שער מאמרי רז"ל/פרקי אבות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | שער מאמרי רז"ל | >>

מסכת אבות[עריכה]

פרק א[עריכה]

פ"א וז"ל אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:    והענין הוא כי העבד המשמש את רבו ישמשהו לשתי סבות. הא' לתועלת הרב הצריך אל עבודת העבד; והשנית לתועלת העבד המקבל פרס בשביל עבודה זו. ולכן אמר אל תעבדו את הקב"ה לב' הסבות הנז'. האחת נרמזת באומרו "המשמשים את הרב" כי זה תועלת הרב, והב' נרמזת באומרו "ע"מ לקבל פרס" כי זה תועלת העבד. אמנם תעבדוהו לתכלית האחד בלבד והוא לתועלת הרב, כי כוונתם לעובדו, אבל לא לתכלית הב' התועלת הנמשך להם לקבל פרס. וכנגד האחד אמר "אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס כלומר לתועלת הרב, אבל לא ע"מ לקבל פרס שהיא הבחינה הב' שהיא לתועלתכם. ואולי תטעו ותאמרו כי מאחר שהוא מקבל תועלת ממנו בעבודתינו ואין אנחנו מקבלים תועלת מידו א"כ הוא צריך לנו ואין אנו צריכים לו ונהנים ממנו ועל ידי כן תזלזלו בכבודו ח"ו -- לזה הזהיר ואמר "ויהי מורא שמים עליכם":


פרק ב[עריכה]

פרק ב' אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים א"ל על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון:    הנה אומרו "אף הוא" במה שהודעתיך כי הלל הזקן הוא נצוץ אחד מנשמת מרע"ה ולכן היה עניו כמותו וגם חי ק"ך שנה כמותו. ואמנם זאת הגלגלת היא של פרעה הרשע, וכמו שראה אותה מרע"ה כן חזר הלל לראותה וידע כי היא היא. ואמר לה "על דאטפת אטפוך" ר"ל על דאטפת את בני ישראל במים כמש"ה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" -- "אטפוך". וחזר הלל לדבר עם בני ישראל ולא עם הגולגולת ואמר להם כך: לא די פרעה שהטיפוהו על אשר הטיפוך אמנם כמו כן כל שאר אומות העולם אשר יטיפוך ויזיקו אותך - גם הם יענשו כמו פרעה. וזמ"ש "וסוף מטיפייך יטופון":


פרק ג[עריכה]

פ"ג עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכולי:    והענין אומר, כי כתר הז"א נק' אי"ן וכתר הנוקבא נקרא א"ן, חסר יו"ד -- ושכחתי תשלום זה הענין:


שם וז"ל ר' עקיבא אומר שחוק וקלות ראש כו' סייג לחכמה שתיקה כו':    נודע כי נה"י דאבא טמירין תוך נה"י דאימא וכולם בסוד מוחין תוך ז"א. ונמצא כי יסוד של חכמה (הנקרא אבא) תוך היסוד דאימא, והיסוד של אימא הוא "סייג" של יסוד דאבא ונקרא "שתיקה" לפי שנודע שהיסוד דאימא נקרא שדי ובמלואו‏[1] הוא בגי' שתיקה.

והענין הוא כי עד המקום שהוא כלה היסוד דאימא (שהוא בחזה דז"א), עד שם נעשה סייג אל היסוד דאבא; ומשם ואילך מתגלה לגמרי היסוד דאבא. ואמנם טעם הקראו "שתיקה" הוא מפני שבהיות יסוד דאבא תוך היסוד דאימא יש שם קולות רבים מפני רבוי האורות שיש שם במקום צר מאד ומשמיעים קולו בהיותם מתקרבים אלו עם אלו בדוחק. אבל בצאתם לחוץ (שהוא מן החזה ולמטה) מתגלים ומתרחבים ונחים מקולם ושותקים. ונמצא כי השתיקה הודאת גלוי החכמה והשגחה בגלוי. ובזה תבין מ"ש בזוהר (בהקדמת בראשית) א"ר אלעזר מלה בסלע משתוקא בשנים פי' כי נודע שהאורות בהיותם מגולים ומאירים כפליים ולכן המלה בסלע (שהוא בהיותם נסתרים, האורות משמיעים קול) משתוקא בשתים (שהוא אחר שנתגלו, כי אז הם שותקים ודוממים כנז'):


פרק ד[עריכה]

פרק ד' בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם כו':    פה נרמז יחוד השי"ת בד' אותיות הוי"ה.

  • איזהו חכם הלמד מכל אדם -- כנגד אות י' שבחכמה.
  • איזהו גבור -- כנגד אות ה' שבבינה שנקראת גבורה בסוד "אני בינה לי גבורה".
  • איזהו עשיר -- כנגד אות ו' שבת"ת הנקרא "עשיר" (כנזכר בר"מ פרשת כי תשא בפסוק "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט").
  • איזהו מכובד -- כנגד אות ה' תתאה הנקרא "כבוד" כנודע.

והאדם הקורא משנה זו יכוין ביחוד הזה:


שם וז"ל ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה:    כבר ידעת כי ז"א (נקרא "ישראל") וכן "יעקב", יש בכל אחד מהם הוי"ה אחת דמ"ה. וכאשר ז"א משפיל ראשו למטה ומסתכל ביעקב ומאיר בו‏[2]. וזמ"ש "מאד מאד" --ב' פעמים מ"ה שבז"א וביעקב-- צריך שתהיה שפל רוח כדי שתגרום שמ"ה דז"א תאיר במ"ה דיעקב. אבל הבעל גאוה גורם הפך מזה.

ואומרו "שתקות אנוש רמה" רמז אל רחל שבאחורי ז"א. והנה הנקבה היא אחוריים פשוטים של אלהים שהם בגי' ר'; ועומדת באחורי ז"א הנק' מ"ה; וזו מלת רמ"ה. ויותר טוב הוא להיות רַמה, בפת"ח תחת הרי".ש ולפעמים נעשית מרה. אמר מורי זלה"ה שכחתי הדרוש בפרטיו וכתבתי הכלל:


פרק ה[עריכה]

פרק ה' בן ב"ג ב"ג אומר הפוך בה והפוך בה דכלא בה כו':    ב"ג ב"ג הם ה' חסדים כמנין ב"ג המתפשטים בז"א. ונודע כי ב' החסדים העליונים מכוסים וג' התחתונים מגולים, ולכן נתחלקו בשתי אותיות-- ב"ג. והנה אלו יורדים עד היסוד כנודע ואח"כ חוזרים ועולים למעלה להגדיל לז"א; לזה אמר "הפוך בה" כנגד הירידה הא' ואמר שתכוין להורידם ולהפכם עד שירדו ביסוד; ואח"ך "והפוך בה" -- שנית, לחזור לעלותם למעלה להגדיל לז"א. ונתן טעם באומרו "דכלא בה", פי' כי כל הגדלת ז"א תלויה בהפוך זה.   גם אפשר לפרשו על ה' גבורות הנקבה ע"ד הנזכר ממש, אלא שצריך לפרש מלת ב"ג להפך -- כי אות ב' הם ב' הגבורות התחתונות המגולות ואות ג' הם ג' עליונות המכוסות כנודע.

עוד מצאתי כתוב במקום אחר וז"ל בן ב"ג ב"ג אומר כו'. דע כי המשנה הזאת מדברת בענין החזרת ה' חסדים כמנין ב"ג כאשר נופלים ביסוד ז"א וחוזרים לעלות ממטה למעלה, והשאר תבין מעצמך:


שם משנה בן ה"א ה"א אומר לפום צערא אגרא כו':    הנה ידעת כי בכל ד' בחי' מילוי ההויו"ת לא יש בהם ההי"ן כפולות אלא בהוי"ה דב"ן אחרונה. וזהו ב"ן ה"א ה"א שהוא ענין ההוי"ה דמלוי ההי"ן שיש בה ב' ההי"ן כפולות:


פרק ו[עריכה]

פרק ו' רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו':    ביאורו הוא זה כי לשמ"ה ר"ל לשם ה’, ר"ל שימשיך התורה לאות ה'. וה' זו היא בלאה, והתורה היא יסוד דאבא שבתוך ז"א.

והנה מן החזה ולמטה יש ב' פרצופים--

  • אחד של יעקב בפָנִים דז"א, והוא לוקח האורות יסוד דאבא;
  • והב' היא רחל באחוריים דז"א, ולוקחת אורות יסוד דאימא.

אבל מן החזה ולמעלה אין שם אלא בחינת לאה באחורי ז"א. וסבת‏[3] היות המקום מכוסה בשני כסויים (שהוא אורות דאבא המכוסים תוך יסוד דאבא ותוך יסוד דאימא כנודע), כי לכן לא יבא בחינת יעקב מן החזה ולמעלה. אמנם כל האורות של או"א יוצאות אל לאה.

וזו היא כוונת עסק התורה לשמה שיכוין להמשיך אורות יסוד דאבא (הנקרא "תורה") אל לאה עליונה (הנקראת אות ה') ועי"כ מתמתקים הדינים הקשים אשר בה כנודע, כי לאה נקראת דינא קשיא. לכן שכרו גדול כנז' במשנה הנזכרת. ונמצא כי כל הכוונות צריכות להיות ע"י אות ה' כמו שנבאר. וזהו "לשמה" -- לשם ה’.

והענין הוא כי הנה פרצוף לאה הוא מכוון ממש כנגד היסוד דאבא במקום שהוא מכוסה (שהוא עד החזה), ואנו צריכים להמשיך אורות היסוד הנזכר בכל פרצוף לאה, והנה הוא נחלק לג' בחינות והם:    ג' ראשונות שבה, וג' אמצעיות, וג' אחרונות -- ואין האורות שוות:

  • הנה ג' ראשונות שבה -- יכוין להמשיך בהם בחינת אות ה' וג' מלויים שלה והוא:    ה"י דיודי"ן בחכמה שבה, וה"א דאלפין בבינה שבה, וה"ה דההי"ן בדעת.
  • וג' אמצעיות שבה ימשיך אות ה' בג' ציורים שבה שהם:    ד"י ד"ו וו"ו; כנז' בענין ג' מצות דליל פסח-- ד"י בחסד, וו"ו בגבורה, ד"ו בת"ת.
  • וג' אחרונות שבה ימשיך אות ה' בג' מיני הכאות שבה והם:    ה"י פעמים ה"י דיודין בנצח, ה"א פעמים ה"א דאלפין בהוד, ה"ה פעמים ה"ה דההי"ן ביסוד,
    וכל אלו ההארות תמשיכם בה מן היסוד דאבא הנק' תורה כנז'.

והנה ענין ג' הכאות אלו תכוין בהם,

  • כי ה"י פעמים ה"י הם בגי' רכ"ה
  • וה"א פעמים ה"א בגי' לא"ה
  • וה"ה פעמים ה"ה הם אדנ"י - בגי' ס"ה, ועם ל"ד אותיות שיש במלוי המלוי שבו הם ק' עם הכולל.


ודע כי בכל בחי' מאלו הג' צריך לחבר אות ה' בעצמה עמה. כיצד?

  • בג' עליונות שבה תכוין כי ג' פעמים: ה"י ה"א ה"ה הם בגי' ל"א; ועם אות ה' בעצמה -- הרי לא"ה
  • ובג' אמצעיות שהם ג' ציורים העולים מ"ב; ועם אות ה' היא בגי' שם יהו"ה אהיה

(ותחזור ותחבר ב' הבחי' יחד --ל"ז מ"ו -- יהיו בגי' פ"ג שהם ענין ב' המילויים שבשתי הויו"ת ע"ב ס"ג שהם מ"ו ול"ז כנודע. )

  • וג' אחרונות שהם ג' ההכאות ועולים שס"א


ותחבר ג' הבחינות יחד שהם ל"ז, מ"ו, שס"א -- הרי הכל מד"ת והיא סוד לאה הנקראת מד"ת כנודע. והנה האורות אלו העולים בגימ' מד"ת נמשכים לה מיסוד דאבא הנקרא "תורה". ואם תסיר מדת מן תורה ישאר קס"ו[4] - והוא האחוריים של ס"ג שביסוד אימא כנודע, כי האחוריים לבדם הם הנכנסים בז"א. ונמצא כי כשיוצאים אורות יסוד דאבא (כמנין תורה) הנתונים תוך היסוד דאימא דאחוריים (שהוא הוי"ה דקס"ו הנזכר) אז לוקח היסוד דאימא קס"ו אורות מן התורא ושאר האורות --שהם כמנין מד"ת-- הם לבדם יוצאים אל לאה:


  1. ^ שי"ן דל"ת יו"ד
  2. ^ משמע שחסר כאן משהו... - ויקיעורך
  3. ^ נראה לי שהכוונה כמו והסבה לכך היות וכולי - ויקיעורך
  4. ^ לאו דוקא, אלא ישאר קס"ז - ויקיעורך

מסכת אבות - נספח ליקוטים[עריכה]

אמר הכותב, הצעיר אברהם קשטרו ס"ט, נין ונכד למהריק"ש זלה"ה. ראיתי לסמוך כאן פירוש פרקי אבות למהרח"ו ז"ל, יען כי ראה ראיתי למעלה בשער מאמרי רז"ל. בכל פרק ופרק ממסכת אבות משנה אחת מבוארת מהרב ז"ל. אח"כ מצאתי כתוב בקונטרסים ביאור רחב וכתוב עליהם "פירוש פרקי אבות להאר"י זלה"ה". ולכן כתבתים כאן אות באות מלה במלה בעהי"ת. משנה זו מבוארת למעלה במסכת סנהדרין, דף כ"ח טור ב׳ בביאור מסודר היטב מבנו הרב שמואל ויטאל זלה"ה, וע"ש היטב.

פרק א[עריכה]

שמעון הצדיק היה וכולי:    שמעון הצדיק וכל השאר זוגות‏[1] יהושע בן פרחיה נשיא בסוד חסדים ולכן אמר מצות עשה-- עשה לך רב וכולי. ונתאי הארבלי אב ב"ד היה בסוד הגבורה, ולכן אמר מצות לא תעשה-- הרחק משכן רע כולי. אבל שמעון הצדיק, הוא בסוד היסוד שהוא יחידי, ולכן נקרא צדיק. והיה משיירי כנסת הגדולה שהם קבוץ החסדים שהם מתקבצים ביסוד; והם מיסוד דאימא, הנקרא "כנסת הגדולה" על שם החסדים דאבא שמתכנסים ביסוד. והם שיריים לפי שאין ליסוד חסד בפני עצמו אלא מן העליונים שם מאירים כו' ואמר:

על ג' דברים וכולי כלומר: אף שהצדיק יסוד עולם הוא, צריך המשכה מלמעלה כדי שיתקיים על ידו; ולכן אמר על שלשה דברים העולם (שהיא רחל הנקראת "עולם") עומד.   על התורה דהיינו עמודא דאמצעיתא וזהו על התורה דהיינו מה שנתגלה מיסוד דאבא שיוצא מיסוד אימא בת"ת שלו כנודע ונקרא "חכמה" - שנובלות חכמה, על שם שכבר יצא זה היסוד מיסוד דאימא שהיה מכוסה שם והראה עצמו לחוץ. וזה לשון אומרו "תורה". וגם שמאיר ומראה את הנוקבא; שאם לא היה אור דיסוד דאבא שמאיר לחסדים ומוציאם לחוץ - לא היו יוצאים. וזהו שאמר הפסוק "ה' בחכמה יסד ארץ" כי עיקר יסודה אינו אלא מן אבא והיא עצמה נקראת "תורה" כענין שנאמר "הן יראת ה' היא חכמה" -- הן יראת ה' (שהיא רחל), היא חכמה עצמה. ויסוד אבא נקרא "תורה"-- תו"ר ה'; כי תור מלוי אדני‏[2] והוא ממלא הה'.

ועל העבודה היינו גבורה. ואף שאמרו‏[3] "לעבדה"(בראשית ב, טו)-- אלו מצות עשה היינו ה-ע"ב (שהוא חסד) עושה ד"ה[4], וזה ע"ב ד"ה-- מן ע"ב נעשה ה'.   וכן עַבֹדָה הם הקרבנות שהיו הכהנים מקריבים. וידוע כי כהן הוא בחסד והעבודה עצמה היא גבורה שהיא שחיטה ונתוח על האש - הכל דינים הם, להמתיקם על ידי הכהן שהוא החסד כולי.

ועל גמילות חסדים הוא החסד. הם הג' קוים שהם האבות, כי צריך להמשיך מהם אל היסוד להעמידה. וזהו חס"ד, רוצה לומר: ח"ס ד' -- אהי"ה הוי"ה אהי"ה, המוחין‏[5]; חסד זה שהוא המרחם, וזהו ח"ס ד'.    ועוד שעל ידי החסד שעולה ע"ב היא מתכונות‏[6] וזהו חס"ד -- שהוא המרחם וח"ס על ד’ שהיא דלה.   ולפי שעיקר העמדה שלה אינו בחג"ת אלא בנה"י שלו שהם סמכין דילה, על זה לא הוריד החסד עצמו אלא "גמילות" - לשון צמיחה הוא ("ויגמול שקדים") והחסד שבחסד הוא יומא דכלהו שעל ידו הם צומחים ומתפשטים החסדים שבנה"י שלו שהם עיקר להעמידה. וזהו גמילות חסדים. והחסד אינו משתנה לעולם אורו כלל אף שמתפשט. ולכך הוא יומא דכלהו.


אנטיגנוס איש סוכו וכולי:   ‏[7] דע היות בז"א מוחין פנימים ומוחין מקיפים והם סוד הצלם כנודע כל בחינה מאלו הוא פרצוף שלם כלול מרמ"ח איברים. והמוחין פנימים נקראו מורא של בשר ודם כי מורא בגי' רמ"ח והוא הצלם הנכנס בפנימיות הז"א בתוך גופא דיליה. והמקיף נקרא מורא שמים כי "שמים" הוא הז"א ולא נכנסו בתוך גופו ובשרו ודמו.

והנה מה שנעשה ממילא בימי החול הוא הכנסת מוחין פנימיים בתוך ז"א, ובשבת נכנסים עף המקיפים; וזה המציאות הוא נעשה על ידי עמי הארץ. אמנם תלמידי חכמים יכולים לעשות אפילו בחול מה שנעשה בשבת וזהו הברכה שבירך ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו שימשיכו מורא שמים (שהם המקיפים) בזמן שאין אחרים עושים רק מורא בשר ודם; וכמו שאחרים ימשיכו מורה בשר ודם בחול, ימשיכו אז הם התלמידי חכמים אפילו המקיפים בכח הברכה שבירכם רבם.


יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה וכולי:    הבינה הוי ם' סתומה; כי היא ג' קוים (נצח, הוד, יסוד), וז"א (שהוא הבן שלה) הוא הסותם פתחה.  ורחל היא ד', ולפעמים ב' או ה'. ובמקום הבן הם נשמות הצדיקים שבעולם הזה שעולים שם בסוד מ"ן ועומדים שם וסותמים פתחה. וזה הבן שבתוך הה'. ולזה אמר יהי ביתך, דהיינו רחל שהיא הבית; שיהיה פתוח-- שבמעשיך הטובים תבריח משם החיצונים ואתה צריך להעלות נשמתך בסוד מ"ן ולהעמידה על פתחה, כדל השואל על הפתח. וזהו שאמר יהיו עניים בני ביתך-- ה"בית" - היא רחל, והבנים - הנשמות העולות ההם, צריך שיהיו כעניים. וכשרחל היא פב"פ אז היא נקראת על שמו-- הוא שם מ"ה, גם היא הויה כמוהו, אלא שהיא הוי"ה דב"ן. ואז יש זווג כראוי כי שם ב"ן לעולם הוא מ"ן. וכשהיא אב"א, הוא נקרא "אלהים" כמותה. וזה תלוי במעשה התחתונים כי הרשעים הם מהפכים מדת הרחמים למדת הדין דהיינו כשהיא פב"פ מהפכים אותו לאחור שיהיה דין; והצדיקים מהפכים אותו (דהיינו מדת הדין) לפנים -- שתהיה רחמים.

וב"אלהים" יש פנים ואחור -- "אלהים" בגי' ר'[8]; וט"ו אותיותיו בגי' אחור. ובהיות ב' אחוריים (שלו ושלה) דבוקים - עולה ת"ל; ושני כוללים -- הרי לב"ת אש. וזהו "ישפוט תבל בצדק" - כי כשהיא באחור נקראת "צדק" וכשהוא בפנים היא נקראת "צדקה" שהיא מקבלת ה' חסדים אלו להמתיקה. וזו היא כוונת הצדקה שאנו עושים, להמשיך אליה ה' חסדים שלו שתהיה פנים בפנים ואז אוהב צדקה ומשפט - אז "הוא" (שהוא המשפט), "אוהב צדקה" כשחסד ה' מלאה הארץ, שהיא מקבלת ה' חסדים ודיניה נמתקים. הרי ששני אחוריי' ב' פעמים רי"ו שעולה גבורה כי שם מקום כל הדינים. וזהו יהי ביתך פתוח לרוחה כי נקראת בית ואין בית אלא אשה וכשהיא פב"פ עמו קרויה "ביתו" וכשהיא באחור הוא מכנה אותה שהיא שלנו וקורא אותה ביתך - בית"ך עולה תבל. כדאמרן בבינה -- כדינקא לבנין נקראת "אימא" וכד מסתלקת נקראת "בינה". (וזהו שכתוב "ערות אשת אביך" ופעם אחרת נקראת "אמך" -- כד ינקא היא אמך וכד לא ינקא היא "אשת אביך"). וזה אמרו יהי ביתך פתוח לרוחה כי כשהיא באחור, אפילו אותה קצת בחי' זווג שיש בחי' אב"א אינו אלא אחר שתתמלא האלהים שלם במילוי יודי"ן שעולה המלוי רוח[9], וזה נקרא "רוח אלהים", כי רוח מלוי "אלהים". וזה תלוי במעשה התחתונים. וזהו שאמר יהי ביתך פתוח לרוח"ה וכולי כי צריך שתעשה מעשים טובים כדי שתהיה ה' אותיות של "אלהים" פתוחות כדי לקבל בקרבכם הרוח. וז"ש "לרוחה" - לרוח ה', שהוא המלוי של ה' אותיות ד"אלהים". ובזווג זה דאחור, הנשמות היוצאות ממנו הם עניים מפני שיצאו בחסרון הלבנה, וזהו שאמר ויהיו עניים בני ביתך, ר"ל שהנשמות שלנו הם בנים לזו"נ כמו שהם בנים לאו"א, וכמו שפנימיות שלהם עולה להיות מ"ן לאו"א כך הנשמות שלנו עולות להיות מ"ן להם. ולפעמים בני בנים הרי הם כבנים והם מ"ן לאו"א במוסר עצמו על קדוש השם אפילו במחשבה וכל שכן במעשה כענין ר' עקיבא. וזהו שאמר כך עלה במחשבה -- כל שכן במעשה הנזכר. ולכן אמר ויהיו עניים בני ביתך - ענ"י בגי' ק"ל שהוא אחור דמ"ה; אמר צריכים אנו להמשיך אליה אחור דמ"ה שהוא שם מ"ה.

ואמר: ואל תרבה שיחה עם האשה וכולי - פירוש, בשעת הזווג. וצריך שלא יגביה קולו האדם דהיינו בשעת התפלה כי באומרו "עוזר דלים" הוא מעלה נשמתו למעלה ובתפלה הוא שואל שם אל הזווג. וז"ש ואל תרבה שיחה עם כולי כענין שנאמר "אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה", אלא בלחש ובחשאי. שאם יצא הקול לחוץ יתאחזו החיצונים בקול ואפשר שימנעו הזווג או יתדבקו בו לפחות.   ואמר האשה כלומר כשהיא פב"פ שהיא אשת ו' - אמרו שצריך בלחש כדי שלא יהא בה אחיזה לחיצונים. כל שכן כשהיא אב"א כי אז יש חשש ביותר וזהו מה שאמר קל וחמר באשת חבירו כי הרי הר' היא אחוריים ד"אלהים" והכ"ו הוא אחור דמ"ה שבו (דהיינו כ"ו אותיות) וכן עולה חבירו בגימ' רכ"ו. וזהו ביחוד ק"ש כי אז היא הוי"ה באחור ובשכמל"ו ניתנים לה ציקי קדרה וצריך בחשאי ואם כן צריך לאמרו בלחש.

ואמר מכאן אמרו חכמים וכולי שמגביה קולו בשעת זווג האשה גורם רעה לעצמו --שהיא הקליפה-- שיתאזחו בו, וגם מונע ממנו האור והשפע שיהיה נמשך לו מז"א. וזהו שאמר ובוטל מדברי תורה שהוא מה שהיה נמשך מז"א. וסופו יורש גיהנם במקום שהיה לו לידבק עם השכינה - נדבק עם אשה זרה שהיא בסוף - למטה מכולם.


נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע וכולי:    אמר ג' בחינות כנגד ג' בחינות שיש בקדושה: זו"נ והיסוד שלו המחברם - הרי שלשה. וכנגדם יש בקליפה ג'. ועל זה אמר הכתוב (ישעיהו כז, א): "יפקוד ה' על לויתן נחש בריח" (שהוא כנגד הז"א שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה) "ועל לויתן נחש עקלתון" (הוא הנוקבא שכל דרכיה מעוקשות ומעוקלות) "והרג את התנין אשר בים" (זהו היסוד המחברם). [כי בקדושה נקראת "חי" ולכן תלמידי חכמים שהיו מתאחזים אין צריך להם שחיטה אלא אסיפתם היא אחיזתם (כענין "ואסוף רגליו אל המטה" וכענין "ויאסף אל עמיו" הכתוב בצדיקים) כי כולם הם חיים. אבל בקליפה - שם המיתה וההריגה ולכן אמר "והרג את התנין אשר בים" שהוא יסוד הנוקבא שהיא נקראת "ים" (כי ביסוד דאימא נאספים קבוץ כל הנ' שערים שבה והיא נקראת "מי" ויסוד דרחל נקרא "ים")]

וכנגדם אמר הכא הרחק משכן רע -- זו בחינת היסוד, ואל תתחבר לרשע -- בחינת ז"א, ואל תתיאש מן הפורענות -- זו הנוקבא (וז"ש פורענות שהוא לשון נוקבא). כי כל שלשתם ג' מיני רעה -- זה רע, וזה רשע, וזה פורענות.   ונקרא היסוד "שכן" שלעולם בנוקבא דקדושה צריך לעולם להיות היסוד שלו מאיר בה (שאי לאו כן יתאחזו בה החיצונים) והיסוד שלו שמאיר בה לעולם מבריח אותם, ולכן נקרא "שכן קרוב" אצלה לעולם. והז"א נקרא א"ח ד’

[וזהו סוד א"חד - א"ח ד, כי אח-- הוא הז"א, ד'-- היא הנוקבא, עם היסוד דבוק בה והיא הי' שבקוצה של ד. שאם לא היתה היו"ד ההיא היתה נעשית רי"ש --לשון עני ורש-- שהיו אוחזים בה החיצונים. ובהיות היו"ד הזאת נעשית דל"ת.]

וזה בסוד של האלף [=א] שהיא אחד: יוד למעלה היא מד'‏[10] דהיינו הז"א, ויו"ד למטה שהיא מ"ן נוקבא, והוא"ו באמצע כזה: א - הוא היסוד דבוק בה תמיד ומחברם.

וזהו סוד (משלי כז, י): "טוב שכן קרוב מאח רחוק" -- "שכן קרוב" זהו היסוד שנקרא "טוב" (כענין שאמרו "צדיק כי טוב") ואיהו "שכן קרוב" אצלה תמיד. "מאח" (שהוא ז"א שהוא) "רחוק" ממנה.  והנה הנוקבא יש לה ג' מקומות כנודע:

  • ( א ) בראש הבריאה,
  • ( ב ) ביסוד עצמו מאחוריו שאנו מעלים אותה ב"ברוך" דברכת אבות
  • ( ג ) בת"ת שבו שאנו מעלים אותה שם ביהו"ה דברכת אבות [ואף שב"אתה" אנו מעלים אותה לנצח -- אינו זו בגובה כי כבר ב"ברוך" עלתה כל גובה דנצח-הוד-יסוד וב"אתה" אנו נותנים לה הארה ברוחב ולא באורך. ואם כן אין לה אלא שלשה מקומות הללו לבד].

והמקום שלה הוא עיקרי בת"ת שבת"ת, כי שם סיום יסוד של אימא ושם מתגלים האורות אליה. וידוע כי בז"א יש ב' יסודות -- ( א ) אחת למעלה בת"ת שלו שהוא היסוד הראשון כשהיה הוא בבחינת ו' קצוות בלבד, ושם יצתה לו הנוקבא בנקודה אחר זה היסוד. ( ב ) ואחר כך בנה"י דאימא שנכנסו בה‏[11] ועלו מה שהיה נה"י שלו ונעשה חג"ת, ומנה"י דאימא נתחדשו אלו הנה"י אחרים.

ולפי שהמקום שלה הוא עיקרי הוא בת"ת שהיה יסוד בתחלה - לכך נקראים זה לזה "אח". ואחר שנתחדשה נקרא "שכן", כי אחר הקטרוג ירדה היא למטה ביסוד התחתון. ועל זה אמר "טוב שכן קרוב מאח רחוק" - "טוב שכן קרוב" שהוא היסוד התחתון שהוא עתה מקרוב, שבא מחדש; "מאח" (שהוא היסוד העליון שהוא אח אליה ולפי ששם עיקרה) שעתה נעשית רחוק אחר קטרוג. כי היסוד התחתון היה רחוק - שהיא מאימא, ונתקרב. ואיהו "טוב" מהעליון שהיה קרוב ונתרחק. וזהו "מאח רחוק" שנעשה רחוק.

וידוע כי היסוד נקרא שדי ולכן רחוק נקרא "שדי", שכך עולה כמנין שד"י. וקרוב גם כן עולה שד"י פחות ו' להורות שאין זה מבחינת ו' קצוות הראשונים‏[12].... הנק' היסוד טוב שהוא מבחי' מדה ט'. וגם כ"ב אתוון עם מנצפ"ך, הם כ"ז, מתחלקות: ט' בחסד, ט' בגבורה, ט' בת"ת. וכן בנה"י - ט' לכל אחד מהם. ג' פעמים ט' הם כ"ז וכולם נראים ביסוד. נמצא שכל הטי"ת שבכולם, כולם נכללים בטי"ת שביסוד. לכך הוא טי"ת. וגם שהט' - היו"ד נכנסת בתוכה כזה ט להורות כי טוביה גניז בגווה כנזכר בזוהר. וזה כי היסוד -החסדים שהם טוביה- גניז בגווה.   והוא"ו המחברו (שהוא עמודא דאמצעיתא) עם בי"ת במלואה (שהיא הנוקבא) - וזה וא"ו בי"ת ד"טוב".

[כי אל"ף מורה שאין שם זווג (כנזכר בזוהר) שמורה על התפשטות הזרועות. אם כן אל"ף הוא בת"ת שבו והבי"ת היא הנוקבא ואז אין זווג לפי שהזרועות מתפשטים . וזהו כשתגיעו לאבני שיש טהור (שהם ב' יודין שבאלף, כי כל יו"ד היא א"ט) אל תאמרו מים מים - כלומר, שלא יעשו פרוד ח"ו בין מים דחסד ובין מים גבורה שהם גבורת גשמים; כי הוא"ו מחברת אותם. הנה כשהוא אל"ף בי"ת - אין זווג; וכשהוא וא"ו בי"ת - יש זווג, כי אז בין הזרועות מתפשטים אלו השני יודי"ן נכללים בוא"ו וזה ביאור האל"ף הראשונה שהוא חג"ת מתאסף אל היסוד שהוא וא"ו לבד ואז יש זווג. ]

ו"שכן" נקרא היסוד שעולה ש"ע. משום שְהַ-ה' פעמים א"ל שעולים בגימ' יוסף מתקבצים ביסוד בשם א"ל אחד -- הרי ו' א"ל; וכולם נעשים שני א"ל מלאים [=אלף למד] -- השלשה חג"ת נעשים א"ל אחד, והשלשה דנה"י נעשים א"ל אחד מלא; הרי שניהם מלאים --אל"ף למ"ד-- עולים ש"ע נהורין. [וזה נמשך אל היסוד מן השני "אל" שבפנים שהם ש"ע נהורין אשר שם. וזהו "ויהי יוסף (שהוא היסוד) יפה תואר ויפה מראה" כשנמשכים אליו הדרת פנים, כי לפיכך מי שהוא סריס אין לו הדרת פנים.] ולכן נקרא היסוד "שלום" שעולה שע"ו - שהם השע"ה‏[13] נהורין שבתוכו שהוא ו"ו. והיסוד עליון נקרא "אח" שעולה ט'.


וכנגדם בקליפה אמר הרחק משכן רע - שהוא ש"ע כנגד הש"ע שבקדושה; וה"רע" הם כנגד הכ"ז שבקדושה, כל אחד כלולה מעשר עולה ר"ע. כי בקדושה כל הכ"ז נכללים בטי"ת, וכאן הם מפוזרים יותר, פזור לרשעים. כי בקדושה טוביה גניז בגווה וכאן פזור. ולפי שהיסוד דבק עם הנוקבא יותר, לכך הזהיר עליו תחילה ואמר "הרחק", כי הוא קרוב וצריך להרחיק יסוד דקליפה מן הנוקבא שבקדושה.  ובעמודא דאמצעיתא דקדושה הוא רחוק כדאמרינן הכא שאמר אל תתחבר לרשע, כלומר אל ת"ת חבר לרשע.  וכנגד הנוקבא - דהוה שייך בה יאוש. וזהו, כי בשלמא הדכורא - צריך להרחיק מן הנוקבא שבקדושה כדי שלא תקבל ממנו‏[14]. הנוקבא מן נוקבא מה צריך להרחיק? לזה אמר הזהר שלא תתפתה אתה בטענה זו, כי "חלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה" ועל כן אל תתיאש -- כי בבא הנוקבא אצלה אפשר שיתאחז גם הדכורא. וזהו שאמר אל תתיאש -- אל ת"ת אי"ש אל הקדושה.

והנה "שכן רע" אמר כנגד היסוד דקליפה כי לעולם הטפה לבטלה נקרא "רעה" כענין ער. והטפה מן היסוד בקדושה נקראת "טוב". וכאן ההפך שהוא רע וגם שרע הוא ע"ר, לשון "ערו" - ערו ופרוץ, לשון גלוי, דבקדושה טוביה גניז בגויה.

ו"שכן רע" הם ב' פעמים ש"ך דינים; דרחל ולאה שבקדושה על שם אלו שנים ש"ך שהוא תמ"ר שהוא לשון מרירות שהם דינים מתחבר עמהם שם א"ל שהוא ביסוד כדאמרן לעיל וממתק התמר ואז נעשה שם אדנ"י מלא שהוא תרע"א, כי אז נוטלת הנוקבא אותם התמ"ר וא"ל העולה תרע"א; כי אף שהיא דינים והיה ראוי להיות היסוד שלה סתום, עם כל זה דיניה נמתקים על ידי שם "אל" שביסוד ז"א ונעשית שער לה', דרך להכניס בה התפלות.

ורש"ע הוא עמודא דאמצעיתא דקליפה שהוא רע‏[15] (שהם כ"ז אתוון כנ"ל) וג' קוים העיקריים שהם חג"ת - להורות שזה הרע הוא של ג' קוים, לא של נה"י אלא של עמודא דאמצעיתא, באלו הם שורש הקוים.  ורשע עולה תקע שהם מנצפ"ך כפולים שהם הגבורות שנותן לה הז"א מהארת אותם דאימא שהם משלה - הרי שנים מנצפ"ך. ואלו מתגלות ביסוד דאימא שהוא בת"ת שבו ונתקעים בנוקבא, וזהו "תקע". ובקליפה הוא רשע כנגדם.

ובנוקבא הוא פורענו"ת: פ"ו-- אלהים אחרים שבה שהם ה' גבורות שבה; ר"ע-- הם כ"ז אתוון דאמרן; נו"ת-- הם ג' אהיה (דיודין, אלפין, ההין‏[16]) שבהם מתלבשות הגבורות ויוצאות מיסוד דאימא שעולות תנ"ה. בקדושה "תנה את נשי ואת ילדי"; בטומאה-- "תנה עון על עונם", ועוד "תנו שכר לאובד". בקדושה-- "שימני כחותם על לבך" שעולה תנ"ה, "על לבך" כי משם נתגלו האורות כולם; בטומאה-- הם נו"ת.  וזהו פ"ו ר"ע נו"ת, כמ"ש.


שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט וכולי:    צריך האדם למעט בעסק. ואם אין לו כדי פרנסה כי אם על ידי הדחק יכוין ביום ג' וד' מחצי היום ולמטה מעוטף בטלית ותפילין ובכוונה לעבודת קונו.


  1. ^ נ"ל מתוך המשך התוכן שצריך להגיה ולמחוק כאן מלת "שמעון הצדיק" ולהתחיל כל השאר זוגות וכולי - ויקיעורך
  2. ^ לף, לת, ון, וד
  3. ^ זוהר בראשית דף כז
  4. ^ דהיינו הע"ב של חסד הופך את המלכות מאות ד' הדלה לאות ה' המלאה. כנ"ל הכוונה - ויקיעורך
  5. ^ ר"ל המוחין שהן ד’ - ויקיעורך
  6. ^ לא מובן לי המלה. אולי צ"ל מתכוננת. וכנראה מתוך ההקשר שבא לתת פירוש נוסף על חס"ד - חס ד', כאשר נפרש את כוונת הד' על המלכות שהיא דלה ולא על ד' המוחין - ויקיעורך
  7. ^ לעיל על מסכת ברכות תמצא פירוש אחר במשנה זו מהרב זלה"ה.
  8. ^ משמע שחסר כאן טקסט. ועכ"פ כוונת הדברים הם שהגימ' של אחור ד"אלהים" --א אל אלה אלהי אלהים-- עולה ר'. וכן הוא מורכב מט"ו אותיות - ויקיעורך
  9. ^ לף, מד, י, וד, מ
  10. ^ נ"ל דצ"ל יוד למעלה היא מ"ד, דהיינו מיין דכורין - ויקיעורך
  11. ^ נ"ל דצ"ל "בו" - ויקיעורך
  12. ^ נ"ל שחסר כאן טקסט. והמשך הדברים מבארים למה יסוד העליון נקרא "אח" (שעולה בגימ' ט') ולמה בכלל נקרא יסוד באותיות טו"ב דוקא. כנלע"ד. - ויקיעורך
  13. ^ כתבתי כנמצא בדפוס ואמנם לכאורה צריכים להגיה שהם הש"ע נהורין שבתוכו.. - ויקיעורך
  14. ^ כלומר בשלמא הצורך להרחיק הדכורא דטומאה מן הנוקבא שבקדושה וכולי - ויקיעורך
  15. ^ רצונו לומר, לכן מורכב מאותיות "רע" במלת "רשע", והש' הנשאר מרמז על ג' קוים וכולי. כנלע"ד - ויקיעורך
  16. ^ קס"א קנ"א קמ"ג


פרק ב[עריכה]

הוא היה אומר...מרבה צדקה מרבה שלום וכולי:    דע כי הפסוק אומר "והיה מעשה הצדקה שלום" והענין הוא כשהאדם עושה צדקה צריך לכוין וליחד שם י"ה הנפרד מן ו"ה, ובזה נעשה "והיה" שהם אותיות ההויה על ידי הצדקה. וזהו שלום. ולכן כדי לכוין כל זה צריך לכוין כי דבר זה של הצדקה שהוא נותן - הוא בחינת יו"ד; ויד הנותנת (שהם ה' אצבעות) היא בחינת ה', וזהו י"ה; וזרוע המקבלת בחינת הצדקה היא בחינת ו'; ויד המקבלת גם כן שיש בה ה' אצבעות היא בחינת ה', וזהו ו"ה. והנותן צדקה הוא מיחד י"ה עם ו"ה ועל ידי זה המעשה והכונה נעשה "והיה" וזהו שלום. זהו כוונת הזוהר (בחקתי דף קיג:) וז"ל ומאן דיהב צדקה למסכנא הוא דעביד לעילא שמא קדישא כדקא יאות.


הם אמרו ג' דברים וכו' ואל תהי נוח לכעוס וכולי:    בענין הכעס היה מקפיד מורי זלה"ה יותר מכל שאר העבירות כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה אלא הכעס. והענין, כי כאשר יכעוס האדם יסתלק ממנו הנשמה אשר בו ותכנס בו נפש מצד החיצונים ולזה הטעם כל הכועס חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו. ואף אם יהיה חכם גדול וחסיד - ומי לנו גדול ממשה רבינו רבן של כל הנביאים כמשרז"ל על פסוק "ויקצוף משה על פקודי החיל" וכולי ואף על פי שנתכעס על דבר מצוה. וזהו פירוש פסוק "טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ", ר"ל כי האדם טורף נפשו ועושה אותה טרפה וממיתה בכעסו ואפו, והוא טורפה ומשליכה ממנו. ואף על פי שעשה האדם כמה תקונים ומצות רבות -- הכל נאבדים ממנו לגמרי כי נאבד אותה הנשמה ובאה אחרת במקומה וצריך לחזור ולתקן כבתחילה. וכן בכל פעם ופעם שיכעוס. נמצא כי בכל פעם אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב על קיאו. ואם היתה מתעברת בו איזה נשמה קדושה לסייעו - גם היא מסתלקת ממנו. ועל זה אמר "טורף נפשו באפו" ולא יוכל להשיג שום השגה מי שהוא בעל כעס כי הוא בונה וסותר בכל בכל עת מה שבונה. אך שאר עבירות אינם טורפים ועוקרים את הנפש רק פוגמים אותה ונשארת בו פגומה, ובתיקון יחידי לאותה עבירה יוסר הפגם ההוא. אך הכעס צריך תיקונים והכנות רבות לחזור להביאה אחר שנטרפה ובאולי ח"ו אין לו שום תקנה כפי בחינתו ומציאות הכעס. לכן צריך ליזהר אפילו בשום כעס מדבר מצוה. וכמעט שהוכיחני כמה פעמים מורי ז"ל על שהייתי מתכעס על אחי כשהיה לומד עמי ולא היה לומד כרצוני והייתי מתכעס עליו - ואפילו בזה הוכיחני מורי זלה"ה מאד מאד.


ושוב יום אחד לפני מיתתך וכולי:    מ"ש רז"ל ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה - ודאי שכך הוא. אבל גם סוד הדברים תבינם על מה שאמרו רז"ל בזוהר על פסוק "ונסו הצללים" כי קודם המיתה שלשים יום מסתלק הצל מעל האדם וחוזר מיד (שאם לא היה חוזר ביומו היה מת כי לא יש חיים לאדם בלתי אותו הצל בסוד "כי צל ימינו על הארץ") ולכן הרואה שמסתלק הצל מעל ראשו ,שהוא "יום אחד קודם המיתה", יכול לשוב בתשובה יום אחד ממש קודם מיתתו. אבל מפני שלא כל אדם זוכה לידע סוד זה לכן אמרו רז"ל צריך כל ימיו לעשות תשובה ויותר טוב הוא לו מאד.


ר' שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש וכולי:    הנה ג' זמנים קבעו רז"ל לתפילה - שחרית, מנחה, ערבית. ואף על פי שסדרו סדר התפילה וק"ש יש חילוק ביניהם כפי הזמנים, כי כל אחד יש לה חדוש ואינה דומה לחבירתה. ולכן אין דרך להתפלל דרך קביעות בעלמא כי אם להתפלל בכל כוונתו כמו שמתפלל תפלה וק"ש חדשה, כי בכל תפלה ותפלה מתחדשים מוחין חדשים לגמרי, כי אין לך שום תפלה שלא יתחדש אור שפע בה, אבל לא ראי זה כאי זה.

והואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא דהוה אמר מורי ז"ל כי הלא יש הפרש גדול בין תפלה דחול לתפלה דשבת ובין תפלה דראש חדש ובין תפלה דיום טוב ודחול המועד. ולא די זה אלא תפילות של י"ט עצמם כמו תפלה דסוכות, לפסח, וכיוצא בזה. גם בכל יום ויום עצמם אינו דומה תפלת שחרית לתפלת מנחה וערבית וכיוצא בזה. גם אפילו בימי החול עצמה אינו דומה תפלה של יום זה לתפלה שלאחריו. ולא ראי זה כאי זה. ואין לך כל תפלה ותפלה מיום שנברא העולם עד לעתיד שתדמה לחבירתה כלל ועיקר.  וסוד הענין בקיצור: כי הלא התפלות בחינתם לברור בירורי שבעה מלכים; ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה הם מחודשים ומשונים הם, ואינם הבירורים עצמם, כי בכל תפלה ותפלה עולים ניצוצים וברורים שעדיין לא עלו בשום זמן. וגם כפי סדר ערך אלו הניצוצות העולן - כן כנגדם הוא סדר הזווג העליון ויניקה ומוחין והמשכתם כפי סדר ערך הבירורין. ואין להאריך יותר בזה. וזהו סוד שאנו אומרים בכל יום ובכל שעה התפלה ואינו מספיק בתפלה אחת ביום, והטעם הוא כי בכל תפלה ותפלה נעשית בחינה מחודשת מה שלא נעשה בתפלה זולתה, ודי בזה.   וכן הענין בכל ק"ש, כי כל ק"ש משונה מחבירתה. אך כל זה בסוד הפרטים. אמנם, בסוד הכללים שק"ש שחרית דחול‏[1] כולם כונה אחת להם וכל ק"ש דערבית דחול כולם כונה אחת להם, וכן כיוצא בזה.


( אמר הכותב: פירוש משנת "אף הוא ראה גולגלת אחת" בדכ"ב ע"א. ולעיל בדכ"ב ע"א תמצא פירוש אחר גמרא זו)‏[2]

  1. ^ הלשון מגומגם. ואולי צ"ל "בסוד הכללים כל ק"ש דשחרית דחול וכולי" - ויקיעורך
  2. ^ שתי הפניות של הכותב בדפוס הוצרכו כאשר קטע ליקוטים אלו נסדרו שלא במקומם בדפוס המקורי. אצלינו בויקיטקסט נמצאים למעלה על שתי המשניות הנ"ל - ויקיעורך


פרק ג[עריכה]

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכולי:    יום שבת אחד דרש החכם מהרח"ו ז"ל על ענין התשובה ותלמיד אחד כתבו. זה לשונו: מאין באת-- ממקום קדוש הנקרא אין; ולאן אתה הולך-- לגן עדן לפני הקב"ה, אם תזכה לעמוד‏[1] -- זהו לצדיקים‏[2]. ולרשעי חזר ואמר "מטפה סרוחה וכולי".

והנה אותיות "עקביא" הם אותיות עקיבא, ושרשו הוא מתפוח עקיבו של אדם הראשון; ובחטאו הכהה אותו עד שבא יעקב שנקרא "ישראל"‏[3], ונעשה ראש; ואז "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל..כי ראיתי אלהים פנים אל פנים" ונקרא שם המקום "פניאל".


ר' עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה וכולי:    היסוד נקרא "רגל" כי זהו הטעם שהזווג נקרא בלשון רחיצת הרגלים כמ"ש דוד המלך ע"ה לאוריה "רד לביתך ורחץ רגליך" אשר כוונתו היתה להזדווג עם אשתו בשביל שהיתה מעוברת מדוד ולא יוכר הדבר אם מדוד אם מאוריה בעלה. וזה סוד "רחצתי את רגלי" (שה"ש ה, ג) והוא סוד רחיצת המילה אפילו בשבת, להעביר הזוהמא של הערלה הנדבקת שם. וזהו טעם אומרו בסוד הרגלים.


(משנה, אבות ג, יד) מסורת סייג לתורה, סייג לחכמה שתיקה. ר' עקיבא אומר חביב אדם שברא בצלם. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד): בנים אתם לה' אלהיכם:    [ביאור דברים אלו תמצאם למעלה בדף כ"ב ע"א בביאור רחב ומסודר היטב.] מדבר בז"א (וזהו שאמר חביב אדם שנברא בצלם) כמו שידעת שיש ב' מיני צלמים אל הז"א -- שהוא צלם-דקטנות (שהוא מישראל סבא ותבונה) וצלם-דגדלות (מחכמה ובינה), ועל ידי אותם ב' צלמים הוא נברא ונתקן זעיר אנפין; שהיה מתחילה בסוד ו' קצוות ואחר כך נתקן ונעשה בסוד י' ספירות [כנודע בסוד "ויאמר אלהים נעשה אדם" שהוא י' אמירן שאמר חכמה לבינה (שהיא נקראת "אלהים"). נעשה ביחד את האדם "בצלמנו" (שהוא צלם דאבא) ו"כדמותינו" (בצלם דאימא שנקראת דמות של אבא כנודע)] וזהו שאמר חביב שהוא ר"ת חכמה, בינה, ישראל סבא, בינה (שהיא בינה הב' שנקראת בסוד "תבונה" כנודע) - ר"ל שהיה חביב בעיניהם שנברא האדם בצלם   שנאמר (בראשית א, כז): "ויברא אלהים את האדם"-- שהם זו"נ, כי מלת "את" לרבות הנוקבא; "בצלמו"-- שהוא בצלם דאבא שהוא הזכר, ולכן אמר בצלמ"ו; גם "בצלם אלהים"-- שהוא הצלם דאימא שנקרא צלם אלהים; "ברא אֹתו"-- שהוא הז"א בסוד "כונן שמים בתבונה", ולכן אמר אותו בלבד; "זכר ונקבה ברא אֹתם" שהם זו"נ, וזה סוד הצלם דקטנות שנברא על ידי ישסו"ת (שהוא בינה הב').

והנה בעת שיש לז"א מוחין דקטנות, אז הוא אינו ראוי לביאה, כי קטן שאין לו דעת (שהם המוחין דגדלות) - אין ביאתו ביאה. וזהו שאמר חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, ר"ל המעלה יתירה שהיה לז"א יותר מכ"א בעת שנברא בצלם אלהים היא נודעת לו - ר"ל שהחכמה ובינה עילאין (שהוא ר"ת של חב"ה - חכמה, בינה, ה' עילאה) הם היו נותנים לו לז"א מוחין דגדלות וצלמים דגדלות כדי שיהיה לו כח לז"א, נודעת לו, שיוכל להזדווג עם הנוקבא בסוד "וידע אדם את חוה" כנ"ל.

[וזהו שאמר (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" - ר"ל כי דם האדם הוא סוד התפשטות רביעית דם, שם אהי"ה ברבוע‏[4], דם האדם (שהוא שם מ"ה שגי' אדם) שאז הוא בסוד גדלות. וזהו שאמר "כי בצלם אלהים עשה וכו" שהוא מלשון תקן כמו "ויעש את הרקיע" שר"ל כשהוא נשלם בכל י' ספירות אז הוא שלם ומתוקן, וזהו שאמר "כי בצלם אלהים עשה את האדם" שהוא הז"א כשנתקן בכל פרצופיו בסוד צלם דגדלות. ולכן "שופך דם האדם"-- הכוונה שאדם הראשון על ידי חטאו גרם שירדו דם האדם (דהם חו"ג, כי דם הם הגבורות (בסוד אהי"ה כנודע) ו"האדם" הוא הוי"ה (שם מ"ה שהם החסדים)) בסוד "אדם בליעל" שהוא קליפת נוגה שהם נעשים החו"ג בסוד עץ הדעת טוב ורע (ועיין בדרוש הקליפה פ' י"א דמ"א ע"א) וזהו שאמר "בָאדם" - הידוע, שהוא אדם בליעל. ואז הקטין את פרצוף הז"א ונעשה פעם אחרת בסוד דקטנות כמו בעת בריאתו ולכן גם כן כמ"ש "דמו ישפך", דמו ודם זרעיותיו - הכוונה שכל הנשמות שהיו תולים באדם הראשון גם כן נפלו באדם בליעל ואז הקטין קומתו של אדם הראשון ממה שהיה; מקצה השמים עד קצה השמים נעשה על ידי חטאו ק' אמה בסוד "ותשת עלי כפכה". והנה מ"ש רז"ל כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש. וזהו שופך דם האדם שהוא גורם הנשפע הזרע (שהם החו"ג) לחוץ (בסוד קרי) באדם בליעל ולכן גם כן כמו שהוא שפך הטפת זרע שלו - ישפך גם כן בסוד טפת קרי כנודע שג' מיני טיפות קרי היו באדם: אחד קודם הולדו את קין, ואחד בעת שהוליד את קין ונתערבו עם קין, ואחד באותם ק"ל שנה שפירש מחוה אשתו עד שהוליד את שת - מדה כנגד מדה כנודע.]

כלל העולה שיש לז"א צלם דקטנות וגדלות ולכן אמר חביב אדם שנברא בצלם (שהוא הצלם דקטנות) חבה יתירה נודעת לו (הוא הצלם דגדלות) שנאמר "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (שהוא צלם דגדלות כנ"ל).

וזהו שאמר חביבין ישראל שנקראו בנים למקום כו שהם הו' קצוות דז"א שנקראו כולם ישראל, וגם הנוקבא דז"א בכלל שהם חביבים לקמיה ישסו"ת; שנקראו בנים למקום-- שהם עושים מ"ד ומ"ן למקו"ם-- שהם ב' יסודות דאו"א; מ"ו שהוא מלוי ע"ב, וק"מ שהוא מלוי קס"א; ושניהם ביחד הם אותיות מקו"ם. והם בנים ועולים בסוד מ"ן ומ"ד בב' יסודות דישסו"ת כדי לזווגם ביחד כנודע, ולכן הם חביבים לפניהם הרבה שהם גורמים הזווג שלהם.

אבל חבה יתירה נודעת להם, ר"ל חבה יתירה על מה שהם נקראים "בנים למקום" היא נודעת להם שהם חו"ב עילאין שיש להם חבה יתירה בסוד רעים דלא מתפרשין לעלמין, כחדא נפקי וכחדא שריין, בסוד "ונהר יוצא"-- תמיד ולא פסיק. ואותה חבה יתירה נודעת להם, שהם מזדווגים ביחד בסוד זווג שלהם כי יש ב' מיני זווגים: זווג שלם, וזווג שאינו שלם; והחבה יתירה הוא זווג שלם בודאי והם מזדווגים להם ר"ל בשביל זו"ן שנקראו גם כן בנים לאו"א עילאין שהם גרמו זווג שלם לאו"א וזהו שאמר "להם" - ר"ל נזדווגו בשבילם. וזהו שכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם" שהם או"א עילאין שהם נקראים יהו"ה אלקיכם" בלבד של זו"נ בעת הגדלות (כי "ליהו"ה אלקינו" הם ישראל סבא ותבונה שהם ה' אלקינו של זו"נ בסוד הקטנות ונקראים הם אלהינו" גם כן-- אלהינו של ישראל לתתא בהאי עלמא). וז"ש בנים אתם לה' אלהיכם שהם או"א עילאין.


עוד פירוש אחר והוא על דרך שמביא האר"י זלה"ה בדרוש דור המדבר (עיי"ש באורך[5]). הנה לפי ענינו הוא מה שמביא שם כי בזמן דור המדבר היה הזווג מן יעקב עם לאה (הנקראת "דור המדבר"). ואחר שמתו דור המדבר נתבטלה לאה זו ונכנסה רחל במקומה והיה הזווג מן ז"א עם רחל הזאת, פנים אל פנים. וענין, כי כאשר מתו כל דור המדבר ואת בניהם הקים תחתם, אז נתבטלה אותה הארה הנקראת דור המדבר, אשת יעקב - כי על ידי חטאים שחטאו דור המדבר נתבטלה ונתעלמה הארה זו ונכנסה לפנים תוך שרשה, שהוא יסוד דאבא שבתוך ז"א.

ובזה תבין טעם גדול למיתת משה וכל דור המדבר ולא נכנסו לארץ כנען, ובניהם --דרא אחרינא-- נכנסו; וזה תימא גדול. והנה בזוהר (פר' בראשית דף כא:) ביארו דבניהם היו מסטרא דיהושע דאיהו סיהרא, שהוא רמז ברחל, נוקבא דז"א, והיא הנקראת "ארץ ישראל"; ולכן נכנסו שם. אבל משה ודורו שהיו מבחינת דור המדבר שהוא הארת יסוד דאבא כנזכר שם שיש להם מעלה יתירה ולכן בהסתלקות הארה זו נסתלקו גם הם כי משה שרשם כי בעודם קיימים לא היה זווג אל זו"נ רק ליעקב עם לאה הנקראת דור המדבר אשר משם יצאו נשמות דור המדבר מן הזווג הנזכר. וכשנתסלק - נסתלקו גם הם. ובניהם שהיו מזווג רחל עם ישראל זכו ליכנס ל"ארץ ישראל", כי "ארץ" היא הנוקבא כנודע ו"ישראל" הוא בעלה ז"א. וזהו "ארץ ישראל".

וזהו כענין מ"ש משה לישראל לאותם שזכו ליכנס לארץ ישראל "ואתם הדבקים ב' אלהיכם", פירוש: כי הנה ה' אלהיכם הוא זו"נ. והנה דור המדבר לא היתה דבוקה עם ז"א כנ"ל, אבל רחל היא אב"א בהתדבקות גמור עם ז"א עד שצריך נסירה להפרידם כנודע ואמר להם ואתם הדבקים ממש בה' אלהיכם לפי שאתם מבחינת רחל הדבוקה עמו. ולכן "חיים כלכם היום" ליכנס לארץ ישראל שהיא כנגד רחל. אבל דור המדבר אבותיכם - כולם תמו ומתו כי אין להם אותו התדבקות ולכן אינם נכנסים לארץ ישראל שאינם מבחינתה.   עכ"ל. וזה אומרו "ואתם"-- למעוטי אבותיכם.

כלל העולה שיש ב' מיני בחינות בנים: ( א ) אחת בני דור המדבר, ( ב ) ואחת בני זו"נ. וזהו מה שאמר חביבים ישראל שנקראו בנים למקום-- שהם הבנים שהיו יוצאים ממצרים שנקראים "בני בכורי ישראל" והם דור המדבר שהיו באים מבחי' הארת יסוד דאבא הנקראת "מקום" שכן הויה דע"ב בריבוע גי' דפ"ק, ועם ב' כוללים שהם יעקב ולאה הנקראת דור המדבר - הם בגימ' מקום.

(וגם עם ב' כוללים לב' בקיעות הבוקע הארת יסוד דאבא שהוא: בקיעת יסוד דאבא עצמו, ואחר כך האורות בוקעים מסך אחר שני (והוא כלי הגוף של ז"א) (שהוא סוד ב' פעמים "יעקב יעקב", עיי"ש.) והנה דפ"ק עם ב' הבקיעות גימ' קפ"ו כמספר מקו"ם.)

וזהו שאמר חביבין ישראל שנקראו בנים למקום שהם היו נקראים דור דעה שהוא דעת דז"א מסטרא דאבא, עיי"ש. והנה אף על פי שהיו חשובים מאד במעלה גדולה (שהם מבחי' אבא שהוא מסטרא דיובלא, (ר"ל מצד היובל שהוא מה שיש בצד היובל שהוא הארת אבא, ולא מצד היובל בעצמה)) הנה מכל מקום היו יותר נחשבים בעיני יתברך אותם הבנים מזווג זו"נ שהם אותם הנכנסים לא"י; כי אף על פי שהבנים של דור המדבר זכו שניתנה להם התורה (שהיא יסוד דאבא) וזכו לראות פני השכינה פנים בפנים -- מכל מקום לא היו יכולים לקיים כל המצות של תורה כי עיקר המצות הם התלויות בארץ ובבית המקדש - שהוא רזא דמלה. כי בעת שיסוד דאבא מתלבש את עצמו בתוך יסוד דז"א ואחר כך יסוד דז"א מזדווג עם היסוד דנוקבא - אז כל התורה כולה (שהוא יסוד דאבא) משפיע בנוקבא הנקראת "ארץ ישראל" ו"בית המקדש". ולכן עיקר המצות-- התלויות בארץ ובית המקדש כנודע. ולכן הבנים שהיו באים מזווג דזו"נ-- הם היו יותר חביבים לפני המאציל העליון מאחר שהיה כח בידם לקיים כל המצות שבתורה (שהיא הארת יסוד דאבא); לקיים אותה בתוך הארץ (שהיא הנוקבא דז"א). לאפוקי דור המדבר --אף על פי שהם היו בחי' הארת יסוד דאבא שנקראת "תורה"-- מכל מקום לא היה כח בידם לקיים כל המצות שבתורה מאחר שאין עיקר גלוי אור יסוד דאבא אלא מתוך יסוד דז"א ולחוץ, בתוך יסוד דנוקבא.   אבל הארת יסוד דאבא המתגלה דרך הגוף דז"א הוא הארה מעט; כי אותה הארת המתגלית שם הוא צריך לבקוע ב' בקיעות. ולכן לא היה יכולת בידם של דור המדבר לקיים כל המצות שהיא התורה כל הארת יסוד דאבא.

ז"ש חבה יתירה נודעת להם שאמר מרע"ה לישראל "ואתם הדבקים ב' אלקיכם". שאז גלה להם שהם חביבים יותר לפני המאציל מאותם שנקראו "בנים למקום" שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם" (שהם זו"נ כנ"ל) שאמר הדבקים בה' אלקיכם, ויש לכם כולכם לקיים כל המצות שבתורה ולכן אתם יותר חביבים מאותם שנקראו בנים למקום כנ"ל.


עוד פירוש אחר הוא מה שהניח האר"י זלה"ה בספר הדרושים (דף נז.) וז"ל:

על ידי התפלות והעבודה שעושים הצדיקים בעוה"ז מחדשים ומוסיפים כח למעלה, מדי יום ביומו, ומאירים באצילות אור לאין ערך בכל יום נוסף על חבירו. ונשמה לנשמה בבחי' אצילות של צדיק היא העולה למעלה בחכמה ועל ידו מתחברים חו"ב על ידי שם ע"ב דיודין שהוא חסד עילאה המזווג זווג עליון ונקרא מזלא. ונשמת צדיק הבא מבינה מעלה מ"ן אל בינה על ידי שם ס"ג. ורוח האצילות מזווג ת"ת ומלכות על ידי שם מ"ה. ונפש דאצילות מעלה מ"ן אל המלכות על ידי שם ב"ן. באופן שנשמת הצדיקים היא מ"ן דבינה והנפש היא מ"ן דמלכות. וכן על דרך זה ת"ת ומלכות שהם בני בינה, הם המ"ן דילה; אלא שת"ת עולה יותר למעלה בסוד הדעת לחבר חו"ב על ידי שם ע"ב דיודין, והמלכות עולה בסוד מ"ן דבינה על ידי שם ס"ג. ונשמות הצדיקים שהם בנים דמלכות--הם מ"ן דמכלות על דרך הנזכר לעיל.

ודע שאין נשמת הצדיק עולה בבינה מ"ן בהיותו בחיים אלא על ידי מסירת נפשו על קדוש השם. אך הנפש יכולה לעלות בסוד מ"ן דמלכות על ידי מסירת נפשו למיתה על ידי קיום התורה והמצות ואין צריך הריגה. ודע שאותם נשמות הצדיקים שיוצאים מזווג או"א דאצילות - הם נקראים אחים קטנים לזו"נ שהם נקראים אחים גדולים שיצאו משם גם כן בראש וגם קודם להם. ובצאת אלו האחים גדולים מיסוד דאימא בסוד הלידה, הניחו שרשם שם למעלה. ולכן אי אפשר שאימא תעלה מ"ן לגבי אבא עד שיעלו זו"נ שהניחו שרשם שם ואז על ידי האחים גדולים האלו (שהם זו"נ) יכולים האחים קטנים (שהם נשמות הצדיקים) להתחבר עמהם ולעלות בחי' מ"ן; אך לא הם לבדם אלא על ידי שיתחברו עם זו"נ ויעלו עמהם בכלל.

כלל העולה, שהם ב' מיני בנים:

  1. אחד דאו"א
  2. וב' דזו"נ.

אבל יותר חשובים הם הבנים של זו"נ מהבנים של או"א כי בזמן שהבנים של זו"נ עושים מ"ן לנוקבא דז"א אז יש כח לזו"נ לעלות למעלה אחר כך ולעשות מ"ן לאימא עם הנשמות הנקראם "אמם" כנ"ל. אבל בזמן שהבנים דזו"נ אין עושים מ"ן להם -- אז גם כן אין לזו"נ כח לעלות מ"ן לאו"א -- אז מתגברים הקליפות ח"ו כמ"ש האר"י ז"ל בדרוש מ"ן‏[6] וזה לשונו:

והנה בזמן חרבן בית שני, בזמן עשרה ההרוגי מלכות, גברו מאד העונות ולא די שלא היה כח ביד בני אדם התחתונים לברור הנצוצות על ידי תפלתם ולהעלות מ"ן, אלא אפילו מ"ן של הבינה ירדו למטה וחזרו להתערב בקליפות. וז"ש "ובפשעכם שלחה אמכם". ועם זה היה העולם חרב. עד שהוצרך השי"ת לתקן העולם על ידי עשרה הרוגי מלכות.

והנה על ידי שלא היו מעלים מ"ן הבנים בזו"נ‏[7], היה צריך שיהרגו הבנים דאו"א כדי להעלות שם מ"ן אל הבינה כנ"ל; אבל אם היו מעלים הבנים דזו"נ מ"ן אל הנוקבא - אז לא היה צריך שיהרגו על קדוש ה' אלו עשרה הרוגי מלכות. ולכן הם יותר חביבים וחשובים הבנים של זו"נ בעת שמעלים מ"ן לנוקביה דז"א מהבנים דאו"א בעת שמעלים מ"ן אל הבינה. וז"ש חביבין ישראל שנקראו בנים למקום שהם בנים דאו"א שנקראו מקו"ם -- מ"ו ק"מ כנ"ל.  ועם כל זה אלו הצדיקים שהם בנים של או"א בודאי שהם חביבים בעיני זו"נ מאחר שהם נקראים אחים ורעים שלהם מ"מ יותר חביבים הם הבנים של זו"נ הגורמים מ"ן לנוקביה דז"א אפילו שהם במדרגה שפלה מאו"א מ"מ הם יותר חביבים לתיקון מהבנים דאו"א כי בזמן שיש מ"ן מהבנים דזו"נ -- אז אין צריך מ"ן דבנים דאו"א. וז"ש "חבה יתירה", ר"ל חבה יתירה נודעת להם לבנים דזו"נ מבנים דאו"א; "שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם""-- שהם בנים דזו"נ שנקראים ה' אלהיכם. אבל הבנים דאו"א אינם נקראים דזו"נ אלא אחים כמ"ש למען אחי ורעי. וז"ש "נודעת להם", ר"ל שהזווג שנקרא בסוד ידיעה (בסוד "וידע אדם את חוה אשתו) - אותו הזווג בין דאו"א ובין דזו"נ, נודעת להם-- שהיה מוסר ביד הבנים דזו"נ דוקא שהם יש להם כח לעשות זווג דזו"נ ואחר כך זו"נ הם עולים ונעשים מ"ן לאו"א. אבל הבנים דאו"א אין להם כח לעשות מ"ן לזו"נ אלא לאו"א (כמ"ש למעלה בבנים דדור המדבר) שמאחר שהם אחים לזו"נ והם חשובים ולכן אין עושים זווג אלא לאו"א כמו דור המדבר שהיו גם כן מבחינת או"א.


(משנה, אבות ג, יז) ר' אלעזר בן עזריה אומר..אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת וכולי:    ודע, כי כמו שהמלכים נקראו "חכמה תתאה" -- כן חכמה שבז"א תקרא "חכמה תחתונה" בבחינת חכמה העליונה הקדומה אליה. וכל זה כוון בזוהר הקדוש באומרו אילין אינון דמשתדלי ברזא דחכמתא - שמסתכלים בפנימיות החכמה הזו שיש בז"א בסוד נשמתא שהיא החכמה העליונה בסוד הדעת. וז"ש נהרין ונצצין ברזא דחכמתא העליונה. וכמו שיש ביסוד התחתון ט' מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה-- כן ביסוד הדעת המפסיק בין א"א לז"א יש לו אלו וז"ש בזוהר נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שהוא סוד הדעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח הז"א. ויש בדעת הזה נהירו ונציצו כדפירשנו. והמסתכלים בפנימיות חכמה זו שהוא סוד הדעת -- נהרין ונצצין בדוגמתו. ודעת זה נקרא "רקיע העליון" בסוד בינה הנקראת "רקיע" כנודע. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה.


[הגהה: מצאתי כתוב בגליון בשם ס' ליקוטי תורה וז"ל ועתה צריך שתדע שכשהיא ביחוד עם אבא נקרא אימא "בינה", וכשהיא במקומה בלי יחוד נקראת "תבונה", ע"כ. והנה ידוע כי היחוד הוא על ידי הדעת. וזהו אם אין דעת (המזווג) אין בינה-- אין לאימא שם "בינה" אלא "תבונה". ובזה יובן למה אמר "אם אין דעת אין בינה" ולא אמר "אם אין דעת אין חכמה". ע"כ.]

  1. ^ הכוונה לענין השלישי של המשנה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". כנ"ל. - ויקיעורך
  2. ^ ועיין למעלה שיש הבדל בין "אַיִן" לבין "אָן" - ויקיעורך
  3. ^ ישרא"ל - ל"י רא"ש
  4. ^ א אה אהי אהיה
  5. ^ (עץ חיים שער לב שער הארת המוחין), שער הפסוקים שמות סימן א ד"ה ונבאר עתה
  6. ^ (עץ חיים שער לט פרק א)
  7. ^ נ"ל דצ"ל הבנים דזו"נ - ויקיעורך

פרק ד[עריכה]

(משנה, אבות ד, א) בן זומא אומר איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: (תהלים קיט צט). "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי":    (אמר הכותב, ולעיל בדף כ"ב: תמצא פי' זאת המשנה עד והאדם הקורא משנה זו צריך לכוין ביחוד הזה, ע"כ. ועל דבריו נשלים ונוסיף בענין בע"ה כפי מה שמצאתי כתוב בקונטריסים כתיבת יד)   הנה החכמה נקראת י' והוא ראשית הוי"ה, שיש במלואה כולל כל ההויה באופן זה:    יו"ד: י' פשוטה-- חכמה; ו'-- ז"א; ד'-- מלכות בסוד הדל"ת כנזכר בפר' משפטים (דף קכג:). וגם ו"ד הם בחינת ה' ראשונה בסוד ה - ד' על ו'.    גם ביו"ד במלואה נכללת בינה ותבונה באופן זה: י' פעמים ו' הם ס', היינו בינה; וי' פעמים ד' הם מ', היינו תבונה; וס"מ הנזכר הם סוד אפרסמון כנזכר בפרשת תרומה-- י"ו דאפריון במקום ס"מ של אפרסמון, עיי"ש.

[והנה הרצועה הסובבת הראש היא בחינת תבונה והרצועות התלויות הם נו"ה כנודע. וזהו נ"ל הטעם שאותו החכם שנהפכה לו רצועת הראש ועשה מ' תעניות כענין מ' דתבונה. וגם כי היא מלכות דבינה כנודע.]

והנה כל זה ביארוהו בספר הזוהר באורך באדרת האזינו (דף ר"צ:) על פסוק "ונהר יוצא מעדן", ר"ל "ונהר"-- היינו יסוד התבונה, רחובות הנהר, כמנין ק"ל דחסדים וגבורות, והיינו ה; "יוצא מעדן" - חכמה, והיינו יו"ד. "יוצא" ולא "יצא", מורה אל או"א דלא פסיק רעותא דילהון לעלמין , כנזכר באדרא; "להשקות את הגן"-- דא ו', ת"ת; "והיה לארבעה ראשים"-- דא ד' מלכות, היינו ה' - דל"ת הוה כנ"ל. ובעבור שבה' אחרונה נשלמו ארבע אותיות הוי"ה, לזה כתיב "והי"ה לארבעה ראשים"-- "והיה" אותיות הויה, הם ארבעה ראשים דארבע עולמות אבי"ע.    והנה שם הויה הוא שם המיוחד‏[1] עצמות העולמות ושרשם ה' אחד; וזהו "והיה לארבעה ראשים"-- שם האחד. ר"ל כי הוא שם אחד שורש ארבע עולמות אבי"ע ועצמות פנימיותם מייחדם וחוזרים לשרשם. והיה לארבעה ראשים - שם האחד.

ולא עוד אלא שביו"ד נכללים כמה בחינות כאשר אמר הרב זלה"ה: י'-- חכמה והיא שרש אל כל החכמות שבכל הפרצופים שבארבע עולמות כי כולם בחכמה עשית; ו"ד-- עשר, עלמא דאתי נבראת ביו"ד כנזכר באדרת האזינו והיא שרש אל כל הבינות כנ"ל; ו'-- שורש אל כל פרצופי ז"א שבכל עולמות אבי"ע.

גם כתב הרב זלה"ה כי החכמה כולל הד' מוחין כנזכר בפרשיות של תפילין בפרשת בא אל פרעה (דף מג:) "קדש"-- חכמה; "לי"-- בינה; "כל"-- חסד; "בכור"-- כולל חו"ג. ועיי"ש. ד' שורש אל כל המלכות הנזכר בשאר.


והנה החכמה נקראת "אדם" (בסוד: חכמה - כ"ח מ"ה, כמנין אד"ם); ואו"א שניהם נק' "אדם"; והוציאו זו"נ אשר שניהם נקר' "אדם".

  • וכן משמע לי מן הזוהר פ' בראשית (דף ??) "זכר ונקבא בראם" למינדע יקרא עילאה רזא דמהימנותא דמגו רזא דנא אתברי אדם    ור"ל "זכר ונקבה" שהם או"א, "בראם"-- אל זו"נ.
  • וכן בויצא (דף ??) זה לשונו: "זכר ונקבה בראם" אשתמודע להאי גוונא ואשתמודע להאי גוונא ואשתמודע דשמשא וסיהרא בחבורא חדא אינון דכתיב "בראם"    - הרי "זכר ונקבה" - דא או"א, "בראם" - לזו"נ, שמשא וסיהרא. [וכן בעשבים ואילנות יש זכר ונקבה. וזה סוד ברכת בורא פרי האדמה, אדם, זכר ונקבה; "שהכל נהיה בדברו" - "הכל" כמנין שם מ"ה עם י' אותיות מלויו והיינו אד"ם. גם "כל"-- יסוד. "דברו"-- הנקבה. וזהו גם כן לחתן וכלה שמברכים "שהכל ברא לכבודו", כבוד מלכות.]
  • גם כתיב בפרשת בשלח (דף ??) בפירוש יותר וז"ל ר' אבא אמר אדם הראשון מדכו"נ אשתכח הה"ד "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותינו", ועיי"ש.

והנה אבא נתן לז"א בנו המילוי דע"ב שבאבא [ע"ב - בחסד הוא, בחסד א"א; אבא מלביש לימין דא"א ולזה נקרא אבא ע"ב כמנין חסד]. והנה מילוי ע"ב דאבא כמנין מ"ו. וכן ז"א נתן לנוקבא זה המלוי, ומלוי דמ"ה [כמנין חו"ה]. ומ"ו וחו"ה [=מ"ו חו"ה] כמנין אדנ"י בסוד ה' בחכמה יסד ארץ כנודע.   והנה בשם מ"ה הבא לז"א מחכמה --כ"ח מ"ה כנ"ל-- יש במלוי מלויו כ"ח אותיות. וז"ס יפה כח הבן שבא לו מכח האב-- כ"ח מ"ה, חכמה דאבא. וזהו בבחינת מציאות אבא-יסד-ברא, כי יש מציאות אבא-יסד-ברתא ואימא-יסדה-ברא. באבא יסד ברתא בפרשת פנחס. אבא יסד ברא בפרשת בלק ובמקומות אחרים, וכדברי הרב זלה"ה.    והנה באותיות ב"ן זומ"א -- ב"ן מ"ו ז"א.

והנה כשזו"נ עושים זווג לעלות מ"ד ומ"ן לצורך זווג או"א (שישפיעו בהם במ"ד כדי שתהיה להם שפע ברבוי להשפיע הם גם כן בעולמות בי"ע); הנה בהעלות זו"נ המ"ן והמ"ד, לומדים להשיב להם או"א ועושים גם כן זווג-- הלומד מכל אדם - כי "כל" הוא יסוד, "אדם"-- זו"נ. ור"ת ה'לומד מ'כל א'דם-- ר"ת מ"ו, מלוי דאבא כנ"ל. והוא שם מ"ה, ז"א. וסופי תיבות-- למ"ד, יסוד, מגדל הפורח באויר. וסומכים אותו מלמעלה או"א כנזכר בדרושים.

מ’כל מ’למדי ה’שכלתי - ר"ת כמנין אלהים, וזו"נ כל אחד נקרא "אלהים" לגבי עתיקא כנזכר בכוונת הנעילה. וסופי תיבות-- כמנין חמשים שערי בינה אשר מלכות מקבלת הארתם בסוד כל"ה - כ"ל ה', ה' כל אחד כלול מעשר.


איזהו גבור? הכובש את יצרו , שנאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר":    כתבנו בדף כב: שהוא כנגד ה' עילאה, בינה, בסוד "אני בינה לי גבורה", ע"כ.

[והנה לפעמים "אני"-- מלכות, נוקבא דז"א; ולפעמים מלכות דבינה. וכמו ש-"אנכי" פעמים במלכות דבינה ופעמים נוקבא דז"א. ונבאר השנויים לבד. וכתוב בתקונים (דף עז:) אנכי באימא עילאה לעילא. אנכי אימא תתאה לתתא. ועל תרוייהו אתמר "ראו עתה כי אני אני הוא". והנה "אני" מלכות דבינה עילאה כנזכר בכוונת ויעבור - "אני אעביר כל טובי על פניך" מדקאמר "על פניך" ולא "לפניך" משמע לאה שהיא למעלה מפני ז"א מסוד ד' דתפילין. "אנכי" במלכות נוקבא דז"א כשיש בתוכה נקודת פנימיותה. והנה מלכות בחינת נפש וארז"ל אנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית -- פירש הרב זלה"ה מדלא קאמרו "נשמתי" אלא "נפשי" משמע מלכות נוקבא דז"א ונקראת "אנכי". ]


ונחזור לענין שאמר "אני בינה לי גבורה". ובמקומות הרבה מן הזוהר שבינה היא רחמים גמורים.

  • גם עיין (דף ס"ה) בספר הזוהר וכן באדרת האזינו (דף רצ"ד) וכן בויצא (דף קנ"א) אמר ר' אלעזר יובלא אף על גב דדינים מתערין מינה כולהו רחמים וכל חירו מינה נפקין והוא חירותא דכלא.
  • ועוד כי מ"י היא בינה בסוד תשובה וכתיב בה "כי ימינך פשוטה לקבל שבים".
  • וגם הוי"ה דברכת השיבנו בנקודת סגו"ל בחסד.

ופירש הרב זלה"ה שמה שאמר הזוהר דמאימא או בינה דינים מתערין מינה או מסטרהא היינו מתבונה שכנגד נה"י דבינה; גם מסטרהא היינו מאחוריה היינו אחוריים דאהי"ה --א, אה, אהי, אהי"ה-- כמנין דם, הרומז אל דינים וגבורות, ע"כ.  [ונלע"ד שכך משמע להו מדכתיב "לי גבורה" ולא קאמר "אני גבורה". גם מילת "לי" מורה אל בינה כדכתיב בפר' בא אל פרעה "קדש"-- חכמה, "לי"-- בינה. גם לי כמנין מ' בסוד בן מ' לבינה. ועוד כי בינה נקראת "אהבה רבה" ומלכות נקראת "אהבה זוטא". ועוד נקראת "אהבה" באדרת נשא (דף קכב:) אהבה אל רישא דבר נש, באופן שיש לי גבורה אבל אינו גבורה ממש כדכתיב "לי הכסף ולי הזהב" דהיינו חו"ג כנז' באורך בפר' יתרו. וזהו "לי הכסף" כלומר יש לי חסד ויש לי גבורה ולא כתיב "אני הכסף ואני הזהב" ח"ו. וזהו לא תעשון אתי-- אותי כלומר מה שהוא אתי --כסף וזהב-- לא תעשון אתי, אתי עצמותי ח"ו].

גם כתיב מ’י י’מלל ג’בורות י’הוה - ר"ת כמנין ס"ג, בינה; סופי תיבות-- תלי"ה היינו מסטרהא כנ"ל‏[2]. ונקרא מ"י והיא שמינית מתתא לעילא. וזהו סוד "ואם בגבורות שמונים שנה". גם כתיב "כרחם אב על בנים" ואילו "אם" לא כתיב כי אבא נקרא "אב הרחמן" "אב הרחמים"-- אפילו מסטרא אין דינים מתערין מינה כמו הבן.

והנה הגבורות באים מיסוד דבינה אל דעת דז"א ואינם נגלים שם ביסוד כי שם הם כבושים כי זה סוד "וזהב הארץ ההיא טוב" כנזכר שם במקומו, ור"ל טוב הוא שם כמו הבדולח שבמקומ' חוור' וכל מה שיורד נשתנה גוונא כנזכר באדרת נשא (דף קנה:) ובביאור הרב זלה"ה. וזהב בבינה כדכתיב "מצפון זהב יאתה", צפון עלמא דאתכסייא כנודע.

והנה בהיותם הגבורות בדעת ז"א יש קצת גילוי ולא לגמרי.

והנה נקודת ציר"י בבינה. והוציאה ז"א-יצירה (על שם ציר"י) כנזכר בדרוש הנקודים. וגם נזכר בעלינו לשבח לתת גדולה ליוצר בריאה על שם שהוציאה היצירה וזהו גם כן "הכובש את יצרו" - יצר ו'. הכובש - ה' כובש.

והנה במלכות נגלים הדינים לגמרי (בסוד דינא דמלכותא דינא) וזהו שאמר בזוהר יגלו שמים עונו גלוי כבר בפסק דין. שופטים ושוטרים משפט בת"ת אבל לענין פעולת הדין שוטר והארץ מתקוממת לו לדין עונות כנזכר בזוהר שמות.

גם כי בז"א יצירה בה נגלים ו' קצוות אשר בהם ע"ב שמות ובהם רי"ו אותיות. והנה ע"ב כמנין חס"ד, רי"ו כמנין גבורה. וזהו הכובש את יצרו - צ' רי"ו. וזהו א"י זה"ו גבו"ר - ר"ת בגימטריה: ו"ה, זכר ונקבה; וסופי תיבות: רי"ו.

ובפסוק שמביא --טוב ארך אפים מגבור-- יש דרכים: כי "טוב ארך אפים" היינו אריך אנפין שכולו טוב, כולו רחמים שאין בו גילוי דינים כלל שבו נאמר "ואין אלהים עמדי". "מגבור"-- מזעיר אנפין, ה' כגבור יצא, ונקרא "איש מלחמה" (כנזכר בזוהר תזריע (דף מ"ח:)). בא"א כתיב "ותפארתו עבור על פשע" ובז"א כתיב "ותפארת בחורים כחם" (כנזכר באדרא רבא (דף קמ"א)). גן בא"א כתיב "יכבוש עונותינו" כי הוא כובש וממתק הדינים שבמצח פנים, חוטמא דז"א, כנזכר באדרא.

גם בז"א הנקרא "יצירה" יש בפנימיותו הארת נה"י דא"א כנזכר בעבור דז"א והוא(?) נקרא וא"ו דיצירה (כנזכר בכונת ברוך שאמר והוא יצירה ובה וא"ו מ"ה). וכנגד הוא"ו יש י"ג פעמים "ברוך", וא"ו כמנין י"ג מכילן דרחמי (כנזכר באחרי מות (דף ס"ו:), ועיי"ש) כי זהו הקיצור שמשמע לי כי הארת נה"י דא"א רמוז בא' שבפנימיות הווי"ן. וכשם ש'א' בתוך הווי"ן -- גם הווי"ן (ז"א) בתוך תרין נוני"ן והיינו נו"ן כי הוא בין תרין נוקבין כנודע. וזהו הרמז בתורה בכתוב "למה תניאון את לב בני ישראל" כי "תנואון" כתיב במקום "תניאון". וזהו שאם לא היו יעברו חלוצים היו פוגמים בלב בני ישראל. ות' דתנו' און בסוד שרי המאות דבשם אדנ"י. וזהו גם כן "בי נשבעתי נאם ה'"-- נאם דז"א (כנזכר באדרא רבא (דף קל)) ור"ל בי נשבעתי במה שהיא בי. וגם בי נשבעתי שקוצו רומז לכתר. גם א' דבאמצעיתא דוא"ו-- א"א (כנזכר בתקונין (דף קכח:)).


והנה הכובש את יצרו היינו פנימיות ז"א הכובש את יצרו יצירה יציר ו'. והנה א"א הוא לב בני ישראל העליון. ועיין באדרא רבא (דף קמ"ד:) ויתעצב אל לבו).


והנה אמרנו לעיל כי ו' בין תרין נונין. ונימא בהו מילתא. הנה כתיב "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" וזה משמע מתוך הזוהר (ויקהל דף רט"ו) וז"ל: יהושע דא איהו רזא דאשלמותא דסיהרא וע"י יהושע כלומר יה"ו ש"ע בסוד ש"ע נוהרין שיש לפעמים במלכות ונזכר בדרושים רזא דאשלמותא היינו על ידי הארת בחי' אותיות נו"ן מלא ולא נ' פשוטה כי תחלה נאמר בן נון נער בסוד דינים כנודע ולא היה מקבל כי אם מוא"ו. וכן בן נו"ן כמו בן כ"ך(?) שנה.

ומ"ש "מלא רוח חכמה" היינו מצד משה "כי סמך משה את ידיו". כי כמו שסמ"ך על הנו"ן - כן משה סמך על יהושע. וסמ"ך הם נוטריקון שני חיי משה. וכך היה ראוי להיות ליהושע אלא להאריך זמן כדי לעלות ישראל לארץ ונקצרו לו עשר שנים ומשה מאיר לו אפילו אחרי מותו כנזכר בזוהר (פר' חקת דף קכא:) על פסוק "הנך שוכב עם אבותיך וקם", וקם שמשא לאנהרא לסיהרא. וזהו שכתוב "ויכתוב משה את השירה הזאת ויצו את יהושע" - "ויצו" חוזר למשה "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ" דהיינו אחרי מיתת משה, ואחר כך כתיב "ואנכי אהיה עמך". ו"אשר נשבעתי" זו אינה קושיא כי פה אל פה אדבר בו כי "ויקרא אליו ה'" כי תחלה "ומשה עלה אל האלהים" אל בחינת אלהים ואחר כך "ויקרא אליו ה'" שעלה מדריגה אחר מדריגה. ועיין בזוהר יתרו (דף עט:) ר"י אמר מכאן אמרו חברייא הבא ליטהר מסייעין אותו דכתיב "ומשה עלה אל האלהים", מה כתיב בתריה? "ויקרא אליו השם" - דמאן דבעי לאתקרבא מקרבין ליה.

ונחזור לענין, כי גם "טוב ארך אפים מגבור" נתיישב בז"א עצמו; כי יש י"ג מכילן דרחמי כשמאירים בו י"ג מכילן דא"א מתחיל אז "אל רחום וחנון", וכשיש לו י"ג דיליה מתחילים "ארך אפים" ואם דינים דכתיב "פוקד עון אבות על בנים" ולפעמים מאירים בו ט' דא"א (כנזכר באדרא זוטא (דף רצה:) שאמר משה הט' דז"א ונתכוון להאיר להם בט' דא"א). וזהו "טוב ארך אפים" להאיר ולהנהיג את העולם עם הארת י"ג דא"א או להאיר עם ט' שלו כשנמשכים להם מט' דא"א שמתחילים "ארך אפים"; "מגבור"-- מלהנהיג העולם בט' שלו עצמו שהם דינים. וזהו "מגבור", כי אמרתי עולם חסד יבנה. והכל כפי מעשה התחתונים (כנזכר באדרת נשא (דף קמא:)).

והנה "ארך" עם הכולל כמנין שני אלפים, דהיינו אל"ף אל"ף במלואה; הם אבא ואמר. אבא בסוד "פלא" ואימא בסוד "אלף" (כנזכר בגמרא אלף בינה וגם כן פלאות חכמה. וגם זה סוד "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" כי "פלא" - חכמה, וגם י' בחכמה כנזכר באיזהו חכם.) והנה המאות בז"א בסוד ת' מאות שקל כסף עובר לסוחר (כנזכר באדרא רבא (דף קכח:)) והאלפים באבא ואמא, והרבבות בא"א. והנה הז"א תורה שבכתב יצא מאימא ומאיר, והוא בחי' שם מ"ה במלוי אלפין והיא קדמה לעולם ב' אלפים שנה - ר"ל כי התורה התחילה להתגלות בעולם שהוא הז"א-תורה תרי אלפין שנין, ב' בחי' אל"ף אל"ף, או"א. וכתוב באדרא רבא (דף קכח) וז"ל ותנא סליק ברעותא למיברי אורייתא ואפיק טמירא תרי אלפי שני וכולי -- עד כאן מצאנו כתוב בפירוש זאת המשנה.


(משנה, אבות ד, טו) ר' מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:    ונחזור לענין, כי נקודה זאת היתה תחלה זנב לאריות בסוד של האצילות; כי חוה זנב לאריות היתה, כלומר זנב לאה; ואחר כך ירדה ומעטה את עצמה והיתה ראש לשועלים - ראש הבריאה ממש. וכן ממש היה בכל העולמות. כי נקודת המלכות דיצירה ירדה בראש העשיה וכן דבריאה בראש היצירה. וכן גם כן היה באצילות כנ"ל בסוד כלם בחכמה עשית, כי אור דא"ס נתלבש בחכמה העליונה שלמעלה מאצילות מאצילות וירדה אותה חכמה עצומה ושברה את המסך שעל גבי האצילות וירדה מציאות עצמה ונתלבשה באצילות, וע"י מקבל האצילות אור הא"ס. וזהו סוד כולם בחכמה עשית הנזכר בעולם האצילות כנ"ל.

ואמנם כל זאת הבחי' הנזכר שהיתה בכל, הכל היה לתועלת העולמות כדי לקשרם זה בזה וזה בזה כדי שיוכלו לקבל הארץ זה בזה וזה בזה ע"י היות סיום האצילות תחלת רישא דבריאה ממש. וכן בשאר העולמות. וזה סוד יום השבת, כי אז נתוסף קדושה אל העולמות ואז היכל העליון, קה"ק, חוזר אל האצילות ונעשה אצילות ממש לטעם הנזכר. וכן כיוצא בשאר העולמות. ואין להאריך.

ז"א הג' תחתונים שבו מתלבשים בו' קצוות לפעמים כשהיא באחרו אך כשהיא פנים בפנים או הם שוים כאו"א עצמם. ואמנם בריאה לא כך היא, כי או"א שבה הוא בסוד ו"ק וגם כן של הו"ק אלו חג"ת הם נשארים מגולים וג' תחתונות שבו הם מתלבשים בו"ק דאו"א. והנה סוד עתיק יומין הבריאה הוא סוד נקודת ציון שבאצילות שאמר לה הקב"ה צאי ומעטי את עצמך והוי ראש לשועלים כי זו היא ראש הבריאה כלה. וז"ש [=וזו שנעשה] עתיק יומין של הבריאה ומתלבשת בשלשה ראשונות של ו"ק א"א חג"ת המגולים. ואחר כך נבאר בעזרת ה' סוד נקודת המלכות דאצילות, ציצית קטן שמניח קודם שיצא מפתח ביתו. אחר כך בריאה כנגד תפלה של יד. וסוד זה תבין בו ענין קטרוג הלבנה כי בתחילה היתה יוצאת בסוד הת"ת דז"א כי שם מתחיל הכתר שלה והיא נמשכת ומתפשטת עד למטה בסוד האצילות ואחרי שקטרגה הורידוה ונתנה ראש לשועלים בראש הבריאה. ולכן אנו צריכים עתה לתקנה ולהעלותה למקומה הראשון בחזה הת"ת דז"א דאצילות, אחור באחור כמו שהיתה מקודם הקטרוג; ואחר כך התיקון הב' לתקנה ולהחזירה פנים בפנים בכל תיקוניה.


(משנה, אבות ד, כ) רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו וכולי:    דע כי ב' מיני קנקן הם. אחד דאימא ואחד דז"א. ולשנים אלו קראה המשנה בלשון אחת כי הם שני פעמים ק"ן.

ונבאר ענין ק"ן העליון של אימא. והענין, כי הלא כשאבא ואמא שוים בקומתם אז יש לאימא ט' ספירות וכל אחת כלול מִמ"א כנ"ל -- הרי ש"ע רבוא‏[3] דאתפשטו בהון מן האריך. אך כשאימא יורדת למטה בסוד כי יקרא כנ"ל, אז הנה אין לה שיעור קומה רק בחצי ת"ת ונה"י של אבא כנ"ל. והנה נה"י, ג' פעמים מ"א, הרי הם קכ"ג. ונשאר חצי הת"ת. וידעת כי לעולם הנקבה מתחלת בב' שלישי הגוף שהוא בחזה. נמצא שיש לה חלק בת"ת דאבא בב' שלישים שבו. והנה ב' שלישי מ"א הם כ"ז; וקכ"ג -- הרי הם ק"ן. נמצא שעתה אין לה מן הש"ע רבוא רק ק"ן רבוא בלבד.

וזהו שאמר "כי יקרא ק"ן צפו"ר לפניך" כי כשהזווג הזה דרך מקרה, כי אין לה רק ק"ן מן ה"צפור" (בגי' שע"ו) [והש"ע הם הש"ע דאנפוי דאריך, והוא"ו רמז אל הפנים עצמם. והטעם כי הלא התיקון הז' הם הפנים והם כוללים כל הו' תיקונים הקודמים אליו. וזה סוד הוא"ו שב"צפור".] ואמנם מכל צפור זה אינה לוקחת רק ק"ן לבד. וכל זה הוא באימא לפי שיורדת לתתא. מה שאין כן באבא.

ואמנם מה שקרא לענין זה בשם ק"ן צפור, הענין הוא כי הלא עתה היא מקננת על בנין, והבן שהוא הת"ת הנקרא צפור, לכן עתה נקראת "קן צפור". ואם תדקדק בתיקונים לא אמר שם דאימא "יתבת" אלא "מקננת על בנין" כי לשון זה הוא לשון זווג שמזדווגת עם בעלה בהיותה עם בנים שהוא הזווג הב' הנזכר בלשון "כי יקרא".‏[4]

והואיל ואתא לידן נבאר גם כן הק"ן של ז"א כי להיות שאין לז"א רק סוד חצי ת"ת ונה"י של חצי א"א כנודע, דוגמת האימא כשיורדת למטה, לכן אין בו רק ק"ן רבוא לבד באנפוי - כמבואר באימא. אך יש בו הפרש. כי באימא נמשך אליה מן א"א עצמו להיותה עדיין דבוקה שם; אבל הז"א להיות רחוק מן הא"א - אין נמשכים לו אלא ק"ן רבוא על ידי אוירא דכיא שהוא סוד הבינה כמבואר אצלי. וז"ש בפר' נשא (דף ק"ה) ומהאי אוירא דכיא אתפשטו אנפוי לק"ן רבוא עלמין וכולי.



  1. ^ בס"א כתוב המייחד - ויקיעורך
  2. ^ לא הבנתי איך 445 קשור לאחוריים של שם אהי"ה - ויקיעורך
  3. ^ ט' ספירות של א"ם
  4. ^ דרוש כאן ביאור איך מיישמים הדברים כלפי משנתינו של אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ואולי הכונה להעלות אימא מגדר של "קנקן" לגדר של הזווג שני המרומז ב"כי יקרא", שמזדווגת עם בעלה בהיותה עם בנים, מ"ה שי"ש בו. אולי... - ויקיעורך

פרק ה[עריכה]

(משנה, אבות ה, א) בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר וכולי:    צריך לדעת לשון הרב בספר הדרושים גדול דמשמע שם כי משנה ט' פרק א מספר יצירה מדבר בז"א. גם משנה ד' פרק א י' ולא ט', י' ולא יא’ -- נדרש על ז"א. וסוד זהר שמות ריש פרשת כי תשא ר"מ עשר.

והנלענ"ד בזה הוא כי הוצרך לזה בספר יצירה לומר בכמה משניות י' ולא יא', י' ולא ט’ שלא תטעה שיש ספירה פחות מי', אבל עיקר עשר בחכמה הנקרא יו"ד. ושמא רמז לזה בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. שבשם ע"ב שהוא באבא יש ד' יודין, ובס"ג אימא - ג' יודין, ובמ"ה וב"ן - ב' יודין. כי ד' שמות הנזכרים יוצאים מד' אותיות של הוי"ה כנודע ושם ע"ב מיו"ד. לזה חכמה שבה שם ע"ב היא יו"ד, וק"ל.

דע כי אבא לבד הוא שלם מעשר ולכן הוא לבד שלם ונקרא יו"ד שהוא עשר. מה שאין כן שאר הספירות כי זאת נקראת ה' וזהו ו'. ולכן בכל מקום שנקרא עשר רמז לחכמה הנקרא יו"ד כנזכר. וזה סוד בעשרה מאמרות (שהם החכמה) נברא העולם (שהוא הבינה). והלא במאמר אחד יכול להבראות (שהוא הדעת). אלא דע כי בית בראשית היא חכמה, שניה לכתר. ובית פתוחה מצד אלף ובא דעת שהוא בחינת ו' וסתם הבית ונעשית מ"ם סתומה ד"למרבה המשרה". ולכן לא נברא העולם במאמר אחד אלא בעשרה מאמרות כדי שיהיה בשלימות ובכח מ"ה שיש בכח של אבא הנקרא י'. ועיין בספר עץ חיים (עץ חיים שער יא שער המלכים) ובשער א' (עץ חיים שער א שער ההקדמות) מבוארת זו המשנה בסדר נכון ויאות.


דע כי העולם מתנהג על ידי זו"נ, כי כמו שהם מתנהגים על ידי או"א ונקראו "בני" אבא ואמא - גם אנחנו בנים אליהם בסוד "בנים אתם לה' אלקיכם" וגם "אמרתי עולם חסד יבנה" שהם סמסוד הז' תחתונות שהם זו"נ, והם זק ימי בראשית. ואמנם כל הפגם שאנו עושים על ידי מעשינו אינו מגיע בג' נקודות שהם: א"א אבא ואמא, רק בזו"נ. ואין הפגם המגיע לנוקבא כפגם המגיע לז"א שהוא יותר מעולה. והחילוק הוא כי הפגם המגיע לנוקבא יכול להיות כל כך גדול לסלק ממנה כל הט' חלקים ולא ישאר לה רק חלק אחד, עשירי לבד. אך בז"א אין כח לסלק רק הג' ראשונות לבד ונשארים הו"ק שלו.

וזהו שאמר בעשרה מאמרות נברא העולם כי להיות שכר ועונש בעולם הוצרך המאציל העליון להאציל את הזו"נ לי' חלקים, ולא כלולים ביחד כמו הג' ראשונות. והטעם, לפי שכפי הפגם המגיע לרשעים וכולי על ידי המעשה שיעשו הרשעים, כך גרמו בהם ואז יפרע מהם. וכן לענין הצדיקים בהפך.

ואמנם הפגם המגיע לנוקביה יש מהם שיוכל לפגום ולסלק ממנה חלק אחד וכן כיוצא בזה עד שאפשר שיהיה פוגם שיסלק ממנה כל הט' חלקים ולא ישאר בה רק חלק העשירי לבד שהוא סוד לכי ומעטי את עצמך. וזה חלק העשירי הנשאר בה הוא סוד הכתר שבה כי אם לא היה נשאר בה רק האחרונה לא היה בה כח כלל ואז כביכול אפילו אותה הנקודה היתה מבטלת להיות חלק האחרון שבה ויתבטל העולם. ולכך הוצרך להיותו אותו החלק העשירי שלה, סוד הכתר שלה, להיותה כולה נתונה בתוך הקליפות כמבואר בסוד "רגליה יורדות מות".

וזהו אותה שהיתה תחלה קודם תקון האצילות סוד נוקבא דז"א כי אז גם כן קודם התיקון לא היה רק אותו חלק העשירי שלה (שהוא הכתר שבה). והטעם הוא כי כל דבר שבא אחר כך בסוד תוספת יש כח להסתלק אחר כך על ידי הפגם. מה שאין כן מה שהיה תחלה שרש ועיקר. ולכן נשארו כל אלו הט' חלקים שבה לבא אחר כך בסוד תוספת כדי שכאשר יחטאו בני אדם יסתלק כל התוספת הזה ויפרע מהם. וזהו שאמר להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. פירוש: בעשרה מאמרות חלוקים, מה שאין כן אם היו תחלה מחוברים בסוד נקודה אחת ומאמר אחד. והבן זה.

גם טעם שני מצד עצמם. כי כאשר יפגמו בני אדם לא יעלה הפגם במלכות כי הלא יסתלק למעלה ואז יפרע מן הרשעים הגורמים הסתלקות הזה. אך בהם עצמם אין פגם כי הלא הם מסתלקים למעלה. הרי נתבאר היטב ענין הנוקבא.


(משנה, אבות ה, טז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר...זו אהבת דוד ויהונתן וכולי:    דע כי כשהאדם לוקח את בת זוגו יכול להוליד בנים מן השרש שלו עצמו או גם כן יכול להוליד בנים מן השרש של אחרים. וכן מי שלא לקח את בת זוגו הוא דומה לזה ואין בה חלוק.    גם דע כי האב נותן נשמה לבנו ועושה אותו חלק מלבוש לנשמת הבן, מצד זה חייב הבן בכבוד אביו. וזה נשאר לו אפילו בימי המשיח. אבל בתחיית המתים או לעולם הבא כל אחד חוזר לשרשו לגמרי.

וכל זה היינו כשאין חלוק בין אב לבן פחות מת"ק מדרגות. אבל אם יש ביניהם ת"ק מדרגות או יותר - ודאי שיתבטל זה בזה ונעשים שרש אחד גמור לעולם ועד. אבל הרב המובהק כשנותן רוחא בגו תלמידו, דאז נדבקים נפשותם בסוד "ותדבק נפש דוד ביהונתן" - אז לעולם הם מתחבבים תמיד. ואם בנו של אדם הוא רבו ויש ביניהם אחד מת"ק מדרגות - אז שניהם מתדבקים זה בזה מב' בחינות.‏[1]


(משנה, אבות ה, יז) כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים:    ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים - הכא רזא בפרט. מכאן התחלת התפשטות הגבורות כשיוצאים מיסוד אימא לחוץ לאפרשא בין מיין עילאין למיין תתאין. הנה המים הם הגבורות שביסוד דאימא ואחר שיוצאים הגבורות לחוץ (לבנין גוף הנקבה דז"א), נשארים באימא שרש הגוברות שהם המים העליונים. ועד עתה קודם שיצאו לחוץ היו המים במים מעורבים, ועתה יצאו משם המים התחתונים לחוץ הבחי' שיצאו לנוקבא דז"א ונשארו המים העליונים ביסוד דאימא. ומגובורת הללו נמשכות אל טפת הדכורא בשעת הזווג משרש זה הגבורה שביסוד אימא. והם מיין עילאין דכורין. ואותם שהלכו לנוקבא דז"א הם מיין תתאין נוקבין. והרקיע המבדיל בין אלו לאלו הוא יסוד אימא ששם יש פרסה המפסקת. וזהו רקיע המבדיל בין למים למים.

ואתברי הכא מחלוקת. היינו התחלקות הנוקבא דז"א מז"א. וזהו לשון "מחלוקת", שמתחלקים נוקבא מדכורא ברזא דשמאלא הגבורות. דעד הכא רזא דימינא החסדים שהיו לז"א עצמו. ובגין כך אסגי הכא מחלוקת שהם ה' חסדים וה' גבורות. ימינא איהו שלימו דכלא - שאין יוצא מן החסדים קליפה ח"ו. מה שאין כן מן הגבורות שבתחילת צאתם מיסוד דאימא שם הוא חוזק הגבורות ויונקים משם החיצונים. ובגין כך בימינא תליא כלא. וכד אתער שמאלא אז מתעורר מחלוקת ובההוא מחלוקת אתתקף אשא דהיינו הגבורות מיסוד אימא ויוצא משם גיהנם.

ובזה: דהיינו עובדא דבראשית שהוא כשנכנס (ס"א כשננסר) הזו"נ על ידי החו"ג אסתכל משה כשראה מחלוקתו של קרח עם אהרן. אמר אז במעשה בראשית היה מחלוקת שמאל בימין --זה חסד וזה גבורה-- שהיתה גבורה רוצה להתגבר על החסדים ולשלוט על דכורא ומשם יצא גיהנם ואתדבק בה שמאלא. עמודא דאמצעיתא --שהוא י"ו‏[2], ג' על ג'-- עאל בינייהו ואפריש מחלוקת. משום דכל עוד שהיו למעלה בחג"ת דז"א שהיו עדיין מכוסים ביסוד אימא אז היה המחלוקת. אבל כשהגיעו אל הת"ת ששם האורות מתגלים, ושם תוקף אור החסדים המגולים - בכאן נתמתק הגבורה וזהו דהסכים לתרין סטרין. וגיהנם (שהוא הבחינה הא' קודם שנתמתקו) אתכליל זה בזה, שמאלא בימינא, ונעשה שלום ביניהם.

כגוונא דא מחלוקת קרח ואהרן. קרח לוי - גבורה, שהיה ראש הלוים שהוא הבחינה העליונה דגבורה. אהרן - חסדים. הרי מחלוקת שמאל בימין. אסתכל משה ואמר ראוי לי שאשתדל ביניהם. וזה נוגע למשה כי הוא הממתק הגבורות שם למעלה, עמודא דאמצעיתא. וגם כי משה מבחינת יסוד דאבא המתגלה בת"ת דז"א כידוע שיוצא ונכנס למטה מיסוד אימא. וגם אור זה דאבא גורם להתמתק עם הגבורות וזהו "ותרא אֹתו"-- אות ברית קדש שלו, דהיינו יסוד דאבא. "כי טוב הוא"-- כולו חסדים וגורם להמתיק הגבורות.    ולא רצה קרח להסכים, ונתחזק. אמר משה ודאי גיהנם יצא מתוך המחלוקת למעלה ולכן היה צריך להדביקו לימין. וכיון שהוא לא רצה-- וירד למטה לגיהנם כמו שירד במעשה בראשית ההוא חוזק שיצא משום לגיהנם.

ולא רצה קרח להסכים משום דלא הוי לשם שמים. הנה "שמים" הוא הז"א. ו"שם" היא הנוקבא כנודע שהיא נקראת "שמו". וכל מחלוקת (שהיא הגבורות) שהיא לשם שמים - היינו לנוקבא דשמי; סופה להתקיים שם למעלה עם הז"א ולא ירד למטה לגיהנם. ושאינה לשם שמים (אלא לשם אחר) אין סופה להתקיים שם למעלה אלא ירד למטה לגיהנם.

וקרח לא חייש ליקרא דלעילא ואכחיש מעשה בראשית כי הגבורה הזאת קדושה היא וכשמתמתקת ונשארת למעלה הוי רבוי דבר שבקדושה. וכשגורמים שיצא מן הקדש לחוץ ולא תתמתק גורם למעט הקדושה; וזהו חולשה בקדושה ותוספת בסט"א, שהוא מוסיף בה מן הקדושה. וכן עשה קרח. וכיון שראה משה שהכחיש למעלה וגרם מעוט בקדושה, וגם שנדחה הוא (שהיא ראוי להתמתק ולהיות נתקן זה ע"י וכיון שדחה אותו קרח ולא רצה) - אז "ויחר למשה מאד" על התיקון שהיה נוגע אליו לא תקן. וזהו מלת "למשה מאד", שגרם קרח למעט בקדושה ולרבות בסט"א. ועל כן בזה אמר משה "מאד" כי זהו יותר קשה -- ממה שלא זכה הוא לתקן; שדבר זה נוגע אליו לבד. אבל זה היה גורם למעלה. ולפי שגרם קרח כל זה ירד לגיהנם כראוי אליו.

הרי קרח היה כנגד המחלוקת הראשון כשיצאו הגבורות בתוקף ובחוזק.


ומחלוקת כשנתמתקו הגבורות ונשארו למעלה בקדושה לנוקבא דז"א היא מחלוקת הלל ושמאי. וז"ש מחלוקת דאתתקן וסליק ולא נחית - שעולה. וסופה להתקיים שם בקדושה ולא לירד בגיהנם. ואתקיים בארח מישר. כי אותה שאינה מתמתקת אינה נמתקת למטה בדרך ישר אלא הולכת לאחורי החיצון, לאחורי הז"א ששם החצון, והיא נוטלת דרך אחור. אבל מחלוקת הלל ושמאי היה מאותה הבחינה שיורדים דרך מישור שכל כונתו של שמאי כשהיא חולק היה להגביר שם הקדושה בנוקבא דז"א ולכן שמאי עולה קפ"ד קס"ו שהם אחוריים דע"ב וס"ג, וכולם בלאה ורחל הם כי אלו ואלו דברי אלהים חיים.

ורזא דא בספרא דאדם נמצא וז"ל חשך (שהוא הגבורה) כד אתער (מיד כשיצאו) היה בתוקף ומשם נברא גיהנם. כיון דשכיך רוגזא (על ידי מתוק הת"ת באורות מגולים שיש שם) אתער מחלוקת אחר (שהיא נוקבא דז"א).    הבדלה במוצאי שבת וכולי וישראל עבדי עובדא בהדס -- דהיינו עמודא דאמצעיתא שהוא אוחזת בג' חג"ת כענין ההדס שהוא משולש. והיין הם הגבורות. ואנו מספיקים הגבורות עם עמודא דאמצעיתא ושם הוא המתוק.


(משנה, אבות ה, כא) הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות וכולי:    והנה דע כי הז"א יש לו תחלה כמה מיני מוחין. והענין כי תחלה יש לו קטנות אחד והם סוד הלבושים של נה"י דאמא‏[3]. וכבר ידעת כי הם נקראים מוחין דקטנות (בזמן היניקה. עד זמן היותו האדם גדול, מבן י"ג שנה). והם סוד מוחין דאלהים; כי הבינה נקראת אלהים גם כן. ובפרט סוד האחוריים של נה"י שלה. ואלו הם מוחין דז"א בקטנות.

[ואף על פי שבארנו לעיל שהם עשרה שמות אהי"ה -- הם המלבושים של ימי הגדלות ז"א. אך בקטנותו הם אלהים כי הוא לבוש יותר חצוני של נה"י דאימא. ולפי שגם נה"י דאבא תוך נה"י דאמא כנזכר, לכן גם הם נקראים "אלהים" על שמם. כי אינם מתגלים בז"א אם לא על ידי הבינה ולכן מאירים בסוד "אלהים" גם כן.]

ואחר כך הוא זמן הגדלות והם המוחין הפנימים בתוך נה"י דאימא והם סוד הויות, כמבואר אצלינו. ואז הז"א הוא בן י"ג שנה ונקרא גדול כנזכר. ואלו הם סוד צ' של צלם.

ואחר כך באים המקיפים שלהם --ל"ם דצלם-- והם שבע, כחושבן ל"ם דצלם. וכמו שנתבאר בדרוש הצלם בע"ה‏[4]. ונכנסים בז' שנים אחרים ואז הז"א בן עשרים שנה ויכול לישא וליתן בנכסי אביו ואפילו בקרקעות. וכל זה הוא גדלות.


ופירוש הענין: כי הלא ידעת סוד בינה ותבונה. ותחלה לוקח מוחין מסוד תבונה ואחר כך מבינה. וכבר ידעת כי התבונה היא מחצי פרצוף הבינה שהיא מחצי ת"ת ולמטה; ובינה מחצי ת"ת ולמעלה. והנה כשעלה ז"א ממקום התבונה אז אנו קוראים לזה מוחין דנה"י דאימא. וכשנכנסים המקיפים בו שהוא עולה במקום חצי הת"ת בסוד חצי ת"ת התחתון, והוא סוד המקיפים כנודע סוד המקיפים דז"א. וכל זה נקרא גדלות ראשון.

ואחר כך חוזר לקטנות וגדלות אחרים, יותר גדולים, והוא בסוד הבינה העליונה שהוא מחג"ת ולמעלה (ולזה אנו מכנים אותה בסוד חג"ת) ואז יורש הבן מקום אמו לגמרי וגם מקום אביו שהוא החכמה על דרך הסוד (כי כבר ידעת היות ישראל סבא כנגד תבונה וחכמה עילאה כנגד בינה). ואז נקרא הז"א זקן ממש דוגמת חו"ב עילאין הנקראים "זקנים" שהם סוד תרין סבין עילאין כנזכר. ואחר כך אין בו עלִיָה יותר ואין לאדם התחתון ז"א אחיזה יותר מזה.

וזה סוד בן חמש שנים למקרא, בן י' שנים למשנה וכולי עד בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם (שהם בחינת גדלות דז"א); מקטנותו הראשון עד תכלית עלייתו. ואין אנו עתה בפרטיותו (נ"א "בפנימיותם"), אך בכללותו הוא היות ב' מיני קטנות וב' מיני גדלות. והם כנגד חצוניות חו"ב עילאין ואחר הוא עלייה אחרת בכתר בדיקנא עילאה וכמו שיתבאר בעזרת ה'.


הרי הדבר בקצור נמרץ.

  • כי תחלה יש לז"א קטנות א' והוא הלבושים של ישסו"ת. ואנו מכנים אותם בסוד נה"י של תבונה, ואנו מכנים גם כן בסוד נה"י של או"א.
  • ואחר כך גדלות הראשון והוא המוחין פנימיים שלהם.
  • ואחר כך חוזר ליקח לבושים חיצוניים באו"א עילאין ואנו קוראים אותם חג"ת דאבא וחג"ת דאמא.
  • ואחר כך פנימיותם והיא גדלות שניה.
  • ואחר כך עולה לדיקנא דאריך.


וכבר בארנו לעיל במשנת בן חמש שנים למקרא וגומר כי הם כמה בחינות ומדרגות דז"א. ואמנם בהיותו למעלה באריך נקרא ז"א "זקן" ואז זקנו לבנה כבן שבעים או כבן שמונים שמלבין זקנו. והענין כי אז בזקנותו עולה הז"א עד דיקנא דאריך וכמו שהָאָריך זקנו לבנה כעמר נקא (על דרך דיקנא דאריך חוורא) כן בהגיעו שם - זקנו לבנה כאריך.

וזהו סוד מ"ש רז"ל: בים סוף נדמה הקב"ה כבחור, זְקָנו שחורה, כאיש מלחמה עם המצריים; אך במתן תורה נדמה להם כזקן שזְקָנו לבנה. הענין כי בפסח היה עדיין בחור וזקנו שחורה (כי סוד זְקַן ז"א היא שחורה), אך עתה במתן תורה בשבועות עולה עד דיקנא דאריך שהיא לבן ולכן נדמה להם כזקן לובש לבנים.   והנה הכתר הזה מתחיל ליכנס בליל שבועות ואינו נגמר אלא באשמורת הבוקר ואחר כך מזדווג עמה ביום בתפלת שחרית ומוסף כנזכר, כדרך השבתות ויו"ט. ולכן אנחנו אסורים בזווג ליל שבועות כי גם למעלה אין זווג. ולכן המנהג הפשוט בישראל להיות עסוקים בתורה בליל שבועות ואינם ישינים אפילו רגע אחד כדי להמשיך אותו הכתר העליון דז"א -- שהוא דיקנא דאריך. ואחר כך באשמורת הבקר מעט קודם עלות השחר בעת שמשחיר פני הרקיע (סוד אילת השחר) מצוה לטבול כדי לקבל תוספת קדושה מבחינת הכתר. ועליו נאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" כי אז המלכות טובלת במקוה העליון שהוא הכתר העליון, שער החמשים, ואנו גם כן שושבינים דמטרוניתא טובלים עמה ומוליכין את הכלה לבית הטבילה בעת ההיא שנגמר התיקון העליון.


ואמר בן י"ג שנה למצוות-- אחר היניקה של ז"א נשלמו לו הו' קצוות. והקטן הוא בן ב' שנים של היניקה, והם מתחילים ליכנס נה"י של תבונה במוחין שלו.

  • בשנה הג’ נכנס פרק תחתון דנצח-דתבונה בחכמה דז"א.
  • בשנה הד’ נכנס פרק תחתון דהוד דתבונה בבינה דז"א.
  • בשנה הה’ נכנס פרק אמצעי דנצח דתבונה ונדחה פרק תחתון בחסד דז"א -- ואז בן חמש שנים למקרא.
  • בשנה הו’ נכנס פרק אמצעי דהוד דתבונה בבינה דז"א ונדחה פרק תחתון לגבורה דז"א ואז הוא זמן הפעוטות שמקחן מקח מטלטלין שהם הו"ק בשש שנים.
    • ויום אחד נכנס עטרה דיסוד דתבונה בדעת דז"א.
  • בשנה הז’ נכנס פרק עליון דנצח דתבונה בחכמה דז"א ופרק אמצעי נדחה לחסד דז"א ופרק תחתון נדחה לנצח דז"א.
  • בשנה הח’ נכנס פרק עליון דהוד דתבונה בבינה דז"א ופרק אמצעי נדחה לגבורה דז"א ופרק תחתון נדחה להוד דז"א.
  • בשנה הט’ נכנס היסוד עצמו דתבונה בדעת דז"א ואז נשלמו הדעת דז"א.
    • בן ט' שנים ויום אחד שהיא העטרה דיסוד דתבונה שנדחית לת"ת דז"א ואז ביאתו ביאה ומחנכים אותו למצות.

ועתה נשלם מציאות הגדלה דז"א בכניסתם בו הפרקים העליונים נה"י של תבונה.

  • בשנה הי’ הוא בסוד אור חוזר כשחוזרים החסדים המגולים לעלות ומגדילים השני חסדים ושליש המכוסים. וכשנגדלים, מספיק להם החצי; וחצי האחר עולה לחב"ד. ועתה בשנה העשירית עולה שליש החסד של החסד בחכמה של ז"א, והחצי שליש נשאר לדעת לשנת יב'. ואז הוא בן עשר שנים למשנה.
  • בשנת הי"א עולה שליש של חסד של גבורה בבינה של ז"א והחצי שליש נשאר לדעת הז"א לשנת הי"ב.
  • בשנת י"ב עולים ב' חצאי שליש של חסד ושל גבורה בדעת של ז"א.
  • בשנת י"ג-- שליש הת"ת המכוסה כשנגדל מספיק חציו, וחציו נשאר לכתר דז"א. וב' שלישי הת"ת המגולים מספיק להם השליש האמצעי. שליש התחתון נחלק לב' חצאים: החצי האחד לכתר דנוקבא והחצי השליש האחד עולה עם חצי השליש האחד העליון ועולים בשנת הי"ג לכתר דז"א.
    • וכשהוא בן י"ג שנה ויום אחד הוא כשעולה חצי השליש התחתון להתחבר עם חצי השליש העליון להעלות אחר כך השליש שלם לכתר בשנת הי"ג. ועתה ז"א בן י"ג שנה ויום אחד שאנו מדברים בהם, הוא בזמן האצילות מתחלה. אך עתה שנאצל אין צורך שיעור הזמן כי ברגע הם יורדים מוחין בו בכל תפלה ותפלה.


ונבאר עתה הי"ג שנה בסוד טפת המוחין עצמם, עד שנת עשרים. ויש לי ספק וכמ"ש בע"ה. והנה כשנולד ז"א יוצא מעיבור ונכנס ליניקה ואז יונק ב' שנים. אחר כך נכנסים המוחין עד י"ג שנה ויום אחד. והנה הם באופן זה כי הלא בכל פרק ופרק צריך שנה אחת ליכנס. והנה ג' פרקין יש בנצח וג' בהוד ושנים ביסוד -- הרי הם ח' פירקין בנה"י דתבונה. ואמנם ביסוד שלה בהיותו בנוקבא אינו אלא פרק אחד. ואחר כך פרק שני הוא סוד של העטרה ואינה נחשבת בכלל שאר פירקין. אם כן הם כולם ז' פירקין והם שבעה שנים. ואותו פרק העטרה נקרא בחינת "יום אחד" לבד. והנה שבעה שנים ויום אחד עם ב' שנים של היניקה הם תשעה שנים ויום אחד שביאתו ביאה כנזכר; כי כבר נכנסו בו כל המוחין. ואמנם כשתסיר מהם שלשה פירקין העליונים ישאר בן שש שנים ויום אחד שאז הוא זמן הפעוטות שמקחן מקח במטלטלין. ואמנם כל ענין י"ג שנים ויום אחד כשנכנסו בו כל המוחין שהם הפנימיים שהם צ' דצלם דאימא כבר נתבארו במקום אחר ואין צורך לבארם.

אך כוונתי לבאר אחר י"ג שנים ויום אחד עד כ' שנה ואילך; כי עתה עדיין חסרים מוחין פנימים צ' דצלם דאבא וליכנס גם המקיפים ל"ם דצלם דאימא וגם המקיפים ל"ם דצלם דאבא -- הרי הם שלשה בחינות.

והנה תחלה נכנסים ל"ם דצלם דאימא מקיפי דאימא דחמש שנים מי"ג עד ח"י ויום אחד. ואז נאמר בו שמונה עשר לחופה. ואחר כך בשתי שנים, מי"ח עד כ' נכנסים מוחין פנימים דאבא. ואחר כך מעשרים ואילך נכנסים מקיפים דאבא עד חתימת זקן. זהו מה שמסתפק אני, אם נלענ"ד ששמעתי.

אך יש קושיות רבות. כי היאך בה' שנים יכנסו ל"ם דצלם דמקיפי אימא? גם היאך בב' שנים יכנסו פנימיים דאבא? גם היאך מכ' שנה ואילך נכנסו מקיפי אבא והלא אין מוצאין רמז לזה?

אך האמת הוא מה שנלע"ד ששמעתי בביאור הוא זה כי בתחלה נכנסים מקיפים דאימא בשתי שנים כנגד ב' מקיפים שנכנסו-- ל"ם דצלם. ונמצא שכשנכנסו‏[5] המוחין הפנימים של אימא עד י"ג שנה ומקיפים עד ט"ו שנים (וכמו שנבאר בסוד ליל שבת; כי הל' דצלם או המ' אינם חשובים רק לספירה אחת ולא כאורך כל הצד"י שהוא פרצוף גמור, ולכן אני קוראם בשם "שתי שנים" לבד, כי כבר יש לו כל הפנימיים דאימא). וה"מצוה" היא בסוד הנוקבא. בן חמש עשרה שנים לתלמוד - כי כבר יש לו כל המקיפים דאימא.

ונמצא כי סדר הכניסה היא כך: פנימיים דאימא ומקיפיהם; ואחר כך נכנסים פנימיים דאבא ומקיפיהם.

והנה מט"ו שנה עד י"ח הם ג' שנים ואז נכנסים המוחין הפנימיים דאבא (צ' דצלם), כי הלא עיקרם אינם אלא ג' מוחין --חב"ד-- הם ג' שנים. ואף על פי שהפנימיים דאימא נכנסו בכמה שנים הוא כי תחלה שלא היו בו מוחין כלל לא היה ראוי לקבלם אם לא בכמה שנים מרובות ולא היה יכול בשנים מועטות. ואחר כך שכבר הגדיל כנזכר על ידי אותם הפנימיים, הנה עתה בבא אלו הפנימיים דאבא והם כנגד כללות כל ג' מוחין לבד כנ"ל. ועתה הוא בן י"ח שנה לחופה כי אחר שיש לו מוחין פנימיים דאבא גם כן הרי הוא שלם וראוי לנוקבא גמורה. אך בהיותו בן ט' שנים לא אמרו עליו רק שביאתו ביאה - דרך אקראי בעלמא. אך עיקר נשיאתו אשה הוא בן י"ח שנים לחופה.

אחר כך ב' שנים לב' מקיפים דאבא שהם ל"ם דצלם דאבא ואז הוא בן עשרים שנה גמורים. וזה סוד בן כ' שנה ראוי לברכת כהנים. גם הוא מוכר קרקעות שהניח לו אביו. והוא צלם שלם גמור. וזהו בן עשרים לרדוף כי עתה הוא שלם לגמרי.


והשתא אתי שפיר שלא מצינו שום גבול אחר כך אלא שלשים. וזהו הדרך האמיתי, כבר נכנסו כל המוחין והגדיל ז"א שהוא נגד או"א שהם סוד המוחין.

אך צריך לעלות עוד לקבל הכתר שלו שהוא מן הא"א עצמו ואז הוא סיום ז"א כי אז הוא לוקח כל מדת האריך לגמרי ונעשה כמוהו. ובהיותו למעלה בא"א אז נקרא הז"א "זקן", כבן שבעים או בן שמונים שנה שמלתבן זקנו כמו האריך. ובן מאה שנה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם הם בחי' גדלות הז"א מקטנותו הראשון עד תכלית עלייתו.


ובענין‏[6] ברכת כהנים כבר בארנו שיש מוחין דאימא ויש מוחין דאבא. ומקיפין למוחין דאמא (שהם ל"ם דצלם. כי הצ' הם מוחין פנימיים ול"ם הם מקיפין). וכן יש לו מוחין פנימיים של אבא (שהוא צ') והמקיפים הם ל"ם. והמוחין דאימא הם נכנסים עד י"ג שנים ואז נקרא איש ואחר כך נכנסים בו מקיפים דאימא והם נכנסים בה' שנים - מי"ג עד י"ח שנים ואז הוא בן י"ח לחופה. ואחר כך מבן עשרים עד שתתמלא זקנו נכנסים מוחין דמקיפי אבא והוא כל כהן הוא באבא. ושם הוא הכהן גדול העליון. ועל ידי ברכת כהנים נכנסים בז"א מקיפי אבא הנקרא "כהן" כמ"ש בזוהר.


  1. ^ לא הבנתי כלום - ויקיעורך
  2. ^ י' ו' של תיבת "ויקרא". עיין זהר ב"א אות מ"ג ובדפוס (דף יז)
  3. ^ בדפוס כתוב "דאבא" והגהנו כפי הגהת דפוס ירושלים תשמ"ח. עי' שער הכונות ענין הפסח דרוש א ד"ה והנה ז"א - ויקיעורך
  4. ^ (עץ חיים שער כה פרק ח סוף דרוש ח)
  5. ^ נ"ל דצ"ל שנכנסו - ויקיעורך
  6. ^ מוכח שפסקה זו מבוססת על צד הראשון של ספק הרח"ו לעיל, כאשר מקיפים דאמא נכנסים תוך חמש שנים מי"ג ועד י"ח. וכנראה שהטקסטים ומהדורות השונות עירבבו הדברים זה בזה - ויקיעורך


פרק ו[עריכה]

(משנה, אבות ו, א) ר' מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו וכולי:    (אמר הכותב ולעיל‏[1] תמצא פירוש אחר במשנה זו מסודר היטב מכתיבת ידי הרב הגדול מהר"ר שמואל ויטאל בן מהרח"ו ז"ל. לפיכך מנעתי את ידי לכתוב אותה.   אבל בע"ה עתה אכתוב פירוש ב' מה שמצאתי בכתובים כתוב ואעתיקהו פה. וזהו מה שמתחיל א"ל רבי עקיבא כשאתם מגיעים וכולי).

חגיגה (דף יד:) אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכולי משום שנאמר "דובר שקרים לא יכון נגד עיני כולי"

ויש להקשות:

(א) מה הם "אבני שיש"(ב) באמרו "אבני" בלשון רבים ומעוט רבים שנים.  (ג) מה רצונו לומר "שיש"?   (ד) אומרו "טהור".  (ה) כפל אומרו "מים מים".


ולהבין ענין בהעיר קושיא אחת והיא דלמה בלוחות ראשונות שלטה בהם עין הרע ונשתברו ולא כן בלוחות שניות. ואדרבא, ראוי היה להיות בהפך דיען שהלוחות שניות היו מעשה ידיו של משה רבינו ע"ה דכתיב "פסל לך וגו" ודרשו "לך"-- משלך - יהיה בהם עין רע.   גם יש להבין מה שאמר ר' מאיר ע"ה כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ר"ל שיגיע לכמה מעלות טובות ויהיה כמעין המתגבר ומגלים לו רזי תורה וכולי. ואם כוונת אומרו "לשמה" כפי הפשט שאומרים הכל -- אי אפשר שלא יהיה בכל הלומדים כמה וכמה שילמדו לשמה ועדיין לא אשכחן בכולהו מי שיהיה כמעין המתגבר ומגלים לו רזי תורה?!

ולהבין כל זה דע שהקב"ה ותורתו אחד. וגם ישראל עמו נאמר עליהם "ומי כעמך ישראל גוי אחד". והוא יתברך אמר (ישעיהו מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". והענין הוא כי כבר ידעת כי ה' שמות יש לה לנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה (ס"א נשמה לנשמה), יחידה. והם כנגד העולמות: כי הנפש היא מעולם עשייה; והרוח מעולם היצירה; והנשמה מבריאה; ונשמה לנשמה מאצילות. וכן על דרך זה הוא בגוף האדם: העור הוא נגד עולם העשייה; והבשר נגד יצירה; והגידים בבריאה; והעצמות נגד אצילות.

והנה השם יתברך בתחלה האציל ממנו עולם האצילות בי' ספירות הנקראים "שמו" יתברך, ובתוכם מתפשט האין סוף. וזהו בתחילה היה הוא ושמו אחד[2]. והבין מאמרם ז"ל "הוא ושמו אחד" או שמו הוא. אבל הכוונה: אף על פי שיראה לך להיות שם ב' דברים ח"ו, והאין סוף אחד והספירות (שהם שמו יתברך) אחד -- אינו כן חס ושלום; אלא הוא ושמו אחד, שבכל עולם האצילות אין שם פרוד כלל אלא הוא ושמו. ר"ל עם היות שהוא ושמו הכל אחד. וזהו "כל הנקרא בשמי". ואמר עוד "ולכבודי בראתיו יצרתיו" ר"ל שאחר כך ברא העולם הב' שכבר נאמר עליו לשון בריאה, וזהו לכבודו יתברך, כמו שידעת. ואמר עוד "יצרתיו" כנגד עולם היצירה. אבל "עשיתיו" כנגד עולם העשיה ואמר בו "אף" לומר שעם היות תחתון ורובו קליפות אפילו הכי הוא עשהו יתברך.

והנה כמו שבעולם האצילות אין שליטת הקליפה כלל-- כנגד כן הם עצמות האדם לפנים. וכנגד אין סוף המתפשט באצילות הוא מוח העצמות מבפנים. וכנגד הבריאה שיש בה קליפות קצת ובחיצוניותה לבד-- הם הגידים באדם. וביצירה נגד הבשר. והעשיה נגד העור.   ועל זה נבין מה שכתב הפסוק "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", ואומרו כי "ערום אנכי ואחבא". והכוונה היא שאדם הראשון כשבראו ה' יתברך תחלה היה גופו ממקום גבוה מאד. וכשהיתה נפשו מלובשת מאותו הלבוש הראשון ואז היה בגן עדן. וכשחטא אבד לבוש זה ונשאר ערום ואז עשה לו השם יתברך לבוש אחר מעור. והוא ממדרגה תחתונה מאד. ובהיות האדם מורכב מכל העולמות אמר השם יתברך "נעשה אדם". ואמרו רז"ל שאמר לו השם יתברך "כְתוב! הבא לטעות - יטעה!", וזה לכאורה נראה עול בחקי יתברך. אבל הכוונה עמ"ש שהשם יתברך רצה לעשות האדם מורכב מכל ד' עולמות וז"ש "נעשה אדם", ר"ל שכל עולם ועולם יתן בו חלק הראוי-- זה נפש, וזה רוח, וזה נשמה וכולי; אם כן מוכרח לומר "נעשה אדם" בלשון רבים. ולתקן האפשר אמר "ויברא..וייצר" בלשון יחיד לומר שאפילו חלק הבריאה וחלק היצירה -- הוא יתברך, הוא הבורא והוא היוצר לבדו; ואם אמר "נעשה" בלשון רבים הוא על סבה הנזכרת על דרך ג' שותפים באדם. הקב"ה ואביו ואמו וכולי.

והנה דע לך כי כמו כן יש בתורה פשט, רמז, דרש, סוד. והענין כי יש בעלי מקרא והן נגד העשיה; ובעלי משנה והן כנגד יצירה; ובעלי תלמוד והם נגד הבריאה; ובעלי קבלה והן נגד עולם האצילות. ובקבלה עצמה הפנימיות שלה נגד האין סוף שהוא מתלבש נגד ספירותיו. ויש נפשות מהעשיה אשר בהשיגם למדרגת המקרא כבר השיגו הראוי להם ואינם צריכים עוד לחזור בגלגול להשיג יותר (אם לא ח"ו לתקן איזו עבירה שעבר או איזה מצוה שלא עשה כאשר ידעת). ויש נשמה יותר עליונה שצריך גם כן להשיג. ועל דרך זה עד למעלה מפנימיות הקבלה. וזה אף על פי שמשיג מקרא ומשנה ותלמוד, אם יחסר ממנו איזו דבר יחזור על כל פנים להשיג, להשלים החסרון לפי שכשרוצה לעבור למעלה ממקום שהשיג, אין מניחין אותו לעלות; ולכן צריך לחזור פעם אחר פעם עד שיבין אותו ענין (אם לא שטרח ונתאוה לו ובקש ולא מצא שאז מלמדים אותו שם אשר יחסר לו). ודע, שבכל עולם ועולם מאבי"ע יש כמה חילוקים, ואין אנו עתה בפירושם.

[והנה אותם שאין להם כי אם מדריגה קטנה - נעשים מלבוש לגדולים. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פד, ז-ח) "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". דע, כי הנשמה כשיוצאת מזה העולם צריכה לעבור ולעשות טבילה בנהר דינור שהרי אפילו המלאכים כשבאים לזה העולם לאיזה שליחות, בחזרם צריכים לטבול שם כנזכר. והנה אירע שם בטבילה זאת לנשמות כל אחת ואחד כפי מדרגתה וכפי מצותיה. והנוגע לפסוק הזה הוא כי הנה הצדיק גמור והוא ממדרגה עליונה - בעברם באותו האש, לא מיבעיא שאינו מגיע להם שם שום נזק ולא חמימות אותו האור השורף -- אלא אדרבא, הופכים אותו נהר של אש למעין של מים חמים שבזה נהנים. וזהו שאמר "עוברי בעמק הבכא" שהוא אותו נהר או גיהנם עצמו - "מעין ישיתוהו". ולא זו בלבד אלא "גם ברכות יעטה מורה"-- ר"ל ברכות ומתנות שמתלבש בהם העובר שם אם הוא מורה הוראות. [ובזה תבין מ"ש שהצדיק עובר בגיהנם ולוקח משם נפשות שנאמר (משלי א, א) "ולוקח נפשות חכם" שהוא על דרך שכתבתי.]     ונחזור לענין, שאחר שהצדיק מתלבש ומתעטף שם באותם הנשמות, אז "ילכו מחיל אל חיל", ר"ל נשמת הצדיק מלובשת בלבוש זה, ילכו מישיבה לישיבה באופן שזוכות אלו הנשמות --בעבור הצדיק-- להכנס לפנים ממחיצתם בהיותם לבוש של נשמת הצדיק. ולכן אמר "ילכו" בלשון רבים.   ואמר אחר כך "יראה אל אלהים בציון" בלשון יחיד; אומר שכשנשמת הצדיק עולה למדרגה יותר עליונה (אל 'אלהים בציון'), אז צריך להסיר מעליה אותו הלבוש; שאין לבוא אל שער המלך בו, ולכן אמר בלשון יחיד.]


ונחזור לעניננו. כי בתורה, אם היות הפשט אמיתי, העיקר הוא הפנימיות שלה. דאי לאו כן איך אפשר שתורת אלהינו שנאמר עליה "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום" וספר בה אלופי עשו ותמנע היתה פלגש. וכמה דברים יש בתורה שבה ברא הקב"ה את עולמו. וכל מי שסובר זה או כיוצא בזה עליו נאמר אוי להם מעלבונה של תורה שמלבינים ומביישים פני התורה באומרם שזאת היא כוונת התורה האלהיית ח"ו. ובזה תבין מה שכתוב לעיל רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, ר"ל לשם ה' דברים שבה כאשר כתבתי, שהם: מקרא, משנה, תלמוד, קבלה ופנימיותה -- אז כשנכנס באלו הה' ועוסק בהם, נעשה כמעין המתגבר ומגלים לו רז תורה וכולי.    וזהו מ"ש ארבעה נכנסו לפרד"ס שהוא פשט רמז דרש סוד. ונכנסו להבין ולידע פנימיות הסוד.

ולהבין כוונתינו נקשה עוד בענין בריאת אדם הראשון; ששמו הקב"ה בגן עדן לעבדה ולשמרה ואמרו רז"ל‏[3] שהם מצות עשה ומצות לא תעשה. והרי זה היה קודם שחטא וקודם שנגזר עליו מיתה כשנזכר! אם כן איך אפשר לקיים מצות התורה "אדם כי ימות באהל", "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" או "כי יגח שור את איש" וכולי. וכמה מצות שאם הפשט שלהם זה היה כפי מה שיש לנו עתה לא היה אפשר לקיימם כלל, והוא היה חייב ודאי לקיימם רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים. ואיך אפשר?

אבל אמיתות הענין דע כי כמו שבריאת אדם הראשון קודם שחטא היה גופו זך וגבוה יותר ממה שהיה אחר שחטא - כן גוף התורה שאז הושם בגן עדן לעבדה ולשמרה, לקיים מצותיה, ר"ל פשט מצותיה - היה באופן אחר יותר רוחני. ולכן כל מה שאדם טורח ועושה פשט המצות אשר לנו בעולם הזה הוא לכשיוכל ליכנס לגן עדן הארץ עם הלבוש הזה ושם יטרח לעבוד ולשמור על דרך שהיתה כוונתו יתברך בבריאת אדם הראשון אם זכה.

ועם זה נתרץ מה שהקשינו בתחילה. כי כשישראל עמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן וחזרו להיות כאדם הראשון קודם שחטא. אם כן, איך היה נותן להם השם יתברך התורה שכתוב בה "אדם כי ימות באהל" אם כבר פסקה זוהמת הנחש?    אבל האמת שאז נתן השם יתברך התורה על דרך ששם אדם הראשון בגן עדן לעבדה ולשמרה, והיה גוף ופשט התורה יותר רוחני ודאי. ואלו היו לוחות ראשונות אשר היו מעשיו יתברך להיות גם הגוף רוחני; ולא כמו השניות שאמר השם יתברך למשה "פסל לך". שפסול האבנים כתקנם היה על ידי משה וכתיבת התורה היה על ידי השם יתברך להורות שהגוף היה גשמי. אבל מתחלה גם הגוף ופשט התורה היה רוחני יותר, כפי המדרגה שהשיגו בהר סיני.    ובעונותינו הרבים עשו העגל וחטאו כאדם הראשון. נשתברו לוחות ראשונות שלא היו ראויים לאותו הפשט. ולכן צוה השם יתברך למשה "פסל לך", והוגשם הפשט. וזהו ד' שנכנסו לפרסד שהיו מתלבשים נשמתם בלבוש אחר רוחני כדי להשיג ולעסוק בתורה על דרך לוחות ראשונות ועל דרך לאדם הראשון כשהושם בגן עדן.

ולכן אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור - ר"ל לאותם ב' אבנים שהם ב' הלוחות שהיו ו' טפחים כאומרם ז"ל והם "טהור" ר"ל שאינם כשניות שאינם טהור לפי שהפשט וגוף התורה הוא דבר גופניי וגשמי --אדם כי ימות באהל-- באופן שהפשט אחד והגופניות אחד, מה שאין כן שם שהכל הוא טהור והכל הוא דבר אחד ולכן אמר להם אל תאמרו מים מים - ר"ל ב' פעמים להורות שיש הפרש בין הפשט והפנימיות, ששם הכל הוא דבר אחד ושמא תסתכנו בנפשכם. וזהו שבן עזאי הציץ ומת ובן זומא הציץ ונפגע ואלישע אחר קצת בנטיעות. אבל רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ודי למבין.

[ומ"ש ז"ל "פסל לך"-- משלך ואמרו שמשם משה רבינו ע"ה נתעשר מפסולת -- יובן עם פסוק "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" שהכונה שמי שעוסק בתורה בימין שבה (ר"ל בפנימיותה וסודותיה) זה יהיו לו אריכות ימים בעולם הבא ששם ינוח וילמוד התורה בפנימיותה ביתר שאת ממה שהיה בעולם הזה. (שהאמת כך הוא שאף על פי שנאמר "ומלאה הארץ דעה את השם" -- אין הכוונה שיהיה כלנו שוים; אבל כל אחד יעלה לדעת את ה' בדעת יותר עליון ממה שהיה משיג. וכן הדבר לעולם הבא, לקמן לזמן התחיה באלף השביעי וגו') באופן שאורך ימים בימינה. אבל "בשמאלה" שהוא הפשט הגופניי, "עושר וכבוד" לבד, על דרך שכתבתי. וזהו שאמרו שבלוחות שניות אמר ה' למשה "הפסולת משלך" ומשם נתעשר משה לפי שבראשונות אפילו בפשט היה אורך ימים; אבל באלו - בפשט, אין בו כי אם עושר שהוא דבר נוגע לעולם הזה לבד.]


או יאמר כשתגיעו לאבני שיש טהור כי בתורה מצינו לוחות ראשונות כתיב בהם "לחת" (חסר ו') ובאחרונות כתיב "פסל לך שני לוחות"(מלא ו'). והענין כי כבר ידעת כי האדם בצלם אלהים. הנה הראש הוא כנגד ג' ראשונות. ועם היותם ג', וגם שבראש יש אזנים ועינים, הכל הוא ראש אחד וגולם אחד. אחר כך נתפשט בגוף ובגוף ב' חלקים. והטרפש מפסיק ביניהם. וממנו ולמעלה אין שם כי אם הלב והריאה כנזכר והוא מעבר האכילה. וממנו ולמטה שם הוא כלי המאכל. כי בעולם הבא אין אכילה וכולי. ועם כל זה כל הגוף נחשב אחד. ולמטה הירכים שהם שנים (נצח הוד). והנה הלוחות ראשונות היו מהגוף, ולכן "לוחת" כתיב חסר ו', שעם היותם שנים הם נחשבים לאחד, היינו אב"ן. והשניות הם מנו"ה ולכן נאמר הם "לוחות" מלא ו' והיינו "אבנים" שהם שנים.   ולכן אמר להם רבי עקיבא כשתגיעו לאבני שיש - כי אף על פי שהם אבני שיש, הם טהור. ולכן אל תאמרו מים מים, כי אין מים. ונקראו שיש שהם מו' טפחים כנ"ל. והיו"ד כנגד עשרת הדברות שהיו כתובים. וכשפרחו האותיות (דהיינו היו"ד) - נשתברו.

(עד כאן מה שמצאנו בכתובים.)


כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכולי:    ובאלו הב' מזלות היתה תפלתו של יצחק ורבקה. ופירשו רז"ל מה עתר זה מהפך כולי. ופירוש: שיצחק היה מתפלל למזל הנקרא ונק"ה ומשם היתה צריכה אשתו, ורבקה היתה מתפללת למזל הנקרא נֹצר (שהוא בחינת דכורא). וכל אחד היתה מתפלל הפך מה שהיה מתפלל חבירו.

או ירצה, ש"נֹכח" עולה מזל והיה הוא מתפלל למזל שממנו היתה צריכה אשתו. ואמר "ויעתר"-- כעתר הזה וכולי שפירושו תרע"א שהוא מזל של "ונקה"‏[4] ; והאלף שחסרה מ"עתר" היא מה שנחלקה לשנים -- י"ו לנֹצר וי"ו לנקה. וזהו "ויעתר" שהוא מזל ונקה ומשם היה מתפלל כמו שפירשתי. ו-אדנ"י שבמזל ונקה שיש בו י"ב אותיות והם י"ב שכלולים במזל ונקה שהם כלולים בו כמו שיש במזל של נֹצר.   [ולזה אמרו רז"ל שהיתה ראויה רבקה להוליד י"ב שבטים; שאחר שהולידה משם היא ראויה לילד י"ב כמו שם שיש י"ב אלא שהיא לא רצתה ואמרה "אם כן" (אחר שאעבור כל הצער הזה) "למה זה אנכי", ז"ה אותיות י"ב. וזכה יעקב והעמידם.]

וזהו שאמר פת במלח תאכל שהם אלו הב' מזלות. פת הוא לחם, שהם ג' הויות [=ג' פעם הויה] שהם י"ב אותיות. זהו בחינת נֹצר. "במלח" עולה גם כן ג' הויות; והם י"ב שכונתה: מיחוד וזווג הב' מזלות הללו יבא לך המזון.

ואמר ומים במשורה תשתה. ירצה, שהמים הם החסדים המתפשטים לאין תכלית אלא שבוצינא קדישא דקרדינותא (שהם ה' גבורות שבאימא) נותן להם מדה. וזהו שאמר ומים במשורה -- (על ידי המשורה שהם הגבורות הנותנים בהם מדה[5]) תשתה. אבל הוא אחד מן הג' שאמרנו שהם בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא (שהם הגבורות, שזכות עולה ב' פעמים רי"ו). ואלו הג' הם צורך גדול שלו ולזה אינם תלויים בזכות שהם הגבורות אלא במזלא -- שהוא על ידי זווג אלו הב' מזלות שפירשתי.


הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכולי:    שמעתי פשט משם הר' ישעיה הלוי אשכנזי זלה"ה והוא על פסוק "עשה ספרים הרבה אין קץ" - ר"ל אין גאולה. והוא כי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה, מה שאין כן מי שעושה ספרים הרבה; כי בהיות שהוא עסוק בכמה פשטים ופירושים ולעשות ספרים, יכול בנקל לכתוב איזה דבר על שמו והוא שמע אותו מאחרים, ולפי שהוא טרוד בספרים הרבה, חושב בדעתו שהוא משלו ולכן אין קץ-- ר"ל אין גאולה, שמעכבה חס ושלום.


גדולה תורה...והתורה נקנית במ"ח דברים..בעריכת שפתים:    הענין הוא כי האימא עילאה היא ה' - ה' שמות של ס"ג אשר עולים וש"ט. וה' כנפי ריאה המאירים בהם וממתקים אותה בסוד למה נקרא שמה ריאה? שמאירה. וזהו סוד המן שהיה יורד דרך הקנה, שהוא ק"ן ה'. והם לא לקחו אותו בבחינת הקנה אלא בבחינת הושט בלבד. וזהו "שטו העם ולקטו", בלי מתוק. ולכן לא היה להם כצפיחית אלא לשד השמן. פירוש: ירידת המן. כי בז' תחתונות דאימא יש ז' שמות ס"ג כמנין אמת שהוא ז"א הנקרא תורה; והז"א הוא בשבעה תחתונות שלה והם ז' הבלים, ועלייהו קיימא עלמא (שהוא ז"א הנקרא "עולם"). כי מלוי ס"ג עולה הבל והז' מלויים הם הז' הבלים כמנין גרון העולה הב"ל. וגרון הוא בינה. ומן הגרון יוצא הקול לחוץ דרך השפתים. וכשהוא יוצא דרך בחינ' הקנה - אז היא נקראת נקנית בעריכת. וזהו סוד והתורה נקנית - כי "התורה" היא הז"א, והקנה לשון קנין. עד כאן.


תם פירוש פרקי אבות. בעזר אל שוכן ערבות.

  1. ^ דהיינו למעלה בליקוט א' של פרקי אבות - ויקיעורך
  2. ^ פרד"א ריש פ"ג - ויקיעורך
  3. ^ זוהר בראשית כז., ת"ז תקון כ"א ס"ב. ועיין תרגום יונתן בן עוזיאל. וספרי עקב. ז"ח בראשית י"ח טור ג'.
  4. ^ כונתו בכל המאמר למילוי שם אדנ"י כזה: אלף דלת נון יוד שעולה תרע"א ומכילה י"ב אותיות - ויקיועורך
  5. ^ היה נראה שיש קירוב גימטריה של משורה לב' פעמים מנצפ"ך, לכן הוספתי סימון הגימטריה, למרות שלא מסתדר לגמרי. להערת הקורא בלבד. - ויקיעורך