מלבי"ם על תהלים יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · יח · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", במזמור הזה (שנתן בו הודאה על שהציל ה' אותו מיד כל אויביו, במלחמות הרבות אשר היה לו ומיד שאול ביחוד שהיה בו בסכנה יותר מכולם), ספר שני מיני ענינים בהנהגת ה' עמו, בעת השלוה שלא הגיע אליו שום צרה ופחד אויב, ואז הוא מברך על הטובה על שה' שמרו בל יבא אליו רעה כלל,

  • ב) עת שבאו עליו רעות רבות וצרות, ובזה מספר שני מיני השגחה וישועה,
  • א) השגחה באמצעות הטבע, וזה כשאינו זוכה מצד מעשיו רק שה' יושיעהו ע"י תפלתו שאז יושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים,
  • ב) השגחה וישועה ע"פ נסים גלוים למעלה מדרך הטבע כשזוכה לזה ע"פ מעשיו, ואז א"צ לתפלה כלל, כי ה' אתו לתת לו נס להתנוסס:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארחמך", אני ממלא אותך רחמים אתה "ה' חזקי", (כי ה' לא יתפעל ולא יצדק אצלו הרחמים שהוא ההתפעליות שיתפעל המרחם בראותו איש מדוכא) אני הנושא שבעבורי אתה מלא רחמים, לא שהרחמים הם מצד התפעלות שלך:


ביאור המילות

"ארחמך". פעל רחם לא נמצא בקל רק פה, והוא כמ"ש בפירוש:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' סלעי", מספר תחלה עת השלוה שאין שום צרה מגעת אליו כלל, ויש בזה שני ענינים,

  • א) השמירה וההגנה מן האויב לבל יקרב אליו,
  • ב) מדרגה יותר גדולה הוא שעוד ינצח הוא את האויב וימשול עליו, נגד ההגנה אומר " ה' סלעי ומצודתי ומפלטי" כי ההגנה תהיה בג' ענינים,
  • א) המפלט מן האויב שעז"א מפלטי,
  • ב) המבצר והמצודה שלשם ינוס וימצא מפלט, שעז"א ומצודתי,
  • ג) המקום שעליו תעמוד המצודה על שן סלע גבוה, שעז"א ה' סלעי, ור"ל אתה הוא הסלע וגם המצודה הבנויה עליו וגם המפלט אותי אל המצודה, ונגד המדרגה השניה שהוא ינצח וימשול על האויב, שעז"א.

"אלי צורי אחסה בו", ששם אלי צורי בכינוי אל האדם מורה על השגחה מיוחדת יותר ועל הדבקות שי"ל עמו ומצד זה הלא תוסיף לעשות עמדי שעוד אנצח אני את האויב, וגם לזה צריך ג' דברים,

  • א) המגן שנושא לפניו בעת קרב, שעז"א "מגני",
  • ב) הקרן שבו ינגח את אויביו, שעז"א קרן ישעי,
  • ג) החוזק והגבורה בעת קרב, שעז"א "משגבי":


ביאור המילות

"סלעי ומצודתי". וכן על שן סלע ומצודה (איוב ל"ט), מצודת סלעים משגבו (ישעיה ל"ג):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מהולל", ר"ל בעת כזאת שאיני בצרה כלל, אז "אקרא את ה'" ואכנהו בשם "מהולל", שהוא מהולל תמיד, כי בצד הזה לא יתפללו ולא יחננו על צרה, רק יהללוהו תמיד על טובותיו, וע"י ההילול לבד "מן אויבי אושע", ולא אצטרך לתפלה כלל:


ביאור המילות

"אקרא". מענין קריאת השם:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אפפוני", עתה יתחיל לספר ההנהגה השניה בעת שיבואו עליו רעות וצרות שאז יצטרך לתפלה, בעת שאפפוני חבלי מות ועם זה גם "נחלי בליעל יבעתוני", מות מצד אחד ואויבים מצד השני:


ביאור המילות

"אפפוני". דבר רע המקיף, והוא מענין פאה, שבא עלי מכל פאה.

"ונחלי". כנחל שוטף:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חבלי", מוסיף שיותר מזה "שסבבוני חבלי שאול", כאלו אני עומד להקבר בשאול אחר שכבר "קדמוני מוקשי מות", כאלו הוא אחר המות ועומד להקבר, וכ"ז משל שנדמה כאלו מת ונקבר ובטל מן העולם:


ביאור המילות

"שאול, מות". השאול הוא קבר שהוא אחר המות, עז"א קדמוני מוקשי מות:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בצר לי אקרא ה'", שאז צריך אני לתפלה ואקראהו מתוך הצרה, "ואל אלהי אשוע", לישועה, ואז "ישמע מהיכלו קולי", על ידי תפלה וימהר להושיע, והנה פסוק זה הוא פסוק חרוזי שיכפל בכל מאמר, המליץ מצייר פה ישועת ה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים בדרך הטבע, ובא הציור שבעת שקורא אל ה' מתוך צרתו יכין ה' אחת מן הסבות הטבעיות שעל ידו יושע מן הצרה הזאת, אבל הסבה הזאת עצמה שהוכנה לתשועתו תסבב לו צרה אחרת עפ"י הטבע וצועק שנית, ומזמין ה' סבה אחרת שינצל גם מרעה זאת, ושוב יתעורר ע"י הסבה השנית רעה אחרת משתלשלת ממנה כפי הטבע ויצעק בפעם השלישית ויושיעהו גם מזאת, בענין שמרעה אל רעה יצא וה' הושיעהו בכל פעם, והעמיד הציור הזה במשל, שבעת הקיפוהו אויביו וצרו עליו וצעק אל ה' הכין ה' רעש הארץ שפתחה הארץ את פיה וירדו אויביו חיים שאולה, ונצול מצרתו, אבל ע"י הרעש נסתבב שריפת אש, כדרך הררי עד שמוריקים אש וגפרית בעת הרעש, והיה בסכנה אחרת מפני האש, וצעק אל ה' והכין גשם שוטף לכבות האש, אבל ע"י שהתקדרו העבים פתאום יצא מהם ברקים ורעמים עצומים והיה בסכנה אחרת מפני הרעם והברק, וצעק עוד אל ה' וצוה ה' שיתפוצצו העננים ויפלו מימיהם וחדל הרעם והקולות, אבל ע"י התפוצצות העננים פתאום נעשה שטף גדול במקום שעמד ושבולת מים שטפתהו, וצעק עוד אל ה' וישלח ה' את ידו וימשהו ממים רבים בחסדו. זה תורף הציור בכלל, ובזה נבא אל הבאור, אומר שבעת קרא אל ה' בצר לו שמע מהיכלו קולו:


ביאור המילות

"אקרא ה', ואל אלהי אשוע". כבר בארתי בכ"מ ששם הויה יכוין בו על הנהגתו הכללית מצד שהוא בורא העולם, ושם אלהים הבא בכינוי יציין ההשגחה הפרטית, ויש הבדל בין אקרא ובין אשוע שפעל שוע מורה שצועק לישועה, וזה מצד שהוא אלהי המיוחד לי בהשגחתו המיוחדת, ושועתי לפניו תבא הוא מוסיף על ישמע קולי, שמורה ששומע מרחוק, ושועתי תבא לפניו הוא שיקבל את השועה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותגעש ותרעש הארץ", ונעשה רעש הארץ להטביע את אויביו חיים שאולה, "ומוסדי הרים ירגזו", כדרך הררי עד שיפתחו לועם בעת הרעש וירגזו באף ובחמה ובאש בוער, וזה היה "ע"י שחרה לה'", והתגלה חרון אפו ואש חמתו בתוך הרעש:


ביאור המילות

"ותגעש, ותרעש". געש היא התנועה היתירה והרעש גדול מן הגעש, ותרגז קטן מן הגעש:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עלה עשן באפו" מצייר ההר הבוער ומריק אש וגפרית ומעלה עשן ביום הרעש כאלו העשן העולה הוא העשן העולה מאפו, [שיציין כאלו אף ה' בוער בלב ההר], "והאש האוכלת" ממנו הוא היוצא "מפי ה'" המוריק אש דרך פיו, עד "שגחלים בערו ממנו", כמו שהוא בהרים המוריקים אבני אש:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יא) "ויט", פה נמשך החרוז "בצר לי אקרא ה' וישמע מהיכלו קולי ויט שמים וירד", שאז כשצעק שנית על הצרה החדשה, הטה שמים למטה וירד להושיעו, ותחת ששני יסודות שהם יסוד העפר ויסוד האש אשר בבטן הארץ רועשים לבלע ולהשחית, הכין ה' תשועה על ידי יסוד הרוח ויסוד המים, שבעת ירד ה' וערפל תחת רגליו להושיעו, "וירכב על כרוב", אז "יעוף על כנפי רוח", כאלו התעורר הרוח וישא את העננים לכבות את השרפה (כמ"ש השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח), עד שע"י הרוח התעורר יסוד המים, עד:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"ויעף, וידא". היא עפיפה במהירות גדול (ירמיה מ"ח מ'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


ש"ישת חשך סתרו", ר"ל את החושך שבו יסתתר ה', את החושך הנמצא סביבות סוכתו, ישת שיהיה "חשכת מים של עבי שחקים", שיתקבצו עבים ע"י הרוח עד שתחשך הארץ מן העבים וחשכת מים, ומים אלה יכבו את האש והגחלים הבוערים מן ההר, ונושע מן הצרה הזאת, אולם עתה יספר שמן הסבה הטבעיית הזאת שע"י בא לו תשועה, השתלשלה רעה וצרה אחרת, שע"י התקדרות העבים הרבים שהם מלאים חלקי אש ודברים מבעירים כמו גפרית וזאלפעטר, וע"י נשיבת הרוח בם בכח גדול וע"י מרוצתם וקלות מהלכם, וע"י שילחצון יחד קרירות העבים עם חמימות העלעקטרי המתעורר בתוכם עי"כ יעמדו רעמים גדולים וברקים עצומים כנודע לטבעיים, וז"ש.


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג-יד) "מנוגה נגדו", צייר שמתוך חשך סתרו תהל נוגה מנגד אור ה', ומזה יתהוה אש הברק, שעל ידו "עביו עברו ברד וגחלי אש", שהעבים התמלאו ברד מן הקרירות ע"י שהאש עלעקטרי יתפשט מן האדים, וגחלי אש ע"י התעוררות החום, והאש והקרירות יתפוצצון זה בזה, ועי"כ יתהוו רעמים עצומים וברקים נוראים, "עד שירעם בשמים ה'" תחת שנעשה שקט בארץ מן האש, התעורר האש והרעם בשמים, ששם "יתן העליון קולו עם ברד וגחלי אש", והוא נתון עתה בצרה חדשה:


ביאור המילות

"מנוגה". הוא האור הבא על גשם מן אור הזורח:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישלח", פה נמשך החרוז "בצר לי אקרא ה'" וכו' "וישמע מהיכלו קולי, וישלח חציו ויפיצם", שהרעם עצמו יפוצץ את העבים, וע"י שיתרבו הרעמים וברקים, יתפזרו העננים וישפכו את מימיהם כנודע, ומדמה זה במליצתו כאילו ה' שלח חציו והפיץ את העבים, ומפרש מה הם החצים "שברקים רב" וע"י רבות הברקים "הממם" וחדל הרעם, וכל תשועות אלה הם ע"י סבות טבעיות, עד שנושע גם מצרה זאת:


ביאור המילות

"רב". מענין ריבוי, או מענין רובה קשת, "ויהומם". כמו והמם גלגל עגלתו (ישעיה כ"ח):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויראו", עתה יספר שמן התשועה הזאת נסתבבה צרה אחרת טבעיית, שע"י שבירת העבים והתפוצצם פתאום נתהוה שטף מים עד "שהתראו אפיקי מים, ויגלו מוסדות תבל", שהמים שהיו יסוד לתבל בששת ימי בראשית שהיה כל העולם מים במים ונתכסו אח"כ כי עלו המים ע"י אדים אל הרקיע והעבים כמ"ש בפי' מעשה בראשית ולקמן סי' ק"ד, עתה נתגלו שנית כי שבו המים ויפיצו את היבשה, וכ"ז היה "מגערתך ה'", שכמו שתחלה תהום כלבוש כסיתו מן גערתך ינוסון, עתה שבו מגערת ה' שנית אל היבשה, "ומנשמת רוח אפך", שפזר ופצץ את העבים נשטפה הארץ ע"י שטף, ועי"כ נשטף גם דוד בשטף מים ושבולת שטפתהו:


ביאור המילות

"אפיקי מים". המוגרים בחוזק:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישלח ממרום", פה נמשך החרוז "בצר לי אקרא ה'" וכו' "וישמע מהיכלו קולי ישלח ממרום יקחני", מצייר שהיה כבר נטבע במים וה' שלח "וימשהו" ויוציאהו "ממים רבים", וגם בזה מצייר שאויביו עוד לא רפו ממנו, וכאשר ראוהו נטבע במים ושיש לו דרך לצאת מן המים, עמדו אצל שפת המים ושומרים שבעת ירצה לצאת יטביעוהו שנית, וה' הצילהו גם מידם, וז"ש שבעת ימשני ממים רבים.


ביאור המילות

"ימשני". כמו מן המים משיתיהו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח-יט) "יצילני ג"כ מאויבי עז אשר יקדמוני ביום אידי", שרוצים להקדימו טרם יצא מן הנהר ולהטביעו שנית, "וה' היה למשען לי", כי ע"י השגחת ה'.


ביאור המילות

"מאויבי ומשונאי". האויב הוא יותר מן השונא, שימצא שונא בלתי דורש רעה, ונמצא גם על דברים הגיונים שונאי בצע שונא תוכחת, ומוסיף שישמרהו גם משונאיו שאין רעתם גלויה כ"כ, ובאו נרדפים בס' זה י"ח מ"א, כ"א ט', ל"ה י"ט, ל"ח כ', נ"ה י"ג, פ"ג י', פ"ט כ"ד, ק"ו מ"א:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יוציאני למרחב" למקום שאין יכולים לעכבני מלצאת מן המים, ובצאתי אז "יחלצני מידם", לבל יוכלו לתפשני ולהרע לי, וכ"ז מצד "שחפץ בי", ע"כ הצילני מכל הרעות האלה:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגמלני", אחר שבאר האופן הראשון שיושיעהו ה' ע"י תפלתו וצעקתו וע"י אמצעיים טבעיים, שבזה יתהלכו לפעמים הסבות והמסובבים ויוליכוהו מצרה אל צרה אחרת, עד שהוצרך לצעוק בכל פעם, מתחיל לדבר על האופן השני שיושיעהו ה' בדרך נס ופלא בעת יזכה לזה עפ"י מעשיו הטובים, שאז לא תקום פעמים צרה ותהיה התשועה מופלאת וגדולה מאד, ועז"א "בעת שיגמלני ה' כצדקי" וכו', אז "האל המאזרני חיל" וכו' "משוה רגלי כאילות" וכו' כמו שיתבאר, ואמר "יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי" ויש הבדל בין "גמול" ובין "השבה", שההשבה היא כפי המעשה והפעולה והגמול הוא כפי תכונת האהבה או השנאה שיש לו עליו, שהגמול נקשר תמיד עם התפעליות, ויש הבדל בין "צדקי ובין בור ידי", שצדקי הוא בקום ועשה ובור ידי הוא מה שישב ולא עבר עבירה, לפ"ז היה ראוי שיאמר בהפך ישיב לי כצדקי ויגמלני כבור ידי, שההשבה הוא על מה שעשה במעשה, והגמול והאהבה הוא על השוא"ת, אולם אמר רבותא, שלא לבד שישיב לי כצדקי כי גם יגמלני כצדקי, שמלבד התשלומין כפי הפעולה תהיה ג"כ גמול כפי האהבה, וכן לא לבד שיגמלני על בור ידי כי גם ישיב לי, כי יחשב לי את מה שנמנעתי מלעשות רע כאלו עשיתי טוב בפועל וישיב לי ע"ז שכר, ומפרש הדבר במאמרים מקבילים, "יגמלני ה' כצדקי".


ביאור המילות

"יגמלני, ישיב לי". הגמול הוא בצירוף איזה התפעליות איבה או אהבה וההשבה והתשלומין הוא בעד הפעולה עצמה, כמ"ש (ישעיה נ"ט י"ח) (יואל ד' ד') (ולקמן כ"ח ד', ק"ג י', קל"ז ח'):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי שמרתי דרכי ה'", שהצדק אשר עשיתי לא עשיתיו מפני שהשכל והנימוס מחייבו עד שא"צ שישיב לי רק על הפעולה בעצמה; כי שמרתיו מפני שהם דרכי ה' ללכת בדרכיו ולהדמות אליו, וע"ז אני ראוי לגמול שיגמול עלי כפי האהבה והדבקות שהלכתי בדרכיו ודבקתי בו, "וכבור ידי ישיב לי כי לא רשעתי מאלהי", שמה שלא רשעתי, לא היה מפני שהשכל מחייבו או שטבעי אינו נוטה להרשיע, רק הסבה היה מאלהי, מפני אזהרת ה' ופקודיו, הגם שיצרי היה מסיתני להרשיע, ובזה ראוי שישלם לי שכר כי בבא דבר עבירה לידו וכבש תאותו נותנים לו שכר כעושה מצוה, כמ"ש חז"ל:


ביאור המילות

"דרכי ה', מאלהי". כבר בארתי ששם ה' מורה הנהגתו הכוללת שמצד זה דרכיו הכוללים הם רחמים וחנינה וכדומה, "ואלהי". מורה היחוד הפרטי אל האדם שמצד זה הזהירו מן הרע והרשע:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני", יש הבדל בין "משפט" ובין "חק", שהמשפט הוא דבר שהשכל מחייבו, והחק הוא דבר שאין השכל מבין טעמו, ויש הבדל בין "לנגדי" ובין "לא אסיר מני", שהעומד נגדו הוא עצם חוצה לו, אבל לא אסיר מני מורה שהוא דבוק בו ואינו מסירו מעליו, ור"ל שהמשפטים הגם שהשכל מחייבם ודבוקים עם האדם בטבע, איני עושה אותם בעבור שהם נמצאים בשכלי רק מצד שה' צוה אותם, וכאלו הם עומדים לנגדי בלתי נמצאים בי בשכלי רק אני מקבלם מה' כדברים שהם רחוקים מהשכל, ובכ"ז אני מגביל דרכי לעומתם, והחקים הם בעיני כאלו הם נמצאים בשכלי ובנפשי וכאלו הם מצות שכליות ואינם עומדים לנגדי מרחוק רק הם נמצאים עמי, כמ"ש נטיתי לבי לעשות חקיך, שע"י האמנתו בה' לבו נוטה אליהם כאלו הם מצות שהשכל מחייבם עד שלא אסירם ממני, והם מושרשים בלבי ובנפשי:


ביאור המילות

"משפטיו וחקותיו" הבדל מבואר, שחקה הוא דבר שאין טעמו ידוע:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואהי" אומר, אם אוסיף אומץ והגעתי למדרגה יותר גדולה עד "שאהי תמים עמו", וגדר מדרגת תמים, הוא שאין בכחות גופו ושכלו התנגדות כלל אל מצות ה', כי נתהפך טבע גופו ושכלו אל טבע הקדושה והטהרה עד שאינו חוקר כלל ואין אצלו שום נטיה ושום פניה בעבודת ה', עד "שאשתמר מעוני", שאהיה נשמר מעון ממילא, ואהיה נשמר מן העון עצמו, כי תאות גופו ותכונותיו הם בעצמם שומרים אותו שלא יתאוה לעון כלל, ואז


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישב ה' לי כצדקי וכבור ידי" אשר הוא "לנגד עיניו", אז יהיה הגמול לא בעבור הפעולות עצמם כמו שהם פעולות. רק כפי מה שהם עומדים נגד עיני ה' הצופה תעלומות לב ויודע השרשים מאין צמחו הפעולות ותכונות עלילותיהם במדת הנפש:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עם חסיד", באר בזה ג' ענינים

  • א) שלפעמים תהיה ההנהגה העליונה מכוונת מול מעשה האדם, שאם הוא חסיד יעשה ה' עמו חסד, ואם הוא במדרגת תמים או נבר כן יתנהג עמו ה' ג"כ לפי הכנתו הן לטוב הן לרע:


ביאור המילות

(כו-כז) "חסיד, תמים, נבר". החסיד הוא העושה כל מעשיו ע"פ דרכי החסידות יתר מן הציוי והחיוב, והתמים ישמור מצות ה' כפי החיוב וגדרו הוא התמימות שיעשה תמיד בלי שינוי ובלי פניה, והנבר הוא הנזהר מרע, כמו כבור ידי, והזכותי בבור כפי, "תתפתל". הוא יותר מן עקש, שעל זה אמר דור עקש ופתלתל, ובשלילה אמר בהפך אין בהם נפתל ועקש (משלי ח'), שהוסיף ה' להתפתל עמו:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ולפעמים יתנהג עם האדם הפך מהכנתו, "שעם עני" הם הנכנעים ושפלים בלבותם "תושיע", ועיניך על רמים להשפילם:


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ויש הנהגה שאינה מכוונת כלל עם מעשה האדם, והם בשני דברים,

  • א) בענין הודעת האמתיות והוראת הדרך בו ישכן אור, ועז"א "כי אתה תאיר נרי", ר"ל כי האדם מצד טבע חמרו וכחותיו אינו מוכן שיתפלש עליו אור האלהי ושידע האמתיות, אולם מצד שכלו הוא מוכן לקבל האור, ומצד זה נמשל אור השכל לנר המאיר חשכת הנפש, כמ"ש נר אלהים נשמת אדם, אולם הנר הזה לא יאיר מעצמו רק ע"י אור ה' המעלה נר הנפש והאיר אל עבר פניו, שהשכל בחקירותיו א"א שישיג אור האמת, רק ה' יאיר נרו עד שיאיר באור ה', מצד זה אמר "כי אתה תאיר נרי", אולם החשך והערפל המסבבים את הנר הזה שהם כחות החמריים הסוככים עליו, הם חשך ממשי, עד שאינם מוכנים לקבל נוגה מן האור הזה, וגם לזה צריך עזר ה' שיעשה החשך הזה מוכן אל שיגיה מן האור הזה, ועז"א "כי אתה אלהי תגיה חשכי", ומשל הנר הוא הודעת האמונות האמתיות והנבואה אשר ישפיע על שכל האדם, ומשל הגהת החשך הם המצות שנתן ה' בם יוסרו ענני החומר ע"י הקדושה והזדככות, ושניהם הם מאת ה' מבלי ימתין על האדם:


ביאור המילות

"תאיר, יגיה". כבר בארתי (ישעיה נ"ט) ובכ"מ, שהנוגה הוא דבר חשוך המקבל האור מדבר מואר כמו הירח מן השמש:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בך", והענין השני שיעשה ה' מעצמו הוא ההגנה והשמירה מן הפגעים, וביחוד הנצחון ליראיו, שלא יהיה לפי הכנתם וגבורתם כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, וכמ"ש לא בגבורת הסוס יחפץ רוצה ה' את יראיו להציל ממות נפשם, וז"ש "כי בך ארוץ גדוד", שנדמה לי כאלו יש לי גדודים רבים ואנשי חיל, "ובאלהי אדלג שור" וחומת ומבצרי האויב לכבשם:


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האל", מבאר כי אחר "שדרך האל" והוא ההנהגה שלו הוא "תמים, וכל אמרת אלוה" שהוא הבריאה שברא במאמר, "צרופה" מכל סיג, ועי"ז "הוא מגן" ומחסה "לכל החוסים בו", ובאור הדבר, כי עניני ה' בעולמו יתראו לנו בשתי מחזות,

  • א) החקים הטבעיים אשר גבל וחקק בעת הבריאה חק נתן ולא יעבור, למשל שהאש תבער והמים ירדו במורד והשמים יתנו טלם והארץ יבולה,
  • ב) הדרכים אשר ינהיג לפי מעשה בני אדם הבחיריים אם טוב ואם רע שבעת שבעלי הבחירה עושים מעשים טובים לפניו יסדר את ההנהגה להיטיב להם ולחיותם, ובעת ירעו מעשיהם יסדר ההנהגה לרע, וכפי הנראה לעיני בשר שני החקים האלה נבדלים זה מזה ורחוקים הרחק רב, כי מה יהיה קשר למטר השמים עם מעשה בני אדם בעבודתם או במרים, או רעש הארץ ארבה שדפון וכדומה עם פעולות בעלי הבחירה, הלא חקי הטבע קבועים ומוכרחים ולא ישתנו, ופעולות בעלי הבחירה הם אפשריים, ומן המחזה המדומה הזאת יטעו בני אדם שאין מעשה ודעת וחשבון, כי איך תשתנה הטבע ע"י מעשה בני אדם, אבל אחר שנשים על לב כי חקי הטבע הם ערוכים מאת ה', וגם ההנהגה הבחיריית לפי המעשה שע"י יגמול ויענוש הוא ג"כ מאת ה', באין ספק כי היוצר אותם בודאי קשר שני ההנהגות בחבלים דקים רוחניים עד שיתפעלו זה מזה וימשכו זה מזה, וחקי הטבע הם תלוים ונמשכים וישתנו לטוב או לרע לפי שישנו בני אדם את מעשיהם, ובזה יש תקוה שהצדיק יהיה נשמר מכל רעות טבעיות כי הטבע תכנע תחתיו לפי מעשהו, וז"ש אחר "שהאל תמים דרכו", שהוא דרך ההנהגה הבחיריית התלויה לפי מעשי בני אדם האפשריים, שדרכיו המה חסד ורחמים וחנינה לטובים ודין ומשפט לרשעים ודרך הזה תמים אין בו חסרון, ואין חקי הטבע עוצרים בעדם "כי כל אמרת ה' צרופה", שהם המאמרים שבהם גזר שיתהוה העולם וגבל חקי העולם והטבע, הם צרופים מכל סיג, עד שלא יהיה סתירה ביניהם ובין ההנהגה הבחיריית, ומצד זה הוא "מגן לכל החוסים בו", כי חקי הטבע נכנעים אל החוסים בה', ומפרש שנית


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי מי אלוה מבלעדי ה'", שם הויה מורה על הבריאה שהוא היה מהוה כל נמצא, ושם אלוה מורה על ההנהגה וההשגחה, ואלהים המנהיג ומשגיח לפי המעשים, הוא בעצמו ה' אשר ברא כל הבריאה ויסד חקי הטבע, "ואין צור" בורא ויוצר "זולתי אלהינו" המשגיח והמנהיג, באופן שהבורא הוא המנהיג והמנהיג הוא הבורא, ובודאי ערך הכל באופן שלא יהיה סתירה בין חקי הבריאה ובין חקי ההנהגה וחקי הטבע נמשכים לפי חקי ההנהגה:


ביאור המילות

"אלהי, ה'". כבר התבאר בכ"מ ששם ה' יבא מצד שהוא בורא העולם ומנהיגו בכלל, ושם אלהי, אלהינו הבא בכינוי מורה על ההשגחה המיוחדת שהוא לפי המעשים:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האל", אחרי ההקדמה הזאת שבאר איך ימשך מן המעשים הטובים שישמר האדם מן הפגעים ומכל רעה, שב אל ענינו שהתחיל בפסוק כ"א לספר איך ע"י מעשיו הטובים ינצל בדרך נסיי פלאיי שהוא דורך על חקות הטבע והטבע תכנע תחתיו, ובאר בזה שני אופנים, (אופן א') שהגם שה' יתן לו כח וזריזות וילמדהו תכסיסי מלחמה, מ"מ לא ילחם ולא ירוץ רק יעמוד במקומו והנצחון יתהוה מעצמו בדרך נס, ועל צד זה אמר "האל המאזרני חיל", חשב ג' דברים,

  • א) שיתן לו החיל והכח למלחמה ומ"מ "יתן תמים דרכי", יהיה דרכי בתמימות שלא אלחם ולא אעשה רע לשום אדם,
  • ב) הזריזות והמרוצה, ועז"א הגם כי.


 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משוה רגלי" קלים כרגלי "אילות" לרוץ אחר אויבי, מ"מ לא ארוץ, רק "על במותי יעמידני", אשאר עומד במקומי ולא ארדוף אחר שום אדם,

  • ג) העצה והלימוד בתכסיסי מלחמה, שהגם כי,


ביאור המילות

"משוה". כולל שימה וערך כמ"ש בגדר פעל זה בכ"מ, שנתן אותם להיות דומה כאילות, ותפס על במותי שדרך האילות לעמוד במקומות הגבוהים:

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מלמד ידי למלחמה" ולמדני תכסיסי מלחמה, מ"מ לא אצטרך להלחם כי בהפך "ונחתה קשת נחושה זרועותי", שתשבר הקשת ולא ישתמשו בו כלל, וזה האופן האחד שכל הנצחון יהיה בדרך נס ואני אשב בביתי, (האופן השני) שהגם שיתהוה הנצחון ע"י ה' לבד כמו שהיה בנס של סנחריב, בכ"ז ירצה ה' לגדל כבודי כאלו אני הייתי המנצח בגבורתי, וז"ש.


ביאור המילות

"ונחתה". כמו ו¡נ ח£ת¢ה, והוקל כמו ורחבה ונסבה (יחזקאל מ"א):

 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותתן לי מגן ישעך", ר"ל שלמלחמה צריך,

  • א) המגן לשמירה,
  • ב) יד הימין לנצוח, הנה תתן את המגן לי, כאלו אני החזקתי את המגן בעת המלחמה, הגם שהוא מגן ישעך, שישועתך אחזה את המגן לא אנכי, תתנהו לי כאלו היה שלי, וכן אל הנצחון "ימינך תסעדני", עד שאנצח בימיני ע"י סעד של ימינך, וזה תעשה יען "שענותך תרבני", כאלו מרוב ענותך אינך רוצה ליחס הנצחון לך שאתה נצחת, ותגדיל אותי לתלות את הנצחון בי ומצד זה שתרצה ליחס את הנצחון אלי.


 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תרחיב צעדי תחתי", שתחת שבאופן הראשון אמר ועל במותי יעמידני, שיעמוד במקום אחד, תרחיב צעדי לרוץ אחרי האויב (וגם בזה מציין שה' מרחיב צעדיו ולא נעשה זה בכחו),

  • ב) שהוא כאלו "תרחיב צעדי תחתי" היינו במקומי שבכ"ז אעמד במקומי כאילו רוח ה' יובילהו ע"י קפיצת הארץ אחר האויב שרודף, ובכ"ז עומד תחתיו, ובזה אמר "ולא מעדו קרסולי" כי בכ"ז אני עומד במק"א, ובענין זה.


ביאור המילות

"תרחיב". כאלו בצעד אחד הוא אצל האויב הגם שלא הלך רק עמד במקומו, כמו שפירשו חז"ל במליצתם פסיעותיו של א"א ג' מיל, ובכ"ז לא ימעדו הכרעים להנתק ממקומם על ידי הרחבת הצעד, ע"ז תפס קרסולי, שלא נמצא רק בשירה זאת:

 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארדף אויבי" וגם "אשיגם", ולא אשוב עד שיכלו לגמרי:


 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמחצם", מוסיף לאמר שגם אם אמחצם מחץ קטן "לא יכלו קום" מוסיף עוד "שיפלו" מעצמם "תחת רגלי", (אחר שבאר איכות הרדיפה יבאר איכות המלחמה בעצמה):


ביאור המילות

"אמחצם". מורה מחץ קטן כמ"ש דוגמתו (שופטים ה' חבקוק ):

 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מ-מא) "ותאזרני", תחת שבאופן הראשון אמר האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי שיהיה החיל שלו שלא למלחמה, אמר עתה "שיאזרהו חיל" שיהיה החיל " למלחמה" ובכ"ז אתה "תכריע קמי תחתי" היינו במקומי, אתה תהיה במקומי להכריע אותם, "ואויבי תתן לפני עורף" שכ"ז תעשה, (עי' באה"מ):


ביאור המילות

(מ-מא) "קמי, אויבי, משנאי". הקמים הם הלוחמים עמו והם יכרעו במלחמה, ואויבי דורש רעה ועומד מרחוק וכשיראה מפלת הקמים יברח, והשונא הוא רק מואס בו, אבל משנאי מורה שממאסו גם בעיני אחרים ומוסיף שגם אותם יצמית וכ"ש לאויביו:

 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישועו", ולא ימצא רב ריבם לא בין בני אדם, כי "ישועו" לישועה "ואין מושיע", ולא מה' כי "לא יענם", ויותר מזה כי הגם כי.


 

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשחקם כעפר על פני רוח", שאנשי החיל במלחמה יהיו כעפר דק הנשחק ונפזר לכל רוח כן יברחו לכל רוח, והנשארים בעריהם "אריקם כטיט חוצות" ויהיו למרמס ולעבדים ולשפחות, בכ"ז לא ימצא מי שיריב ריבם, כי אתה.


ביאור המילות

"אריקם". כמו ורקיקי מצות, והוא קרוב למ"ש בשמואל ב' אדיקם:

 

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תפלטני מריבי עם", שאם יעמדו בעלי בריתם הבאים לריב ריבם, תפלטני מידם, בהפך "תשימני לראש גוים", ולא לבד לגוים הקרובים, כי גם "עם אשר לא ידעתי יעבדוני", ויותר מזה כי גם.


 

פסוק מה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשמע אזן ישמעו לי בני נכר" אשר "יכחשו לי", ר"ל הנכרים הגרים בארץ רחוקה מאד אשר יכחשו לי דהיינו שהיו מכחישים מציאותי שלא ידעו עד עתה כלל שנמצא בעולם עם ישראל ודוד מלכם, עתה ישמעו ויתקבצו אלי לא למראה עין שראו גבורתי רק לשמע אזן ששמעו הנפלאות שנעשו לי:


ביאור המילות

"ישמעו". יתקבצו לשמוע, כמו וישמע שאול את העם:

 

פסוק מו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני נכר" ר"ל לשמע אזן ישמעו לי "בני נכר אשר יבולו ויחרגו ממסגרותיהם", ר"ל בני נכר הסגורים בהרים רחוקים אשר יבלו ויתעמלו וייגעו מרוב הדרך עד שיעשו חגרים מרוב הדרך אשר ייגעו לצאת ממסגרותיהם לבא אלי לשמוע לי:


ביאור המילות

"יבלו". כמו נבול תבול (שמות י"ח):

" ויחרגו". כמו ויחגרו (בש"ב כ"ב) יעשו חגרים:

"ממסגרותיהם". ממקומות שהם סגורים שם וכן מיכה (ז' י"ז):

 

פסוק מז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חי ה'", נגד ההגנה מן האויב אמר "חי ה' וברוך צורי", ונגד מה שהושיע לנצח את האויב שזה מדרגה יותר אמר "וירום אלהי ישעי", ומפרש נגד וירום אלהי ישעי.


 

פסוק מח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האל הנותן נקמות לי", שעוד ראה נקמות באויביו "וידבר עמים תחתי" שיהיו תחת ממשלתו, ונגד ברוך צורי, אמר.


ביאור המילות

"וידבר". כמו ותדבר את כל זרע הממלכה (ד"ה ב' כ"ב):

 

פסוק מט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפלטי מאויבי" האויב הוא הדורש רעה בסתר, ומוסיף "אף מן קמי תרוממני" שהם אלה שקמו עליו בגלוי להלחם עמו, "ומאיש חמס תצילני" זה שאול שעשה חמס לנגדי כמ"ש ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול.


ביאור המילות

"מאויבי". מן קמי, (כנ"ל פסוק מ"ט):

 

פסוק נ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן אודך בגוים ה'", לתת לך הודאה על הטובה, "ולשמך" אזמרה לספר תהלת ה':


ביאור המילות

"אודך ולשמך אזמרה". התבאר למעלה (ז' י"ח):

 

פסוק נא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מגדיל", וכפי רוב ההודאה כן תגדל התשועה בכל עת עד "שיגדיל ישועות מלכו", וחוץ ממה שישלם לי בעד ההודאה והשבח, "יעשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו" כי חסדי דוד הנאמנים היה מה שכרת לו ברית שלא תסור המלוכה מזרעו, שזה היה מצד החסד כמו שכתוב בש"ב ב' ז', וחסד זה ימשך עד עולם:


ביאור המילות

"מלכו, משיחו". משיח הוא יותר מן מלך, שמורה שהמלכות לו בירושה ששאול נמשח בפך ושמן אפרסמון ולעומתו דוד נמשח בקרן ובשמן המשחה על כן לא נמשכה מלכותו של שאול ולעומתו מלכות דוד נצחית כמ"ש חז"ל: