שער מאמרי רז"ל/ש"ס

שער מאמרי רז"ל | >>

מסכת ברכות

(ד"ש ד"א ע"א) מאמר בברכות פ"א (ברכות ה ב) וז"ל ר' יוחנן חלש, עאל לגביה ר' חנינא, אמר-ליה חביבין עליך יסורין, א"ל לא הם ולא שכרם, א"ל הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה כו':    כבר הודעתיך בפ' ידע שור קונהו כו' כי בשם יל"י שהוא שם השני של שם ע"ב בו העלה מרע"ה לארונו של יוסף ושם נת' טעמו וגם סגולת זה השם להקים את החולה מחוליו ולכן נרמז בר"ת יהיב ליה ידיה שהוא ר"ת יל"י ובכן ואוקמיה כו' ולכן צריך שיאמר לחולה הב לי ידך ואז יתן ידו החולה ואז יאמר לו המעמיד אותו יהב ליה ידיה ואוקמיה ויכוין בר"ת של השם הנז':

שם פ"א (ברכות ז א) וז"ל א"ר אליעזר א"ר חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה עיניך כו':    כבר הודעתיך במאמר ס' הזוהר פ' שלח לך בענין נשים דעתן קלה מה עניינו והנה כאשר נמשך הברכה שהיא סוד אימא עילאה בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו כנודע והברכה הזאת נמשכת אל נוקבא דז"א דרך ההדיוט שהוא ז"א ואז אין דעתה קלה כבתחילה לפי שאז יש לה מוחין גמורים וסוד הענין הוא כמו שהודעתיך בשער רוח הקדש בענין היחודים ענין שם בוכ"ו הנמשך משם אהי"ה שבבינה המתפשטת עד הנוקבא לתת לה מוחין וסוד בוכ"ו הוא בגי' ד"ל כשיעור קומת המלכות ארך שלשים באמה ורוחב ד' באמה כנודע ומכח זה השם נעשה בה מלוי המלוי של אדנ"י שהם ד"ל אותיות בזה האופן אל"ף למ"ד פ"א דל"ת למ"ד תי"ו נו"ן וא"ו נו"ן יו"ד וא"ו דל"ת וזה סוד הדיוט שהוא בגי' ד"ל:

אמר שמואל כך מצאתי האותיות וצ"ע כי האותיות האלו הם ל"ה אותיות ובאולי אות הוא"ו היא חסרה ו"ו בלא אל"ף ואז יהיו ד"ל אותי' ובאולי להיותה חסרה אלף נק' דלה ועניה כנלע"ד או מלת תי"ו חסרה יו"ד:

אמר שמואל עוד מצאתי שבברכת הדיוט היא ברכת כהנים ויש בה ג' הויו"ת יברכך ה' יאר ה' ישא ה' וכל הוי"ה מאלו היא בז"א שהיא הוי"ה דמ"ה ו

ג' פעמים מ"ה ג' פעמים מ"ה שווה 135 הם בגי' קל"ה. וזמ"ש אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך כו':

עוד מצאתי דרך שני במאמר הנזכר ויש בו מהאמור ויש בו חידוש ג"כ. וזה לשונו:
כבר הודעתיך ענין אומרם ז"ל נשים דעתן קלה וזה הוא בהיות נוקבא דז"א מאחוריו. אמנם בהיותם פנים בפנים -- אז הברכה שמקבל ז"א (הנקרא הדיוט) מן אימא עילאה (הנקראת ברכה) לצורך נוקביה - אין הברכה ההיא קלה, אמנם יש בה דעת שלם, כי אז נותן בה הארת ע"ב ק"ל וע"ב קד"ם שהם בגי' "תחי נפשי ותהללך" שהם חיי המלכות הנק' נפש הם סוד "ולכל חי"ת הארץ" כי אז נקראת כך גם מאיר בה הוי"ה דההי"ן דבן וגם תוסיף ד' אותיות ההויה הרי הכל דע"ת נמצא כי בתתו לה כל הברכה והארה הזאת אז אינה ברכה קלה אלא דעת שלם נותן בה. והנה הדיוט בגי' ד"ל שהוא שם בוכ"ו תמורת שם אהי"ה כנודע, וגם הוא מספר ד"ל אותיות שיש במלוי המלוי של שם אדנ"י:

שם (ברכות ח א) וז"ל והיינו דא"ר חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד כו':    כבר הודעתיך בשער היחודים כי עיקר היחוד הוא ליחד ד' הויו"ת דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עם ד' שמות אהיה; שנים דמילוי יודי"ן, ואחד דאלפי"ן, ואחד דההי"ן. והנה הוי"ה ואהי"ה בגימטריא אמ"ה. נמצאו ד' הויו"ת עם ד' אהי"ה -- הם ד' אמות הכוללים כל העולמות.

אמר שמואל צ"ל שעולים אמ"ה עם הכולל:

שם פ"ב (ברכות יז א) וז"ל ת"ר עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה כו' אלא כך אומרים לו על עבדו ושפחתו המקום ימלא לך חסרונך כו:    וצריך לדעת למה תקנו לומר "ימלא" ולא "ישלים"? גם למה אמרו "המקום" ולא הקב"ה?   והענין הוא כי מקום הם ב' מלויים של הוי"ה דיודי"ן-ע"ב ושל אהי"ה דיודי"ן (הוא קס"א); זה מ"ו וזה ק"מ, ושניהם מקום. והכונה היא להמשיך לו ב' מלויים הנז' שהם בגי' מקו"ם למלא לו חסרונו כשם שאלו הם מלויים אל השמות ההם. וממשיכים ה' חסדים מזווג או"א עם המלויים הנז' כדי למלאת החסרון ההוא בסוד יהו"ה הנעלם שהוא יו"י והם נקודת מקום ועם נקוד פתח שבאות ה' של המקום הם ל"ב נתיבות הנמשכי' מחכמה לבינה וגם הוא וה' הוא ובית דינו יסכימו למלאת (ד"ש ע"ב) חסרונו וכתב אבא מארי זלה"ה שהוא להר"י ארזין ז"ל ונלע"ד שרובו אינו ממורי זלה"ה.

אמר שמואל נלע"ד לומר שאולי כיוונו חז"ל להוי"ה במלוי מקו"ם כזה והיא

י' פעמים י' י' פעמים י' שווה 100 הם ק'; ה' פעמים ה' ה' פעמים ה' שווה 25 הם כ"ה; ו' פעמים ו' ו' פעמים ו' שווה 36 הם ל"ו; ה' פעמים ה' ה' פעמים ה' שווה 25 הם כ"ה -- סך הכל קפ"ו שהם בגי' מקו"ם, ועליה אנו אומרי' ברוך המקום:

אמר שמואל מצאתי עזר וסיוע לדברי במאמ' אחד שמצאתי כתוב קרוב אל הנז' וזהו במא' הגדת פסח:

ברוך המקום שנתן תורה לישראל ברוך הוא כנגד ד' בנים דברה תורה כו'    המקום הוא יסוד דאי' שבתוך ז"א ובו מלובש היסוד דאבא הנק' תורה ונעשה מקום לתת בו התורה הנז'. והנה בסיום המקום הזה (שהוא יסוד דאימא הנשלם בחזה דז"א) משם נגלה היסוד דאבא הנק' תורה ונתנת בגלוי אל ז"א הנק' ישראל. ואמנם זולת היות היסוד דאימא נקראת "מקום" כפשוטו מפני שהוא המקום שבו עומדת התורה (שהיא יסוד דאבא) עוד יש ענין אחר ואני מסופק מה ששמעתי בזה ממורי זלה"ה. אם פירושו הוא כנודע שהוא סוד ההויה הפשוטה כשתכה אותה כאמור יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה הרי הכל בגי' מקום; או נלע"ד שהוא שני המלויים של הוי"ה-דיודי"ן-דע"ב ואהי"ה-דיודי"ן-קס"א, שהם סוד ב' היסודות הנז' דאו"א. והנה שני המלויים לבדם שלהם הם מ"ו של ע"ב וק"ם של אהי"ה דיודי"ן, ושניהם בגי' מקו"ם:

(ע"ג) שם פ"ג (ברכות כה א) (ברכות צ"ד מנחות צ"ג) וז"ל אדרבא אשתו כגופו דמייא כו':    ירצה כי האברים שלה אינם רק ממה שלוקחת מבעלה וכגופו דמייא^[1]:

שם פ"ד (ברכות כט ב) וז"ל ת"ר כשחלה ר"א הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו א"ל רבינו למדנו אורחות חיים כו' וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים כו':    הענין הזה הוא סוד גדול שתתקבל תפלת האדם אם יכוין אל הכוונה שרמז בדבריו. והוא, כי הנה כוונת התפילה היא להמשיך מוחין דגדלות בז"א מצד אימא כמו שיתבאר בע"ה. ואמר להם ר' אליעזר שעיקר הכונה היא להמשיך ג"כ מוחין דז"א גם מצד אבא, ושכל מגמת האדם וכונתו תהיה לבקש רחמים ולהמשיך שפע מן אבא עצמו. וזמ"ש "דעו לפני מי אתם עומדים", פירוש - כי האימא נקראת מ"י ואתם תתפללו אל אבא שהוא יותר לפנים מן אימא הנקראת מ"י. ולכן צריך המתפלל להזהר בזה:

אמר שמואל מה שמצאתי כתוב הוא "דעו לפני מי אתם מתפללים" והגמ' אין כתוב בה אלא כמו שכתבתי "דעו לפני מי אתם עומדים" ואולי גירס' אחרת נזדמנה להרב זלה"ה:

שם בברייתא ההיא עצמה וז"ל וכשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו כו' א"ל יה"ר שתהא מורא שמים עליכם כמורא של בשר ודם כו':   

כבר נתבאר אצלנו שיש בז"א צלם דמוחין אורות מקיפים ודמוחין אורות פנימיים וכל בחי' משניהם כלולה מפרצו' שלם של רמ"ח איברים כמנין מור"א עם הכולל. ואמנם רמ"ח איברים דמוחין פנימיים נקראו "מורא של בשר ודם" שהוא הצלם הנכנס תוך גוף האדם הבנוי מבשר ודם. אבל צלם המקיף נקרא "מורא שמים" כי שמים הוא ז"א, וזהו המורא המקיף לא נכנס בפנימיותו, דמו ובשרו.

והנה בימי החול נכנסים המוחין פנימיים תוך ז"א ובשבת נכנסי' בתוכו אף המקיפים וזה המציאות נעשה אפי' ע"י עמי הארץ. אבל התלמידי חכמים ע"י מעשיהם יכולים אף בימות החול יכנסו המקיפים שהוא מה שעושים עמי הארץ בשבת. וזהו מה שבירכם ריב"ז לתלמידיו שיהיו כ"כ צדיקים וחכמים ויהיה יכולת בידם שימשיכו את המקיפים הנקרא מורא שמים לתוך ז"א בפנימיותו בימי החול כמו שנכנס מורא בשר ודם שהוא הפנימיים ע"י עמי הארץ בחול כנז':

שם פ"ה (ברכות לג א) וז"ל א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעה"ז שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה כו':    הנה ביאור המאמר הזה נתבאר היטב בשער ההקדמות דס"ו ע"ג. וגם יתבאר בפ' תזריע בדין הצרעת וע"ש. האמנם בנדון דידן הכונה היא כי מן החסד המתפשט בת"ת דז"א שלישו העליון שעד החזה הוא מכוסה ושני שלישיו התחתונים הוא אורות מגולים ואלו ב' שלישים הם שתי פעמים או"ר יען כי הם מגולים ומהם נעשית הכתר דנוקבא כנודע וכשחרב בית המקדש (שהיא הנקבה) נתבטלו שתי אורות אלו, ש ב' פעמים (ד"ש ע"ג) או"ר ב' פעמים (ד"ש ע"ג) או"ר שווה 414 הם בגי' שחו"ק. ולכן אחר החרבן שנתבטלו ב' אורות אלו - אין שמחה ושחוק בעולם. גם ב' פעמים או"ר או"ר - אם תסיר מהם ב' אלפין שלהם (שהם השרשים שלהם הנשארי' בז"א) - נמצא כי היוצא אל הנקבה הוא ב' פעמים ו"ר ו"ר, בגי' בי"ת שהיא הנקבה. ולכן משנחרב הבית הנזכר אסור לאדם שימלא פיו שחוק. ועיין ג"כ בש' ההקדמו' תשלום זה הדרוש באר היטב:

שם פ"ט (ברכות נט ב) וז"ל ג' מרחיבין דעתו של אדם דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים:    כבר ידעת כי ה' גבורות מתפשטות בגופא דנוק' דז"א בחג"ת נ"ה שלה. והשתים האחרונות מגולות, והשלש העליונות מכוסות. והנה הראשונה שבמכוסות שהיא בחסד שבה נקראת "בית נאה" כי כל בנין הנקבה הוא בחסד כמו שאמר הפסוק "והוכן בחסד כסא". והגבורה השנית שבגבורה שבה נקרא "אשה נאה" כי כל אשה מצד השמאל כנודע. והגבורה שבת"ת נקרא "כלים נאים" לפי שהוא קו אמצעי וכולל הכל וממנו ניתן כח בכל, וזהו מלת "כלים נאים":

1. עיין שער מאמרי רשב"י - חלק א#פסקא ו - ויקיעורך

מסכת שבת

מאמר בגמ' מ' שבת פ"ב (שבת לא א) וז"ל שוב מעשה בגוי אחד שבא לפני ב"ש א"ל גיירני על מנת שתלמדני תורה על רגל אחד כו':    והנה ז"א נקרא תורה שבכתב. והנה ד' הויו"ת דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הם בגי' רג"ל עם הכולל. ואלו הד' הויו"ת כוללות כל עולם האצילות וכל התורה (שהוא ז"א). גם אפשר לפרש כי הוי"ה דיודי"ן דאבא ואהי"ה דיודין דאימא^[1] -- שניהם בגי' רג"ל ומשניהם נולד ז"א ויצא הנק' תורה שבכתב.

(אמר שמואל גם בשער ההקדמות נתבאר המאמ' הזה ביתר שאת)

(אמר הכותב הצעיר אברהם קאשטרו ס"ט ולפי שראיתי מס' שהעתקתי ממנו השמטות ממה שהשמיט הרב המחבר זלה"ה ואח"כ כתבם באמצע הס' אמרתי אל לבי לכתוב כל השמטה במקומה כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים):

שם (דף לד.) וז"ל נפק לשוקא חזייה ליהודה ן' גרים אמר עדין יש לזה בעולם נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות ע"כ:    הטעם הוא כי כל הדינים הם נאחזים בעינים שהם בחי' מ"ה ולכן ראיה בגי' גבורה וכמו שכתבנו בפסוק (תהילים צא, ח): "רק בעיניך תביט" - בהבטת עיניך בלבד בהם תיכף -- "ושלומת רשעים תראה" בלי טורח אחר ע"כ:

שם פי"ב (דף קד.) וז"ל גופא א"ר חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים כו':    כבר הודעתיך במאמר ספר הזוהר ריש פ' תרומה כי אות סמ"ך היא בבינה העליונה הסתומה ואות מ' סתומה היא בתבונה המתעלמת בז"א (סוד מ' מרובעת, רביעא על בנין).

עוד נפרש כי הכל הוא בתבונה. ואמנם בחי' התבונה המתלבשת בד' ראשונות של ז"א נק' מ"ם מרובעת, כל אחת כלולה מעשר -- הם ארבעים מ'. ובחי' התבונה המתלבשת בו"ק ז"א כל אחת כלולה מעשר הם ס'. והנה אם תחבר שניהם --מ"ס-- הם בגי' ק', והם סוד הוי"ה דס"ג שבתבונה עם המלוי שלה שהוא ל"ז -- הרי ק'. ואז המלוי שהוא ל"ז עם ג' של הס"ג הם מ' לעילא (בד' ראשונות כנזכר); נשאר ס' דס"ג לתתא. ועניינם הוא היסוד דאי' נשלם בחזה דז"א ושם נפרש יריעה אחת ומסך להפריש בין האורו' שלא יצאו לגמרי כמבואר אצלנו בענין הארון והכפורת וע"ש. וזהו סוד אות סמך הנז' שהיא מלוי סמ"ך ונעשית אותיות מס"ך. והנה זה המסך הוא ממנה עצמה והיא סמך ועזר אל הנופלים -- זו"ן; רחל כי היא (דף ב' ע"א) סומכם ע"י הנה"י שלה המתלבשים בתוך ז"א ואלו נקראים לוחות זו"ן:

עוד נפרש באופן אחר: כי הנה ב' אותיות מ"ס הם בגי' ק' שהם ההוי"ה דס"ג עם מלואה ל"ז שהם ק' כנזכר. והנה בחי' הס"ג הוא למעלה בו' ספי' כחב"ד ח"ג, ועוד שליש העליון דת"ת עד החזה -- הרי ס"ג. כי כל ספי' כלולה מעשר ולכן ס"ג שהוא עיקר ההוי"ה היא למעלה במקום שעומדת התבונה ממש שהוא עד החזה, אבל משם ולמטה אינו יוצא רק הארת התבונה ולא היא עצמה. וזהו בחי' המילוי דס"ג (היוצא למטה מתוך כללותה תוך הס"ג עצמו).והנה הוא ל"ז לפי שמתפשט בג' ספי' נה"י ובשני שלשי' תחתו' דת"ת דז"א -- הרי ל"ז, כי נודע שהבינה עד הוד אסתיימא ולא ירדה עוד למטה. והנה מן הס"ג יוצאת לאה למעלה וכנגדם ילדה ששה בנים ובת כנגד ו"ס (ד"ש ע"ד) העליונות היו זכרים וכנגד שליש עליון שבת"ת ששם עטרת היסוד דאימא היתה בת נקבה. אבל השש עליונות זכרים, כנודע דאימא הוי עלמא דדכורא משום דאסתיימא בדכורא (כנז' בפ' ויחי בס' הזוהר) פי' שנעלמת תוך ז"א שהוא זכר ואין היסוד הנוקביי שלה ניכר שהוא נקבה. אבל ממלוי הל"ז יצתה רחל למטה לפי שהנקבה היא דין וכן מלוי בגי' אלהים שהוא דין נראה מלוי חסר ולפי שנודע כי לאה אורותיה מכוסים לפי שיוצאה מן אור ס' דס"ג אבל רחל יוצאת מן אורות המגולים שבחינתם מ' כנז' ואלו הם מ"ס שבלוחות ונמצא כי לאה היא מן השורש הנקרא ס"ג אלא שאורותיה היא בהסתר אבל רחל מן המלוי לבד אלא שהיא אורות הנגלים:

שם פ"ט (דף פג:) וז"ל אר"ש בן לקיש אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית נפשו עליה שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל כו':    כבר נתבאר אצלינו בש"א שער ההקדמות. והענין הוא בקצרה: כי "תורה" היא ז"א וכל חיותו הם המוחין שלו הנק' "חיי המלך". ואין המוחין שלו נכנסים בו אלא ע"י הנה"י דאימא הנקראת "מי" שהם מתלבשים תוך ז"א ויורדים למטה ממדרגתם. ולזה נחשב להם למיתה כמ"ש רז"ל על "וימת מלך מצרים" שהורידוהו מגדולתו. ואמר "שממית עצמו", בלשון זכר, לפי שאימא עילאה איקרי דכורא (כנזכר בס' הזוהר בפ' ויחי):

שם (דף קכח:) וז"ל אריב"ל כל העונה אמן בכל כחו קורעים לו גזר דינו שנא' "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'"-- מ"ט בפרוע פרעות? משום דברכו ה'. ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אפי' יש בו שמץ של ע"ז מוחלין לו - כתי' הכא "בפרוע פרעות" וכתיב התם "כי פרוע הוא". אר"ש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע שנ' "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים"-- אל תקרי "שומר אמונים" אלא שאומרים אמן. מאי אמן? אל מלך נאמן:   

ועתה צריך להבין:

1. מאי מרבה "כל" דקאמר?
2. ועוד מהו "בכל כחו"? אם הוא הרמת קול -- היתכן שיקרע גזר דינו בשביל הרמת קולו? ובודאי הוא שצריך תשובה. ואם כונת המאמר הוא שיהיה כל כונתו ומחשבתו בעניית אמן, היה לו לומר בפירוש-- "בכל כונתו" ולא לומר "בכל כחו". ואם תרצה לומר כי מ"ש "כחו" הוא משמעות כונתו, איך יתכן כי בכונת בלבד (ע"ב) בעניית אמן יקרעו לו גזר דינו?
3. ועוד צריך לידע מה להדמות לעניית אמן עם קריעת גזר דין?
4. ועוד מאי ראיה מביא מפסוק בפרוע פרעות, כי זה הפסוק מדבר בענין ברית מילה כמ"ש חז"ל כי בזכות הפריעה יצילם הקב"ה, א"כ כיצד דורש הפסוק על עניית אמן?
5. עוד צ"ל מ"ש ר' יוחנן שאעפ"י שיש בו שמץ של ע"ז מוחלים לו -- אם כן נראה כפי זה שאם יש בו הרבה ע"ז אין מוחלים לו ואין מועיל לו עניית אמן?
6. וגם צריך להבין מה שהביא ראיה ממלת "כי פרוע הוא" כי זה הפסוק מדבר בע"ז גמורה ולא בשמץ ע"ז.
7. גם צריך להבין מ"ש רז"ל פותחין לו שערי ג"ע -- מה כונתו? :

ולהבין זה המאמר צריך להקדים הקדמה אחת על דרך האמת. ונאמר כי כשרצה הקב"ה לברא את העולמות כולם -- הנה בפרט הם בלי מספר, ובכלל הם ד', והם תלויים בד' אותיות השם והם נקראים בשם אבי"ע -- אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ונודע הוא כי קודם הד' עולמות אלו היה הא"ס - הוא אחד ושמו אחד - באחדות נפלא ונעלם יתב' שאין כח אפי' במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה בא"ס ית' כי אין שום שכל נברא שיוכל להשיגו להיות כי אין לו מקום ולא גבול ולא שם.

והנה לדקות השגתו ית' למעלה בא"ס נעלם בקוץ הראשון של היו"ד ברמז (ששם נרמז הכתר הראשון העליון של האצילות שנתלבש בו הא"ס לברא העולמות) ולזה צורת היו"ד קטנה מכל האותיות ואין בתוכם אויר כמו רוב האותיות כמ"ש בס"ה על פסוק "שחורה אני ונאוה" -- שחורה אני מצד שלא יש בקרבי שום חלל שמתוכו יוכלו להשיגו אותי, ונאוה מתוך הדקות וההתעלמות, ובפרט בקוץ העליון.

גם אמר הכתוב "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", ויש לדקדק איך יתכן כי "אלהים" ו-"הוא" שהם בחי' האלהות לא ידעו ולא הבינו זולתי דרכה או מקומה בלבד, ותו לא. אבל אותה עצמה לא ראו.    והענין הוא (ד"ש דף ב' ע"א) כי הדרך והצנור העליון של היו"ד השיגו, אך התורה הגנוזה שם לא השיגו. ולא מיבעיא אלהים שלא השיג אותה, אמנם אפילו "הוא" שיותר למעלה מ"אלהים" -- לא השיג אותה. ואם התורה לא השיגו, איך ישיגו הא"ס יתב'. אבל מן הקוץ התחתון של היו"ד לא נעלם השגתו כמו שאמר שלמה המלך ע"ה שהעיד עליו הכתוב ואמ' "ויחכם מכל האדם" ולזה אמר שלמה הע"ה (משלי ל, יח): "שלשה המה נפלאו ממני כו' דרך גבר בעלמה" ר"ל הצנור התחתון של היו"ד איך מריק השפעתו בעלמה שהיא הה"א ראשונה ואימא עילאה (שהיא עלמא דאתי) לא השיג שלמה הע"ה. וכל ההעלם הזה הוא בעולם האצי', ולכן נרמז האצי' בקוצו של יו"ד (הרומז בחכמה) להורות כי הא"ס מאיר בכל האצי' אחר התלבשותו בחכמה עילאה הנקרא יו"ד. (אמר שמואל נלע"ד שרוצה לדרוש "אלהים" בבינה "והוא" בחכמה. וקשה לי, כי "הוא" בבינה כמ"ש הכתוב "ועבד הלוי הוא". ואם נרצה לדרוש "אלהים" בגבורה "והוא" בבינה גם יקשה לזה לשון האדרא שאינו סובר כן. וצ"ע ע"כ)

ואח"כ נתלבשה היו"ד באות ה' ראשונה ונעשה כסוי אליה ולכן נקרא ה' ראשונה "כסא הכבוד" ר"ל לשון כסוי, כי הכבוד מתכסה בתוכו. [וכשתדקדק תמצא כי היו"ד נכללת בה"א והה"א היא היו"ד הנכללת בתוכה. כי צורת היו"ד במלואה יוד ואו דלת. והנה וד של המלוי הם צורת ה' כזה ה. וכן הה"א עצמה יש לה ד"ו שחוזרת אל היו"ד, כי הוא"ו הוא הבן שהוא ברחם האם שנתעברה והולידה הוא"ו ואז ראש הוא"ו יונק ממנה מאימא.    וזהו מה שאמר הפסוק "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש" ר"ל "מנחל" - שהיא אימא עילאה, ו"בדרך" ר"ל שהוא קוץ התחתון של היו"ד שמריק הנחל ההיא (שהוא הה"א) ושותה הוא"ו מאותו מקום; על כן הוא"ו "ירים ראש", וזהו היו"ד שעל הוא"ו. וזמש"ה "חכמות בחוץ תרונה" שהיא היו"ד במלואה שנשארת בחוץ.]

• ובזה יובן מה ששאל מרע"ה ואמר "הראני נא את כבודך" שהוא אור האצי' הגנוז בה"א והשיב לו הקב"ה "ושכותי כפי עליך עד עברי וראית את אחורי ופני לא יראו" ר"ל "ושכותי כפי" שהיא ה"א ראשונה (שהיא "היד הגדולה"-- הימין של הקב"ה שהוא חמשה אצבעות; ו"יד החזקה"-- שהיא השמאל והיא הה"א אחרונה). ואמר לו "וראית את אחורי" שהוא הכסא שאמרנו, והיא הה"א ראשונה שהיו"ד גנוזה בה שנק' אחוריים בערך מה שבתוך הפנימיות ממנו שלא יראו והוא האצילות.
• ובזה יובן ג"כ בפסוק אחר "כי לא ראיתם כל תמונה" ופסוק אחר אומר "ותמונת ה' יביט" -- ר"ל לא ראיתם כל תמונה דהיינו כל הכללות אבל א"ס לא ראיתם ולא השגתם אבל מקומו שהם העולמות שברא הא"ס שהם כלולים בשם ההוי"ה זהו ותמונת ה' יביט ר"ל ותמונת הד' אותיו' במקום ההוא הנעלם שהוא כסא ונשמת הכסא שהוא המלכות דאצילות עין לא ראתה אלהים זולתך כמו שאמרנו כי "הו"א" (שהוא למעלה) "ידע את מקומה".
• עוד אמר הפסוק "כי בי"ה ה' צור עולמים", ר"ל כי בשם הזה שהוא יו"ד ה"א צייר כל העולמות. והנה שם זה הוא למעלה בראש במקום הנשמה, וסימנך "כל הנשמה תהלל י"ה הללויה", ירצה עם כל נשימה ונשימה תהלל יה, לפי שהשם הזה הוא העינים של מעלה ובשם הזה היו הגדולים מביטים בעיניהם ברשעים ועושים אותם גל של עצמות ובשם הזה הכה מרע"ה את המצרי. וכן אמר משה לדתן "למה תכה רעך", ר"ל מלת תכ"ה שרמז לשם כה"ת בהפוך אתוון ואמיתת הדברים הוא דע כי השם הזה של י"ה כשהוא במלואו מכה את הה"א במספר היו"ד יעלה כמספר זה שם כה"ת:

אמר שמואל מה שנלע"ד הוא כי לפי ששם י"ה הנז' הם ה' אותיות במלואם כאמור, לכן הוציאו ה' חסדים והם חג"ת נ"ה. והה' חסדים הנז' נכללים כולם ביסוד הששי ולכן נקרא "כל" שהם חמשים כנגד הה' חסדים הנז'. ואח"כ כל הנז' נכללים במלכות ואז נקראים כ"ל כ"לה. ולזה כיוון הפסוק לומר צור עולמים צייר עולמים והם כללות העולמות הנז' ע"כ:

אמר שמואל צ"ע במספר הזה כיצד יוצא משם י"ה בהכאה שם כה"ת. ומה שנלע"ד לפום ריהטא הוא כי הוי"ה זו היא בהוי"ה דב"ן הנק' דינא דמלכותא דינא הפועלת דין בעולם. ונודע שהיא הוי"ה כפולה בסוד מערת המכפלה כי הוי"ה אחת שהיא בגי' כ"ו מכה אות באות ומוציאה הוי"ה של כ"ו אחרת כמוה ונעשית ב"ן. ובזמן שהיא מתמלאת לגמרי לעשות דין אז ה-יו"ד מליאה וה-ה"ה מליאה. והנה

יו"ד פעמים ה"ה יו"ד פעמים ה"ה שווה 200 -- הרי מאתים. ואז חוזרת הה' להכות ביו"ד, "ה"ה" -- הרי מאתים (בסוד חכם בבינה והבן בחכמה). הרי הם ת'. ואח"כ תקח היו"ד פשוטה - עשרה; ובשתי ההכאו' שהזכרנו --יו"ד יו"ד-- הרי הם ששה אותיות. וכן ה-ה"ה פשוטה -- חמשה; ובשתי ההכאות שזכרנו --ה"ה ה"ה-- הרי הם ארבעה אותיות; סך הכל כ"ה; ות' -- הרי תכ"ה. כנלע"ד:

אמר שמואל אחר שכתבתי כל זה נזכרתי שגם הרב הגדול זלה"ה ביאר ענין זה בפרוש כל הנשמה תהלל י"ה הללויה וכתבתיו (בשער השני - מאמרי רשב"י, בפ' בשלח^[2] ד"א) וז"ל:

שמעתי אומרים משם מורי זלה"ה בביאור לשון זה כי הענין הוא רמז אל שם כה"ת היוצא מר"ת כל הנשמה תהלל י"ה באופן זה:

יו"ד פעמים ה"י יו"ד פעמים ה"י שווה 300 -- ש'.

• ו-יו"ד ה"י עצמם -- ל"ה.    הרי של"ה.
• ועוד יש בו ג"כ ג' מלויים שהם יו"ד ה"י יו"ד ה"א יו"ד ה"ה והם בגי' צ"א
• ושל"ה -- הם תכ"ה עם הכולל.    עכל"ה:

והנה עם מ"ש למעלה ששם י"ה הם העינים של מעלה יובן בזה עמ"ש חז"ל "וכל יקר ראתה עינו" (איוב כח, י)-- זה ר' עקיבא שהשיג מה שלא השיג מרע"ה בסיני.    והענין הוא כי רבי עקיבא ע"ה, הוא וחביריו שהיו מעשרה הרוגי מלכות, באו מן הטיפין שזרק יוסף מעשר אצבעותיו (כמ"ש חז"ל שהיה ראוי לצאת ממנו י"ב שבטים כמו שיצאו מאביו כו' ולא יצאו ממנו כ"א שנים אבל העשרה יצאו מאצבעותיו כשהסתכל בה וזמ"ש "ויפוזו זרועי ידיו"). ומלת יק"ר הם קר"י וכמ"ש חז"ל כי יוסף ע"ה לא היה רוצה להסתכל בה עד שהכריחה אותו ששמה ברזל בגרונו כדי שיסתכל בה וכשהביט בה יצאו הטיפין ההם. ומי"ב שבטים שהיו ראויים לצאת ממנו לא יצאו אלא שנים, והעשרה יצאו בקרי, עד שבאו בעשרה הרוגי מלכות:

ועתה יש לשאול שאלה אחת, כי הנה נודע שהשבטים שמכרו ליוסף לא היו כי אם ט' בלבד בעבור כי ראובן לא היה שם ולכן אמרו רז"ל ששתפו את השכינה עמהם להשלים לעשרה. ועתה מי היה העשירי? כי ראובן לא היה בגלגול עמהם כמו שתרגם אנקלוס על פסוק "יחי ראובן ואל ימות" מיתה תניינא כולי.

אבל דע כי במקום ראובן העשירי היה יוסף הצדיק עצמו ע"ה, לפי שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ולפי שבסבתו אירע כל מה שאירע - נענש. ועוד, לפי שהביט באשת אדוניו והרהר בה ויצאו הטיפין בסוד קרי ורמז כל זה הפסוק באומרו "ברזל באה נפשו...אמרת ה' צרפתהו" (תהלים ק"ה, י"ח-י"ט) - ר"ל בסבת הברזל באה נפשו לעולם ביאה אחרת.

אמר הכותב ולקמן בסוף הספר^[3] תמצא מאמר אחד ממ' הנעלם של רות בביאור ענין עשרה הרוגי מלכות אלו ומתחיל ר' יודאי אזל לקמיה דר' עזריא בר סימאי:

אמר שמואל הענין הוא בשביל שהביט בה בעת ששמה ברזל בצוארו ומתוך כך ראה קרי. ואעפ"י שהיה אנוס -- עם כל זה הקב"ה מדקדק עם חסידיו, ובאה נפשו לגלגול בזמן הרוגי מלכות ואז "אמרת ה' צרפתהו". ונדרוש מלת "אמרת" לשון חתוך כמו שפירשנו בפסוק "השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו" שהוא רמז אל הערלה שחותכים אותה ומשימים אותה בארץ ובעפר ואז "עד מהרה ירוץ דברו" שתתקבל תפלתו. וכן נדרוש כאן-- "אמרת ה'" (שהיא המיתה ההיא בזמן הרוגי מלכות) 'צרפתהו' בצורף, ויצא נקי צדיק יסוד עולם.:^א

והואיל ואתא לידן נחזור לדרושינו (דף ג' ע"א) כשחזרו השבטים בעשרה הרוגי מלכות. כי יוסף הצדיק היה אחד מהם והיה ר' ישמעאל ן' אלישע כהן גדול וכמ"ש כי אביו ואמו לא היו להם בנים ותשכח המעשה הזה במקומו ולכן כמו שהוא חטא להביט באשת אדוניו וכיוצא לתקן בגופו כו' לכן הפשיטו עור פניו בההוא. וכן אשת פוטיפר נתגלגלה גם היא בבתו של קיסר וחמדה עור פניו.

אמר שמואל להיות כי מעיקרא היא היתה כוונתה לשם שמים אפי' שבאה עתה לתקן בגלגול הזה בהיותו בבת קיסר:^א

נחזור עתה לר"ע ע"ה. להיות שהוא היה אחד מאותם עשר טיפין לכן נק' "רבי עקיבא 'בן יוסף" - בן יוסף סתם; ולכן ישב מ' שנה שלא למד תורה ואח"ך האירו פניו בתורה, והוא התקון של מ' יום של השובבים של ספר שמות שהם נעשים על תקון הקרי, וכנגד מ' סאה של מי הטבילה המטהרים את בעל קרי גם כן ואז נקרא "יקר" כמו שאמר הפסוק "וכל יקר ראתה עינו".

אמר שמואל הענין הוא שמעיקרא בשביל מה שראה בעינו לאשת אדוניו והביט בה בעינו יצא ממנו י' טפות של קרי. ועתה נתקן ה"קרי" ל"יקר" ונאמר בו "וכל יקר ראתה עינו"-- זה ר' עקיבא שהשיג מה שלא השיג מרע"ה. כי מרע"ה לא השיג אלא מ"ט שערים והוא השיג (ד"ש ע"ג) החמשים. ורמז אומרו ראתה עינו למה שאמר הפסוק "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" -- הרי נזכר עי"ן ועי"ן. וכן ר"ע עלה בחכמתו ותורתו על 'העין העליונה' (שהוא שם י"ה כנודע).^א

וזמ"ש רז"ל שהקב"ה הראה למשה דור ודור ופרנסיו כו' והראה לו את ר' עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות כו' וא"ל רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה ע"י כו' עד שהראה לו מיתתו וא"ל שתוק כך עלה במחשבה. ירצה "שתוק" כי על ידי מיתה כזו עלה במחשבה ובמקום העינים.

ועתה יש לדקדק כי מאחר שהשיג כל כך וקבלנו שהיה מבחי' עקב של אדה"ר וכאשר קללו הקב"ה לאדם וא"ל ואתה תשופנו עקב ומן העקב הזה הוא אשר היה מתיירא יעקב אע"ה כמש"ה כי ירא אנכי אותו כו' ושופריה דיעקב מעין שופריה דאדם א"כ כיצד נהרג ר"ע?     והענין הוא כי בזמן יעקב לא יכול לו הנחש להיות שעלה יעקב למדרגת הראש שלכן נקרא 'ישראל מלשון ל"י רא"ש. האמנם בזמן ר"ע -- אז יכול לו. ואעפ"י שהיה מבחי' העקב היה מזוכך כ"כ עד שהיה מכהה גלגל חמה כמ"ש חז"ל תפוח עקיבו של אדה"ר מכהה גלגל חמה.

עוד ירצה במ"ש חז"ל תפוח עקיבו של אדה"ר מכהה גלגל חמה -- ירצה כי ידוע הוא כי כל הנשמות מזמן אדה"ר עד ביאת משיחנו כולם היו נכללים באדה"ר קודם שחטא כמ"ש בחז"ל שהיו הצדיקים תלויים באיבריו - מהם בראשו, מהם בזרועותיו, ומהם בעקיבו. ור' עקיבא היה מסוד העקב והיה כל כך מזוקק עד שמכהה גלגל חמה. ונרמז זה כמ"ש חז"ל בעקבות משיחא חוצפא יסגא ודרשינן "חוצפא" מלשון "חספא", שהוא חרס, שהוא גלגל חמה, וירצה שהעקבים ישיגו יותר מגלגל חמה כו' כאמור.    ולהיותו מזוקק כ"כ היו לו ה' תלמידים, רבני ישראל. הגדול שבהם ר' מאיר, והקטן שבהם ר' יוחנן הסנדלר ע"ה. ור' 'מאיר -- כשמו כן הוא, שהיה מאיר העולם בתורתו, ושמו מוכיח עליו, ולכן הי' בדיק בשמא. והנה המ' והי' של מאי"ר הם נ' -- והרי הם נ"ר, והא' -- הרי אור; נתקיים בו "כי נר מצוה ותורה אור". ולזה (ע"ב) כוונו חז"ל באומרם בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כולי -- ירצה, בתורתו העצומה ובחכמתו מצאו החדוש הזה, מה שאין זולתו יכול לחדש. ועתה כבר אמרנו שעקיבו היה ר' עקיבא, והתפוח והאור של זה העקב המכהה גלגל חמה היה ר' מאיר, והמלביש אותם הוא ר' יוחנן הסנדלר:

ועתה נחזור לענין הראשון של מאמר כל העונה אמן בכל כחו כולי. ירצה, כי חצי השם (שהוא שם י"ה, שהוא אור קדמון) הוא נשמה לשם הוי"ה; ושם ההוי"ה הוא נשמה לאדנ"י. אם כן שם י"ה נקרא 'נשמה לנשמה'. ועכשיו בזמן הגלות מוכרח הוא שהעולם הוא חסר האורות ולכן אנו אומרים קדיש לקשר העולמות; ואומרים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". ירצה בזה סוד התגין, העולים על האותיות, לסוד כמוס אצלינו. הנה לעת"ל יהיו תג"י ד"ל --יהיו דלים-- בזמן ששם י"ה יהיה רבא בעלמא בעזרת השם, שלא יתנהג העולם בסוד תגין אלא בסוד אותיות עצמם. ולכן כוונת האמן שהוא הזווג העליון השלם, קב"ה ושכינתיה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, והם כ"ו ה"ס -- אמן. וזהו מה שאנו אומרים "אמן יהא שמיה רבא מברך" - ירצה שם י"ה יהיה מברך (בסוד הזווג הנקרא "ברוך") לעולם כולי (בעולם התחתון, בה"א אחרונה) ואח"כ לעלמי עלמייא יתברך -- הם העולמות בי"ע אשר תחתיה בסוד בתולות אחריה רעותיה - גם יתברך בהם. ולכן ארז"ל "בכל כחו" כלומר -- בכל כחו של השם; מנשמה לנשמה, עד רום האצילות, עד שימשך השפע מראש הא"ס עד סוף כל העולמות, ובזה יתברכו כל העולמות.

(אמר שמואל בפשיטות נ"ל שהמא' הזה אינו מהרב זלה"ה אלא מאחד מתלמידיו ועכ"ז כבר ישבתי בדבריו מה שיכולתי לתקן עד מקום שידי מגעת ושגיאות מי יבין וה' יכפר בעדנו):

1. ע"ב קס"א = רג"ל
2. פר' בשלח דף נד. של הזהר - ויקיעורך
3. סוף ספר מאמרי רשב"י

---

אמר הכותב הצעיר אברהם קשטרו ס"ט נין ונכד למהריק"ש זלה"ה מצאתי בס' שהעתקתי ממנו וכמעט על הרוב שהוא כתיבת יד הרב המובהק מוהר"ר שמואל ויטאל בן הרב המחבר ס' עץ חיים מהרח"ו זלה"ה כאשר קבלתי מבעל הספר שהוא שלו מכ"י מצאתי כתוב בו זה הנוסח וזהו:

אמר שמואל עד כה עזרני ה' והשלמתי כל מאמרי רשב"י זלה"ה ומאמר רז"ל מאשר נמצא אתי מכתיבת אבא מארי הר' זלה"ה. האמנם לבלי היותי מונע טוב מבעליו מצאתי גם כן באמתחות אחרים מאשר ולא כל אשר מאמרים מכתיבת יד הרב זלה"ה המשביר בר ס' עץ חיים אשר נמצאו אחריו והמעתיקים לא מצאו את ידיהם בהם ורובם מלאים טעות ואין לאל ידי לתקן אותם (ד"ש ע"ד) בידיעתי כי אין אתנו יודע עד מה ואין ב"ד שני יכולים לבטל דברי ב"ד א' אא"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומה אדבר אני הפעוט בדברי האר"י הגדול אשר מפני זה מנעתי את עצמי מלשים אותם בספרותי חוץ ממאמר אחד של ריב"ל ("פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה ") אשר העתקתי אותו ותקנתי אותו כפי ידיעתי וראיתי בו דברים של טעם.

ועכ"ז מצאתי שנים שלשה מאמרים אחרים אשר יש להם ממשות וטוב טעם עם הקדמתינו וראיתי להעלותם על ספר הלז וחפץ ה' בידינו יצלח אלו דברי אלהים חיים הר' הנז' ולכן אמרתי אל לבי כי המתחיל במצו' אומרי' לו גמור ירצה שאני (ע"ג) התחלתי להעתי' זה הספר לי לעצמי מלבד מה שהעתקתי בשכר הטורח שטרחתי וכתבתי לאנשים חכמים מביני מדע בזו החכמה ואמרתי כי טוב עת לעשות לה' להעתיק לי ספר אחד לעצמי לקרות בו כדי שיהיה זה חלקי מכל עמלי ומצאתי זה הספר שהוא מלאכתו קלה ומועטת לפי שכל הספרים של זאת החכמה של הרח"ו זלה"ה עברו לידי וקראתי בהם והעתקתי אותם בשכר ובכללם זה הספר ולהיות כי נפשי חפצה בו ביותר מכמה סבות: ראשונה שהוא מלאכה קלה כאשר אמרתי. שנית לפי שהוא ממאמרי רז"ל מורגלים בהם כל איש ואיש ועוד בה שלישיה ששאר הספרים של הרח"ו ז"ל לפי קוצר דעתי אין אנו מבינים כ"כ יען שהם ביאור רחב ונפלא וסודות עמוקים ע"כ זחלתי ואירא מלכתוב שום ספר לעצמי פן אבא ח"ו לידי מכשלה שלא לקרות בהם מרוב עומקם ויהיה הספר גנוז אצלי כי יועיל כתיבתו ואין לקרות בו ולכן זה הספר שמצאתיו הוא שאני לפי עניות דעתי נוכל לקרות בו ולהבין בו וע"כ כתבתיו מלה במלה ולא להוסיף ולגרוע כמלוא אות אחת קטנה כדי שלא לעבור על לא תעשה לך פסל גו' ח"ו כאשר כתב הוא בעצמו הרב הקדוש מהרח"ו זלה"ה בהקדמת הנמצאת קודם דרוש של מ"ן וז"ל בקצור של ההקדמה:

ואם ירצה האדם להעמיק עיון מחשבתו בהם ולהעמידם על נכון מי הוא אשר ערב לבו להוסיף ולגרוע כמלוא אות אחת קטנה כאשר לא שמע ולא קבל מרבו כי עונו גדול מנשוא כנז' בהקדמת ס' הזוהר וכנז' בפ' יתרו על פ' לא תעשה לך פסל גו' ובמקומות זולתם אשר הרואה דברים ההמה של ס' הזוהר תסמר שערת בשרו וכנז' במדרש רבות בריש פ' בראשית על פ' תאלמנה שפתי שקר גו' ישתתקון יתחרשון כו' ועל זה עלתה הסכמתי שלא להוסיף ושלא לגרוע שום אות אחת קטנה אפי' כמלא נימא    עכ"ל אלו דברי הרב הקדוש הרח"ו ז"ל.

ואם הרב ז"ל כה אמר על עצמו שלא להוסיף ושלא לגרוע כו' והוא מארי דחכמתא, מכ"ש וק"ו אני הפעוט ודל מכל, חסר מכל טוב. אבל שמתי רחמיו של הקב"ה נגד פני שיחון אותי דעת ויראת ה' שלא נכשל בדבר הלכה וצור ישראל יצילנו משגיאות כה דברי העבד המקוה רחמי יוצרו, הצעיר אברהם קשטרו ס"ט:

הערה א: לא ברור מתוך נוסחת הדפוס איפה ההערה של ר' שמואל ויטאל מסתיים ואיפה חוזר לתוכן דברי הספר עצמו. והגהתי וערכתי כפי מיטב דעתי - ויקיעורך

מסכת עירובין

מאמר בגמ' מסכת עירובין פ"א (דף ט.) יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כו':    כונתם תרמוז אל מה שהודעתיך^[1] כי הכתר של הנקבה נעשה מחצי השליש המגולה שבת"ת דז"א וכתר של ז"א נעשה ג"כ מחצי החסד המגולה שבת"ת דז"א אשר בלט ויצא אורו באחוריים וממנו נעשה ממחציתו כתר שבו וממחציתו כתר שבה. משא"כ בחכמה שבה, כי הוצרך אליה שליש וחצי, לפי שהחסד של הנצח בלט חצי אורו לאחור ומשם נעשה החכמה שבה וזהו התימא שארז"ל יציבא בארעא כולי.

ואמנם ליישב הטעם אל הנזכר הוא כי החסד שמתפשט בנצח דז"א הוא מתלבש בנצח של אימא שהוא מלבוש אל אבא, ואבא מלובש בנצח של ז"א; ולכן לא יספיק לו חצי שליש, והוצרך שליש וחצי. אבל השליש של חסד שבת"ת הוא מגולה כנודע (ע"ד), ולכן חצי השליש יספיק לכתר שבו, וחציו לכתר שבה:

שם בגמ' פ"ה (דף נט:) וז"ל ר' פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ת' זימני כו' נפקא בת קלא ואמרה ליה ניחא לך דליספו לך ת' שני או דנזכו את ודרך לעלמא דאתי אמר דנזכי אנא ודרי לעלמא דאתי א"ל הקב"ה תנו לו זו וזו כו':    וזה פלא עצום שלא מצינו שכר גדול כזה אפילו למרע"ה על כל שבחיו העצומים, שיזכו כל הדור ההוא שלו (שאין דור פחות מס' רבוא) לעה"ב. וכבר אמרו בסנהד' (ד"ש דף ג' ע"א) דור המדבר אין לו חלק לעוה"ב והם דורו של משה.

וסוד הענין הוא כמו שהודעתיך, כי כל הנשמות מתחלקות לס' רבוא שרשים, מחולפים זה מזה; ובכל ס' רבוא -- נצוצות נשמות. והנה כל הנצוצות שתלויים בשרשם בשורש נשמת ר' פרידא נקראים "בני דורו" אף עפ"י שאין כולם נמצאים יחד עמו בזמן אחד אלא מיום בריאת הנשמות עד לעתיד לבא כל אחד מתגלגל בזמן הראוי לו עד שנשלם להתקן. והנה בקצת שרשים יארע שאיזה ניצוץ נשמה פרטית תלך לאבוד, שנשארת בתכלית סיום הצרוף והזקוק בסיגים האחרונים, ואינה יכולה להצטרף מרוב דקותה ורבוי הסיגים, אשר עליה נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים." ולכן הבטיחו השי"ת שבכל ניצוצי הנשמות שבשרש ר' פרידא -- כולם יתוקנו ע"י גלגולים, ולא ישאר אפילו אחד מהם שיאבד ח"ו. וזה בזכותו. כי אם השורש טוב אז כל ענפיו נתקנים:

1. שער ההקדמות דף שמ"ב דרוש ב' על הנז"ל

מסכת פסחים

מאמר בגמ' מס' פסחים פ"ג (דף מט.) וז"ל אר"י בת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה כו':    הטעם הוא כי כל האותיות שבאלפ"א ביתא דאי"ק בכ"ר יש בהם זווג, ונשארו אותיות הנ"ך אשר מילוייהם כיוצא בהם כזה --ה"ה נ"ן כ"ך-- והם אותיות כה"ן. אמנם כהן עם כהן זווגם עולה יפה לפי שכן אותיות הנ"ך במלוייהם הם ב' פעמים כה"ן

שם בגמ' פ"ג (דף מט.) וז"ל ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח כו' משל לענבי הגפן בענבי הגפן כו':    הטעם הוא כי הת"ח הם בעולם הבריאה, ועמי הארץ הם בעולם העשיה ששם מקום כל הקליפות, ולכן אין זווגם עולה יפה.
(זה להר' אברהם הלוי ברוכים ונלע"ד שאינו ממורי זללה"ה).

אמר שמואל הטעם שאינו מהר' ז"ל הוא בעבור שגם מדריגת הת"ח אינה שוה יש מהם באצילות ויש מהם בבריאה ויש מהם ביצירה ויש מהם בעשיה וזה הוא בכללות מלבד בפרטות שבכל עולם מהם נפרד לנרנח"י וכמ"ש בזוהר ריש פ' משפטים זכה יתיר לא זכה כו':

שם בגמ' פ"ג (דף מט:) וז"ל א"ר אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת כו' א"ר יוחנן ע"ה מותר לקרעו כדג א"ר שמואל בר יצחק ומגבו כו':    הטעם הוא כי עם הארץ אין לו זולתי נפש מעולם העשיה, וכפי גדר נפשו כך מקום פגימתו, ואינו פוגם על ידי חטאו רק בעולם העשיה. ואמנם ביום (דף ד' ע"א) שבת וגם בימים טובים שאז נכללים העולמות ועולים כנודע -- נמצא עולם העשיה עולה בעולם הבריאה, ואז הפגם שפגם העם הארץ בעשיה מתדבק הפגם ההוא בעולם האצילות, ומשם מתפשט ויורד אל הבריאה והיציה ואז נמצא כי פגם הע"ה פוגם בכל הד' עולמות אבי"ע בימים הנזכר ולכן בשבת וי"ט ויה"כ שאז מגיע פגם שלו במקום גבוה ראוי לעשות בו דין הראוי לו.

אמר שמואל מ"ש "בעולם האצילות" הכונה היא עד עולם האצילות ועד בכלל יען כי מתקשרים העולמות זה בזה:

מסכת חגיגה

מא' בגמ' מסכת חגיגה פ"א (דף ט:) א"ל בר היהי להלל מ"ד ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו כו' ואינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק"א כו'.:    דע כי השר הממונה על השכחה נקרא מ"ס, וזהו סוד "ויתן על פניו מסו"ה", ר"ל כי הקליפה הזו רוצה לעשות הפסק למעלה, ולפיכך השונה פרקו מאה פעמים כמנין מ"ס-- שוכח; והשונה ק"א הוא מתגבר עליו ונוצחו, ואינו שולט בו להשכיחו:

שם בגמ' פ"ב (דף יב.) וז"ל תנא תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כלו כו':    הנה זה נאמר על בינה עליונה הנקרא תה"ו. והענין הוא

• כי כאשר תסיר אות האלף שבתוך מלוי אות ואו של ההוי"ה דס"ג ישאר ס"ב.
• והנה אותה האלף היא בחי' שם אהי"ה. וכשתרביע שם זה בזה האופן א' א"ה אה"י אהי"ה -- יעלה מ"ד.
• תחבר ס"ב ומ"ד יהיה בגימטריא ק"ו.

וכבר הודעתיך כי כל בחי' אור המקיף הוא מן אימא ולכן נקרא אימא "קו ירוק" המקיף את כל העולם, כי כן שם ההוי"ה דס"ג שהוא באימא עולה בגי' ק"ו על דרך הנזכר:

(ד"ש ע"ב) שם פ"ב (דף יב:) וז"ל שחקים שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול":    הענין הוא שהם סוד ז' יודין שיש בשתי הויות דמלוי ע"ב ס"ג; והאלף -- ב' יודי"ן אחרים -- הרי ט' יודין כמנין מ"ן.

ואמנם השחקים הם ל"ב שינים השוחקים והיא האל"ף שבהוי"ה דס"ג (כי לא מנינו בתחילה במ"ן אלא ב' המלויים) ונשארו ב' יודין שבציור אות א' והם בלי מלוי הם י"ו -- שהם ל"ב:

שם בגמ' פ"ב (דף יד.) וז"ל כתוב אחד אומר לבושיה כתלג חיוור ושער רישיה כעמר נקי וכתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב לא קשיא כאן בישיבה כאן במלחמה כו'.:    הענין הוא כי גם בעתיק' קדישא יש בו שערות שהם בחי' שרשי הדין כנודע אבל שם נכפין הדינין ומתבסמים כחמר טב דיתיב על דודרייה לאכפייא דינין תתאין; אבל השערות שהם בז"א הם דינים חזקים מתעוררים במלחמה ואינם מבוסמים ומיושבים. ולכן שערות דעתיקא הם עמר נקי ושערות ז"א הם שחורות כעורב

(אמר שמואל ושל הנקבה הם אדומות וסימנך "ויטע אשל אשל" -- ר"ת אדומת שחורות לבנות^[1]):

שם בגמ' פ"ב (דף יד:) וז"ל ת"ר ד' נכנסו בפרדס ואלו הם בן עזאי ובן זומא ואלישע (ע"ב) אחר ור' עקיבא כו':    הנה אחר שאדה"ר חטא החטא העצום ההוא אשר עדיין פירותיו אנו אוכלים בעוה"ז, ולא נתקן עד ביאת המשיח; והנה ד' חכמים אלו היו מופלגים בחכמה ובחסידות כנודע והיו צופים ברוח הקדש ובמעשה מרכבה ועלה בדעתם לתקן הפגם ההוא שנפגם על ידי חטאו של אדה"ר או לפחות לתקן החלקים של שרשי נשמתם הנאחזים באדה"ר.

והנה הפגם שנפגם ע"י חטאו של אדם היה כי הגדיל הכתר של ז"א שלא בזמנו קודם שיכנסו המוחין של אבא, ועי"כ נפל הדעת של ז"א מצד אימא למטה, בין הכתפים, בשליש עליון של הת"ת; וכמו כן פגמים אחרים כמו שנתבאר אצלינו בענין חטאו של אדם^[2], וע"ש.    ונמצא שאי אפשר לתקן הפגם ההוא ולעלות את הדעת למעלה במקומו אלא עד שימשיכו את המוחין דאבא לתוך ז"א ואז אח"ך יתוקן הכתר שבו ויוכל הדעת לעלות למקומו. ונמצא שצריך שימשיכו ד' מוחין דאבא (שהם חו"ב ותרין עיטרין דדעת-- חסדים וגבורות) הכל יחד.

אמנם ד' חכמים אלו עלה בדעתם שבין ארבעתם יחד יתקנו הפגם הנזכר וכל אחד יתקן וימשיך מוח אחד מאלו הארבעה, כי אין כח בהם להמשיך כל אחד מהם כל הד' מוחין. אבל טעו בזה כי היה צריך שכל הארבעה מוחין ישלמו ע"י אחד מהם בלבד, וכמו שיתבאר. [ולכן אף לר' עקיבא שנכנס בשלום ולא חטא כלל בקשו מלאכי השרת לדוחפו. ולכאורה הענין זר. אלא כי אעפ"י שע"י שהמשיך המוח האחד לבדו ע"י תקונו, ממילא נמשכו כל הד' מוחין כמו שיתבאר -- עם כל זה, היה ראוי שיתקן הוא לבדו את כולם וימשיכם בז"א; ולכן בקשו לדוחפו, והשי"ת הצילו באומרו כי כבר נמשכו כל הד' מוחין בסבתו כמו שיתבאר, אעפ"י שלא תקן אלא מוח אחד בלבד:

ונתחיל לבאר ענין ד' חכמי' אלו אחד לאחד למצוא חשבון.

והנה בן עזאי התחיל ורצה להמשיך החכמה-דאבא תוך ז"א, כי חשב

• שכאשר יתקן את החכמה-דאבא וימשיכנה לז"א - אז החכמה-דאבא תעלה ותמשיך חכמת-אימא אשר עמה,
• ואז חכמה דאימא (שהיא בחי' קו ימין אשר משם החסדים יוצאים) -- הנה היא תמשיך את עיטרא דחסד שנפל למטה כנ"ל ותעלהו למעלה במקום הדעת;
• ואז החסדים ימשיכו ויעלו את הגבורות גם הם למעלה לפי כי טבע החו"ג להתחבר יחד לפי שהם כדמיון זכו"ן כנודע וכל תשוקתם להתחבר יחד (ואעפ"י שיתבאר כי כשירדו למטה בין הכתפים נתפרדו איש מעל אחיו, והחסדים עמדו בכתף ימין והגבורות בכתף שמאל -- הטעם הוא לפי שהם ב' מוחין, תרין עיטרין, וכאשר ירדו שם מצאו המקום צר מאד ונתרחבו להיות להם מקום רחב במנוחה. האמנם כאשר העיטרא דחסד תעלה למעלה - פשיטא שתשוקת עיטרא דגבורה תכריחנה לעלות עם עיטרא דחסד למעלה)    ועי"כ נתקנו כל הד' מוחין.

[ ואין לומר שיוכרח להמשיך ג"כ את בינה-דאימא ולהעלותה למעלה, ולכן היה צריך שימשיך ויביא גם את בינה-דאבא -- לפי שכיון שכל המשכת וירידת חכמה ובינה דאבא למטה אינם רק להעלות את הדעת שנפל למטה, לכן בעלות הדעת תעלה את הבינה דאימא מאליה. ]

והנה טעה בן עזאי במחשבה זו, לפי כי אעפ"י שנתבאר אצלינו שגם חו"ב דאימא ירדו - אין הענין כך; כי לא ירד רק הדעת (ע"ג) לבדו (לטעם (ד"ש ע"ג) הנז' שם בענין חטאו של אדה"ר) אבל חו"ב דאימא לא ירדו הם, רק ההארה שלהם היא שירדה, כדי להחיות את הדעת שנפל למטה אשר הוא "בן" שלהם (שהם החו"ג שיצאו מן חו"ב של אימא כנודע). ונמצא כי החו"ב דאימא עומדות למעלה, והם מרוחקות מאד מן הדעת שירד למטה; לכן כאשר בן עזאי העלה את החכמה-דאימא על ידי חכמה-דאבא לא היה כח בחכמה-דאימא להעלות עמה את עיטרא דחסד שנפל למטה --כי רחוקה היא ממנו מאד כנז'.   ולא די זה אלא שהוסיף פגם אחר: כי בתחילה היתה חכמה-דאימא עם החסדי' והגבורות ומאירה בהם וממתק אותם. ועתה בעלותה - נמצאו הגבורות רחוקות ממנה מאד ונשארו דינים קשים מאד, בלי שום מתוק. ולכן נגזר עליו מיתה ומת לפי שהסיר את החכמה מאת הגבורות והפרידה מהם והגביר כח הדינים מאד. וזה נקרא "קיצץ בנטיעות" כי הפריד החכמה מהם ולכן מת בסוד "ימותו ולא בחכמה", ר"ל ימותו לסבת הסתלקות חכמה.    האמנם לפי שתקונו היה בחכמה ורצה להעלות חכמה דאימא והחסדים שהם קו ימין - לזה נאמר עליו "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", ר"ל כי היה יקר וחסיד בתקון הנזכר שעשה:

והנה בן זומא רצה להמשיך בינה-דאבא לפי שחשב ואמר: הנה כל פגם אדה"ר היה תלוי במה שנתאחזו הקליפות בעיטרא דגבורה כשירדה למטה ונפרדה מעיטרא דחסד, וזה שורש קלקול הפגם והחטא. ולכן אמר אטרח לתקן ולהעלות את עיטרא דגבורה לבד, וממילא יתוקן השאר. ולכן

• המשיך את בינה-דאבא כדי שהיא תמשיך למעלה את בינה-דאימא
• ואז בינה-דאימא תמשיך את הגבורות שהם מצדה ויעלו למעלה, ולא יוכלו החיצונים להתאחז בהם כבתחילה.

ואמנם גם הוא חטא בזה, לפי שתחילה היו הגבורות עם החסדים למטה ומתמתקות קצת על ידי החסדים הקרובים אליהם (ובפרט כי הבינה שהיא נקראת "גבורה עליונה" היתה רחוקה מהם). ועתה עלו הגבורות ונתרחקו מן החסדים, ולא עוד אלא שנתחברו עם בינה דאימא שהיא גבורה - והרי נתחברו כל הגבורות יחד מבלי חסדים כלל, ונעשו גבורות דינים קשים מאד. ואעפ"י שסמך על מה שכבר עשה ן' עזאי -- חבר הגבורות כנזכר שהוא פגם גדול; ואדרבא חטא בן זומא יותר מן' עזאי, לפי שן' עזאי נשארו החסדים למטה עם הגבורות למתקם (ובפרט כי בינה דאי' גבורה עליונה היתה רחוקה כנז') ומה שפגם לא היה פגם בהם, אלא שהרחיק וסלק מהם את החכמה-דאימא ועלתה למעלה. אבל ן' זומא הרחיק גם את הגבורות מן החסדים, ולא עוד אלא שחברם עם גבורת בינה ונעשו דינים קשים. ולכן נענש יותר - כי הציץ ונפגע ויצא מדעתו.

וסוד הענין הוא כי הנה טבע הנקבה לעלות ולבקש את הזכר כמו שכתוב "ואל אישיך תשוקתך", אבל אין הזכר חשק לעלות אחר הנקבה כנזכר, כי היא צריכה אליו ואין הוא צריך אליה. ולכן אם החסדים יעלו תחלה גם הגבורות ימשכו ויעלו עמהם. אבל עתה שהגבורות עלו למעלה (שהם הנקבות) לא עלו החסדים עמהם. והנה הדעת של ז"א הוא היסוד דאימא (שבו עיטרא דחסדים וגבורות), והיסוד הזה דאימא ירד למטה. וכאשר בן זומא הוציא הגבורות הדעת (שהוא היסוד דאימא שנפל למטה) יצא חצי הדעת שהם (ע"ד) הגבורות, ולא נשארו בו רק החסדים, ולכן נענש שגם הוא יצא מדעתו.

ונמצא כי בבחי' אחת נענש בן זומא פחות מבן עזאי, לפי שבן זומא סמך על מה שכבר תקן בן עזאי והוא הוסיף עוד תקון; ולכן לא מת אלא יצא מדעתו. ובערך שבן עזאי תקן קו ימין הנקרא חסד לכן נק' "חסיד" ונאמר עליו "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" כנז' שהוא שבח ומעלה אליו. אבל בבן זומא נאמר גרעון והוא מה שכתוב "דבש מצאת אכול דייך.." -- פירוש כי כבר הודעתיך בענין מצות השופר כי ש"ך דינים הם, והדבש הוא שרש הדינים שהם בגי' ש"ו מן אותיות שופ"ר (ועיי"ש) ולפי שהוא הגביר כח הדין והגבורות הקשו' נאמר עליו פסוק זה, הפך מבן עזאי:

האמנם ר' עקיבא תקן יותר מכלם ולא חטא, לפי שהוא תקן יותר את עיטרא דחסד. לפי שאמר: הנה כל הפגם הוא מפני הגבורות שהם למטה ונאחזים בהם הקליפות כנ"ל,

• ולכן המשיך החסדים דאבא
• ועל ידם יעלו גם החסדים דאימא למקומה, כי כולם עומדות בקו ימין במישור ואין בזה טירחא כמו בבן עזאי שהיה צריך להוריד החכמה דאבא כדי שתמשיך לחכמה דאימא ואח"כ חכמה דאימא תעלה גם את החסדים הרחוקים ממנה מאד כנזכר, אבל ר' עקיבא כיון שהוריד החסדים דאבא ממילא בנקל דרך מישור עלו החסדים דאי' הדומים (ד"ש ע"ד) להם ואז מוכרח הוא שהגבורות יעלו עמהם כי תשוקתם אל החסדים כנז'. והרי כי ר' עקיבא תקן יותר מכולם, ובפרט בהיותו סמוך אל אשר כבר תקנו ן' עזאי ובן זומא כנז'. וז"ש ר' עקיבא שנכנס בשלום כולי - פירוש, כי הוריד את היסוד דאבא הנקרא "שלום" עם עיטרא דחסד אשר בו, ואח"כ העלה את היסוד התחתון (הנקרא "שלום") של אימא והעלהו למעלה. וכבר נתבאר לעיל טעם למה בקשו מלאכי השרת לדוחפו.    [חסר כאן] ועיין בס' הליקוטים פ' ויקהל:^[3]

ונחזור עתה לבאר ענין פרד"ס הזה, מה עניינו. הנה בדרוש שלו^[4] בענין אדה"ר כשחטא נת' כי אחד מן הפגמים שגרם הוא שגם לאה כשנפגמה וירדה למטה כנגד הדעת שירד גם הוא בין הכתפיים. ולהיות כי לאה כולה דינים וגבורות כנודע, לכן רצו אלו החכמים לתקנה ולמתקה, והיא הנק' "פרדס" כמו שנת'. ונכנסו לתקן זה הפרדס וראו כי לא היו יכולים לתקנם עד שיתקנו את הז"א בתחילה, כי ממנו נמשכות האורות אליה, ולכן התחילו לתקן את הז"א כנ"ל.

והנה לאה נקראת פרד"ס. ורחל נקראת פרס"ה לפי שהיא שם אדנ"י --בגי' ס"ה-- ויש בה חמשה גבורות מנצפ"ך (שהם בגי' פ"ר) -- הרי פרס"ה.

אמנם לדעת איך לאה נקרא פרד"ס -- והנה שמעתיו ממורי זלה"ה ושכחתי; ויש לי בזה ג' פירושים ואיני זוכר איזה מהם הוא האמת.

• האחד הוא - כי עיקר שם אדנ"י הוא ברחל כי היא עקרת הבית ולכן נקראת פרד"ס שהיא בחי' פרס"ה ממש אלא שחסירה אחד.
• הב' הוא - כי נודע שהוי"ה דמ"ה דאלפין היא בז"א, והמלוי של הוי"ה זו היא בגי' י"ט. ונודע כי המלוי היא בחינת אור הנקבה בהיותה כלולה עם הזכר, ולכן היא בגי' חו"ה, אשת אדה"ר. ומלוי זה יוצא לחוץ להאיר אל לאה אשתו. ואם תחבר מ"ה וי"ט ופ"ר -- הרי פרד"ס, ....^[5] כי לאה שרשה ועיקרה היא שם ס"ג ולוקחת הה' גבורות שמהם נבנית -- והרי פרד"ס.

ודע כי הנלע"ד ממה שהבנתי (דף ה' ע"א) מדברי מורי זלל"ה הוא כי שורש נשמות אלו הד' חכמים נמשכים מן המוחין דז"א עצמו במקום אשר משם יוצא הארת המוחין של לאה שהם ד' הארות ואלו החכמים הם משלחים ד' הארות אלו אל לאה ולכן נתכוונו לתקנה כנז':

1. (עץ חיים שער יג פרק ה כלל ג)
2. שער הפסוקים בראשית סימן ב
3. כנראה שחסר כאן כאשר השמיט לפרש את אלישע בן אבויה -- ויקיעורך
4. אולי צ"ל "שלנו" - ויקיעורך
5. לכאורה חסר כאן בדפוס. א' - שהמשך הדברים לא מובן; וב' - שהזכיר ג' פירושים ומונה רק שתים. ונראה לשחזר מתוך המשך הדברים שהפירוש הג' הינו כאשר לאה היא שם ס"ג וכאשר היא לוקחת את הה' גבורות של מנצפ"ך עולה פרד"ס עם הכולל. - ויקיעורך

מסכת מועד קטן

מא' בגמ' מס' מ"ק פ"ג (דף יז.) וז"ל עמד ר"ש בר נחמני על רגליו ואמר ומה שפחה של בית רבי לא נהגו כו':    יש לתמוה מה ענין גדולת שפחה זו שכל חכמי הדור לא נהגו קלות ראש בנדוייה וגם מצינו שהיו החכמים לומדים ממנה פירוש הפסוק של "וטאטתיה במטאטי השמד" ופסוק "השלך על ה' יהבך גו'"?    ודע כי שפחה זו היא מן גלגול אותם השפחות שהיו ביציאת מצרים כמ"ש ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ומעלתה גדולה על כל החכמים ההם:

מסכת ראש השנה

מאמר בגמ' מס' ר"ה פ"א (דף ב.) וז"ל ארבעה ראשי שנים הם כו':    כל הד' הם ברחל נוקבא דז"א. והנה ביום א' של ר"ה הוא בלאה ולכן נקראת דינא קשיא לפי שהיא בנה"י דאימא הנקרא "אלהים", דדינין מתערין מינה; אך יום הב' של ר"ה הוא ברחל כי את אשר יאהב ה' יוכיח וידין דינו ביום ב' של ר"ה, כי היא נקראת דינא רפיא לפי שבכאן נאמר דינין דנוקבא נייחין ברישא, ותקיפין בסופא (כנז' בס' הזוהר פ' תצוה) לפי שהראש שלה (שהם המוחין שלה) הם בנה"י דז"א דכורא רחמים, אבל לאה הוא להפך:

אמר שמואל ביאור זאת המשנה בזה הדרוש נתבאר היטב בשער הכוונות בדרוש של ר"ה ועיי"ש ^[1], ועם כל זה אעתיק כאן מעט מזער ממה שנוגע אל ביאור המשנה עצמה. וז"ל: ארבעה ראשי שנים הם כו' -- דע כי ד' בחי' יש אל המלכות נוק' דז"א כנודע אצלינו כי כל דבר שבקדושה בכל מקום ששורה נשאר ממנה שם רושם קבוע תמידי לא ימוש משם ואלו הם ד' בחינותיה.

1. האחד היא בהיותה בראש הבריאה כנודע כי בימי החול בלילות ההם יורדת למטה בהיכל קדש הקדשים דבריאה בסוד מיעוט הירח ושם נשאר בחי' אחת שלה כנז'
2. והב' היא תחת היסוד דז"א
3. והג' היא כנגד הת"ת דז"א.
4. והד' היא כנגד הדעת דז"א.
   ואלו הם ד' שרשים שיש אליה ונקראו ד' ראשי שנים (ד"ש דף ד' ע"א) הם כי הם ד' פרקים כנגד ד' אותיות הוי"ה. וכתב עוד: נלע"ד שהם סוד שם אדנ"י.

ובכונת ברכת אבות דר"ה כתב באופן אחר וז"ל: והענין הוא כי ד' בחינות יש אל המלכות כנז' בביאור משנת ארבעה ראשי שנים הם.

1. האחת היא בחינתה בסוד קשר של תפילין של ראש תחת ג"ר שהם חב"ד דז"א ושם הניחה שורש אחד שם.
2. עוד יש לה שורש ב' תחת חג"ת דז"א ושם הוא מקום החזה.
3. עוד יש לה שורש ג' תחת נה"י דז"א תחת היסוד ושם היא נקראת בסוד ה' אחרונה של הוי"ה.
4. עוד יש לה שורש ד' למטה בהיכל קדש הקדשים דבריאה ושם היא בסוד נקודה אחת כלולה מעשר אבל אין בה בחינת פרצוף ואז נק' שם אדנ"י:

(ע"ב) אמר שמואל עיקר כוונת דרוש הד' ראשי שנים האלו נתבאר בשער הפסוקים (בפ' חיי שרה) בפסוק "ויתן לי את מערת המכפלה" ושם נתבאר אמיתת הדברים, ומצאת כי תדרשם:

1. שער הכוונות תחלת דרושי ראש השנה ד"ה בליל ראש השנה

מסכת יומא

מא' בגמ' מס' יומא פ"ז (דף סט:) וז"ל משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו לא אמר הנורא, אתא דניאל כו' לא אמר גבור כו':    כבר נתבאר זה אצלנו ועיי"ש^[1]. והנה בו יתבאר "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וארז"ל מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם.

והענין הוא כי הגאות של מלכות שמים היא בחי' הכתר שהיא נז"ר בגימט' נור"א שהיתה לוקחת המלכות שמים (נוקבא דז"א) מחצי הת"ת שבו כנודע, (והת"ת הוא נק' "נורא") וניתן אל החיצונים. ואז חזרה היא ונתמעטה בבחינת נקודה זעירא בעת החרבן ממש. וז"ס "ראיתי את הארץ והנה תהו", כי תהו הוא בהיותה בסוד נקודה זעירא כמו שהיתה בתחילת עולם התהו הנקרא אצלינו "עולם המלכים"/"עולם הנקודות" קודם התקון.    [ ואמר "נוראותיו" בלשון רבים, ויובן במה שכתבנו, כי חצי הת"ת דז"א (הנקרא נורא שהוא נזר) נעשה נזר וכתר אליה; והם ב' בחינות-- בו ובה. ]

ואמנם דניאל שהיה אחר זמן עת החרבן ואז חזרה המלכות למה שהיתה בדור המדבר שהיתה אב"א עמו, י"ס שלה בד' אחרונות שבו בלתי הארת ה' עליונות שלו בה; לא אמר "הגבור" משום "דגוים משעבדים בבניו איה גבורותיו" -- אותם הבחינות של ההארות בבחינת אב"א (שהם "גבורות" כנודע) היכן הם? כי הרי אפילו בהארות בבחינת פב"פ משתעבדים בהם, כי לקחום כנ"ל.

אח"כ אנשי כנסת הגדולה בבית שני "החזירו עטרה ליושנה" כי אז חזרה המלכות פב"פ מכנגד החזה ולמטה בלבד - כמו שהיתה בימי השבת בדור המדבר ובזמן האבות, היתה עתה אפילו בימי החול.   גם אומרו עטרה ליושנה ירצה כי היא עתה בסדר שאר האצילות. כי הרי ז"א י"ס שבו הם כשעור ד' תחתונות דאימא אך לא אב"א אלא פב"פ; משא"כ בנוקביה כי בה היתה שנוי להיותה אב"א עמו, ועתה גם היא חזרה כמוהו עם אימא, כן היא עמו פנים בפנים, והחזירוה ליושנה בסדר שאר האצילות.

וצריך להודיעך כי עתה בהיותה פב"פ עמו מן החזה שבו ולמטה נמצא כי החבוק והנשוק שלהם אינו כדרכו כמו בהיותה גדולה לגמרי כמוהו; ואמנם צריך עתה שז"א ישפיל עצמו ויעמיק רגליו למטה ממקום רגליה ועי"כ תתגבה היא ותעלה למעלה פב"פ עמו, עם היותה קצרת הקומה. האמנם עתה שירדו רגליו (שהם נה"י שבו) למטה ממקום רגליה, והנה החצו' סמוכים שם ממש בסוד "רגליה יורדות מות" -- ונמצאו רגלי ז"א עתה שהקליפות יונקים משם. ואמנם מצינו כאשר נפטר יעקב אבינו נאמר בו "ויאסוף רגליו אל המטה". והענין הוא כי המטה היא בחי' המלכות. והנה הצדיק בהיותו חי בעה"ז היה בעלה דמטרוני' וע"י הזווג העליון נעשה. ועתה כשנפטר נשמתו עולה למעלה לעשות זווג בין אבא ואימא ולכן נלע"ד לומר, הוצרך לעלות ולאסוף רגליו למעלה מן המטה. (ע"ג) ואח"כ יורד כדי לעשות זווג התחתון בין ז"א לנוקביה באופן יותר מעולה ובהארה נוספת ממה שהיה עושה בחייו ואז הוא צריך להרכין ראשו למטה אליה בסוד החבוק והנשוק וז"ס הכריעה בברכת אבות כי הוא פושט יד ימנית שלו הנק' ברכת אבות מגן אברהם למטה בנוקביה ע"י זאת הכריעה ואח"ך זוקף ראשו ומעלה אותה למעלה אצלו ועד"ז בברכת הודאה כי הוא כורע בברוך לצורך זווג וזוקף בשם להעלותה עמו אצלו:

1. (עץ חיים שער לו פרק ג שער מיעוט הירח)

מסכת סוכה

(ד"ש ע"ב) מסכת סוכה מא' במ' סוכה פ"ה (דף נג.) וז"ל מיד פתח שלמה ואמר רגלוי דבר אינש אינון ערבים ליה כו':    וצריך להבין מה ענין זה שמצינו רבי רבבות אנשים נקברו בארצות אלו פה ואלו פה?

והענין הוא במה שהודעתיך כי כל הנשמות כלולות באדה"ר קודם שחטא, אח"כ נשרו ממנו כשנתמעטה קומתו. והנה כמו שנשרו נצוצי נשמתו -- כן נשרו נצוצי גופו; ונמצא כי כל הנשמות שבעולם תלויות באיברי אדה"ר -- זה בראשו, וזה בעיניו, כמ"ש רז"ל בתנחומא פ' תשא על פסוק "איפה הייתה ביסדי ארץ". והנה אדה"ר היה בתחילה מוטל מסוף העולם ועד סופו, מן המזרח למערב, ונודע כי אדה"ר נצבר עפרו מד' רוחות העולם, וכפי המקום אשר ניטל ממנו עפר בבחי' אבר פרטיי שיש באדם -- כך הצדיק או האיש ההוא הנתלה באבר ההוא - שם תהי קבורתו מן חלק האדמה אשר ממנו לוקח בראשונה באדה"ר, כי גם שנשרו איבריו של אדם - נשר כל אבר מהם ממקום שממנו לוקח בראשונה. וז"ס "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" - ר"ל אל עפרו הראשון. וזה הטעם עצמו הוא בענין הנשמות שנשרו ממנו. ועיין בפרקי רבי אליעזר:

מסכת מגילה

מאמר בגמ' מס' מגילה פ"א (דף יז.) וז"ל תניא היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ס"ג שנה:    כבר נת'^[1] בענין ששה בני לאה הנזכרים ובת אחת נקבה איך אורות המוחין דז"א בחינות סתומים עד מקום החזה שלו, והם שש ספירות ושליש, כל אחת כלולה מעשר -- הרי ס"ג; והם כחב"ד ח"ג ושליש ת"ת. ואחר כך משם ואילך מתגלים אורות החסדים ואז יעקב (העומד בפני ז"א מן החזה ולמטה) נעשים לו המוחין שלו ומקבל הברכות האלו. אבל להיות שעדיין המוחין דמצד אבא הגנוזים תוך נה"י דאבא (אשר הם נמשכים אל יעקב כנודע) עדיין הם נעלמים תוך היסוד דאבא - וכנגד כסוי הזה הוצרך יעקב לשבת עוד -- נטמן בבית עבר י"ד שנה שקבל הברכות כנז':

1. אולי הכוונה לשער הפסוקים פר' ויצא - ויקיעורך

מסכת יבמות

מאמר בגמ' מס' יבמות פ"ו (דף נד.) וז"ל אלא בנתקע והאמר רבא נפל מן הגג ונתקע חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה כו':    הנה קרא אל הבעילה בשם "תקיעה" לפי שבתחלה נותן בה החמשה גבורות מנצפ"ך, שהם כפולות -- בגי' תק"ס; ועם העשר עצמם -- הרי תק"ע:

מסכת כתובות

מאמר בגמ' מס' כתובות פ"א (דף טו.) וז"ל ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת כו':    שמעתי ממורי זלה"ה כי חכם אחד קדמון^[1] שהתוספות נסתפקו בתלמוד בג' מקומות ולא נתבאר להם פירושם והחכם ההוא ביאר שתיהם, והשלישית לא ידע לפרשה. ואלו הם השתים שביאר:

• האחד היא מ"ש ר' יהושע לא מפיה אנו חיים, דהול"ל "אינה נאמנת". וביאר כי הנה העולם מתקיים על שלשה דברים - על הדין ועל האמת ועל השלום שנא' "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ולפי שהאשה הזאת משקרת בדבריה -- לא מפיה אנו חיין ומתקיים העולם.
• הב' הוא מ"ש בפ' שני דייני גזרות אדמון אומר הניח מעותיו על קרן הצבי.    וביאר כי קבלה בידו שטבע הצבי להחליף קרנותיו משבע שנים לשבע שנים כדוגמת הנחש המפשיט עורו אחד לשבע שנים; וכשמחליף קרנות בסוף השנה השביעית טומנה בארץ באופן שאי אפשר לשום נברא בעולם למצוא אותם. ולכן נקט האי לישנא דהניח מעותיו על קרן הצבי.
• הג' היא מ"ש במסכת ר"ה פ"ב א"ר דוסא ן' הרכינס עדי שקר הם כו' ולמחר כריסה בין שיניה כולי'    וזה הביאור לא נודע אצלו. זהו מה שביאר מורי זלה"ה. כי הנה נתבאר אצלינו (עץ חיים שער טו פרק ה שער הזווגים) בדרוש בינה ותבונה כי כשנכנס ז"א בתוך אימא בסוד העיבור כללות בינה ותבונה ונעשות פרצוף אחד לבד. ונמצא כי המקום שהיה בתחילה בחינת הפה של התבונה -- שם הוא עתה בחי' הבטן של כללות הפרצוף הזה; וזה הוא מ"ש כריסה בין שיניה.

גם בזה תבין למה רז"ל מכנים את הבעילה בלשון "דיבור" כמ"ש ראוה מדברת עם אחד בשוק וא"ל מה טיבו של עובר זה כולי, ובגמ' רב אמר מדברת ממש ר' אסי אמר נבעלת. וכן כינו אותה בלשון "אכילה" כמש"ה "אכלה ומחתה פיה" -- כי היסוד של הנקבה היא בחינת פ"ה כנז':

שם פ"ד (דף מח.) וז"ל ת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת כו':    פירוש, ^[2]כי הנה בהיות זו"ן בסוד העיבור באימא היה ז"א בבחי' תכ"ב^[3] והמלכות היתה תחתיו בחינה ד'. וכאשר נולדו וינקו משדי אימא בשתי שנים דיניקה -- הגדילו; וז"א נתפשט ונתגלו שש קצוותיו שלימים. ואז המלכות לא נשארה תחת כל הו"ק כבתחילה, אמנם עלתה עמו כפי עליתו. כי כיון שחג"ת שלו נתפשטו ויצאו מתוך הנה"י שהיו כלולים בתוכם, נשארה הנקבה דבוקה בסוף הג' ספירות בספירת הת"ת, ועלתה עמו בעלייתו, והיתה בסוד הת"ת כנודע (כי יש אל נוק' דז"א בחי' אחרת למעלה אצל הת"ת דז"א עם היות עתה מציאותה למטה תחת היסוד). ואח"כ בזמן הגדלות שחזר ז"א להגדיל עוד ונתוספו בו המוחין - שהם חב"ד - ונתבאר אצלנו כי החג"ת שלו נתעלו ונתהוו בבחי' חב"ד והנה"י נעשו בחי' חג"ת, ואז עלתה גם היא מהת"ת-- שנתעלה בסוד הדעת כנז', וגם היא יש לה בחינה אחרת במקום הדעת והיא סוד ד' רבתי ד"אחד", והיא בחי' קשר של תפילין של ראש. והרי איך לעולם היא עולה עמו ואינה יורדת כשהוא עולה:

שם פי"ג (דף קיא.) וז"ל א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב כו':   

יש במצוה זאת ב' כוונות: האחת ברחל, והב' לאה -- כי כל אחת משתיהם נקראת "ארץ ישראל".

• כוונה האחת שהיא ברחל היא שתכוון כי רגלי ז"א (שהם נו"ה שבו) הם מהלכים ברחל וממשיכים לה על ידי הליכה זו תרין מוחין שבה (שהם חו"ב הנמשכים מנו"ה דז"א כנודע). והם נעשים לה מן המוחין דז"א אשר מצד אימא, מנו"ה שבה שמתלבשים תוך נו"ה דז"א כנודע. ותכוין כי ב' המוחין שבה (הנעשים לה ע"י נו"ה דז"א) הם ב' שמות י"ה במלוי יודין כזה:    יו"ד ה"י יו"ד ה"י. והם בגימט' ע' כמנין הליכה.
• כוונה הב’ שהיא בלאה באופן אחר.
  • כי הנצח וההוד המהלכים בה הם תרין פירקין עילאין דנו"ה שיש באימא שבתוך חו"ב דז"א; משא"כ ברחל שהכוונה היתה בנו"ה עצמם דז"א.
  • עוד יש שנוי אחר כי שם היו שני מוחין בלבד דמצד אימא כנ"ל, ונרמזו במלת "הליכה"; אבל בלאה הוא המשכת ד' מוחין וכלם מצד אבא (כמו שנבאר); האמנם לפי שאינם מאירים בה ד' מוחין אלא באמצעות אימא המלבשת אותו כנודע -- לכן צריך לכוין במלוי האחורים-דהוי"ה-דס"ג-דאימא שהם בגי' קס"ו; וכשתסיר מהם רבוע האותיות הפשוטות (שהם בגי' ע"ב) -- ישאר המלוי בגי' צ"ו^[4] כמנין מהל"ך (נלע"ד עם הכולל), וזהו "כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא".

ואמנם היות שם "ארץ ישראל" שדברו בה רז"ל -- בלאה הוא, לפי שעיקר שם זה הוא בלאה, לפי שז"א נקרא "ישראל" ולמעלה מן החזה יוצאת לאה לבדה מאחורוי ולכן נקראת על שמו "ארץ ישראל"; אבל רחל יוצאת למטה מן החזה מאחורוי וגם יעקב יוצא שם לפניו דז"א ולכן אין לה שם "ארץ ישראל" בפרטות כמו בלאה.

ונבאר עתה ענין ד' מוחין דאבא המאירים בה כנ"ל אשר הם סוד הליכת ד' אמות בא"י שארז"ל. וצריך תחילה שתעיין במה שביארנו בפ' שופטים במצות ולא ירבה לו נשים^[5] כי משתי המלכיות דאו"א (המתלבשות תוך רישא דז"א) נעשה ד' בחינות הנקראים "לאה":

• ( א ) אחת ביסוד דאבא
• ( ב, ג )ושנים ביסוד דאימא
• ( ד ) ואחת באחורי הדעת דז"א בסוד קשר תפילה של ראש.

והשתים הם ההארות של מלכות דאבא, והשתים מלכות דאימא, וזה סדרם-- אבא, אימא, אבא, אימא. וההארות ד' מוחין דז"א הם מצד אבא נמשכות.

• והנה בלאה ראשונה הסמוכה עם יסוד דאבא -- שם מאירים כל ד' מוחין דאבא;
• ובלאה הב’ נסתלקה הארת חכמה דאבא;
• ובלאה הג’ נסתלקה הארת בינה דאבא.
• ובלאה הד’ נסתלקו הארת עיטרא דחסד דאבא, ואין שם רק הארת עיטרא דגבורה דאבא.

והנה כל אלו הד' הם מוחין דאבא, ואין לנו עתה עסק במוחין דאימא. והנה אעפ"י שהם ד' מוחין דאבא (בבחינת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כנודע), עם כל זאת נודע כי כללות כל אבא הוא הוי"ה דע"ב דיודין, וכולם נקראים בחינת הוי"ה דיודין. ונודע כי מלוי הויה דיודי"ן הוא בגימ' מ"ו כמנין אמ"ה; ואלו הם סוד "ד' אמות" הנזכרים שהם הארות ד' מוחין דאבא אשר דרך כללותם הם הוי"ה דיודין כנז', והשורש שלהם נשאר בתוך מוחין דז"א, והארתם לבד (שהם המלויים שלהם) - הם היוצאים ומאירים בד' בחינות לאה הנז'; לכן אין אנו רומזים אלא למלוייהם בלבד שהם ד' פעמים מ"ו ד' פעמים מ"ו שווה 184 כמנין אמה.   ועוד טעם (ד"ש ע"ד) אחר: כי מלוי בגי' אלהים (ע"ב) שהוא דין, והנקבה גם היא דינין,-- ולכן אינו יוצא אליהם רק המלוי לבדו שהוא דין. והנה נתבאר טעם למה נקראת "אמה" שהוא על שם ההארה בעצמה היוצאת שהיא מלוי דע"ב --מ"ו-- כמנין אמ"ה.

עוד טעם ב' -- בערך המקבל. כי הנה הם ד' בחי' לאה נקבות, וכל אחת נקראת "אמה" -- אימא; ואל תקרי "ד' אמות" אלא "ד' אימות".

עוד טעם ג' -- בערך המקום שמשם יוצאים. והוא, כי אעפ"י שכל ד' לאות האלה נעשים משתי מלכיות דאו"א כנ"ל, עם כל זה כולם נקראים על שם אימא עלאה, ולכן נקראים "אמות", לשון אימות; והוא כי לולי שנכנסה מלכות דאבא תוך אימא לא היתה מצטיירת שם אותה ההארה הנקראת לאה ולכן נקראים כלם על [שם אותה הארה הנקראת לאה] - אימא. אמנם נקראו "אמות" ולא "אימות" לרמוז כי שם אהי"ה הוא בבינה ויש בו מ"א אותיות כמנין א"ם --בפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו-- והנה הם ד' בחי' א"ם, ולכן נקראים "ד' אמות":

1. משמע שחסר כאן איזה מלה או שתים אבל בכל זאת כוונת הדברים מובנים, שהחכם הביא תשובה לשתי ספיקות של בעלי התוספות - ויקיעורך
2. (עץ חיים שער לד תיקון נוקבא)
3. תלתא כלולין בתלתא ?? - ויקיעורך
4. לכאורה נפל כאן טעות מובהקת וצריך להגיה ישאר המלוי בגימ' צ"ד. ובכל זאת לא תקנתי בפנים ללא ייעוץ של הרבים - ויקיעורך
5. לא מצאתי - ויקיעורך

מסכת נדרים

מאמר בגמ' מס' נדרים פ"ג (דף כב.) וז"ל אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזימותיו כו':    הנה תיבת שכ"ינה מתחלקת לשנים -- ש"ך ינ"ה.

ש"ך הם ניצוצי הדינים הנודעים, והוא כי כשתסיר א' מן אדנ"י ישאר די"ן; ו ה' פעמים די"ן ה' פעמים די"ן שווה 320 בגי' ש"ך; וכשיתחברו עמה ה' פעמים א' בה' פעמים דין, ויהיו ה' שמות אדנ"י ה' שמות אדנ"י שווה 325 -- אז נקראת "נערה טובת מראה".

והנה כל הכועס מגביר הדינים וממשיך ש"ך ניצוצין של הדינים ומסלק "ינה" שהוא אדנ"י. וזמ"ש אין שכינה כנגדו -- שהוא שם אדנ"י הנרמז בג' אותיות ינ"ה שבמלת "שכינה":

מסכת סוטה

מאמר בגמ' מס' סוטה פ"א (דף ה.) וז"ל א"ר אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח כו' וכמה א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהיה בו אחד משמנה בשמינית כו' א"ר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה כו':    וצריך לדעת איך אמר תרתי דסתרן אהדדי? וגם מה שייכות אל השעור שהזכיר ר' חייא אמר רב?

והענין הוא כי הגאוה היא בהויה דס"ג, וכמו שהודעתיך כי הגאוה היא באו"א; כי כן גאו"ה היא בגי' י"ה. וזמ"ש במאמר התקונין (בהקדמ' דכתיבת יד) דבשם ס"ג עתיד קב"ה לנטלא נוקמיה מסמא"ל גס רוחא. ולכן בעל הגאוה נקרא גס רוחא, כי גס הוא אותיות ס"ג.

והנה ח' פעמים ח' -- הם ס"ד. וכשתקח חלק אחד מהם (שהוא שעור "אחד משמנה בשמינית") עדיין אינו בכלל ג"ס הרוח, כי לא נכנס בגבולו של ס"ג. אבל אם יהיה בו יותר משעור הנזכא, אפילו כל שהוא, יכנס בכלל ג"ס הרוח ונקרא "בעל גאוה":

שם פ"א (דף ד:) וז"ל א"ר אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם כו':    הטעם הוא כי עשר אצבעות יש בידים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וגם כנגד עשר אותיות ההוי"ה במלואה. וכמו כן כ"ח פירקין יש בעשר אצבעות הידים כנגד כ"ח אותיות שבמלוי-המלוי דהוי"ה שבהם נברא העולם (אשר על כן יש כ"ח אותיות בפ' בראשית). ולכן המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם.

(גם זה להר"א הלוי ברוכים. ולעד"ן שאינו ממורי זלה"ה:)

שם דף (דף מב.) פ"ז וז"ל א"ר ירמיה בר אבא ד' כיתות אין מקבלים פני שכינה: כת לצים, וכת חנפים, כת משקרים, וכת מספרי לשון הרע כו':    דע כי בעולם האצילות יש ה' פרצופים, והם: א"א ואו"א וזו"ן. והנה

• כת לצים פוגם בא"א
• וכת חנפים באבא
• וכת משקרים באימא
• וכת מספרי לשון הרע בזו"ן.
  

ולכן כל כת מאלו ד' כתות הפוגמות בד' פרצופין הנז' אינו רואה פני שכינה (שהיא הפרצוף החמישי, נוקבא דז"א) כי הם ע"י חטאם פגמו אלו הד' פרצופין עליונים ולא נמשך אליה שפע הצריך לה.

ודע כי עון הלצים קל מכולם ולכן אינו גורם רק סלוק הארת א"א להאיר בתחתונים; ועון החנופות חמור ממנו כי גורם לסלק גם הארת אבא, שהיא יותר גרועה, ואינו מאיר בתחתונים; ועון השקר גדול ממנו כי גורם לסלק מן התחתונים גם הארת אימא; ועון מספרי לשון הרע חמור מכולם שגורם לסלק מן התחתונים אפילו ההארה התחתונים של ז"א.

והנה עון הלצים קל מכולם לפי שאינו עושה שום מעשה כלל רק דבור קל היוצא מפיו; ובפרט במ"ש רז"ל כי היושב ובטל מלעסוק בתורה נקרא "לץ" כמ"ש בפרקי אבות-- ר' שמעון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה ה"ז מושב לצים וכולי -- נמצא שהוא קל מאד ולכן אינו מסלק רק הארת א"א העליון מכולם אשר בדבר קל היא מסתלקת לרום מעלתה.   והנה מה שגורם הלץ הוא מבואר אצלינו בשער רוח הקודש^[1] בתקון עון הלץ ועיי"ש איך באחוריים של האצילות יש ק"ך צירופים של אלהים כמנין ל"ץ, כי הליצנות גורם להגביר כח אלו הדינים של ק"ך אלהים שבאחוריים; מעלה אותם כנגד א"א ואז מסלק הארתם מלהאיר למטה. ואם אינו מתלוצץ-- מורידם למטה עד עולם הבריאה.

ועון החניפות חמור יותר. לפי שהלצים דוברי אמת אלא שהוא בדרך ליצנות, אבל החנפים אומרים שקרים להחניף לחבריהם ולכן גורמים כי גם אבא יסלק הארתו למעלה. (ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי חנפים בגי' קפ"ח שהם אחוריים דאבא -- שהם אחוריים דהוי"ה דיודי"ן (שהיא בגי' קפ"ד) ועם ד' אותיות הפשוטות של ההוי"ה עצמה -- הרי קפ"ח).

ועון השקרים חמור ממנו כי אלו השקרים -- אינו מדבר מי שמשקר ואינו מזיק בדבורו; אמנם הוא בשקרים אשר על ידם נמשך היזק וחסרון ממון לזולתו ולכן גורם לסלק גם הארת אימא. (ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי שקרים בגי' תר"ן שהם ב' פעמים שכ"ה ב' פעמים שכ"ה שווה 650 דינים שהם באימא ובמלכות, ושתיהם כלולים למעלה באימא, ולכן פוגם באימא כי גורם התגברות כל אלו הדינים שבה).

ועון מספרי לשון הרע חמור מכולם, וכמ"ש ז"ל שהוא חמור מן ע"ז וגלוי עריות וש"ד -- לפי שגורם לשפוך דם חבירו ולכן פוגם אפילו בז"א ומסלק הארתו מן התחתונים ונשארת השכינה בלי שום הארה כלל. ולכן מספרי לשון הרע חמור מכלם. ונודע כי ז"א הוא אות ו' של ההוי"ה והוא נקרא "לשון" בסוד לשון למודים ולכן פוגם בז"א ובסוד לשון - המשקל האמצעי המכריע בין שתי הכתפות:

1. שער רוח הקדש תקון ז'

מסכת בבא קמא

[אמר שמואל: ד' מאמרים אלו דמסכת בבא קמא הועתקו מכתיבת יד הרב הגדול זלה"ה וז"ל]

מאמר א
(דף כא.) שלח ליה ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בעא מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא:    הכונה היא כי יש ב' מיני זווגים ב"חצר" (שהיא מדת המלכות) --

1. אם זווג בזמן שבית המקדש קיים, וזה זווג גמור, נעשה ע"י ת"ת ויסוד (שהם ב' ווין, חבירים זה עם זה)
2. או זווג בימי הגלות שנעשה ע"י יסוד לבדו "שלא מדעתו", פירוש-- שלא מדעת ו’ (שהוא הת"ת), כי זווג שבזמן הגלות הוא מזרע היסוד הנכנס במלכות (שהוא חצר כדאמרן) ומצמיח עץ כל פרי אשר זרעו בו והזרע עצמו חוזר ונופל לארץ העליונה, חוזר וצומח מעצמו; וזה נמשך מצד היסוד כד"א אור זרוע לצדיק דייקא.

ומיבעיא ליה אם צריך להעלות לו שכר או לא -- פירוש, אם צריך התעוררות מהתחתונים ממעשה הצדיקים ונשמות הצדיקים (דוגמת מ"ן דסלקין לקבל מ"ד) בזווג הגמור שמדעת חבירו דהיינו ת"ת ויסוד; או דילמא אין צריך התעוררות התחתונים לזווג זה אלא נעשה מעצמו.

ואפסיקו הלכתא דאין צריך להעלות לו שכר. ומיהו הני מילי בחצר דלא קיימא לאגרא -- דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים שאין נשמות הצדיקים מועילים לזווג גמור; אבל בזמן שבית המקדש קיים, שקיימא לאגרא ע"י שכר מצות הצדיקים וע"י נשמות הצדיקים -- ואין ספק כי אז לא יבצר זווג זה, כי אעפ"י שבעל הגינה יכנס הוא בעצמו בגינתו לזרוע גינתו בידו מכל מקום לפעמים יפול הזרע מאליו בגינתו ותצמיח זרועיה, וצריך התעוררות של התחתונים אף לזווג זה.

והטעם הוא כי כאשר הגינה העליונה תמצא בעל הגינה זורע -- לא תשים לב לזרעים הנופלים להצמיחם אם לא ע"י התעוררות התחתונים; משא"כ בזמן שאין ב"ה קיים. כי אחר שאין בעל הגינה זורעה כראוי היא משתוקקת להצמיח זרעיה, ומעוצם תשוקתה מצמחת הזרעים הנופלים מאליהם, ואינה צריכה להתעוררות התחתונים.

ועוד כי בזמן שאין בעל הגינה זורע גינתו נמצא "זה" (שהוא יסוד) נהנה -- שצומחי' זרעיו, ו"זה" (שהוא הת"ת) אינו חסר; אבל בחצר דקיימא לאגרא (שהוא בזמן שב"ה קיים) ובא לזרוע בעל הגינה בגינתו, ובמקום שזורע זרעיו המשובחים מוצא זרעים (ד"ש ע"ב) אחרים באותו מקום שנופלים שם מאליהם, ואי אפשר לשני זרעונים לעלות ביחד אם לא ע"י התעוררות רב התחתונים, כי אם לא כן ימצא ש"זה" נהנה (יסוד), ו"זה" חסר (ת"ת) -- שאינו מצמיח זרעיו לפי שיש אחרים שקדמו להם במקומם. והדברים עתיקים. ודי בזה:

מאמר ב
שם והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון כו':    והענין הוא, כי ראובן הם נשמות הצדיקים שבמלכות שהיא מת"ת מלשון "התפאר עלי..", מתפארת בהם למלך העליון ואומרת ראו בנים שגדלתי; והחתן השוכר (שהוא ת"ת), שוכר הבית (שהיא מלכות, בסוד בת י’ כנזכר) מצד נשמות הצדיקים שמתפארת בהם כנזכר, ואומר ראו בן כו'. וזהו מה שנאמר בראובן "כי שכור שכרתיך בדודאי בני" בסוד נשמות הצדיקים דיהבי ריחא לעילא כד"א "הדודאים נתנו ריח" דאינון תרין כרובים דתחותא דיהבי ריחא ע"י נשמות הצדיקים. וכאשר יעלו נשמות הצדיקים מן המלכות (בסוד מ"ן שלה) - מיד מאותו התעוררות ימשך התלהבות ותשוקה לת"ת בסוד זרוע שמאל בסוד "שמאלו תחת לראשי" ומקבל הת"ת לכלה בשמאלו (שהוא "שמעון", שם עון, כדאיתא בפ' משפטים).

ואפשר עוד על דרך זה כי התעוררות הזווג הוא סוד החבוק; והחבוק מתחיל בימין, דאושיט מלכא ימיניה לקבלא למטרוניתא. וא"כ כאשר יהיה התעוררות ת"ת לקבל הכלה -- מושיט לה ימינו בסוד מגן אברהם שבתחילת ג' ראשונות, ואח"ך שוי שמאליה תחת רישא בסוד "אתה גבור" שהיא ברכה שניה.    וזהו מה שאמור כאן. כי הת"ת (שהוא השוכר בית - שהיא מלכות) מחמת ראובן (שהוא חס"ד, או"ר ב"ן) -- כאשר יושיט ימינו אליה, עיקר הושטת ימין הוא לשמעון, שהוא השמאל, להשים אותה תחת ראש הכלה, כי לא יוכל השמאל להשים ראשו תחת הכלה כי אם ע"י הושטת הימין תחילה, ונמצאת הושטת הימין (שהיא ראובן) מעלה שכר ושפע לשמעון (שהוא השמאל) - כדי שיוכל להשים השמאל תחת ראש הכלה:

מאמר ג
שם והשוכר בית מבני העיר מעלה שכר לבעלים כו':    הכונה היא כי עיר מדת המלכות; ו-בני העיר הם נשמות הצדיקים שבה; ובי"ת היא נקודה פנימית שבמלכות, בת י', בסוד בת עין; ו-שוכר הוא חתן, שהוא ת"ת, השוכר נקודה אמצעית שבה ע"י נשמות הצדיקים שבה, שהם המחברי' ת"ת במלכות מצד מעשים הטובים; ות"ת מעלה שכר לבעלים -- שהם חו"ב, שמשם נשמות הצדיקים יוצאים ע"י זווג העליון, כי הנשמה מבינה כנודע, וכמו שנשמות הצדיקים הם מ"ן דידה, להעלות לקִבְלה מ"ד -- כן ת"ת בסוד מ"ן לזווג העליון; כי ת"ת ומלכות הם בני חו"ב, כמו שנשמות הצדיקים הם בני ת"ת ומלכות.

אי נמי:    השוכר-- שהיא אימא עילאה השוכר, והיא ה' ראשונה שבשם הוי"ה; ובי"ת היא מלכות-- ב"ת י'; ומעלה המלכות אליה בסוד עלמא דאתי ובסוד עטרת בעלה; ובני העיר הם שבע נערות הראויות לתת לה מבית המלך, והיא עולה למעלה והם נשארים במקומה למטה, ונמצאו הבעלים (שהם ת"ת ויסוד) בטלים מן הזווג, דבעלמא דאתי אין בו זווג בסוד יום הכפורים, אלא שאימא עלאה מעלה שכר לבעלים (שהם ת"ת ויסוד) ומשפעת להם מאורה להשפיע להם בסוד שאר וכסות ע"י המלכות, ולא בסוד עונה:

מאמר ד
שם בגמ' כיצד משלמת מה שנהנית: אמר רב ובמחזרת. ושמואל אומר אפי' במחזרת נמי פטור כו':    הנה הד' אבות נזיקין הם בקליפות, והם כנגד אבות העליונים שהם בטהרה.

• כי שור כנגד גבורה כדכתיב "ופני שור מהשמאל"
• ובור כנגד אברהם, כי זה באר מים חיים, וזה בור שאון וטיט היון.
• "והמבעה" כנגד ת"ת למאן דאמר מבעה כנגד אדם כד"א "כתפארת אדם לשבת בית".   והנה במבעה יש שתי שמות -- מ"ב, וע"ב; עם ג' אבות (שהם שרש ע"ב כנודע) -- והיה הכל ע"ה; הרי מבע"ה כנגד הת"ת שהוא כולל ימין ושמאל. ובור הוא בגי' ד' אותיות אבר"ה וחסרה המ' שהם המים, כי זה הבור הוא ריק אין בו מים.
• "וההבער" היא המלכות, כי היא האש הגדולה דאכלה ושציאת כולא בסוד אשא תכלא. "וההבער" הוא סוד עבירה. וההבער הוא סוד ע"ב רי"ו הכלולים במלכות למטה.
  

הרי ד' אבות נזיקין בקליפות כנגד אבות העליונים, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים.

[ ולמ"ד מבעה זה הש"ן, שפעמים נגלה ופעמים נכסה -- הוא סוד ל"ב נתיבות כנגד ל"ב שיניים שבפה העליון הסובבים את הלשון שהוא הת"ת בסוד בחינתו העליונה; וכנגדם למטה בקליפות -- "כאשר יבער הגלל עד תומו". ונמצא שכלם מודים שהמבעה כנגד הת"ת אלא שזה בבחינתו העליונה וזה בבחינתו התחתונה. ]

והנה מפני כי שור רומז אל הגבורה וגבורות סגאין אינון כמד"א "מי ימלל גבורות השם" ונכללים בג' --גבורה הוד מלכות-- שֶמִאֵלוּ נמשכים כל הגבורות -- לפיכך ג' אבות נאמרו בשור: ק"רן וש"ן ור"גל, והם אותיות שקר, כי הם בקליפה למטה.

• וקרן כנגד מלכות כד"א "במשוך בקרן היובל" (יהושע ו, ה)
• ורגל כנגד הוד בסוד הירכים שהם תרין סמכין
• ושן כנגד גבורה בסוד ל"ב אלהים שיש בבראשית (שהם סוד הגבורה) כנגד ל"ב שיניים.

והנה ג' אבות אלו התחתונים שבקליפה - לפעמים יפגמו במקום הקדש ובנצוצות הקדושות שבמלכות, וזה הוא "חצר הניזק"; ולפעמים יפגמו במה שלמטה ממנה במקום שליטת הטומאה ג"כ ובסוד "אלהים אחרים" -- וזהו "רשות הרבים". וכאשר יהיה הפגם מצד הקרן (שהיא הקליפה שכנגד המלכות) אין לה כח לפגום במלכות אלא במה שלמטה ממנה-- רק עד חציה (שהם עד נה"י שבה), וזהו מה שאמר דהע"ה (תהילים קב, כה) "אל תעלני בחצי ימי" - כי עד שם מגיע הפגם מן הקרן שהוא כנגד המלכות; ולפיכך אמר אחשורוש לאסתר "וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" -- כי עד שם שליטת קליפת הקרן שכנגד המלכות כדכתיבנא (ומה שכתב "וְתֵעָשׂ", רוצה לומר תוסר הקליפות מחצי המלכות). ולפיכך קרן אינו משלם אלא חצי נזק, והיינו עד חצי המלכות, ולא יותר.

וזה הוא כאשר לא יתמיד הפגם ההוא רק פעמים שלש (שהם כנגד נה"י שהם שור תם בסוד יונתי תמתי, המתייחדת ומתקשטת בג' אלו ואז נקראת תמתי. ויעקב בעלה נקרא איש תם כי ת"ת למעלה מנה"י, וכאשר יתחבר ת"ת עם ג' אלו הנקראים "תם" -- יהיה אמת, וזהו "תתן אמת ליעקב" ויעקב הוא תם ויושב באוהלים אלו). אמנם כאשר יתמיד הפגם בעון הדור -- עד ד' פעמים, וזהו שור המועד -- אז ח"ו יהיה הפגם בכולם ולפיכך משלם נזק שלם.

וסוד קליפות אלו במקום המות. ולפיכך שור תם יש לו שתי אותיות מ-"מות" ומועד יש לו ג"כ ב' אותיות מ-"מות"; וכל עוד שלא הועד יגיע הפגם עד ג' אלו ויקרא "עד חצי המלכות"; וכאשר יתחבר אותיות מ"ו ממות באותיות ע"ד ממוע"ד^[1] יהיה מועד, כי ע"ד הוא ת"ת-- "עד תאות גבעות עולם", וכשיהיה עוד הפגם עד הפגם הד' יגיע עד ת"ת שבה ויתחבר מ"ו עם ע"ד שהוא תפארת ויהיה מועד. וההעדה היא בה' מינים שהיא נגיחה נגיפה כו' שהם קרן ותולדותיו כנגד ה' גבורות שמצד המלכות.

והנה נתבארו פרטי הקרן. ואולם הקליפות שכנגד הוד וגבורה שהם רגל ושן להיותם עליונים למעלה מן הקליפה שכנגד המלכות לא יפגמו ברשות הרבים שהוא למטה ממלכות דבריאה ולפיכך בר"ה פטור כי שם ביתם תמיד ודרכם בכך, משא"כ בקרן שהיא קליפה תחתונה ואין דרכה לעלות אפילו במקום זה, ואלו דרכם בכך מתחילתם. כי ג' אלו כנגד בי"ע; וקרן בסוד עשיה, (ע"ג) ותפגום בעלותה למעלה משן ורגל בסוד בריאה יצירה ודרכם בכך אבל כאשר יגיעו לפגום בחצר הניזוק שהיא המלכות אז תפגום ח"ו בכללה ולפיכך משלם נזק שלם.

ואולם פגימה זו תהיה באחד משני מינים:

• אם שתפגום ממקומה למעלה (בסוד התעוררות הדינים במלכות)
• או שתעלה עד הבריאה (בסוד צידי רשות הרבים) ותפגום למעלה.
  

כי לדעת רב ימשך פגימה למעלה מצד התעוררותה ממקומה לבד, וזהו ענין "מחזרת" -- אעפ"י שכולה בר"ה. ואמנם לדעת שמואל לא ימשך ממנה פגם רק בעלותה ממקומה ותעמוד כולה בבריאה, ולפיכך פוטר מחזרת אא"כ שבקתה לרחבה וקמא ואזלא בצידי הרחבה:

1. כמדומני שיש פה טעות דפוס. ולא יודע איך לתקנו - ויקיעורך

מסכת בבא מציעא

מאמר פ"ב (דף כא:) וז"ל ת"ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן שנטל מזה וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה כו':    הנה זה תבין ממה שביארנו במאמר ספר הזוהר (פ' ויקהל דף ר"ג) בענין קליפה שנקראת קליפת נוגה, שלפעמים היא בקדושה ולפעמים היא מסאבא, והיא סוד הירדן שנוטל מזה ונותן לזה כפי הפוכה בזמן ההוא. ועיי"ש איך הירדן מקיף ארץ ישראל:

מסכת בבא בתרא

מא' פ"א דף (דף י:) וז"ל א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה א"ל צאו וראו מה פירש דוד אבא (תהילים קיב, ט): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד גו'":    הענין הוא שהוקשה לו בפסוק שהול"ל פִזֵר (בניקודת ציר"י) והול"ל פִזֵר ונתן לאביונים צדקתו עומדת לעד; אבל באומרו (ד"ש ע"ד) "פִּזַּר" (בפתח תחת הזיין), נראה לשעבר -- לזה אמר כי כוונת הכתוב היא להגדיל כח הצדקה, כי לא די מה שמפזר הצדקה לשם צדקה אלא אפילו מה שכבר פזַר אותה לשעבר, שלא לשם צדקה, ואח"כ נמלך ליתנה לשם צדקה -- אפילו הכי, "צדקתו עומדת לעד" כענין אותו מעשה של שר העיר שנתחלפה מטתו במטת החכם כשנפטר ועשו לו כבוד גדול מפני שפעם אחת עשה סעודה גדולה וזימן גדולי העיר וכשראה שלא באו נתנה לעניים. וזהו מה שאמר הכתוב "פִּזַּר" בפתח תחת הזי"ן - כלומר, מה שכבר נתן לשעבר שלא בתורת צדקה ואח"כ נמלך ונתן לאביונים, עם כל זה שכרו גדול; "כי צדקתו עומדת לעד" פירוש- שאעפ"י שלא חלק הסעודה לעניים אלא לפי שאם היה מתקיימת תפסד האכילה לעניים, עם כל זה, צדקתו עומדת לעד ותתקיים; והרי כי גדול כח הצדקה.

אמר שמואל קרוב לזה פירש הרב ז"ל בביאור פסוק זה בשער הפסוקים:

מסכת סנהדרין

מאמר פ"ג (דף כו.) וז"ל הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר א"ר טלטולה דגברא קשה מדאתתא כו':    הנה נתבאר אצלינו כי המוחין דז"א נעשין ע"י זווג או"א ואז מתעכבין בבחי' עיבור בבטן אמם זמן מה, ומשם יוצאים ומתלבשים תוך נה"י דאימא, ואח"כ נכנסים תוך ז"א. נמצא כי שני טלטולין יש אל המוחין של ז"א --

• כי תחילה נכנסים תוך נה"י דאימא
• ואח"כ טלטול שני כשנכנסים תוך ז"א.

אמנם טלטול של הנוקבא דז"א אינו רק פעם אחת. כי כשיוצאים מז"א -- תיכף נכנסים תוך הנקבה לפי שהמוחין של הנוקבא אינם באימא אלא מן הארת המוחין דז"א בלבד.

ונמצא כי אלו המוחין של הנוקבא כל זמן היותם תוך ז"א נקראין "מוחין דז"א", אבל אחר צאתם מתוך ז"א וילך לנקבה, נקראין על שמה-- "מוחין דנקבה". והנה כי מה שיוצאים מן הז"א אינם נחים בשום מקום רק בנוקבא עצמה, וזהו ענין טלטולה דגברא קשה מדאתתא, כי טלטוליו כפולים משל הנקבה:

פירוש שני והוא יותר נכון. והוא, כי בחינת מוחין דיעקב לגבי מוחין דרחל. והוא כי נודע שהמוחין של אבא שבז"א אינם לצורך ז"א עצמו אלא לצורך יעקב כנודע; ואעפ"י שבמוחין של רחל אמרנו שכ"ז היותם בז"א נקראין על שם ז"א ומפני שהמוחין של אימא עיקרם של ז"א אלא שהארתם לרחל, משא"כ במוחין דאבא כי כל עצמם אינם אלא ליעקב כנזכר.

ונמצא כי יש אל המוחין של יעקב ב' טלטולין.

• האחד הוא כניסתם בז"א
• והב' כניסתם אחר כך ביעקב.
  

אבל המוחין דרחל אין להם רק טלטול אחד.

והנה ב' פירושים אלו נרמזו במלת "טלטלה גבר" כי יש בו פעמים "טל טל" במלת טלטלה, לרמוז על הב' טלטולים של הגבר כנזכר.

ועתה צריך אני לבאר ג' פעמים ט"ל שיהיה בזו"ן ואלו הם.

• ( א ) האחד הוא שם יה"ו במלוי אלפי"ן בגי' ט"ל.
• ( ב ) הב' הוא ט"ל אותיות שיש בד' הויו"ת - ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן.
• ( ג ) הג' הוא ט"ל אותיות שיש בשם אהי"ה דהיהי"ן --בפשוטו ובמלואו ובמלוי מלויו--

[אבל אני מסופק איך שמעתי, מי הם של הזכר ומי הם של הנקבה. ואפשר לומר כי השני הראשונים הם זכרים - לפי שהם הויו"ת, והט"ל של אהי"ה הוא של הנקבה.

אבל הנלע"ד יותר הוא כי הט"ל של הד' הויו"ת הוא בנקבות לפי שכלם הם נכללים בהוי"ה אחרונה (שהיא ב"ן שהיא בנוקבא כמבואר אצלינו במלת ש"ם של שמ"ע). אבל השנים של יה"ו ושל אהי"ה^[1] הם זכרים כי חשבונם שוה בגי' -- כ"א כ"א. ועוד כי שניהם באימא והם בחי' המוחין דאימא שנכנס בז"א.

וכן נלע"ד ששמעתי סעד לזה בתיבת מטלטלה גבר כי יש בו אותיות: ט"ל ט"ל ה’, כי ב' טלים הם:    הא' הוא טל ממש הנודע שהוא של ג' אותיות הראשונות של ההוי"ה שהם יה"ו;    והב' הוא ט"ל של ה' האחרונה של ההוי"ה, והוא ט"ל אותיות של אהי"ה דההי"ן כנודע. כי ד' אותיות של אהי"ה פשוט הוא כולל ד' שמות אהי"ה ממולאים -- ב' ביודי"ן, וא' באלפי"ן והא' בההי"ן. והנה אותו של ההי"ן היא באות ה' אחרונה של אהי"ה הפשוט [כדוגמת הוי"ה דב"ן שהיא בה' אחרונה של הוי"ה], וזו היא הנקראת ט"ל, ה"א תתאה. גם יהיה פירושו של ט"ל ה’ - ר"ל ט"ל של מלוי ההי"ן:]

מאמר שם פ"ח (דף סט:) וז"ל וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי בר תליסר כו' אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד:    וקשה כי נודע שאין המוחין דז"א נגמרים עד תשלום י"ג שנים ויום אחד ואין הולדה בשבעה שאין המוחין נגמרים?   אבל הסוד ההוא כי בצלאל היה מעולם העליון הנקרא א"א:

מאמר שם פי"א (דף צ.) וז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כלם צדיקים וגו':    צריך לדעת כי לפעמים אחז"ל "עולם הבא" ולפעמים אמרו "לעתיד לבא".

דע כי ב' בחינות אלו הם באימא עלאה (כנזכר בזוהר) כי אימא נקראת "עלמא עילאה" ו"עלמא דאתי", אבל נודע כי אימא נחלקת לב' בחינות-- בינה ותבונה.

והנה בזמן הזה המוחין דז"א הם מן התבונה, ולכן התבונה נקראת "עולם הבא" --לשון הווה-- כי הנקבה נקראת "עולם" (כנודע בסוד "מן העולם ועד העולם", תרין נוקבין) והתבונה נק' "עולם" שמתעלם ומתלבש ובא תמידי בבחינת מוחין תוך ז"א. ואל זה רמזו בס' הבהיר שאלו תלמידיו כו' מאי עולם הבא? א"ל עולם שכבר בא -- ר"ל שבזמן ההוא כבר בא ונכנס בסוד מוחין דז"א. וכן תרגומו של "עולם הבא" הוא עלמא דאתי -- ר"ל דתדיר אתי ונמשך בז"א.

אבל בינה נקראת "לעתיד לבא" לפי שאין ז"א לוקח עתה מוחין עילאין מצד הבינה עד לעתיד לבא, כי אז יגדל מעלת הז"א ויהיו לו מוחין עליונים יותר מן הבינה עילאה:

אמר שמואל עוד מצאתי בשער הגלגולים שכתב מורי זלה"ה עוד ב' דרושים על ביאור המשנה הזאת. ואעפ"י שהם מקושרים עם הדרושים, ההם אמרתי אני אל לבי שיותר הם מקושרים במקום הזה כאשר עיניך תחזנה מישרים. הדרוש הא' הוא זה, וז"ל:

(דרוש א - העתק) והנה אחר שדברנו בעונש נשמות הרשעים נדבר קצת בשכר נשמות הצדיקים ובזה ית' חילוק אחד שמצינו בדברי רז"ל מאמרים שונים בדבריהם; כי פעמים נזכרו "פלוני יש לו חלק לעולם הבא" או "בן העולם הבא" או "הרי הוא מזומן לעולם הבא". וזה הוא פרטם:

דע כי אחר פטירת נשמת הצדיק מן העה"ז, אם אינו בר עונשין כי הוא צדיק גמור, הנה יש בהם ג' כתות:

• כת א’ היא שבאותה שעה עצמה שנפטרים מן העולם וגם אחר פטירתם -- תמיד הם עולים בסוד מ"ן עילאין, בסוד אימא עילאה בינה הנקראת "עולם הבא" כנודע, ושם מעורר הזווג העליון ההוא ומזדווג או"א. וכת זו נקראת "בני העולם הבא" - פירוש, כי כמו הז"א (הנקרא "בן" אימא עילאה) הוא לבדו עולה בסוד מ"ן עד או"א ומזווגם-- כן הצדיק הזה נקרא "בן עולם הבא" (שהיא אימא-עילאה) והוא לבדו גורם הזווג העליון ההוא.
• כת ב’ הגרועה מכת א', והוא: כי יש צדיק שאינו כדאי הוא לבדו לעלות ולעורר זווג או"א אבל צריך שיצטרף ויתחבר עם נשמת צדיק אחד עליון ממנו, ובאמצעותו יעורר הזווג ההוא העליון. ועל כיוצא באלו ארז"ל כל ישראל יש להם חלק לעה"ב; כי כל ישראל הכשרים --אעפ"י שאינם מן הצדיקים גמורים-- יש להם חלק מעט בהצטרפם עם שאר הנשמות לעלות עד זווג העה"ב העליון אבל אינם הם לבדם בני העה"ב כבן בית העולה לבית אביו יחידי בלי שום שתוף אחר עמו שיעלהו אצלו.
• כת ג’ גדולה מב' כתות הנזכר, ועל אלו נאמר "מזומן לחיי העולם הבא". והענין הוא, כי זה מדבר לעוה"ב עיקרי, שאינו אחר פטירת האדם אלא מדבר לעתיד לבא, שאז כתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה כולי". והענין הוא כי אז יחזרו או"א פעם אחרת לעלות בסוד העיבור בתוך א"א כמו שהיה בעת בריאת העולם, ונודע כי כל חזרת העבור הוא לחדש מוחין שלהם ועי"כ יהיה בהם כח להגדיל אור הלבנה כאור החמה (שהם זו"ן). והנה המוחין ההם נקראים "חיי העולם הבא" כי הם החיות שלהם כנודע (כי המוחין נק' חיי המלך בסוד מ"ש רז"ל המניח תפלין מאריך ימים שנא' ה' עליהם יחיו, כי הם החיים הנמשכים אל העוה"ב שהיא אימא). ולכן מי שיהיה אז כדאי והגון לעלות בסוד מ"ן למעלה בא"א לעורר הזווג העליון שבא"א לצורך עבור המוחין של או"א - עליו נאמר שהוא מזומן לחיי עוה"ב.   (ובזה תבין ענין שמואל הנביא ע"ה שאמר "למה הרגזתני לעלות אותי" שנתיירא מיום הדין הגדול לעתיד לבא, שאף עפ"י שכבר ידע שהוא מבני העה"ב כנז', עדיין היה מסופק אם היה כדאי להיות מן המוזמנים לעה"ב).
• עוד יש כת ד’ והם אותם המפורשים במשנה זו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב - ג' מלכים וד' הדיוטות כו' כי אלו אעפ"י שיסבלו עונשם אינם אפילו מהכת הב' היותר גרועה שהיא אשר יש להם חלק לעה"ב אחר פטירתם בסיוע נשמות אחרים, כי אלו אינם עולים כלל לעוה"ב לעורר מ"ן בזווג או"א; אמנם נשארים למטה בסוד מ"ן שבמלכות, נוקבא דז"א. ולא יותר:

(דרוש ב - העתק) הדרוש הב' הוא זה, וז"ל: דע כי הצדיק עושה זווג למעלה בהיותו בחייו בעה"ז ואף כי אחרי מותו ופטירתו, אבל כל אחד עושה כפי כחו וכח מעשיו. ובזה יתבארו כמה מאמרים האחד אומר כל ישראל יש להם חלק לעה"ב, הב' אומר הרי זה מזומן לחיי העה"ב, הג' אומר מובטח לו שהוא בן העה"ב.

והענין הוא כי יש צדיק שבהיותו בעה"ז גורם ועושה זווג העליון של או"א, והזווג הזה אי אפשר לעשות אלא ע"י מסירת נפשו על קדוש השם כמו עשרה הרוגי מלכות שנהרגו בפועל על קדוש השם או ע"י מסירת נפשו בכח ולא בפועל בעת ק"ש בפסוק שמע ישראל כמבואר אצלינו. והנה מ"ש כל ישראל יש להם חלק לעה"ב הוא כללות כל נשמות ישראל דרך כלל, שעושים זווג עליון של או"א הנזכר הנקראים "עולם הבא" וזו היא מדרגה תחתונה בענין זווג הזה:

עוד יש מדריגה יותר עליונה ועליה נאמר הרי זה מזומן לחיי העה"ב והוא ענין זווג או"א לעתיד לבא אחר שיבנה ב"ה בע"ה. כי אז נאמר "והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר", כי אז יתעלו זו"ן בעילוי למרץ לאין קץ, ומי יוכל אז לעשות זווג עליון של או"א בהיותם בתכלית העלוי הנפלא אשר על זה הוה מתיירא שמואל הנביא ע"ה באומרו "למה הרגזתניוכולי" ארז"ל כי חשב שהיה אז יום הדין הגדול לעתיד אשר מי ומי יזכה אל הזווג ההוא, והיה ירא פן ח"ו לא יהיה מהראויים. ומי שיזכה אז אל הזווג העליון ההוא באלף שביעי נאמר עליו שהוא מזומן לחיי העה"ב. וזהו מה שיצתה בת קול ואמרה אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העה"ב

עוד מדריגה גדולה מכולם והוא מי שנאמר בו מובטח לו שהוא בן העה"ב והוא מי שהוא לבדו יכול לעשות הזווג העליון של או"א, ונקרא "בן העולם הבא", והבן זה. וזו היא מדריגה אותם ד' שמתו בעטיו של נחש כי השלימו עצמם בעה"ז לגמרי. וכעין בניהו בן יהוידע וחביריו, וז"ס שנקרא כך. והענין הוא כי הוא אותיות ב"ן יה"ו - ר"ל בן העה"ב. גם יהוידע הוא אותיות י"ה ידע מלשון "וידע אלקנה את חנה". והנה י"ה הם או"א. ונק' "איש חי" לרמוז כי בחייו בעה"ז עשה הזווג הזה עליון ו"הכה את הארי" (סוד רי"ו) "ביום השלג" (כבר נתבאר במקום אחר ענין שלג.

אמר שמואל עוד נת' סוד שם בניהו בדרוש הגלגולים וע"ש:

(אמר שמואל צ"ע דקשיין אהדדי שבמאמר הזה כתב עוד מדריגה גדולה מכלם והוא שנאמר בו מובטח לו שהוא בן העה"ב ובמאמר הקודם כתב וז"ל הכת הג' הגדולה מכלם מב' כתות הנז' ועל אלו נאמר מזומן לחיי העה"ב. ופליגי אהדדי ואין בידי להכריע):

שם בגמ' פי"א (דף צז.) א"ר קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנ' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אביי אמר תרי חרוב שנא' יחיינו מיומים וביום הג' יקימנו ונחיה לפניו:    הנה ז"א נקרא "עולם" להיותו בחי' ו"ק. והנה ז"א הוא הוי"ה-דאלפי"ן-דמ"ה. ובאחוריו ב' נשים-- לאה ורחל, וז"א מזדווג עם שתיהם; וא"כ בהכרח שגם הוא יתחלק לב' בחינות.

• האחת היא מן הראש עד החזה, ושם בשליש עליון של הת"ת יש בו בחינת יסוד המזדווג עם לאה;
• ומן החזה ולמטה בחינה ב' ובה היסוד דז"א שבו מזדווג עם רחל.

ולכן כל בחינה מהם היא הוי"ה אחד דאלפין דמ"ה. וב' פעמים מ"ה הם צ' דצלם שהוא בחי' ז"א שיש בו ב' הויו"ת דמ"ה, ושניהם גמי' מלך והם באופן זה:

• כי בחב"ד הם ג' אותיות יה"ו, ובשליש עליון דת"ת המכוסה עד החזה אות ה' תתאה -- הרי שם אחד של מ"ה.
• וגם בנה"י שבו הם ג' אותיות יה"ו, ובעטרת היסוד ה' תתאה -- הרי מ"ה שני.

והנה בשתי הויו"ת דמ"ה יש ששה אלפין, וזהו שיתא אלפי שני הוי עלמא, בבחי' הפנים של מ"ה.    גם אפשר לפרשו בבחינת האחוריים של שם מ"ה דאלפי"ן (העולה ק"ל) שיש בו שיתא אלפי שנה ג"כ, ועליהם נאמר שיתא אלפי שני הוי עלמא.   פירוש ג’ והוא בלאה ורחל הנק' "עולם" (כמבואר בס"ה פ' ויחי על פסוק מן העולם ועד העולם). והנה כל עולם מאלו הוא ששת אלפים שנה באופן זה: כי הנה נודע שהנקבה היא האחוריים של הזכר. והנה הזכר יש לו הפנים של הוי"ה דמ"ה, והנקבה היא האחוריים (שהם בגמ' ק"ל). וכיון שיש בזכר ב' הויו"ת דמ"ה, הנה יש אחוריים דמ"ה העליון בלאה ובה ששה אלפי"ן ואחוריים דמ"ה הב' ברחל ובה ששה אלפי"ן אחרים.

ואמנם הוסיף לומר "וחד חרוב" הוא לפי שבשם הוי"ה דע"ב יש בה ארבעה יודין במלוי ד' אותיות הפשוטות אבל בהוי"ה דמ"ה אין אלפין אלא בג' אותיות האחרונות ולא בראשונות, ולכן אותה האלף החסירה במילוי אות הראשונה רמז אל חד חרוב שהוא האלף השביעי; כי אין לאלף הז' סמך להתקיים באחוריים דמ"ה, ולכן הוא חרב:

1. דהיינו (ב) ו(ג) למעלה - ויקיעורך

מסכת נדה

פ"ה (דף כה:) וז"ל א"ר חסדא מ"ט דר' דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש כו':    כבר הודעתיך איך מן החזה של ז"א יוצאים ב' פרצופין--  יעקב דרך פנים, ורחל דרך אחור. ויעקב נעשה מבחי' נה"י דאבא המתלבשים בז"א - ואינו לוקח מן החסדים דאימא כלל. אמנם רחל נעשית מנה"י דאימא המתלבשים בז"א. והנה מן התפשטות המוחין דאימא בנצח הוד שלה (אשר בתוך נו"ה דז"א) נעשו חו"ב דרחל. ומלבד זה ג"כ נוטלת תוספת הארה מב' החסדים וב' שלישים המגולים שהם מן מוח הדעת דמוח דאימא, ומהם האירו המוחין שלה ג"כ. הרי איך ניתן בינה יתירה במוחין דרחל, כי בינה היא אימא; משא"כ ביעקב: