי מאיר אפלתי, שמרחקני מן החטא ומקרבני לידי זכות:

 או יאמר נמשך אל הכתובים הבאים, והוא כי נשא המשל אל יושב בחשך ונר בלתי מאירה בידו, כי באחד משני דרכים יצא מאפילה לאורה, או בהאיר נרו, או בסלוק האפלה והחשך ממקום שהוא בו, אמר דוד הנה בכל אחד משני הדרכים האלו הטבת לי בהיותי בחשך צרת אויבי, פעם אתה תאיר נרי כי תתן אור יתר בנשמתי היא נרי, שהיא תתאמץ ותאיר לי בחשך הצרה שבכחה אאזור חיל, שבזכות הארת שפע טובך בה אנצח את אויבי אני בעצמי, ולפעמים ה' אלקי לא יאיר נרי לנצח בעצמי להאיר בחשך, כי אם שה' אלקי יגיה חשכי שיסלק החשך מלפני, ואמלטה בסלוק האויב ממקום הצרה:

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

ופירש ואמר מה שאמרתי כי אתה תאיר נרי הוא (ל) כי בך ארוץ גדוד, כי הלא מאין ולאין רצתי אל גדוד פלשתים אל המערכה לקראת גלית, כמה דאת אמר (שמואל - א יז כב) וירץ המערכה לקראת הפלשתי, אם לא שאתה ה' הארת נפשי, שהשפעת בה מאתך אור קדושת שפע התעוררות והתגברות לרוץ להלחם נגד גדוד מלחמה, וזהו כי בך ארוץ גדוד. ולעומת זה כאשר שלח שאול וישמרו את הבית להמיתו (שמואל - א יט יא) לא שם הוא יתברך בלבי ארוץ אל שאול לעמוד נגדו להורגו כאשר היה בא להרגני, כי אם אדרבה דלגתי מחלון הקיר וברחתי, וזהו ובאלקי אדלג שור. נמצא שבין בהתגברי לרוץ גדוד בין בדלג לברוח בשור בעד החלון, בזה וזה יש לי להחזיק לו יתברך טובה, כי בגלית האיר נרי והלהיב נפשי לרוץ גדוד, ובאלקי שהוא בחינת דין אדלג שור, כי לא האיר נרי להתלהב נגד שאול, כי אדרבה ברחתי ואדלג שור. והוא ביאור אל אומרו ה' אלקי יגיה חשכי, כי סלקת החשך והצרה במה ששמת לבי לברוח ונסתלקה חשך הצרה, ולא הארת נרי לקום באור ישעך להמיתו:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואם יאמר איש למה נחבאתי לברוח, ואדרבה אם מפחד שמא אהרג לא היה פחד, כי אדרבה היה לי לבטוח באמרת ה' האומר שימלכני תחת שאול באמור אליו (שמואל - א טו כח) ונתנה לרעך הטוב ממך, ונמשחתי כבר תחת שאול והיה לי לבטוח בזה, ואם נתייראתי שמא אהרוג פטור ומותר הייתי, כי הבא להורגך כו'. לזה אני אומר העצה הנכונה היתה לברוח ושלא לסמוך על בטחון המלוכה אשר יצא מפיו יתברך, כי הלא (לא) הא - ל תמים דרכו והוא יתברך בוחר בדרך תמימות לבלתי סמוך על הנס וההבטחה, כי חבי כמעט רגע (ישעיה כו כ), כי גם שאמת הוא שאמרת אלוק צרופה באומרו כי ינתן לי המלכות שאמרתו זאת היתה צרופה ואמתית לא תשוב ריקם, עם כל זה מגן הוא יתברך לכל החוסים בו בעצמו מלחוסים בהבטחות. כלומר ואולי גם שהבטיחני אחרי כן גרם החטא, כאשר קרה ליעקב שעל כל הבטחותיו היה ירא מאד שמא יגרום החטא (ברכות ד א):

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לב) ואם יאמר איש, כי הלא בדבר הזה יש מקום לבטוח, כי הלא שכנגדך מדת הדין מתוחה עליו, כי מאסו יתברך ויגזור עליו מיתה, מה שאין כן אתה שאתה בתוקפך, כי אותך הקים תחתיו. הנה האמת הוא שכל זה איננו שוה, כי הלא כי מי אלוק הוא מדת הדין מבלעדי ה' שיהא משולל ממדת רחמים, כי שתי המדות הן לאחדים ולא יתפרדו חלילה, באופן כי גם שמדת הדין מתוחה על שאול, מי יודע אם בחינת רחמים תהיה בעזרו, יען נמצא בו איזה דבר טוב. וכן אשר אותי החזיק ה' ויקימני תחתיו, לא אבטח בתוקפי כי מי צור שיבטח בתוקפו שלא ימוט, זולתי אלקינו. והוא מהטעם האמור כי הבשר ודם מעותד לחטא ולגרום החטא להפך טובו, באופן שטוב לגבר להתנהג בתמימות ולהתחבא כמעט רגע על כל ההבטחות כמדובר:

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לג) הא - ל המאזרני חיל כו'. הנה עד כה דברתי במה שהצלתני שלא אהרג ביד שאול ואנשיו, כי היית מסלק הצרות מלפני, מה שאין כן האומות, כי היית מחזקני עד הפילם ארצה. אמר עתה הנה כמו שהיה בעיני חסד מה שהיית מאזרני חיל למלחמה, כן אחשיב לחסד מה שהיית נותן תמים דרכי לסבול צרת שאול ולהתחבא ולברוח ולאסוף ידי מלהלחם, כי הייתי נצול מדם ישראל ומשיח ה', והניסה ממנו טובה מהנצחון עם האומות מ"ה. וזהו אומרו הא - ל המאזרני כו' לומר הא - ל שהוא מדת החסד שמאזרני חיל למלחמה, הוא עצמו במדה ההיא ויתן תמים דרכי להתנהג בתמימות, בל אסמוך על מאמר הבא להורגך השכם להורגו הנלמד מהתורה מאם במחתרת כו' (שמות כב א):   או יאמר מעין זה ענין (אבות ד א) איזהו גבור הכובש את יצרו, כי אין גבורה גדולה מזו, כענין (יומא סט ב) גוים מרקדים בהיכלו הן הן גבורותיו כו', וזהו אומרו הא - ל המאזרני חיל למלחמה שהיא גבורה גדולה, הנה לתוספת גבורה זו הוא מה שויתן תמים דרכי להתנהג בתום ולסבול ולברוח משאול, ולבלתי נגוע [בו] במערה ובקחת החנית, וזהו הוי"ו שבמלת ויתן, שהוא כתוספת על הגבורה הנזכרת:  

או יאמר, כי הנה המתנהג בתמימות והוא אין לאל ידו ולא רב חילו להלחם, אין להחזיק לו טובה שילך בתום, אך אשר כח ואל לו כי רב חילו, ועם כל זה רודף שלום והולך בתום, ראוי להחזיק לו טובה. וכמאמרנו על פסוק (תהלים כט יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שאומר דוד ה' עוז לעמו יתן, ולבל ירום לבם להתקומם על הזולת כי יבטחו בעוזם, על כן זאת שנית אוחילה לפניך, והיא כי ה' יברך את עמו לתת להם שלום, לאהוב ולרדוף שלום, בל יגורו מלחמות מפאת עוזם. והנה על הדרך הזה יאמר, עלי לשבח לא - ל יתברך, כי הא - ל המאזרני חיל למלחמה, ועם כל זה לא גבה לבי להלחם עם שאול, ומה גם בהיותם ישנים בעת לקיחת החנית שהיו יכולים לבא עליהם בטח, או לפחות על שאול הרודף ולהשיב את כל חיל שאול אליו, כי מה' היה שויתן תמים דרכי, ולא נפתה לבי לעוז במעוז חילי להתגבר להרוג ולאבד:

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לד) ולא בלבד יתן בלבי להתנהג בתמימות לב, כי אם גם ישנה טבעי לבלתי אחטא, שהוא כי הנה על אויבי משוה רגלי כאילות לרודפם, וכשהוא על במתי שהמלחמה בגבולי שהיא עם ישראל יעמידני ויציבני, ולא יניחני לרדוף כמכביד רגלי לבלתי אחטא ואצר את ישראל:

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לה) וכמעשהו ברגלי כך בידי, כי מלמד ידי למלחמה עם גויי הארץ. ובבמותי הנזכרים שהוא על ישראל, מכביד קשת נחושה בידי כאילו מכנעת ומשברת כח זרועות מלמשוך בקשת, כי אין זה כי אם שהוא יתברך (להרחיקני) [מרחיקני] מן החטא [ועל כן] בעת שאני נגד ישראל ארגיש כבדות, כאילו נחתה קשת נחושה זרועותי, למען הסר מלבי להלחם בישראל:

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לו) ותתן לי מגן ישעך כו'. הנה על פסוק (בראשית טו יא) וירד העיט על הפגרים אמרו רבותינו ז"ל (פרקי דר"א פרק כח) כי בקש דוד לכלות את כל האומות כאחד, וזהו "וירד העיט על הפגרים" שהוא דוד על הפגרים הם האומות, שהראה הקב"ה לאברהם בפגרי הבתרים שהם משל אל האומות, וישב אותם אברם (בראשית שם) שלא הניחו אברם. ויהיה הענין, כי במה שאברהם מכרנו למלכיות תחת גהינם נמנע מלעשות רצון דוד לכלות האומות, למען ישעבדו את ישראל. וראוי לשית לב, היכן מצינו שבקש דוד לכלות את האומות. ואחשבה כי הנה הוא בפסוקים האלו, והוא כי הנה הוא יתברך נדר (לאבות) לדוד כי זולת ממלכתו בחייו עוד יוסיף לו לעתיד, כי הוא יגדל וירד מים עד ים כו' לפניו יכרעו ציים כו' מלכי תרשיש כו' (תהלים עב ח - י), כי הוא דוד הוא מלך המשיח (ילקוט הראובני), ואז יכניע ויאבד את כל שונאי ה' כד"א (תהלים ב ח) שאל ממני ואתנה גוים נחלתך כו' תרועם כו' ככלי יוצר תנפצם. והנה בכמה מקומות מצינו כי המשכון הגדול שיש לנו הוא, כי ישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל (ויקרא רבה ט ג) כי לא יטוש ה' שכינתו בגלות, וזה יתקיים לימות המשיח כי יום נקם יהיה על ידו:  

ובזה יאמר, כי מעתה אמר דוד לפני הקב"ה הנה ותתן לי לעתיד מגן ישעך, כלומר כי המגן שנתת לי הוא ישעך, כי ישועתך היא מגן לי ומשכון כי בו נבטח להוושע, וזה הוא להיות לי למגן בל יצרו לי אויביך. ולנצח גם כן אותם זולת הצלתי, הנה ימינך תסעדני. ולהיותי זולת שתי אלה מלך גדול על כל העולם וישראל כולו, הנה וענותך תרבני. ואם כן אחר כי גם לעתיד אני צריך אליך בשלשת הדברים האלה, ובלעדם אין לי יכולת מצד עצמי, אם כן גם מעתה עשה זאת איפה והיה עמי, כי למה תיחל מלעשותו עתה. אם הוא למען נסותני אם אתמיד בצדקתי פן יקרני כשאול שנכשל ונדחה, הנה עמדתי בנסיון, כי הלא עמדתי זמן בנסיון ולא נכשלתי:

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי הלא (לז) תרחיב צעדי תחתי כו', והוא כי מאז נמשח דוד למלך עד אשר הומלך בפועל היה כמי שפוסע פסיעה אחת, כי המשיחה היתה כמניח רגל במדרגה ועת בא המלכות אל הפועל היה כמניח הרגל השני גם הוא למעלה וגומר הפסיעה, ואמר דוד הנה הרחבת פסיעתי כי עבר זמן בין זה לזה, באופן כי היתה הפסיעה רחבה, ובפסיעה הרחבה מאד הלא מעדו קרסולי הפוסע. והנמשל כי בהרחבת הזמן ההוא, וגם בהיות שהפסיעה שהיה פוסע היה על ראש שאול למלוך במקומו, ועם כל זה שהיה לו מקום בהרחבת הזמן והיות שאול תחתי להתגאות על שכבר נמשחתי, לא מעדו קרסולי לשלוח ידי בו או על בית נבל וכיוצא בו. ובכן כבר נסיתני ה' בזה, ואם כן למה תייחל עד יום נקם לעתיד לבא.

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי נא מעתה (לח)שארדוף אויבי ואשיגם כו':  או יאמר על דרך זה [לז] תרחיב צעדי תחתי, לומר הנה בברחי מפני שאול הרחבת צעדי, כי נתת לי הרחבה להמלט כי היה אויבי תחתי, באופן היתה הרחבתי וישועתי במשול על אויבי שהיה תחתי ואוכל המיתו בכח ובדין. ועם כל זה כבשתי את יצרי ולא מעדו קרסולי בין במערה בין בקחת החנית וצפחת המים, ואם כן איפה מי שלא נכשל באלה עוד לא יכשל, לכן מעתה [לח] ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם:

 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואשר אמרתי עד כלותם ולא אתרצה במה שאכה אותם עד לא ירימו ראש עוד, הוא פן יהיו הנותרים למוקש כאשר היה בכיבוש ארץ ישראל שנשארו למוקש בקרבינו. וזהו אומרו (לט) אמחצם כו' לומר אם אמרתי אמחצם ולא יוכלו קום כלומר ולא אכלם, לא יתכן, כי הלא יפלו תחת רגלי כי יהיו כבור המתגלגל ברגלי אדם שיהיו לפוקה ולמכשול לפני, ומה גם לשאר ישראל:

 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מ) ותאזרני חיל למלחמה כו'. אמר הנה שאלתי מאתך ה', שמה שאתה עתיד לעשות בסוף לתת נקמת ה' בעמלק על ידי, כי הוא דוד הוא משיח, תעשה לי מעתה שארדוף אויבי ולא אשוב עד כלותם, אל נא תחשיבני למקשה לשאול. כי הלא שלשה חלוקות הם, א' הקמים עלי להלחם בי, ב' הנקראים "אויבים" בעלי איבה עם ישראל המעותדים להלחם בישראל לעת מצוא, ג' אשר אינם מגדר אויבים רק שיש להם שנאה - מה הנקראים "משנאים". אמר דוד הנה משלש אלה איני צריך לשאול ממך רק אחת מהנה, באופן שאין שאלתי גדולה. וזהו אומרו ותאזרני חיל כו' והוא לומר, הנה על הקמים עלי מאליהם איני צריך לשאול, כי הלא מאשר אזרתני חיל למלחמה ידעתי כי תכריע קמי תחתי שהיא החלוקה האחת:

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מא) וגם החלוקה השניה הנקראים "אויבים" גם כן איני צריך לשאול עליהם, כי הלא ואויבי כבר נתתה לי עורף מאז נכתב בתורה (בראשית מט ח) ידך בעורף אויביך, באופן כי נתונים המה לי מאז, ואם כן לא נשאר לי לשאול מאתך כי אם החלוקה השלישית, והיא ומשנאישאצמיתם, כלומר ולכן אל תמנע ממני שאלת (פסוק לח) ארדוף אויבי כו', כי אין השאלה רק על השליש בלבד להצמית את משנאי:

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מב) ושמא תאמר אולי יקראו אל ה' ויענם, על כי עדיין לא נתמלאה סאתם, הנה גם אין להם סעד מזה, כי הלא לא יקראו אל ה' מתחלה כמאמינים בו יתברך בעצם, כי אם אחר שישועו ואין מושיע שהוא את אלהיהם, ויראו כי אין מושיע, אז יבאו וישועו אל ה', ועל כן ולא ענם, כי כל כך הוא ודאי שלא יענם אחר שהחלו באלהיהם, שאני אומר ולא ענם כאילו הוא דבר שכבר עבר:

 והנה עדיין היה מקום למצוא טענה להאריך לעמלק עד לעתיד ולא לכלותם מעתה, והוא על ידי מה שיאריך להם הוא יתברך והמה בשררתם, יאכלו כל צד זכות או דבר טוב אשר עשו בעולם הזה, עד יבושת כל לחות חיותם, ויהיו כגבשושית צרור ארץ היבש, שאדם יפרר וזורה לרוח ויעבור והנה איננו, ככה יהיו לעתיד כל העמלקים, כדבר שנאמר (דניאל ב לד) עד די התגזרת אבן די לא בידין ומחת כו' באדין דקו כחדה כו' והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא וכל אתר לא אשתכח להון כו', הנה כי על ידי הכאת מלך המשיח בהם יזרם הוא יתברך ורוח מאתו ישאם כעור מן אדרי קיט אשר לא יראו ולא ימצאו בעולם, ואם כן היה נראה כי טוב הדבר להניחם עד הזמן שתכלה לחות איזה זכות וישארו כעור דק ויבש שרוח מאת ה' ישאם ויתבערו מן העולם, ולא כן אם יכלום מעתה, שעדיין יש להם לחות - מה, באופן שלא ישאם רוח סערת ה' וינוח לנו בסלוקם, כי אם יהיו מושלכים בחוצות פגרים מתים ויהיו דראון לכל בשר, וגם זה לא יום אחד ולא יומים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום, כי אם כמה שנים עד כלות כל העמלקים בארצותם לגויהם, וזה טוב לישראל ולא שיהיו חוצותם מלאות נבלות:

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מג) על כן בא דוד ואמר, אל נא תמנע ה' מלתתם בידי מטענה זו, כי הלא ידעתי כי לעתיד יהיו כצרור יבש שלא אצטרך רק לפרר ואזרה לרוח סערה מאת ה' שישאם, כד"א (דניאל ב לה) ומחת לצלמא כו' ונשא המון רוחא, וזהו ואשחקם כו', לומר ידעתי כי אשחקם לעתיד כעפר על פני רוח, שהמפרר צרור עפר על פני רוח הרוח ישאנו ויבערנו ממקומו, כן אשחקם על פני רוח ה' שישאם ולא יראו עוד, כענין ונשא המון רוחא. אך זה הצער שלא יתבערו מן העולם אסבול, כי הנה הלחות שיש להם לשלא ישאם רוח ה', יהיה שהיו כטיט שיש עם העפר מים המעכבים את הרוח מלישא אותו. אך כאשר נסבול הטיט בחוצות בהמטיר על האדמה, ויהיו המים על פני הארץ עם אבק ועפר שעל פני חוצות נעשה טיט, כך נסבול את פגרי האנשים מושלכים בחוצות, עם שטוב טוב היה שיתבערו מן העולם לגמרי. וזהו כטיט חוצות אריקם כלומר בהמיתי אותם עד כלותם אריקם ארקעם על פני חוצות ונסבול המכשלה הזאת תחת רגלינו כסבול טיט בחוצות, כי טוב לנו מיתתן מחייהן. ושיעור הכתוב הנה ידעתי כי אשחקם לעתיד כעפר על פני רוח, אך כטיט חוצות אריקם, כי נסבול פגריהם בחוצות כסבול הטיט:

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מד) תפלטני מריבי עם כו'. בעשותך הדבר הגדול הזה האמור, כי מעתה אכרית את כל העמלקים, ימשך על פי דרכך, כי תפלטני מריבי עם הוא ישראל, כי הלא עיקר כל ריבותם הוא שקשה עליהם לעבדני והמה גדולים בעיניהם, כי מיד תשימני לראש גוים שלא אתנהג בשררה כי אם בגוים, כי בהם אתן עול עבודתי, כי עם אחד מהגוים הנזכרים אשר לא ידעתי יעבדוני:

 או שיעור הכתוב, אם תאמר נא ה' כי טוב להניח השררה הגדולה הזאת לעתיד, כי ישראל בזמן ההוא יהיו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך ולא יבעטו בך, מה שאין כן עתה כי התערבות דעתם עמך הרבה, ומה גם אשר ידעוך רועה צאן מביא בזיון, באומרם הלא גם אנו גדולים וטובים ולמה נהיה לו לעבדים, כאשר היה כי כל ימיו היה לו עם עמו, לזה אמר הנה גם אם יהיה זה לי עתה, תפלטני מריבי עם, במה שתשימני לראש גוים דרך כלל שכולל כל הגוים וישראל, ואז לא אשתמש בישראל אשר ידעתים, פן רוב ההתערבות יגרום בזיון, כי אם אז עם מיתר גוים אשר לא ידעתי, ולא היה לי התערבות דעת עמו, יעבדוני:

פסוק מה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מה) ואם יאמר איש אם אכלה את כל הגוים, איך אהיה לראש גוים, ואיך עם אשר לא ידעתי יעבדוני, ומאין יבא לי, לזה אמר לשמע אזן כו' והוא כי אמרו רבותינו ז"ל (מדרש הגדול) כי לימות משיחנו כל הכשדים שהיצרו לישראל יאבדו ולא ישארו אלא בני קטורה אשר שלחם אברהם מעל יצחק בנו, שהם יעבדו את ישראל, ומה עשה אברהם אמרו במסכת סופרים שהרחיקם למקום פלוני ובנה להם חומות והשביעם שלא יבואו עד ימות המשיח לעבוד את ישראל, בל יאבדו הם ככל יתר הכשדים המשעבדים בם. והנה אמרו (מדרש הגדול) על (מלכים - א י א) ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה, כי לשמע אזן שמעו שהיה מלך המשיח ויצאו ובאו, ואל תקרי מלכת שבא אלא מלכות שבא, וכשראו שלא היה מלך המשיח חזרו. ובזה יאמר דוד מה שאמרתי לראש גוים, הוא כי עם לא ידעתי יעבדוני, כי אין בהם קנאה. ואין מניעה לזה מזה, ממה שהם לא נצטוו לבא עד ימות המשיח, אין זה עיכוב, כי הלא לשמע אזן ישמעו לי והוא מעין אשר קרה לשלמה שבאו לשומעם את שמע שלמה:

ושמא תאמר כי הלא בני נכר מאשר היצרו את ישראל יבאו ויאמרו כי הן הם בני קטורה הרחוקים אשר לא היצרו את ישראל ויהתלו בי, ובמה אדע כי לא כן ידברו, וכמעשה הגבעונים עם יהושע גם אני יקרני. הנה לא אירא מזה, כי הן אמת ידעתי כי בני נכר יכחשו לי בראות עליהם מלחמה, אך אותם (מו) בני נכר יבלו ויאבדו תחלה, כי לא יבאו אשר סיגר אברהם עד יכלו כל בני נכר לגמרי ולא ישאר גם אחד. וזהו בני נכר יבלו ואז אותם עם לא ידעתי, יחרגו ויצאו ממסגרותיהם אשר הסגירם אברהם כמדובר מרבותינו ז"ל, באופן שלא יהיה מקום לטעות, כי מאלו יתרוקן העולם ואחר כך יצאו המוסגרים:

פסוק מו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ושמא תאמר כי הלא בני נכר מאשר היצרו את ישראל יבאו ויאמרו כי הן הם בני קטורה הרחוקים אשר לא היצרו את ישראל ויהתלו בי, ובמה אדע כי לא כן ידברו, וכמעשה הגבעונים עם יהושע גם אני יקרני. הנה לא אירא מזה, כי הן אמת ידעתי כי בני נכר יכחשו לי בראות עליהם מלחמה, אך אותם (מו) בני נכר יבלו ויאבדו תחלה, כי לא יבאו אשר סיגר אברהם עד יכלו כל בני נכר לגמרי ולא ישאר גם אחד. וזהו בני נכר יבלו ואז אותם עם לא ידעתי, יחרגו ויצאו ממסגרותיהם אשר הסגירם אברהם כמדובר מרבותינו ז"ל, באופן שלא יהיה מקום לטעות, כי מאלו יתרוקן העולם ואחר כך יצאו המוסגרים:

פסוק מז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מז) ומה שאני מבקש למהר את הקץ מעתה, אינו להיותי מסתפק שיהיה כן לעתיד חלילה, או שאסתפק אם ישוב מאשר דיבר לי למרחוק לעשות התשועה על ידי שמא יגרום החטא. כי הלא על האחד אני אומר חי ה', כלומר כי כאשר הוא קיים כן מאמרו יתברך קיים, כי אין בו יתברך שינוי. ואשר דיבר לי למרחוק שיהיה על ידי גם מזה לא אירא, כי הנה גם כן וברוך צורי שיחזיקני לבל אמוט בנתים. אלא מה שאני ממהר, הוא כדי שוירום אלקי ישעי והוא כי לעתיד נתרומם אנו בישע אלקים, כי השכינה כביכול בגלות ועל ידי צאתה על פי דרכו נוושע, כמאמרם ז"ל (ויקרא רבה ט ג) בכמה מקומות מצינו כי ישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל כו', וכדאי בזיון חלילה בדבר שתהיה שכינה בגלות בנתים, ויותר טוב הוא שיתהפך טרם תהיה שכינה בגלות כלל שיושיעני וירום הוא יתברך בישעי, שתגלה גדולתו וירום הוא בישעי ולא שארומם בישעו:

פסוק מח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מח) הא - ל הנותן נקמות לי כו'. האם תאמר נא אלקי באיזה זכות תבקש למהר את הקץ, והלא כמה אויבים יש לך בישראל, והיא שנאת חנם, וגם קמים עליך להורגך שאול ושריו, וגם תראה חמס וריב בעיר כדואג ודומה לו, כי עליך יחשבו רעה לחמוס ולהצר, ובאיזה זכות תמהר את הקץ. הנה אין זה עיכוב, כי אין זה רק על בלתי ראותם גדולתי, אך בראות שאתה הא - ל הנותן נקמות העתידות לי וידבר עמים תחתי, אז (מט) מפלטי מאויבי אף מן קמי הם שאול ושריו תרוממני. ועל ידי כן גם מאיש חמס תצילני, כי בראות כן ישוב מן החמס ויתוקן הכל:

פסוק מט (כל הפרק)(כל הפסוק)

אז (מט) מפלטי מאויבי אף מן קמי הם שאול ושריו תרוממני. ועל ידי כן גם מאיש חמס תצילני, כי בראות כן ישוב מן החמס ויתוקן הכל:

פסוק נ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נ) על כן כו'. על כן בעשותך כך שתמהר את הקץ, מעתה ימשך שאודך בגוים ה' כי טרם התשועה אין לנו פה להלל בפני הגוים את ה' אלקינו, כי אדרבא יאמרו לנו איה אלקיך. ועוד כי ולשמך הנזכר אזמרה, ולא נאמר הללוי - ה, כי אם את השם, כי מה שיד על כס י - ה שנשבע שאין השם שלם עד נקמת עמלק (שמות יז טז ועי' רש"י שם) עתה ינקם מיד ולשמך שלם אזמרה ולא את שם י - ה לבדו:

פסוק נא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ועוד כי הלא אתה עתיד להגדיל ישועות מלכך, הוא שלמה שעליו נאמר (דברי הימים - א כט כג) וישב שלמה על כסא ה', באופן יקרא מלך שלך שאתה ממליכו על הארץ והדרים עליה, כדבר הנוגע אליך, ותגדיל ישועותיו בעולם כנודע. וגם כשתפסק הגדולה תשוב ותעשה חסד למשיחך הוא מלך המשיח. והלא טוב טוב הוא להתחיל הגדולה ממני, ולהקדימה ולהמשיכה תמיד, ולא יהיה הפסק בנתים, וזהו מי שהוא (נא) מגדיל ישועות מלכו וגם חוזר ועושה חסד למשיחו יותר טוב הוא לדוד ולזרעו בהמשך עד עולם בלי הפסק:   או שעור הכתוב, מה שלשמך השלם אזמרה (פסוק נ), הוא, כי תחת היותו מגדיל כו' לעתיד כמדובר הוא עושה לדוד ולזרעו בלי הפסק רק עד עולם:   או שעור הכתוב בדרך הזה, שאומר בסוף דבריו (פסוקים מז, נ) הנה מה שאני חושש הוא על דבר כבוד שמך שאודך בעמים כמדובר, כי על הנוגע אלי ידעתי כי אתה מגדיל ישועות כו' לעתיד לשלמה ולמלך המשיח, ואין ההפרש שיהיה לדוד ולזרעו מעתה ועד עולם, ואין בזה העדר כבוד לי, כי איש אנכי ולא א - ל. אך על הנוגע על כבוד שמך שבנתים יהיה חלילה מחולל בין הגוים, ואם לא יתיחסו השם והכסא לשלמים, בזה אני חושש כמדובר בפסוק הקודם. הנה בזה מצאנו ראינו מאמרם ז"ל (פרקי דר"א כח) כי בקש דוד את כל העולם לכלות שהוא ענין וירד העיט על הפגרים (בראשית טו יא) ככל הכתוב במקראי קדש אלה, אלא שלא נעשתה עצתו על כי צורם מכרם וה' הסגירם למלכיות, שהוא וישב אותם אברם (בראשית שם) שבירר לנו את המלכיות: