שער הפסוקים/בראשית

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שער הפסוקים · חלק א · >>

פרשת בראשית[עריכה]

סימן א[עריכה]

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

כבר נתבאר בספר הזוהר, ענין בראשית, שהם אותיות ברא שית. גם אמרו שם, כי ברא, הוא חצי מאמר. והענין הוא, כי ו' אותיות יש במלת בראשית, כנגד ו"ק של ז"א. וזה ג"כ נרמז במלה עצמה, בהתחלקותה לשנים בר"א, שי"ת. ר"ל, כי נבראו ו"ק, ז"א, כנודע כי כל עיקרו אינו רק ו"ק. ולפיכך אמרו שם בס"ה, כי בראשית הוא מאמר שלם, ר"ל שכולל כל פרצוף ז"א, הנקרא ו"ק, כי הרי הם אותיות ברא שית כנזכר:

אבל מלת ברא, אינו רק חצי מאמר בלבד. והענין הוא, כי כשנחלק פרצוף זעיר, הנרמז במלת בראשית כנזכר לשנים, נמצא כי עד החזה שבו, הוא נקרא בחי' בריאה, הנרמז במלת ברא, לפי שנודע כי אימא עילאה נקראה בריאה, כנזכר אצלינו במצות המעקה, בפרשת כי תצא. והנה אימא עילאה, מתפשטים נה"י שבה, בבחי' מוחין תוך ז"א, והיסוד שלה, מלביש את החו"ג של הדעת שבו, עד מקום החזה שבו, כי שם נגמר ונשלם התפשטות יסוד דאימא כנודע. ולכן חציו העליון עד החזה, נקרא בריאה, כי האורות אשר שם, מכוסים ביסוד דאימא, הנקרא בריאה. הרי כי מלת ברא, הוא חצי מאמר לבד, והוא כולל ג"ר דזעיר עד החזה:

אבל מלת שית, היא ביצירה דז"א, כי כל יצירה הוא בת"ת, כנודע כי הוא אות ו' שבהוי"ה, הנקרא שית. והוא מן החזה ולמטה, שכבר נגמר עולם הבריאה שבו, והתחיל עולם היצירה, הנקרא שית סטרין דמטטרו"ן כנודע ושם הם אורות מגולים:

ובזה, יתבאר לך סוד יוצר אור ובורא חשך, כי לכאורה קשה מאד, שהבריאה העליונה תהיה חשך, והיצירה התחתונה תהיה אור. ויובן עם האמור כי עד החזה הנקרא בריאה, הם אורות מכוסים, ולכן נקרא חשך, והם דינים. ומן החזה ולמטה הנקרא יצירה, האורות מגולים, ונקרא אור:

גם אם נרצה לפרש מלת בראשית, בשית סטרין דזעיר, ולא בכל פרצוף כנזכר, והוא, כי הנה חסדים הנזכרים הם ה', והם מתפשטים בגופא דזעיר, מן החסד שבו ולמטה, וג' חסדים פחות ב' שלישים, מתפשטים בחו"ג, ושליש עליון דת"ת דזעיר, עד החזה שבו, והם כנגדם ג' אותיות ברא, והם אורות סתומים. ושית, הוא בג' החסדים פחות שליש המגולים, אשר מתפשטים מן החזה ולמטה, עד סיום ההוד שבו, והנה הנצח וההוד יש בהם שית פרקין כנודע, והם אורות מגולים, וכנגדם הם אותיות שית:

והארץ היתה תהו ובהו וגומר:

הענין הוא. כי קודם שנאצלו ז"ת, הנקרא זו"ן דאצילות, שלאחר זמן התיקון. קדמו להם הז' מלכים דאדום דמיתו, שהם בחי' זו"ן, בהיותם בלתי תקון. ואז היתה הארץ, שהיא נוקבא דז"א, תהו ובהו. וזה אומרו, והארץ היתה, ר"ל לשעבר, בזמן המלכים. ואחר זמן המלכים, אז התחיל התיקון, ונאצלו זו"ן מתוקנים. והנה הם נקראים ז"ת דאצילות, המתחילות מן החסד ולמטה. מה כתיב בתריה, ויאמר אלהים יהי אור וגו', שהוא התחלת התיקון, שהתחיל מן החסד הא' שבז"ת, הנקרא אור קדמאה. ואח"כ נאצלו שאר שבעה התחתונות, בשבעת ימי בראשית כנודע:

עוד ירצה בפסוק, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. דע, כי הוזכר בתורה רוח ה', ורוח אלהים. וזה עניינם, רוח אלהים היא, כי אלהים במלוי יודי"ן, בגי' ש'. (א"ש, לא תטעה במ"ש, ואם תסיר המלוי שבתוכו, כי המילוי הוא ש'. האמנם המלוי ירמוז על שם אלהים עצמו, הממלא את השם, שהוא בגי' פ"ו, ותסיר פ"ו מאות ש', ישאר רוח). ואם תסיר המלוי שבתוכו, שהוא האויר והרוח שבו, יהיה המלוי לבדו, בגי' רוח, וזהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ולכן, מי שיצמא למים ואין לו, או שהוא בתענית, יכוין אל רוח אלהים הנזכר, שהוא מרחף ושט על פני המים, ובזה יוסר ממנו הצמא:

א"ש זה מורה שהדין כלול ברחמים ורחמים מן הדין ולכן המים שהם רחמים נכללים בדין וזהו ורוח אלהי"ם ולא אמר ורוח ה':

ואמנם רוח ה', הוא באופן זה, כי הנה שם הוי"ה בחלוף א"ת ב"ש, הוא מצפ"ץ, והוא בגי' ש', כמו אלהים במלוי יודי"ן הנזכר. והנה אם תסיר מספר אלהים משם מצפ"ץ, ישאר בגי' רוח, והוא הנקרא רוח ה'. ולפי ששם הנזכר, הוא בחלוף ההוי"ה, לכן הוא דין כנודע, כי מתחלף מרחמים לדין. ולפי שהוא דין, אנו מסירים ממנו מספר שם אלהי"ם כנזכר, ולא מספר שם ההוי"ה, לפי שסודו הוא אלהים ודין:

גם באופן שני, כי שם ההוי"ה פשוטה, בגי' כ"ו. ועם ד' אותיות, הם ל'. ואם תמלאנה ביודי"ן, יהיה ריבוע האחוריים שלה, בגי' קפ"ד. סך הכל רו"ח. וגם זה נקרא רוח ה':

גם באופן שלישי, והוא בהוי"ה דמלוי ס"ג. כי הפנים שלה, הם ס"ג. ואחוריים שלה, הוא קס"ו. סך הכל רכ"ט. הסר מן הפנים מספר אותיות הפשוטות שהם ד' והסר מן האחוריים מספר עשר אותיות הפשוטות ישארו שני המלוים לבדם, בגי' רו"ח עם הכולל. וגם זה נקרא רוח ה':

(מזולתו) עוד ירצה, בפסוק והארץ היתה תהו ובהו ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים וכו'. כבר הודעתיך, כי מספר הדינים, הם ש"ך. והם סוד רפ"ח ניצוצין הנודעים, עם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית. וזהו מלת מרחפת, שהוא אותיות, מ"ת רפ"ח, המתחברים עם ל"ב אלהי"ם, הנקרא ורוח אלהי"ם, וזהו ורוח אלהי"ם מרחפת. ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים, כמ"ש כי שם אלהי"ם במלוי יודי"ן עולה ש', ואם תסיר שרשו, שהוא הפשוט שלו שהוא פ"ו, נשאר בגי' רוח. וזהו ורוח אלהי"ם מרחפת, והוא מדת הדין, הנקרא רוח אלהי"ם, המרחף על מדת החסד, הנקרא מים. כנודע שהעולם בתחלה נברא בדין. (עד כאן מזולתו):

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי וכו':

(מזולתו) ארז"ל, כי הקב"ה אמר לארץ, שתוציא עץ פרי עושה פרי, שיהיו עצו ופריו שוים, והארץ עברה על ציוויו יתברך, והוציאה עץ עושה פרי, ולא היו עצו ופריו שוים והנה מחשבתה בכך, היתה טובה לאדה"ר, כדי שלא יטעה אח"כ, בהבנת ציוויו יתברך, כשאמר לו (בראשית ב' י"ז) ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, והנה עה"ד היה עצו ופריו שוים, והיה יכול אדם לטעות ולומר, על העץ נצטוותי ולא על פריו, ואני לא אכלתי אלא מפריו. וזה עצמו היתה ערמת הנחש, לפתות את אדם, כמו שנבאר עתה דבריו, באומרו (שם ג' א') והנחש היה ערום וגו', ויאמר לאשה אף כי אמר אלהי"ם לא תאכל מכל עץ הגן. כלומר, מן העץ נאסרת, ולא מן הפרי. והשיבה לו חוה, כי גם מן הפרי נאסרו. וזה אומרו, ומפרי העץ אשר בתוך הגן. ואח"כ חזרה להודות לדברי הנחש, באמרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו', כלומר, כי אלו ראתה שהעץ של הדעת לא היה טוב למאכל אלא פריו, היתה אומרת א"כ כשהקב"ה ציוני ומעץ הדעת לא תאכלו, אין כונתו על העץ עצמו, כיון שאינו ראוי למאכל, אמנם פירוש דבריו הוא, שלא יאכלו פריו ממש, אמנם עתה שראתה כי טוב העץ עצמו למאכל, אז אמרה א"כ כאשר ציוונו השי"ת ומעץ הדעת לא תאכלו ממנו, הוא על העץ עצמו מה שציונו, ולא על הפרי, אז ותקח מפריו ותאכל, כי חשבה, כי לא נצטוו על הפרי, אלא על העץ, כי גם הוא ראוי למאכל, כי עצו ופריו שוים. ולכן התחיל באמרו, כי טוב העץ למאכל, ולא הזכיר פרי. ואח"כ באכילה, הוזכר פרי ולא עץ. ולכן הארץ הוציאה עץ עושה פרי, ולא עץ פרי, להורות אל האדם, כי אמרו ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, הכונה הוא על הפרי. (ע"כ מזולתו):


סימן ב[עריכה]

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ:

כבר נתבאר בענין קבלת שבת בשדה, כי הנה"י שבנוקבא, או הנה"י שבעשיה, כי כל העשיה נקרא נוקבא, הם הנקרא שדה. לפי שתחת הנוקבא שהיא בחי' העשיה, שם מושב הקליפות, הנקרא מדבר, ואין שם ישוב כלל, אף לא מקום זרע. אבל בנה"י דעשיה, כאשר מסתלקת העשיה ליכלל בעולם היצירה, נשארים מקום הנה"י שבה אויר פנוי וחלל מהם, ואינו נקרא ישוב בני אדם, אבל נקרא שדה הראוי לזריעה. ואמנם הנה"י עצמם של הנוקבא, או העשיה, נקראים שיח השדה, כי השדה הוא המקום שלהם, והנה"י הם השי"ח שבשדה:

וענין זה יובן, במה שביארנו בג' בני נח, שם, חם, יפת, ר"ת שי"ח. כי נח ביסוד, הנקרא צדיק. וג' בניו, הם סוד נה"י, שם, בנצח. יפת בהוד. חם, ביסוד שבנוקבא. אשר שם התקבצות ה' גבורות דמ"ן, שהם יסוד האש החם, ולכן נקרא חם על שמם. ויצא ממנו סיגי הגבורות, שהם הקליפות הנקרא ארור. וז"ס, (בראשית ט' כ"ה) ויאמר ארור כנען וגו':

ודע, כי גם למעלה, בהתחברות שתי הזרועות עם הגוף, שהם בחי' חג"ת, נקרא בית השחי כנודע. והענין הוא, במה שנודע, כי בתחלה היה זעיר בן ו"ק לבד, ואח"כ נתעלו חג"ת שבו, ונעשו חב"ד. ונה"י שבו, נעשו חג"ת, ונתוספו לו נה"י חדשים. ונמצא, כי החג"ת שבו עכשיו, הם בחי' נה"י הראשונים, הנקרא שיח, ולכן עתה נקרא שח"י. ואותם השערות הגדילים במקום ההוא, נקרא בית השחי, והם סוד שערות בית הערוה עצמם, בהיותם למטה בנה"י, והבן זה:

ואד יעלה מן הארץ:

מצאתי כתוב בלקוטים של אחד מן החברים ולא הבנתי הענין, וכנראה שהוא חסר. וז"ל, ואד יעלה מן הארץ, ובאיוב כתיב (איוב י"ח י"ב) ואד נכון לצלעו, וזו היא אשתו של נחום. ע"כ:

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו וגו':

ובו יתבאר דרוש גדול, בענין חטאו של אדה"ר, ואגב יתבארו כמה דרושים אחרים:

הנה כבר ביארנו בשער הדרושים, שהוא ש"א שער ההקדמות, בכמה מקומות, בענין השינוי שיש בין ז"א לנוקביה, ושם נתבאר, כי הנה ב' מיני מוחין יש לז"א מצד אבא, ומצד אימא. והמוחין מלובשים בנה"י דאימא, והמוחין דמצד אבא מלובשים בנה"י דאבא. ובתחלה נכנסים המוחין שבנה"י דאימא, ואח"כ נכנסים המוחין שבנה"י דאבא, ומתלבשין תוך נה"י דאימא. אבל בחי' הכתר של ז"א, נעשה מן הת"ת דאימא, וגם מן הת"ת דאבא, מלובש תוך הת"ת דאימא. וכאשר לא נכנסו בזעיר רק הכתר, והמוחין דמצד אימא, אז אין לזעיר כתר, רק שעור שליש האחרון של הת"ת דאימא. וכשנכנסין בו גם המוחין דאבא, אז נגדל הכתר שלו, והוא שעור ב' שלישים התחתונים דת"ת דאימא:

גם יש חלוק אחר, מן הכתר אל המוחין. כי כלי המוחין, הם של נה"י דאימא, ואורות המוחין עצמם, הם אורות של ז"א. אבל הכתר שבו, הכלי והאור, הכל הוא מבחי' אימא, מן כלי הת"ת שלה, ומן האורות שבתוכו, ולהיות כי אור הכתר דז"א גדול כנזכר לכן היה בו כח, להמשיך ולהעלות החסדים והגבורות, שהם המוח הנקרא דעת, להיותו למעלה בראשו, בין תרין מוחין דיליה. עם היות כי תרין המוחין דיליה, הנקרא חו"ב, נמשכו מן מוחין עצמם דאבא, אבל מוח הדעת, לא נמשך אלא מהתפשטות הדעת שבו"ק תחתונים דאבא, והיה ראוי כפי זה, שבז"א יהיה הדעת שלו למטה בו"ק שלו, אבל אור הגדול של הכתר שבו, המשיכו והעלהו למעלה כנזכר:

והנה בהקדמות אלו, נבאר עתה ענין אדה"ר, במה שחטא. דע, כי כשנברא אדם, עדיין לא היו בז"א, רק המוחין דמצד אימא בלבד. ולכן הכתר שלו, היה שעור שליש תחתון דת"ת דאימא בלבד כנז"ל. ולכן נצטווה ונאמר לו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. והענין הוא מבואר בס"ה ובתקונין. אבל יש בו מאמרים רבים הפכיים, סותרים זה את זה, כי במקום אחד נראה ומשמע, כי עץ הדעת, הוא בעולם האצילות. ובמ"א נראה, שהוא בג' עולמות בי"ע. ובמ"א נראה, שהוא בבינה. ובמ"א נראה, שהוא בזעיר. ובמ"א נראה, שהוא בנוק' דז"א. וכאלה חלוקים רבים, שהם סותרים זה את זה ואין כאן מקום ביאור פרטם. אמנם דרך כללות, נבאר לך כלל אחד, ובו יתורצו ויתיישבו כל המאמרים הנזכרים:

דע, כי כל בחי' קו אמצעי, מן החזה ולמטה, ששם האורות מגולים כנודע אצלינו, בין בז"א, בין בנוקביה, באצילות, או בבריאה, או ביצירה, או בעשיה, נקרא עץ הדעת. כי שם בחי' החסדים מגולים, והחיצונים יכולים להתאחז בהם. משא"כ בתרין מוחין, הנקרא חו"ב דיליה. ונמצא, כי הז"א עצמו, הוא הנקרא עץ, שהוא אות ו' דשמא קדישא. ויש בו תרין מוחין, הנקרא חו"ב, הנקרא חיים, כנודע בסוד (קהלת ז' י"ב) והחכמה תחיה בעליה. גם בינה, נקרא חיי המלך. ובהיותו לוקח תרין מוחין אלו, נקרא עץ החיים. (הגהה, ועיין בשער ג' שער מאמרי רז"ל, במ"ר, אר"י בר אלעאי, עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכו', ואמר שהוא בבינה ע"ש). ובהיותו לוקח גם מוח השלישי, הנקרא דעת, אז נקרא עץ הדעת. ונודע, כי תרין מוחין הנקרא חו"ב, באים מלובשים תוך נו"ה דאימא, ומתפשטים תוך ב' קוים, ימין ושמאל של ז"א. זה בכל קו ימין, וזה בכל קו שמאל, עד סיום נו"ה דזעיר. ונמצאים אלו הב' מוחין, שהם בחי' האורות, מלובשים תוך ב' בחי' כלים, והם הכלים דאימא, אשר תוך הכלים דזעיר. ולכן אין החיצונים יכולים להתאחז ולקחת מאותם האורות שלהם, לפי שהם מלובשים תוך כלים דאימא, וכלים דזעיר:

גם לסבה אחרת, כנודע כי אין אחיזת החיצונים אלא בז"ת דאצילות, אבל מן אימא ולמעלה, אין להם אחיזה. וכיון שאלו השני מוחין הם נתונים תוך הכלים של אימא, אין החיצונים שולטים שם, ולכן נקרא חיים. כי אין החיצונים הנקרא מות, שולטים בהם כלל. והם אורות טוב, ולא רע. חיים, ולא מות. ולכן לא נצטווה אדה"ר על עץ חיים, אבל על עץ הדעת, שהוא בחי' המוח השלישי של הדעת, אשר על שמו נקרא ז"א עץ הדעת כנזכר. הנה יש בו שנויים מתרין מוחין אחרים, בהיותו מתפשט מן החזה ולמטה, והוא, כי ראשיתו של הדעת הזה הוא טוב ולא רע, לפי שהוא נתון למעלה, באמצע ב' המוחין דז"א בראשו, וכבר ביארנו שכל בחי' ג"ר אין אחיזה בהם אל החיצונים. ועוד טעם שני, כי שם יש לו שתי כלים, שהם, כלי היסוד דאימא, וכלי הראש עצמו דז"א, ואינם יכולים להתאחז בדבר המכוסה תוך ב' כלים. ועוד טעם ג', כי החיצונים אינם שולטים במקום שיש כלי דאימא כנז"ל. האמנם, סופו של הדעת הזה, והוא כשמתפשט מן החזה ולמטה אז הוא טו"ר כי החיצונים נאחזים שם, כי נתבטלו ג' הטעמים הנזכרים כי אעפ"י שהדעת גם הוא נקרא מוח, הוא במקום המוחין למעלה. אבל כשמתפשט במקום הת"ת הנקרא גוף, אינו בחי' מוח, והחיצונים נאחזים. גם היסוד דאימא, נשלם ונגמר עד החזה בלבד, וכיון שאין כלי דאימא מלביש הדעת, נאחזים בו הקליפות. ובפרט שאין להם שם רק כלי אחד בלבד, שהוא כלי גופא דז"א, ולכן החיצונים יכולים לשלוט בהם, ולהתאחז באורות הדעת המתגלים מן החזה ולמטה:

ויען היות הדעת הזה נחלק לב' בחי', שהוא עד החזה, ולמטה מן החזה. לכן לא קאמר ומעץ הדעת סתם, רק ומעץ הדעת טוב ורע, ר"ל, מבחי' סופו, מן החזה ולמטה, אשר שם הוא טוב ורע, משם לא תאכל. כי מה שיונקת סטרא דקדושה מהם נקרא טוב, ומה שיוצא הארתו לחוץ מגופא דזעיר דרך הדפנות של הכלי, ויונקים ממנו החיצונים, נקרא רע:

והרי נמצא, כי עץ הדעת הוא בחי' אורות הדעת במקום התגלותם, שהוא בקו אמצעי מן החזה ולמטה, בכל מקום שהוא, בד' עולמות אבי"ע, בז"א שבהם. ולהיות כי הדעת מלובש ביסוד דאימא, לכן אמרו בס"ה ובתקונין, כי עץ הדעת הוא באימא. ולהיות כי התחלת ראש רחל נוקביה דזעיר, מתחיל מאחורי זעיר, מכנגד החזה ולמטה, לכן גם היא נקראת עץ הדעת בספר התיקונין, כי היא לוקחת מן אותם האורות המגולים, ונבנית מהם כנודע. והרי נתיישבו, כל המאמרים הסותרים זה את זה. ובפרשת ויצא, בפסוק ותגנוב רחל את התרפים, נתבאר היטב ענין חטאו של אדם, וענין עץ הדעת וע"ש:

עוד צריך שתדע, כי ענין אחיזת החצונים באורות המגולים האלו, שהם מבחי' הדעת דמצד אימא, אינו אלא בזמן שלא נכנסו המוחין המלובשים בנה"י דאבא תוך זעיר. אבל כשנכנסים גם הם, אז אין אחיזה כלל אל החצונים, באורות עץ הדעת דמצד אימא, אפילו שהם מגולים כנזכר. לפי שאבא הוא עליון מאימא, ואין שום אחיזה כלל לחצונים, במקום שיש שם בחי' כלים והארות דאבא, כלל ועיקר, והוא דוחה את החצונים לגמרי, כנזכר אצלינו בפרשת תזריע, בענין הצרעת, בסוד (ויקרא י"ג ב') והובא אל אהרן הכהן. וע"ש ותבין, ענין אחיזת החיצונים בעה"ד מה ענינו, ואיך אחיזתם נקרא צרעת, שהם שאת או ספחת או בהרת. ולהיות, כי עתה עדיין לא נכנסו בז"א רק מוחין דאימא בלבד, לכן נצטווה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו:

ונודע, כי תכלית בריאת אדה"ר היתה, לתקן על ידו וע"י מעשיו את העולמות העליונים. וכמש"ה, (בראשית ב' ט"ז) לעבדה ולשמרה. וכתיב (שם ב' ה') ואדם אין לעבוד את האדמה. והנה בהיותו מתקן ע"י מעשיו את ז"א ונוקבא, רצה לתקן את כתר ז"א. אשר אז היה קטן מאד, כי אין בו רק שליש התחתון דת"ת דאימא. והכתר של נוקביה היה גדול כפי ערכה, יותר מכתר ז"א כפי ערכו. כי כתר שלה, הוא שעור ב' שלישים תחתונים של ת"ת דזעיר, מן החזה ולמטה עד סוף ת"ת שבו. ורצה להגדיל את כתר דזעיר, שיהיה גם הוא כפי הצריך לו, שהוא שעור ב' שלישים מן החזה דאימא ולמטה, עד סוף ת"ת שבה. וכבר נתבאר שאינו נגדל כשיעור הזה, אלא אחר שיכנסו מוחין דאבא גם הם. ונמצא, כי חטא באכילת עץ הדעת, מקום אחיזה של החצונים, קודם שיכנסו מוחין דאבא, המבטל אחיזתם כנזכר. ולא עוד, אלא שג"כ חטא שרצה להגדיל כתר דז"א בלתי זמן קודם שיכנסו מוחין דאבא. וע"י כל זה, פגם כמה פגימות עליונות גדולות, כמו שנבאר, וכולם תלויים בענין היותו מגדיל כתר דזעיר, שלא בזמנו. והנה גם בענין זה יש מאמרים רבים בס"ה ובתקונין, סותרין זה את זה, בענין חטאו של אדה"ר, אם חטא בעה"ד, ואם חטא בנוק' דז"א, ואם חטא בז"א, ואם חטא בכתר, וכאלה רבות, וכלם יתבארו, עם מה שנבאר עתה בס"ד:


פרשת בראשית - דרוש ב[עריכה]

מבאר היטב כל הפגמים הנז', מה הם. הנה מ"ש בספר התקונין, כי חטאו היה, דשוי חשך, בין עילת העילות, אל הכתר הענין יובן, במ"ש בפרשת בראשית כי יש עילת העילות, ויש עילת על כל העילות. והענין הוא, כי הא"ס שהוא למעלה מעתיק יומין דעולם האצילות, הוא הנקרא עילת על כל העילות, לפי כי הוא העילה הראשונה, שכל שאר העילות נמצאו ממנה, והיא המציאם. וכל שאר הבחי' שלמטה מעילת כל העילות, נקרא עילות סתם, כי הם עלולות ונאצלות מן הא"ס. אמנם דרך פרט, נוכל לקרא לכל בחי' מהם, עילת העילות, לפי שמן העילה ההיא, נאצלו שאר העילות שתחתיה, וכל בחי' נקרא עילה, לבחי' שתחתיה. אבל עילת כל העילות הוא בא"ס כנז'. ונמצא, כי אימא עילאה, נקרא עילת העילות, בערך ז"א, כי היא העילה, אשר המציאה את כל העילות אשר בז"א:

גם צריך שתדע כלל אחד, כי כאשר תראה בס"ה, איזה שמות של הויו"ת, או ספירות, צריך שתדע באיזו בחי' מדבר, וזו אחד מהם. כי הנה כמה כתרים הם, וזה הכתר הנז' כאן בספר התקונין, הוא הכתר דז"א, ובו חטא אדה"ר, דשוי חשך בין הכתר הזה דז"א, אל אימא הנקראת עלת העלות, בערך ז"א. ואמנם ענין החשך הזה הוא, כי הנה הגדיל את כלי הכתר דזעיר, שיהיה בו ב' שלישים תחתונים דכלי דת"ת דאימא, אבל האור שבתוכו לא יכול להגדילו, לפי שאם היה אחר כניסת מוחין דאבא היו גם ב' שלישי האור דת"ת דאימא, משמש לכתר דזעיר. אבל עתה, אין בו רק שליש אור בלבד האחרון שבכולם, והכלי גדול מאד מב' שלישים, ובזה נשאר כלי הכתר של זעיר, חשוך מאד בלתי אור שיאיר בכולו, בשליש העליון שהוסיף אדם, והרי איך שם חשך בשליש העליון דכתר דזעיר, ונמצא החשך הזה, מפסיק בין כתר דזעיר, לאימא עילאה, והרי זה פגם א':

פגם ב' הוא, מ"ש בס"ה שחטא בנקבה, והענין הוא, כי נודע הוא ששעור הכלי של כתר נוק' דז"א, הוא ב' שלישים תחתונים דת"ת דזעיר. אבל האור של הכתר דנוק', אינו רק שעור חצי אור, שבשליש התחתון דת"ת דזעיר, ונמצא כי התיש כח ז"א שהוא זכר כמו הנקבה, שיהיה גם הוא הכלי של הכתר שבו גדול, והאור שבתוכו מועט. והחזירו בבחי' כתר דנקבה. ובבחי' זו אמרו, שחטא בנקבה:

פגם ג' הוא, שפגם גם בדעת דז"א, והוא כי נתבאר לעיל שמן הראוי היה, שהדעת יהיה למטה בגופא דזעיר, כי גם כשנמשך מן אבא, היה מבחי' הדעת המתפשט בשש קצותיו. אבל האור אשר בכלי הכתר שבו, המשיכו והעלהו למעלה, כי הכתר והדעת הם בקו אמצעי כנודע. ועתה אשר הוחשך האור של הכתר כנז', ואין בו כח להאיר במקומו. ומכל שכן, שאין בו כח להאיר בדעת ולהעלותו. ואז נפל מוח הדעת דז"א דמצד אימא למטה, בשליש העליון דת"ת עד החזה, בין שתי הכתפים דשני זרועותיו, הנקרא חו"ג, ונתרחק מן תרין מוחין חו"ב המאירים בו כנודע. והנה, כיון שנפל מוח הדעת במקום הגוף, אינו נקרא מוח, ויש בו אחיזה לחצונים כנז"ל, ובפרט להיות שעדיין אין שם מוחין דאבא, המבטל לגמרי אחיזת החצונים, וזה הוא פגם גדול, שיתאחזו החצונים אף בשרש המוח עצמו של הדעת, וגם שם ערב רע, ואל זה רמזו רז"ל בס"ה, האומר כי חטאו של אדה"ר הוא, שאכל מעץ הדעת טוב ורע:

פגם הד', הוא ג"כ בענין עץ הדעת טוב ורע, והוא, כי בהיות מוח הדעת למעלה בראשו, בחלל דגלגלתא השלישי, שהוא מקום צר מאד, היו מחוברים החסדים והגבורות ונכללים יחד, והיו הגבורות מתבסמות, ומתמתקים ע"י החסדים. אבל עתה שירד הדעת למטה במקום רחב, מצאו האורות מקום להתפשט, ונפזרו החסדים בכתף ימני, והגבורות בכתף שמאלי. ובפרט במה שנתבאר אצלינו בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי החסדים והגבורות דדעת ז"א, הם בחי' תרין כתפין דא"א, ולכן עתה נתפשט במקום הראוי להם כפי בחינתם, בתרין כתפין דז"א, ועתה אין הגבורות מתבסמות ע"י החסדים והדינים מתרבים, והחצונים נאחזים, והרי זה מכלל אכילת עה"ד טו"ר:

פגם ה', בשאר גופו דז"א והוא, כי נודע שמוח הדעת מלובש ביסוד דאימא. ובהיות הדעת למעלה, גם היסוד דאימא היה למעלה. ובחינת המלכות דאימא, שהיא עטרת היסוד שבה, היתה בשליש עליון דת"ת דזעיר עד החזה, ועתה שירד מוח הדעת למטה, גם הכלי שלו שהוא היסוד דאימא, ירד עמו שם, ונמצא שירד שעור ספירה אחת שלימה. כי בתחלה היה היסוד בדעת, והעטרה בשליש עליון דת"ת. ועתה היסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר, והעטרה שלה בשליש העליון דיסוד דז"א. והרי זה פגם גדול מאד בכל גופא דז"א. כי בתחלה היו שני שלישים תחתונים דת"ת, וכל נו"ה דזעיר, בבחי' אורות מגולים. ולא עוד, שגם ג"ר היו מקבלים הארה גדולה מאלו האורות המגולים, כמבואר אצלינו כי אלו החסדים המגולים, יורדים במרוצה חזקה בצאתם מפי היסוד דאימא הנגמר בחזה, ויורדים עד היסוד דזעיר בהכאה חזקה, ועי"כ חוזרים לעלות בכח חזק, בסוד אור חוזר, דרך ג' קוים, ומאירים עד ג"ר שבו עצמם. אבל עתה אין גלוי אל האורות ההם, אלא בשני שלישים תחתונים דיסוד דזעיר, ומשם ולמעלה בתכלית החשך בלי אור כלל. ובפרט, כי ג' קוים דזעיר, כלם סתומים על ידי מחיצות כלי היסוד דאימא, המתפשט ויורד עד סוף שליש העליון שביסוד, ולכן גם אין מקום עליית החסדים המגולים בסיום היסוד דזעיר, לעלות בסוד אור חוזר:

ואל יקשה בעיניך לומר, איך היסוד דאימא יורד למטה, והנצח וההוד דאימא נשארו במקומם כמו שהיו בתחילה. כי הענין הוא, כי הנה ג' קוים הם, וכל קו נפרד מחבירו, ולהיות כי חטאו של אדה"ר היה בכתר דזעיר, שהוא הת"ת דאימא, שהוא קו אמצעי, לכן המשיך הפגם ההוא בדעת דזעיר, שהוא יסוד דאימא, והם בקו אמצעי, וירדו למטה. אבל הנצח וההוד הם קוים אחרים, ולא היה הפגם נמשך בהם, ונשארו במקומם:

פגם ששי, כלול משני פגמים, או שלשה, והוא, כי בתחלה שמוח הדעת היה למעלה, במקום צר מאוד, היו החמשה חסדים מתחילים להתפשט בתחילה, ולירד דרך מעבר הגרון, שהוא צר מאוד. ולהיות כי החסדים הם בחי' מים, הם מקדימים לצאת, ומרחיבים הפתח, כדרך טבע המים הנגרים, שמרחיבים דרך מעבר שלהם, ואז היו הם מתפשטים בגופא דזעיר, מחסד עד הוד שבו כנודע. ואח"כ היו הגבורות מוצאים פתח פתוח לרוחה, ויורדים גם הם עד היסוד דזעיר, וניתנים אל הדעת שבנוקבא, המכוון כנגד אחורי היסוד דזעיר, כנודע. ועי"כ לוקח ז"א עיטרא דחסדים, שהיא חלקו, ונותן הגבורות לנוקביה, שהיא חלקה. ועוד תועלת אחר, כי כיון שקדמו החסדים לצאת, הגבורות שירדו אח"כ, היו מתמתקות עם החסדים, ברדתם ביסוד, כנודע אצלינו. ועוד תועלת שלישי, כי כל החסדים והגבורות של בחינות התפשטות בגופא דזעיר, כלם היו מתפשטים כנודע, כי שרשיהם נשארים בדעת, וענפיהם מתפשטים בגופא. אבל עתה שירד מוח עצמו של הדעת, למקום רחב, בתרין כתפין דז"א, והנה הגבורות הם אש לוהט, דינים תקיפים, ומתגברות על החסדים, ומקדימים לצאת, ואז הם מתפשטים בגופא דזעיר, והחסדים נשארים בדעת, ואינם מתפשטים:

והנה יש בזה כמה פגמים, האחד הוא, כי אין הגבורות מתבסמות עם החסדים למטה בגופא דזעיר, כמו שהיה בתחלה. הב', הוא, כי תשש כח זעיר כנקבה, ונתפשטו בו הגבורות תמורת החסדים. הג' הוא, כי בתחלה היו כל החמשה חסדים מתפשטים מחסד עד הוד, ועתה שירד הדעת למטה בת"ת דזעיר, אין מקום התפשטות אלא בג' אחרונות, שהם נה"י דזעיר. ונמצא, כי כל הה' חסדים, וגם שתי הגבורות העליונות הנקרא חו"ג, נשארו למעלה בשרשם בדעת, וג' הגבורות תחתונות שהם נקראים תנ"ה, הם לבדם ירדו ונתפשטו למטה, בג' אחרונות שהם נה"י דז"א. ונמצא ג"כ כי הגבורות, הנקרא ת"ת, שירדה ביסוד דזעיר, יש לה ב' בחי', כי העטרה דיסוד דאימא, נגמרת בסוף שליש עליון דיסוד דז"א כנז"ל. ושליש אור הגבורה שירדה שם, הוא מכוסה. וב' שלישי אור הגבורה ההיא, אשר בתוך ב' שלישים תחתונים דיסוד, הם אורות מגולים, והרי עי"כ הדינים מתגברים:

פגם ז', והוא, במ"ש בספר הזוהר, כי חטאו של אדה"ר היה בנוקבא. וענין זה נתבאר לעיל בפגם הב', ובפגם הששי. כי הכוונה לומר, שחטא בזכר, על שתשש כחו, והחזירו לנקבה. ועתה נבארהו כפשוטו ממש, וזה יתבאר בפגם השביעי, הזה ובפגם הח' שלאחריו, והוא, כי הנה פגם הז', הוא בלאה אשת ז"א, והיא בנוקביה. ופגם הח', הוא ברחל נוק' דז"א, וזה ביאורו, הנה בתחלה, בהיות הדעת דז"א והיסוד דאימא למעלה בראש, ומלכות דאימא שהיא עטרת היסוד, היתה מתפשטת עד החזה דז"א, היתה ג"כ לאה הנבנית ממלכות דאימא, באחוריה ממש עד החזה דז"א. ועתה שירד הדעת למטה, וירדו היסוד והעטרה של אימא ג"כ, נמצא כי גם לאה ירדה כנגדה באחורי ז"א, ומתפשטת מן החזה, שהוא בסיום שליש העליון דת"ת, עד סוף שליש העליון דיסוד דז"א, כי עד שם ג"כ מתפשטת מלכות דאימא כנזכר, ונמצאת לאה שעור מדה אחת שלימה, ב' שלישי ת"ת האחרונים, ושליש העליון דיסוד. ונמצא כי גם היא ירדה למטה ממקומה, ועמדה במקום רחל, שהוא מן החזה ולמטה, והרי זה פגם בלאה:

הפגם השמיני ברחל נמשך מן הנז' כי נודע היא, כי לאה היא כנגד מקום היסוד דאימא מאחורי ז"א, ולכן ירדה עתה, ולקחה מן מקום רחל. ורחל היא יוצאה ממקום סיום שליש העליון דיסוד דזעיר, כי שם סיום יסוד דאימא, וסיום רגלי לאה, ומשם התחלתה של רחל, ואין לה עתה מקום בעולם האצילות להתפשט, כנודע כי רגלי זעיר מגיעים עד המסך שבין האצילות אל הבריאה, כנזכר בפרשת תצא, במצות המעקה. ומוכרחת רחל, שיתפשטו רגליה בעולם הבריאה. וז"ס פסוק (משלי ה' ה') רגליה יורדות מות. כי הקליפות הם בבי"ע, אבל לא באצילות ח"ו. ונמצא, מה שפגם ברחל, הוא פגם גדול מכלם, והרי איך פגם בנוק', כנזכר בזוהר, והרי נתבאר חטא אדה"ר, אשר בחטא ההוא לבדו, גרם כמה מיני פגמים, אשר נרמזו בס"ה ובתיקונין, במאמרים חלוקים, שנראים כסותרים זה את זה, וכלם נכוחים למבין, כמה שכתבנו. ובלידת קין והבל, יתבאר תשלום דרוש זה וע"ש:


דרוש ג[עריכה]

בענין אדה"ר בעצמו ובמעלתו, איך היה קודם שחטא, ואיך נגרע ממנו אחר שחטא, החטא הנז"ל בדרוש א'. ובזה יתבאר לך, מ"ש חז"ל כי כל הנשמות היו כלולות באדה"ר כשנברא, ודרשו זה על פסוק איפה היית ביסדי ארץ. והובא במדרש תנחומא, ובמדרש רבה בפרשת תזריע. גם יתבאר מ"ש חז"ל, כי אדה"ר נברא מסוף העולם ועד סופו, ואח"כ נתמעט על ק' אמה, כנזכר במסכת חגיגה פ"ב. גם יתבאר מ"ש חז"ל, במדרש רבה, כי אדה"ר חלתו של עולם ועל כן החלה ניתנה לנשים. גם יתבאר מ"ש חז"ל במסכת ע"ז פ"ק, תנא דבי אליהו, שיתא אלפי שני הוי עלמא, שני אלפים תהו וכו', וכבר התחלנו לבאר מעלת אדה"ר בביאורנו, בש"ב, שער מאמרי רשב"י, בס"ה בפרשת קדושים דף פ"ג ע"א, מאמר הנזכר בס"ת, וע"ש היטב, כי שם נתבאר עיקר הדרוש הזה:

הנה נודע כי ד' עולמות הם, ונקרא אבי"ע. ובכל עולם מהם יש ה' פרצופים, הנקרא, א"א, ואו"א, וזו"ן. ונודע, כי פרצוף דא"א אינו נגלה ממנו רק רישא בלחודוי, וכל השאר מתלבש תוך ד' פרצופין האחרים, שהם, ד' אותיות ההוי"ה. ונמצא כי עיקר הפרצופין הנגלים, והמחולקים כל אחד מחבירו, הם הארבעה לבדם. ולכן אין פרצוף דאריך נמנה בכללם:

והנה ג' עולמות בי"ע, שהם עולם הנקבה, הם נקראים עולם אחד, של ששה אלפים, הנזכר לרז"ל, והטעם לזה הוא, כי הנה אדה"ר ניטל מכסא הכבוד, שהוא הבריאה. והיה כולל ג' עולמות בי"ע, ואין לנו עתה עסק באצילות:

והנה נתחיל לבאר ענין שני אלפים תהו, שהם כנגד עולם הבריאה. כי הנה כאשר נאצלו או"א, בתחילה נאצלו בבחי' אב"א, ואז לא היה לשני אחוריהם רק כותל אחד, משמש חציו לזה, וחציו לזה. ונמצא, כי גם הכתפים של שניהם, היו מחוברים יחד, כי הכתף הימני חציו שלצד פנים היה של אבא, וחציו שלאחור לאימא. וכן הכתף השמאל. ונמצאו ב' חצאי כתף לאבא, ושני חצאי כתף לאימא, ואין לשניהם רק שתי כתפות בלבד. וז"ס פסוק (שמות כ"ח ט') שתי כתפות חוברות, כי אין לשניהם רק שתי כתפות, והם חוברות אב"א כנזכר. ונודע, כי או"א זה בכתף הימני דא"א, וזה בכתף שמאל:

גם נודע, כי שרש תרין עטרין דחסדים וגבורות, הם תרין זרועות וכתפין דא"א, הנקראים חו"ג, וכנגד ה' אצבעות יד ימין, הם ה' חסדים. וכנגד ה' אצבעות יד שמאל, הם ה' גבורות. והנה בהיות כל אחד מהה' חסדים, כלול מעשר, ועשר מעשר, הם ת"ק. וז"ס מ"ש רז"ל. מהלך עץ חיים ת"ק שנה, שהם ה' חסדים, המתפשטים בז"א. והנה ת"ק חסדים, הם כמנין כתף ימין, וכנגדו כתף שמאל, הם ה' גבורות. והרי נתבאר טעם, למה הה' חסדים והה' גבורות, נקראים ב' כתפות. ונמצא כי השתי כתפות של או"א הם בחי' ה' חסדים של אבא, וה' גבורות של אימא, ואז אין לאבא רק כתף אחד, של ת"ק החסדים. ולאימא כתף אחד, של ת"ק הגבורות, והם מחוברות אב"א כנזכר:

והנה ת"ק ות"ק, הם אלף, שנים באו"א דבריאה. ואעפ"י שיש להם מוחין אחרים, אין אנו מזכירים עתה, אלא החסדים והגבורות, כי הם עיקר הגדלת הזכר והנקבה. וכנודע כי אעפ"י שהולד נוצר מטפת זרע הכוללת כל הד' מוחין, אין טפת הזכר נקראת, אלא טיפת ה' חסדים. וטיפת הנקבה טיפת ה' גבורות. והטעם הוא, כי בהם תלוי עיקר הגדלת האדם, בסוד המים המגדלים את הצמחים וזכור זה. הרי אלף שנים באו"א דבריאה, שהם ה' חסדים וה' גבורות שמתפשטים בהם. וכנגדם אלף שנים אחרים דזו"ן דבריאה, ע"ד הנזכר ממש, כי גם הם נאצלו בתחילה בסוד אב"א, וכתפותיהם חוברות כנזכר. הרי הם שני אלפים שנה, בארבעה פרצופים שבבריאה, כל פרצוף מת"ק. ועד"ז ב' אלפים שנה, בד' פרצופין שביצירה. ועד"ז שני אלפים שנה, בארבעה פרצופים שבעשיה:

ועתה נבאר ענין אדה"ר, אשר גופו נברא מעולם הבריאה ממש, כי הנה נחצב מכסא הכבוד שהוא עולם הבריאה. והיה כולל בגופו כל ג' עולמות בי"ע. ונמצא, כי היה ארכו מסוף העולם ועד סופו. וכנז"ל, כי ג' עולמות אלו כלולים, ונקרא עולם אחד של ששת אלפים שנה. ובזה יתבאר לך מעלת אדם קודם שחטא, שהיה עליון מכל מלאכי מרום, ואפילו מן מטטרון. כי הוא ביצירה לבד, ואדם היה כולל כל ג' עולמות בי"ע בבחי' גופו. ולא עוד, אלא שהיה כולל אותם אז, בהיותם גבוהים, למעלה מן המקום שעומדים בו עתה. כי גם העולמות היו גבוהים קודם שחטא אדם, ועומדים למעלה מן המקום שירדו בו אחר שחטא אדם. ושם בביאור מאמר הנז"ל דפרשת קדושים, נתבאר באורך, ענין סדר מצב מקום העולמות קודם שחטא אדם, ואחר שחטא אדם. גם נתבאר שם, סדר התפשטות גופו של אדם אז, בג' עולמות בי"ע, וע"ש:

ונבאר ענין הנשמות אשר היו כלם כלולים באדם. ובזה יתבאר ענין מארז"ל, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. דע, כי כשנברא אדה"ר, כל הנשמות נכללו בו אז, כנזכר בפרשת כי תצא, במצות שילוח הקן. ורצה הקב"ה שיהיה שנות העולם ששת אלפים שנה, שיתוקנו בהם כל הנשמות ההם הבאים מבי"ע, שהם ששת אלפים כנזכר, ונודע כי כל הנשמות באות מזווג עליון, מטיפת ה' חסדים וה' גבורות שבדעת, כנודע מפסוק (בראשית ד') וידע אדם את חוה אשתו, כי הזיווג נקרא לשון ידיעה, לפי שטיפת הזיווג נמשכת ממוח הדעת, וכבר נתבאר זה לעיל:

ועוד ט"א, כי שאר המוחין הם לצורך האדם עצמו, אבל המוח הג' של החסדים והגבורות, משם יוצא טיפת הזרע להוליד ולדות אחרים, כי חו"ג נקרא ברא וברתא. ולכן טיפת הזרע של הזכר, הוא מבחי' החסדים לבד. ושל הנקבה, מטיפת הגבורות לבד. ומאלו לבד הוא בנין גוף הולד. ולהיות כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות בי"ע כנזכר, והביאור הוא, כי אותם החסדים והגבורות, שיש בכל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע הנז', מהם יוצאים הנשמות של התחתונים וכל אותם הנשמות שהיו כלולות באותם החו"ג שבג' עולמות בי"ע, היו כלולות בנשמת אדה"ר, והנה הוצרכו שנות עולם, להיות כמספר הנשמות ההם, כדי שבאותם השנים, יוצרו אותם הנשמות, ויבואו בעה"ז בגוף ונפש, ויתוקנו ולכן היו שנות העולם שתא אלפי שני, כנגד מספר הנשמות הנזכרות:

ונבאר עתה סדר חלוקם, כי הנה התחלתם ממטה למעלה, והתחילו להתקן מבחינת שני אלפים דעולם העשיה. ולהיות כי שרש כל הקליפות הם בעשיה, לכן נקרא שני אלפים תהו, כי תהו הם בחינת הקליפות, בסוד (שם א' ב') והארץ היתה תהו. ולכן רוב אותם הדורות, היו רשעים, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום, וכיוצא בזה. אח"כ נתקנו בחינת שני אלפים דיצירה, שהם כנגד ז"א, הנקרא תורה שבכתב. ולכן נקרא שני אלפים תורה, ולכן בהם ניתנה התורה לישראל. אח"כ שני אלפים ימות המשיח, שהם שני אלפים דבריאה, אימא, הנקראת ימי המשיח. ועם היות שבן דוד אינו בא אלא בסופם, עכ"ז כל השני אלפים נקראים ימות המשיח, והטעם הוא, כי כל בחינת גאולה, היא מסטרא דאימא עילאה, הנקראת דרור וחורין, והיא הנקראת לאה, אימא דמשיח בן דוד:

והנה קודם שחטא, היו כל אלו ששת אלפים דרגין דנשמתין כלולות בו, וכאשר חטא אדה"ר, נתמעט ועמד על מאה אמה, בסוד (תהלים קל"ט ה') ותשת עלי כפכה, כמ"ש חז"ל ואלו המאה אמות, הם עצמם מ"ש רז"ל במ"א, שהיה חלתו של עולם, כי הנה שעור החלה הבינונית, היא אחד מחמשים, כשעור התרומה שהיא תרי ממאה:

והנה הששת אלפים שנים, שהוא העולם הכולל שלשה עולמות בי"ע הנז"ל, הם מאה ועשרים פעמים חמשים, וכפי זה היה ראוי שיתמעט האדם, ויעמידהו על מאה ועשרים אמה, כדי שיהיה ממש כשיעור חלתו של עולם. אמנם לא זכה אדה"ר, רק בבחינת חלה והתרומה של אלף הב' דבריאה, שהם זו"ן, ושל ד' אלפים דיצירה ועשיה, ולכן עמד על ק' אמה. אבל בחינת הנשמות שמאלף שנים הראשונים דאו"א דבריאה, לא לקחם:

וכאשר נולד מרע"ה מבחר הנבראים, זכה לכלם. וז"ס (בראשית ו' ד') בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וארז"ל בשגם, זה משה. ובזה תבין מ"ש בס"ה כי משה זכה לבינה. והענין הוא, כי זכה אל הנשמות דבינה דבריאה, ומכ"ש לשאר תחתונות עד סוף העשיה. ונודע, כי או"א לא מתפרשאן, א"כ כשזכה לבינה, גם החכמה בכלל היתה. ולכן נקרא משה, שהוא בגי' קפ"ד, שהם אחוריים דהוי"ה דע"ב דיודין שבאבא, וקס"א, שהוא בחינת הפנים דשם אהי"ה דיודין שבאימא כנודע. והנה כפי זה יקשה מ"ש חז"ל כי אדם עצמו הוא חלתו של עולם, וא"כ הוא עצמו היה ראוי לקחת כל הק"ך אמות. והתשובה היא במה שנודע בפסוק (איוב ל"ח ג') איפה היית ביסדי ארץ, כנז' במד"ר ובתנחומא, וז"ל מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם וכו', וכל הנשמות זה תלוי בראשו וזה בצוארו וזה בעיניו וכו'. והנה כשנולד כל צדיק וצדיק בעולם הזה, הנה הוא אבר פרטי מאברי אדם הראשון, ובהיותו נשלם ונתקן הצדיק הזה, הנה נשלם ונתקן אדם הראשון עצמו, ממה שנתמעט ונגרע בתחלה. והנה גם מרע"ה, נכלל באדם בסוד (משלי ל' ד') מה שמו ומה שם בנו כי תדע, אדם הבל, וכאשר משה זכה בהם ותקנם, ודאי שאדה"ר עצמו נשלם ונתקן בהם, ונודע כי משה מבחר הנבראים, ולכן הוא תקן פגם אדה"ר, מה שלא תקן שום צדיק אחר בעולם:

ונבאר, מה ענין מעוט הזה שנתמעט אדה"ר, ומי הם אלו הבחי' שנשארו בו, הנקרא חלתו של עולם, שהם עשרה מכל פרצוף, והם תרי ממאה. דע, כי חז"ל אמרו כי אדה"ר נידון בנשירת איברים. והענין הוא, כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שתא אלפי שני דהוי עלמא כנזכר, וכלם היו אברים פרטים שבו. וכשחטא, נסתלקו הימנו, כי שלטה בו הקליפה, ונטבעו כולם תוך הקליפות, כנזכר אצלינו בפרשת עקב, בסוד האכילה. ולכן כל תפילותינו ומצות מעשיות שאנו עושים בכל יום תמיד, עד ביאת המשיח, הוא לברר ולהעלות אלו הנשמות שנשרו מאדם הראשון, ונפלו בתוך הקליפות, עד דמטו רגלין ברגלין, כנזכר בס"ה בפרשת פקודי. וכשיושלם בירורם ותקונם, אז יבא משיח בן דוד. ואמנם מה שנשארו כלולים באדם, ולא נפלו בקליפות, הם הנקרא חלתו של עולם. כנזכר:

והחלה נטלת מן המשובח שבעיסה, כמש"ה (במדבר י"ח ל') בהרימכם את חלבו ממנו, ולהיות מובחרים, לא שלטו בהם הקליפות, כמו באחרות, האמנם להיות שנשרו ממנו, בסבת חטאו, הסברא נותנת, שנטל ממנו המשובח, ונשאר בו הגרוע, כיון שחטא. וגם לזה יש סיוע מן הפסוקים, האומרים (שם ט"ז ז') אנחנו טמאים לנפש אדם, וכיוצא באלו, ובפרט במה שנתבאר אצלינו, כי נפש אדם ר"ל, מה שנשאר באדם, היה בחי' נפש, שהיא תחתונה שבכל הנשמות כנודע. האמנם דע, כי שתי סברות אלו הם אמתים, כי מוכרח הוא שהקליפות שולטות בגרועות, ולא במשובחות, ואם ח"ו היו שולטות גם במשובחות, מכ"ש שהיו שולטים גם בגרועות, ולא היה נשאר נפש כלל באדה"ר, א"כ ודאי שהמשובחות נשאר באדם. האמנם להיות כי הגרועות ניטלו ממנו ע"י חטאו, מוכרח הוא, כי גם המשובחות שנשארו בו, גם הם נפגמו בצד מה ע"י חטאו, ונסתלק אורם הגדול, ונשארו בערך הגרועות הנקראים נפש אדם בלבד, ולא רוח, או נשמה וכיוצא:

והנה מה שנשארו בו הם בחי' הכתרים של כל הנשמות, והענין הוא, כי הנה נתבאר, שלא זכה אדם אחר שחטא, אל הנשמות של או"א דבריאה, אלא מזו"ן ולמטה, והנה הם עשרה פרצופין, והם, זו"ן דבריאה, ואו"א וזו"ן דיצירה, ואו"א וזו"ן דעשיה. והנה כל פרצוף כלול מי"ס, וכל ספירה וספירה כלולה מעשר, נמצא שבכל פרצוף נכללים מאה ספירות והעשרה שבהם, הם כתרים שלהם, שהם, כתר שבכתר, וכתר שבחכמה, וכתר שבבינה וכו', הרי כי בכל פרצוף יש עשרה כתרים, והנה הם עשרה פרצופים, ובהם מאה כתרים, ואלו הם סוד מאה אמה, שנשארו באדם הראשון, שהם הכתרים שבכל הנשמות, כי בהם לא שלטו הקליפות כנזכר:

ועוד ט"א, כי כיון שאדם הראשון אעפ"י שחטא, עכ"ז מבחר כל הנבראים הוא, כי יציר כפיו יתברך הוא, משא"כ בשום נברא. ובלי ספק, כי המובחר שבכל הנשמות, נשארו בו, והוא זכה אליהם יותר מכל שאר הנבראים, ואמנם ע"י מה שחטא, נפגמו גם הנשמות האלו כנז"ל, ולא נשאר בהם הארה, זולתי שעור ההארה, שהיה אל בחי' המלכיות האחרונות של הנשמות קודם שחטא, ונמצא כי אלו הכתרים שנשארו בו, אין הארתם רק שיעור הארת מלכיות שהיה בתחילה קודם החטא, ולכן נקרא נפש אדם, כי המלכות נקרא נפש והבן זה. ונמצא כי כל הכתרים, נשארו בו, אפילו הכתר האחרון שבכולן, שהוא הכתר של ספירת המלכות שבנוקבא דעשיה:

וכדי שתבין ענין מיעוט ההארה שנשארה באלו הכתרים, שהיו בהארת המלכיות כנזכר, צריכים אנו לפרט ולבאר ולפרש הענין הזה, באופן אחר יותר מבואר, והכל אחד, וזה עניינו. הנה נודע, כי ה' בחי' יש באורות שבתוך הכלים ונקראו נשמות שבתוך הגופות, ואלו הם, יחידה, בכתר. חיה, באבא. נשמה, באימא. רוח, בזעיר. נפש, בנוקביה. וענין זה כולל בכלל ובפרט. כי הנה כל אורות האצילות, נקראו יחידה וחיה. ואורות הבריאה, נשמה. ואורות היצירה, רוח. ואורות העשיה, נפש. ואם נפרט יותר נאמר, כי ה' פרצופין שבכל עולם מאלו כנודע, נחלקין לה' שמות הנזכר, שהם, יחידה, בא"א. חיה, באבא. נשמה, באימא. רוח, בזעיר. נפש, בנוקביה כנז"ל. ואם נפרט יותר נאמר, כי בי"ס שבכל פרצוף ופרצוף, שבכל עולם ועולם, נחלקים בו ה' שמות הנז', והוא, יחידה בכתר שבפרצוף ההוא. וחיה, בחכמה שבו. ונשמה, בבינה שבו, ורוח, בו"ק שבו. ונפש, במלכות שבו. ואם נפרט יותר נאמר, כי גם בכל ספירה וספירה, שבכל י"ס, שבכל פרצוף, שבכל עולם, נחלקים ע"ד הנז"ל, כנודע כי כל ספירה כלולה מעשר, ויתחלקו חמשה שמות הנזכר, בעשר בחינות שבכל ספירה וספירה. ונמצא, כי כל ספירה כלולה מחמשה בחינות ושמות הנזכרים, שהם יחידה וחיה וכו'. אלא שהחלוק אשר ביניהם, הוא זה, כי כל ה' הנשמות שבספירת הכתר, נקראו כלם בחינת יחידה. בערך שאר הספירות של הפרצוף ההוא. וכן כל הנשמות שבספירת החכמה, יקראו חיה, בערך השאר, וכיוצא בזה בשאר הספירות. וכעד"ז בבחינת הפרצופים שבכל עולם, כי כל פרצוף הכתר, שהוא א"א, יקרא יחידה, בערך שאר הפרצופין. וכן עד"ז בבחינת כללות הד' עולמות אבי"ע, כי כל עולם האצילות יקרא יחידה וחיה, בערך שאר העולמות, והדברים מבוארים:

ובזה נבא לביאור הנז"ל, כי הנה קודם שחטא אדה"ר, היו כל הבחינות במדרגתם. ונבאר בחינת נוקבא דעשיה, וממנה יתבאר כל השאר, הנה בהיות כל הנשמות של י"ס דנוקבא דעשיה כלולות באדה"ר קודם שחטא, הנה העשרה כתרים שבי"ס דנוקבא, כלם היו נקראים יחידה בערכה. כי הכתר שבכתר שבה, נקרא יחידה שבכתר. והכתר שבחכמה, נקראת יחידה שבחיה. והכתר שבבינה שבה, נקרא יחידה שבנשמה וכו'. ואחר שחטא אדם, ונשרו כל הט' בחינות אחרונות, שבכל ספירה מי"ס שבה, ולא נשארו רק הכתרים שבהם, נתמעט אורם כנזכר, ולא נשאר בכתר שבכתר שבה, רק בחי' הנפש שביחידה, ובכתר שבחכמה שבה, לא נשאר רק הנפש שבחיה, ועד"ז בכל י"ס שבה:

גם כפי זה, אירע בי"ס דזעיר דעשיה. כי כשנשארו עשרה הכתרים די"ס דפרצוף זעיר, לא נשאר בהם אור, רק בבחינת הנפש של זעיר. ע"ד הנזכר בנוקבא. אבל כשנחבר שניהם, ונעריך אותם, ודאי כי עשרה כתרי זעיר שנשארו בו בבחינת אור דנפש שבו בלבד, יהיו נקראים רוח, בערך עשרה כתרים דנוקבא, הנקרא נפש:

ועד"ז, בעשרה כתרים הנשארים באימא דעשיה, אעפ"י שבערכה לא נשאר בהם רק נפש שלהם, עכ"ז בערך זו"ן, יקראו נשמה. ועד"ז בכל שאר המדרגות, עד זעיר דבריאה, כי משם ולמעלה לא זכה בהם אדם כנז"ל. ונמצא עתה, האור שנטל מאלו העשרה כתרים שבכל פרצוף ופרצוף, שהם, היחידה, והחיה, והנשמה, והרוח שבכל כתר מהם, הם סוד זיהרא עילאה שניטל מאדה"ר, ולא נשאר בכתרים ההם, רק אור הנפש שבהם בלבד. וז"ס נפש אדם, הנזכר בתורה כמה פעמים:

הכלל העולה, כי ג' בחינות נתחלקו, כל הנשמות שהיו כלולות באדה"ר, שהם בעשרה הפרצופין, הנזכרים, מזעיר דבריאה, עד נוקבא דעשיה. והם אלו, בחינה הא' עליונה מכולם, היא הנקראת זיהרא עילאה, שניטלה מאדה"ר, ולא שלטו בהם הקליפות כלל ח"ו, אלא שנסתלקה ממנו, ע"י חטאו אשר חטא, ולא זכה אליה, עד שבא חנוך, הוא מטטרו"ן, ולקחה. כמו שנתבאר אצלינו, בפרשת קדושים, בסתרי תורה דף פ"ג ע"ב ע"ש. והוא בחי' ה' אורות הנקראים, יחידה, חיה, נשמה, ורוח שבכתרים, שבכל ספירה וספירה שבי"ס, שבכל פרצוף ופרצוף, מעשר הפרצופים הנז':

הגהה, א"ש, לאו דוקא חמשה, כי ארבעה בלבד הם, כי הנפש היא מבחינה ב'. האמנם הזכיר אותם בשם חמשה, להיות כי מציאותם חמשה:

בחי' השנית גרועה ממנה, היא נשארה באדה"ר אף אחר שחטא, וגם בזו לא שלטו הקליפות, והיא נקראת חלתו של עולם כנזכר, והיא בחינת האור הנקראת נפש שבכתרים, שבכל ספירה מי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופים הנז'. וב' בחינות אלו, הא' והב', אינם קודם החטא אלא בחי' א', שהם הכתרים בשלמותם. ואחר שחטא, נתחלקו לב' בחי':

שלישית גרועה משניהם, והיא כל שאר הנשמות, שהם כל אורות ט' בחינות נפרדות התחתונות, שבכל ספירה מעשר הספירות שבכל פרצוף מעשר הפרצופים הנז"ל, ובאלו שלטו הקליפות ע"י חטאו של אדה"ר, ונשרו ממנו, ונפלו לעמקי הקליפות, ולא יושלם תיקונם אלא עד בא משיח בן דוד כנז"ל, וכשיושלמו כלם לבא בעולם ולהתקן, אז משיח בן דוד בא:

ונבאר ההפרש שבאלו השתי בחינות התחתונות. דע, כי כל הנשמות הבאות בעה"ז, להתקן בגוף ונפש, הנה הם משתי הבחי' הנזכר. והנשמות הבאות מבחי' הב', הם גבוהות ועליונות מן הבחי' השלישית, לפי שהם בחינת כתרים כנזכר. ועוד טעם שני, לפי שהבחי' השנית, לא נפלו בקליפות, ונשארו באדם. אבל בחי' השלישית, ירדו בקליפות מיד תכף כשחטא אדם. ובבא הנשמות ההם בעה"ז להתקן, צריכות טורח גדול, עד שיתוקנו, לסבה התערבות טו"ר, ואינם נפרדים, כי אם בטורח גדול:

והנה מלבד התועלת והמעלות הנזכר שיש בבחי' הב' על השלישית עוד יש לה יתרון גדול, כי הנה אעפ"י שנתבאר כי אדה"ר אחר שחטא, היה כולל עשרה פרצופין הנזכר, שמן זעיר דבריאה עד סיום העשיה, ודאי כי כיון שג"כ היה לו קודם שחטא בחי' נשמות ואורות מעולם האצילות, כמבואר אצלינו לעיל, ובדרוש הגלגולים נתבאר כי כאשר חטא נסתלקו ממנו כלם, והם הבחי' הנקראת זיהרא עילאה דאצילות, שהוא מבחי' רוח ומעלה, ע"ד הנז"ל בזיהרא עילאה, דעשרה פרצופים דבי"ע, ולא נשתייר בו רק נפש דאצילות בלבד. ולכן כל נשמה שבאה בעה"ז, והיא מן הבחי' הב' דבי"ע כנזכר, יוכל ע"י מעשיו לתקן, ולעלות ממדרגה למדרגה, עד מדרגת נפש דאצילות, ויזכה לקחת נפש דאצילות בפעם ראשונה, אם ירצה לטרוח. אבל יותר מנפש דאצילות, לא יוכל לקחת, כיון שמתחילה נסתלקה מאדה"ר כנזכר. וצריך, שאם לקח נפש דאצילות, ימות, ויחזור לבא בגלגול, ויקח גם רוח דאצילות וכו':

אבל הנשמות הבאות מבחי' השלישית, אי אפשר להם לתקן בכל פעם שיבאו, רק מדרגת עולם אחד בלבד. כיצד, הרי שהיתה הנפש ההיא, מן המלכות דנוקבא דעשיה, יכולה ליתקן עד כל נפש דעשיה כלה, הנקרא כתר שבה, ואחר שנתקן בכל העשיה, אשר כללותה נקראת נפש בלבד כנז"ל, אז ימות, ויתגלגל אח"כ, ואח"כ יקח רוח שביצירה. וכשישלים הרוח דיצירה, ימות, ויתגלגל לקחת הנשמה של הבריאה, וכיוצא בזה. אבל הצד השוה שבשתי הבחי' הנזכר הוא, שכולם צריכות תקון כנזכר, כי גם הבחי' השנית, שהם הכתרים, נתמעט אורם, ואין בהם רק בחי' אור של נפש בלבד:

והנה אחר ביאת משיח בן דוד בע"ה, אז יתוקנו כלם ויחזרו למדרגתם. כי הבחי' השנית, תחזור להיות בבחי' כתרים גמורים, עם כל האורות שבהם, עד בחי' אור יחידה, שבכל כתר וכתר מהם, ויקחו עמהם הבחי' הא', שהיא זיהרא דבי"ע, ושל כל האצילות כי הרי ב' בחי' אלו, הראשונה והשניה, אינם רק בחי' אחת בלבד, שהיא בחי' הכתרים בשלימותם. משא"כ בבחי' השלישית, שיש בה ט' בחי' יחד, שהם ט"ס תחתונות, שלמטה מבחי' הכתרים, כמו שיתבאר:

וכן הבחי' השלישית, תחזור למדריגתה הראשונה ממש, הכוללת ט"ס תחתונות שבכל ספירה דרך כללות. האמנם דרך פרטות, נחלקת לט' מדרגות. משא"כ בבחי' הב' והא', שאין בהם רק מדרגה אחת, שהיא מדרגת הכתרים כלם, ואז יהיה אדם הראשון שלם עם כל בחינותיו כבתחלה קודם שחטא:


פרשת בראשית - דרוש ד[עריכה]

הגהה, א"ש, להיות כי מצאתי בהשמטות, דרוש אחד קטן מפוזר ומפורד, בענין חטאו של אדה"ר, לכן גמרתי להעתיקו פה, ואחזור למקומי הראשון בע"ה:

(מזולתו) בענין חטאו של אדה"ר, דע, כי ד' כוללים יש בבריאת העולם, והם, בעל חי מדבר, שהוא האדם, ובלתי מדבר, וצומח, ודומם. וכשנברא העולם, ונתקנו כל העולמות, אז נתקנה גם בחי' החי מדבר, שהוא האדם לבד. ושלשה מדריגות אחרות, לא נתקנו. ואח"כ ע"י אדה"ר, נתקנה גם בחי' החי בלתי מדבר, והיה זה, כאשר קרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', כי ענין קריאת שמות לתועלת היה, והוא, כי קרא וזמן להם שמות מצד הקדושה, והסירם מתוך הקליפה, והבן זה:

ולכן נאסר אדם לאכול שום בשר חי, לפי שכבר ביארנו, כי כוונת האכילה היא, לברור האוכל מתוך הפסולת, ולהעלותו. וכיון שכבר נתקנו הבעלי חיים, לא הוצרכה עוד אכילת בשר לאדם, כי כבר נתקנו והובררו לגמרי:

ואח"כ בהמשך הזמן, היו ב' מדרגות האחרונות, שהם הצומח והדומם, נבררים ונתקנים גם ע"י אדם, וזה ע"י אכילתו אותם כנזכר, כי עי"כ יחזרו להיות בשר אדם עצמו, ולכן הותר לאדם לאכול עשב הצומח והדומם:

ואח"כ כאשר חטא אדם בעץ הדעת טו"ר, חזרו ונתקלקלו כל המדרגות הנז"ל, כי גם כל הבעלי חיים, חטאו ואכלו מעץ הדעת כנודע. ואח"כ ע"י המזבח שבנה אדם, והקריב עליו קרבן, כמ"ש חז"ל על פסוק (תהלים ס"ט י"ב) ותיטב לה' משור פר וגו'. ושב בתשובה, אז חזרו הבעלי חיים ונתקנו, ולכן לא הותר לו לעולם אכילת בשר. אח"כ בדור המבול, השחית כל בשר, ואפילו בהמה חיה ועוף, היו נזקקים לשאינם מינם, ולכן הותר אכילת בשר מאז ואילך, לנח ולבניו, כדי לבררם ולתקנם כנזכר:

והנה בזמן בית המקדש קיים, ע"י הקרבנות הנקרבים שם, היו מתבררים ומתתקנים כל המדרגות. כי האדם היה נתקן ע"י התשובה והוידוי, שהיה מתודה שם על קרבנו. והבעלי חיים היו נתקנים, ע"י הקרבן עצמו. והצומח, ע"י המנחות והנסכים. והדומם, ע"י המלח, שהוא דומם. וז"ס פסוק (ויקרא ב' י"ג) על כל קרבנך תקריב מלח:

אמנם החטא עצמו של אדם, זה ענינו, כבר הודעתיך, כי המאציל העליון יתברך, סדר ותקן, שכתר נוקבא דזעיר, יהיה מן שליש החסד שבת"ת דזעיר. והחו"ב שלה, יהיו מב' חסדים המגולים שבנו"ה דזעיר. והדעת שלה, יהיה מן ה' גבורות המקובצות ביסוד דזעיר. ואח"כ אשר נתקבצו הה' גבורות בדעת שבה, יורדות ומתפשטות מן החסד שבה עד ההוד שבה, ע"ד התחלקות ה' חסדים שבזעיר. ואדה"ר חשב ורצה, שהה' גבורות בהיותם למעלה, במקום צאתם מפי היסוד דאימא, בחזה דזעיר, משם יתמשכו ויתפשטו בנקבה ג' גבורות בכח"ב שלה, ושתי הגבורות האחרות בנו"ה (נלע"ד דז"א) ויהיה זה, טרם ירדו הגבורות ביסוד דזעיר. והנה עי"כ, גרם ג' מיני פגמים, פגם א' הוא, כי ע"י כך נמצא היות בשני שלישים המגולים שבת"ת דזעיר, יהיה בהם גבורה וחסד, והנה הם כלאים וערבוביא. הפגם הב', כי ג' הגבורות שבכח"ב שלה, לא יהיו ממותקות, ונמצאו גבורות ודינים שבנוק' תקיפין ברישא ובסיפא משא"כ בהיות הגבורות יורדות אל היסוד של זעיר כי עי"כ מתמתקות שם ע"י החסדים כנודע, ויהיו הדינים של הנקבה תקיפין בסופא, אבל יהיו נייחין ברישא. הפגם השלישי הוא, כי עי"כ אין החסדים והגבורות באים לבדם כל אחד בפני עצמם. (ע"כ מזולתו):

ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח וגו':

(מזולתו) זהו בענין הנסירה, הנעשית ביום ר"ה, בזו"ן, כמבואר אצלינו בתפלות דר"ה. וענינה הוא, שהמוחין אשר ברישא דז"א, יוצאים ממנו, ע"י הפלת התרדמה, ואז נתנים לנוקביה שהיא עתה עדיין בבחי' נקודה אחת בלבד, כלולה מעשר, כנודע. ועי"כ, נגדלת בפרצוף גמור. וזהו ויבן, לשון בנין והגדלה ממש. גם ויב"ן, בגי' חיי"ם, והוא במה שידעת כי המוחין דזעיר, נקראים חיי המלך, כי הם בחי' אהי"ה יהו"ה אהי"ה, ששלשתם בגי' חיים. וע"י החיים והמוחין האלו, נבנית עתה הצלע, שהיא נקודת המלכות, ונגדלת, ונעשת פרצוף אשה שלימה. וכבר ידעת, כי בזעיר יש מוחין כפולים, מצד אבא הנקרא הוי"ה. ומצד אימא, הנקראים אלהי"ם. וזש"ה, ויבן ה' אלהי"ם. ואחר שנבנית הצלע, שהיא נקודה אחת כלולה מעשר, ונעשת לאשה, שהוא פרצוף שלם. אז ויביאה אל האדם, הוא ז"א, הנקרא הויה במלוי אלפי"ן, שהוא בגי' אדם:


סימן ג[עריכה]

ויקרא האדם שם אשתו חוה:

(מזולתו) הענין הוא כי אדם בגי' הוא שם הוי"ה דמלוי אלפין, שהוא מ"ה. וכשתסיר ממנו הפשוט שהוא כ"ו, ישאר המלוי בגי' י"ט, כמנין חו"ה. להורות כי ממנו לוקחה. גם נקראת חוה, למה שידעת, כי זו"ן הם אדם וחוה, ונודע, כי ב' אותיות י"ה, הם באו"א, וב' אותיות אחרונות של ההוי"ה, ו"ה, הם מזעיר ואילך. והנה אם תמלאם באלפי"ן, כזה, וא"ו ה"א, יעלה המלוי שלהם בגי' ח', ועם הפשוט שלהם שהם ו"ה, יהיה הכל חוה. ולכן נתפרשו בג' אותיות אלו חו"ה. ח', המלוי שלהם, וב' אותיות הפשוט הם ו"ה. גם כי נודע, שז"א נקרא שם הוי"ה דאלפי"ן, שהוא בגי' אדם כנזכר. והנקבה שלו, יוצאת מכנגד החזה שלו ולמטה, שהוא מחציו ולמטה, והנה חציו הם ב' אותיות ו"ה, והנקבה לוקחת המלוי של שתי אותיות אלו, שהוא בגי' ח' כנזכר, עם שתי אותיות הפשוטות עצמם, שהם ו"ה, ונעשית חוה. גם נקראת חוה, במה שהודעתיך, כי הזכר כלול בי"ס, והנקבה בט', ושניהם בגי' י"ט, כמנין חו"ה. וזהו הסוד עצמו, טעם של הפסוק (בראשית י"ז י"ז) הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (ע"כ מזולתו):

ויגרש את האדם וגו' את הכרובים ואת להט החרב וגו':

דע, כי לה"ט החרב, הוא האחוריים של שם אהיה שבאימא, שהם מ"ד, שהם בגי' לה"ט. ועל ידו, נשמר דרך עץ החיים, שהוא ז"א. וכנזכר בס"ה בפרשת וארא, כי להט החרב, הוא בבינה:


סימן ד[עריכה]

והאדם ידע את חוה אשתו וגו':

הנה אין ספק, כי התולדות הראשונות של אדה"ר, יציר כפיו של הקב"ה, ובפרט לדברי האומר, כי בג"ע עצמו עלו למטה שנים, וירדו שבעה, ודאי כי קין והבל אנשים גדולים היו, והיו במעלה. ואף קין שחטא, עכ"ז בכור היה, וכמש"ה (בראשית כ' ז') הלא אם תטיב שאת. וכמבואר אצלינו, כי יתרון גדול יש אל הבכור, וכנזכר בתיקונין תיקון ס"ט, בקצת מאמרים. ואיך קין והבל כלולים היו מטו"ר, אלא שהרע דקין גבר על רע של הבל, ונתקן מיתרו ואילך. וכמו שרמזה חוה, באמרה קניתי איש את ה', שרמזה על תיקונו ביתרו, שנקרא קני. כי אז נתקן במעלה יתירה, ולא עוד אלא שדבר עמו הקב"ה פה אל פה כמה פסוקים, וכמש"ה (בראשית ד') ויאמר ה' אל קין וגו', אף אחר שחטא והרג את אחיו, ועם אחיו הבל לא מצינו שדבר עמו הקב"ה כלל:

ולכן נבאר ענין ג' אחים הללו בני אדה"ר, והם, קין, והבל, ושת. הנה בדרוש א', בענין חטאו של אדה"ר, שם נתבאר, כי גרם פגם בז"א, ובלאה, וברחל, וע"ש היטב עניינם. ונמצא, כי מכלל הפגמים הוא, שמוח הדעת דזעיר אנפין, ירד עד החזה, ושם נתעכבו הה' חסדים המתפשטים בגופא דזעיר, ולא ירדו למטה. אבל התחילו הגבורות להתפשט בו, והתחילו ג' הגבורות התחתונות, ונתפשטו בנה"י דזעיר, ושתי הגבורות העליונות, לא היה להם מקום להתפשט, וגם הם נשארו למעלה במוח הדעת, אשר ירד בחזה דז"א:

ונודע, כי קין והבל נולדו אחר הפגם והחטא של אדה"ר, ואז נזדווגו ג"כ אדם וחוה העליונים, שהם זו"ן, והולידו את קין והבל העליונים, כמ"ש בסוף אדרת נשא, והוא ממש, ע"ד אדם וחוה התחתונים, שהולידו קין והבל התחתונים:

והנה נודע, כי בכל זיווג צריך מ"ד של האיש, והם ה' חסדים שבו. ומ"ן מן הנקבה, והם ה' גבורות שבה. והנה כאן נתהפכו הדברים באופן אחר, כי טיפת הזכר מ"ד. היו מבחי' הגבורות שנתפשטו בו כנזכר, כי החסדים נשארו בדעת. ולא עוד, אלא שאין שם רק ג' גבורות בלבד, ולא כל החמשה. וגם בנוקביה, היה שנוי אחר, והוא, כי הנה הנקבה הזאת הנקראת חוה, היא רחל עקרת הבית, וכבר נתבאר לעיל, כי גם בה היה פגם, שירדה למטה, והתחילה מסיום שליש העליון דיסוד דזעיר, ונתפשטה עד למטה בבריאה. משא"כ בלאה, כי היא שלימה בפרצופה, אלא שירדה למטה ממקומה, ונשארה כלה באצילות. ולהיות כי גם בז"א לא נתפשטו ה' חסדים בגופו כמנהגו, לסבה הנז"ל. לכן גם בנוקבא שהיא לאה, לא נתפשטו ה' גבורותיה בגופא שלה כמנהגה. אמנם ה' חסדים נתפשטו מחסד עד הוד שבה. וה' גבורות שלה, ירדו כלם ביסוד שבה, ושם היו בבחינת מ"ן שבה. אבל רחל לא היתה שלימה בפרצופה, כי אין לה מקום לעמוד בעולם האצילות כנזכר, ולכן לא היו בה מ"ן כלל. ונמצא, כי כשנזדווגו זו"ן רחל, להוציא קין והבל עליונים, היה באופן זה, כי עלתה רחל למעלה באצילות, במקום שהיתה עומדת לאה, ואז לקחה המ"ן שלה בהלואה ובשאלה, בסוד מ"ש בס"ה בהקדמת בראשית בענין אימא אוזיפת מנהא לברתא, בפסוק (תהלים מ"ב ה') אלה אזכרה ואשפכה. ואז נזדווגה עם ז"א, וז"א נתן בה בזווג ההוא בחי' מ"ד, שהם ג' גבורות שנתפשטו בנה"י שבו כנז"ל, אבל לא בשלימות, רק שלשה פחות שליש לפי שאלו הם מגולות, אבל שליש הגבורה העליון שביסוד, הוא אור מכוסה, כנז"ל כי עד שם נתפשט עטרת היסוד דאימא, המלביש השליש ההוא, וגם שתי גבורות שבנו"ה הם מגולות:

ויובן זה, עם הנז"ל בדרוש חטאו של אדה"ר, כי עיקר ירידת האימא היה, בבחי' קו אמצעי שבה, שהוא היסוד שבה, שירד עד סיום שליש העליון דיסוד דזעיר. אבל ב' קוי הימין והשמאל שבה, נשארו כמתחלה כמות שהם. ונמצא, כי ג' גבורות פחות שליש הם המגולים, והם שירדו למטה בעת הזווג הנזכר בסוד טיפת מ"ד, כי שליש העליון המכוסה שביסוד, לא יכול לרדת. ורחל נוקביה העלתה בבחי' מ"ן את הה' גבורות שלקחה בהלואה מן לאה כנזכר, ואז נולד קין כלול מג' גבורות זכרים פחות שליש, הנקרא תנ"ה, ומן ה' גבורות נוקבין של לאה, סך כולם שמנה גבורות פחות שליש:

אח"כ כיון שהיה מקום פנוי בז"א, ירד שליש העליון של הגבורה שביסוד, הנקרא ת"ת, בשליש התחתון דיסוד, ונשארו שני שלישים עליונים דיסוד פנויים וריקנים, ואז יורדים שם, ב' שלישים התחתונים, מן החסד האחרון, שבה חסדים של ז"א. גם ירדו שתי גבורות העליונות, שבה' הגבורות, וירדו בנו"ה דזעיר. וכאשר חזר אדם ונזדווג בחוה להוציא את הבל אחיו, נתן בה בבחי' טיפת מ"ד, שתי הגבורות המגולים שבנו"ה, ושליש עליון הגבורה, אשר בשליש תחתון דיסוד דזעיר שירד שם כנזכר, ועוד נתן בהם שליש תחתון, החסד האחרון שבה' החסדים, שירד בשליש אמצעי דיסוד דזעיר, כי כל זה הם אורות מגולים. אבל שליש אמצעי דחסד האחרון שבה' החסדים, שנתפשט וירד בשליש העליון המכוסה דיסוד של זעיר, לא נתנו בעת הזווג הזה, לפי שהוא אור מכוסה כנז"ל. וחוה העלתה בסוד מ"ן, בחי' אחרת, שחזרה ולקחה ג"כ בהלואה מן לאה עתה, והוא, כי הנה בלאה יש ה' חסדים וה' גבורות כנז"ל, וכאשר בפעם הא' לקחה רחל בהלואה ה' גבורות שביסוד דלאה, ירדו הה' חסדים במקומם ביסוד דלאה בבחי' מ"ן שבה, ועתה בזיווג הזה השני של הבל, חזרה רחל לקחת גם אלו הה' חסדים שירדו ביסוד דלאה, שהם בחי' מ"ן האחרים, והעלתם לגבי זעיר בבחי' מ"ן. ואז נולד הבל, כלול מן שתי גבורות ושליש זכרים, ומשליש אחד דחסד דכורא, ומן ה' חסדים נקבות, סך כלם שמנה גבורות פחות שליש דוגמת קין. אלא שבקין, היו כלם גבורות לבדם. ובהבל, רובו חסדים. אלא שהחסדים שבו הם נוקבין, זולת שליש חסד דכורא:

ובזה תבין עתה טעם, למה נולד קין בתחלה, עם היות שהבל הוא חסד, שהוא ברא בוכרא. והמעם הוא, לפי שנתפשטו הגבורות בתחלה בז"א, ולכן נולד תחלה:

גם תבין, מ"ש באדרת נשא, כי קין דינא תקיפא קשיא, לפי שכלו מן הגבורות. אבל הבל אתבסם יתיר, לפי שרובו חסדים. אבל עכ"ז גם הוא דינא לפי שגם הוא לקח ב' גבורות ושליש זכרים, והחסדים שלקח הם נוקבין, שהם דינים, ולכן אף הוא לא היה בו בסום, ולכן תרויהון דינים:

אח"כ כשחזרו ונזדווגו להוליד את שת, נמצא שנשארו בז"א ה' חסדים פחות שליש, וכלם נתנם זעיר לנוקביה בבחי' מ"ד, כי הגבורות אינם יכולים לירד בעת הזווג, רק המגולים כנז"ל, אבל החסדים שהם מים כלם יחד ירדו בבחי' טיפת הזיווג כנז'. כי טבע המים במוצאם פתח פתוח נמשכים ויוצאים במרוצה חזקה. ורחל נוקביה, לא היה לה עוד ליקח בהלואה מן לאה כי לא נשארו לה מ"ן שלישיים. אבל מה שהעלתה עתה בזווג הזה, הוא הרשימו שהניחו הה' חסדים ביסוד שבה ברחל. כי החסדים מניחים ומשאירים רשימו, יותר ממה שמשאירים הגבורות. ואז נולד שת, כלול מן ה' חסדים פחות שליש זכרים. ומן רשימו ה' חסדים נקבות:

ובזה תבין, איך שת היה כולו חסדים, וכולו טוב. ובבחינה זו נקרא שת, כי ממנו הושתת העולם, כי כולו רחמים. ובפרט כי כל הה' חסדים פחות שליש דכורין, לקחם הוא:

האמנם בבחינה אחת יש יתרון לקין והבל על שת, כי קין והבל לקחו כל אחד מהם שמנה בחי' פחות שליש, ושת לא לקח רק חמשה חסדים פחות שליש, כי הה' חסדים דמ"ן, הם רשימו בלבד כנזכר. אבל בבחי' אחרת, יש לשת יתרון עליהם, כי הוא לקח עשר בחי' פחות שליש, והם לקחו שמנה פחות שליש. ועוד, כי שת לקח ה' מדות פחות שליש זכרים, והם לא לקחו כל אחד מהם רק ג' בחי' פחות שליש זכרים בלבד. ועוד, כי קין כלו גבורות. והבל בינוני, כלול מחו"ג. ושת כלו חסדים. ולכן יש לו יתרון עליהם בבחי' זו. והנה זה נלע"ד בודאי, ששמעתי ממורי ז"ל:

ועוד יש לי דרך בזה, שנלע"ד, שהוא מה ששמעתי ממורי ז"ל, והוא זה, כי נלע"ד ששמעתי, שקין לא לקח אלא שבעה גבורות ושליש. ועוד, כי יש לנו כלל אחר, כי כל ספירה שבז"א, יש בה ג' שלישים, אבל היסוד שבו אין בו רק ב' שלישים, ולכן צריך שיהיה סדר ירידת הגבורות והחסדים באופן אחר, והוא, כי בתחלה נתפשטו ב' גבורות ושני שלישי גבורה בנה"י דזעיר, כי אין ביסוד רק מקום ב' שלישים. ובזווג הא' נולד קין, מן שתי הגבורות דנו"ה, ומשליש תחתון המגולה שביסוד, כי השליש עליון מכוסה, ומן ה' גבורות נקבות, שהם כלם ז' גבורות ושליש. ואח"כ לקח הבל שתי גבורות ושליש זכרים, וה' חסדים נקבות, אח"כ לקח שת, שליש גבורות הזכר, וה' חסדים זכרים, ורשימו דה"ח נקבות:

ועוד אני מסופק שבודאי שמעתי, כי קין רובו מן גבורות זכרים. והבל רובו מן חסדים נקבות. ולכן היה כח וגבורה בקין, וקם על הבל אחיו ויהרגהו. וכפי זה, אינו מתיישב לא עם הדרך הא', ולא עם הדרך הב', אבל היותר נכון אצלי ששמעתי, הוא הדרך הא' שבכלם:

ונחזור לענין ראשון, כי הנה נתבאר לעיל בדרוש חטאו של אדה"ר, כי הנשמות שהיו כלולות באדה"ר נתחלקו לג' בחי'. והבחי' הב' היא לבדה נשארה באדה"ר, ונמצא, כי כשהוליד לבניו, קין, והבל ושת. שהם מבחי' השלישית, ודאי שלא המשיך נשמותיהם אלו שהוריש להם מחלקו, ג"כ מן הבחי' השלישית שנפלו כבר בקליפות, אמנם המשיכם מן הבחי' השנית שנשארה בו, והנחילה לבניו, ע"ד הנז"ל, קין מן הגבורות, והבל מן חו"ג, ושת חסדים לבדם. אבל שלשתם היו מן הבחי' הב', הנקרא חלתו של עולם כנז"ל, וכלם בחי' הכתרים, אלא שהיו בבחי' אור נפש שלהם בלבד כנז"ל. ונמצא, כי קין לקח ג' גבורות תחתונות, הנקרא תנ"ה, פחות שליש העליון שבגבורות הת"ת, והוא מבחי' ג' הכתרים שבהם בלבד, כי ט' בחינות התחתונות שבכל אחד מהם, נפלו אל הקליפות. אבל אלו הכתרים אינם מאירים, אלא מבחי' אור נפש שבהם בלבד, ולכן נקרא נפש אדם כנז"ל. ועם היות שהם כתרים דת"ת ונו"ה הנקרא רוח, כנודע כי נפש אינה אלא במלכות, אבל כל אחד מן הו"ק נקרא רוח, אבל לטעם הנזכר, נקרא נפש אדם, ולא רוח אדם. ומאלו השני נפשות דשני כתרים דגבורות דנו"ה, יצאו נדב ואביהוא, כמו שיתבאר לקמן בע"ה. כי לכן נאמר עליהם (במדבר ט' ו') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם:

ונבאר תחלה הקדמה אחת, ואח"כ נחזור לענין קין והבל. הנה נתבאר לעיל, כי קין יצא מן הגבורות, והבל אחיו מן החסדים ומן הגבורות. וצריך לדעת, כי הנה נודע, דעיטרא דחסד דכורא, ועיטרא דגבורה נוקבא ואיך אפשר שמן עיטרא דגבורה נוקבא יצאו נשמות זכרים. ולהבין זה, צריך שנבאר לך ג"כ דבר זה, בשרשו הא'. והוא מה הפרש ושינוי יש בין האורות העליונים ושזה יקרא זכר וזה יקרא נקבה:

והענין הוא בקצור, כי בהיות האור העליון מתפשט למטה, כל זמן שלא נחלש כחו וניתש, נקרא זכר. ובהגיע למקום שנחלש כחו, נקרא נקבה, בסוד תשש כחו כנקבה. והוא, כי כשיורד האור העליון תוך ז"א, איננו עובר דרך מסך כלל, כי הוא נתון ומלובש תוך כלים דאימא, ופי היסוד דאימא נפתח בתוך ז"א, וכמו שיצאו האורות ההם ממוחין דאבא, כך הם עתה בתוך זעיר, באותה ההארה עצמה, ולכן הם נקראו אורות זכרים, בין החסדים ובין הגבורות, כנודע כי בנותיו של אדם, אעפ"י שהם נקראו נקבות, הנה כשהיו כלולות בתחלה במוח האב, היו נקראות זכרים, ואמנם כשיוצאים אלו האורות להעשות מוחין לנוקביה, הם בוקעים המסך והכלים של ז"א דרך אחוריו, ויוצאים וניתנים בראשה, ואז נחלש כחם מאד, ואין ערך הארתם עתה, כהארתם טרם יעברו דרך מסך, כי עתה נחלש ומתמעט הארתם מאד, ולכן נקראו נקבות. ובזה תבין היטב, כינוי שם זה של נקבה, לשון נקב. והענין הוא, כי כל עיקרה של רחל לא נעשית, אלא מכח אורות דעיטרא דגבורה, הנקרא באדרת נשא דף קמ"א ע"ב, בוצינא דקרדינותא דעבר ואנקיב חד נוקבא באחוריים דגופא דז"א, כנגד החזה, ויצא לחוץ, ושם נבנית בנין רחל, שהיא ה' אחרונה של ההוי"ה, ואז נקראה נקבה, ר"ל, נקב ה', כי כל אורות ה' זו תתאה ניתנים אליה דרך הנקב הנזכר, וזהו עיקר טעם כינוי שם זה של נקבה, שהוא האור העובר דרך מסך, ונחלש ונמעט ותשש כה הארתו מבראשונה:

ונחזור לענין א', כי הנה אעפ"י שהאמת הוא, שעיטרא דחסד הוא זכר, ועטרא דגבורה נקבה. זה הוא, בהיותם מתפשטים זה בגופא דז"א, וזו בגופא דנוקבא כנודע. אבל כל זמן שעדיין הם תוך ז"א, נקראים זכרים גמורים. ואמנם בהיותם מתפשטים בגופיה, כנז"ל בעת שחטא אדם, ואח"כ בעת הזיווג נותנם ביסוד דנוקביה בבחי' טיפת מ"ד, הנה הם זכרים גמורים. אבל אם היו אלו הגבורות כדרכם האמיתי, שהיו בוקעות מסך אחוריים דזעיר, ויוצאות בנוקבא ומתפשטות בגופא דילה, ואח"כ היתה היא מעלה אותם בבהי' מ"ן, הנה אז הם גבורות נקבות. ובפרט במה שנודע, כי תרין עיטרין אלו, הם בחי' תרין דרועין חו"ג דא"א, ולכן בהיותם תוך זעיר, נקראו זכרים. ובהתפשטם בגופא דנוקבא נקראים נקבות:

עוד טעם אחר ג"כ, כי ודאי שאין לומר שכל עיטרא דגבורה ניתנת לנוקביה, ולא נשאר בו רק עיטרא דחסדים, כי הרי נתבאר אצלינו, בסוד מ"ש בפרשת שלח בס"ה, כי האשה דעתה קל הוא, לפי שאין בדעת שלה רק מחציתו, שהוא עיטרא דגבורה. ואם גם האיש היה דעתו מעיטרא דחסדים לבדו, גם הוא היה דעתו קל. א"כ מוכרח הוא, שז"א יש במוח הדעת שלו, בחי' שרש עיטרא דחסדים, וגם השרש של עיטרא דגבורה, נשאר בו למעלה במוחו הג', הנקרא דעת. וגם בגופא דיליה, אעפ"י שמתפשטים ה"ח בשש קצותיו כנודע, גם מתפשטים בו בחי' הגבורות. ונמצא כי הנשמות הנוצרות מן אלו הגבורות שבז"א, הניתנים אליה בבחי' טיפת מ"ד, הם נשמות אנשים זכרים ממש. ולא עוד, אלא שאלו הגבורות שיש בזכר, נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתקף הארתם, והם גבוהות מן הארת החסדים, והבן היטב סוד זה, איך הנקבה נקראה עטרת בעלה, והוא כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והוא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו. ובהיות הגבורות ניתנים בה, ומתפשטים בגופא דילה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה הנשמות הנוצרות משם, הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים כי הארתם חלושה, וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו:

ואמנם אעפ"י שנתבאר, כי נשמות גבורות הזכרים, הם מעולות על הנשמות של החסדים. הנה בנשמות הגבורות עצמם הזכרים, יש ב' בחי', כי נשמת קין, וכל השרש של הנשמות הנאחזות בו, הנה הם באות, בזמן שהמוח עצמו של הדעת ירד למטה עד החזה דזעיר, והנה הם נוצרים מן הגבורות, שנתפשטו בנה"י דזעיר אז, והיו קרובות מאד אל שרשם, שהוא המוח עצמו, והיתה הארתם גדולה מאד. ונמצא, כי אעפ"י שהם גבורות תחתונות דנה"י, הם בבחי' הארת גבורות חסד וגבורה העליונות. משא"כ בשאר הנשמות הנוצרות מן הגבורות המתפשטים בגופא דזעיר עם החסדים, בהיות מוח הדעת למעלה בראשו רחוק מהם. ובשעור המרחק שיש עתה בין הדעת אל גבורות חו"ג כך שיעור המרחק שיש עתה בין מוח הדעת שירד במקום החזה, לבין גבורות נה"י, ונמצא, כי בחי' שרש הנשמות הכלולים בקין, הם מן גבורות נה"י, המאירים בבחי' גבורות חו"ג:

אמר הכותב חיים, צ"ע, כי בדרוש הזה נתבאר שקין והבל כלם מדעת אימא. ולא עוד, אלא שהם מעיטרא דגבורה שבו. ובפרשת שופטים, במצות לא ירבה לו נשים, נתבאר כי קין ביסוד דאימא והבל ביסוד דאבא. ובס' הגלגולים נתבאר כי קין והבל הם תרין עיטרין דדעת דאימא. ושלשתם סותרים זה את זה. והנלע"ד לפרש הוא, כי יובן במה ששמעתי פעם אחרת ממורי זלה"ה, כי ע"י חטאו של אדה"ר, נתערבו כל הנשמות יחד אדם בקין והבל, והם בו, וקין בהבל, והבל בקין. גם יתבאר זה בדרוש הציצית, כי נתערבו מוחין דאימא ודאבא, כי החסדים דאימא, הם נעשו גבורות דאבא. והגבו' דאבא, נעשו חסדים דאימא. ונמצא בדרך קצרה, כי אדם עצמו, הוא הנשמות דתרין מוחין חו"ב דזעיר, בין דאבא ובין דאימא. ונשמות בניו, הם מן שתי הדעות דאו"א, כי הדעת נקרא ברא בוכרא, וכל הבנים הם משם. אבל מוחין דאו"א דחו"ב דזעיר, הם נשמת אדם עצמו, כנז"ל בדרוש חטאו של אדה"ר, כי כל הנשמות של הבנים הם מחו"ג. והבן זה מאד, עמ"ש כאן. וקין כולל כל דעת דאימא, חו"ג שלה, שהם הגבורות שבדעתה, והגבורות שבדעת דאבא, שהם הם החסדים דאימא כנזכר. והבל כולל דעת דאבא, שהם החסדים שבו, והחסדים שבדעת דאימא, שהם הם הגבורות דאבא כנזכר. אבל בעת שהולידם אדם, לא ניתן בהם רק בחי' הגבורות דאימא לקין, וגם להבל, לפי שעדיין לא היו בז"א רק מוחין דאימא בלבד, כנז"ל בדרוש א'. וכן בשת. וזהו ענין התערובות שבהם. אבל שרשם האמיתי הוא, הבל בחסדים דאבא ואימא. וקין, בגבורות שבשתיהם. ואפשר שאחר שנולדו אז נטל קין חלקו ג"כ, והבל לקח חלקו, שהוא דעת דאבא, ונמצאו עתה מעורבים אדם וקין והבל ושת, בנשמות שלהם, עם מה שאינם שלהם כנזכר, ודי בזה. והנה דרושים רבים שמעתי ממורי זלה"ה, בענין קין והבל, והם מפוזרים בספר זה, ובפרט בש"ח שער הגלגולים שם נתבאר באורך, ענין גלגוליהם, וכל הנשמות שהיו כלולות בהם, מי הם, ואין כאן מקום ביאורם:

ונבאר עתה ענין שמותיהם, של אדם, וחוה, וקין, והבל, ושת. דע, כי אדם הוא בחכמה, וחוה היא הבינה. ונודע כי השבעה אחרונות שבאבא, שהם ת"ת ומלכות שבו, שהם שתי אותיות ו"ה, שבשם ההוי"ה הפרטיית, הכוללת כל פרצוף אבא. והם הם עצמם, בחי' שתי אותיות ו"ד שבמלוי אות יו"ד, אשר בהוי"ה הכוללת כל עולם האצילות. ומהם נבנית הבינה, הנקראת ה' ראשונה. כי ב' אותיות ו"ד נתחברו, ונעשו אות ה' אחת. כי בהיותה בחכמה דכורא, היו ו"ד, דכורא על נוקבא. ובהיותה בבינה נוקבא, נתהפכו, ונעשו ד"ו, נוקבא על דכורא. והוא ציור אות כזה, ה דשלטא נוקבא על דכורא:

והנה, ב' אותיות ו"ה שבהוי"ה הפרטיית שבי"ס החכמה, שמהם ניבנית הבינה, כאשר תמלאם במלוי אלפי"ן, יהיו בגימטריא י"ט, כמנין חו"ה. והרי איך בינה הנקראת חוה, נבנית מז' תתאין דחכמה, הנקראת אדה"ר:

עוד באופן אחר, כי שם ההוי"ה דאלפי"ן כלה, בגימטריא מ"ה שהוא אדם, ואם תסיר ממנה אותיות הפשוטות, שהם בגימטריא כ"ו, ישארו אותיות המלוי בגימטריא י"ט, וממנו ניבנית חו"ה, שגם היא י"ט בגימטריא. לרמוז, כי מן המלוי שבאדם, נבראת חוה. כי כל מלוי הוא די"ן, שהוא בגימטריא אלהי"ם, כמנין מלוי, והנקבה היא דין כנודע:

גם טעם שנקראת הבינה חו"ה הוא, כי מורה על מקום מחצב בנינה, שנבנית מן ת"ת ומלכות שבחכמה כנזכר, ונודע, כי הת"ת כלול מי"ס, בהתחברו עם נוקביה המשלמת אותו לי"ס. אבל המלכות, יש לה י"ס כנודע. והרי הם י"ט ספירות, כמנין חו"ה. גם מורה על זו"ן שיצאו ממנה מן הבינה, והם י"ט ספירות כמנין חוה, ט' בזעיר, וי"ס בנוקביה:

וקין הוא בגימטריא כמנין אהי"ה דיודי"ן, העולים קס"א. וגם ההוי"ה בריבועה ובהכאה כזה, י"פ י', ה"פ ה', ופ"ו, ה"פ ה', היא בגימט' מקום. ואם תסיר ד' אותיות ההוי"ה עצמה הפשוטות, שהם בגימטריא כ"ו, ישאר בגימטריא קס"א עם הכולל כמנין קי"ן:

גם קין בגימטריא צלם, כנודע אצלינו, כי קין נולד בצלם. והבל נולד, בצלם ודמות, וע"ש במקום הדרוש הזה. ולכן נאמר בקין, קניתי איש את ה', ר"ל, כי בהתחברו עם ד' אותיות ההוי"ה שהם כ"ו, עם קין שהוא ק"ס, יהיה הכל בחי' הוי"ה, בדרך ההכאה העולה מקום כנזכר:

האמנם הבל, אינו מעצמות ההוי"ה, רק מן אותיות המלוי הנוספות, והוא, כי ההוי"ה דס"ג עולים אותיות המלוי שבה ל"ז, כמנין הבל. ולזה נאמר בו, (בראשית ד' ב') ותוסף ללדת את אחיו את הבל, כי הוא מן התוספת של מלוי ההוי"ה, ולא מן הוי"ה עצמה כנזכר:

ושת, הוא מן הריבוע של ההוי"ה דההי"ן דב"ן, בסוד ההכאה כזה, יו"ד פעם יו"ד, ת'. ה"ה פעם ה"ה, הוא ק'. ו"ו פעם ו"ו, הם קמ"ד. ה"ה פעם ה"ה, ק'. עם הכולל, הם בגימטריא תשמ"ה, ואם תסיר ממנו חשבון מ"ה, שהוא ההוי"ה דמלוי אלפי"ן, ישאר בגימטריא ש"ת:

הגהה, א"ש, בהסירך מריבוע שם ההוי"ה דב"ן הנזכר שהיא תשמ"ד, בגימטריא הארבע אותיות של הוי"ה עצמה, ישאר תש"ם, ולזה רמז הכתוב באמרו (שם מ"ז י"ט) והאדמה לא תש"ם, לרמוז שהאדמה שהיא מלכות, לא תש"ם כמספר הזה. ואפשר שלזה רמז הפסוק, באמרו (תהלים מ"ו ט') אשר שם שמות בארץ, והיינו תשמ"ה הנזכר עם הכולל השני, והיינו ממש שמות בארץ, שמספר שמות עולה בגימטריא שם ב"ן, שהוא בארץ. ובהיות העולם בדין ח"ו, גרסינן ביה שממה, כמו שדרשו חז"ל. וזש"ה והאדמה לא תשם. ובהתמתק הדינים, נדרש לשון שמות ממש, והיינו שם ושארית בארץ. (מזולתו):

ותוסף ללדת את אחיו את הבל:

(מזולתו) נודע, כי משה הוא הבל, והנה משה הוא בת"ת, שהוא קו אמצעי, אות ו' הכולל תרין ההי"ן, ה' עילאה וה' תתאה. וזהו הטעם למה נולדו עמו ב' תאומות, הרמוזות בשני אתין שיש בפסוק, את אחיו, את הבל. אמנם קין שהיה מעורב בקליפות, לא היתה לו תאומה יתירה, לפי שאין הקליפות יכולות להגיע בה' עילאה כנודע:

ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה':

כבר הודעתיך, כי אות צ' פשוטה, רומז בזיווג עליון דאב"א באו"א, קודם שנתקנו. והם ציור ב' אותיות, י' שבאבא, ונו"ן שבאימא. בסוד חמשים שערי בינה, הפוכות פניהם זו מזו, כזה ין, והנה קין הפריד היו"ד מן נו"ן, ומה שהיה ץ' פשוטה נעשית ב' אותיות ין, ונמצא, כי מתיבת קץ עשה קין וזש"ה ויהי מקץ ימים ויבא קין. גם בענין קין והבל ביארנו בפרשת ראה במצות הצדקה כי קין רומז באות ק', שהיא ציור אות ה', וברגלה נאחזת הקליפה הנזכר נחש, וזנבו ארוך, בסוד רגל הקוף, המתפשט במקום הקליפות. וזהו ק' דקין. וה' דהבל מורה, על אות ה', בלתי אחיזת הקליפות ברגל שבה:

כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה:

כבר ביארנו פסוק זה, בפרשת שופטים, במצות ולא ירבה לו נשים. כי ג' גלגולים יש בהבל, וג' בקין. והם ר"ת יק"ם, שהוא חסר ו', והם י"תרו ק"ין מ"צרי, גם דע, כי ר"ת יק"ם, י"תרו, ק"רח, מ"צרי. כי גם קרח היה משרש גלגול נשמת קין, ולכן נתקנא במשה שהוא הבל כנודע. ואמנם מצאנו שלשתם היו בדורו של משה, וא"כ איך שלשתם נתגלגלו שם יחד בדור אחד. אבל הענין הוא, כי קין היו בו נר"ן, ושלשתם נתגלגלו באלו, כי הנפש שהיא יותר גרועה, להיותה נאחזת בזוהמת הנחש, כנז"ל, בפסוק ויהי מקץ ימים, לכן נתגלגלה במצרי שהיה עכו"ם, כי הרע גבר על הטוב, בבחי' הנפש, כי שם תכלית אחיזת הקליפות. ולכן משה שהיה הבל, רצה לתקן את נפש קין אחיו, הטוב המעורב ברע של המצרי, ולכן לא הרגו בחרב, כ"א בשם המפורש כנודע, והכוונה היתה, לבררו מן הרע, ולהעלותו אל הקדושה ע"י שם בן מ"ב, שאין דבר מתברר ועולה למעלה, אלא בכח שם בן מ"ב, כנזכר בפרשת עקב, במצות נטילת ידים של המזון, ובאנא בכח שבקרבנות תפלת שחרית, ובקבלת שבת, וע"ש:

ורוחו של קין, נתגלגלה בקרח, ראש שבט לוי, כנזכר בזוהר, כי הרוח לא נתגלגלה בעכו"ם ועכ"ז נתקנא במשה, ונתקוטט עמו. ונשמתו של קין, נתגלגלה ביתרו חותן משה, ולכן לקח את צפורה בתו, כי אז נשלם תקון קין. וכנזכר בספר התקונים תיקון ס"ט, דכד חזת חוה גלגוליה דקין ביתרו, כדין אמרה קניתי איש את ה', דאז אתתקן. ונמצא, כי ר"ת יק"ם קין, כסדרם מלמעלה למטה, יתרו, נשמה. קרח, רוח. מצרי נפש. ובש"ח שער הגלגולים, נתבאר דרוש זה היטב, כי הרע שבנפש קין, נתגלגל במצרי. והטוב שבה, בקינן ומהללאל כו'. כנזכר בספר הזהר פרשת תרומה. והרוח הרע שבקין, נתגלגל בקרח, בסוד (במדבר י"ו) ויקח קרח, לקח מקח רע לעצמו. והטוב שבו, נתגלגל בשמואל הנביא, בן בנו של קרח. והנשמה של קין, נתגלגלה ביתרו. ושם נתבאר כל הגלגולים הללו:

גם פירוש אחר, כי שבעתים יקם קין, ר"ל, כי הנה נתבאר בדברי רז"ל כי מרע"ה, היו לו שבעה שמות. וכן יתרו חמיו, היו לו שבעה שמות. והתחלת תיקונו של קין, היה ביתרו. כמש"כ בספר התקונין על פסוק (בראשית ד' א') קניתי איש את ה'. וזש"ה, כי שבעתים יקם קין, לשון קימה ועלייה, ירצה, כי כאשר נתחברו יחד, משה ויתרו, שהם ב' שביעיות של שמות כנזכר, אז יקם קין מנפילתו ונתקן. גם רמז אל התחלת תיקונו ע"י משה ג"כ, שיש לו שבעה שמות. גם כשהרג את המצרי בשם המפורש של מ"ב, לתקנו ולהעלותו אל הקדושה כנזכר. ונמצא כי תקונו של קין בהריגת נפש המצרי, ובלקיחת צפורה בת יתרו לו לאשה, היה ע"י משה, שהיו שבעה שמות:

והענין הוא יותר בביאור, כי כאשר הרג את המצרי, ותקן את נפש הרע של קין, אז תכף נדבקה ונכנסה ביתרו, שהיה כומר לע"ז, ונתגייר וכפר בע"ז, ובו ביום ברח משה מפני פרעה, והלך למדין. ומצא ליתרו שכפר בע"ז, ונתגייר ביום שהמית הוא את המצרי, ואז התחיל קין לתקן. הרי כי הריגת המצרי, וכפירת יתרו בע"ז הכל ענין אחד, והכל היה ע"י משה:

[אמר שמואל, עוד מצאתי דרך אחרת, בפסוק הנז"ל, והוא מזולתו] כי שבעתים יקם קין. וגם שהוא קרוב אל הנז"ל, לא נמנעתי מלכתבו, לבל יהיה חסר ספר זה כלום. וז"ל, כי שבעתים יקם קין, יק"ם ר"ת יתרו, קרח, מצרי. והענין הוא, כי ג' אלה גלגולי קין להתקן. והנה בקרח נתקן, שבלעו הארץ, לתקן מה ששפך דם הבל אחיו, ונבלע דמו בארץ. ובמצרי נתקן, שנהרג, על שבא על אשת הבל אחיו. (הגהה, א"ש ואפשר לומר, שגם בגלגול המצרי נטמן בארץ. כמש"ה, (שמות ב' י"ב) ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ולא היה צריך הפסוק לאמרו). אח"כ ביתרו, היה שלימות תקונו לגמרי, כי אז החזיר את התאומה היתירה שלקח מהבל אחיו, ונתנה למשה, שהוא הבל, ונתן לו צפורה בתו, שהיא התאומה היתירה ההיא. ואז יתרו שהוא קין, היו לו שבעה שמות, חבר, יתר, יתרו, קני, כמ"ש רז"ל. ומשה שהוא הבל, היו לו ג"כ ז' שמות, טוב, יקותיאל חבר, אבי סוכו וגו', כמ"ש ז"ל ונמצא, כי בהיות משה ויתרו, שאז היו להם שבעתים, שהם שבעה ושבעה שמות, אז קם קין ונתקן, ויהיה יקם קין, לשון קימה ותקון:

ודע, כי כתוב בספר מאירת עינים, כי נפשו של קרח, היה נפשו של קין. ונמצא לפי זה, כי נתגלגל ג' פעמים ביתרו, וקרח, ומצרי. סימן להם, יק"ם קין, שהיה עתיד לקום ג' פעמים, שהם ר"ת יק"ם. ושמא יקשה בעיניך, איך היו ג' גלגולים בזמן אחד, בדור אחד. כי בשלמא יתרו ומצרי ניחא, לפי שקין היה מעורב מטו"ר, והרע נתגלגל במצרי, ונהרג על דבר שלומית בת דברי, מדה כנגד מדה, כמו שנהרג הבל, על עסקי אשה, בהיותם בשדה. אף כאן (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה ראה מה עשה לו בבית, ומה עשה לו בשדה, והרגו. והטוב נתן ביתרו, ונתן את בתו למשה, לתקן את אשר עוותו, שלקח תאומתו היתירה. וזש"ה, (שם ב' ב') ותרא אותו כי טוב הוא, כי יוכבד אמו היתה יראה, שלא יהיה קין שהוא מצד הטוב ורע מעורבים יחד, וכשראתה שהוא טוב ולא רע, ובכן (שם) ותצפנהו. כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב וגו'. והכא כתיב כי טוב הוא, ויתרה מלת הוא, ועיין בספר התקונין דף קי"ח ע"א:

ונחזור לקושייתנו, דבשלמא יתרו ומצרי ניחא, אבל קרח מה טיבו. וי"ל, כי נפשו של קין באה במצרי, ונהרג ע"י משה. ורוחו של קין, באה בקרח, וגם היא נתגלגלה, וירדה בעמקי שאול, ע"י משה. ונשמתו באה ביתרו, והוא תיקן אשר עיוות קין:

והנה כאשר עלה בדעתו של קרח, לחלוק עם משה, נתנוצצה בו רוחו של קין. וזש"ה, ויקח קרח, (במדבר י"ו א') ולא פי' מה לקח. ואמנם בר"ת נרמז מה שלקח, והוא קרח בן יצהר, ר"ת וס"ת ור"ת הם קנ"י להודיע, כי לקח רוח קין. ולפי שהרוח היא שניה לנפש, לכן נזכר קני ב"פ, כנזכר פעם אחת, ועוד נזכר פעם שנית בר"ת וס"ת קהת בן לוי, הם קנ"י. להודיע, כי לקח רוח קין. ולפי שהרוח היא שניה לנפש, לכן נזכר ב"פ קנ"י כנזכר. וזהו פירוש מ"ש רז"ל לקח מקח רע לעצמו, שהוא הרוח של קין, מצד הרע שבו:

וזש"ה כי שבעתים יקם קין. פי', מי שיהיו לו שבעה שמות, שהוא משה, הוא ינקם מן קין, ואמר שבעתים, לפי ששני פעמים ינקם ממנו, אחד במצרי, ואחד בקרח. עוד פירוש אחר כי ע"י יתרו שהיו לו שבעה שמות, אז יוקם קין, ותהיה לו תקומה על ידו, ועל ידו נתקנה נפשו. עוד פי' אחר, כי ע"י שניהם משה ויתרו, שהיו שבעה שמות לכל אחד ואחד מהם, שהם שבעתים, ע"י שנים אלו, תהיה תקומה לקין. והוא ע"י משה שהרג למצרי בשם המפורש הקדוש, להעלות נפשו ולתקנה. ויתרו תקנה ע"י עצמו ממש. ואפשר כי לכן נקרא יתרו, לפי שהיה שארית ויתר נפש המצרי. (ע"כ מזולתו):

ולשת גם הוא יולד בן וכו':

(מזולתו) דע, כי הבל נתגלגל הרע שבו באנוש בן שת, ועבד ע"ז כמ"ש חז"ל על אז הוחל לקרא בשם ה', ולכן נרמזו אותיות הבל בהפוך, בר"ת הוחל לקרא בשם. עוד ירצה, אז הוחל לקרא בשם ה', כסדרו, ר"ת הל"ב, להורות כי אנוש הוא גלגול הרע של הבל, ויען כי עבד ע"ז, נהפכו אותיות מהבל, ונעשה הלב. (ע"כ מזולתו):


סימן ה[עריכה]

ויחי למך וגו'. ויקרא את שמו נח:

(מזולתו) יש לחקור, למה בכל האחרים נאמר, ויולד את מתושלח, ויולד את למך, וכיוצא ובלמך כתיב, ויולד בן סתם, ואח"כ ביאר שמו, ואמר ויקרא את שמו נח. והענין הוא, כי עד שלא נולד מתושלח, היה בכל דור ודור מאותם העשרה דורות, צדיק אחד מגין על כל דור ודור מהם. וכשנולד מתושלח, היה צדיק גמור, והיה כורת וחותך כל הקליפות, בכח חרב פיפיות אשר בידו, שהוא שמו של הקב"ה יתברך. ולכן נקרא מתושלח, מלשון (ד"ה ב' כ"ג י') ואיש שלחו בידו. ומלשון (נחמיה ד' י"ז) בשלח יעבורו. שפירושו חרב. וכאשר נולד נח, אבד מתושלח כח החרב, ונתרבו הקליפות, ונתגברו במאד מאד. ולכן נתיירא למך אביו, לקרא שם בנו בעת לידתו, כי כל מאי דאתגליא, שלים עליה עינא בישא. והמתין עד שהגדיל, ואח"כ קרא את שמו נח. לא נמצא עוד תשלום דרוש זה. (ע"כ מזולתו):


סימן ו[עריכה]

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם וגו':

נראה, לפי ששת היה ראוי לחיות כאביו, תתק"ל שנה, גם דע, כי זה נאמר על מרע"ה, שחיה ק"ך שנה, והוא כמספר צירופי שם אלהי"ם, שהם ק"ך צירופים כנודע. גם ארבעה פעמים אלהי"ם, הם בגימטריא שמ"ד, וע"ה הם שמ"ה, בגימטריא משה. והנה הק"ך צירופים הנזכרים, שלשים צירופים לכל אלהים, מאלו הארבעה אלהים הנזכר, הרי ק"ך. גם נודע כי בינה עילאה, נקראת אות סמ"ך, כנודע בריש פרשת תרומה, בענין אפריון ואפרסמון. והנה סמ"ך במלואה, בגימטריא ק"ך, כי משה זכה לבינה כנודע:

ודע, כי נח היה משה, ולא רצה להתפלל על בני דורו, כמ"ש חז"ל על פסוק (ישעי' נ"ד ט') כי מי נח זאת לי וגו'. כי הוא גרם שיבאו מי המבול, ולכן נקראו על שמו מי נח. ואמנם אעפ"י שלא התפלל עליהם, עכ"ז בזכותו נתלה להם ק"ך שנה, אולי יחזרו בתשובה כמנין שנותיו של מרע"ה. וזש"ה, בשגם הוא בשר, והיו ימיו ק"ך שנה. ובשגם זה הבל, וזה משה, כנודע:

וע"כ משה תקן אשר עוות נח, וחזר להתפלל עליהם, באמרו ואם אין מחני נא. ונקט מחני, מלשון מחוי, הנזכר במבול, וימח את כל היקום. וכל ימיו היו בתפלה על הדור, לתקן אשר עוות בתחלה. ולכן תמצא כי בדור המבול כתיב, (תהלים כ"ט י') יהו"ה למבול ישב, פירוש ישב, נתעכב מלהביא את המבול, עד ק"ך שנה, בזכות משה שהוא הבל, הנרמז בס"ת יהו"ה למבו"ל יש"ב. וישב ה' מלך לעולם, פירוש, כי אחר כך כשהביא המבול, היה בשם אלהים, ולא התנהג עמהם במדת רחמים, שהוא שם ההוי"ה ישב ונתעכב, ולא הנהיג אז העולם, על שהוא רחמים, אלא במדת הדין:

גם ר"ת יהו"ה למבול ישב, הוא יל"י, והוא שם קדוש השני משם ע"ב, והוא כנגד מזל שור, השני שבשנים עשר מזלות, ואנשי דור המדבר פגמו בזה השם הקדוש, ועשו עגל מזל שור, ואמרו לו עלה שור עלה שור, כמ"ש חז"ל ולכן נרמז בפסוק (ישעי' א' ג') ידע שור קונהו וגו' 'ישראל לא 'ידע, ר"ת יל"י. 'עמי 'לא 'התבונן, ר"ת עלה:

הגהה א"ש, עוד נתבאר אצלנו במקומו, בספר עץ הדעת טוב, ביאור פסוק זה, ודרוש זה באורך, ע"ש:


פרשת נח[עריכה]

ויולד נח שלשה בנים את שם וגו':

ענין זה יובן, במ"ש בפרשת וישב, בענין חלומות שר המשקים ושר האופים, איך יוסף הוא בחי' יסוד דזעיר. ויש בו בחי' רבות לשם הזה, ואחד מהם הוא, כי יוסף בגימטריא ג"פ ב"ן. והנה נח גם הוא איש צדיק בבחי' היסוד, כמו יוסף הצדיק. ולכן היו לו ג' בנים, וכמו שהוא עצמו כלול מג' בנים, לכן הוליד כדמותו ג' בנים. והנה הם כנגד הקוים, ימין, ושמאל, ואמצע, שהם נה"י דזעיר, אשר שלשתם כלולים ביסוד. והנה ג' קוים, הם ג' ווי"ן, שהם בגימטריא ח"י, ולכן היסוד נקרא ח"י כנודע. וכשמתחברים שלשתם ביסוד, נעשים אות ש כלולה מג' ווי"ן. ונמצא שיש בהם ב' בחי' ג' ווי"ן, שהם ח"י, ובחי' התחברותם שהם ש. וב' הבחי' הנזכר, הם נקרא שיח. כנז"ל בפסוק וכל שיח השדה, וע"ש היטב. ולכן בג' בניו, שהם, שם, חם, יפת, שהם כנגד ג' ווי"ן אלו, אשר מתחברות בו, לכן ר"ת שלהם, הם שח"י, כנזכר שם:


סימן ז[עריכה]

וימח את כל היקום וגו':

כבר ארז"ל, כי קין היה תלוי ברפיון, ונמח בדור המבול, וזה נרמז במלת היקום, שהוא בגימטריא קין עם הכולל:

ואת לוט בן הרן וגו':

דע, כי בר"ת נרמז ג"כ הבל למפרע, כי גם הוא היה מסוד הבל. והנה אח"כ נתגלגל הרן באהרן הכהן, כמו שיתבאר במקומו בע"ה. ולפי שהוא מת בתחלה על פני תרח אביו, גם בניו נדב ואביהו מתו על פני אהרן אביהם. עכמ"כ:

ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם ואת נחור ואת הרן:

דע, כי כאן נרמז מה שנתגלגל מהם, ותבין ג"כ למה הנו"ן של בחרן הפוכה. ופסוק (שמות ל"ב ה') ויבן מזבח לפניו, שהבין מהזבוח לפניו, דהיינו חור. ואהרן בו ניצוץ אברהם, והמשכיל יבין:


פרשת לך לך[עריכה]

סימן י"ב:

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו':

כבר נתבאר אצלינו, בדרוש הנוקבא, כמה בחי' היו בה, משנברא העולם, ועד חרבן בית שני. ואיך היו הזווגים של זו"ן בכל זמן וזמן וע"ש. והנה עתה נבאר, אם היה זווג לזעיר עם נוקביה קודם זמן האבות, או בזמנם. דע, כי קודם שנולד אברהם, לא היה זיווג אל זעיר עם נוקביה, לפי שעדיין בזמנים ההם, היה ז"א בן ו"ק, הנקרא זמן היניקה, ולא נכנסו בו המוחין דגדלות. ונודע, כי אין טיפת מ"ד נמשכת, אלא מן המוחין, ולכן לא היה אז זווג לזו"ן. וכאשר נולד אברהם, התחיל למעלה התעוררות זווג עליון, ולכן נקרא שמו אברם, הרומז אל זווג יסוד דזעיר הנקרא אבר. עם יסוד דנוקביה הנקרא ם סתומה, ושניהם נקראים אברם. אבל עדיין לא נעשה הזווג העליון בפועל, עד שהלך אברם לארץ ישראל, ועל ידו נעשה אז הזווג העליון. וז"ש לו הקב"ה, לך לך מארצך וממולדתך וגו', כדי שיתקן על ידו זו"ן ויזדווגו יחד. וז"ש לך לך מארצך וגו', ואעשך לגוי גדול, כי בלכתו לארץ ישראל, יוגדל ז"א על ידו, ויהיה גדול בבחי' מוחין, ויוכל להזדווג עם נוקביה:

ונמצא, כי טרם שבאו המוחין בז"א, לא היתה נגלית בחי' לאה, כי לאה אינה יוצאה אלא מהארת המוחין כנודע, ולכן לא נגלית רק רחל, הנקראת ארץ תחתונה. וזה אומרו, לך לך מארצך וגו', שהיא רחל. ולהיות כי עלית אברהם הוא בקו ימין, כמו שיתבאר, ולכן נאמר בו לך לך מארצך, שהיא ספירת הנצח, בסיום הקו, ושם הוא קרוב אל המלכות הנקראת ארצך, ויעלה עד ספירת החסד, הנקרא מולדתך. לפי שכל טיפת ההולדה, היא מן החסד, דגניז בפום אמה כנודע:

ואח"כ תעלה עוד ממולדתך שהוא חסד, אל החכמה הנקראת בית אביך, כי חכמה נקראת אב לאברהם, הנקרא חסד. ואחרי שכבר נעשה מוח החכמה דזעיר, אז תלך משם אל הארץ אשר אראך, היא לאה, ארץ העליונה, שאז תתראה ותתגלה, משא"כ קודם כניסת המוחין כנזכר:

אמנם צריך שתדע, כי כמו שביארנו בשער התפלות, כי הזווג הנעשה בראשי חדשים, הוא בבחי' הנצח בלבד. והנעשה בר"ה, הוא בבחי' הגבורה לבד. וכן בכל י"ט וי"ט, חלוק כל אחד מחבירו. והנה גם עתה בימי ג' האבות, היה כן. כי בזמן אברהם, עיקר הגדלת המוחין, היה במוח החכמה, הקרוב אל החסד, שהוא אברהם. וכל הזווג הנעשה בימיו, היה בבחינת החסד בלבד. וזה אומרו, ואעשך לגוי גדול, כי לך לבדך, שאתה ספירת החסד, אעשך לגוי גדול, כי ההגדלה היא עתה בקו ימין בלבד. ואחר כך בזמן יצחק, נגדל מוח הבינה, שהיא בקו שמאל, קרוב אל הגבורה הנקרא יצחק, ולכן כל הזווגים שבזמנו היו בבחי' הגבורה. ואח"כ בזמן יעקב, נתקן מוח הדעת, ואז נגמרו ונגדלו הג' מוחין, והיתה הולדה וזווג גמור. וז"ס מ"ש חז"ל כי היתה מטתו שלימה, כי הזווג הנעשה בימיו, היה שלם בג' המוחין:

והנה סיבת תוספת אות ה' באברהם, וגם טעם למה לא נתוספה ביצחק ויעקב. הטעם הוא כי ענין תוספת ה' זו, היא לשתי סיבות, האחד היא, כיון שבתחלה לא היו מוחין בז"א, ונודע כי הם מתלבשים בנה"י דאימא, הנקרא ה' עילאה ולכן חסר ממנו אות ה', ולא היו בו רק אבר מ', שהוא שתי היסודות הנזכרים, בלי זווג, ואחר שנגדלו המוחין על ידו, ניתוסף בו אות ה' עילאה כנזכר. והב' הוא, כי טיפת הזווג היא מן החסדים הבאים מן מוח הדעת, וכאשר הגדילו המוחין, וירש מוח הדעת, אז נתנו בו הה' חסדים של טיפת הזיווג, והם סוד תוספת אות ה' הנזכר, והרי נתבאר, טעם תוספת אות ה', לשתי סיבות:

ואמנם בזה יובן, למה לא ניתוספה ביצחק ויעקב, אבל לפי שהעיקר נקרא על שם ההתחלה, וכבר נרמזה בו אות ה', המורה על הזווג, ולכן אין צריך לרמוז אותה גם ביצחק ויעקב. ועוד טעם אחר, כי ידוע שאברהם שהוא החסד, נקרא יומם, לפי דאזיל עם כלהו יומין, והוא המוליך ה' חסדים, עד פומא דאמה, ולכן נרמז בו אות ה', שהם ה' חסדים, ולא ביצחק ויעקב:

ונבאר ג"כ שמה של שרה אשתו. כי הנה היא בחי' הנקבה, הנקרא אלהים, ונודע כי אלהים ביודי"ן בבחי' הפנים, הוא בגימטריא ש' של שרה. והאחוריים הפשוטים של אלהים, הם בגי' ר' דשרה. וכללות ה' אותיות של אלהים, הם ה' דשרה. ולכן כשנתקנה, והיתה ראויה אל הזווג, נקראת שרה, וילדה את יצחק:

ונחזור לבאר, ענין שמות, אברהם, יצחק, ויעקב, ויוסף. כי כלם נקשרים. דע, כי אברהם הוא בחי' החסד, הנקרא אל, בסוד (תהלים נ"ב ג') חסד א"ל כל היום כנודע. והנה באנפין עילאין דא"א, יש בהם ח' שמות של א"ל, וכלם נכללים באברהם, שהוא בגימטריא רמ"ח, כמנין ח' שמות א"ל הנזכר. וזה פרטם, נודע, כי בחי' תיקון הא' שבי"ג תיקוני דיקנא, נקרא א"ל, בסוד (שמות ל"ד ו') אל רחום וחנון וגו'. ובסוד (סוף מיכה) מי אל כמוך, כמבואר אצלינו בי"ג מדות ויעבר, שבתפלת שחרית דחול. והיא סוד פאה עליונה שבזקן, והם שתי פאות, אחת מימין, ואחת משמאל, הרי הם ב' שמות א"ל. ונודע, כי בכל פאה מהם, נכללו ג' שמות א"ל, שהם תלת עלמין, היוצאים מן התיקון ההוא, כמבואר אצלנו באדרת נשא. והם, אל שד"י, דבריאה. וא"ל יהו"ה, דיצירה. וא"ל אדנ"י, דעשיה. והרי הם ששה שמות א"ל, בשתי הפאות. ועוד יש שתי שמות אל, בתיקון הז', שהוא תרין תפוחין, תרין אנפין קדישין, כמ"ש אצלינו, כי לכן הם ש"ע נהורין באנפין דאריך, כנגד ב' שמות א"ל במילוייהם אשר שם. והרי נשלמו ח' שמות א"ל, שהם בגימטריא אברהם. ובפרשת חיי שרה, בענין קע"ה ימי שני חיי אברהם, נתבאר זה באורך:

והנה שם יצחק, הוא בגימטריא ח' הויו"ת, והם בחי' ח' גבורות הנכללות ביצחק, וכל גבורה מהם היא הוי"ה אחת. וזה עניינם, נודע, כי ה' גבורות הם, והם ה' הויו"ת, שהם בגימטריא ק"ל. כי כמו שיש ה' חסדים, מבחי' אברהם. כן יש ה' גבורות, מבחי' יצחק. ועוד יש ג' בחי' גבורות ביסוד, והם ג' גבורות הנמתקות עם ג' החסדים המגולים, כמו שנתבאר בענין יוסף. ונודע, כי יצחק הוא ק"צ ח"י, שהוא היסוד. והרי נתבארו ח' גבורות, שהם ח' הויו"ת, כמנין יצחק. גם יתבארו בחי' ח' גבורות אלו, בפ' וירא, בפסוק ביום הגמל את יצחק, וע"ש היטב:

ונבאר עתה שם יוסף, כי הוא נקשר עם יצחק כנזכר, וכבר נתבאר ענינו, בפרשת וישב, בענין החלומות של שר המשקים והאופים וע"ש. ואמנם יוסף הוא בגימטריא ששה הויו"ת. וזה עניינם, הנה נתבאר אצלינו בכמה מקומות, גם במצות המילה בפרשת לך לך, נתבאר באורך ענין זה, כי הנה אעפ"י שהה' חסדים מתפשטים בגופא דז"א, מחסד עד הוד, עכ"ז הארת כל הה' חסדים נכללת ביסוד, והנה גם הה' גבורות יורדים ביסוד כנודע. האמנם אעפ"י שיורדים כל הה' חסדים וה' גבורות, עכ"ז עיקרם הוא ג' חסדים המגולים, דת"ת ונו"ה כנודע. והנה ג' גבורות, מתמתקות ע"י אלו הג' חסדים המגולים אשר שם. ואעפ"י שאלו הה' גבורות כלם, ניתנים אל הנקבה בדעת שבה כנודע. וכן הה' חסדים, כלם ניתנים בעת הזווג אל הנקבה, בסוד טיפת מ"ד. עכ"ז, להיותם אורות מגולים, נשאר שרשם והארתם ביסוד, ואלו הם ששה הויו"ת הנזכרים, שהם ג' הויו"ת דחסדים, וג' דגבורות, והם בגי' יוסף:

ובזה תבין, איך היסוד נקרא מכריע ב', והוא לסיבה הנזכר, כי בו נכללים ג' חסדים וג' גבורות, ונכללים יחד ונמתקים. גם בזה יתבאר לך טעם, למה הספירה הזאת נקראת יסוד. והענין הוא זה כי ספירה זו נטיל לשמאלא בסוד ק"ץ ח"י, שהוא היסוד, הנוטה אל יצחק שהוא שמאלא, והנה ג' גבורות אלו הנשארים בו, הם ג' הויו"ת, והם בגימטריא ע"ח, ועם מספרם שהם ג', הרי פ"א כמנין יסוד ע"ה. עוד יש טעם אחר, למה נקרא יסוד, והוא, כי נודע מ"ש בס"ה בר"מ בפרשת יתרו דף צ"ב ע"א, בפסוק זכור את יום השבת. בענין הנהו ז' שמהן, דאתקריאו שבעה מרגליאן, כי סוד השבת נקרא י"ה אדנ"י, ונודע ג"כ, כי השבת הוא ביסוד, הנקרא שביעי ולכן היסוד הוא בגימטריא י"ה אדנ"י, והם כנגד שתי בחי' שבו, שהם, היסוד, והעטרה שבו. והנה היסוד נקרא י"ה. והעטרה נקרא אדני. והנה היסוד של לאה ושל רחל, הם שתי ממין סתומות, ושניהם בגימטריא יסוד, לרמוז כי הוא מזדווג עם שתי יסודות דרחל ולאה:

ואחר שביארנו שמות יצחק ויוסף, איך שניהם בבחי' הגבורות, נבאר עתה ענין שני שמות אלו בהתחברם, איך כוללים כל הגבורות, והוא, כי תכלית כל הדינים הם רפ"ח ניצוצין, אשר נתקנו ע"י ל"ב אלהים, שהם דינים אחרים, כנודע, וכלם בגימטריא ש"ך ניצוצין. והנה יצחק ויסוד, הם בגימטריא רפ"ח. וגם זה נתבאר לקמן בפרשת וירא, בפסוק ביום הגמל את יצחק וע"ש. והנה שם יעקב, הוא בגימטריא ז' הויות, והם בחי' ז' מוחין שכוללם ז"א, והם ז' הויו"ת. וכבר נתבאר עניינם, בפרשת ויצא יעקב מבאר שבע, איך ז' מוחין ההם נקרא באר שבע, וע"ש. עוד יש בז"א ג' מוחין דקטנות הנקרא אלהים, הנרמזים במלת וילך חרנה, כמבואר שם איך אלהים דיודי"ן בלאה, ואלהים דההי"ן שהוא השלישי הוא ברחל, ואלהים האמצעי דאלפי"ן, הוא ביעקב הכולל שתיהם, שתי נשיו. ולכן נקרא יעקב, י' עקב, כי עקב הוא בגימטריא ב' שמות אלהים, דלאה ורחל, ובהם עשר אותיות, כמנין י' של יעקב, לרמוז כי בו כלולות שתיהם. ונחזור לכללות ג' שמות, אברהם, יצחק, ויעקב. כי הנה יעקב מכריע ביניהם, ולכן נוטל כפלים מהם. כיצד, הרי שאברהם יש בו מספר יעקב, ועוד שם אדנ"י, ושניהם בגימטריא אברהם. גם יצחק יש בו מספר יעקב, ועוד שם יהו"ה, ושניהם בגימטריא יצחק. נמצא, כי אברהם לקח שם אדנ"י יותר מחשבון יעקב, ויצחק לקח שם הוי"ה יותר מחשבון יעקב. ואמנם לקח יעקב כפלים מהם, שהם ב' שמות הוי"ה, וב' שמות אדני, והם בגימטריא יעקב:

ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן:

הנה נודע מה שנתבאר אצלינו, בסוד נחר גרוני, כי ז"א בימי קטנותו, יש לו ג' מוחין של שמות אלהים. ונודע, כי שרש ג' מוחין, הם ג' אותיות יה"ו. ולכן אף מוחין דקטנות, נרמזים בג' אותיות אלו, והוא, כי להיות שם זה במוחין דז"א, אשר ההוי"ה הכוללת אותו היא הוי"ה דמלוי אלפי"ן כנודע. נמצא, כי שם הנזכר, הוא במלוי אלפי"ן, העולה בגימטריא טל. והנה ג' אלהים של המוחין, דמלוי יודי"ן ואלפי"ן וההי"ן, יש בהם י"ג אותיות בכל אחד מהם, שהם ט"ל אותיות, כמנין יה"ו במלוי אלפי"ן:

וכאשר נגדל זעיר, יש לו ג' מוחין דגדלות, שהם ג' הויו"ת, דמלוי ע"ב ס"ג מ"ה כנודע, ואז יורדים ג' מוחין דקטנות, שהם ג"פ אלהים, עד הגרון שלו, ולכן גרו"ן בגימטריא ג"פ אלהים פשוטים. ולהיותם דינים, לזה אמר נחר גרוני, לשון חרי אף. ולכן גם נח"ר, בגימטריא ג"פ אלהים, והם עצמם אותיות חרן:

ובהתפשט ג' המוחין דגדלות בגופא דזעיר כנודע, הנה הם יורדים דרך הגרון, הנקרא חר"ן כנזכר, ומתחברים עם ג' אלהים אשר שם, ונעשים ג' יחודים של יב"ק, שהם ג"פ הוי"ה אלהים. ולכן נקרא הגרון מעבר יב"ק, כמו שיתבאר במקומו:

והנה אברהם הוא החסד, הכלול מה' חסדים המתפשטים בגוף. והוא עובר ויוצא דרך הגרון למטה, להתפשט כנזכר, ובפרט במה שידעת, כי הגרון הוא בחי' הבינה, אשר שם ירדו ג' מוחין דקטנות מן בחי' המוחין, שהם חכמה, ותכף אחריה מתפשט זרוע הימין, הוא אברהם, וזהו אומרו בצאתו מחרן:

אבל היותו בן ע"ה שנה, הוא בחינת הג' אלהים, שבהם ט"ל אותיות. והג' הויו"ת, שבהם שלשים אותיות, הרי ס"ט. ומספר ג' הויו"ת וג' אלהים הם ששה, ועם ס"ט, הרי ע"ה. נמצא, כי בצאתו מחרן, לוקח הארת ע"ה שנה הנזכר, ועובר דרך שלהם:

עוד ירצה קרוב אל הנזכר, כמש"ה ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, כי כבר נתבאר אצלינו, כי הגרון דז"א נעשה מג' מוחין דקטנות דאלהים, שירדו בזמן הגדלות למטה עד הגרון. ולכן בגימטריא ג' שמות אלהים הוא גרו"ן. גם הם בגימטריא חר"ן, כי כל אלהים דקטנות, הוא דינא קשיא וחרון אף, וז"ס נחר גרוני. והנה אברהם הוא זרוע ימין הנקרא חסד, ויוצא מן הגרון שהיא בינה, וזהו בצאתו מחרן. ולפי ששם בגרון בצאת אברהם מתוכו נתחלף שם אלהים אשר שם, באותיות אכדט"ם, שהוא בגימטריא ע"ה עם הכולל, לזה אמר הכתוב ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן:

ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם:

(מזולתו) הנה נבאר עתה ענין אברהם, דע, כי אברהם הוצרך ראשית כל למסור נפשו על קדוש ה' באור כשדים, כדי לגרום לעשות הזיווג העליון של או"א, כדי שיתוקנו זו"ן בבחי' עיבור באו"א, הנקרא עיבור א' דתלת כלילן בתלת, כנודע. ולכן אחר שהושלך באור כשדים, וגרם הזיווג העליון דאו"א, אח"כ גרם העיבור של זו"ן גו אימא. וז"ס מ"ש אח"כ, ויעבור אברם בארץ, והנה מלת ויעבר, הם אותיות עיבור, ולכן אז עדיין היה שמו אברם, ר"ל אב"ר מ' סתומה. ואחר שנתיישב בארץ, אז גרם עיבור ב' של זו"ן, ולכן נקרא אברהם בתוספת ה', שהם חמשה חסדים של גדלות עיבור שני דז"א כנודע. וז"ס משז"ל, בהבראם, בה' בראם, שהם סוד הה' חסדים, שהם היסוד של בריאת כל העולמות וקיומם. גם אמרו בהבראם, באברהם, והכל אחד:

ואמנם הה' גבורות, נתנו לשרה אשתו, ולכן נקראה שרי, לפי שהגבורות הם דינים, והם בחי' שם אלהים, אשר במלויו ביודי"ן בבחי' פנים, בגימטריא ש'. והאחוריים הפשוטים שלו, הם בגימטריא ר'. ואם תכלול ה' אותיותיו בבחי' פנים, וה' אותיותיו בבחי' אחור, יהיה הכל שר"י. והנה אברהם שהיא בבחי' החסדים, היה ממתק את הגבורות, שהם שרי אשתו:

וז"ס (בראשית י"ב ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן, שאברהם היה מגייר האנשים, ושרי מגיירת את הנשים, שהם חו"ג, זכרים ונקבות. וזש"ה, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, שהם הה' חסדים הנכללים באברהם, שהוא ג"כ אותיות בהבראם, כי הוא קיום תולדות שמים וארץ. וזה, ע"י שהמתיק הגבורות הנקרא אלהים, ע"י החסדים הנקראים ה', והמתיקם ע"י ששתפם יחד, וזש"ה (שם ב' ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ולפי ששרה היתה בחי' הה' גבורות, לכן כתיב (שם י"ח י"ח) ולשרה בן, כי יצחק שהיה בן שלה מבחי' הגבורות, נתדמה אל שרה אמו, ותלאו הקב"ה בה, ולא באברהם אביו. (ע"כ מזולתו):

סימן י"ד:

ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו':

הנה נודע, כי הנה המלכים שמלכו בארץ אדום ומתו, היה עניינם, בא"א, ואו"א, וזו"ן. וכלם הם מבחי' הנקבה, הנקרא מלכות. ולכן נקראים מלכים, על שמה. ונודע כי המלכות היא הוי"ה דב"ן דמלוי ההי"ן. ונמצא, שאף על פי שז' מלכים הם דמיתו, אינם אלא תשעה, והם כנגד ט' אותיות שיש בהוי"ה דב"ן דההי"ן, ונודע, כי הסיגים והקליפות, נתבררו מתוך אלה המלכים, ולכן כנגדם הם ט' מלכים אחרים, שהם קליפות גמורות, וסיגים של ט' מלכים הנזכרים הקדושים. ואלו הם בחי' אלו המלכים, אמרפל וחבריו, ומלכי סדום וחבריו, ולכן נתחלקו לשתי בחינות, כי ארבע המלכים אמרפל וחבריו, הם סיגי ארבע אותיות השרשיות של ההוי"ה הנזכר. וה' מלכי סדום ועמורה וכו', הם הסיגים של חמשה אותיות של מלוי ההוי"ה הנזכר, שהיא של ב"ן דההי"ן. וזה סוד אומרו, ארבעה מלכים את החמשה:

וענין מלחמה זו, וגם למה היתה עתה, יובן במ"ש חז"ל כי כונתם היתה, לשבות את אברהם עצמו, כי בקחתו את לוט בן אחיו, יבא אברהם להצילו, וישבו אותו גם כן. וכפי הסוד ענינו הוא זה, כי הנה נתבאר אצלינו בשער רוה"ק, ענין לוט וגם אברהם מה ענינם וע"ש. והדבר בקיצור הוא, כי אברהם הוא סוד אור החסדים שבזעיר, הנקרא הוי"ה דאלפי"ן, העולה מ"ה. ולוט הוא עומד כנגד אחוריים דז"א, והוא הקליפה היונקת מן אחוריים שלו, ולכן גם הוא בגימטריא מ"ה, כמנין לו"ט. ולוט תרגום דארור, שהיא הקליפה. ולכן היה קרובו של אברהם, ויונק ממנו, ותמיד הולכים יחד, כמו שאמר הכתוב, וילך אתו לוט, כנדרש בספר הזהר. שהיא בחי' הקליפה והיצה"ר שיש באדם. ובהיות אברהם בחוצה לארץ, לא נעשה זיווג עליון דזו"ן, כנז"ל בפרשה לך לך מארצך וממולדתך ולכן היתה הקליפה דבוקה בקדושה ויונקת ממנה, כי אז היה הזעיר בסוד הקטנות דמוחין דאלהים, והיו המלכים והקליפות הנזכר כולם יונקים השפע שלהם, ואין מלחמה ביניהם. וכאשר הלך אברהם לא"י, שהוא לעורר הזיווג עליון של זו"ן, הנקרא ארץ כנז"ל, אז נכנסו המוחין דגדלות, ונפרד לוט שהוא הקליפה מעל אברהם. בסוד (בראשית י"ג ט') הפרד נא מעלי, ולא אמר ממני, אלא מעלי, כי ממש היה דבוק באחורי זעיר כנזכר, וכאלו ח"ו משא כבד היה טעון באחוריו. ואז כתיב, (שם י"ג י"א) ויפרדו איש מעל אחיו, ולא כתיב מאחיו, אלא מעל כנזכר, ואז נחסר שפע הקליפה והמלכים הנזכר, ולכן נלחמו זה עם זה, כמו שנבאר:

והענין הוא, דע, כי ט' מלכים האלו, בזמן אברהם, התחילו לתקן בסוד התיקון, שהוא לעשות להם בחי' פרצוף וכלים, להלביש את האורות שלהם, כנודע אצלינו בענין תיקון המלכים. אמנם עדיין אז לא נתקנו כולם, רק ד' מלכים השרשיים, שהם כנגד ד' אותיות השרשיות דשם ב"ן, אבל הה' מלכים שבבחי' ה' אותיות המלוי, לא היה להם תיקון עדיין, ובהיות השפע נמשך אליהם, היה שלום ביניהם. וכשחסר להם השפע, רצו אלו הה' המלכים להתגבר, ולעלות למעלה ממדרגת ד' מלכים, כדי להתקרב אל הקדושה, ולקחת שפע משם. ואף על פי שהם ענפים שלהם, מרדו בהם, לפי שהארבעה מלכים שהיו בבחי' תיקון והלבשת הכלים אל אורותיהם, אינם יכולים לעלות למעלה ממדרגתם, אבל אלו החמשה מלכים, שהיו בלתי תיקון, מופשטים מן המלבושים, יש להם כח לעלות למעלה ממדרגת האחרים. ולכן מרדו החמשה מלכים, עם היותם ענפים, ונתגברו על הארבעה מלכים השרשיים. אבל עכ"ז, להיותם בחי' השרשים, גברה ידם עליהם, והכניעום תחתם. ולהיות כי כל קטטה זו היתה, מחסרון השפע שלהם, לכן (בראשית י"ד י"ב) ויקחו את לוט ואת רכושו, שהיא הבחי' היותר סמוכה אל אברהם, שהוא ז"א כנז"ל. וע"י ששבו אותו, יקח הוא שפע מאברהם, ויקחו הם שפעם ממנו. וזהו כוונת דברי חז"ל שאמרו, שרצו המלכים לשבות גם את אברהם, והבן זה היטב:

ואחר שביארנו המשך ספור מלחמותם, נחזור לבאר שמות אלו המלכים ומדינותיהם. הנה נתבאר, כי אלו המלכים הם הסיגים והקליפות דט' מלכים, שהם ט' אותיות ב"ן, והסיגים נקראים מות כנודע. ולכן כנגדם הם ד' מיתות בית דין, נמשכים מן ד' מלכים השרשיים, שהם, אמרפל, אריוך, כדרלעומר וכו'. והם, סקילה, שריפה, הרג, וחנק. וכנגדם ד' מיתות אחרות, והם, כרת, ומיתה בידי שמים, ומלקות שהיא תמורת הכרת, בסוד כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן:

הגהה - א"ש, לא נזכר זולתי ג', והם, כרת, ומיתה בידי שמים, ומלקות. ואולי הד', היא מיתה של כל אדם כנלע"ד:

והנה אמרפל, הוא נמרוד, ונקרא אמרפל, שאמר והפיל לאברהם אע"ה בכבשן האש, כדי לשרפו. והרי בו סוד מיתת השריפה. גם בו בחינת כרת, שהוא בגימטריא שנער. וזש"ה, ויהי בימי אמרפל מלך שנער. ודע, כי הכרת הוא בקליפה א' שבעשר קליפין, כנזכר בתיקונין, כי היא תמורת הכתר, ונקרא כרת. וז"ס כתריא"ל. ונלע"ד, כי אליבא דר"ש דקאמר בגמרא כי שרפה חמורה מכל מיתות ב"ד. ולכן שניהם, שריפה, וכרת, הם באמרפל הגדול שבכולם:

ואחריו אריוך, כנגד בינה, אות ה' ראשונה של הוי"ה דב"ן. ונודע כי הבינה, דינין מתערין מינה, ונקראת אהי"ה. ושתיהם נרמזו בו, כי אות ראשונה ואחרונה של אריוך, הם אך, בגי' אהי"ה, ובתוכם נכללת הגבורה, שהיא בגימטריא ג' אותיות רי"ו שביניהם:

גם אריוך, הוא בגימטריא ור"ב כ"ח עם הכולל, שהוא כנגד הבינה. וזה סוד תרין אמוראין שבתלמוד, רב ושמואל, כי שמואל נקרא אריוך, כנודע בגמרא לפי שהוא מן בינה, הנקראת ורב כח. אבל רב הוא בז"א, בסוד ע"ב ק"ל, שהם בגימטריא ר"ב. והם אחוריים הפשוטים והמלאים במילוי אלפי"ן, ולכן נשתנו שמותם, כי רב היה שמו אבא אריכא, ונקרא רב לטעם הנזכר. ושמואל נקרא גם הוא אריוך לטעם הנז', ולסיבה זו הלכה כשמואל בדיני, לגבי רב, כי הוא בסוד הדינים העליונים שבבינה. גם ז"ס, שהיה אומר שמואל אי איישר חילי אבטליניה, כי הנה הוא סוד ורב כח כנזכר. ואלסר הוא אלהים דמלוי אלפי"ן, שהוא בגימטריא אלסר:

כדרלעומר, אותיות כד"ר, הם אותיות דרך, והוא בגימטריא ב"פ יב"ק, שיש בקדושה כנודע. ולעמר, בגימטריא ש"ם, שהוא שם הוי"ה כ"ו, ושם שד"י. ונמצא, כי חבור כדרלעמר, בגימטרי' ש"ם דר"ך. והנה כנגדו נאמר בקדושה, (תהלים נ' כ"ג) ושם דר"ך אראנו בישע אלהי"ם. עולם, בגימטריא אהי"ה דההי"ן, עם הכולל:

ותדע"ל, הוא ע"ת ד"ל. וע"ת הוא בחי' ע"ב ק"ל דהוי"ה דאלפי"ן, אחוריים הפשוטים והמלאים, ובחינת הוי"ה דב"ן דפנים, וע"ב קד"ם שהוא שתי אחוריים שלה הפשוטים והמלאים. וד"ל, הוא כנגד שם בוכ"ו, כמבואר אצלינו בברכת אבות, במלת מלך עוזר ומושיע ומגן וכו'. גם הוא סוד ד"ל אותיות שיש בשם אדנ"י במלוי מלואה:

ושמות ה' מלכים האחרים הם אלו, בר"ע, אותיות רע"ב. ובזה יתבאר ענין הרעב ושבע, דע כי בהיות הוי"ה ואלהי"ם בבחי' אב"א, אז רעב בא לעולם. כי הנה אחוריים דאלהים הם בגימטריא ר' של רעב, ואחוריים דהוי"ה הם ע"ב דרע"ב. ובהיותם פב"פ, ושניהם במלוי העליון שהיא דיודי"ן, אז הוא שב"ע, כי פנים דאלהים דיודי"ן, הם בגימטריא ש' של שב"ע. ופנים דהוי"ה דיודי"ן, הם בגימטריא ע"ב של שב"ע:

וסדם חסר ו', והוא בגימטריא ב' שמות דב"ן שיש בקדושה. ברש"ע, בו נרמז אותיות בר"ע, שהם אחוריים הפשוטים דאלהי"ם דהוי"ה כנזכר, שהם ע"ב ר'. ועוד נוסף עליהם שם אלהים דיודי"ן שהוא בגימטריא ש', לרמוז כי זה יותר רע מברע, כי בו כי בחי' אלהי"ם פנים ואחור, וגם האחור של ההוי"ה. שנאב, הם סוד שנ"ד ימי הלבנה, שהם תחת רשות ממשלת מלך הזה. (הגהה - א"ש, ע"ה של שנאב):

שמאבר נחלק לשנים, ש"ם בגימטריא שד"י והוי"ה. ואב"ר, הם שני יחודים הוי"ה ואלהי"ם, והוי"ה ואדנ"י. ומלך בלע היא צוער. דע, כי הנה נתבאר אצלינו בהרבה מקומות, וגם בענין ספירת העומר, כי אלו המלכים, כל אחד מהם נקרא אדם, בסוד מלכי אדום. והנה המלך האחרון שבכולם, הוא מלך בלע והוא בחינת המלכות של אלה תשעה המלכים, ולכן אין בו בחי' אדם, רק ששה עשר כמנין הי"א, וז"ש היא צוער, כי אין לה רק כמספר הי"א, ולכן נקרא צוער, כי היא צעירה וקטנה מכולם. וכנגדם במלכות שבקדושה, כתיב (בראשית ה"י ט') אי"ה שרה אשתך, ורמזו לו המלאכים, כי על ידי ששה עשר אלו שבמלכות כמנין אי"ה, תזכה להיות לה בנים:

ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וילכו וגו':

הנה כפי הראוי, היל"ל ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו. אבל כתיב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם, לרמוז, אל חיבור ג' אותיות, שבר"ת 'רכושו 'בן 'אחי, והם אותיות רב"א. והענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל כי לוט, היא הקליפה הדבוקה כנגד אחוריים דז"א, ועל ידי חטאו של אדם, נפלו הנשמות בתוך הקליפות. כנזכר בפרשה בראשית. והנה בתוך קליפות לוט, נתערבו ב' פרדות טובות, רות, ונעמה העמונית, כנזכר במאמרי חז"ל. ובכל נשמה מאלו השנים, כלולים כמה וכמה נשמות, עד סוף כל הדורות. הלא תראה, כי כל זרע מלכות בית דוד יצאו מהם, וכמו שיתבאר במקומו. גם נתבאר בשער הגלגולים, כי רבא האמורא חבירו של אביי, היה נכלל בנשמת נעמה העמונית. והנה כששבו המלכים את לוט, עדיין לא הובררו ממנו שני הפרדות שיצאו ממנו, כאשר שכב אחר כך את בנותיו כנודע, ועדיין היו כלולים בו, וגם נשמת רבא עמהם. ולכן נרמז הוא בר"ת 'רכושו 'בן 'אחי, כנזכר בענין לקיחתם את לוט. גם נרמז רבא, בג' אותיות אבר"ם הראשונות, וז"ש בן אחי אברם. עוד חזר להזכירו בר"ת, (בראשית י"ד כ"ד) 'בלעדי 'רק 'אשר אכלו הנערים:

ומלכי צדק מלך שלם הוציא וגו':

(מזולתו) ר"ת 'מלך 'שלם 'הוציא מש"ה. וכבר הודעתיך, כי שם בן נח, הוא מלכי צדק, והוא אחד מגלגולי הבל בן אדם, כמ"ש בספר התיקונין גם ידעת, כי הבל זה משה:

סימן ט"ו:

אחר הדברים האלה וגו', אנכי מגן לך וגו':

הנה מג"ן, הוא תרגום חנם. והענין הוא, אנכי אתן לך, אותו המקום הנקרא מתנת חנם ומגן בלשון תרגום, שהם ג"ר דז"א, מבינה שבו ולמעלה, אשר שם אינו מגיע פגם מעשה התחתונים, ובחנם נאחזים שם הקליפות, כי אין להם שום אחיזה כלל. (ע"כ מזולתו):

ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו':

נודע הוא, כי עיקר שם ההוי"ה בשלימותה, היא בז"א. ולכן נאמר אני ה'. ועוד, כי הנה בהיותה בז"א, היא במלוי אלפי"ן, העולה מ"ה. ועם מ"ב אותיות, שיש בפשוט ובמילוי ובמילוי המילוי כנודע, הרי הם בגימטריא פ"ז, כמנין אני ה', לרמוז, כי עיקר הויית שם הזה, היא בז"א, והוא האומר בעצם אני ה', כי כן שמו בגימטריא אני ה' כנזכר. גם נבאר מלת אני, דע, כי כל מקום שנאמר אני, הוא במלכות, כנזכר בזוהר, והוא, כי שם ההוי"ה דב"ן דההי"ן עם מספר ט' אותיות שבמלואה, הם בגימטריא אני. וזכור ענין זה של אני, ושל אני ה', בכל מקום שתמצאם:

ותרדמה נפלה על אברם:

בפרשת ואתחנן במצות ת"ת, נתבאר ענין התרדמה היטב, כי הוא בחינת הנבואה הנמשכת דרך אחוריים דז"א, כי עדיין לא היה אברהם מהול, וכל האחוריים הם בגי' תרגום ותרדמה. ולכן דבר אליו במחזה, שהוא תרגומו של מראה, כי אחורים של ההוי"ה הוא גימטריא ע"ב, ויש ט' הויות בחב"ד חג"ת נה"י דז"א, וט' אחוריים גימטריא תרדמה, עכ"מ:

ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר וגו':

נודע הוא מ"ש חז"ל על פסוק (בראשית מ"ז כ"א) ואת העם העביר אותו לערים. שטלטלם, כדי שלא יחרפו את ישראל, שעתידים להיות גרים ביניהם, כי הלא גם הם מטולטלים בארץ לא להם. וזהו שאמר הכתוב, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, ואל תאמר כי חרפה היא להם להיותם גרים, בעבור כי הנה הארץ ההיא אינה שלהם, ר"ל אינה של המצריים השוכנים בה, כי הרי את העם העביר אותו לערים כנזכר, ונמצא כי מש"ה בארץ לא להם, חוזר למצרים. ואם היה חוזר לישראל, קשה דפשיטא, שאם היו גרים שם, שהיו בארץ לא להם:

ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו':

הפסוק זה לכאורה אינו במקומו, והיה לו לכתוב יחד שני הפסוקים, המדברים בענין הגלות ובשורת הגאולה יחד, והם, פסוק ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, ופסוק וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ופסוק ודור רביעי ישובו הנה. ופסוק ואתה תבא אל אבותיך בשלום, יבא לפניהם או לאחריהם, ולא יפסיק הענין ביניהם. אבל נודע הוא, ענין תרח אבי אברהם, שנתגלגל באיוב הנקרא ירא אלהים. ועל ידי היסורין שעברו עליו, חזר בתשובה שלימה, ורמז לו זה, באומרו ואתה תבא אל אבותיך בשלום. כמ"ש חז"ל, שתרח חזר בתשובה. ואמנם סיבת היסורין שבאו על איוב, הוא כמ"ש חז"ל, שהיה אחד מג' יועצי פרעה, ויעץ לו שידון אותם ביסורין, וכנגדם לקה גם הוא ביסורין. ונמצא כי ענין ועבדום וענו אותם, היה על ידי עצת איוב, ולכן נדון גם הוא ביסורין, ועל ידי כך חזר בתשובה. ולכן סמך אליו ואתה תבא אל אבותיך בשלום, כי בסיבת עצתו, והיא ועבדום וענו אותם, גרם לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום, ואח"כ ודור רביעי ישובו הנה, בסוף מ' שנה שהלכו במדבר:

סימן י"ו:

ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך וגו':

הלא ידעת, כי שרה והגר בסוד מוחא וקליפה, וכמו שהקליפה קדמה למוח, כן ילדה הגר טרם שרה, בסוד ואלה המלכים אשר מלכו. והנה הג"ר בגימטריא ר"ח, כמנין יצחק, בסוד הדין. כי הקליפה דינין תקיפין, וכמו שמלכין קדמאין מיתו, לפי שלא נתבסמו, והיו בסוד הרע, בסוד קין. כן שרה הכניסה עין רע בעיבורה של הגר והפילה, כי היה מצד הרע לבד, ולפיכך הפילתו, ולפיכך נתרעמה שרה, ומסרה עליו דין ממש, כי ראתה תגבורת הדין, והפילתו בסוד הנפילים היו בארץ, ורצתה לבסמו בטוב ולהגביר הטוב, ולהכניע הרע. וזה אמר לה אברהם, עשי לה הטוב בעיניך, הטוב דייקא. ולפיכך עינתה שרה את הגר, להכניע הרע ולהגביר הטוב, ולפיכך אמר לה המלאך, (בראשית ט"ז ז') שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה:

והנה זה העיבור הב', היה בסוד הבל, שנתבסמו הדינים קצת, ולא כל כך, עד אשר נולד יצחק, ונעקד, אז נתבסמו הדינים ונתקן הכל לגמרי. ולפיכך אמר אברהם בעקידה, (שם כ"ב ח') אלהים יראה לו השה לעולה בני, ר"ת הב"ל, כדי לתקן הבל נעקד, ולפיכך נעקד בן ל"ז כמנין הב"ל, והנה הבל הציץ בשכינה וכן יצחק, כד"א (שם כ"ז א') ותכהן עיניו מראות ואמרו רז"ל, מראות בשכינה. ואפשר שזהו פי' אלהים יראה לו, כי לפי שראה בשכינה בקרבן, לפיכך נעקד לכפר על אותה ראיה. ולפיכך אמר בני, לרמוז כי אברהם הוא בסוד אדם, ובנו הוא בסוד הבל. וב' בסומים אלו של קין והבל, תמצאם בסד"צ ע"ש ובאדרא רבא וזוטא ע"ש. ודי בזה:

ולא יקרא עוד שמך אברם וגו':

(מזולתו) זה יובן במה שהודעתיך, כי קודם שהחמשה חסדים נתפשטו למטה במקומן, נקרא אבר"ם. וסימניך, אבר"ם ישב בארץ הנגב נגוב ויבש ממימי החסדים. ואחר אשר נתפשטו במקומם, נקרא אברה"ם, בה"א יתירה. (ע"כ מזולתו):



פרשת וירא[עריכה]

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה וגו':

הנה דבר זה מתמיה, כי איך נתייראה להודות שצחקה, ולא נתייראה מלהכחיש דבריו יתברך, ולשקר לומר לא צחקתי כי יראה, ואדרבא זה עון יותר גדול. והענין הוא, כי הנה הקב"ה שנה דברי שרה, מפני שלום בין איש לאשתו, כי הרי היא אמרה ואדוני זקן, והקב"ה אמר שאמרה ואני זקנתי. והנה שרה כחשה להשי"ת דרך סתם, ולא פירשה ענין ההכחשה על מה היתה. ואף גם ההכחשה זו, היתה בקרבה, ר"ל בינה לבין עצמה בחשאי. ואמנם ההכחשה זו ודאי, שכוונתה היתה על האמת, כי בודאי לא היתה מכחשת שלא צחקה, שהרי ודאי צחקה. אבל היתה מכחשת מ"ש הקב"ה בשמה, שאמרה ואני זקנתי, ולא היה כך, כי הרי היא ראתה בעצמה שפירסה נדה, וחזרה לימי נעוריה, ולא אמרה אלא ואדוני זקן. אבל לא הוציאה מפיה מה ענין הכחשתה אם הוא להכחיש שלא אמרה אלא ואדוני זקן, או להכחיש שלא צחקה כלל, ולכן כחשה דרך סתם, כדי שיבין אברהם, שהכחשתה היתה לומר כי לא צחקה כלל. וזהו כאלו היתה אומרת לא צחקתי. וזש"ה, לאמר לא צחקתי, ולא נאמר ותאמר לא צחקתי. וביאר הכתוב טעם הסתרת הכחשתה על מה היה, ואמר, כי יראה מבעלה, לפרש הכחשתה ולומר, כי היא אמרה ואדוני זקן, כי יקפיד בעלה על זה, ולכן כיחשה דרך סתם, כדי שיבין אברהם, שהכחשתה אינה אלא על שלא צחקה כלל. אבל מה שבלבבה לא היה, אלא על מה ששינה הקב"ה ואמר בשמה ואני זקנתי:

והנה דרך בשר ודם, המשנה דברי אשת חבירו, להטיל שלום בינה לבעלה, אם האשה תכחישהו בדבריו, ישיב הוא ויאמר האמת כדבריך. כי כוונתי היתה לשנות מפני השלום, וכיון שאתה מכחישני, אף אני אגלה חרפתיך בפני בעליך, ואודה האמת. אבל השי"ת לא גמל עמה רע על הכחשתה, ולא רצה לפרש כוונתה, ומה שאמרה תחלה ואדוני זקן. אבל עכ"ז הכחישה דרך סתם, ואמר, ויאמר לא כי צחקת, כאלו יבין אברהם שלא הכחישה שרה רק בחי' הצחוק בלבד, וכל זה מכלל ענותנותו ית"ש:

ותאמר הבכירה אל הצעירה:

ענין בנות לוט, כבר נתבאר למעלה בענין לוט, כי הוא הקליפה היונקת מאחוריים דזעיר. וכשנפרד לוט מעל אברהם, הוציא עמו שתי נשמות קדושות, שנתערבו בחטאו של אדם הראשון. והנה הם, רות המואביה, ונעמה העמונית. והנה נעמה היא מן בינה, הנקראת נועם ה' כנודע. ויש בה אותיות, נועם ה'. ולהיותה מן בינה, אין אחיזה גדולה אל הקליפה בה, ולא היו כלולות בה כ"כ נשמות. אבל רות, היא מן מלכות, עלמא דאתגלייא, ולכן נאחזו בה הקליפות במאד מאד וכל הנשמות הקדושות של מלכות בית דוד, עד המשיח, כלם היו כלולות בה כנודע, וכולם נתערבו בקליפות, ולא נתבררו משם, עד שנתגיירה רות, ובה היו כלולות כלם. ולכן רות היא בגימטריא מלוי של שם אדנ"י, שהוא במלכות, והיא בגימטריא תרע"א. וכשתסיר אותיותיו הפשוטות שהם ס"ה, נשארו אותיות המלוי בגימטריא רות, והנה ב' בנות לוט, הם רות ונעמה:

ותלד הבכירה בן ותקרא את שמו מואב וגו':

(מזולתו) סוד עמון ומואב מה עניינם. וכבר ביארו קצת עניינם, בס"ה במדרש הנעלם וע"ש. והענין הוא, דע, כי עמון ומואב הם ב' קליפות, נאחזות ויונקות בשתי ההי"ן של שם ההוי"ה. ועמון הוא יונק מן ה' ראשונה, בינה. ומואב מן ה' אחרונה, מלכות, כנזכר בספר הזהר. והנה כפי זה יקשה, איך נולד מואב בראשונה, ואחריו עמון שלא כסדר ב' הההי"ן הנזכר. והענין הוא, דע, כי עמון הם אותיות נועם, שהיא ה' ראשונה, בינה, בסוד (תהלים צ' י"ז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו דעלמא דאתי איקרי נועם, שהוא שם אהי"ה במלוי יודין, שהוא קס"א, ונעם חסר וא"ו ע"ה בגימטריא קס"א. ונודע, כי שם זה הוא בבינה, גם נועם מלא וא"ו, בגימטריא קס"ו, שהוא האחוריים של ההוי"ה דמלוי ס"ג, שהיא בבינה, העולה בגי' קס"ו, כנודע אצלינו. והקליפה הנאחזת בה, מתהפכת מנועם לעמון:

האמנם דע, כי קליפה זו הנקראת עמון, איננה נאחזת ממש באימא עילאה, הנקראת בינה כי שם אין אחיזה אל הקליפות. האמנם היא נאחזה במלכות של התבונה, המתלבשת בז"א, אשר ממנה נעשת לאה אשתו, הנקראת קשר של תפילין. וכבר הודענוך, כי לאה זו נקראת בשם בינה, בכל ספר הזוהר, יען כי ממלכות דתבונה היא נעשית, והיא אשר אנו קורים עתה נועם, וה' עילאה, אשר בה נאחזת הקליפה הנקראת עמון:

ומן רחל אשת זעיר הנקראת ה' תתאה, יצתה הקליפה הנקראת מואב. ולפי שלאה היא אחוריים של בינה, שהיא שם הוי"ה דס"ג, לכן נקראת לאה זו נועם מלא וא"ו, העולה בגימטריא קס"ו, שהם אחוריים דהוי"ה דס"ג, ולכן הקליפה הנאחזת בה, גם היא נקראת עמון מלא וא"ו הפך נועם. וכבר הודענוך כי כל קליפה וקליפה, לוקחת ניצוצות קדושה ומערבתן עמה. והנה ניצוץ קדושה שלקחה הקליפה הזאת, הנקראת עמון, היא בחי' נעמה העמונית, אשר היתה ניצוץ קדושה, ונשאת לשלמה ע"ה, כי היא בגימטריא עם הכולל כמו נועם. וניצוץ הקדושה שנתערבה בקליפה הנקראת מואב, היא רות המואביה, לפי ששם אדנ"י הוא במלכות ה"א התאה, וכאשר תמלאהו בגימטריא תרע"א. ואם תסיר ממנו אותיות הפשוטות, שהם בגימטריא ס"ה, ישאר בגימטריא רות:

ועתה נבאר תירוץ אל הקושיא שהקשינו למעלה, כי מאחר שכפי האמת הבכירה היא ה"א עילאה, והצעירה היא ה"א תתאה, איך הבכירה ילדה מואב, והצעירה גם היא ילדה עמון. והענין הוא, כי עמון יש לו ב' בחינות, כי בבחינה הראשונה, עמון קדם, והוא הבכור קודם מואב, לפי שהוא בסוד ה"א עילאה, ואחריו יצא מואב, בסוד ה' תתאה שניה. אמנם אח"כ נתבטל עמון הא', ואח"כ חזר ונתגלה פעם שנית. ובערך הפעם הזאת השנית, נמצא כי מואב הוא מן הבכירה, ועמון מן הצעירה. אבל בפעם הראשונה, ודאי הוא כי עמון יצא ראשונה:

ובזה יתבאר טעם נכון, למה בן הבכירה נקרא מואב, ולא נקרא בן אבי, ע"ד בן הצעירה שנקרא בן עמי, ולא נקרא עמון. ויובן עם מה שנתבאר והוא, כי כאשר יצא בתחלה, נקרא עמון וכאשר נתבטל, וחזר ונתגלה בפעם השנית, נקרא בן עמי, פירוש בן עמון הראשון, כי זה השני מכח עמון הראשון נמשך, ולבנו יחשב, ובערך זה אמו תקרא צעירה, יען כי ילדתו אחר שנולד מאב, ואולי כי זהו טעם רבוי מלת גם, באומרו והצעירה גם היא, להורות כי נולד ב"פ, משא"כ במואב, כי לא נתבטל, והוא הוא מאב הראשון, ולכן נקרא מואב, ולא בן אבי:

וצריך שנרחיב עוד בביאור ענין זה, ואגב זה יתבאר עוד טעם, למה זה נקרא על שם האב מואב, ולא כן עמון שלא נתייחס אל אביו. כבר הודעתיך, ענין ז"א, איך בראשונה בזמן היניקה היה בן ו"ק בלבד, ואח"כ הגדיל על ידי מוחין דגדלות. גם הודעתיך, איך בו אורות כפולים, מוחין מסטרא דאבא, ומוחין מסטרא דאימא. והם מתלבשים תוך נה"י דאבא, ותוך נה"י דאימא, ואח"כ מתלבשים תוך ז"א. גם נתבאר אצלינו בשער התפלה, איך בתחילה נכנסים לתוך זעיר, שש פירקין של נה"י דאימא, ועדיין אז נקרא הזעיר בן ו"ק, ואז מתגלים הארת ה' גבורות, ומתפשטים בגופא דזעיר, אעפ"י שעדיין לא נכנסו תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא, וממקומם מאירים הגבורות, ויורדים תוך זעיר:

וכבר הודעתיך, כי לאה ורחל, פרצופיהם נעשים על ידי הגבורות. ונמצא, כי בהתפשט הגבורות תוך זעיר, תכף נעשה פרצוף לאה, אחורי ראשו, במקום המכוסה עד החזה כנודע. וכאשר אח"כ מתפשטות הגבורות יותר למטה מהחזה, במקום המגולה, נעשה פרצוף רחל, ולהיות כי עדיין המוחין שמצד אבא לא נכנס תוך זעיר, ונודע כי הם המבטלים את הקליפות, שלא יתאחזו בזעיר, כי הנה הם בסוד המחשבה עילאה, דברירת וזריקת ש"ך ניצוצין של הדינים כנודע, ולכן כל זמן שלא ירדו תוך זעיר, הנה הקליפות נאחזות באותם הגבורות, כי שם מקום אחיזתם כנודע:

והנה הם נאחזות בסדר מורד הגבורות, כי תכף ברדתם אל מקום לאה, נאחזות שם, ונעשות בחי' מואב, (נלע"ד שצ"ל עמון) ואח"כ ברדתם אל מקום רחל, נאחזות שם, ונעשית בחי' עמון (נלע"ד שצ"ל מואב) ובבחי' זו תקרא הבכירה לאה, והקטנה רחל. וכעד"ז קדם קליפת עמון למואב. ונמצא, כי כל זה בעוד שעדיין החסדים לא נתלבשו תוך זעיר, ונשארו כדמיון צל על ראשו, לפי שעדיין לא נכנסו המוחין מצד אבא, המשביתים את הקליפות. ואעפ"י שיתאחזו בגבורה כנזכר, אינו כ"כ קושי ופגם למעלה, כמו אלו ירדו גם החסדים, והיו מתאחזים גם בהם ח"ו, כי היה פגם גדול מאד. ולא עוד, אלא כי אדרבא בכוונת מכוון הוריד המאציל בתחלה את הגבורה, טרם בא המוחין דמצד אבא, כדי לתת קצת השפעה וחיות מוכרח אל הקליפות, בסוד (תהלים ק"ג י"ט) ומלכותו בכל משלה, מבחי' הגבורות, אשר בהם שרש הקליפות, בסוד שמרי היין. משא"כ בחסדים:

ואמנם אח"כ נכנסים בזעיר, תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא ביחד עם תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, כדי שלא יתאחזו הקליפות גם בחסדים דמצד אימא, ובג"ר. משא"כ בשית סטרין תתאין דאימא, כי אין חשש כל כך אם יתאחזו בהם, ולא עוד, אלא כי גם הוצרך הדבר לכך כנזכר, ואז ברדת ג"ר של אימא, עם ג' תתאין דאבא ביחד, הנה הה' חסדים הם תוך הדעת שמצד אימא, וכבר עתה אין חשש מן החיצונים כנזכר:

והרי נתבאר איך הגבורות נכנסים ומתפשטים תחלה בזעיר, קודם החסדים. ואמנם החסדים כאשר הם מתפשטים בזעיר, הוא לצורך בנין פרצופו עצמו, משא"כ בגבורות, שהם לצורך לאה ורחל כנזכר:

ודע, כי מ"ש כי הגבורות מתפשטות תחלה בזעיר, אינו רק הארתם בלבד, היא אשר ירדה בזעיר טרם החסדים. אמנם הגבורות עצמם ושרשם, אשר בדעת דזעיר, בג"ר דמצד אימא, אשר אלו הם הצריכות לירד למטה עד רחל לצורך פרצופה, כי מהם נעשת כנודע, עדיין לא ירדו גם הם, כי מה שירדו הוא הארתם לבד, אשר מהם נעשת פרצוף לאה כנודע, ולא משרשם עצמם:

והנה הגבורות האלו עצמם, הנקראים שרש, אינם יורדות למטה, יען כי מפחדים פן יתאחזו הקליפות גם בהם, כי הם גבורות תקיפין כנודע, ואעפ"י שכבר נכנסו ג' תתאין של אבא, עכ"ז לא יספיקו רק למנוע אחיזתם בחסדים, אבל לא יספיקו למנעם מהתאחז בשרשי הגבורות עצמם, כי שם עיקר אחיזתם, ולכן לא ירדו גם הם, כי הנה לתת חיות המוכרח אל הקליפות, כבר הספיק להם במה שנתאחזו בהארת הגבורות שירדו למטה כנזכר. ולכן אלו הגבורות נשארות למעלה, ואינם יורדות עדיין. והנה עתה בהכנס תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, נכנס גם כן קצת מן היסוד דאבא, להיותו ארוך, ואינו קצר כיסוד דאימא נוקבא. ואז מתבטלת אחיזת הקליפות בלאה, ואז בחי' עמון הראשונה, אשר נאחזה בלאה, נפסקה ונתבטלה:

אמנם בחי' מואב, שנתאחזה למטה ברחל, לא נתבטלה. לפי שעדיין לא נכנסו רק תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, ועומדים למעלה במוחין ברישא דז"א, כנגד מקום לאה בלבד, ושם אזרו כח לבטל אחיזת הקליפות משם בלבד, שזה גם כן הוא הטעם, למה לא ירדו שרשי הגבורות עצמם למטה ברחל מתחלה, לפי שאין כח בתלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, העומדים למעלה בראש זעיר, לבטל אחיזת הקליפות למטה ברחוק מהם בגבול רחל. ולכן כיון שאינם רוצות לירד למטה עד רחל מפחד זה, לכן אינם נכנסות כלל תוך זעיר, ונשארות צל על ראשו למעלה, עד אשר יכנסו גם כל הפרקין קדמאין של אבא, כי אז ישתלשלו פרקין תתאין דאבא למטה, עד גבול רחל, ואז יהיה בהם כח לבטל אחיזת הקליפות משם:

והנה שרשי אלו הגבורות, מוכרחים לירד עד למטה, לתקן פרצוף רחל, ואמנם יש להם פחד לירד כנזכר, וע"כ מה הם עושים, הנה אלו הה' גבורות של יסוד דאימא, מתחברות עם הה' גבורות שביסוד דאבא, ואלו העשר גבורות, חוזרות ועולות ממטה למעלה, עד מקום או"א, בסוד מ"ן, וגורמין זווג ב' אל או"א, ומולידים ה' חסדים מצד אבא, וה' גבורות מצד אימא. והנה הם עשרה אחרים, והנה הודענוך, כי כל דבר שבקדושה, לעולם נשאר הרשימו שלה תמיד קיים, אעפ"י שעיקר הקדושה נסתלקה אח"כ משם, וכפי זה נמצא, כי יש כאן שלשים גבורות. כי עשרה גבורות היו בתחלה, ה' דאבא, וה' דאימא. והשאירו רישומם למטה, טרם עלותם. וכשעלו אח"כ בסוד מ"ן כנזכר, הרי הם עשרים. וע"י הזווג ירדו עשרה אחרות כנזכר, הרי שלשים גבורות, וכולם לצורך רחל:

הגהה - ונלע"ד חיים, כי ה' חסדים אלו דאבא, הם גבורות. כי הרי מכח מ"ן דגבורות נעשו. אמנם נקראים חסדים, בערך אותם של אימא, שהם גבורות גמורות. וכמו שמצינו בענין ה"ח שביסוד דאימא, שאינם אלא גבורות של אבא, שהוחלפו וניתנו ביסוד דאימא, ונקראים חסדים, בערך גבורות של אימא. כנלע"ד:

וסוד זווג זה הב' שזכרנו פה, הנה נרמז אצלינו בביאור ברכת אבות, במלה קונה הכל, שהוא מזל העליון הנקרא ונקה, והוא אותיות קונ"ה המזווג לאו"א וע"ש. והנה עתה בזווג הב' זה, אשר נולדו עשרה גבורות אחרות, נתחברו עם הראשונות, ונתמתקו ונתבסמו על ידם, לכן אין עתה פחד עליהם, פן יתאתזו בהם הקליפות, ברדתם למטה ברחל, ועי"כ יורדים יחד כלם למטה עד רחל, תוך ז"א, ומתקנים ובונים פרצוף רחל. והנה ברדתם כנגד גבול לאה, חוזרת לקדמותה קליפת עמון להתאחז שם. ומה שנתבטל, חזר עתה למקומו, ונשתנה שמן ונקרא בן עמי, להורות על זה, כי מן עמון הא' שנתבטל, נמשך הבן הזה, משא"כ במואב. ונמצא כפי זה כי עמון הוא הצעיר, ומואב הבכור:

ונבאר את הפסוקים, ובהם יתבאר למה נקרא מואב. הנה הכתוב אומר בפרשת חקת, (במדבר כ"א כ"ח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות ארנון. והענין הוא, כי הנה בלק מלך מואב היה, שהוא כנגד קליפת רחל. וחשבון עיר סיחון, מכלל ארץ מואב היתה, וז"ס פסוק על כן יאמרו המושלים באו חשבון וכו', וגם ארנון מערי מואב היא. והענין הוא, ובו יתבאר מ"ש בס"ה פרשת בשלח, וז"ל, ואת הנחלים ארנון, ועם נחליא דאשתכחו ואתנגידו מההיא אתר עילאה דאקרי ארנון. מאי ארנון, זווגא עילאה דחביבותא, דלא מתפרשאן לעלמין, כד"א (בראשית ב' י') ונהר יוצא מעדן וכו'. וביאור הענין הוא, כי סיבת והויית ותיקון הקליפה הנקראת מואב, ועשיית גבולה, היה ע"י ארנון, ר"ל ע"י הזווג הב' של או"א כמש"ל, וז"ש, כי ארנון גבול מואב, ר"ל כי הזווג העליון, הנקרא ארנון, הוא היה סיבה, שנגבל גבול מואב, ונתתחם ונתקן, והוא רחל תתאה שהיא המלכות, כי ע"י הגבורות ההם, נתקן פרצופה, ונגבל תחומה:

ובזה תבין מאמר ס"ה שזכרנו, כי כוונת דבריו היא, לרמוז את הגבורות היוצאת מהזווג הנזכר. וז"ש שם, את והב בסופה, כד"א (משלי ל' ט"ו) לעלוקה ב' בנות הב הב, ובסופה היא ים סוף, שהיא רחל מלכות, סוף כל המדרגות, אשר בה כל הגבורות. גם אמרו שם, מאי ארנון, דא זווגא עילאה וכו', ובדא שרשן שרשוי וכו', ואושטא קריבוי וכי'. ופירוש הענין הוא, כי ע"י אלו העשר גבורות, שיצאו מזווג הב' דאו"א, והם הנקראים נחלים, שבשתי היסודות שלהם, הנקראים גם הם נחלים כנודע, ואלו הנחלים נגדין ונפקין מזיווגא עילאה דאו"א הב', הנקרא ארנון, וע"י אלו הנחלים נתקן מואב, וירדו בה אלו השלשים גבורות כנז"ל. וז"ס את והב בסופה, הם הגבורות הנקראות והב, היורדות ברחל, ונקראת בסופה:

וטעם קריאת קריאת ארנון הוא, כי ארנן חסר ו' הוא, והוא בגימטריא ש'. והם סוד שלושים הגבורות הנז', כל אחת כלולה מעשר, הם ש'. ועל שם שלשים גבורות אלו, העולים בגימטריא ש', היורדים מהזווג ההוא, נקרא הזווג ההוא ארנן במספרם. (הגהה - א"ש, ואין קפידה בא' היתירה, כי היא הכולל). ואלו הם הנחלים היורדים מארנון אל מואב, וז"ס על כן יאמרו המושלים, הם או"א, השרים השולטים והמושלים העליונים, הם יאמרו בראותם השלשים גבורות הנז', שלא היו רוצים לירד למטה במואב היא רחל, מפחד הקליפות כנז"ל. באו חשבון, ר"ל תעלו בסוד מ"ן, לעורר זווג וביאה העליונה, בין או"א, הנקראים חשבון, בסוד מחשבה עילאה היא אבא, והעלו לו מ"ן, ועי"כ יזדווג עם אימא, ויורד הגבורות כנזכר, ועל ידם תבנה ותכונן עיר סיחון היא מואב, רחל תתאה, ותבנו פרצופה ותגדילוה, ע"י התפשטות הגבורות מן הדעת שלה עד ההוד שלה כנודע. ועי"כ תבנה גופה, כי ענין זה קרוי בנין:

עוד חוזרות ונכללות ביסוד שבה, כדי לעשותה כלי, לצורך זווגה עם זעיר, ועשיית כלי זה שבו מ"ן שלה, נקרא כוננת בסוד (שמות כ"ו י"ז) מקדש ה' כוננו ידיך, כמבואר אצלינו. וזש"ה, (במדבר כ"א כ"ז) תבנה ותכונן עיר סיחון, היא רחל הנקרא עיר כנודע. ואמנם זהו מה שיאמרו בתחלה המושלים, כדי לבנות עיר סיחון, אמנם כל זה הוא לצורך תיקון רחל עצמה, הנקראת עיר סיחון, ומה שנתחדש עתה ע"י בנין הזה הוא, כי הקליפות הנקראות מואב, הנאחזות ברחל, נתבטלו משם. וזש"ה, (במדבר ט"ו) כי אש יצאה מחשבון, ירצה, דע, כי כאשר אמרו המושלים, שהם או"א, הנקראים חשבון, אל הגבורות, שירדו למטה, לכונן רחל עיר סיחון. הנה כך עשו, כי הנה הגבורות שהם אש ודין חזק, יצא מחשבון, מזווג העליון הנזכר. גם נקראים אש, לרמוז כי הם שלשים גבורות, כל אחת כלולה מעשר כנזכר, והם בגימטריא עם כללותם, אש, כי ארנן ואש, הם שוים בגימטריא, יען כי מהזווג הנקרא ארנון, הנעשה בחשבון מחשבה עילאה, משם יצאו הגבורות, הנקראים אש, וירדו לבנות עיר סיחון, היא רחל כנזכר. ואחר הכנסתם בה, ובנייתם אותה, ונקראת עיר סיחון, אז יצאה להבה מקרית סיחון הנזכר, מן האש הנזכר אשר בה, כי מן האש יוצאה להבה, ויצאה לחוץ, ואכלה ושרפה ער מואב, הם הקליפות הנאחזים במואב, שהיא רחל, והם נקראים ער, מלשון ערוה וגלוי, יען נעשות ממה שמתגלות הגבורות ברחל ומהגלוי ההוא נעשים אלו הקליפות. והנה הקליפות האלה, הם בעלי במות, ופסילים, ואלהים אחרים, הנאחזים בגבורות אלו שיצאו מארנון העליון כנזכר, וזהו בעלי במות ארנון:

ובזה נחזור לעניינינו, להבין על מה זה נקרא מואב. והענין יובן עם הנזכר, כי הנה ע"י אותם הה' גבורות חדשות, שיצאו מזווג אבא עם אימא, אשר הם יותר ממותקות, והמתיקו את הגבורות האחרות כנז"ל, וע"י כך ירדו כלם למטה ברחל, ונתקן בניינו. ולכן היא נקראת מואב, כי מהאב העליון היה תיקונה. וז"ס (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, באבא יסד ברתא, ושמור כלל זה, בכל המקום אשר נזכיר לך, בחי' הארה מיסוד אבא אל רחל, בסוד (שמות ב' ד') ותתצב אחותו מרחוק, ובסוד (ירמיה מ"א ג') מרחוק ה' נראה לי. וכמבואר אצלינו בברכת אבות, ע"ש ודי למבין:

גם סבת קריאת שם מואב הוא, כי הנה מואב בגימטריא מ"ט, שהיא ההוי"ה כזו, יו"ד ה"א וא"ו ה"ה. כלה במלוי אלפי"ן, חוץ מן הה"א אחרונה, שמלואה בההי"ן. והטעם הוא, לפי שהה"א אחרונה היא ברחל הנקראת מואב, אשר כל בניינה נעשה ע"י ה' גבורות שעלו בסוד מ"ן כנזכר, ולכן מלואה בההי"ן, וזהו ג"כ סוד פסוק בשיר השירים, (שיר ח' ו') רשפיה רשפי אש שלהבת יה וגו', פירוש, כי הגבורות של רחל, הנקראים רשפים וגחלים, הם רשפי אש, ר"ל שהם שלשים גבורות, אשר מספרם הוא אש כנז"ל. וביאר מהיכן נמשכו ויצאו אלו השלשים גבורות, הנקראים רשפי אש, ואמר, כי האש הזה נמשך מן שלהבת אחת, שיצאה מאו"א, הנקראים י"ה כנודע, ומהזווג שלהם הנקרא ארנון כנז"ל, יצא האש הזה, שהוא שוה אליו:

והנה הגבורות האלו נכנסות בראש רחל, בבחי' הדעת שבה, ועל ידיהם היא נבנית פרצופה. ולכן ר"ת 'רשפי 'אש 'שלהבת 'יה, ראשי. פירוש, כי רשפי אש הגבורות האלו, הם לבנין ראש הנקבה, ולמוחין שבה. ולכן אותיות שלהבת, הם, של הב"ת. פירוש, ראשי של הבת שהיא רחל, הנקראת בת, של או"א כנודע:

ונבאר איך השלהבת הנזכרת יוצאת משם י"ה, והענין הוא, כי שם י"ה, יש בו ג' מיני מלואים, והם, יו"ד ה"י, יו"ד ה"א, יו"ד ה"ה. והם בגימטריא אמ"ן כנודע. והנה או"א הנקראים י"ה כנודע, הנה הם מזדווגים יחד, בבחי' ג' מיני מלואים הנז', ואז מכים ומבטשים דא בדא, ונמצא כי הכאת יו"ד עם ה"י, נעשת יו"ד פעמים ה"י, הם בגימטריא ש'. יו"ד פעמים ה"א, הם בגימטריא ק"ך, הרי ת"ך. יו"ד פעמים ה"ה, הם בגימטריא ר', הרי הכל בגימטריא כת"ר. להורות, כי ג' בחי' אלו, נעשים כתר לראש רחל, ואז מזדווגת עם ז"א, בסוד ב' שמות מחוברים יאהדונה"י כנודע. והם בגימטריא צ"א, כמנין ג' מלואים של י"ה הנזכר, בהיותם בלתי הכאה. ואם תחבר צ"א עם כתר, יהיו בגימטריא אשת"י, להורות כי עי"כ נעשת אשתו של זעיר. ואם תוסיף עוד מספר האותיות שיש במלויים הנזכר, והם ו"ד מן יו"ד, יא"ה, מן ה"י ה"א ה"ה, הם בגימטריא כ"ו, תחבר כ"ו עם אשת"י, יהיו בגימטריא שלהב"ת, הרי נתבאר איך משם י"ה, יוצא השלהבת הנזכר. והנה מלת שלהבת עם כללותה, בגימטריא תשל"ח. וז"ס (שמות ד' י"ג) פסוק שלח נא ביד תשלח, גם נתבאר ענין השלהבת הזאת, בדרוש ענין קבלת שבת, בשער הכוונות וע"ש היטב. (ע"כ מזולתו):

סימן כ"א:

ותהר ותלד שרה לאברהם בן וגו':

הנה בכתוב הזה ראיתי, לבאר דרוש גדול, בענין בחי' אנשים שנשמותיהם נמשכות מן הנקבה. וכמו שמצינו בענין חבקוק הנביא, בריש פרשת בשלח, וז"ל דהוה אתי מסטרא דנוקבא, ובג"ד מותא אתקשרת לרגלוי וכו'. גם מצינו בענין יצחק, שאמרו בפרשת וירא, על פסוק והנה בן לשרה אשתך, דהוה אתי מסטרא דנוקבא וכו'. גם מצינו בענין בנימין, דכתיב ביה (בראשית ל"ה ח"י) ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותלד בן ותקרא שמו בן אוני. והנה מצינו, כי לכן מת חבקוק, והחיהו אלישע, ויצחק נעקד, ופרחה נשמתו ממנו, כמ"ש רז"ל וצריך לדעת בחי' אלו מה עניינם:

הנה נודע כי ב' בחי' של זווגים נמצאו בזו"ן האחד נקרא בשם זווג עצמו תחתון, דיסוד דיליה ביסוד דילה. הב' בבחי' נשיקין הקודמים אל הזווג כנודע. וגם הנשיקין נקראים זווג עליון, כמו שיתבאר. ואמנם בנימין היה מן הזווג התחתון. ויצחק וחבקוק מן הזווג העליון דנשיקין. ולכן נבאר תחלה ענין בנימין מה עניינו, ואח"כ נחזור לענין יצחק וחבקוק, ודע, כי יש עוד נשמות אחרות ע"ד אלו, אלא שאלו הג' צדיקים הם שרש לכלם, ר"ל לכל אותם הנשמות הבאים מג' בחי' אלו, כמו שיתבאר עניינם, איך שלשתם הם מסטרא דנוקבא:

ונתחיל בענין בחי' בנימין, הבא מזווג תחתון דיסוד ביסוד. ובו יתבאר דרוש של מ"ן מה עניינו באורך. הנה נודע כי בעת הזווג, נותן הזכר טיפת מ"ד. והנקבה נותנת טיפת מ"ן, ומשניהם נוצר הוולד ההוא. גם נודע מ"ש בסבא דמשפטים, ענין ההוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה קדמאה. גם נודע מ"ש חז"ל, אין האשה מתעברת מביאה א', גם נודע מ"ש חז"ל, אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:

וביאור כל המאמרים אלו, הוא באופן זה, דע, כי ענין כלי המעלה את המ"ן של הנקבה, היא ההוי"ה דמלוי ההי"ן, שהיא בגימטריא ב"ן. וע"י הוי"ה זו אשר בה, היא מעלה את המ"ן בעת הזווג, כדי להוליד בנים. והנה טעם לזה הוא, כי זאת ההוי"ה היא בחי' נפש הנקבה, ולכן הוי"ה זו היא לעולם במלכות כנודע, או בעולם העשיה, הרומזת אל המלכות. והוי"ה זו הפנימיות והרוחניות של הנקבה, ונקראת נפש שלה. וכל זמן שאין בה בחי' נפש, הנה היא טריפה, ואינה יולדת:

והנה אין נפש זו נכנסת בה, אלא ע"י בעלה, כנודע כי כל אורות הנקבה, אינה ניתנות בה, אלא ע"י בעלה. ולכן אינה נכנסת בה, עד שיזדווג בה בעלה ביאה ראשונה, ואז נותן בה הנפש ההיא, שהיא בחי' אור הנפש של הכלי, ולא בחי' כלי עצמו. ואל הנפש הזו היא שנקרא בסבא דמשפטים, רוחא דיהיב בה בעלה, כי להיותה נמשכת מזעיר, הנקרא רוח, נקרא רוחא, אבל אינו רק בחי' נפש, כי אורות הנקבה אינם נקראים אלא נפש כנודע. ולקמן נרחיב בענין זה ע"ש. ואחרי הנתן בה בביאה א' נפש הזו, אז נשאר בחינתה ביסוד שבה, ועל ידו היא מעלה מאז ואילך מ"ן בשאר הזווגים. באופן כי מ"ן היא בחי' אחת, והאי רוחא היא בחינה אחרת המעלה אותם. וזהו טעם, שאין האשה מתעברת מביאה א':

גם מ"ש חז"ל שבביאה א' עושה אותה כלי, והענין הוא, כי בביאה א' נותן בה נפש זו, ואז נגמר תקונה, וכבר היא יכולה משם ואילך להעלות מ"ן בשאר הזווגים, להוליד בנים. אבל עתה ניתן בה הנפש הזאת, ונעשה ביסוד שלה כלי גמור, להיות בה בית קיבול, לקבל טיפת ההזרעה משם ואילך. ולכן אינה מתעברת באותה הביאה הא', כי אז נעשה אור הכלי, ומשם ואילך תעלה מ"ן, ותתעבר ותוליד בנים:

ובזה תבין ענין נפש האדם הזכר, הבאה לו מן המלכות שהיא נקבה כנודע, כי בהיותו נוצר בתוכה, ניתן בו כח הנפש הזאת של אמו, ועל ידה נוצרת נפש הולד בהיותו במעי אמו, וכשנולד נכנסת הנפש הזאת בקרבו תכף ומיד, כנודע:

וצריך שנבאר בחי' הנפש הזאת הנקראת רוחא דשבק בה בעלה כנזכר, כי הרי איך אפשר שעתה יכנס הנפש שבה בביאה ראשונה, והרי מעת שנאצלה יש בה נפש. והענין הוא זה, דע, כי תרין עיטרין שיש בדעת דז"א שהם חו"ג, והם שתי הויו"ת, הוי"ה דמ"ה דאלפין, היא עטרא דחסדים. והוי"ה דב"ן דההי"ן, היא עיטרא דגבורות. ונודע, כי תרין עיטרין אלו, הם עיטרא דחסדים לצורך הגדלת ז"א עצמו, שהוא הוי"ה דמ"ה. ועטרא דגבורות, לצורך הגדלת נוקביה, שהיא הוי"ה דב"ן. וחלקה נמשכת לה ע"י בעלה כנז"ל, ולכן הה' חסדים מתפשטים בגופא דזעיר. וה' גבורות הם יורדות ביסוד שלו, ואז עדיין נוקביה עומדת עמו אב"א מן החזה ולמטה, והדעת שלה מכוון כנגד היסוד דזעיר כנודע, והארת אותם הגבורות עוברות דרך מחיצת כלי יסוד דזעיר לחוץ, ונכנסת דרך מחיצת כלי הדעת דנוקביה, ועי"כ מתפשטים אותם הארות דגבורות בגופה, ונגדל פרצופה, ע"ד הגדלת פרצוף זעיר ע"י החסדים. ואחר שנבנה פרצופה, חוזרת פב"פ, והם מזדווגים יחד, ואז נותן בה ה' הגבורות עצמם, שהיו ביסוד שלו, וניתנים ביסוד שלה בביאה ראשונה, ואלו נשארים שם תמיד, והם החיות שלה, ונפש שלה. אבל מה שנגדל פרצופה בתחלה, לא היה אלא ע"י הארתם בלבד, אבל עתה הם עצמות הגבורות ממש כנזכר. ובחי' זו נקראת רוחא דשבק בה בעלה בביאה א'. והנה אלו הגבורות הראשונות נשארות שם תמיד, כעין שאור המחמץ את העיסה, והוא, כי הנה כאשר חוזרים ומזדווגים פעם אחרת, אז האי רוחא מעלה בה את המ"ן לקבל מ"ד, ומשניהם נוצר הולד כמו שנבאר:

ולכן נבאר עתה בחי' המ"ן עצמם מה עניינם. דע, כי עם היות שכבר לקחו זו"ן אלו התרין עיטרין כנזכר, בעת שנאצלו בבריאת העולם, ונודע, כי כל בחי' המשכת טיפת הזרע בעת הזווג, הוא מתרין עיטרין אלו אשר בדעת כנודע, כי לכן נקרא הזווג בלשון ידיעה, כמש"ה (בראשית ד' כ"ה) וידע אדם עוד את אשתו, להורות כי מן הדעת נמשכת טיפת הזווג. אבל עכ"ז, אותם תרין עיטרין הראשונים שלקחו כשנאצלו, היו לצורך תיקון הגדלת פרצופם עצמם, כי אף גם הזווג דביאה א', היה לתת בה בחי' נפש וחיות שלה כנזכר, אבל להוליד בנים, צריך שיחזרו לקחת עוד מחדש תרין עיטרין כיוצא בהם, בכל זווג וזווג, כדמיון האדם שאף על פי שיש בו מוח הדעת, צריך שתמיד יאכל, ועי"כ יתחזק המוח שלו, ואז יוכל להמשיך ממוחו טיפת זרעית להוליד בנים, ואם לאו, יחלש מוחו וימות. וכנודע, שאם יזדווג האדם כמה פעמים רצופות זו אחר זו, יחלש כח ההזרעה ותהיה טיפת דם חלושה מאד, בלתי ראויה להוליד, וגם מוחו עצמו יחלש. ואם ירבה יותר על הראוי, אפשר שימות מרוב תשמיש כנודע, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות דעות. והנה גם זו"ן, אעפ"י שבעת אצילותם נתקן מוח הדעת שלהם, שהם תרין עיטרין הראשונים, על כל זה צריכים להתמיד, ולקבל כח חדש נוסף, כדי שיזדווגו ויולידו בנים:

ודע, כי אין זו"ן מזדווגים שום זווג כלל, עד שבתחלה יזדווגי או"א, וגם או"א אינם מזדווגים, עד שבתחילה יזדווג א"א מיניה וביה כנודע. וכן עד"ז עד רום המעלות, עד המאציל העליון הנקרא אין סוף. ונמצא, כי בכל זווג תחתון דזו"ן, צריד שבראשונה יזדווגו הבחינות הראשונות המקבלות מא"ס. כי הא"ס לבדו יכול לחדש בכל יום תמיד אורות חדשים, אבל הנאצלים כלם, אין יכולת וכח בשום אחד מהם לחדש שום אור, עד שיקבלוהו תחלה מהא"ס. וממשיכים אותו בכל עת ממדרגה למדרגה, בבחי' הזווגים שלהם כנזכר. ואין כח בשום אחד מהנאצלים, רק מה שנתן להם לעצמם ולצרכם בעת שנאצלו, אבל לחדש אורות חדשים ולהוליד נשמות, אין בהם כח, עד שיקבלוהו מהאין סוף כנזכר:

ואז ממשיכים השפע ההיא שקבלו מהא"ס, אל הבחינות שלמטה מהם, ואח"כ גם הם מזדווגים, והם ממשיכים השפע, אל אותם שלמטה מהם, וכן הדבר הולך ונמשך מזווג אל זווג, מן הבחי' הקרובות אל המאציל, עד זו"ן המקבלים השפע והכח מן או"א שלמעלה מהם, שקדמו להזדווג קודם שיזדווג הוא בנוקביה, וחזר להמשיך כח ושפע חדש מלמעלה, משורש התרין עיטרין שלהם, אשר למעלה למעלה, ונותנים אותם בסוד מוחין חדשים לזו"ן, ואז הם מזדווגים ומולידים בנים, ע"י שהוא ממשיך טיפת מ"ד, מן החסדים הראשונים שנמשכו לו בדעת שלו מחדש, וגם נוקביה נותנת טיפת מ"ן, ממה שנמשך לה מחדש בעיטרא דגבורה שבדעת שלה, ומב' טיפות אלו, נוצר הולד ברחם שלה:

וז"ס תכלית מה שצריך האדם לכוין ביחוד ק"ש על אמיתותה, שיכוין כי בק"ש מזדווגים או"א, להמשיך מוחין חדשים בזו"ן, כדי שיוכלו להזדווג גם הם אח"כ, בתפלת העמידה, בעת נפילת אפים כנודע. ויולידו בנים שהם נשמות התחתונים. האמנם צריך לכוין, איך מתחילים להזדווג המדרגות העליונות הקרובות אל המאציל, ומשם נמשך לשלמטה מהם וכו', עד שנמשך השפע ההוא עד מוחין או"א, ואז גם הם מזדווגים בק"ש כנזכר וצריך לכוין הכוונה זאת, הראויה בכל מדרגה ומדרגה, כפי מה שצריך לכוין בה, זו היא כוונת ק"ש על אמיתותה, שאין למעלה ממנה. ובעונותינו לא זכינו לדעת אותה, ובשער התפלות כתבנו קצת כוונה, ממה שקבלתי ממורי זלה"ה:

ונמצא, כי בכל זווג דזו"ן, מקדים אליו זווג דאו"א, ונותנים להם מוחין מחדש, ומחדשים להם תרין עיטרין אחרים חדשים, ואז מזדווגים גם הם. והוא נותן טיפת החסדים, מיסוד שבו ליסוד שבה. והיא נותנת טיפת הגבורות. ומשתי טיפות אלו, נוצר הולד. ואמנם לא יש בה כח להעלות כח מ"ן האלו, אלא ע"י הגבורות הראשונות שנתנו לה בביאה א', הנקראים רוחא דשדי בגווה, והם עומדות קיימות לעד שם בגופה דנוקבא כל ימי חייה, והם מעלין את הגבורות החדשות שבכל זווג, שמהם נוצר הולד. אבל הגבורות החדשות. הן נקראים מ"ן, ומהם נוצר הולד ההוא. וכשירצו להזדווג עם אחרת, באים גבורות אחרות חדשות, ומהם נוצר ולד אחר. וכן עד"ז תמיד אבל הגבורות הראשונות, נשארות שם תמיד קיימות לעד, כי אין הולד נעשה, אלא מן החסדים והגבורות חדשות עצמם, שבכל פעם ופעם. ואלו הגבורות הישנות הראשונות מעלים אותם:

עוד צריך שתדע, ענין העלאה זו מה עניינה, ומה תועלת יש מזה הרוחא שהם הגבורות הראשונות, אם הולד הנוצר מהה"ג החדשות. דע, כי כמו שנתבאר שהגבורות הראשונות נשארות תמיד בנוקבא, כי הם נפש שלה כנזכר. גם החסדים הראשונים שנתנו בז"א בעת שנאצלו, עומדים בו קיימים לעד, כי הם חיותו ורוח שבו. והנה כאשר מזדווגים זו"ן, מביאה שניה ואילך, הנה נמשכו בו חסדים חדשים כנזכר. ובהיות אלו החסדים החדשים, יוצאים מן היסוד שלו בסוד מ"ד, הם מתלבשים שם תחלה, בחלק אחד מן החסדים הראשונים אשר שם, ואחר כך יוצאות מן היסוד שלו, ונתנים ביסוד שלה בסוד מ"ד. ואז גם הגבורות החדשות שבה, שהם הנקראים מ"ן, מתלבשות תחלה בחלק אחד מן הגבורות ראשונות אשר בה, ואז יש בהם כח לעלות כנגד טיפת מ"ד, אחר אשר נתלבשו הלבוש הנזכר. וז"ס ענין ההוא רוחא המעלה מ"ן מה עניינו, ומה ענין העלאתו אותם:

ואח"כ בהמשך חדשי העיבור, נוצר הולד עצמו שהיא הנשמה עצמה, מן החסדים והגבורות ההם, שהם עצמם בחי' הנשמה. וממה שלקחו מהחו"ג הראשונות בעת הזווג כנזכר, נעשה להם ב' מלבושים אל הנשמה הזו, הכלולה מחו"ג החדשות, מלבוש אחד מאביו שהוא זעיר, ומלבוש אחד מאמו, שהוא נוקביה. וז"ס מ"ש בסבא דמשפטים, על פסוק (שמות כ"א ח') בבגדו בה. ועל פסוק (שם) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ושם נאמר, כי הלבוש ההוא נקרא אלו"ה. כי הנה החסדים הראשונים, נקראים א"ל, ומשם נעשה לבוש מצד אביו, אל הנשמה, שהיא חסדים החדשים:

גם בזה תבין, מ"ש חז"ל אור שנברא ביום הא' גנזו לצדיקים וכו', כי האור דיום א', הם חסדים חדשים, ועשה להם לבוש מן החסדים הראשונים, אשר ביסוד שבו, הנקרא צדיק, ונגנז ונתלבש בו, טרם שיצא מן היסוד שבו כנזכר:

ובזה יש תימא גדול, איך מן החו"ג הראשונות, שהם עצמות רוח ונפש זו"ן, יעשה מהם מלבוש, אל הנשמה הנבראת מן החו"ג החדשות. אבל זה יובן, בסוד מה שנתבאר אצלינו, בפסוק (תהלים מ"ב ט') יומם יצוה ה' חסדו, כי כל האורות אשר למטה מאור החסד הראשון, הם מתלבשים בו, כדי שישמרם מן הקליפות, לפי שהוא גבוה מאד, ואין הקליפות יכולות להתאחז בו. וז"ס פסוק (שם פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה. גם הוא ע"ד מש"ה, (דברים ל"ב י"א) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו. והאם מלבשת את הבנים, לשמרם מן החיצונים. וכמו שנתבאר אצלינו בפרשת יתרו, במצות כבוד אב ואם, שנצטוו בה הבנים, לסיבת הלבוש הזה שבנשמתם, שהלבישו אבותיהם. וזכור ענייני לבוש הנשמה מה עניינם:

ואל תטעה לומר, כי כל החסדים הראשונים, או כל הגבורות הראשונים, נעשים מלבוש אל הנשמה ההיא, אבל הענין הוא, כי כל הבנים או הבנות שיולדת הנקבה, כלם הם לוקחות חלק אחד קטן, מאותם החו"ג הראשונות, וכשנשלם כחם, ואין להם מה ליתן עוד לזולתם, רק החיות הצריך לעצמם לבד, אז אין האשה יולדת, ונפסק ממנה ארח כנשים, כנודע כי מן הכלים והלבושים של הגבורות הראשונות שבאשה, נמשך הדם של אורח הנשים, כמבואר אצלינו באורך, בדרוש ליל פסח ויציאת מצרים וע"ש. בסוד ה' דמים טהורים, וה' דמים טמאים. ואותם דמים שהם לבושי הגבורות, נעשים שאור לצייר צורת הוולד, שהוא מן החדשות. כשכלה השאור, ואין בו כח להחמיץ, זולתו אין עיסה חדשה להתחמץ, ולא נשאר בה רק כח והרוחניות שצריכים לעצמה. ואם גם זאת היה יוצא ממנה, היתה מתה, כמ"ש לקמן על בצאת נפשה כי מתה, כי מבחי' השארית הזה, נעשה בנימין:

ונחזור לבאר ענין, ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה, שהם הגבורות הראשונות, הנקראים הוי"ה דב"ן דההי"ן. וגם נשארו החסדים הראשונים כנז"ל. דע, כי גם באימא עילאה, יש בחי' רוחא דשבק בה אבא, בביאה ראשונה כשנאצלו, וההוא רוחא נקרא ההוי"ה דב"ן דההי"ן. וטעם הדבר הוא, לפי שמוכרח הוא, שההוא רוחא יהיה כלול מתרין רוחין, דכר, ונוקבא, כדי שיהיה בה כח להוליד בנים זכרים ונקבות. ולכן ההוא רוחא היא הוי"ה דב"ן, שהיא חבור ב' הוייו"ת, זכר ונקבה, ושתיהן בגימטריא ב"ן:

ועוד, כי בהוי"ה זו במלואה, ניכרים בפירוש ב' ההויו"ת, כי ד' אותיות הפשוטות, הם הוי"ה אחת. וה' אותיות המלוי, גם הם הוי"ה שנית, אם תחבר ב' אותיותיה הראשונות שהם ו"ד, ותעשה מהם אות יוד אחת:

ואח"כ כשנאצלו זו"ן, מזווג ב' אחד של או"א, אז נתלבשה נשמת ז"א, בחלק דההוא רוחא דשבק בה אבא באימא בביאה קדמאה, ולקחו עמו ע"ד הנז"ל, ונעשה לבוש אליו. והנה לבוש זה, כלול מב' הויו"ת, הנכללות בהוי"ה אחת דב"ן כנזכר, שהם סוד תרין עיטרין דחו"ג, וכבר נתבאר למעלה, כי כל אור הנוקבא, לוקחו בעלה בתחילה, והוא נותנו אליה. ולכן הוא לקח ב' ההויו"ת הנז', נכללות ונעשות הוי"ה אחת של ב"ן:

ובזה תבין, למה ז"א נקרא ב"ן, והוא לסיבת לקיחתו שתי הויות הנז', שהם בחי' ב"ן כנזכר. ואעפ"י שההוי"ה אחת היא של מ"ה דאלפי"ן, כנגד עיטרא דחסדים. והוי"ה השנית היא דמלוי ההי"ן, של גבורות. עכ"ז, להיות כי גם שניהם הם בחי' מ"ן שבנוקבא דאימא, לכן שניהם נקראים הוי"ה אחת דב"ן, אלא שבה נכללים כח שתיהם, דמ"ה וב"ן, לשתוכל להוליד זכרים ונקבות כנזכר:

ואח"כ מהארת הגבורות האלו, נבנית פרצוף נוקבא כנזכר. ואח"כ בביאה ראשונה, נחלקים ב' הויו"ת הנז', הכלולים בהוי"ה אחת דב"ן, לשתים, והוי"ת החסדים נשארת בז"א תמיד, בסוד חיותו, וכנז"ל. והוי"ת הגבורה עצמה, הנקראת ב"ן, נתנת בה בסוד רוחא דשבק בה בעלה. וגם יש בה כח ב' ההויו"ת זכר ונקבה, לכשתוכל להוליד גם היא זכרים ונקבות, ונקראת הוי"ה דב"ן:

ודע כי הנה מש"ל, כי בכל זווג דזו"ן, ממשיכים מוחין חדשים מלמעלה מן האין סוף, דרך המדרגות, והוא לוקח שפע מ"ד, והיא מ"ן, דע, כי זה הוא בענין הנשמות החדשות הבאות מלמעלה, בזווג ליל שבת ויו"ט. אבל בזווגים של ימי החול, אחר חרבן הבית, כבר ביארנו במצות שביעית, פרשת בהר סיני, כי כל המ"ן של אז, הם מהבירורין המתבררים מן המלכים שנפלו בקליפות, ומהם נעשים הנשמות ההם שבאלו הזווגים. והוא בסוד (תהלים צ"ז י"א) אור זרוע לצדיק, הנזכר בפרשת תרומה, בענין בריה דרב ספרא. וזכור הקדמה זאת:


והנה אחר שביארנו, ענין ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה. וענין המ"ן מה עניינם כי המ"ן נוקבין ודכורין, הם החו"ג החדשות, שהם הנשמה עצמה. אבל מההוא רוחא דשבק בה בעלה, נעשה לבושים לכל הנשמות הנוצרות בה מאז ואילך תמיד. ולכן לבאר ענין בני לאה ורחל, שהם השבטים. דע, כי ההוא רוחא דשבק יעקב בלאה, בביאה ראשונה, היה בו כח חלק לבושים, לו' בנים, מלבד הכח שהיה בו לצורך עצמה, הנקרא נפשה כנז"ל. וראובן הוא הבכור, ולקח עיקריות כל ההוא רוחא דלאה, שהיא הוי"ה דב"ן, כנז"ל, כי הבן הבכור, לוקח העיקר, והתמצית נשאר לנולדים אחריו. כמבואר אצלנו, בפסוק (שמות כ' י"ב) כבד את אביך וגו', בשער המצות, בענין מ"ש חז"ל ואת לרבות אחיך הגדול:

וז"ס ראובן, אותיות, רא"ו, ב"ן. כלומר ראו כי זה הוא, מי שלקח עיקריות שם ב"ן דההי"ן, דשבק בי בעלי בביאה קדמאה. משא"כ בשאר השבטים, אעפ"י שגם הם בנים ולא בנות. ואח"כ נאבד ממנו הלבוש ההוא, ולקחו יוסף, בכורה של רחל. כמש"ה בדברי הימים, (ד"ה א' ה' א') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף וגו', ואבד ראובן חלק הבכורה והמלכות שהיתה ראויה לו להיותו בכור, כמו שתרגם המתרגם בפסוק (בראשית מ"ט ג') יתר שאת ויתר עז:

אבל ההוא רוחא דשבק בה יעקב ברחל בביאה א', לא היה בו כח רק לחלק לבוש בן אחד בלבד, והוא יוסף, ולכן הבן השביעי שהיה עתיד לצאת מן לאה כנזכר לחז"ל, בפסוק (שם ל' כ"א) ואחר ילדה בת וגו', שנתפללה על אחותה. יצא מן רחל, והוא בנימין. ואמנם כיון שלא היה כח ברוחא דרחל, רק לבן אחד שהוא יוסף, ולא נשאר עוד כח בההיא רוחא, רק מה שצריך לחיות עצמה, הנקרא נפשה, ולכן בהיותה מעוברת ממנו, היתה בחיים, כי נפשה בקרבה. וכשנולד בנימין, לקח הנפש ההוא שבה לעצמה, ולא נשאר בה נפש כלל, ואז מתה בעת לדתה. וזש"ה, (שם ל"ה י"ח) ויהי בצאת נפשו כי מתה, ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן, ר"ל, כי נפשה יצתה ונכללה בב"ן ההוא שהוא שלה, כי נפשה ניטלה, וזש"ה כי גם זה לך ב"ן. ולפי שהנפש הזאת היא הוי"ה דב"ן דההי"ן, לכן נרמז מלת בן, בר"ת של בצאת נפשה. ולכן נקרא בנימין בן ימין, כי כמו שראובן נקרא ראו בן, על שלקח בחי' ההוא רוחא הנקרא בן. כך נרמז ב"ן, בשם בנימין לטעם זה. אלא שיש שנוי ביניהם, כי ראובן לקח עיקריותו של ב"ן דלאה מראשיתו. אבל בנימין, לקח סופו של ב"ן של רחל, שהוא חלק נפשה של עצמה כנז"ל:

ודע, כי נתבאר אצלינו בשער שמות של הספירות כי הדעת שבמלכות, נקרא ב"ן, שהיא הוי"ה דההי"ן. והנה אין דעת זה נמשך לה, אלא ע"י ז"א, הנותנו לה בביאה א', כנזכר שם וע"ש, והנה בעודו ב"ן זה בז"א, קודם שנתנו אליה, היה נקרא יוסף, כמבואר אצלינו כי נקרא יוסף, על שם הגבורות אשר ביסוד דזעיר. ואח"כ שנתנו אליה בביאה א', אז בהיותו בה ביסוד שבה, נקרא בנימין. וז"ס מ"ש בזוהר פרשת ויצא בענין יוסף ובנימין, דא עייל ודא נפיק, וכמו שיתבאר עוד לקמן:

ונבאר עתה טעם, למה היה כח ברוחא דלאה, להוליד שבעה בנים. וברוחא דרחל להוליד בן אחד בלבד. דע, כי לאה תופסת בישראל העליון, שבעה מדות, שהם, כחב"ד חג"ת, כי הלא היא כנגד אימא עילאה, אם שבעה בנים. אבל רחל, היא מלכות אחרונה, ואין בה רק בחי' היסוד, הנקרא צדיק דעייל ונפיק בה. ויוסף הוא ברזא כד עייל, ובנימין הוא ברזא כד נפיק, כנז"ל:

וביאור זה המאמר הוא, כי לאה להיותה למעלה, נמצא כי כל בנים שיולדת, היא למעלה בעולם האצילות. אבל רחל היא תחתונה למטה, וממנה ואילך נקרא עולם הבי"ע, אשר שם הקליפות, הנקראים מות מצויים שם. וג' עולמות אלו נקראים עולם הפרוד, כמש"ה (בראשית ב' י') ומשם יפרד. ונקרא עלמא דמותא. ונמצא, כי הבנים שהיא יולדת, הם למטה בעולם הבריאה והפרוד. ולכן קראתו אמו לבנימין בן אוני. אבל אביו, קראהו בן ימין, לרמוז, כי אעפ"י דנפיק בעולם הבריאה, עכ"ז מן האצילות הנקרא ימין הוא:

וטעם זה נבארהו פה דרך קצרה, דע, כי אימא עילאה, יש בה הוי"ה אחת, הכוללת כל י"ס שבה. ואמנם ה' אחרונה שבה, שהיא המלכות שבה, נצטיירה לשתי אותיות, ד"ו, כזה ה כנודע. ואלו הם בחי' ב' בניה, זו"ן, שילדה בעולם האצילות. ובאות ה' אחרונה הזאת, יש שם הוי"ה אחת דמלוי ההי"ן, שהיא בגימטריא ב"ן, כי שם היא בחי' מ"ן שלה. וכבר נתבאר לעיל, כי הוי"ה זו דב"ן, היא כוללת ב' הויו"ת, שהם בגימטריא ב"ן, בפשוטה ובמלואה, כנגד זו"ן אשר שם, כי הם בניה, והם הם ציור ד"ו, שבאות ה' אחרונה שבה כנזכר. ולהיות כי ז"א לוקח שתיהם, לכן הוא נקרא ב"ן, ועיקר שם ב"ן, אינו אלא בז"א לסיבה זו:

והנה גם בנוקבא דזעיר, יש הוי"ה אחרת כוללת י"ס שבה, וה' תתאה שבה מצטיירת בציור ד"ו כנז"ל, ושם נתון שם ב"ן דמלוי ההי"ן שלה, ובב"ן זה כלולים ב' הויו"ת אחרות, והם ב', זכר, ונקבה. והם זו"ן שבעולם הבריאה, והם נקראים מטטרון שבעולם הבריאה, הכולל זכר ונקבה אשר שם, שהם זו"ן אשר שם. ולכן יש בו ששה אותיות, כנגד ו"ק דזעיר דבריאה. גם נקרא בנימין, כי בנימין הוא בחי' מטטרו"ן עצמו הנזכר, הכולל זו"ן דבריאה, כנז"ל כי הנקבה נכללת בו, והוא לוקח ב' ההויו"ת, שלו ושלה. ולכן שפירו דבנימין, הוא כעין שפירו דרחל אימיה, כנזכר בזוהר על פסוק (שם מ"ג כ"ט) וירא יוסף אתם את בנימין אחיו בן אמו. ועד"ז הוא ג"כ בנוקבא דמטטרו"ן דבריאה, שהיא דוגמת רחל שבאצילות, כי יש בה הויה אחת, ובה' אחרונה שבה, יש הויה אחת דב"ן דההי"ן, כולל זכר ונקבה והיא הנקרא סנדלפו"ן, הוא ונוקביה. אלא שעיקר שם ב"ן הוא בזכר, לטעם הנז"ל, כי הוא לוקח בתחלה ב' הויו"ת. ועד"ז הוא בכל ההי"ן, שבכל הנקבות שבכל אבי"ע, והדברים מבוררים:

הגהה - אמר חיים הכותב, ענין ההוי"ה דב"ן, שיש בנוקבא הכוללת שתי הויות, יובן במה שנודע, כי בהיות ה' גבורות ביסוד דדכורא, או ג"כ בבחי' העליונה, המתפשטת מחסד עד הוד דזעיר, הנה שם נמתקות עם החסדים. וענין המיתוק הוא, שנכללים עמהם. ונמצא כי בהנתן הגבורות בנוקבא, הם מחוברות עם הארת החסדים, החסדים, כנלע"ד:

והנה ענין היות מטטרון בבריאה, כבר ביארנוהו במקום אחר. וענין בנימין שהוא מטטרון דבריאה, ועכ"ז הוא מכלל השבטים, כבר נתבאר טעם לזה, בדברי הזוהר ואין כאן מקום ביאורו. והרי נתבאר ענין בנימין, איך הוא מסטרא דרוחא דנוקבא מחלקה עצמה, הנקרא נפשה, ולכן לא מת משא"כ ביצחק וחבקוק כמו שיתבאר:

ועתה נבאר ענין יצחק וחבקוק, הבאים מן הנשיקין. דע, כי קודם שיזדווגו זו"ן, זווג תחתון דיסוד ביסוד, מקדים להם ענין הנשיקין כנודע. וגם הם בחי' זווג, והוא יותר פנימי ועליון, כי הוא זווג ג"ר דזעיר, עם ג"ר דנוקביה. ועוד יש שנוי אחר ביניהם, כי זווג התחתון הוא גופני, ויוצא ממנו טיפת זרע גופניית דכורא, וכן ממנה טיפת זרע גופניית נוקבא. אבל זה דנשיקין, הוא רוחני, רוחא ברוחא כמו שיתבאר. ואמנם בזווג התחתון הגופניי, יש בו ב' בחי', והוא, כי רוב הנשמות הבאות מזווג התחתון ההוא, הם בחי' טיפות נמשכות מן החו"ג, המתפשטים בו"ק דגופא דזעיר, או דנוקביה, ואינם נמשכות ממוח הדעת עצמו דברישא דזו"ן. ויש בחי' ב', והם הנשמות שהם מבחי' טיפות זרע, הנמשכות ממוח הדעת עצמו אשר בראש. אבל בחי' נשמות אלו, הם מועטין, ואינם אלא אותם הנשמות, הכלולות בעשר טיפין שנזרקו מבין עשר צפורניו של יוסף, שהם עשרה הרוגי מלכות, ושאר הנשמות הכלולות בהם, כי להיותם מן תאות הזכר המתעורר מאליו, נמשכת הטיפה ההיא ממוח הדעת עצמו, וכבר נתבאר זה בדרוש עשרה הרוגי מלכות. ואמנם נמצא, כי עיקר זווג זה התחתון, הוא מן הז"ת. אבל זווג הנשיקין הוא מג"ר. ועוד שהוא זווג רוחני דרוחא ברוחא:

עוד יש הפרש ושינוי אחר, והוא, כי זווג תחתון הוא יחידי, ר"ל שמתערבים חסדים דדכורא עם גבורות דנוקבא, ומשניהם נוצר הולד כנז"ל. אבל בזווג הנשיקין, יש ב' מיני זווגים, של נשיקין כפולים, כמו שיתבאר וזה עניינם, דע, כי ענין הנשיקין, אינם טיפה גופניית. אמנם היא טיפת הבל רוחני, הנמשכת מן ההבל שבתוך הריאה והלב, שהם תוך ז"ת דז"א או דנוקביה, ועולה דרך הגרון למעלה בפיהם. ונמצא, כי בחינתם היא, ענין ההבל והאורות והרוחניות המתפשטים בז"ת שבהם, אבל טרם שיתפשטו וירדו תוך הגרון למטה, הם יוצאים בסוד נשיקין מן הפה ולחוץ, בבחי' הבל רוחני. וז"ס ז' תיבות שיש בפסוק, (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין:

ואמנם זה ההבל של הנשיקין, היוצא מן הפה ולחוץ, הנה אינו נמשך אלא ע"י זווג עליון, שעושה בתוך הפה עצמו. כנודע כי תרין מוחין חו"ב דז"א, הם זכר ונקבה כדמיון או"א עצמם, והם מתפשטים עד סיום הראש, ששם היא הפה של ז"א. וסיום החכמה הוא החיך, בסוד ח"ך מ"ה, חכמה. וסיום הבינה הוא הגרון כנודע ושניהם מזדווגים שם, ע"י הדעת, שהוא הלשון המכריע ביניהם, ומחברם ומזווגם. ואז החכמה נותן טיפת דכורא, והבינה טיפת נוקבא, והם תרין רוחין והבלים, ונכללים ונעשים חד רוחא, שהוא תולדת הזווג ההוא. ועד"ז מזדווגים חו"ב דנוקבא, בפה שבה, ויוצאין משם תרין רוחין, ונכללים ונעשים חד רוחא, שהוא תולדת הזווג ההוא. ואלו התרין רוחין דיליה ודילה, הם בחי' הנשיקין. כי כשחוזרים זו"ן ונושקין זה לזה, הוא זווג שלישי, שמזדווג פה דזעיר בפה דנוקביה. וזעיר מוציא מפיו ההוא רוחא דנשיקה דיליה, הכלול מתרין רוחין כנזכר, והם מ"ד. ונוקביה מוציאה בפיה, רוחא דנשיקה דילה, הכלול מתרין רוחין כנזכר, והם מ"ן:

ובזה יתבאר לך מאמר בס"ה בפרשת תרומה, בענין הנשיקין, שהם אתחברותא דרוחא ברוחא, והם כלולים מן ד' רוחין, הנקראי' אהבה ע"כ:

והנה היותם ד' רוחין, היינו יכולים לפרש, שהוא מ"ש, כי נשיקה דיליה כלולה מתרין רוחין, שנמשכים מחו"ב שבו. ונשיקה דילה כלולה מתרין רוחין, הנמשכים מזווג חו"ב שבה. אבל דע, כי אין כוונת המאמר לזה, לפי שאלו התרין רוחין דחו"ב שבו או שבה, אינם נחשבים לתרין רוחין, רק לחד רוחא. לפי שאפילו או"א כחדא נפקין וכחדא שריין, ושניהם נקראים בחי' אחת. ומכ"ש חו"ב תרין מוחין שבחד פרצוף דזעיר, או דנוקביה לבד, שהכל נחשב לחד רוחא. ונמצא שנשיקת הזכר נקרא רוחא חדא בלבד, ונשיקת הנקבה נקרא רוחא חדא לבד. והרי כאן תרין נשיקין, תרין רוחא, חד דכורא וחד נוקבא:

ואמנם מ"ש שם, שהם ד' רוחין, זה יובן במ"ש שם, ארבע רוחין אינון בנשיקה, כל חד וחד כלול בחבריה וכו'. וזה ביאורו, הנה בזווג התחתון הגופני, שהוא יסוד ביסוד, הנה הזכר נותן טיפת דכורא ביסוד הנוקבא, והנקבה נותנת טיפת נוקבא ביסוד שלה עצמה, ושם נוצרה הנשמה משתי טיפות אלו. אבל בזווג רוחני דנשיקין, יש נשיקות כפולות, כי כמו שהזכר נושק לנוקביה, ונותן בה בפיה רוחא דדכורא. גם נוקביה נושקת אותו, ונותנת בו בפיו רוחא נוקבא. והנה בנשיקת הזכר יש ב' בחי', האחת היא, שרש ההבל ההוא הנשאר בפיו. הב' היא, בחי' ההבל היוצא מפיו, ונכנס תוך פה הנקבה. ועד"ז הוא בנשיקת הנקבה ב' בחי' אחרות, והרי הם תרין רוחין דכלולין חד בחבריה, ונעשים ד' רוחין:

והנה בתרין הרוחין העיקריים, שהם השרשיים הנשארים בתוך הפה של הזכר, או בתוך של הנקבה, אין צורך לבארם, כי ודאי זה רוחא דכורא, וזה רוחא נוקבא. אבל תרין רוחין אחרנין, הענפים שלהם, הנעתקים ממקומם וניתנים שלא במקומם, וצריך לבאר עניינם, כי הנה הרוחא דדכורא שנתן בפה הנוקבא, הנה שרשו הוא דכורא, אבל כיון שנכנס בפה הנקבה, ומתערב שם עם רוחא דנוקבא, ונעשה נוקבא כמוהו. וכמ"ש רז"ל עאלת לקרתא, אזיל בנימוסא. והרוחא דנוקבא שנכנס בפה הדכורא, שרשו הוא נקבה, אבל כיון שמתערב ומתחבר עם רוחא דדכורא, נהפך ונעשה דכורא כמוהו. ובודאי כי זה המעולה יותר מן הראשון, כי אעפ"י ששרשו מן הנקבה, כיון שנכנס בפה הזכר, נתעלה ונעשה רוחא דכורא ממש. אבל רוחא דדכורא, כיון שנכנס בנוקבא, ירד ממדרגתו, ונחלש, ונעשה רוחא דנוקבא ממש:

והנה אחר שנתבאר ענין הזווג העליון הזה של הנשיקין, שהוא זווג רוחני. נבאר עתה ענין מ"ן שלהם, ובחי' רוחא דשבק בה בעלה בזווגא קדמאה, ע"ד שנתבאר לעיל, בזווג התחתון הגופני דיסוד ביסוד. דע, כי כשנאצלו זו"ן, ונזדווגו יחד, הנה טרם שיזדווגו זווג תחתון, נזדווגו בזווג עליון דנשיקין. ואז בנשיקין הראשונים ההם, יהיב בה בעלה בגו פומא דנוקבא, ההוא רוחא דנשיקה, גו פומא דילה, ושם נשאר תמיד לעולם, בסוד רוחא דשבק בה בעלה באנתתיה בביאה קדמאה. כי שם הוא בחי' היסוד של מוח הבינה דנוקבא, והוא סוד הגרון שלה, והבן זה היטב, וזה נעשה רוחא דילה עצמה דנוקבא, וחיות שלה, בג"ר שבה. וכל שאר הרוחין הנמשכים אח"כ בסוד נשיקין, מאז והלאה, כלם הם נקראים מ"ן דנשיקין דילה, ומהם נוצרים הנשמות, ומתלבשים בההוא רוחא דשבק בה בעלה בנשיקין הראשונים. ועד"ז הוא בפי הזכר, כי הנשיקין החדשים הם מ"ד, שהם בחי' הנשמות, ומתלבשים בההוא רוחא דאשתאר ביה, מן הנשיקין קדמאין. והכל הוא ממש ע"ד מה שנתבאר לעיל, בזווג התחתון דיסוד ביסוד:

ועתה נבאר, מה חילוק יש בין זווג תחתון לזווג עליון, בענין הנשמות הנולדות משם. וזה דרוש נחמד, לדעת הפרש שיש בין נשמות הצדיקים, אל המלאכים. אשר לסיבתו נתהוו המלאכים רוחניים, בלתי גופים. ובני אדם נתהוו בגופים. ולבאר זה, צריך שנחזור לבאר ענין שני הזווגים הנז"ל, הגופניי התחתון דיסוד, והרוחני העליון דנשיקין, מה עניינם. ואיך על ידם נוצרים הנשמות והמלאכים. דע, כי כל הזווגים כלם, הם לברר בירורין שבמלכים שמתו כנודע. וממה שנתברר מהם, נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו, כל ד' עולמות אבי"ע, הם וכל אשר בהם, כנודע במקומו. וגם בפרשת עקב במצות ברכת המזון, בענין האכילה, נתבאר ענין זה באורך:

ואמנם סדר הבירור ההוא, כפי סדר המדרגות מלמעלה למטה, כי היותר משובח מתברר בראשונה. והנה כאשר הובררו הבירורין, להעשות מהם בחי' או"א, ונעשו שניהם, והגיע זמן בירור הבירורין של זו"ן, אז הוצרכו או"א להזדווג יחד, לפי שאין שום בירור נברר, אלא ע"י זווג העליון. ואותם הבירורין שהם מחלקו של זו"ן, הובררו ע"י או"א, ועלו אותם הבירורין מלמטה, ממקום שעומדים שם המלכים כשנפלו, ועולים למעלה, ונכנסים בסוד מ"ן בבטן אימא עילאה, ועומדות שם המשך חדשי העיבור, ומתמתקים ונתקנים שם, ונעשה מהם פרצוף דזו"ן:

והנה בירור זה דזו"ן, היה בסוד זווג התחתון דאו"א דיסוד ביסוד. ולכן קודם שהגיע זמן בירור זו"ן, לא היו מזדווגים או"א בבחי' זווג תחתון, כי לא היו צריכים עדיין אליו. אמנם להיות כי או"א כחדא מתדבקן תדיר ולא מתפרשאן, לכן מזדווגים קודם לכן, בבחי' זווג עליון דנשיקין הרוחני, וזווג זה לא נפסק מהם. ואחר שהגיע זמן בירור זו"ן, אז נזדווגו יחד או"א זווג תחתון דיסוד ביסוד, שני זווגים, א' היה בחי' עיבור א' דזעיר, כי אז נעשה זעיר בבחי' תלת כלילן בתלת, ונולד הוא ונוקביה, ואח"כ חזרו או"א להזדווג תחתון פעם שנית, כדי לתת מוחין לזו"ן כנודע, ונקרא מוחין דגדלות. באופן, כי שני זווגים תחתונים נזדווגו או"א, כדי לברר את זו"ן, לצורך תיקון פרצופם ממש. ואח"כ נזדווגו עוד זווג שלישי משם ואילך, וגם הוא בחי' זווג תחתון, והיא לתת מזון וחיות וקיום אל זו"ן, ולכל העולמות שלמטה. ונמצא, כי ג' זווגים תחתונים נמצאו באו"א, שנים לברר הפרצופים של זו"ן. והג' לצורך מזון העולמות:

ואמנם זווג העליון דנשיקין, נעשה ד' פעמים, שהם שבעה, כמו שנבאר. והוא, כי הנה טרם שנזדווגו לברר פרצופי זו"ן, נזדווגו זווג עליון דנשיקין כנז"ל, הרי זה זווג א' דנשיקין. ואח"כ בכל זווג מן הג' זווגים התחתונים, מוכרח הוא, שאינו נעשה אלא על ידי נשיקין טרם הזווג הזה התחתון, ונשיקין בעת הזווג הזה התחתון. כי הנשיקין של קודם הזווג, הוא לעורר את האהבה ביניהם, ולרצותם, כנודע. והנשיקין שבעת הזווג עצמו, הם לחבר יחד זווג רוחני וגופניי. ונמצא כי בג' הזווגים התחתונים, נמצאו ששה זווגים של נשיקין, ג' שלפני הזווגים. וג' שבעת הזווגים עצמם. ועוד זווג הראשון של נשיקין, שקדם אל הג' זווגים תחתונים, הם ז' זווגים של נשיקין היו באו"א. וג' זווגים תחתונים דיסוד ביסוד:

והנה נודע, כי מכל הזווגים האלו יצאו בחי' נשמות, אם לבני אדם תחתונים, ואם אל המלאכים עליונים. ובזה יתבאר מ"ש בריש פרשת משפטים, וגם נתבאר לעיל בפרשת בראשית, בענין חטאו של אדה"ר, כי ה' בחי' יש בנשמה, והם, יחידה, וחיה, ונר"ן. וכד זכה האדם, עולה ולוקח מדרגה למעלה ממדרגה, עד היחידה, שלוקחה ונבראה מזווג א"א של האצילות. וז"ס מאמר, לא זז מחבבה, עד שקראה בתי. לא זז מחבבה, עד שקראה אחים, שנאמר (תהלים קכ"ב ח') למען אחי ורעי. לא זז מחבבה, עד שקראה אמי, שנאמר (ישעיה נ"א ד') ולאמי אלי האזיני, אל תקרי ולאומי, אלא לאמי:

ולכאורה קשה מאד, איך יעלה בדעת, שהאדם התחתון הנברא מכלל הנבראים, שתהיה לו נשמה מצד או"א, הנקראת חיה ונשמה דאצילות, וזו"ן אין להם אלא רוח לו, ונפש לה, ודבר זה מבהיל את הדעת לכאורה. אבל הענין הוא זה, כי אין ספק שנשמות בני אדם, עם שיש בהם מעולות וגבוהות מן המלאכים, אך לא כלם, עכ"ז הם למטה ממדרגת האצילות, אבל הענין ע"ד מ"ש בהקדמת פרשת בראשית בס"ה, בשם ר' פנחס בן יאיר ע"ה, כי אין לך נשמה היוצאה מלמעלה מזווג זו"ן, שאין יוצאים עמה תרין עופין. ורשב"י ע"ה אמר, שהם ה' עופים. והם בחינות נשמות המלאכים. וכן עד"ז בזווגים עליונים דאו"א, להאציל את זו"ן, בהיותו נולד מבטן אימא עילאה, יוצאים עמו נשמות למלאכים ולבני אדם התחתונים, והם גרועות מזו"ן, ואינם ממדרגתו כלל. האמנם נודע, כי כל מה שלמטה מזו"ן דאצילות, אי אפשר לו להיותו נברא, אלא ע"י זווגם. ונמצא כי בכל אלו הנשמות של בני אדם בלבד, שיצאו מזווג או"א בעת שנולד זו"ן, אין בחינתם נשלמת ונגמרת, עד שיזדווגו אח"כ זו"ן, ויתוקנו ויושלמו בזווג ההוא, ואח"כ יוצאים משם נגמרים ונשלמים, אמנם שרשם נמשך מלמעלה מאו"א:

ועתה צריכים אנו לבאר, כי כמו שבאו"א נמצאו ג' זווגים תחתונים, וז' זווגים עליונים דנשיקין. כן עד"ז ממש, יש בז"א ונוקביה הנקראת רחל, או בזו"ן לאה, או בזווג יעקב ולאה, או בזווג יעקב ורחל. וכל זה הוא באצילות. וכנגדם, בכל בחי' הזווגים, שיש בכל ג' עולמות בי"ע, כל זווג וזווג שבהם, יש בו עשר בחי' הנז'. ואין להאריך בפרטיהם, אחר שהם מובנים. ומכל מיני הזווגים הנז' דנשיקין, או תתאין דיסוד, מכולם נבראים בחינת נשמות בני אדם ומלאכים. ולכן תמצא כמה מיני מדרגות של נשמות, או של מלאכים, לאין קץ, שונות זו מזו. בין בכללים, שהם בחי' ד' עולמות אבי"ע. בין בפרטות, שהוא כסדר הפרצופים שבכל עולם מהם. בין בפרטי פרטות, מאיזו ספירה מן הי"ס שבכל פרצוף מהם. זולת פרטים לאין קץ, כנודע כי כל ספירה כלולה מעשר, ועשר מעשר, עד כמה אלפים רבוא כנודע:

ועתה נבאר, ההפרש שיש, בין המלאכים, לנשמות בני אדם. דע, כי המלאכים לא נבראו כלל ע"י שום זווג תחתון גופניי דיסוד, אלא ע"י זווג עליון רוחניי, הנקרא נשיקין. והנה המלאכים, נגמר ענין תיקונם לגמרי, ע"י זווג דנשיקין, שהוא זווג רוחני עליון. ואין בו צורך לחזור, להביאם ע"י זווג תחתון הגופניי דיסוד. ולכן לא נבראו גופים לנשמות של המלאכים, כי אין הגוף נמשך, אלא מזווג תחתון הגופניי. ולכן היו המלאכים בלתי גופים, חיים וקיימים לעד, כי נגמר תיקונם בזווג עליון רוחניי:

אבל נשמות בני אדם, עם היות שיש מהם שנבראו מזווג נשיקין דאו"א, כמו שיתבאר. עכ"ז, אין תקונם נגמר, אלא ע"י זווג זו"ן כנ"ל. ולא עוד, אלא שהוצרכו לבא ע"י זווג תחתון גופניי. וזה יורה, שלא הספיק זווג רוחני להשלימו, והוצרך עוד זווג אחר גופניי כדי להוציאו. ולכן הוכרח להם להתלבש בגופים בעה"ז, ולהתקן ע"י מצות ועסק התורה כנודע. ולהיותם מבחי' זווג גופניי, אין קיום לגופים שלהם, להיות חיים וקיימים לעד כמו המלאכים:

וז"ס מ"ש רז"ל, אין דבור ודבור יוצא מפי הקב"ה, שאינו נברא ממנו מלאך. והוא ענין ההבל והקול, היוצא מפיו בעת זווג הנשיקין העליונים כנזכר. וזש"ה, (תהלים ל"ג ו') וברוח פיו כל צבאם. ואלו המלאכים נקראים קולות, כנזכר בספר התקונים, על פסוק (שמות כ' י"ח) וכל העם רואים את הקולות. וגדולה מזאת נודע, כי אפילו מדבור האדם, נוצרים מלאכים אחרים, אם טובים ואם רעים, בסוד כל העושה מצוה א' קנה לו פרקליט אחד וכו'. וכמ"ש בתקונים כי כשעוסק אדם בתורה, אותם הבלין וקלין דנפקי מפומיה, נעשים מרכבות אל הנשמות של הצדיקים לרדת למטה וכו'. ונמצא כי בבחי' זו, יש מעלה יתירה אל המלאכים, על נשמות בני אדם. האמנם יש נשמות בני אדם גבוהות ומעולות על המלאכים, עם היות שלא נגמר בריאתם אלא ע"י זווג תחתון גופניי כנזכר:

ולכן נבאר עתה סדר המדרגות שיש בכל הבחי' הנז'. ומהם יתבאר לך, איך יש נשמות בני אדם גבוהות מן המלאכים. ויש להפך מזה. ויש במלאכים עצמם, מדרגות שונות זו מזו. ובנשמות בני האדם, שונות זו מזו. הנה אעפ"י שסדר הזווגים היו ע"ד הנז"ל, עכ"ז סדרם לפי מדרגתם ומעלתם אינו אלא באופן זה, הא', נשיקין שניים, בעת זווג דעיבור דמוחין דגדלות. הב', נשיקין הראשונים מכלם, הנקראים רוחא דשדי בגווה כנז"ל. השלישי, נשיקין שניים, בעת זווג דעיבור א'. הרביעי, נשיקין ראשונים דעיבור א'. החמישי, נשיקין שניים דחיות העולמות. הששי, נשיקין ראשונים דמוחין. השביעי, נשיקין ראשונים דחיות העולמות. והכלל הוא, כי הנשיקין השניים שבעת הזווגים, הם מעולים יותר מן הנשיקין הראשונים, שלפני כל זווג וזווג. לפי שהנשיקין שהם בעת הזווג התחתון, הם יותר מעולים מן הקודמים להם. אמנם הנשיקין דחיות העולמות, אעפ"י שהם שניים בעת הזווג, אינם בערך הנשיקין דזווג, המוכרח לתקן פרצופם עצמם דזו"ן כנודע. גם זווג העיבור דמוחין דגדלות, הוא מעולה מכל ג' הזווגים התחתונים, וגם מן הנשיקין עצמם:

ועתה נבאר מהיכן נבראו המלאכים, או הנשמות. דע, כי ג' הזווגים התחתונים הגופניים, הם בחי' נשמות בני אדם. וז' זווגים רוחניים דנשיקין, נחלקים לשתי בחי', כי מן המדרגה הראשונה והשלישית והרביעית והחמישית, נבראו נשמות בני אדם, וסימנם אגד"ה. ומן מדרגה השנית והששית והשביעית, נבראו המלאכים, וסימנם בד"ז. ועיין לקמן בענין יצחק ויעקב:

והנה סדר מעלתם, כבר נתבאר לעיל. ונמצא, כי השתי בחי' דנשיקין, שהם מדרגה הראשונה, והיא נשיקין שניים דזווג דמוחין דגדלות. והמדרגה השנייה, והיא נשיקין הראשונים שבכלם, הנקרא רוחא דשבק בה בעלה, אלו השתי מדרגות גבוהות מכל ז' מדרגות של הנשיקין. והנה המדרגה הא', הם נשמות הצדיקים, הגבוהים מכל שאר הצדיקים, ומכל המלאכים כלם, ואין מעלה למעלה ממדרגתם. ואחריהם במעלה, הם המלאכים הנבראים ממדרגה הב', והם הנשיקין הראשונים, הנקרא רוחא דשבק בה בעלה. ואלו המלאכים, מעלתם גבוה על כל שאר המלאכים כלם, ועל כל נשמות בני אדם, זולתי אותם שהם מן המדרגה הראשונה כנזכר. ואלו הם המלאכים שאין שמם משתנה לעולם, כמ"ש חז"ל על פסוק (שופטים י"ג י"ח) למה זה תשאל לשמי וגו', כי יש מלאכים ששמם משתנה כפי שליחותם. גם אמרו זה, על יוצר משרתים ואשר משרתיו, כי יש מלאכים ראשונים קבועים וקיימים, ואין שמם משתנה לעולם, ומדרגתם גבוה מכל שאר המלאכים כנזכר. ושאר הז' בחי', כבר סדרנו מדרגתם, ואל תשכח מש"ל, כי הנשמות של בני אדם, אעפ"י שיוצאים מזווג הנשיקין, עכ"ז צריכים לחזור ולצאת מזווג תחתון גופניי דיסוד ביסוד, ולכן יש להם גופים. גם נתבאר, כי אע"פ שהם מזווג או"א, צריכים לצאת ע"י זווג זו"ן. גם ביארנו, כי כל אלו העשר מדרגות דזווגים, שהם, שלשה תחתונים, ושבעה דנשיקין, כלם הם בכל פרצוף ופרצוף, שבכל עולם מארבע עולמות אבי"ע, ואין להאריך בזה:

ונחזור לענין ראשון, בענין יצחק וחבקוק, ובו יתבאר מש"ל, כי כל המלאכים באים ממדרגה השניה, הנקרא נשיקין דרוחא דשבק בה בעלה. כי הנה גם מבחי' זו, יצאו ב' נשמות אלו של יצחק וחבקוק. וכבר נתבאר לעיל בענין אלו הנשיקין, שהם תרין רוחין שהם ארבע, אבל שני השרשיים הם, האחד זכר, והב' נקבה, ואין לנו עסק עתה בביאורם. ונבאר תרין רוחין אחרים, שהם בחי' הבל ורוחא ששרשו מן הזכר, וניתן בפי הנקבה, ונעשה כמוהו נקבה. והב' הוא רוחא דנפיק מפה הנקבה וניתן בפה הזכר, ונעשה זכר כמוהו:

והנה יצחק וחבקוק, הם מבחי' תרין רוחין אלו הנז'. אבל שכחתי מה ששמעתי ממורי ז"ל בענין הזה, איזה מהם הוא יצחק, ואיזה מהם הוא חבקוק. ויש לי בזה ב' דרכים, והדרך הא' נלע"ד שהוא אמיתי, ואלו הם, הדרך הא', היא כי הנה נתבאר לעיל, שרוחא דנוקבא שניתן בדכורא, ונתעלה ונהפך לזכר, הוא יותר מעולה, מן רוחא דדכורא שניתן בנוקבא, וירד ממדרגתו ונעשה נקבה. והנה יצחק הוא המעולה שבהם, וז"ס (בראשית י"ח י') והנה בן לשרה אשתך, כי זה הרוחא הוא הוי"ה דב"ן כנודע, והוא משרה אשתך שהיא הנקבה, וניתן לאברהם, ונעשה זכר כמוהו. ולזה לא אמר והנה בן ניתן לשרה אשתך, כי אדרבה היא נתנה בן זה לאברהם, ונעשה זכר. ולהיות כי הוא בחי' הבל הנשיקין דנוקבא, דרגא דמותא, לכן בהיותו בן ל"ז שנה כמנין הב"ל, נגמר חיותו, ונגזר עליו העקידה, והיה מוכרח למות. אבל כיון שנהפך ונעשה זכר, שהוא עולם החיים, לכן לא מת לגמרי, אבל פרחה נשמתו ממנו, כשלקח אברהם את המאכלת לשוחטו, כמ"ש ז"ל וחזרה אח"כ נשמתו בתוכו כנודע:

אבל חבקוק, היה מן רוחא דדכורא בנוקבא, ונעשה נקבה. ולהיותו משרש דכורא, היה זכר. אבל כיון שנהפך לנוקבא, דרגא דמותא, לכן מת לגמרי מיתה גמורה. ולא עוד, אלא שמת בשנה הא' שנולד, ולא נתקיים י"ב חודש. ואז הוצרך אלישע הנביא, לחזור ולחדש בו עוד רוחא עילאה מן הזכר, שהוא דרגא דחיי, ויצא מפיו עוד הבל ב', בסוד נשיקין יותר עליון, כמו שנבאר. וז"ס פסוק (מלכים ב' ד' ל"ד) וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו, ואז חי הולד ונתקיים:

ולהבין זה נבאר לך מ"ש בס"ה בפרשת בראשית וז"ל דאגליף עלוי שמא דע"ב, בתיבין ובאתוון, והענין הוא, במה שהודעתיך בדרוש רפ"ח ניצוצין, כי הם סוד ע"ב רי"ו, והע"ב הם הוי"ה דיודי"ן דע"ב, והרי"ו הם ג"פ ע"ב, שיש בג' הויו"ת, דס"ג, מ"ה, ב"ן. כזה, ס"ג עם י' אותיותיו, הם ע"ג. ומ"ה עם חשבון ד' אותיות הפשוטות, שהם כ"ו, הם ע"א. וע"ג, הרי ע"ב ע"ב. וב"ן בבחי' אחוריים שלה, הם ע"ב. ואלו הג' ע"ב אחרונים, הם בגימטריא רי"ו, שהם כמנין גבורה. גם נתבאר ענין זה היטב, בענין שכיבת הלילה בכוונת ק"ש, וע"ש. ונמצא, כי ג' אחרונים, שהם מבינה ולמטה, הם דינין וגבורות. אבל הוי"ה דע"ב עצמה, שהיא באבא, היא בגימטריא חסד, והיא חסדים. וזה עצמו ענין שם בן ע"ב, שהם רי"ו אתוון, וע"ב תיבין. ובתחלה היה רוחא דחבקוק, מן הרי"ו אתוון, כמנין חבקו"ק, ופרחו ממנו, ולכן מת. ואח"כ המשיך לו רוחא דחיי, מהוי"ה דע"ב דיודי"ן העליונה, שהיא חסד דכורא, ונתקיים. כי אז עי"כ, חזרו כל ארבע בחי' דע"ב רי"ו, שהם בע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ואגליפן ביה מחדש ע"י אלישע, והרי נשלמו בו כל ד' בחי' רפ"ח ניצוצין:

והדרך השני הוא להפך, כי חבקוק מן רוחא דנוקבא שנכלל בדכורא, ולפי שתחלתו ושרשו הוא מן הנקבה, א"ל אלישע (מלכים ב' ד' ט"ז) את חובקת בן. וגם לסיבה זו מת בשנה א' מיתה ממש. אבל יצחק היה מן רוחא דדכורא שנכלל בנקבה, ולפי ששרשו מן הזכר, לכן חי ל"ז שנה כמנין ההב"ל ההוא של הזכר, ואח"כ פרחה נשמתו. ולפי שנכלל בנקבה, נאמר בו (בראשית י"ח י') והנה בן לשרה אשתך, שנעשה נקבה כמוהו. ונלע"ד שהדרך הראשון הוא מה ששמעתי ממורי ז"ל יותר בודאי:

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו וגו':

כבר הודעתיך ענין אברהם ויצחק ויעקב ויוסף מה עניינם. ועתה אחזור לענין יצחק ויוסף, הנה הודעתיך ענין ש"ך ניצוצין דמלכי אדום, שהם סוד, ע"ב, רי"ו, ול"ב. פירוש, כי שם ההוי"ה יש בה ד' אותיות, ומהם יוצאות ד' הויו"ת, במלוי יודי"ן הם ע"ב וס"ג, ומ"ה דאלפי"ן, וב"ן דההי"ן. גם הודעתיך כי כל הוי"ה מאלו יש בה בחי' ע"ב, בזה האופן, הא' היא של מלוי יודי"ן, ע"ב. והב' היא של יודי"ן ג"כ, והיא ס"ג, ועם י' אותיות המלוי, הרי ע"ג. והג' היא של אלפי"ן, והיא מ"ה, ועם חשבון הוי"ה הפשוטה שהם כ"ו, הרי ע"א. (הגהה - א"ש, מה שמחשבים ההוי"ה הפשוטה בשם מ"ה, ולא בזולתו. הטעם הוא, להיות הזעיר עיקר שם ההוי"ה. ולכן לא נתנה התורה אלא לכ"ו דורות, מאדם ועד נח עשרה דורות, ומנח ועד אברהם עשרה דורות, ואח"כ יצחק, ויעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. הרי כ"ו דורות. וזהו מה שרמז לו הכתוב, (שמות ו' ג') ושמי ה' לא נודעתי להם, ר"ל שם ההוי"ה לא נודעתי להם כי אם לך, כנלע"ד). והד' היא בסוד אחוריים הפשוטים שלה, והם ע"ב, סך כלם רפ"ח ניצוצין. ואלו הרפ"ח, הם נתקנים קצת ע"י ל"ב דינים אחרים, שהם ל"ב אלהים. כי בראשונה היו הרפ"ח הנזכר מתים, שהם סוד ורוח אלהים מרחפ"ת על פני המים, שהם אותיות מ"ת רפ"ח, ובבא רוח אלהים, שהם ל"ב אלהים כנזכר, אז נתקנו קצת, ונעשו הכל ש"ך ניצוצין:

א"ש, אולי ז"ס פסוק כשך חמת המלך, כי גם ש"ך הם דיני"ם, האמנם ממותקים קצת יותר מן הרפ"ח, שאותם נקראים מתים, מ"ת רפ"ח. האמנם הש"ך, נאמר בהם כף הדמיון, כש"ך, שכיכה ואינה שכיכה לגמרי, כנלע"ד. עוד א"ש, אולי אלו הל"ב אלהי"ם הממתקים את הרפ"ח ניצוצין הנז', הם נמשכים מל"ב נתיבות חכמה, שהם רחמים, כנלע"ד:

ובפסוק והארץ היתה תהו ובהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ביארתי היטב ענין זה. וגם נתבאר סוד ורוח אלהים מה הוא, ומצאת שם כי תדרשנה. ואח"כ חוזרים להתמתק יותר, והוא ע"י חמשה אלפי"ן. והנה ה"פ די"ן בגימטריא ש"ך, ובהתחבר עמהם ה' אלפי"ן, נעשים ה"פ אדנ"י, ואז נתקנו לגמרי. וכמו שנתבאר אצלינו בס"ה פרשת בא, בפסוק וכי יהיה נערה בתולה. בפסוק ליל שמורים הוא לה' ע"ש. והנה אם תחבר יצחק, שהוא סוד הדינים, עם יוסף הנקרא יסוד, הם בגימטריא רפ"ח ניצוצין הנז':

א"ש, החיבור הוא יצח"ק בגימטריא ר"ח, ויסוד גימטריא פ' הרי רפ"ח. וזה נרמז ג"כ בשם יצחק עצמו, שהוא ק"ץ ח"י, כלומר, קצו וחבורו הוא בח"י, שהוא היסוד, כנלע"ד:

והואיל ואתא לידן, דע, כי שתי היסודות של לאה ורחל, הם ב' ממין סתומות, ומספרם שמנים, כמנין אותיות יסוד דדכורא שהוא שמנים, המזדווג עם שתיהם:

א"ש, אפשר היינו מה שרמז למעלה ענין זווג יסוד ביסוד:

ויגדל הילד וגו' ביום הגמל את יצחק:

כבר ביארנו פסוק זה, בפרשת לך לך, גם ביארנוהו בשער המצות בפרשת לך לך, במצות המילה. והענין הוא בקיצור. כי הנה ארז"ל, ביום הגמל את יצחק, אל תקרי הגמל, אלא ה"ג מ"ל וכו'. והענין היא, כי הנה נודע, שה' גבורות יורדות ביסוד דזעיר, ושם מתמתקת ג' מהם לבד, עם ג' חסדים דאורות מגולים, שירדו שם במרוצה מלמעלה. והנה אות ה' של הגמ"ל, הם ה' גבורות. ואות ג', הם ג' גבורות המתמתקות ביסוד, הנקרא מ"ל. גם מ"ל, הם ג' הויו"ת דג' חסדים פחות שליש המגולים, היורדים ביסוד כנז"ל, והם בגימטריא מ"ל. ואם נכלול יחד בחי' ה' גבורות, עם הג' גבורות המתמתקות, יהיו שמונה הויו"ת, שהם בגימטריא יצח"ק, וזהו הגמל את יצחק. וכן ארבע אותיות הגמל, שהם בגימטריא ע"ח, הם סוד ג' גבורות הנמתקות, והם ג' הויו"ת, בגימטריא ע"ח. ואם תחבר תיבת הגמ"ל עם יצחק, יהיו הכל בגימטריא רפ"ח ניצוצין הנודעים. וזהו הגמל את יצחק, שהוא עם יצחק:

א"ש, צריך לחבר עמהם גם השתי תיבות עצמם, לתשלום הרפ"ח שאינם אלא רפ"ו:

סימן כ"ב:

ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה גו':

הנה ר"ת 'השה 'לעולה 'בני, ר"ת הב"ל. וזה יובן במ"ש בספר התקונים תיקון ס"ט, כי אד"ם והב"ל בנו, שניהם נתגלגלו בכל השלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב, בסוד מה שמו, אד"ם. ומה שם בנו, הב"ל. ועתה על ידי עקידת יצחק, נשלם כפרת חטאו של הב"ל, שחטא במחשבה עלאה כנזכר שם:

א"ש, אולי בעבור זה נעקד יצחק בן ל"ז שנה כמנין הב"ל, כנלע"ד:

ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר וגו':

הנה ר"ת 'היא 'בנים 'לנחור, הבל. ורמז על לבן בן נחור, שהוא משרש הבל, מן הרע שבו. וכמו שביארנו, שאח"כ נתגלגל בבלעם בן בעור, שהיה דומה למשה, שהוא מן הטוב שבהבל. ונבאר ענין פסוקים אלו באורך, דע, כי כמו שיש בחי' אברהם בקדושה, יש כנגדו נחור אחיו בקליפה. וכבר ידעת, כי כל משפחת אברהם, היה בהם תערובת קדושת נשמות קדושות, אם בלבן, ואם בתרח, ואם בנחור, ואם בלוט וכו', כמבואר במקומותם:

והנה נחור, יש בו אותיות חרן, וכבר ביארנו ענין זה בפרשת לך לך, בפסוק ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, שיש בקדושה בחי' הגרון, שבו ג' הויו"ת דהארת מוחין דגדלות, וג' אלהי"ם דג' מוחין דקטנות, שהם בגימטריא גרו"ן, וחר"ן. וכנגדו בקליפה, ג' אותיות חר"ן אשר בנחור. ואם תחבר כל מלת לנחו"ר, יהיה בגימטריא רפ"ח, שהם רפ"ח ניצוצין שרשי כל הדינים כלם:

א"ש צריך להגיה לנחור חסר, וכדי שיעלה רפ"ח, וגם לחר"ן בגימטריא רפ"ח, כנלע"ד:

וכבר הודעתיך, כי היה מעורב בנחור נשמות קדושות, ומזה נמשך חו"ר בנה של מרים, ואין זה מקום דרוש זה. וכן כמו שהיו בקדושה י"ב שבטים, שמנה מהם בני הגבירות, וארבע בני השפחות. כן היו לו שמנה, מהם בני הגבירה מלכה. וד' בני פלגשו, ראומה. אבל יש הפרש אחר בזה, והוא, כי בקדושה יש גבירה אחת והיא לאה, שהיא באחורי ז"א, למעלה מן החזה שבו. ונודע כי ז"א היא בחי' יצירה, ובאחורי לאה יוצאת זלפה שפחתה. ומן החזה ולמטה יושבת רחל הגבירה השנית, שהיא ביסוד בחי' עשיה כנודע. ובאחוריה יושבת בלהה שפחתה, וכמבואר אצלינו בביאור מאמר הנהו תרין צפרין, הנזכר בפרשת ויחי וע"ש היטב. משא"כ בקליפה, כי ב' הגבירות שהם לאה ורחל מחוברים יחד, בבחי' תרין מוחין הנקראים חו"ב של נוקבא דקליפה, והם נקראים ב' צפרין הנזכרים. וכנגדה מאחוריה יש פילגש אחת ובה ב' פילגשים כלולות בה, בבחינת ב' מוחין חו"ב שבה, והם כדמיון הגבירה. והנה כנגדם היו ב' נשים לנחור שבקליפה, והם, מלכה שהיא הגבירה, הכוללת ב' גבירות כנזכר. וראומה שהיא הפלגש, הכוללת ב' הפלגשים כנזכר. ונמצא, כי גם מלכה הגבירה, היא למטה במקום העשיה, ולכן נקראת מלכה, לשון מלכות. גם היא בגימטריא א"ל אדנ"י, שהוא בעשיה כנודע. (הגהה, א"ש, מלכ"ה ע"ה צ"ו). וגם ראומה שפחתה שהיא ג"כ בעשיה נקראת כך, רא"ו מ"ה, ר"ל כי היצירה היא הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, ופלגש בקדושה דבמקום לאה, היא ביצירה כנז"ל, אבל פלגש זו דקליפה, ירדה בעשיה, ולכן אומרת רא"ו מ"ה, כי אין בה כח לעלות אל מ"ה דיצירה, אבל עומדת בעשיה, ומשם רואה אותו:

וכמו שביארנו בפרשת לך לך, כי אברהם הוא שמנה שמות של א"ל, וכן יש בקליפה, אלא שבקליפה נקראים אלה, בסוד (שמות ל"ב ח') אלה אלהיך ישראל. וזש"ה, שמנה אלה ילדה מלכה. ואם תמנה שמנה פעמים אל"ה, יהיה בגימטריא רפ"ח, שהם שרשי הדינים כלם. והנה נמצא, כי ח' ההי"ן נתוספו באן, בח' פעמים אלה. משא"כ בקדושה, שיהיו ח' פעמים א"ל, והנה ח' פעמים ה', הם בגימטריא מ', והם סוד מ"ם סתומה, שביסוד הנוקבא מלכ"ה, שהיא ציור ב' צירין וב' דלתות אשר ביסוד שבה, כזה ם כנודע. וכנגד ח' ההי"ן אלו, נולדו ח' בנים ממנה. ואמנם בראומה, לא הולידה רק ד' בנים, כנגד מספר ב' צירין וב' דלתות שביסוד שבה. ונודע, כי ג' אלפי"ן, של ג' אלפין דאהי"ה דיודין ואלפי"ן וההי"ן, הם יורדים למטה בעולם העשיה, הנקרא א"ל אדנ"י. וג' פעמים אלף במלואה, הם של"ג, ועם א"ל אדנ"י, הרי הכל בגימטריא פילגשו. וזש"ה, ופילגשו ושמה ראומה:


פרשת חיי שרה[עריכה]

סימן כ"ג[עריכה]

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו':

טעם אל מספר זה, הוא כנגד שם אדנ"י פשוט, בבחי' רבוע של אחוריים שבו, העולים קכ"ו, כזה, א' א"ד, אד"נ, אדנ"י, ונתבאר אצלנו בדרוש שמות הספירה, כי שם זה הוא בכתר דנוקבא והיא בחי' חיי הנקבה. וכנגד זה היו חיי שרה, כמספר הזה שהיא קכ"ו, ועם השם עצמו הוא קכ"ז:

וז"ש אח"כ ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען וגו', והענין הוא, כי שרה היא הנוקבא כנזכר. ונתבאר אצלינו שם בדרוש השמות של הספירה, כי בכל ספירה וספירה יש בה שלשה כלים, אחור, ואמצעי, ופנימי. והחצון שבשלשה כלים של ספירת המלכות האחרונה שבנוקבא, שהיא תחתונה שבכלם, והוא ג"כ ריבוע שם אדנ"י, העולה קכ"ו כנז"ל, אשר משם נמשכו חיי שרה, ואח"כ מתה. ולהיות כי ד' מיני צרופים יש בריבוע הזה, נקראת קרית ארבע. ולהיות כי כל ארבעתם נאחזים ומתחברים ונקשרים זה בזה, כנודע כי האותיות הראשונות לעולם הולכות ומתחברות עם האחרונות, לכן אמר היא חברון, להורות על התחברותם, עם היותם ארבעה:

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו וגו':

הנה נמצאו קצת שינויים בזה, פעם נקראת מערת המכפלה, ופעם נקראת שדה המכפלה. וכמו שהקשו בס"ה קושיא זו, בפרשת חיי שרה, והביאור הוא, דע, כי אימא עילאה בינה, ואימא תתאה מלכות, יש בכל אחת מהם הוי"ה אחת דההי"ן, העולה ב"ן. ובו תמצא הוי"ה כפולה, כי אותיות המלוי הם בגימטריא כ"ו, כמו אותיות הפשוטות השרשיות. וכל אות שבה כפולה בחשבונה, כי אות יו"ד שבה עולה בגי' עשרה, וב' אותיות ו"ד של המלוי שבה, הם ג"כ עשרה. וכן ג' אותיות הו"ה, יש במלואם שלשה אותיות הו"ה אחרות ממש כמותם. ולכן זו ההוי"ה בכללותה, נקראת מכפלה, ע"ש הכפל אשר בהם כנזכר. והנה בהוי"ה זו יש ארבעה ההי"ן, שהם ה"ה ה"ה שבה, והם כנגד ד' בחי', שבהם מתחלקת אימא עילאה, והם, שני בינות, ושתי תבונות. כמבואר אצלינו והם ד' פרצופים מחולקים שבה, ולפעמים מתחברים ונכללים יחד, ונקראים אימא עילאה כוללת כלם בה. וז"ס שם ההוי"ה דב"ן שיש באימא עילאה, הכוללת ד' בחי' הנז':

וכנגדם מתחלקת אימא תתאה, מלכות, בארבע חלוקות אחרות, כנגד ד' ההי"ן שבהוי"ה זו דב"ן שבה, הכוללת ארבעתם, והבן זה מאד. והנה ה' ראשונה שבכלם, שהיא שרשיית, נקראת מערת המכפלה, כי היא עצמה נקראת מערה, ולהיות בה ה' אחרת של מלוי שבה, נקראת מכפלה. וה' שניה שהיא מלוי ה' ראשונה השרשיית, נקראת מכפלה סתם, כמש"ה ויקם שדי עפרון אשר במכפלה, כי היא ה' הכפילה כנזכר. וה' השלישית תתאה השרשיית, נקראת שדה המכפלה. וה' הרביעית שהיא מלוי ה' תתאה השרשיית, נקראת מערת שדה המכפלה. עוד יש בחי' אחרת חמישית, שאינו מזכיר רק מערה סתם, ואז היא בחי' אות ה' במלוי יודי"ן, או אלפי"ן, ואז אינה מכפלה. ולהיות כי שם זה בגימטריא ב"ן כמנין בכ"ל, ונודע כי אברהם יצחק ויעקב, זכו אל בכ"ל מכ"ל כ"ל כנודע, לכן שלשתם נקברו בה. וז"ס מ"ש חז"ל, על פסוק וה' ברך את אברהם בכל, בת היתה לו לאברהם, ובכל שמה, הוא שם ב"ן שבמלכות, שהיא בת נקבה, ובכל שמה כנזכר. וכן פירש הרב ז"ל במקומו, על פסוק וה' ברך את אברהם בכל, ואמר, בכל בגימטריא הוי"ה דב"ן במילוי ההי"ן, והיא הנקראת בתו של אברהם אבינו ע"ה:

אמר חיים הכותב, ארבע בחי' הנז' שיש במלכות, לא נתבארו לי עתה ממורי ז"ל, ואפשר כי לאה ורחל, הם ה' עילאה וה' תתאה, כנגד בינה ותבונה, וכל אחת מהם יש בה בחי' מלכות שבה, שהם ב' ההי"ן אחרות, שבמלוי ההי"ן הראשונות. או אפשר שארבעתם הן ברחל לבדה, כמבואר אצלינו בדרוש ר"ה בביאור ברכת אבות אשר שם, בסוד ארבעה ראשי שנים הם. וכפי זה יש ד' פרצופים ברחל לבדה, ולפעמים נכללות ונעשות פרצוף אחד לבדו כולל כלם, ע"ד אימא עילאה:

סימן כ"ד[עריכה]

ויאמר בא ברוך ה' וגו':

אמרו רז"ל, כי אליעזר עבד אברהם היה עבד כנעני, הנקרא ארור, ויצא מכלל ארור ונעשה ברוך וגו'. כבר הודעתיך בפ' בראשית, בענין חטאו של אדם הראשון, כי אז נתערבו נשמות הטובות של הקדושה בקליפות, ונפלו שם, והם מתבררות בכל יום ויום. והנה אליעזר עבד אברהם, היתה נשמה קדושה, שנתערבה בקליפה של כנען הארור, ונתנה לאליעזר הנז'. ולכן נקרא דמשק אליעזר, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. המושל בכל אשר לו, שליט ביצרו הוה, והיה חכם גדול וחסיד כנודע, ועי"כ יצא מכלל ארור ונעשה ברוך על ידי אברהם:

והענין הוא, כי הנה אברהם הוא בחי' ה' חסדים שבז"א, כמו שביארנו בפרשת לך לך מארצך. ואליעזר עבדו זכה להתקן, עד שהוא עצמו העלה את חמש גבורות דמ"ן שבנוקבא, כנגד ה' חסדים שבדכורא. ונמצא, כי ע"י אברהם שהם החסדים, נתקן ואז נקרא ברוך, כנודע כי מלת ברוך, הוא בבחי' היסוד, או בדכורא, או בנוקבא, ואח"כ נתקן יותר, ונתגלגל בכלב בן יפונה, והוא בגימטריא ב"ן, שהיא הוי"ה דההי"ן, שהוא סוד ההוא רוחא דשדי בה בגווה שבמלכות, אשר על ידו עולים המ"ן, מהנוקבא לגבי דכורא כנודע, וז"ס כל"ב. והשלים מה שהתחיל אליעזר לתקן כנזכר:

וז"ס מ"ש חז"ל, כי כלב, נקרא בדברי הימים אשחור, ע"ש שהשחירו פניו, על ידי תעניותיו. וסבת תעניותיו היו, לתקן עצמו, לצאת מכלל הקליפה שהיתה בו, הנקראת ארור כנזכר. וזהו ג"כ ענין טעם, מש"ה, (במדבר י"ג כ"ב) ויבא עד חברון. וארז"ל זה כלב, שהלך להשתטח על קברי האבות. והענין הוא, כי הלך להתפלל על קבר אברהם, שיעזרהו לצאת מכלל ארור, ולא יטעה אחר המרגלים, כמו שעזרו בתחלה בחייו, כנז"ל, שעל ידו נכנס לכלל ברוך, כשהיה עבד שלו, בגלגול אליעזר:

הגהה, א"ש, ק"ל טובא, כי הפסוק הזה נאמר מפי לבן, שא"ל בא ברוך ה', ולא נאמר מפי אברהם. האמנם אפשר לומר, כי מאחר שאברהם אע"ה, עשה עיקר השליחות, ומתוך כך נתגלגל הדבר, שלבן ברוח נבואה א"ל בא ברוך ה', הוה ליה כאלו אברהם עצמו הוציאו מכלל ארור ונעשה ברוך, כנלע"ד:

אח"כ הובררו חלקי ניצוצות נשמתו עוד מתוך הקליפה הארורה, ויצאה נשמת בניהו בן יהוידע בימי שלמה. וגם אביו יהוידע, היה מבחי' נשמה הזאת, ולכן שמותיהם שוים בכונה אחת, כי הנה בניהו, ר"ל, בן יה"ו, כי ג' אותיות ראשונות של ההוי"ה, הם יה"ו, וה' אחרונה היא הוי"ה דב"ן, הנקראת מלכות, והיא הנקראת ב"ן של יה"ו. ונמצא כי בניהו, הוא בחינת המ"ן שבמלכות, הנקרא ב"ן, העולים לגבי דכורא הנקרא יה"ו, וזהו בניהו:

ודע והבן, כי כל שרש נשמות אלו הצדיקים שנבאר עתה, שרשם מן בחי' המ"ן של המלכות, ולכן כל שמותיהם רומזים ומורים בחי' המ"ן. גם יהוידע, הוא ע"ד הנזכר, כי ג' אותיות יה"ו של בניהו, הם עצמם יה"ו שביהוידע. וכנגד ב' אותיות בן של בניהו, הם שלשה אותיות יד"ע של יהוידע. והענין יובן, במ"ש אצלינו בס"ה, ריש פרשת בראשית בענין מ"ב זווגין כפולים כי טיפת הזכר היא שם מ"ב, וטיפת הנקבה כלולה מב' טיפין, ב"פ מ"ב, שהם פ"ד, כמנין יד"ע, בסוד אין טיפה יורדת מלמעלה, שאין כנגדה עולה ב' טיפין. גם נקרא ידע, על שם הזווג הנעשה ע"י מ"ן, כמש"ה, (בראשית ד'), והאדם ידע את חוה אשתו:

אח"כ נתגלגלו האב והבן, יהוידע ובניהו, בזכריהו ויהוידע אביו, בימי יואש המלך, וגם הם היו כהנים. והנה שמות האבות הם שוים, כי הם גלגול אחד. גם שמות הבנים דומים זה לזה, כי שני אותיות ב"ן של בניהו, הם סוד ג' אותיות זכר, של זכריהו, ונתחלפו באותם האותיות בזה האופן, והוא, כי כשתמלא אות ה' תתאה שבהוי"ה דמלכות במלוי יודין, כזה, ה"י, אז אם תכה אותם, בסוד ה"י פעמים ה"י, יהיה בגימטריא רכ"ה, ועם ב' אותיות עצמם, הרי זכ"ר. וגם הם בחי' מ"ן שבמלכות:

ובזה תבין, למה נהרג זכריהו ע"י יואש. דע, כי יואש הוא גלגול של יואב בן צרויה, שנהרג ע"י בניהו בן יהוידע, שהוא הוא זכריהו כנזכר. ויהוידע אביו, רצה לתקן ענין זה, והציל ליואש מיד עתליהו והחייהו, ואח"כ המליכו. ועכ"ז לא נתקן הדבר, לפי שאעפ"י שבדין הרגו בניהו ליואב, במצות שלמה המלך. עכ"ז הנה יואב היה ראש הסנהדרין, כמ"ש חז"ל. והיה שר צבא מחנה דוד, הנקרא מחנה אלהים כנודע. והיה אדם גדול בישראל. וכמ"ש חז"ל, שביתו של יואב היתה כמדבר פתוחה לעוברים ושבים. וכתיב (שמואל ב' ח' ט"ו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב על הצבא, ולא היה יכול דוד לעשות משפט וצדקה, אלא בעזרת יואב כמ"ש חז"ל. וגם ענוש לצדיק לא טוב, (משלי י"ז כ"ו) ומכל שכן לאדם גדול כזה. וארז"ל על דאטפך אטפוך, ולכן הרגו יואש לזכריהו, כי יואש הוא עצמו יואב, אלא שנתחלפה אות ב' בש', בא"ת ב"ש. וזכריהו הוא בניהו כנזכר:

גם נתחבר עם זה, כי עמד זכריהו ממעל לעם, וחרף וגדף את כללות ישראל, וא"ל (ד"ה ב' כ"ד) למה אתם עוברים את מצות ה' וגו', כי עזבתם את ה' וגו'. והנה אביה בן רחבעם, שהיה מלך בן מלך, וחרף את ישראל על שעשו את העגלים דירבעם נענש, וכמש"ה (שם י"ג כ') ויגפהו ה' וימות, אעפ"י שהיה בדין, וכן מרע"ה, שחרף ואמר (במדבר כ' י') שמעו נא המורים, ואמר (שמות י"ז ד') עוד מעט וסקלוני, נענש על זה, כמ"ש חז"ל. וכן ישעיהו ששקול כמשה, על שאמר ובתוך עם טמא שפתים, נהרג ע"י מנשה, באותה מיתה רעה משונה כנודע. ולכן נהרג זכריהו ע"י יואש המלך, ויען חרף את ישראל כאמור:

אח"כ נתגלגל בשמעיה ואבטליון, שהיו גרים מבני בניו של סנחריב, והכהן ההוא אשר בימיהם חרפם, ואמר להם יזלון בני עממיא לשלם, במוצאי יוה"כ כנודע, ובזה נתכפר להם מ"ש באותו הגלגול, למה זה עזבתם את ה' כי גם נתחרפו הם על שהיו גוים עע"ז. האמנם רוחו נתגלגל בשמעיה, שהיה נשיא. ונפשו נתגלגלה באבטליון, שהיה אב ב"ד כנודע. (אח"כ רוחו נתגלגל בר"מ קארדווירו ז"ל, ונפשו בר' אליהו די וידאש, ולכן אהבו זה את זה):

אמר שמואל, תשלום זה הדרוש, נתבאר היטב בשער הגלגולים ע"ש:

סימן כ"ה[עריכה]

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת וגו':

כבר נתבאר למעלה בפרשת לך לך, טעם מספר קע"ה שני חיי אברהם, וע"ש, והנה נתבאר שם, כי אברהם הוא בחי' ה' חסדים המתפשטים בז"א. והנה הה' חסדים, הם ה' הויו"ת, שהם בגימטריא ק"ל. וז"א הוא הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, והנה מ"ה וק"ל הם קע"ה, מספר שני חיי אברהם:

ואמנם שרש אלו הקע"ה הוא, כמש"ל בפ' לך כי אברהם בגימטריא ח' שמות א"ל, אשר באנפין עילאין דא"א, ששה בתיקון הא' די"ג תיקוני דיקנא דיליה, וב' בתיקון הז' שהם תרין תפוחין קדישין דיליה. ונודע, כי אלו ב' שמות א"ל דבתרין תפוחין דיליה, נמשכו מן ב' הויו"ת, שיש בתמניא חוורתי דא"א ברישא דיליה, המתפשטים ונמשכים בפנים דז"א, אחד בימין ואחד בשמאל, והם הויו"ת דמלוי יודי"ן דע"ב. והם סוד ב' ההויו"ת, שנזכרו בתחלת י"ג מדות, והם ה' ה' אל רחום וחנון וגו'. והנה האחוריים של כל ההוי"ה מאלו דיודי"ן, היא בגימטריא קפ"ה ע"ה, כמנין שם א"ל במלויו. והרי איך משתי האחוריים של ב' ההויו"ת אלו, נמשכים ב' שמות א"ל א"ל מליאים, בתרין תפוחין קדישין, והם בגימטריא ש"ע, והם סוד ש"ע אלף רבוא נהורין, דבתרין תפוחין דיליה, הנזכר באדרת נשא דף קכ"ח ע"ב:

ואמנם הב' הויו"ת הנז' בבחי' פנים, הנה הם בחלוף א"ת ב"ש, והם מצפ"ץ מצפ"ץ כנודע. והנה שני אותיות הראשונות, שהם מ"צ במלואה, כזה, מ"ם צד"י, בגימטריא קפ"ד, כמנין א"ל במלואו, שהוא קפ"ד. וכן ב' אותיות שהם פ"ץ במלואם פ"א צד"י, בגימטריא קפ"ה, כמנין א"ל במלואו. נמצא, כי בשתי שמות מצפ"ץ מצפ"ץ, יש ארבעה שמות א"ל במלואם. והם בגימטריא ש"ע ש"ע, כי ש"ע הא', הוא משתי א"ל, שבשתי אותיות מ"ץ, שבכל שם משניהם, והם סוד ש"ע נהורין בסוד פנים. והש"ע הב', שהוא משתי אותיות אחרונות, פ"צ שבכל שם משניהם, הוא סוד ש"ע נהורין, בסוד אחוריים. וכנגד ב"פ ש"ע אלו, נאמר (ישעיה י"א ח') ושעשע יונק על חור פתן. כי יונק בגימטריא אחוריים דהוי"ה דס"ג:

ונודע, כי ש"ע נהורין הנז', הם בחי' הוי"ה דס"ג, לפי שש"ע נהורין הנז', אשר בשתי ההויו"ת הנז', עם ח' אותיות הפשוטות שלהם, הם בגי' חשמ"ל. וחשמ"ל, הוא סוד אורפניא"ל, הנזכר בהיכל ב' בפרשת פקודי, כי הוא אור פנים עליונים, הנמשכים מב' שמות אל במלואם כנזכר לעיל, וז"ס אורפניא"ל. והנה הוא בגימטריא כמנין שש הויו"ת דס"ג, הרי כי הש"ע, שרשם הם הוי"ה דס"ג, אשר האחוריים שלה הם בגימטריא יונ"ק, כמנין קס"ו, וזהו ושעשע יונק. נמצא, כי בפן אחד הימני, יש בו ג' שמות דס"ג. ובפן השמאלי, ג' שמות הויו"ת אחרות דס"ג:

אמר חיים הכותב, לא זכרתי עוד תשלום ענין זה, איך קע"ה ימי שני חיי אברהם נמשכים מאלו ש"ע האורות שבפנים עליונים, ולכן אחזור לענין ראשון, כי הנה אברהם שהוא בחי' החסדים, נמשך מש"ע נהורין דאנפין עילאין, שהם בחי' החסדים, הנקראים א"ל. בסוד, (תהלים נ"ב ג') חסד א"ל כל היום. וגם הם בגימטריא רמ"ח, כמנין אברהם, כשיורדים למטה בפומא דאמה, דאורכיה רמ"ח עלמין, כנזכר באדרת נשא ושם נתפשטו ה' חסדים אלו, והנה אז נעשה היסוד שהוא יוסף, יפה תואר ויפה מראה, מבחי' יופי הדרת אנפין עילאין, אשר משם נמשכו שרש אלו החסדים. וז"ס הדרת פנים זקן, אבל הסריס אין לו זקן, ולא הדרת פנים. כי הפנים העליונים, הם תיקון הז' מי"ג תיקוני דיקנא קדישא כנודע:

(מזולתו) אמר שמואל, עוד מצאתי להרב ז"ל, בקונטרס ח' דרוש א', קרוב אל האמור, ועכ"ז לא מנעתי מלכתבו, וז"ל, דע, כי אברהם בגימטריא רמ"ח, ח' פעמים שם א"ל. והם אותם אשר ביארנו באדר"ת נשא, איך בפנים המאירים של עתיקא קדישא, יש ג' שמות א"ל, בתפוחא קדישא ימינא, וג' שמות א"ל בתפוחא שמאלא. וב' שמות א"ל בחוטם, שבאמצע תרין תפוחין הנזכר. גם נתבארו סוד מצות שלוח הקן וע"ש. ונודע, כי שם א"ל הוא חסד לאברהם. ואמנם מספר שנותיו היו קע"ה שנים, כנגד ההוי"ה במלוי אלפי"ן, דרך פנים היא בגימטריא מ"ה, והאחוריים שלה הם בגימטריא ק"ל, וק"ל ומ"ה יחד בגימטריא קע"ה ע"כ. (ע"כ מזולתו):

פרשת תולדות[עריכה]

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו':

נודע, כי שם אדנ"י במלואו, הוא בגימטריא תרע"א. והנה ג' אותיות תר"ע, נרמזו בג' אותיות עתר, מן ויעתר. עוד יש בו שתי אותיות ו"י מן ויעתר, והם רמוזות באות א' של תרע"א, שציורה ב' יודין, עילאה ותתאה, ואות ו' ביניהם. ונמצא, כי ו"י של ויעתר, הם ו' וי' תתאה של אות א', וחסר ממנה יו"ד עילאה. והיא סוד המזל העליון, אשר משם נמשכים ובאים הבנים. כמו שרז"ל בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. וז"ס ויעתר יצחק, כי נתכוין אל יו"ד עילאה הנזכר, שממנה נמשכים ובאים הבנים. וטוב לו לאדם שהוא חשוך בנים, שיכוין בתפלתו בכוונה זו שביארנו. ולכן לנוכ"ח בגי' מזלא, והם ג' הויו"ת שבו, כנודע שהם בגי' מזלא, כי משם הבנים באים כנזכר:

ויצא הראשון אדמוני וגו':

ענין זה נתבאר היטב בשער היחודים, בסוד לבישת השק, וע"ש. והנה הענין בקיצור הוא, במה שנעורר ונדייק, אומרו בכ"ף הדמיון, כאדרת, והיל"ל כלו אדרת שער. אבל עניינו הוא, במה שהודעתיך, כי או"א אתכלילן במזלא קדישא, כנזכר באדרת האזינו ושם ביארנו, כי המזל העליון, שהם תרין תקוני דיקנא דאריך, והם השמיני והי"ג, הם ארוכים, ומתפשטים עד טבורא דלבא דא"א, והם חופפים על או"א, ומלבישים עליהם. והם נקראים אדרת שער, בסוד (תהלים צ"ג ד') אדיר במרום ה', שנתבאר אצלינו בקבלת שבת. אבל ז"א שהוא למטה מטבורא דא"א, אינו נכלל בשערות ההם, וזש"ה ביעקב ואנכי איש חלק:

והנה השער הם בחי' נימין ארוכים, בצורת ווי"ן. ובראשי הווי"ן, יש ציור יודי"ן. ומקור השערות, הם מראשי היודי"ן של הווי"ן. והנה כנגדם בקליפה, לא נתקנו או"א שלהם, בחי' הקליפות שיש בעולם האצילות. ולכן אותם השערות שהיו ראויים להיות בהם, נמשכו למטה בז"א דקליפה, שהוא עשו, אחיו של יעקב, וכל הי"ס שבו מלאות שער. וזש"ה, כאדרת שער, כי מלת שער מליאה ביו"ד, היא יו"ד עשר, פירוש, כי כל י"ס שבו, מלאים שער. והענין הוא, כי כדמיון אדרת שער, שהיתה ראויה להיותה למעלה באו"א דקליפה, וכיון שלא נתקנו כנזכר, לכן כדוגמתה נעשה עשו ז"א למטה, אדרת שער:

סימן כ"ו:

עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו':

מלת עק"ב, הם ב' שמות אלהים, שהם בגימטריא עקב. גם הם בגימטריא ענבים. והענין הוא, מ"ש בס"ה פרשת שמות דתרין עיינין, אית בהון תרין דמעות, ואינון ב' כחות הדין. ועניינם הוא, כי הנה נודע שאימא עילאה נקראת אלהים חיים, בלשון רבים, לרמוז על ב' בחי' אלהי"ם שיש בה, שהם נו"ה שבה, הנקראים אלהים צבאות. ונקרא חי, גם ע"ש היסוד שביניהם, שנקרא חי כנודע. גם דע, כי הנצח וההוד דאינהו לבר מגופא, והם בחי' הדין. גם נודע, כי אלו הנה"י דאימא, מתלבשים תוך ז"א בסוד מוחין, ומהם נמשך אל שתי העינים דז"א. וז"ס מ"ש בס"ה, כי הנצח וההוד נקראים תרין עיינין. והנה אלו העינים של ז"א, הם נקרא ענבים, שבתוכם היין, שהם תרין דמעין עילאין, כחות הדין הנמשכים מנו"ה דאימא כנזכר. ונמצא, כי הנצח וההוד דאימא, הם הנקראים עק"ב, והם ב' שמות אלהים. ותרין עיינין דז"א, הם נקראים ענבים שבתוכם היין והדינים, וגם הם ב' שמות אלהים. וז"ס הענבים הנדרכים ע"י העקב, והיין זב ויוצא מהם. וז"ס יעקב, שנקרא כן, ע"ש הב' פעמים אלהים, עם העשר אותיות שבהם, והם בגימטריא יעקב, עקב י':

והנה אברהם הוא החסד, שהוא הספירה הראשונה, שלמטה מן בחי' הראש דז"א, אשר שם הענבים הנז', ולהיותו חסד, הוא ממתק הענבים הנז', ונעשות ענבים מתוקים מבושלים, ומבסם דמעין עילאין, שהם היין שבתוכם. וז"ס עקב אשר שמע אברהם בקולי, ר"ל, כי אברהם שהוא איש החסד, בהיותו שומע לקולי, גרם לבסם עקב הנזכר:

וז"ס מ"ש חז"ל, בן עק"ב שנים, הכיר אברהם את בוראו. כי כשתקן עקב זה, ומתקו ובסמו, אז הכיר את בוראו. (בס"א, בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע וכו', כי כמנין עק"ב שנים הכיר את בוראו, ועל ידי כן תיקן עקב זה ומתקו ובסמו) וז"ס (הושע ט' י') כענבים במדבר מצאתי אתכם ישראל וגו' הענין הוא, כי אברהם בגימטריא במדבר, רמז בזה, כי בזכות אברהם שהוא בגי' במדבר, ותקן ומתק הענבים הנז', לכן זכו בניו ללכת במדבר, ולכל אותם הטובות שהשפיע להם שם, באר, ומן, ושליו כו'. ובפרשת ויצא בפסוק ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה, נתבאר ענין העקב הנזכר באופן אחר ע"ש:

ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק וגו':

ענין ג' בארות אלו מה עניינם, הא' נקרא עשק, הוא בחי' הדעת שבנקבה, שהוא משלש בחי', כנזכר בדרוש שמות של הספירה שהם, ע"ב ק"ל, אחוריים פשוטים, ואחוריים מליאים, דהוי"ה דמ"ה דאלפי"ן. וע"ב קד"ם, שהם, אחוריים הפשוטים והמלאים, דהוי"ה דב"ן דההי"ן. וב"ן, שהוא הפנים עצמם דהוי"ה דההי"ן. וכל בחינות אלו, הם בגימטריא ע"ת, ועם ד' אותיות הפשוטות של ההוי"ה שרש לכלם, הרי דעת:

והבאר הב', נקרא שטנה, והוא שם אדנ"י, והוא שם אלהים במלוי יודי"ן עם הכולל:

והבאר השלישי, נקרא רחובות, חסר ו' ראשונה, והוא בגימטריא ד' שמות אהי"ה הנודעים, שהם, שנים הראשונים ביודי"ן, והשלישי באלפי"ן, והרביעי בההי"ן:

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל, באופן אחר, דע, כי ג' בחי' הם, באר, ובור מלא ו', ובר חסר ו'. והנה בור מלא ו', בגימטריא יצחק, שהם הגבורות לבדם. והוא הנקרא עשק דכורא, והוא סוד חבור ד' שמות, יהו"ה אלהי"ם, ויהו"ה אדנ"י, שהם בגימטריא באר. ומשני יחודים אלו, היו החיצונים הנקרא רועי גרר, רוצים להתאחז ולהשקות משם. וזה הוא רמזו בדבריהם, כמ"ש לאמר לנו המים, ר"ת בגימטריא אדנ"י. ולנו בגימטריא אלהי"ם. שהם הב' שמות, המתיחדים עם שם יהו"ה. השני הוא ב"ר חסר ו', והוא יותר דין מכל הג' בארות, והוא נקבה, ולכן כלו הוא אחוריים לבדם, שהוא בחי' ע"ב ק"ל, בגימטריא ב"ר, ועם הכולל הוא באר, והוא הנקרא שטנה, נקבה. וז"ס פסוק (תהלים ב' י"ב) נשקו בר פן יאנף וגו', ר"ל, כי כיון שבחי' בר, הוא דין גמור, ויש פחד פן יתאחזו החיצונים בו, שהוא היסוד שבנוקבא כנודע, לכן נשקו בר, ר"ל המשיכו את החותם העליון, שהם ג' מלויים, של שם אהי"ה דיודין ואלפין וההי"ן, שהם בגי' חותם, כמנין נשקו. ובהיות היסוד שלה חתומה בחותם זה, לא יקרב אליה זר ח"ו, וינאף עמה ח"ו, וזהו פן יאנף. וכבר ביארנו חותם זה בליל הושענא רבה ע"ש:

הגה"ה, א"ש, הנה נשק"ו יתרים על חותם ב', ושמא צ"ל בחותם ואתי שפיר כמנין נשקו כנלע"ד:

והג' נקרא באר מיין נבעין, ואז הוא כשמזדווגת עם ז"א, לצורך זווג פנימי דנשמות, כנודע כי אז גם נשמות הצדיקים צריכות לעלות שם בסוד מ"ן, ואז היסוד ההוא שבנוקבא נקרא באר מים נובעים. ואז הוא יחוד הוי"ה ואהי"ה, שניהם במלוי ההי"ן, שהם בגימטריא באר, דהיינו ב"ן וקנ"א. ונמצא כי בזה הדרך הב', נתבארו ג' בחי', ב"ר, בו"ר, בא"ר. ובדרך הא' נתבארו ג' בחי', שטנה, ועשק, ורחובות. אמנם הם ענין אחד כנזכר:

סימן כ"ז:

ואנכי איש חלק:

כבר נתבאר למעלה עניינו בפסוק ויצא הראשון אדמוני, כי שערות דרישא דא"א, הם נמשכים ומשתלשלים עד טבוריה, ואו"א אתכלילן במזלא דדיקנא דיליה. אבל ז"א הנקרא יעקב, הוא מחציו דא"א ולמטה, שאין שם שערות, ולכן, ואנכי איש חלק. אבל עשו אחיו, הוא כנגד ז"א דקליפה דאצילות, אשר לא היה תיקון בהם למעלה בבחי' או"א, כנודע אצלנו. ואין תיקון בקליפות, אלא כנגד ז"א ולמטה, וכל השערות שהיו ראויים להיות למעלה, נתהוו שם, ולכן הן עשו אחי איש שעיר:

עוד יש לפרשו באופן זה, כי נודע שז"א נחלק לב' חלקים, חציו העליון עד החזה, יש כנגדו לאה. ומחציו ולמטה, עומדת רחל הנקראת נוקביה, וזהו ואנכי איש חלק. ועד"ז ביארנו מאמר רז"ל וז"ל ד"א מהו איש אלהים, א"ר אבין, מחציו ולמעלה אלהים, ומחציו ולמטה איש. וכבר הודעתיך, כי משה ויעקב שניהם בבחי' תפארת, דא מלגאו, ודא מלבר, וז"ש ואנכי איש חלק. ועד"ז ביארנו במשה, כלומר נחלק לשני חלקים, ע"ד הנזכר:

(מזולתו) עוד שמעתי מחבר אחד משם מורי זלה"ה, כי משה נחלק לשני חלקים כנז'. ואמנם יעקב, אינו אלא מחצית תחתון של משה, הנקרא איש, ולא אלהים, וזהו ואנכי איש חלק, כלומר אנכי החלק, הנקרא איש, שהוא מחצית התחתון. עוד פי' ב', איש חלק, שנחלק, חציו בא"א, וחציו בז"א. ועיין בש"ג שער מאמרי רז"ל (ע"כ מזולתו):

ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכורך וגו':

וקשה, שהכתוב אומר (סוף מיכה) תתן אמת ליעקב, ופה מצינו שח"ו שקר בדבריו, כמ"ש עשיתי כאשר דברת אלי, ולא דבר אתו מאומה, כי אם לעשו. אבל בזה יובן מ"ש בכ"ף הדמיון, כאשר דברת אלי, ולא אמר עשיתי אשר דברת אלי. והענין, כי עשיתי כאשר דברת אלי, כאלו דברת לי, אבל לא דברת, נמצא שלא שקר בדבריו. ועד"ז תרצו בס"ה מאן אנכי עשו בכורך, שגם בזה לא שקר ח"ו, כי יש פסיק בין אנכי, לעשו. אנכי הוא מאן דאנא, אך עשו הוא בכורך:

ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמושך בני וגו':

(מזולתו) הנה ר"ת ג'שה נ'א ו'אמושך ב'ני ה'אתה, ר"ת גנוב"ה, כי נצנצה בו רוח הקדש, שברכות אלו היו גנובות מן עשו, וזה בני אינו עשו אלא יעקב. (ע"כ מזולתו):

ויבא לו יין וישת:

הנה במלת לו, יש תרי טעמי כנודע, וסוד ענין זה יובן, כמ"ש בס"ה בפרשת תולדות, ובפרשת פנחס, וז"ל, מאתר רחיק קריב ליה. ואמנם בפרשת בלק וז"ל, מהו כיין הטוב, דאתא יעקב וארמי ביה מיא, דא הוא יין טוב, והכי הוא דאמר חנו"ך ומטטרו"ן וכו'. והענין הוא, כמו שהודעתיך, כי היסוד דאבא מתלבש תוך יסוד דאימא, ושניהם מתלבשים תוך דעת דז"א, ובכל יסוד משניהם, יש בחי' חסדים וגבורות. והנה אברהם הוא החסדים דיסוד דאימא, כי הם מתפשטים בתחלה בגופא דזעיר כנודע, ולכן אברהם נולד ראשונה. ואח"כ נולד יצחק, והם הגבורות דיסוד דאימא, שירדו למטה בגופא דזעיר, ונתגלו לחוץ, אחר שנתגלו החסדים. ואח"כ נולד יעקב השלישי, בחיר שבאבות, מן הארת יסוד דאבא, מבחינת התפשטותו מן החזה ולמטה בז"א, שכבר נפסק יסוד דאימא, ונגלה יסוד דאבא. ואותה ההארה יצאה לגמרי מחוץ לז"א, ושם נעשה פרצוף יעקב כנודע. ונמצא, כי להיותו מבחי' יסוד דאבא, נקרא בחיר שבאבות. אבל סדר לידתם, היה כסדר התפשטותם והתגלותם למעלה כנזכר:

והנה עתה יצחק, שהם הגבורות דאימא, היה רוצה לברך את עשו, שהוא שמרי הגבורות. בסוד (משלי ל' ל"ג) ומיץ אף יוציא דם, כי מתמצית הגבורות, יוצא הדם שהוא מזון עשו, אדמוני כדם. ואם היו הגבורות ההם לבדם, בלי מיתוק החסדים, שהוא סוד המים שמוזגים בהם את היין החזק למתקו ולבסמו, ודאי שהיו ברכות היין ההוא נתונות לעשו. ולכן יעקב המתיק את הגבורות הנקראים יין, כשהשקהו ליצחק אביו ע"י המים, ואז נתמתקו, ונמשכו הברכות ליעקב, ולא לעשו:

ויש בזה ב' פירושים, או שנאמר כי אבא הוא בחשאי, ונקרא מים, ואימא היא בקלא, ונקראת יין כנודע. ונמצא, כי יעקב המשיך יסוד דאבא, הנקרא מים, ביסוד דאימא הנקרא יין, בסוד הגבורות שבו, ומתקם. אבל יש בזה פי' ב', והוא יותר נכון, והוא, כי מזג את הגבורות עם החסדים שביסוד דאימא עצמה, והם הנקראים מים ביין כנודע. אבל היות מזוג זה נעשה ע"י יעקב, הוא לשתי סיבות, האחת היא, כי ע"י הארת היסוד דאבא בגבורות דאימא נמתקו עם החסדים דאימא. והב' היא, במה שהודעתיך בדרוש הציצית, כי החסדים דביסוד דאימא, הם בחי' הגבורות דאבא שנכנסו שם, ובערך גבורות דאימא, נקראים הם חסדים. ונמצא, כי שרש המים שהם החסדים דביסוד דאימא, מיסוד דאבא נפקו, ושם שרשם, אלא שאח"כ נתנו לאימא, ע"י הזווג. וז"ס תרי טעמי שבתיבת לו, שהם ציור ב' ווי"ן, והם בחי' ב' היסודות דאו"א, הנקרא ווי"ן כנודע. והענין הוא, כי יעקב חבר ב' יסודות אלו, כדי שיאיר היסוד דאבא ביסוד דאימא, ואז יתמזגו הגבורות דאימא, ע"י המים שהם החסדים אשר שם, אשר שרשם מיסוד דאבא כנזכר, ולפי שיעקב שרשו מיסוד דאבא, לכן היה בידו ובכחו למזוג היין במים, וז"ש בפרשת בלק דארמי ליה מייא ביינא וכו':

וגם זה הוא ביאור מאמר בס"ה פרשת תולדות, ובפרשת פינחס, שאמרו רמז, מאתר רחיק קריב ליה. פי', כי סיבת היות אלו התרי טעמי במילת לו, לרמוז דמאתר רחיק שהיא אבא, הנקרא מרחוק, כמ"ש בס"ה על פסוק (שמות ב' ד') ותתצב אחותו מרחוק, ועל פסוק (ירמיה ל"א ג') מרחוק ה' נראה לי, ואמר כי מיסוד דאבא הנקרא אתר רחיק, קריב והמשיך את המים ההם, למזג ולמתק בהם את היין ההוא, שהיה משקה ליצחק שהוא עיטרא דגבורות, ולכן הם במלת לו:

כריח שדה אשר ברכו יי:

(מזולתו) ודרז"ל שנכנס עמו ג"ע. יש להקשות, מנין היה יצחק יודע שזהו ריח ג"ע, שאמר כריח שדה. ונ"ל, כי כאשר אברהם נכנס למערת המכפלה, אחר הבקר שרץ אחריו, נכנס בג"ע, וכמ"ש רז"ל וספר אברהם ליצחק בנו, ועתה אמר יצחק, ראה ריח בני וכו', אשר ספר לי אבי, וזה ר"ת של אשר ברכו ה'. ונ"ל כי יעקב וגן עדן מספרם שוה, כי ג"ן עד"ן עם אותיותיו, הוא כמנין יעקב, וזהו שנכנס ג"ע עמו. (ע"כ מזולתו):

ויתן לך האלהים מטל השמים:

ובזה נבאר פסוק שבפרשת ואתחנן (דברים ל"ב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך ולמקצה השמים ועד קצה השמים וכו'. הנה עשרה שמות של יה"ו במלוי אלפי"ן, הם בגימטריא שמים. וכל יה"ו בפני עצמו, הוא בגימטריא ט"ל, וז"ס מטל השמים. גם אות מ' של מט"ל, בא"ת ב"ש היא י', והכוונה היא, כי י' פעמים ט"ל, הם השמים:

וז"ס מקצה השמים ועד קצה השמים, והענין הוא, כי ב' פעמים קצ"ה, הם בגי' שמים. כי השמים יש לה ב' קצוות, הקצה העליון הוא ה"פ יה"ו במלוי אלפי"ן, שעולים בגימטריא קצ"ה. וכל אחד עולה ט"ל, ואלו הם בחי' ה"פ ט"ל, הנמשכים מן ראש, האלהים, היא בינה עילאה, אלהים חיים, אל ראשו של יעקב, שהוא ז"א, בסוד (שה"ש ה' ב') שראשי נמלא טל. וזש"ה מטל השמים, ר"ל מטל ה' שמים. פירוש, כי ה' ט"ל הם שמים:

הגה"ה א"ש, צ"ל הם קצה השמים, ולא שמים:

ובתחלה נמשכים מראש בינה, אל בחי' אחרונה שבה עצמה, אשר היא סוד אהי"ה במלוי ההי"ן, העולה מלואו ק"ל, זולת הפשוט שהוא כ"א. עוד תקח שם אהי"ה פשוט בבחי' ציור כזה, אהיה, כי אות א' ציורה יו"ד, ואות ה' ג' ווי"ן, תחשוב, היו"ד בגימטריא עשרים. וששה הווי"ן שבשתי הההי"ן בגי' שלשים וששה. ואות י' של אהי"ה פשוטה, עשרה, סך הכל ס"ו. תחבר ס"ו עם ק"ל, יעלה מאה ותשעים וחמש, סך הכל קצה עם הכולל. והענין הוא, כי ה"פ יה"ו הנז"ל, שהם ה"פ ט"ל, והם בגימטריא קצ"ה, יורדים מן ראש בינה עילאה, אשר שם הוא אהי"ה כנודע, אשר הוא בגימטרי' יה"ו הפשוט, שהוא כ"א. ויורדים עד בחי' תחתונה שבה, ושם נקרא קצה השמים. לפי שמשם נמשך לראש זעיר, הנקרא שמים כנודע. וביורדם שם, נקרא קצה השמים עליון:

עוד יש קצה שמים תחתון, והוא אדנ"י בגימטריא ס"ה, עם האחורים של הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן העולה ק"ל, הרי קצ"ה. והענין הוא, כי הנקבה תחתונה נקראת ס"ה, והיא נעשית ע"י ק"ל, שהם האחורים של מ"ה שבז"א, כי משם נעשת. והרי קצה השמים למטה, שהיא הבחי' שלוקחת הנקבה מזעיר הנקרא שמים:

ודע, כי אופן ציור אהי"ה ע"ד הנזכר לעיל, שעולה בגימטריא ס"ו, הוא סוד פסוק (בראשית מ"ו) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה ששים ושש:

עוד פי' ב' בפסוק מטל השמים, ובפסוק ומקצה השמים ועד קצה השמים, והוא, כי קצה השמים התחתון, הם ה"פ ט"ל דיה"ו דמלוי אלפי"ן, העומדים ביסוד דז"א, וזהו קצה השמים לתתא. וה"פ ט"ל מן ה' שם אהי"ה, שיש בו ט"ל אותיות בפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו אשר ע"ז נאמר (הושע י"ד ו') אהיה כטל לישראל, שהוא ז"א, הנמשכים אליו מן בינה עילאה, הרי קצה השמים לעילא. וב' קצוות אלו שהם עשר פעמים ט"ל, הם הנקראים מטל השמים, כאמור. (ע"כ מזולתו):


פרשת ויצא[עריכה]

סימן כ"ח[עריכה]

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

הנה למעלה בפרשת לך לך, נתבאר ענין זה, בפסוק לך מארצך. ובפסוק ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. והנה עניינו בקיצור הוא זה, כי כבר נתבאר לעיל בפרשת תולדות בפסוק ויבא לו יין וישת, כי אברהם ויצחק, הם חו"ג שביסוד דאימא, המתלבש בדעת דז"א. ויעקב הוא היסוד דאבא, המתלבש תוך יסוד דאימא. ונודע, כי בתחלה נכנסים בז"א מוחין דקטנות של אלהים, ואח"כ כשנכנסים בו מוחין דגדלות הנזכר, אז יורדים המוחין דקטנות בגרון דזעיר שהיא בינה שבו. ולכן גרו"ן בגימטריא ג"פ אלהי"ם, והוא בגימטריא חר"ן. ואז היסוד דאימא דגדלות, כלה ונפסק בחזה דז"א. ומשם ולמטה, מתפשט יותר, היסוד דאבא שהוא זכר, והוא יותר ארוך, ומתפשט עד סיום היסוד דז"א עצמו. והארה של התפשטות יסוד דאבא למטה מן החזה, שאז הוא בגלוי, יוצא לחוץ מז"א עצמו, ונעשה שם פרצוף יעקב כנודע. וזש"ה ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. כי שרשו של יעקב, הוא מיסוד דאבא כנזכר, אחר תשלום יסוד דאימא בחזה דז"א, ושם יציאתו וגילויו מתוך יסוד דאימא, הנקרא באר שבע. כמו שנבאר, כי יסוד דאבא הוא זכר, ונקרא אבר, ולכן נרמו בס"ת, ויצ"א יעק"ב מבא"ר, ס"ת אב"ר. אבל יסוד דאימא נקבה, מתהפך ונעשה באר, חקוק וחלול, שבו נכנס האבר הנזכר, ולכן היסוד של הנקבה, נקרא לעולם בשם באר:

ועוד לסיבה שנית, כי גם היא מעלה מ"ן מתתא לעילא, כדרך הבאר שמעלה מיין נבעין מתתא לעילא, לגבי אבר דכורא:

ואמנם היותו נקרא באר שבע, הוא לשתי סיבות, האחת היא, במה שנתבאר אצלינו, בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי המוחין דז"א, היו בתחלה ד' מוחין, חו"ב וחו"ג, ואחר כך כשנכנסו ונתפשטו עוד למטה, תוך נה"י דאימא, נעשו ג' מוחין, חו"ב, ודעת כולל חו"ג. ונודע, כי מוחין דגדלות הם בחי' הויו"ת, א"כ ב' בחי' הנז', הם ז' הויו"ת, ולכן נקרא באר שבע:

והסיבה השנית היא, כי התחברות ג' מוחין והם חב"ד, בנה"י דאבא, עם ד' מוחין חו"ב חו"ג, בנה"י דאימא, הם ז' הויו"ת. וכלם מתלבשין תוך אימא כנודע, ולכן היסוד שלה נקרא באר שבע, לשתי סיבות הנז', ולכן גם יעקב עצמו כולל הז' הויו"ת הנז', שהם כמנין יעקב, וזש"ה ויצא יעקב מבאר שבע:

ונודע, כי המוחין דהויו"ת דגדלות, הם מתפשטים דרך הקוים, בגופא דזעיר, ועוברים דרך הגרון הנקרא חרן, הנעשה מג' אלהים דקטנות. וגם יסוד דאבא הנקרא יעקב, עובר ונכנס בתוכו. וזש"ה וילך חרנה, כי חר"ן הם ג' שמות אלהים. וה' יתירה הם ה' אותיות דאלהים. גם ביאורו הוא לשון חרי אף, כי הם דינים קשים, הנקראים אלהים:

גם ז"ס מ"ש (תהלים ס"ט ד') נחר גרוני. כי להיות הגרון בחי' אלהים, לכן נחר ונתחמם, מלשון חרי אף. גם נח"ר אותיות חר"ן, ועולה ג"כ בגימטריא גרון עם הכולל והכל אחד:

וכבר ביארנו לעיל בפרשת לך לך, כי ג' אלהים הנז', הם דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן. ושל יודי"ן והוא הראשון, הוא בלאה, העומדת למעלה. והאחרון של ההי"ן, הוא ברחל העומדת למטה. והאמצעי דאלפין, הוא ביעקב. ולהיותו אמצעי, כולל שניהם, העליון והתחתון. ולכן יעקב בגימטריא ב"פ אלהים, כמנין עק"ב. ואות י' היתירה שביעקב, כנגד עשר אותיות שבהם, להורות על התחברות שניהם בו:


ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים וגו':

הנה ענין יעקב עם שתי נשיו, רחל ולאה, הוא זה. דע, כי יעקב יש לו ב' שמות, כי בתחלה נקרא שמו יעקב, והוא כאשר עדיין לא תקן, רק מהחזה ולמטה דז"א, ואז היתה בחינתו שם ולמטה. ונודע, כי רחל מקומה שם מן החזה ולמטה. ולכן כתיב ויאהב יעקב את רחל, הנקראת עלמא דאתגלייא כנודע. כי גילוי האורות, הם מן החזה ולמטה, כי שם נגמר יסוד דאימא. אבל לאה, היא מכנגד החזה ולמעלה, כי שם האורות מכוסים, ולכן נקראים עלמא דאתכסייא:

וז"ש בס"ה בפרשת ויצא, וז"ל, ת"ח, בשעתא דיעקב פלח ליה שבע שנין קדמאין, נפק קלא ואמר, מן העולם ועד העולם, עולם סתים דלעילא, יובלא וכו'. וקודם לזה אמר וז"ל, ת"ח, בכל אתר יובלא סתים דלא איתגלייא ושמטה אתגלייא עכ"ל. הרי דאית עלמא דאתכסייא, ועלמא דאתגליא:

והנה מקום התפשטות לאה, הוא שיעור ז' ספי' דזעיר, והם, כתר, חב"ד, חסד, וגבורה, ושליש עליון דתפארת עד החזה. ואלו הם בחי' ז' שנים, שעבד יעקב בלאה, והוו באתכסייא מיניה, שהוא לא חשב, שהיו לקחת את לאה, כנזכר בזוהר. והוא, לפי שאז יעקב לא היה משיג שם, והוו אינון ז' שנין באתכסיא מיניה. ולכן לאה היתה שנואה ליעקב, כי לא היה משיג את בחינתה. אבל אח"כ שתקן כל ז"א לגמרי, נקרא ישראל, כמבואר במקומו כי ישראל הם אותיות, לי ראש. כי תקן עד הראש, אבל בתחלה היה למטה בנה"י שלו, ולכן נקרא עקב. ואז היה מזדווג בלאה לבדה, כי כבר מתה רחל, ונקברה גם כן עמו במערה, משא"כ ברחל:

ונבאר עתה בחי' לאה ורחל. הנה רחל יוצאה מהארת יסוד דאימא, אחר שנגלו מן החזה ולמטה, מבחי' אחורים שלה. כי הפנים הם הוי"ה דס"ג, ואחורים הפשוטים, הם ע"ב, והמליאים הם קס"ו, והנה ע"ב קס"ו, הם בגי' רחל:

אמנם בחי' לאה, היא מהארת יסוד דאימא, למעלה במקום דעת דז"א. כי הנה מלכות דאימא אשר שם, עם היסוד שלה, האירה לחוץ באחור רישא דז"א, ושם נעשת פרצוף לאה, כמבואר במקומו בשער המצות, בפסוק ולא ירבה לו נשים. והיא סוד קשר של תפילין דראש, הנקרא דל"ת. ויש לה פרצוף שלם, ושיעור קומתה מן כתר דז"א עד החזה שבו:

והנה טעם היותה נקראת לאה, היא, כי אימא עילאה נקראת אלהים, ונחלקת לב' בחי', מי אלה, כנזכר בסבא דמשפטים בסוד (ישעי' ס' ח') מי אלה כעב תעופנה. ובאורו הוא, כי אימא עילאה, מכתר שבה עד חצי הת"ת שבה, נקראת מי. ומחצי הת"ת שבה ולמטה, המתפשטים תוך ז"א בסוד מוחין, נקראת אלה, והארת אלה יוצא מאחור ז"א, ונעשת לאה:

ועתה נבאר ענין זווג ז"א עם לאה, כי בשלמא עם רחל, שהיא למטה, מזדווג עמה יסוד ביסוד. אבל עם לאה, איך מזדווג. והנה זה עצמו סיבת, ויאהב יעקב את רחל, ולאה היתה שנואה, כי זווגו עמה היה אז נעלם מיעקב בראשונה, קודם שנקרא ישראל כנזכר:

וזה רמזו בס"ה פרשת ויצא, וז"ל, וירא ה' כי שנואה לאה, מהכא דסני בר נש עריין דאימיה וכו'. ובאורו הוא זה, וצריך שנודיעך ענין יסוד דלאה, וענין יסוד דזעיר המזדוג יחד מה עניינם. הנה היסוד דאימא מתפשט עד החזה דזעיר כנודע, אשר מבחי' ב' צירים וב' דלתות שביסוד שלה, נתהוו כנגדם ב' דדים בחזה דז"א, כמבואר אצלינו במאמר ס"ה בפרשח ואתחנן, בענין והיה מלגאו שדי מלבר. וביארנו שם, כי זהו ענין פסוק והיה שדי בצריך וכו'. והנה מקום היסוד דלאה, הוא ג"כ באחור זעיר כנגד הדדים דז"א שבחזה שבו:

ועתה נבאר בחי' היסוד המזדווג ביסוד דלאה מה עניינו, כבר נתבאר אצלינו כי ז"א בתחלתו, לא היו בו רק ו"ק, חג"ת נה"י. ואח"כ בגדלותו, נתעלו חג"ת ונעשו חב"ד, ונתעלו נה"י ונעשו חג"ת, ואח"כ נתוספו לו נה"י חדשים. ונמצא ראשית הת"ת דגדלותו, הוא בחי' יסוד דקטנותו. ונמצא, כי יסוד דאימא, ויסוד דלאה, ויסוד הראשון דזעיר, שלשתם הם במקום החזה דזעיר. וכאשר לאה חוזרת פב"פ עמו, מתחברים יסוד דאימא תוך יסוד דלאה, ונעשים יסוד אחד דנוקבא, ובהם מזדווג היסוד דז"א אשר שם בחזה כנזכר. ובפסוק ויוסף הורד מצרימה, נתבאר זה היטב. וז"ס מ"ש בס"ה, בפרשת ויצא, מהכא דסני בר נש עריין דאימיה, והדבר מובן ממש כפשוטו:

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל, כי ז"א מזדווג עם לאה בבחי' הדעת שבו, והוא נעשה בחי' יסוד להזדווג עם לאה. וז"ס פ' (בראשית ד' א') והאדם ידע את חוה אשתו, כי זווג הזה העליון ע"י הדעת, נקרא בלשון ידיעה. ונודע, כי זווג הדעת הוא בטמירו באתכסיא, ולכן נעלם מיעקב זווגו עם לאה בלילה א', כנודע. ונלע"ד, כי הכל ענין אחד, כי דעת דזעיר מתפשט עד החזה, והוא היסוד אשר שם:

ונבאר טעם, למה לאה ילדה ששה בנים ובת אחת. הנה שיעור קומת לאה, היא, כחב"ד חו"ג ושליש עליון דת"ת דזעיר עד החזה כנז"ל, והם ששה ספירות שלימות, ושליש ספירה. והנה כל ספירה כלולה מעשר, הרי ס"ג בחי', כמנין הוי"ה דס"ג דאימא, המתפשטת תוך ז"א. והנה נודע, כי העטרה שביסוד דאימא, הוא בשליש עליון דת"ת דזעיר, ולכן כנגד שש ספירות עליונות, הולידה ששה בנים. וכנגד שליש עליון דת"ת, שהוא מקום המלכות של אימא, שהיא עטרת היסוד אשר בה, ילדה בת, נקבה. ולכן ג"כ כתיב, ואחר ילדה בת. כי מלכות דאימא, היא אחרונה שבו"ק זכרים שבה. וזהו טעם מ"ש בס"ה, כי דינה היא מלכות. והענין הוא, כי היא מלכות דאימא כנזכר:

והנה סדר מדרגתם של אלו הששה בנים, שמעתי ממורי ז"ל ושכחתי. ונלע"ד כי זהו מה ששמעתי, זבולון, בכתר, וזש"ה הפעם יזבלני אישי, והוא למעלה מיששכר. כמ"ש ז"ל על פסוק ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ואח"כ ויששכר באהליך. יששכר, בחכמה, בסוד י"ש שכ"ר, ונודע, כי יש הוא בחכמה. יהודה, בבינה, בסוד הדל"ת, וזהו הפעם אודה את ה'. לוי, בדעת. והוא המכריע, המתלוה עם חו"ב בבחי' חסדים והגבורות אשר בו. ראובן בחסד, בסוד או"ר ב"ן, אור דיום א'. שמעון, בגבורה כנודע. דינה בשליש עליון דת"ת כי שם עטרת היסוד דאימא כנז'. והנה במ"א ביארנו, כי יששכר הוא בבינה, בסוד ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. אבל הענין הוא, שהוא מבחי' אורות דאימא, ולא דאבא. אבל פה אמרנו, כי הוא בחכמה דאורות דאימא. וכמו שביארנו בר' עקיבא שהוא משורש יששכר, והוא מן אורות דאימא, אלא שהוא מגבורת החסד הימנית:


סימן ל'[עריכה]

וישכב עמה בלילה הוא:

ולכן נבאר עתה ענין יששכר וקשה דהיה לו לומר קרא וישכב עמה בלילה ההוא אבל הענין הוא, כמ"ש ז"ל במדרש הנעלם של רות דף כ"ט ע"ב, בענין ר' עקיבא שהוא יששכר. כי יששכר נתלבש ונתעבר בר' עקיבא עצמו, כנודע שעשרת השבטים כלם, נתעברו בעשרה הרוגי מלכות, לכפר עון מכירת יוסף עצמו. וז"ש שם במאמר הנזכר, יש השתא, שכר לאחר זמן. פי', כי יששכר נתלבש לאחר זמן בר' עקיבא עצמו, ואז זכה לעלות בחכמה, הנקראת מחשבה, ונקראת יש, בסוד כך עלה במחשבה. ודע, כי כל נשמות של השבטים, הם ענפים של יעקב. משא"כ ביששכר, כי הוא הוא כמעט בחי' עצמותו של יעקב אביו, ואינו מן הענפים הנאחזים בו. ולכן עקיבא ויעקב, אותיותיהם שוות, כי כמעט הוא הוא יעקב, ובו נתלבש ונתעבר. וז"ס שאמר, וישכב עמה בלילה הוא, ולא אמר בלילה ההוא, לומר, כי מלת הוא, חוזר אל מלת וישכב, כי יעקב השוכב עמה, הוא הוא עצמו בחי' הולדותיו ההיא, ונתנו בה בבחי' שכיבה וזווג:

וז"ס ענין יששכר, שהיה עוסק בתורה יותר מכל השבטים, כי הוא בחי' יעקב עצמו, הנקרא תורה שבכתב, גופא דאמצעיתא, שממנו מתפשטים י"ב אלכסונות כנודע. וכבר נתבאר במקומו, טעם היות ר' עקיבא עם הארץ מ' שנה, לפי שהיה בחי' טפת זרע של קרי, שיצאה מבין צפורניו של יוסף, כנזכר בתיקונין תיקון ע'. והיה אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור שהוא הפך שרשו שהוא מבחי' תורה שבכתב:

וז"ס יששכר חמור גרם, כי יששכר נתלבש ונתעבר בר' עקיבא, שהיה אומר ואנשכנו כחמור. וא"ל תלמידיו אמור ככלב. א"ל, חמור נושך ושובר העצם, וזהו גרם, לשון גרמא בלשון תרגום עצם. וטרם שנתלבש בר' עקיבא, נתלבש בר' יוחנן ן' זכאי, וגם היה עם הארץ ארבעים שנה כנודע לפי שעסק בפרקמטיא ארבעים שנה:

והנה כמו שלידת יששכר היתה בסבת האשה שע"י לאה אמו, כמש"ה כי שכר שכרתיך בדודאי בני. גם כל עושר וטובת ר' עקיבא ע"ה, באה לו ע"י אשה, הלא היא אשת טורנסרופוס הרשע. והענין יובן, במה שהודעתיך בענין אדם הראשון, שהיה שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם. והיו לאדם שתי נשים, חוה א', שהיה לילית, וחוה ב', שעליה אמר זאת הפעם עצם מעצמי וגו'. גם יעקב היו לו לאה ורחל, ולאה כלה דינים, ומהסיגים שלה יצאה חוה א' שהיא לילית. ולכן ארז"ל על ועיני לאה רכות, שהיתה עתידה ליפול בגורלו של עשו, כי הוא סמא"ל שרו של עשו בעלה דלילית, וע"י דמעותיה נתקנה, ונתנה ליעקב, ועכ"ז לא היה אוהב אותה כנז"ל, ובאותם הסיגים היתה מעורבת נשמה קדושה, משרש לאה אשת יעקב, ולקחה טורנסרופוס הרשע, שהיה מזרעו של עשו הרשע, וצפה ר' עקיבא ברוח הקדש, שעתידה להתגייר, וליקחנה הוא, כי כמו שר' עקיבא הוא יששכר, שהוא עצמותו של יעקב אביו. כך אשת טורנסרופוס הרשע, כשנתגיירה, נתלבש בה נשמת לאה אשת יעקב, אמו של יששכר, ועל ידה זכה לכל הכבוד הזה כנז"ל. נמצאו כי יעקב ולאה, נתלבשו בר' עקיבא ואשתו, שהיתה אשת טורנסרופוס הרשע:

עוד היתה לו אשה אחרת, כנגד רחל אשת יעקב, והיא בת כלבא שבוע, וגם היא היתה נקראת רחל, כנזכר באבות דר' נתן. וגם בתה אשת בן עזאי, נקראת רחל, כמו אמה. וז"ש רז"ל, והיינו דאמרי אינשי, רחילא בתר רחילא אזלה, והבן זה:

וכבר הודעתיך, כי יששכר משרש נפש קין בנו של אדם הראשון. וזהו שרמזה חוה, באמרה קניתי איש את ה', כי התחלת תיקונו של קין בנה, בבחי' חלק הנפש שלו הטובה, היה ביששכר, אשר קנאתו מרחל אחותה, ע"י הדודאים. ונודע, כי חוה היא אימא עילאה. ולאה, היא מלכות דאימא, וזהו קניתי איש את ה', קנין גמור, ע"י הדודאים, כמש"ה כי שכר שכרתיך בדודאי בני:

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה וגו':

(מזולתו) טעם היות רחל עקרה, ולא שאר האמהות, לאה, ובלהה, וזלפה. יובן במה שהודעתיך, כי ג' מיני מלויים יש בשם אהי"ה, אם ביודי"ן, ואם באלפי"ן, ואם בההי"ן. וסדרם כך, כי שם אהי"ה דיודי"ן, בג"ר של הנקבה. ושל אלפי"ן, בג' אמצעיות. ושל ההי"ן, בג' תחתונות. גם נתבאר אצלינו, כי לסיבת היות אהי"ה דאלפי"ן בג' אמצעיות, לכן נעשים שם הדדים של האשה במקום החזה. והטעם הוא, כי בעלות הדם שהוא במקור האשה בעת הלידה ביסוד שלה, כי שם מקום הדמים, ואז אהי"ה דההי"ן עולה למעלה במקום הדדים, ושם חוזר ומתהפך ונעשה חלב. ולכן שתי שמות אהי"ה דאלפי"ן וההי"ן, שהם בגימטריא ש"ד, מהם נעשים הדדים והשדים:

הגהה א"ש, צ"ע, כי אהי"ה דאלפי"ן הוא קמ"ג, ואהי"ה דההי"ן הוא קנ"א, ושניהם בגי' רצ"ד, ולא ש"ד. האמנם במקום אהי"ה דההי"ן, צ"ל אהי"ה דיודי"ן, שהוא בגימטריא קס"א, וקמ"ג בגימטריא ש"ד ואתי שפיר. האמנם עדיין צ"ע, כי מהלשון של הרב ז"ל נראה, שהוא מוכרח להיות אהי"ה דההי"ן, באומרו ואז אהי"ה דההי"ן, עולה למעלה וכו'. ואולי מפני הדוחק אכניס פילא בקופא דמחטא ולומר, אולי מונה גם כן עשר אותיות המלוי של אהי"ה דההי"ן, ואז יושלם למנין ש"ד, כנלע"ד:

גם הודעתיך, כי ע"ד ההתחלקות הנזכר, עוד חוזר ומתחלק בפרטות אחר, והוא, כי החכמה שבה, היא אהי"ה דיודי"ן. ובינה דאלפי"ן. ובדעת דההי"ן. וכעד"ז מתחלקים בג' אמצעיות חג"ת. וכן בג' אחרונות נה"י. ונמצא, כי שם אהי"ה דההי"ן, הוא ביסוד הבינה שהיא הנקבה. ונמצא כי הג' אמהות, לאה בלהה זלפה, היה נשלם ונתקן היסוד שבהם ע"י אהי"ה דההי"ן כנזכר:

וז"ס היות אות ה' נכתבת, בסוף כל שם מהם, להורות על היותם ראויות לילד, כי שם אהי"ה דההי"ן נגמר ביסוד שבהם, שהוא המדרגה התחתונה שבהם. ולכן גם אות ה' המורה עליו, נתן בסוף כל אותיות שמותיהם, וע"כ לא היו עקרות. האמנם רחל, לא נזכרה אות ה' כלל בשמה, לא בתחלה, ולא בסוף, ולא באמצע. ולכן היתה עקרה, כי אות ה' מורה על הלידה בהיותה פתוחה מלמטה, המורה על היותה ראויה לקבל הזרע והעובר, וללדת אותו. וע"כ אמרה, הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי ממנה, כי להיות שפחתי ואמתי, וכבר יש בה אות ה', המורה על היותה ראויה לבנים, אולי אבנה גם אנכי ממנה ומסבתה, להיות בה אות הה"א:

ונלע"ד חיים, ששמעתי ממורי ז"ל, שלכך נכפלו ב' ההי"ן בבלהה. משא"כ בכל האמהות. להורות, כי הה"א שחסרה מן רחל גבירתה, נתנה בה. ונמצא היות בה חלקה, וחלק רחל. וזהו ואבנה גם אנכי ממנה, כי בנין הבנים שלי ניתן בה, להיותה אמתי, וממנה אקח כח בנין הבנים הנתונים בה מחלקי. (ע"כ מזולתו):

ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן וגו':

הוא בגימטריא גרון, כי הוא בסוד ג' המוחין דאלהי"ם, שירדו עד הגרון, והם בגי' גרו"ן ג"כ:

ותאמר לאה זבדני אלהים אותי זבד טוב וגו':

ענין בני לאה, שהיו ששה זכרים ואחת נקבה. כבר נתבאר לעיל בפסוק ויאהב יעקב את רחל. ועוד נבארם בע"ה, הנה הודעתיך, כי לאה עומדת באחורי ז"א, ויוצאת מן הארת היסוד דאימא, המלובש תוך ז"א, ומסתיים עד מקום החזה. ולכך גם לאה היוצאת מכח היסוד הנזכר, נגמר קומתה עד מקום החזה. ונמצא שיש לה שיעור קומה, בשש ספירות ושליש, שהם, כח"ב, דעת, גדולה גבורה ושליש עליון דת"ת דז"א. וכל ספירה היא כלולה מי"ס כנודע, הרי הם בגימטריא ס"ג:

ובזה תבין, למה ההוי"ה דס"ג היא באימא, לפי שקומת ז"א הוא מאה אמות, בסוד אדה"ר שנתמעט עד מאה אמות, כמש"ה ותשת עלי כפכה. והוא, כי הלא יש בו י"ס, כל א' כלולה מעשר הרי מאה. אבל אימא עילאה, הנה"י שבה בלבד, הם המתלבשות תוך ז"א כנודע, ואלו הנה"י גם הם מתפשטות בבחי' מאה כמוהו. וז"ס הוי"ה דס"ג שבאימא, עם מלוי שלה בפני עצמו שהם ל"ז, יהיה הכל מאה:

וסוד הענין הוא, כי אימא נחלקת לב' בחי', האחת היא במקום הכסוי, שהוא מרישא דזעיר עד החזה, שבו נשלם היסוד שלה, המלביש את האורות בתוכו כנודע, ומקום זה הוא שעור ששה ספירות ושליש, והוא בחי' ס"ג דאימא כנזכר. השנית היא מן החזה ולמטה כי שם אורות אימא מתגלים, ושם הוא בחי' המלוי דס"ג שהוא ל"ז. לפי שלמעלה הוא בחי' אימא עצמה, אבל למטה מן החזה, אין אימא עצמה מתפשטת, אלא המלוי שבתוכה, שהם החסדים שהיו נעלמים תוך היסוד שבה, הממלאים חלל היסוד שבה, ואותו המלוי יצא לחוץ, בבחי' ההבל היוצא מפי היסוד שלה לחוץ. ולכן תראה, כי מלבד שהוא בחי' מלוי, להורות כי אינו העצמות, אלא מה שהוא בתוכו. גם נתוסף, כי המלוי הזה הוא בגימטריא הבל, להורות על זה:

עוד הוראה שלישית, כי גם מספר ל"ז יורה על התפשטות המלוי הזה, בשני שלישי הת"ת ובנה"י, כל אחד כלול מעשר, הם ל"ז, ע"ד מה שנתבאר בס"ג. וכנגדם ילדה ששה בנים, שהם כנגד הששים. ובאחרונה ילדה בת, כנגד הג', שליש דת"ת, כי שם מלובשת עטרת היסוד דאימא, שהיא נקבה:

ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר:

דע, כי יוסף הוא היסוד דז"א, וכנגדו יש יסוד דנוקביה. ונקרא ציון, שהוא בגימטריא יוסף. ונמצא כי יוסף יסוד דדכורא, נכנס בציון, יסוד דנוקבא. וטעם היותו נקרא כן הוא, כי נודע במ"ש אצלינו בסוד נפילת אפים דשחרית דחול, שיש ג"פ ב"ן, במזמור אליך ה' נפשי אשא, שהם ג' הויו"ת דב"ן דההי"ן, בסוד נר"ן הניתנים מיסוד דדכורא, ליסוד דנוקבא בעת הזווג. ולכן יוסף בגימטריא ג"פ ב"ן. וכן ציו"ן, בגימטריא ג"פ ב"ן:

עוד ירצה דרך שני, כי הנה נודע ה' חסדים הנכללים ביסוד דז"א, הנקראים מ"ד, הנתנים ביסוד הנקבה בעת הזווג. ונודע כי החסד נקרא א"ל, בסוד חסד אל כל היום. והנה ה"פ א"ל, הם בגימטריא יוסף עם הכולל שלהם. ועד"ז הם כמנין ציו"ן, שמקבלת אותם:

עוד ירצה דרך שלישי, כי היסוד בעצמו הוא הוי"ה אחת, כי כל ספירה יש בה הוי"ה א', וה' הויו"ת דה' חסדים הנכללים בו, ויורדים שם, להנתן דרך בו ביסוד הנקבה, הרי הם ששה הויו"ת, כמנין יוסף:

ובכל דרך מאלו הדרכים, יתבאר לך מ"ש בס"ה בפרשת ויקהל, וז"ל, כדין חד צדיק אלביש קנאה וכו'. והענין הוא, כי הנה יוסף בגימטריא קנאה, והוא הצדיק דאלביש קנאה, שהם ההויו"ת והשמות הנז"ל, העולים בגימטרי' קנאה. וז"ס מ"ש רז"ל אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה. כי אז הוא מסטרא דיוסף, צדיק עליון, שהוא בגימטריא קנאה כנז'. ובפסוק ויוסף הורד מצרימה, נתבאר באורך בחי' רבות, אשר לסבתם נקרא יוסף:

ולבן הלך לגזוז את צאנו ותגנוב רחל את התרפים וגו':

כבר הודעתיך ענין לאה ורחל, שתי אחיות, איך שתיהם הם, זו למעלה מן החזה דז"א, וזו למטה מהחזה. גם הודעתיך בפרשת שופטים במצות ולא ירבה לו נשים, ענין לאה מה עניינה, ואיך הם ד' בחי' של לאה. ושם נתבאר כי הנה בהיות אימא מתפשטת, מן חצי הת"ת שלה ולמטה בז"א. והת"ת שלה, היא בחי' הכתר של ז"א, והנה"י שלה, הם הכלים והלבושים של האורות והמוחים דחב"ד דז"א, כנודע. ואמנם המלכות של אימא, אינה משמשת כלום לז"א, והנה היא בחי' העטרה של היסוד דאימא כנודע. ואמנם מה שהיא משמשת שם, היא לצורך לאה. כי הנה מקום התלבשות העטרה הזאת, היא בדעת דז"א, ושם מקומה דבוקה עם היסוד שבאימא, ומכח הארתה, יוצאה לאה מחוץ ז"א, באחור הדעת שבו ממש, ושם מתחיל בנין קומת פרצופה, ולא יותר למעלה. ושם נעשה הכתר שלה, ומתפשט שאר פרצופה, עד כנגד החזה דז"א:

וז"ס מ"ש חז"ל ז' רקיעים הם וכו', וילון אינו משמש כלום, אלא מוציא ערבית ומכניס שחרית. רקיע שבו חמה ולבנה וכו'. באורו היא, בבחי' אימא עילאה, הנקראת תבונה, אשר רגליה מתלבשים בז"א כנזכר. ואין לנו עסק עתה לברר כל הז' רקיעים, אבל נבאר שנים האחרונים. והנה הרקיע הוא יסוד של התבונה, כי הרקיע הוא התפשטות אות ו' זעירא, שהוא ביסוד, ולכן נקרא רקיע כנודע. ושם מתלבשים תרין עיטרין דחו"ג, כנודע. והחסדים מתפשטים בז"א, הנקרא חמה ומאירים בו. והגבורה בנקבה, הנקראת לבנה, ומאירים בה. ונמצא כי החמה ולבנה שהם זו"ן קבועים בו. כי מן החסדים והגבורות אשר בו, משם שניהם יונקים ומקבלים הארתם:

גם הכוכבים והמזלות קבועים בו. פירוש, כי הנה נודע, איך כללות החסדים יורדים במרוצה, ונופלים בכח ביסוד דז"א, ובכח מרוצתם מתפזרים, ומתחלקים שם לניצוצות קטנות מאירים, והם הנקראים כוכבים. ז"ס פסוק בדניאל, (י"ב ד') ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ירצה בזה, כי שרש נשמות של הצדיקים, הנמשכים מן היסוד הנקרא צדיק, נקראים גם הם מצדיקי הרבים, ולכן יהיו מאירים ככוכבים ההם אשר ביסוד, הנעשים מן החסדים אשר שם, כנזכר:

ונלע"ד חיים שמעתי ממורי ז"ל, כי הכוכבים הם מבחי' החסדים שביסוד, שהם זכרים. והמזלות, הם נוקבין, ונעשים מן הגבורות, היורדות גם הם ביסוד דז"א, ע"ד הנזכר בחסדים:

והנה מלכות דתבונה הנקרא וילון, אינו משמש כלום בז"א. אמנם שמושו הוא, להוציא את לאה מאחורי הדעת דז"א כנז"ל. וז"ש מוציא ערבית, כי הוא מוציא הארתו לחוץ, ושם נעשת בחי' פרצוף לאה:

ואמנם סיבת התפשטות פרצוף לאה עד החזה בלבד, הוא, לפי שהיסוד דאימא, גם הוא מבפנים אינו מתפשט בתוך ז"א, רק עד החזה, ולכן כנגדה מבחוץ מתפשטת לאה עד החזה. ואז אחריה יוצאת פרצוף רחל אחותה, מאחור ז"א מחוץ לו, כנגד החזה ולמטה, אשר שם מקום גלוי אורות החסדים של אימא כנודע. ומבחי' הת"ת שבז"א, שהוא מן החזה ולמטה, נעשה הכתר שבה. וכל שאר פרצופה, נעשה מהנה"י דז"א, כנודע. וכדוגמת ז"א באימא, היא רחל בז"א. ונמצאו רגלי ז"א ורגלי נוקביה, שוים עד סוף עולם האצילות, דורסים על מסך, שבין האצילות אל הבריאה, כמבואר אצלינו במצות המעקה:

והנה כשנחלק הת"ת דז"א לבחי' שלישים, כנודע כי כל ספירה מי"ס, נחלקת לג' שלישים, הנקראים תלת פירקין. נמצא כי מהתחלת הת"ת עד החזה, הוא שליש אחד. ומן החזה ולמטה עד סיום התפארת, הם ב' שלישים. והנה כשנעריך המקום שבו מתפשטות לאה ורחל, שהוא מהדעת דז"א ולמטה, הנה הם ז"ס, דעת, חג"ת, נה"י. כי המלכות שבו, היא עצמה שרש רחל כנודע. ומן הראוי היה, ששתי אחיות אלו לאה ורחל, שג"כ הם בחי' ב' נשים דז"א, יחלקו נכסי בעליהם שוה בשוה, ולא יוכל לבכר רחל האהובה על לאה השנואה, אמנם חלק כחלק יאכלו, וכפי זה היה מן הראוי, שיחלקו המקום הנזכר בין שתיהם, ולאה תתפשט בשיעור ג' ספירות, דעת, וחו"ג, וחצי הת"ת. ורחל תתחיל להתפשט, מחצי הת"ת ולמטה, שהם שעור ג"ס וחצי ג"כ. והנה נתבאר, כי רחל יוצאת מן החזה שהוא שעור ב' שלישים תחתונים דת"ת, ולאה לא לקחה רק שלישו העליון בלבד, והיה ראוי שתתפשט, עד שליש וחצי שהוא, מחצית הת"ת, כנזכר. ורחל תתחיל מחצי הת"ת, שהוא שליש וחצי אחרים:

והנה, יען שלא תפול קנאה בין שתי האחיות האלו, והנה הדבר היה מוכרח, מפני סיבות רבות נתבארו במקומם, בענין יציאת רחל מכנגד החזה. וסיבה האחת מהם נתבארה לעיל, כי תכף בסיום יסוד דתבונה, נתגלו האורות, ושם יצאה רחל באחור של ז"א. ועוד סיבה אחרת, כי אי אפשר שתתחלק התפארת דז"א, אלא בבחי' פרקים ושלישים שלמים, ואי אפשר שהשליש האמצעי שבו, יתחלק לשנים ללאה ולרחל, וא"כ להתחלק אי אפשר, ואם השליש האמצעי יהיה כולו ללאה, או כלו לרחל, תהיה קנאה ביניהם. ולכן המאציל העליון יתברך, סדר הענין באופן שיהיה שלום ביניהם, והוא, כי אותו השליש האמצעי, ישתמשו בו שתיהם יחד בכולו, כי להתחלק אי אפשר כנזכר. והנה כתר דרחל, מתחיל מתחלת השליש האמצעי הזה, עד סיום התפארת, באופן, ששעור כתר שלה הם ב' שלישים תחתונים דתפארת דזעיר, שהוא מהחזה ולמטה. ותרין פירקין תתאין דנו"ה דלאה, הנקראים עקבים שלה, הם נכנסים ומתפשטים ומתלבשים תוך הכתר עצמה דרחל, עד חציו ממש, שהוא שיעור שליש אמצעי דת"ת דזעיר. ונמצא כתר רחל, מתחיל מראש שליש האמצעי. ועקבים דלאה, מתפשטים עד סוף שליש אמצעי דוקא, ועקביה מתלבשים תוך הכתר שלה ממש. והרי, איך שתיהם משתמשות בשליש ההוא אמצעי. ואח"כ נבאר טעם לזה:

ובזה יובן מאמר חז"ל שאמרו על פסוק (משלי כ"ב ד') עקב ענוה יראת ה', וז"ל, מה שעשתה יראה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסוליתא וכו'. ירצה, כי הנה רחל נקראת יראה, ועליה נאמר, (תהלים קי"א י') ראשית חכמה יראת ה'. כי היא התחתונה שבכל האצילות, ועומדת למטה מן לאה. ולכן נקראת ראשית, כי היא ראשונה ממטה למעלה, בפתח שער עולם האצילות, וגם היא נקראת אשת חיל יראת ה', וכמ"ש לקמן. ולאה העליונה, נקראת ענוה, כי מדת הענוה היא, בהיות האדם כופף את ראשו, כמו העני המתבייש להרים ראשו לפני העשירים, ונכנע לפניו. והנה לאה היא כנגד ראשו דזעיר, ושם היא מדת הענוה. ובזה תבין פסוק בפרשת בהעלותך, (במדבר י"ב ג') והאיש משה ענו מאד וגו'. כי הנה משה זכה למדת הענוה, ולכן לקח את צפורה, שהיא אחת מד' בחי' של לאה, הנקראת ענוה, וכמו שנתבאר ענין צפורה, במצות ולא ירבה לו נשים וזהו גם כן סוד פסוק בפרשת עקב, (דברים י' י"ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו'. וארז"ל יראה מלתא זוטרתי היא, לגבי משה וכו'. פי', כי יראה היא רחל הקטנה, ומשה זכה אל הענוה העליונה, שהיא צפורה, בחי' לאה. לפי שמשה הוא למעלה בבחי' הדעת דז"א, כמבואר אצלינו ולכן לקח את צפורה העליונה, אשר שם במקום הדעת. אבל רחל הקטנה, זוטרתי היא לגבי משה:

ונחזור לענין עקב ענוה יראת ה', והנה לכאורה היינו יכולים לבאר, כי עניינו הוא, שבמקום סיום רגלי לאה, שם התחלת כתר דרחל, וזהו עקב ענוה יראת ה'. האמנם יש עוד דברים בגו, והוא מש"ל, כי העקבים דלאה מתפשטים ומתלבשים ממש תוך הכתר דרחל, עד מחציתו העליון, ונמצא, כי עקב לאה, הוא ממש עטרת רחל. וז"ש, מה שעשתה ענוה עקב לסוליתא, שהוא שליש האמצעי דת"ת דזעיר, הוא עצמו נעשה כתר ועטרה אל רחל, הנקראת יראה. וזהו מה שרצו רז"ל לחדש ולדייק בפסוק הנזכר, שאין הבנתו כמו שביארנו לכאורה, ואעפ"י שהם ב' עקבים, נקראים עקב ענוה לשון יחיד, לפי שנכללים ביחד כשמתלבשים תוך כתר דרחל:

ונחזור לענין ראשון, ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה, ובזה יתבאר ענין התלבשות עקבים דלאה תוך כתר דרחל מה ענינם. דע, כי ענין בית התרפים, מלשון התורף, ר"ל בית הערוה. והענין הוא כמש"ל, כי ערות היסוד דתבונה, מתלבש בז"א, ונשלם במקום החזה דזעיר, ושם בשליש אמצעי, מתגלה פי היסוד ההוא, ויוצאים הארותיו לחוץ בגלוי ולכן השליש האמצעי דת"ת דזעיר, נקרא מקום התורף. ואותם תרין עקבים דרגלי לאה, אשר כנגד השליש האמצעי כנז"ל, הם נקראים תרפים, ע"ש התורף. ולכן נקראים תרפים, מעוט רבים שנים:

והענין הוא, כי האורות היוצאים ממקום התורף והגלוי, להאיר אל כתר דרחל, הם מאירים ומתגלים בתחלה בעקבים של לאה, ולכן נקראים תרפים לסיבה זו. והסיבה היא, כי הנה רחל עומדת אב"א, בשליש האמצעי ההוא, והאורות יוצאים ממקום התורף, ובוקעים הכלי והגוף דת"ת דזעיר, ויוצאים מאחריו, ונכנסים תוך הכלי דכתר דרחל מאחוריו. והנה שתי עקבי לאה מלובשים תוך הכתר הזה, והם מפסיקים בין צד אחורי הכתר, לצד פניו. ואז בתחלה עוברים האורות דרך העקבים הנז', ויוצאים מתוכם, ונכנסים בצד פני כתר דרחל, ולכן נקראים תרפים כנזכר. ונודע, כי לאה היא דינים גמורים, לפי שהנה שרשם נעשת מן המלכות דתבונה כנז"ל, והנה אימא עילאה עצמה, נקראת גבורות, משום דדינים מתערין מינה, והתבונה הוא נה"י דאימא כנז"ל. והנה כל בחי' נה"י הם דינים, לשתי סיבת, כי הם לבר מגופא. ועוד, כי הם סופי הקצוות התחתונים, הנקראים רגלים. ולכן התבונה היא דינים יתירים, ובפרט המלכות שבתבונה, שהיא האחרונה שבה. ולא עוד, אלא שלאה נעשת מן האחוריים של המלכות דתבונה. ולא עוד, אלא שעומדת אחורי זעיר בחוץ, כנגד האורות המכוסים כנודע, ואינם מאירים בה כראוי. ולכל אלו הסיבות, נקראת לאה דינא קשיא:

ונמצא, כי אלו העקבים של לאה, יהיו תכלית הדינים הקשים, כי הנה היא לאה עצמה כלה דינים וחזקים, ובפרט הרגלים שבה, ובפרט בחי' העקבים, שהם תרין פירקין תתאין דרגלים דילה, אין ספק כי הם דינים גמורים קשים. והנה מוכרח הוא, כי כשאורות הפנימים דזעיר, בוקעים בשליש אמצעי דת"ת דזעיר, לצאת להאיר בראש כתר דרחל, ועוברים דרך העקבים דלאה, טרם יאירו בצד פני כתר דרחל, מתמעט הארתם ונחשך מאד מאד, ועיקר האורות ניתנים באותם העקבים דלאה:

וכבר נתבאר אצלינו בפרשת בראשית, בענין עץ הדעת כי כל אחיזת החיצונים, הוא שם בשליש האמצעי, שהאורות מתגלים שם. ואמנם עתה תבין אופן אחיזתם במקום הזה, כי הנה בצאת האורות המגולים עד מקום העקבים דלאה כנזכר, והנה הם תכלית הדינים הקשים, ואז משמרי היין והדינים החזקים אשר שם, מהם יוצא מזון אל הקליפות, ונאחזים שם:

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי בזה יובן מאמר בספר הזוהר בפרשת תצוה, דדינין דנוקבא תקיפין ברישא, וכל מה דאזלת אתחלשת. והוא, כי העקבים הנזכר שהם דינין תקיפין, הם מלובשים תוך הכתר, הנקרא שירותא דילה. והנה נתבאר אצלינו בפרשת בלק באורך, בענין בלעם, שהוא מדעת דאבא, איך יוצא מאלו התרפים, שהם דאימא. וזה יובן בענין בלעם, שהיה הולך לעזה ועזאל, בהררי קדם, ללמוד מהם חכמת הקסם ונחש. כי עזה ועזאל, הם בחי' ב' אורות שיוצאים מן אותם תרין עקביים דלאה, ונתאחזו בהם החיצונים ולקחום, והם סוד ב' המלאכים הקדושים הנז"ל. ואח"כ חטאו, ונפלו בעמקי הקליפות כנודע:

והנה כל חכמת בלעם ובעור אביו, ולבן אביו של בעור, היתה בבחי' אלו האורות היוצאים מעקבי לאה, שנתאחזו בהם כנזכר, כי כלם למדו חכמתם זה מזה:

ובפרט במה שביארנו שם, כי לבן נתגלגל בבלעם וכל הקסמים שלהם היו באופן אחד. ובפרט במה שביארנו שם, כי בלעם שרשו הוא לבן, והוא נמשך מאלו האורות המובלעים באלו העקבים, ולכן נקרא בלעם. ולכן היה שקול כמשה, שהוא הדעת דקדושה, ולכן נאמר בו, (במדבר כ"ד ט"ז) ויודע דעת עליון:

ונמצא, כי ענין לבן, כל חכמתו היתה ע"י התרפים, שהם בחי' האורות היוצאים בגלוי, ממקום התורף דיסוד דתבונה בחזה דז"א, ויוצאים ונכנסים בעקבים דלאה, שהם דינים גמורים, ומשם נמשכים לו, ולכן נקראת חכמתו, חכמת התרפים:

ונלע"ד חיים, כי לכן התרפים נעשים מאדם בכור, כנגד (שמות ד' כ"ב) בני בכורי ישראל. ובסוד רחל, בת בתחלה, ומולקים את ראשו, כנגד העקבים דלאה שבוקעים ראש רחל ונכנסי' בה ושם נאחזים ע"י שם טומאה שנותנים במקום ההוא. ונודע, כי לבן הוא הקליפה, שכנגד לבנון העליון חכמה אבא, אשר לאה ורחל ב' בנותיו, וז"א בנו, ובפרט במש"ל כי לבן הוא בלעם והוא כנגד משה בקדושה, שהוא יסוד דאבא שבדעת עליון דז"א כנודע:

ועתה נבאר ענין רחל, איך גנבה אותם התרפים. דע, כי הנה לפעמים לוקחת רחל כל השליש האמצעי דת"ת דז"א, הנקרא בית התורף, ואין עקבים דלאה הנקראים תרפים, נכנסים בתוך כתר שלה, כמו שנבאר, ואז בחי' זו נקראת גניבה, כי הנה כל המקום הזה לאביה הוא, והוא אשר נתנו אל לאה בתו, שתתפשט עקביה בו, והיא גנבתו, ועי"כ נסתלקו אותם האורות מעקבי לאה, והחיצונים והקליפות אשר נקראים תרפים, על היותם נאחזים באורות ההם, לא היו עתה יכולים להתאחז בהם, ונסתלקה חכמתם. ולבן אביה בקש את התרפים, הם אורות היוצאים מעקבי לאה אל החיצונים, ולא מצאם, ולא הגידו לו כי יעקב ברח, וגם כי רחל גנבתם:

והנה ענין זה, איך רחל לוקחת לכתר שלה כל השליש ההוא האמצעי לבדה, ואין לאה נכנסת בו כלל, נתבאר אצלינו, בענין דרוש שיש בשינוי והפרש, שבין כתר דז"א, לכתר דנוקביה וע"ש. והנה ז"ס מה שנתבאר אצלינו בק"ש דשחרית בפסוק (דברים ו' ח') ואהבת את ה' אלהיך, שצריך לכוין להמשיך ב' אורות ההם לרחל, כמנין ואהבת, ב"פ או"ר או"ר, ורחל נקרא את, וזהו ואהבת את. ואפקיה בלשון אהבה, כדכתיב (בראשית כ"ט י"ח) ויאהב יעקב את רחל. ובכלל אהבתו אותה הוא, לתת לה ב' אורות אלו, והם בחי' שני שלישי האור של חסד, המתפשט תוך הת"ת דז"א מן החזה ולמטה, ולא תקחם לאה בסוד שני העקבים כנז"ל. ולהיותם בגלוי, נקראים או"ר או"ר. כי בהיותם סתומים למעלה מן החזה, אינם מאירים, ואינם נקראים אור:

גם ז"ס (ישעיה נ"ד י"ב) ושמתי כדכ"ד שמשותיך, הנאמר על בית המקדש שהיא רחל, כי שמשותיך הם ב' האורות האלו, המאירים כשמש אליה, כי ז"א נקרא שמש, והבטיחה, שלעתיד תקח רחל ב' שלישי אור החסד, שבשני שלישים התחתונים כלם, לה לבדה כנזכר. וקראם בלשון כדכ"ד, לפי שהחסד המתפשט שם, הוא הוי"ה דע"ב דיודי"ן, כמנין חס"ד כנודע, וכל שליש הוא כ"ד, ושני השלישים הם כ"ד כ"ד:

וז"ס מ"ש חז"ל אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז, כמבואר אצלינו בשער המצות כי בזמן שבית המקדש קיים, יש לה ב' או"ר או"ר אלו, והם כמנין בי"ת עם מספר שלש אותיותיו. (הגהה א"ש, א' יתירה אין קפידא, כנגד כולל לשני האור ביחד). וגם הם בגימטריא שחוק. ונמצא כי בזמן הבית קיים, שהיא רחל, יש שחוק ושמחה, על שתי אורות אלו. וכשנחרב הבית, גם השחוק ניטל ממנה:

וז"ס (תהלים ס' י"ד) באלהים נעשה חיל, כי כאשר תקח רחל ב' אורות אלו, שהם כדכ"ד, כמנין חי"ל, לבחי' הכתר שבה, כי אז הוא כשיבנה ב"ה, ולכן ואז נבוס צרינו, בחילינו ובכחנו זה, שיש לנו ב' אורות האלו, הנקראים חיל:

גם אז תקרא רחל, (משלי י"ב ד') אשת חיל עטרת בעלה, כי בהיותה לוקחת החיל הנזכר, אז כתר שלה הנקרא עטרה, הוא גדול מכתר שבז"א, כמבואר אצלינו בדרוש שינוי שבין כתרו לכתרה, כי כתרו הוא חצי ת"ת דתבונה. וכתרה, הוא שיעור ב' שלישים התחתונים דז"א, ונמצא כי גדול כתרה מכתרו. גם ז"ס (במדבר כ"ד י"ח) וישראל עושה חיל, כי ז"א הנקרא ישראל, יהיה עושה חיל לעתיד, וימשיך בכתר דנוקביה ב' אורות הנזכר שהם בגימטריא חיל:

ונחזור לענין התרפים הנז"ל, כי הנה זהו ג"כ חטאו של אדה"ר, כמ"ש חז"ל כי חוה סחטה ענבים ונתנה לו. והענין יובן, במש"ל בפרשת תולדות, בפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי, כי עק"ב בגימטריא ענבים, הנדרכות בעקב. ושם נתבאר בבחי' העקבים דנו"ה דתבונה, שמתלבשות בעינים של ז"א, וע"ש, איך להיותם בחי' די"ן, לכן עקב בגימטריא ב"פ אלהי"ם, בב' העקבים. ולהיותם מולבשים בכתר דרחל, מתחברים ונכללים ונעשים שניהם עקב א' יחידי, הכולל ב' שמות אלהים, כנז"ל בפסוק עקב ענוה יראת ה' וגו':

והנה גם אלו השתי עקבים דלאה, שהיא אחור דמלכות דתבונה, נקראים בלשון ענבים. והכל הבנה אחת, כי כל בחי' עקבים, הם דינים, והם נקראים ענבים, שבתוכם היין, והדין גנוז בתוכם. ונודע כי להיותם דינים קשים כנז"ל, יש בהם שמרים, שהם מזון החיצונים, והוא היין העכור ופסולת שבו, והם מובלעים תוך העקבים של לאה כנז"ל, שהוא בחי' היין שבתוך הענבים, והם ב' העקבים, וב' ענבים. ובהיות היין יוצא בנחת, הוא יוצא זך. אמנם חוה סחטה אותם הענבים, והוציאה משם שמרי היין, והשקתו לבעלה:

והענין הוא, כי הדין החזק והקשה, הקרוב להיות שמרים, הוא מה שיונקים החצונים מן הקדושה והוא מזונם, והבן זה היטב, ומהם השקתה חוה לאדה"ר. והנה שמרים האלה, הם מזון הקליפות, הנקראים דרגא דמותא. ולכן כיון שלקחו חלקם, גרמו להם מותא:

והרי מובן ענין עץ הדעת מה עניינו, כי החסדים של הדעת, המגולים בשליש אמצעי, היוצאים אל עקבים דלאה, שם אחיזת החצונים, ונקרא עץ הדעת טו"ר, וכמ"ש לעיל בפרשת בראשית, בענין חטאו של אדה"ר, וע"ש היטב:

וגם בזה יתבאר, שינוי וסתירת מאמרי ספר הזוהר, כנז"ל, אם היה החטא בנקבה, או בדכורא וכו', כי הכל אמת. כי בערך היות האורות האלו שבשליש האמצעי דת"ת דז"א, נמצא שחטא בדכורא. ובערך יציאתם בעקבים דנוקבא, נמצא שחטא בנוקבא. גם בערך שהשמרים האלו החשיכו כתר דנוקבא רחל, כנז"ל בסוד התרפים, לכן אמרו בספר התקונים, דשוי חשך בין כתר לעילת העילות, הוא הכתר דרחל. גם נתיישבו המאמרים החולקים בספר הזוהר, בענין עץ הדעת, היכן הוא. והנה כל הבחי' האלו, נקראים עץ הדעת. ועיין בסוד דרוש מצות המילה, בפרשת לך לך, איך יש גבורות וחסדים, יחד מתמתקים ומתמזגים, ולכן אל תתמה היכן הוא היין הנזכר:

פרשת וישלח[עריכה]

סימן לב[עריכה]

ויקם בלילה הוא וגו' ויעבור את מעבר יבק:

כבר הודעתיך, כי הגרו"ן, נעשה מג' אלהי"ם דמוחין דקטנות, כשירדו שם, כשנכנסו המוחין של הויו"ת דגדלות. ואח"כ כשיורדים ג' הויו"ת של ג' מוחין דגדלות, כשמתפשטים תוך ז"א, הם יורדים דרך הגרון ומתלבשים תוך ג' אלהים שבגרון. והנה כל הוי"ה מן הג', בהתלבשה תוך אלהי"ם, היא בגימטריא יב"ק. נמצא, כי הגרו"ן נקרא מעבר יב"ק. וכבר ידעת כי יעקב הוא הארת היסוד דאבא, כשיוצא לחוץ בפני זעיר, ששם נעשה פרצוף יעקב. וכאשר יורד היסוד דאבא, דרך הגרון דזעיר, להתפשט דרך קו אמצעי, עליו נאמר ויעבר את מעבר יב"ק:

וירא כי לא יכול לו וגו':

(מזולתו) כבר הודעתיך, כי ז"א, נקרא ישראל. ועוד יש בחי' פרצוף אחר, העומד מכנגד החזה דז"א ולמטה, ונקרא יעקב. וזש"ה, וירא כי לא יכול לו לישראל עצמו, שהוא זעיר, רק יעקב התחתון. ולכן מה עשה, ויגע בכף ירכו, הוא פרק התחתון של נצח דזעיר, אשר הוא בחי' חכמה, שהוא פרק העליון דנצח דיעקב. וגם הוא בבחי' פרק עליון דהוד דרחל, כי הנה יעקב ורחל עומדים אב"א, ונמצא נצח דיעקב כנגד הוד דרחל, משא"כ יעקב עם זעיר, שהם בבחי' פנים ואחור, ואז נצחיהם והודהם שוים, וז"ס היות נוהג גיד הנשה, בימין ובשמאל. (ע"כ מזולתו):

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל:

כבר נתבאר ענין יעקב, בפרשת לך לך, ובפרשת תולדות, בפסוק ויבא לו יין וישת. ובפרשת ויצא, בפסוק ויאהב יעקב את רחל. ושם נתבאר, כי אברהם ויצחק, הם החו"ג שביסוד דאימא, אשר בדעת דז"א. ואמנם יעקב יש לו ב' בחי', כי בתחלתו נקרא יעקב, והיא ההארה היוצאת מיסוד דאבא שבדעת דז"א, המתפשט מן החזה ולמטה, וכנגדו מחוץ לזעיר דרך פניו, יוצא פרצוף אחד, הנקרא יעקב, ונעשה מבחי' האחוריים דיסוד אבא, ע"ד שביארנו בלאה, שהיא מאחורה דמלכות דאימא, ואז נקרא יעקב. ולכן הוא בחיר שבאבות, כי הוא מיסוד דאבא:

גם נקרא כן, על בחינתו השנית, והוא, כי אח"כ ע"י מעשיו, נתעלה יותר, ונמשכה לו נשמה מז"א, הנקרא ישראל, ואז נקרא גם הוא ישראל:

והנה ז"א עצמו, יש בו ב' בחי' אלו, כי בהיותו קטן, שאין לו רק ו"ק, נקרא יעקב, אם בערך גופו שהוא למטה בבחי' העקב אצל הראש. ואם בבחי' המוחין, שהם האורות שבו, שהם שמות של אלהים, ואז אין בו רק תרין מוחין חו"ב, דדעת אין בו כנודע בסוד נשים וקטנים שאין בהם דעת. והנה הם ב' מוחין של אלהים, והם בגימטריא עק"ב, ועם עשר אותיות שבשני האלהים, הרי יעקב. ואח"כ בגדלותו, נקרא ישראל, לשתי סיבות, אם לסיבת גופו, שכבר יש לו ראש, וזהו ישראל, אותיות לי רא"ש. ואם לסיבת היות לו מוחין, הנקראים ראש. אבל מתחלה, אף ראשו היה מבחי' ו"ק כנודע:

והנה גם יעקב, היו בו ב' בחי' אלו כנזכר, וז"ס אומרו, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים, פירוש, כי הנה נתבאר אצלינו, כי בבא המוחין דגדלות, הם דוחים את המוחין דקטנות, למטה בגרון דז"א, או יותר למטה, כמבואר במקומו. ונמצא כי בהיותו נקרא ישראל, ע"ש המוחין דגדלות, אז שרה עם אלהים, שהם מוחין דקטנות, ויכול להם, להכניע הדינים ההם, ולדחותם למטה בגרון. וזש"ה, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל:

ובזה תבין מאמר לרז"ל, שאמרו תני בר קפרא, כל הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. שנאמר והיה שמך אברהם. ר' אליעזר אומר, עובר בלאו, שנאמר ולא יקרא עוד שמך אברם. ואיתא במ"ר, ודכותה כל הקורא לישראל יעקב, עובר בעשה, תני לא שיעקר שם יעקב, אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ישראל יהיה עיקר, ויעקב טפילה. והענין הוא, כי הה' שנתוספה באברהם, היא הוראת ה' חסדים, שנתפשטו בז"א. והנה אינם פרצוף בפני עצמם, אמנם הם בחי' חסדים שבדעת דז"א, ולעולם אינם חסרים ואינם משתנים. אבל יעקב או ישראל, הם בחי' פרצופים משונים זה מזה, כי לפעמים הז"א יש לו פרצוף דקטנות, ונקרא יעקב. לפעמים יש לו דגדלות, ונקרא ישראל, והוא משתנה כפי הזמנים כנודע. ולכן יצדקו בו ב' השמות, יעקב, או ישראל, כל אחד כפי זמנו. ובזה נתבאר טעם, היותו נקרא בחיר שבאבות, כי אברהם ויצחק, הם חלק פרטי מן הדעת דז"א, או חסדים, או גבורות. אבל יעקב וישראל, הוא כללות פרצוף ז"א בקטנותו או בגדלותו וכנזכר. ולכן נקרא בחיר שבאבות:


סימן לג[עריכה]

גם ז"ס פסוק, ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל, וארז"ל כי הקב"ה קראו ליעקב א"ל. והענין הוא כי בהיותו נקרא יעקב, אז היה בבחי' אחוריים דיסוד דאבא, שהם אחוריים פשוטים של ההוי"ה דע"ב דיודי"ן, אשר גם היא בגימטריא ע"ב כנודע. ועתה הגדיל יותר, ונתעלה באחוריים יותר פנימיים דיסוד דאבא, שהם בהיותם מליאים, שאז הם בגימטריא קפ"ד כנודע, ועם כללותם הוא קפ"ה, כמנין שם א"ל במלואו, אל"ף למ"ד. וזהו קריאתו עתה שם א"ל החדש. והנה עתה יש לו שתי אחוריים, שהם ע"ב קפ"ד, והם בגי' רנ"ו, ואז נאמר עליו, (ירמיה ל"א ז') רנו ליעקב שמחה וכו'. ודע, כי לבחי' שם א"ל הזה, היוצא מאחוריים דקפ"ד דאבא, קראוהו בס"ה פרשת אחרי מות, כי א"ל דא נהירו דחכמתא וכו':


סימן לד[עריכה]

ותצא דינה בת לאה:

(מזולתו) כבר ידעת מ"ש חז"ל, על פסוק ואחר ילדה בת, שהיה בן, וע"י תפלת לאה, חזרה והיתה בת. נמצא, כי לאה גרמה לדינה שתהיה בת, ולכן נקראת בת לאה, ולא בת יעקב. גם ז"ס, היות כתוב בדינה נער זכר, וקרינן נערה, כי תחלה היתה נער זכר, ואח"כ נהיתה נערה נקבה. והנה דינה, רמז למלכות עליונה. ושכם בן חמור החוי, לשון חויא, הוא נחש הקדמוני, שהטיל ארס בחוה הראשונה, אשר כל חשקו ותאותו תמיד להדבק בבת יעקב העליונה. (ע"כ מזולתו):

והארץ הנה רחבת ידים לפניכם:

שמעתי ממורי ז"ל כי ר"ת רחב"ת הוא, ר' חנינא בן תרדיון. ונלע"ד חיים, שהכוונה היא, ע"ד מה שנתבאר אצלינו, בענין לוט, וכענין חטאו של אדה"ר, כי כל הנשמות נתעשקו בסטרא אחרא, ונתערבו טוב ברע. ואפשר כי נשמת ר' חנינא בן תרדיון, היתה אז מעורבת בקליפות דשכם בן חמור החוי, ומכח זה לקח את דינה בתו של יעקב. ולכך נהרג, כדי להתלבן. ולכך גם נגזרה גזירה על אשתו, שתשב בקובה של זונות משום ותצא דינה בת לאה, כי ע"י יציאתה, עינה אותה שכם, כנלע"ד. ועיין בשער הגלגולים:

ויהי בצאת נפשה כי מתה וגו':

(מזולתו) כבר הודעתיך, כי יש מ"ד, והם ה' חסדים דאבא. ומ"ן, והם ה' גבורות דאימא. והנה בבנימין יש בו שני בחי' אלו, כי יש בו ה' גבורות שמאליות, הבאות מאימא. וכנגדם קראתו רחל, בן אוני, שהם צד הגבורות הקשות, והיותה נקבה קראתו על שמה, כי כאימא בתה, ולכן אוני בגימטריא בינה. אבל אביו יעקב, נגרר אחר אביו חכמה, וקראו בנימין, ע"ש הה"ח ימניים, הבאים לו מאבא, וזהו בן ימין. (ע"כ מזולתו):


סימן לה[עריכה]

ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמנים שנה:

(מזולתו) טעם היות שני חייו ק"פ שנה היא, כי הנה ד' הויו"ת הם, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. האחוריים שלהם בהיותם מליאים, יש בהם ק"ב אותיות. גם יש שלש שמות אהי"ה, דיודי"ן, ואלפי"ן, וההי"ן. ואחוריהם במילואיהם, יש בהם ע"ח אותיות. סך כל האותיות, של כל האחוריים הנז', הם ק"פ. ונודע כי האחוריים הם דינים, ולכן כלם ביצחק, שהוא דינא קשיא. והנה גם אם תוסיף אותיות הפשוטות, של אהורי הוי"ה ואהי"ה, הם עשרים אותיות, כי בבחי' פשוטיהם כלם שוים, ולכן אין למנות רק הוי"ה אחת, ואהי"ה א'. משא"כ בהיותם במלואם, כי אז ישתנו כפי המלואים, ולכן צריך למנות ד' הויו"ת, וג' אהי"ה. ונחזור לענין, כי חשבון שני חיי יצחק, הם ק"פ, כחשבון אותיות האחוריים המליאים. וכשתוסיף עוד עשרים, על אחוריים הפשוטים, יהיו כלם בגימטריא מאתים, כמנין גימטריא של אחוריים הפשוטים של שם אלהים. וזה להורות, כי זהו שרשו של יצחק אע"ה, שהוא דינא קשיא (ע"כ מזולתו):

פרשת וישב[עריכה]

סימן ל"ז[עריכה]

א'לה ת'ולדות י'עקב י'וסף ב'ן ש'בע:

הנה ר"ת של אלו התיבות, את"י יב"ש. כי ע"י מכירת יוסף, נהר העליון יחרב ויבש. בן י"ז, שנה כמנין טו"ב, לרמז כי יוסף הוא ביסוד העליון, צדיק, שנאמר עליו אמרו צדיק כי טוב:

ועשה לו כתונת פסים:

ר"ת, פ'תחון, ס'גרין, י'וסף, מ'שה. אי נמי מטטרון, ועיין בתיקונים:

הילד איננו ואני אנה אני בא:

ר"ת של אנ"י אנ"ה, הוא, (תהלים צ"ד) אל נקמות יהו"ה, אל נקמות הופיע. והענין הוא, כי הציץ ראובן ברוח הקדש, שעתידים עשרה הרוגי מלכות ליהרג, על עון מכירת אחיו ליוסף אחיהם, ועתיד לינקם מהם. ועיין במ"ש בתפלת שחרית בפסוק אל נקמות, שנסדר אחר מזמור הודו לה' קראו בשמו:

ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה:

דע, כי פרץ וזרח, הם ער ואונן שנתגלגלו שם, בסוד יבום דיהודה לתמר, כי הוא הגואל. בסוד, (בראשית מ"ט) יהודה אתה יודוך אחיך, כנזכר בסבא דמשפטים. ונתקנו אז, ונתלבנו שניהם בפרץ וזרח:


סימן ט"ל[עריכה]

ויוסף הורד מצרימה וגו':

הנה צריכים אנו לבאר עתה דרושים רבים, נכללים בדרוש זה, כמו שתראה. נודע, כי ז"א יש לו בתחלה בזמן קטנותו ג' מוחין, שהם ג' שמות של אלהים, דיודי"ן והה"ין ואלפי"ן כנודע. וסימנם יה"א, יודי"ן, הה"ין, אלפי"ן ואח"כ בזמן גדלותו, יש לו מוחין דהויו"ת. וכשנכנסים בו מוחין אלו דגדלות, הם מורידים ודוחין את המוחין דקטנות למטה, כמבואר במקומו אצלינו. ושם נתבאר, כי תחלת מקום ירידתם הוא בגרון דז"א:

והנה צריך לחקור, כי כל שאר איברי האדם נרמזים בי"ס, כי ג' מוחין שבו, הם ג"ר חב"ד. וז"ס תחתונות הם מהזרוע ימין ולמטה, בשעור קומת הגוף. אבל בחי' הגרון, אין כנגדו בחי' הי"ס. אבל הענין מובן עם הנזכר, כי הנה ג' מוחין דקטנות, כשנדחים ויורדים למטה, הם מתחילים לירד דרך הגרון. ולהיותו אבר צר ודק, הם מתעכבים ומתקבצים ועומדים שם. ונודע, כי בגרון יש ג' מיני צנורות ומעברים, אשר חיות האדם תלוי בהם, הא', הוא הקנה. הב', הוא הושט. הג', הם הוורידין והמזרקים, שבהם מתפשט כל דם האדם, וכל חיותו כנודע, כמ"ש בגמרא הזהרו בורידין כר' יהודה, שאמר צריך שישחוט את הוורידין:

והנה ג' צנורות אלו, נעשו מן הג' מוחין דקטנות שירדו שם. כי ממוח החכמה דקטנות, נעשה הקנה. ומן מוח בינה, נעשה הושט. ממוח הדעת, נעשו הוורידין. והענין הוא, כי מוח חכמה הימנית, מתפשט בקנה, שהוא לצד ימין. וז"ס, מ"ש בס"ה בפרשת פינחס בר"מ, כי ריאה שואבת כל מיני משקין. ולכאורה הוא תימא גדול, כי אם יכנס טיפת מים כל שהוא דרך הקנה, ימות האדם. וגם כי הרי בעינינו אנו רואים, כי סוף הקנה הוא מתפשט בריאה ובלב, ואין מקום מעבר בהם, לכשיצאו דרך שם המשקין הנכנסים בקנה. אבל הענין הוא, כי הושט הוא מעבר אכילה ושתיה וכל מיני משקין. והקנה, איננו משמש אלא לקול ודבור בלבד, כנזכר במ' ברכות. וכנזכר בפרשת פינחס עצמה. כי הקנה הוא מעין העה"ב, שאין בו לא אכילה ולא שתיה וכו'. אמנם בהיות המים והמשקים יורדים בצנור הושט, בהגיעם עד מקום הריאה, אז מכח האש והחום הגדול, היוצא מן להב הלב אל הריאה כנודע, אז הריאה שואבת דרך מחיצות הושט והריאה, את המשקין הדקים והזכים העוברים דרך שם, בדרך שאיבה ושאיפה בלבד, ונותנם אל הלב, כדי לקרר חומו הגדול. וכנודע, כי הושט דבוק עם הקנה והריאה, עד הגיעו למטה אל מקום האצטומכא. ולהיות כי הריאה שואבת המשקין והמים, שהם בחי' החסד, קו ימין, וכמ"ש בספר התקונין, כי היסוד של המים, שהיא ליחה הלבנה שבאדם, שרשו בריאה. ולכן מוח חכמה הימנית של הקטנות, נמשך תוך הקנה, היורד אל הריאה:

ומוח הבינה, נמשך דרך הושט שהוא בקו שמאל, אשר בו עוברים המאכלים. ונודע, כי כל המזון נמשך מן הגבורה, בסוד קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כנזכר בפרשת תרומה בס"ה:

ומוח הדעת האמצעי, נמשך דרך הוורידין, הממוצעין בין הקנה והוושט, והם עיקר חיות האדם. כי הדם שהוא נפש האדם, מתפשט בתוכם. וכבר נתבאר אצלינו, בפסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איך היסוד של אימא, הנקרא אהי"ה בבחי' אחוריים שלו הפשוטים, העולים בגימטריא ד"ם, הם מתלבשים תוך אות הוא"ו דהוי"ה דמ"ה דאלפי"ן שבז"א, שהיא בת"ת שבו. ואות א' שבמלוי וא"ו, הוא סוד שם אהי"ה הנזכר. והיא נקרא דם האדם, כי היסוד דאימא, הוא מלבוש הדעת הכולל חסדים וגבורות, המתפשטים דרך הוורידים הנזכר, בסוד עשרה דמים שבהם. כנזכר אצלינו בדרוש פסח ויציאת מצרים. והוא בסוד, (משלי כ"ד ד') ובדעת חדרים ימלאו שהוא דם חיות האדם, המתפשט בכל גוף האדם, דרך הוורידים, הנקראים חדרים קטנים. ונמצא, כי הדמים הנמשכים תוך הוורידים, הם מוח הדעת דקטנות, היורד שם בזמן הגדלות כנודע:

והרי נתבאר היטב, ענין הגרון, וענין ג' הצנורות שבו איך הם מבחי' ג' מוחין דקטנות שירדו שם כנזכר. ולכן נקרא המקום הצר הזה גרון, שהוא בגימטריא ג' שמות אלהי"ם פשוטים שהם בקנה ובושט והוורידין, והגרון כולל שלשתם. כנז"ל בפרשת ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

והנה נתבאר במקומו כי כשנגמרים ג"ר דמוחין דמצד אימא ליכנס בראשו דז"א, טרם שיכנסו מוחין דאבא, אז יורדים ג' מוחין דקטנות בגרון דז"א, ומתלבשים בג' הצנורות שבו כנזכר. והנה גם המוחין דו"ק דגדלות, הם מתפשטים בגופא דזעיר, כי כבר נגמרו ליכנס כל המוחין דאימא כנזכר, והם יורדים ומתלבשין תוך ג' המוחין דו"ק דגדלות, שהם בחי' הויו"ת. אבל המוחין דקטנות הם אלהים:

ונמצאו שם ג' הויו"ת דמוחין דו"ק דגדלות, מלובשים תוך ג' אלהים דמוחין דקטנות. והם ג' חבורים של הוי"ה ואלהים, שכל חיבור מהם, הוא בגימטריא יב"ק. וז"ס יעקב, שנאמר בו ויעבור את מעבר יב"ק. כי הנה יעקב הוא יסוד דאבא, המתפשט דרך הגרון דז"א, אשר בו ג' חבורים הנז', שכל אחד מהם נקרא יב"ק. ולכן הגרון נקרא מעבר יב"ק. וכמבואר עניינו למעלה בפרשת ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

וז"ס פסוק (איוב י"ו ב') שלו הייתי ויפרפרני וכו', כי הנה ג' חיבורים הנז', שהם ג"פ יב"ק, הם בגימטריא של"ו. כי בהיות המוחין דהויו"ת דו"ק דגדלות, מתפשטים תוך ג' אלהים דמוחין דקטנות, בהיותם בגרון כנז"ל, אז נקרא המקום ההוא שלו, כי הדינים דאלהים, מתמתקין עם הרחמים שהם ההויו"ת, ויש שלום ושלוה בעולם, ואין הדינים מתגברים. ונודע, כי אין הדין מתמתק ונכנע, אלא ע"י שרשו והנה הגבורות החמשה דדעת דגדלות, הם שרש להם, וברדתם דרך הגרון, אז הם מכניעים וממתקים את הדינים של אלהי"ם, דמוחין דקטנות. ואמנם כאשר אין ההויו"ת מתפשטות שם, אז הדינים של אלהים דקטנות מתגברים, וגורמים מלחמה בעולם. וז"ש איוב, בתחלה שלו הייתי, כאשר היו מתמתקים האלקים דקטנות, עם ההויו"ת דגדלות, העולים בגימטריא שלו. ואח"כ כאשר נסתלקו משם ההויו"ת דגדלות, אשר מכללם הם הה' גבורות שבדעת, הנקראים מנצפך, כמנין פ"ר, שהיו שרשי הדינים, ולכן היו ממתקים אותם כנזכר. ועתה שנסתלקו הגבורות ההם, הנקראים פ"ר, אז שלטו בו הדינים הקשים דקטנות דאלהים, ויפרפרני, עשני פירורין פירורין, מרוב היסורין, ע"י שנסתלקו פ"ר הגבורות:

והנה זה היה בבחי' צד הפנים שלהם, הנקרא גרון. וגם בבחי' האחור שלהם, הנקרא עורף, ע"ש הדינים הקשים אשר באחור ההם, ולכן נקרא ערפה, וגם פרעה היה יונק משם, כמו שיתבאר לקמן, הנה אחז בערפי, שהם אותם הדינים הקשים, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים ערפה ופרעה. ועל ידי כן ויפצפצני ג"כ, שהוא יותר דק מן הפירורין, הנז' במלת ויפרפרני:

והנה כאשר מתחילים ליכנס גם המוחין דגדלות מצד אבא בז"א, אז מתחילים לירד גם המוחין דקטנות מן הגרון ולמטה, וכשנגמר כניסתם, אז נגמר ירידתם של מוחין דקטנות לירד עד היסוד דז"א, ושם הם עומדים, עד שיזדווג זעיר בנוקביה, ויוצאים מן היסוד, וניתנים בבחי' טיפת זווג ביסוד הנקבה:

וכן נבאר עתה ענין היסוד דזעיר, כי הנה נתבאר אצלינו, שהוא נקרא מגדל הפורח באויר, שאין לו על מה לסמוך באימא עילאה. כי ב' קוים שלו, מתפשטים בהם תלת פירקין דנצח, וג' פירקין דהוד דאימא. אבל בקו אמצעי, שבו התפשטות היסוד דאימא, הנה נשלם ונגמר בחזה בת"ת שבו. אבל יסוד דזעיר, אין לו בחי' באימא עילאה שיסמוך עליה:

ונבאר עתה עניינו. כי הנה הוא נעשה מב' בחי' של אורות העליונים היורדים בה והם אורות דקטנות ודגדלות. אבל יש חלוק ביניהם, כי בחי' האורות דקטנות, הנה כל שלשה אורות מוחין דקטנות, לוקח הוא אותם. אבל בחי' אורות דגדלות, איננו לוקח, רק בחי' מוח האמצעי, הנקרא דעת:

וזה ביאורו, הנה נתבאר, כי כאשר נכנסו גם מוחין דאבא דגדלות, אז יורדים תלת מוחין דקטנות, שהם ג' אלהים, למטה ביסוד, ואז נקרא יוסף, לפי שכל שם אלהים מאלו הג', יש בו ב"ן אותיות, בפשוטו ובמלואו ובמלוי מלואו. ונמצא כי בג' אלהים הנזכר, יש ג"פ ב"ן אותיות, וג"פ ב"ן הם בגימטריא יוסף:

ובזה תבין פסוק, (איוב) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה'. כי בני האלהים, הם ג' מוחין אלו, שכל אחד מהם הוא ב"ן אותיות אלהים. ולכן נקראים בני האלהים. אבל מוחין דגדלות, הם הויו"ת. ותמיד המוחין דקטנות, נכנסים ונמתקים ע"י ההויו"ת דגדלות. ועוד שההויות של המוחין דגדלות, עומדים למעלה בראשו של זעיר, ומכניעים ומורידים לבני האלהים דקטנות, למטה ביסוד דזעיר. אבל אז היה ביום ר"ה, כי לכן כתיב ויהי היום ויבאו בני האלהים, כמ"ש חז"ל במ"ר ובספר הזוהר. ואז חוזר האצילות לקדמותו, בעת שנברא העולם, וחוזר ז"א לבחי' הקטנות. כנזכר בסוד תפלות דר"ה ואז חוזרים אותם המוחין דקטנות, הנקראים בני האלהים, להתעלות למעלה בראשו כבראשונה. וזש"ה, ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה':

ונודע, כי כמו שבז"א יש בחי' קטנות וגדלות, כן כל נשמות הצדיקים יש בהם קטנות וגדלות. והנה יוסף בזמן שלא היה בו רק בחי' היסוד דזעיר, בבחי' אלו המוחין דקטנות שירדו שם, אז נקרא נער קטן, בסוד והיא נער וכו'. ואמנם הבחי' הב' של היסוד דז"א הנעשה מן אורות מוח הדעת דגדלות לבד כנז"ל, עניינו הוא ג"כ נרמז בשם יוסף, כי לעולם יוסף הוא ביסוד, בין בזמן הקטנות בין בזמן הגדלות:

וזה ביאור אורות הגדלות שיש בו. דע כי כשנכנסו מוחין דהויו"ת דגדלות בז"א, נתפשט מוח החכמה מלובש בנצח דאימא או דאבא, תוך קו ימין דזעיר. ומוח הנקרא בינה, המלובש בהוד דאימא או דאבא, תוך קו שמאלי דזעיר. ומוח הדעת, מלובש ביסוד דאימא או דאבא, תוך קו אמצעי דזעיר:

והנה בחי' היסוד דאבא, כבר נתבאר אצלינו במצות ולא ירבה לו נשים, כי הוא מתפשט עד סיום פי היסוד דז"א, ואין לנו עתה עסק בו, כי אורותיו סתומים בתוך כלי היסוד דאבא. אבל היסוד דאימא, מתפשט עד החזה דת"ת דזעיר בלבד, ועיקר מוח הדעת, הוא למעלה בדעת בראשו של זעיר, ויש לו ג"כ בחי' התפשטותו למטה בגופא דז"א. כמו שיש במוח הימני הנקרא חכמה, שיש בו בחי' מוח גמור למעלה בראש, בחללא ימינא דגלגלתא, ויש בו בחי' התפשטות בקו ימין דזעיר בחסד ובנצח, ונקרא מוח, אבל בערך מה שלמעלה נקרא גופא. וכן עד"ז במוח השמאלי, הנקרא בינה. וכן במוח האמצעי הנקרא דעת:

אבל יש שינוי א' ביניהם, והוא, כי המוח הימני או השמאלי, להיותם תמיד מכוסים בכלים דנו"ה דאימא, לכן בחינת התפשטות למטה כל אחד מהם, מתפשט בקו שלו בלבד. אבל בחי' התפשטות של מוח הדעת למטה בגופא דזעיר, כיון שנסתם כלי היסוד דאימא בחזה, נתגלו האורות, ונתפזרו אילך ואילך בכל גופא דז"א, כנודע כי בחי' התפשטותם, הם מספר ה' חסדים, ומתפזרים ומתחלקים בה' ספירות ראשונות דגופא דזעיר, מחסד עד הוד. ואח"כ כללות הה' חסדים הנזכר, מתקבצים ביסוד, ולכן נקרא היסוד כל, כנודע בסוד (בראשית מ"ז יד) וילקט יוסף את כל הכסף. כי הכסף הם החסדים, כנודע בסוד (שמות כ"ה ג') זהב וכסף, שהם גבורה וחסד. וה' כסף הם, וזהו הכסף, ר"ל ה' כסף. וכל חסד כלול מי', לפי שכל חסד הוא הוי"ה א', ובה עשר אותיות של המלוי, והם בחי' י"ס הנכללות בכל חסד מהם, וסך כלם הם חמשים, שהם בגימטריא כ"ל. וזהו כל הכסף, כי כלם נכללים ביוסף שהוא היסוד:

והנה אלו החסדים הם יורדים דרך הגרון, והוא סוד ארץ מצרים, כמו שנבאר אח"כ בעהי"ת. וזש"ה, וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים. וז"ס חמשים שערי בינה הנזכר בכל מקום, כי הנה אלו החמשים חסדים, הם יורדים דרך שער הבינה, שהוא היסוד שלה הנפתח בחזה דזעיר, ומשם יוצאים החסדים הנזכר, שהם בגימטריא כ"ל כמנין חמשים. והיסוד שהוא יוסף, נקרא כל, ע"ש שמלקט אלו החמשים שערי בינה:

ונודע כי החסד נקרא א"ל, בסוד (תהלים נ"ה ג') חסד א"ל כל היום. והה' חסדים הנזכר דגדלות, הם ה' שמות א"ל, שהם בגימטריא יוסף ע"ה שלהם:

עוד טעם אחר שני, כי כל חסד מאלו הה' חסדים, הוא הוי"ה אחת, והרי הם ה' הויו"ת, ועוד הוי"ה ששית של היסוד עצמו, הכוללת כלם כנזכר, שהיא נעשת מכללות הארות ה' חסדים עליונים, שנתפשטו מחסד עד הוד, והרי כלם ששה ההויות, שהם ג"פ ב"ן ב"ן ב"ן, שהם בגימטריא יוסף, קנ"ו:

עוד טעם שלישי, כמו שנתבאר אצלינו בדרוש פסח, בענין שנאמר בהגדה, כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. גם נתבאר בשער המצות, בדיני החיה ועוף וארבה, כי הה' גבורות הם יורדות גם הם ביסוד דזעיר, ושם מתמתקות ג' גבורות מהם, עם ג' החסדים דאורות מגולים, שירדו ביסוד, ושתי הגבורות האחרות לא נתמתקו. והנה ענין התמתקותם, הוא התחברותם עם החסדים. ונמצא שהם ג' הויו"ת דגבורות, ממותקות בג' הויו"ת דחסדים מגולים, וכל זוג מהם הוו בגימטריא ב"ן, והנה ג"פ ב"ן, בגיטריא יוסף:

והרי נתבאר ענין יוסף, בבחי' הקטנות והגדלות, ולעולם הוא בבחי' ג"פ ב"ן כנז"ל. וז"ס (בראשית מ"ט כ"ב) בן פרת יוסף, כי לעולם יוסף הוא בחי' ב"ן כנזכר. ואמנם מלת פורת, הם אותיות פותר, ויתבאר לקמן בענין החלומות, דשר המשקין ושר האופים וחלום פרעה, וע"ש למה הוא ידע לפתור אותם:

ונמצא כי יוסף הוא יסוד דזעיר, וכולל ג' מוחין דקטנות שלשתם. אבל מוחין דגדלות, אינו כולל כלם, רק את החו"ג אשר בדעת דיסוד דאימא, שהוא בקו אמצעי דזעיר. ויוסף הוא קו אמצעי. נמצא כי יוסף הוא עצמו בחי' החו"ג שבקו אמצעי, הנקרא דעת, ומתפשטים עד היסוד:

וז"ס מ"ש בספר הזוהר פרשת ויצא, בענין צדיק לעילא וצדיק לתתא, וגם בפרשת פקודי, בענין ההיכלות. והענין הוא, כי גם שרשו של יוסף, הוא למעלה ביסוד דאימא, הנפתח במקום החזה. ובבחי' זו נקרא צדיק לעילא, בהיכל העליון הז' דקדש הקדשים. וגם ז"ס במה שהודעתיך בפסוק ויאהב יעקב את רחל, בענין לאה המזדווגת עם ישראל שהוא ז"א, מן החזה ולמעלה, והוא ע"י שרשו של יוסף, אשר הוא שם במקום החזה:

ואחר שנתבארו כל אלו ההקדמות דמוחין דגדלות ודקטנות, וענין יוסף בבחי' הקטנות והגדלות. נבאר עתה ענין הפסוקים, וענין מכירת יוסף למצרים, וענין חלומות שר המשקים ושר האופים, וענין שר הטבחים, וענין חלומות פרעה, וענין אשתו של יוסף אסנת בת פוטיפרע:

ונתחיל בענין ירידת יוסף למצרים, כי הנה ענין מכירתו וגניבתו, נתבאר במצות המילה, בפרשת לך לך וע"ש. אמנם ענין ירידתו למצרים לא נתבאר שם. וצריכים אנו בתחלה להודיע ענין מצרים, ופרעה מלך שלה, וג' שרים שלו, שר הטבחים, ושר המשקים, ושר האופים. ואח"כ נבאר ענין ירידת יוסף שם:

הנה נתבאר למעלה, כי ג' מוחין דקטנות, בבא מוחין דגדלות דאימא, הנה הם נדחים ויורדים למטה בגרון דז"א, והנה נודע, כי אין אחיזת החיצונים דרך פנים כלל, אלא דרך האחור. והנה הקליפות עם הקדושה, היא כקוף בפני אדם. ויש אדם דקדושה עליון. ויש אדם בליעל. כי גם זה לעומת זה עשה האלהים. וכמו שמקום הגרון בקדושה, הוא מקום היותר צר שבכל הגוף, כי חלל הגוף הוא מקום רחב, וחלל הראש צר ממנו מאד, וחלל הגרון צר משלשתם, כי הוא צנור דק מאוד, ובו נכללים ג' צנורות צרים, שהם, קנה, ושט, וורידין. אשר בתוכם מתפשטים ומתלבשים ג' אלהים דמוחין דקטנות ברדתם שם כנזכר:

והנה הקליפות נאחזים בכל האחוריים דז"א, האמנם יש בחי' פרטיים בקליפות, הנקראים ארץ מצרים, והיא בחי' הגרון שלהם, שהוא המצר היותר צר שבכל הגוף כנזכר. ומקום אחיזתם בקדושה, אינו בצד פנים של הגרון דקדושה, רק באחוריים הנקרא עורף. ולכן שם כל מלכי מצרים הוא פרעה, ואינו שם פרטיי למלך א' כנודע. והנה פרעה בגימט' עורף ע"ה. גם פרעה יש בו אותיות הערף, לרמוז כי אחיזתו הוא בערף שבקדושה:

ובזה תבין, ענין חכמת מצרים, שהיתה יתירה על כל האומות כנודע. והסיבה היא, כי הם נאחזים ויונקים מבחי' המוחין עצמם, אלא שהוא בהיותם למטה בגרון, וגם שהם מבחי' קטנות, כי מן הגדלות אין להם אחיזה כלל כנודע. ואמנם להיות הארתם מחוברת בגרון, מקום צר מאד, והאורות מחוברים, יש להם יניקה גדולה משם:

והנה פרעה הוא כללות העורף כלו, ויש לו ג' פרטים שהם תחת ידה שהם, שר המשקים כנגד הקנה, שבו מתלבש מוח החכמה כנז"ל. ושר האופים, כנגד הושט, ששם מתלבש מוח הבינה. ושר הטבחים, כנגד הוורידין והמזרקים של הדם, שבהם מתלבש מוח הדעת:

ונמצא כי ג' שרים אלו, הם כנגד ג' המוחין עצמם דקטנות, אחר שירדו בגרון, ושם נאחזים בהם. ולכן נקראים שר, כי אות ש' היא אלקים במלוי יודי"ן, והוא בגימטריא ש', והוא בחי' הפנים דאלהים. ואות ר', הוא האחוריים הפשוטים של אלהים, שהם בגימטריא ר' ונמצא כי שם שר כולל ב' בחי', פנים ואחור דאלהים דיודי"ן. ואעפ"י ששלשה מוחין אלו מחולקים זה מזה, כי הימני הוא דיודי"ן, והשמאלי דההי"ן, והאמצעי דאלפי"ן. עכ"ז, להיות כי הגדול שבהם הוא ביודי"ן, כלם נכללים בו, ונקראים על שמו ש"ר:

ונבאר עתה שמות, של משקים, ואופים, וטבחים, כי החכמה נקראת שר, המתפשט בקנה הנקרא משקה המלך, כנז"ל כי ריאה שואבת כל מיני משקין, ע"י הקנה שבו. והבינה נקראת שר, המתפשט בושט, הנקרא אופה, כי הוא האופה כל המאכל, כי דרך בו עובר אל האצטומכא, כנודע. והדעת נקרא שר, המתפשט בוורידין, ובמזרקים, שבהם הדם מתפשט בכל איברי הגוף, ובהם ענין הטביחה והשחיטה:

ונבאר, ענין ירידת יוסף למצרים הנזכר. ולהיות כי יש בו ב' בחי', שהם קטנות וגדלות כנזכר. לכן נבאר כל בחי' בפני עצמה. הנה בחי' המוחין דקטנות, שירדו עד היסוד, ושם נקרא בשם יוסף, שהוא ג' פעמים בני האלהים. יש בה ב' אופנים, של ירידת יוסף למצרים. אופן אחד הוא, בעת שנכנסים מוחין דאימא דגדלות, ויורדים המוחין דקטנות עד הגרון הנקרא מצרים כנז"ל, הרי זה אופן אחד, נקרא ירידת יוסף, שהם מוחין דקטנות, למצרים שהוא הגרון, ובהיותם שם, נאחזים בהם החיצונים, שהם מצרים, ופרעה, וג' השרים הנזכר. ואז נתקיים בו, (תהלים ק"ה י"ז) לעבד נמכר יוסף, כי נמכר ביד הקליפה, הנקרא (בראשית ט' כ"ה) ארור כנען עבד עבדים. נמצא כי ביד העבד הארור נמכר יוסף, שהוא ענין, אחיזת החיצונים של אומת מצרים, במוחין דקטנות אשר ירדו בגרון שהוא מצרים. כי בהיות המוחין למעלה בראש, אין אחיזה לחיצונים בהם:

אופן שני הוא, כי כשיש ח"ו פגם למעלה, ע"י מעשה התחתונים, גורמים שיסתלקו מז"א המוחין דגדלות, ויעלו למעלה למקום שמשם באו, לפעמים בדעת דז"א, ולפעמים עולים עד או"א ממקום שבאו, ואז אלו המוחין דקטנות, חוזרים לעלות למעלה בראשו של ז"א, כמ"ש אצלינו בפסוק (שמואל ל"ב) אלהים ראיתי עולים מן הארץ. והנה בהיותם חוזרים ועולים, מוכרח הוא שיעברו דרך הגרון, הנקרא מצרים. וזהו אופן ב' של ירידת יוסף למצרים. ואעפ"י שאופן זה הוא עלייה, אינה אלא ירידה, כי אינה אלא פגם וחסרון שיש למעלה, שצריכים הם לעלות בסוד מוחין, עם היותם דקטנות. ובעברם דרך הגרון, שהוא מקום צר חוזרים הקליפות להתאחז בהם, להיותם דחוקים ומחוברים שם כנז"ל:

בחי' שנית דיוסף דגדלות, יש בה ג"כ שני אופנים הנזכר. אופן א' הוא, כי הנה לעיל נתבאר שבחי' יוסף במוחין דגדלות, אינו אלא במוח הדעת שבקו אמצעי, כדמיון היסוד שהוא בקו אמצעי. והנה בהיות החו"ג יורדים דרך הגרון, להתפשט למטה בגופא דז"א כנז"ל, אז בעברם בגרון, נאחזים בהם קצת חצונים, להיותו מקום צר, וזהו ענין ירידת יוסף למצרים. אופן ב' הוא, כשיש פגם ח"ו, וחוזרים החו"ג דגדלות שנתפשטו בגופא דז"א, ומסתלקים ממנו, מוכרח הוא שהם עוברים דרך הגרון, וזהו אופן ב' של ירידת יוסף למצרים. ואעפ"י שהוא דרך עלייה, עכ"ז ירידה היא להם, כיון שמסתלקים מחמת פגם, כנז"ל בענין הקטנות:

ונבאר טעם מכירת יוסף ביד שר הטבחים, ולא לשאר שרים, או למלך, או לעם הארץ. והענין הוא, כי כיון שיוסף דבחי' הגדלות, אינו אלא במוח אמצעי הנקרא דעת, לכן נמכר ביד שר הטבחים, שהוא הקליפה הנאחזת במוח דעת דקטנות. כי כשיורד יוסף דעת דגדלות בגרון, הוא עובר בתוך דעת דקטנות, ואז נאחז בו שר הטבחים כנזכר:

גם בזה תבין, טעם לקיחת יוסף את אסנת בת פוטיפרע שר הטבחים לאשה, כי הנה אסנת היתה נשמה קדושה, בת זוגו של יוסף, והיא בחי לאה השנית דקטנות, שהיא יוצאת מתולדות הכאת אורות דיסוד דאבא ביסוד דאימא, ושם עומדת ביסוד דאימא, שהוא בדעת דז"א. ונמצא כי יוסף ואסנת שניהם ירדו למצרים, ונאחזו בתוך קליפת שר הטבחים שיש בקו האמצעי. וברדתו למצרים, מצאה שם, ולקחה לו לאשה. וכבר ביארנו ענין אסנת, במצות ולא ירבה לו נשים וע"ש היטב, איך בבא לאה דגדלות, יורדת לאה דקטנות הנקרא אסנת, למטה ביסוד ג"כ, כדרך שיורדים מוחין דקטנות בהכנס בזעיר מוחין דגדלות:

ונבאר עתה, בחי' החלום והפתרון מה עניינם. דע, כי בחי' השינה שבאדם היא, כאשר מסתלקים המוחין דגדלות בתחלת הלילה, ונשארים בו המוחין דקטנות. ובדרוש של השופר דר"ה, ובדרוש שכיבת הלילה, נתבאר היטב ענין השינה והתרדמה, וקיסטא דחיותא הנשאר בו בעת השינה. ונלע"ד, כי הוא הוא בחי' החלום שנבאר עתה, שהוא בחי' מה שנשאר בו ממוחין דגדלות:

והנה נודע, כי כאשר ירדו בז"א מוחין דגדלות בראשו, אז ירדו המוחין דקטנות בגרון. ואז בהתפשט ג' המוחין דגדלות דהויו"ת תוך גופא דז"א, עוברים בהכרח דרך הגרון, ושם מתלבשים תוך המוחין דקטנות דאלהים, ומתכסים בהיותם שם בתוכם. וכשישן ז"א בסוד התרדמה כנזכר, אז בא אליו החלום, מן בחי' הויו"ת דגדלות, שנשארו תוך הקטנות, כי לא נסתלקו לגמרי, וממה שנשאר מהם, שם נמשך מהם החלום לז"א, שרואה ומביט כאלו הוא בהקיץ. ואלו היו בו כל המוחין דגדלות, היו ממש בהקיץ. אבל עתה שאין מהם אלא מה שנשאר מהם, סתומים ומכוסים תוך המוחין דקטנות שבגרון, שהם הגורמים שינה ותרדמה ומעוט ההסתכלות, לכן הוא חלום בלבד, כאלו הוא בהקיץ:

ונמצא, כי השינה והתרדמה, שהוא העדר הראיה, נמשכת ממוחין דקטנות. והחלום שהוא ראיה מועטת. בכסוי והעלם, הוא ממוחין דגדלות ממה שנשאר מהם, מלובש תוך המוחין דקטנות שבגרון. ולכן חלם חסר ו' כנודע, והוא בגימטריא ג' הויו"ת, שהם ענין המוחין דגדלות כנזכר:

ואמנם ענין הפתרון, הוא גלוי וביאור אותם ההויו"ת הסתומים שם כנזכר, אשר מהם נמשך החלום הסתום. והנה אין גלוי הויו"ת אלו, אלא בהתפשטם למטה עד היסוד דז"א, הנקרא יוסף, ושם מתגלים אורותיהם בפירוש נגלה כנודע, ולכן הפתרון נדול מן החלום, והכל הולך אחר הפתרון כנודע. (א"ש, נלע"ד, כי זמ"ש רז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה, והוא היסוד, כי פ"ה ומילה שוים הם במספרם, וגם להיותה פה הגוף). והוא כי החלום הוא, בהיות המוחין דגדלות סתומים בגרון, תוך המוחין דקטנות. והפתרון הוא, בהיות המוחין דגדלות מתפשטים עד היסוד, ושם הם מגולים ומאירים, והם מפרשים מה שהיה סתום למעלה בהיותם בגרון, והפתרון הוא, לגלות ההויו"ת שהם החלום, ע"י הפתרון, שהם ז' שמות שביסוד, כמ"ש בעהי"ת במלת פותר, ועי"ז מתמתקים דינים של אלהים, שגרמו השינה. ולכן יוסף היה פותר החלומות, כנזכר בפרשה. וז"ס (בראשית מ"ט כ"ב) בן פורת יוסף, כי פורת, הם אותיות פותר, כנז"ל בתחלת הדרוש:

והנה טעם קראתו פותר, ולא בשם אחר הוא, כי הנה המוחין דהויו"ת דגדלות, הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, בסוד חו"ב ותרין עיטרין דחו"ג שבדעת, והם מלובשים תוך נה"י דאימא. שהם ג' שמות דאהי"ה, ביודי"ן ואלפי"ן וההי"ן, והנה ז' שמות הנזכרים הם בגימטריא תרפ"ז, כמנין פות"ר עם הכללות. נמצא, שיוסף בבחי' האורות דמוחין דהויו"ת ואהי"ה דגדלות המתקבצים כלם בו כנודע, אז נקרא פותר, כי בו מתגלים ונפתרים האורות המכוסים. גם הוא בעל החלומות, כנזכר בפרשה, והוא מבחי' הויו"ת אשר בו, שמהם נמשך החלום כנז"ל, בהיותם בגרון גם אלהים דקטנות, הגורמים השינה, ושההויו"ת דגדלות יהיו בחי' חלום ילוו בהקיץ, הם ביוסף, כנז"ל, כי בו יורדים גם המוחין דאלהים דקטנות. והרי הם ג' בחי' כלולות בו. ולזה אמר יוסף, הלא לאלהים פתרונים ספרו נא לי:

ולכאורה אין הפסוק מתיישב, באמרו שכיון שהפתרון הוא לאלהים, א"כ איך אמר ספרו נא לי, ואדרבה, כיון שהפתרון הוא לאלהים, אין בך כח לפותרם:

(א"ש, אף היא לא תברה כפי הפשט, שבתחלה תלה הגדולה בבעלה, ואמר הלא לאלהים פתרונים, ועכ"ז עבד אלהים אני, והקב"ה משפיע משפעו על עבדיה ולכן ספרו נא לי וכו'):

אבל כונתו לומר, כי הנה החולמים החלומות ההם, הם שר המשקים ושר האופים, שהם נאחזים במוחין דקטנות דאלהי"ם כנז"ל. גם החלומות עצמם שחלמו, הם מבחי' הויו"ת דגדלות, המכוסים בתוכם כנז"ל. ונמצא שהאלהים שהם שרשם שלהם, הם העלימו ההויו"ת, ולכן נמשך מהם החלום, ונמצא כי סיבת הצטרך פתרון אל החלום, הוא בחינת אלהי"ם המכסה עליהם. וז"ש, הלא לאלהים פתרונים, ר"ל לסיבת האלהים מצטרכים הפתרונים. ולכן ספרו נא לי, כי אני כולל כל שלשה הבחי', שהם, החלום, והשינה, שהם האלהים, והפתרון כנז"ל:

עוד אפשר לפרש הפסוק, כמ"ש חז"ל כי ידע יוסף ושמח מאד, בשמעו אלו החלומות, לפי שכלם מורים את הקורות אותו במכירתו וגלותו, ועלייתו למלכות. וזש"א, הלא לאלהים פתרונים, כי החלומות שחלמתם, כלם הם בענין אלהים, כמ"ש עניינם. ולכן צריכים פתרונים, א"כ ספרו נא לי, כי ענין חלומות אלו של אלהים, הם מורים על ענייבי, ולא עליכם בלבד כמו שיתבאר:

ונבאר עתה חלומותיהם, כי הנה הם מורים עליהם ועליו כנזכר. הנה ג' השריגים, הם ג' המוחין דקטנות, שהם הג' הנזכר. וזהו שריגים חסר י', שריגם, והוא אותיות ג' שרים. גם אות הש', הוא במי' פנים דאלהים דיודי"ן, של מוח חכמה. ואות ר', הוא אחוריים הפשוטים דאלהים דההי"ן, של מוח בינה. וג' אותיות יג"ם, הם בגימטריא ב"ן ע"ה, והוא ב"ן אותיות, שיש בפשוט ובמלוי ובמלוי המלוי דאלהים דאלפי"ן של מוח הדעת:

להיות כי שר המשקים הוא נאחז במוח החכמה, הגדול והכולל שלשתם, לכן ראה בחלומו, איך היה אוחז בכל ג' מוחין דקטנות דקדושה, הנרמזים בג' השריגים, ומוציא מהם היין העכור והפסולת שבענבים ההם, בסוד ואסחט את הענבים, כי כל סחיטה, היא הוצאת תמצית היין העכור שיש בתוכם, שהוא מזון הקליפות. כנז"ל בפסוק ותגנוב רחל את התרפים בסוד חוה שסחטה עבבים ונתנה לאדה"ר, וע"ש. ולכן שר המשקים הנאחז בקנה, שבו שאיבת המשקים, היה סוחט הענבים, ומוציא שמרי היין מתוכם, ונותנם אל פרעה, שהיא הקליפה הגדולה, הכוללת כל בחי' העורף כנזכר, שהם בחי' האחוריים של הגרון, וממשיכו מן הקבה שבפנים, אל האחוריים, ונותנם אל פרעה:

והנה זה מורה מעלת שר המשקים, שהיה רשות בידו להתאחז בקדושה, ולהוציא מזון לקליפה, ולכן פתר לו שיחזור למעלתו. והרי איך חלום זה, מורה על שר המשקים עצמו. גם מורה על יוסף עצמו כי הוא הוא בחי' מוחין דקטנות דקדושה, אשר בו היו שולטים הקליפות, ויונקים ממנו את היין הנזכר. וזה הוראת שעבוד יוסף בידם:

והנה חלום שר האופים, להיותו נאחז במוח בינה דקטנות, שהוא יותר דין קשה וחזק מאד משר המשקים, לכן כל חלומו היה בבחי' אחוריים בלבד. אבל שר המשקים, ראה מוח החכמה, בבחי' פנים, העולה ש' דשריגים. ומוח הדעת בבחי' שלימות, כל בחי' פנים, העולה יג"ם. אבל מוח הבינה שהיא דינים יותר חזקים, ראה אותם בבחי' אחוריים לבד, העולה ר' דשריגים כנזכר. משא"כ בשר האופים, שראה את שלשתם בבחי' אחוריים, שהם דינין תקיפין. ולכן מלת סלי חר"י חסר ו', מלשון חרי אף. והנה מלת חר"י, הרי"ש שבו הוא אחוריים פשוטים דאלהים, העולים בגימטריא ר'. ושתי אותיות ח"י, הם י"ח אותיות שיש בו, שהם ה' אותיות פשוטות, וי"ג אותיות במלואו. והיו שלשה סלי חרי, כנגד ג' מוחין, וכלם בבחי' חרי כנזכר. ולכן שלטו בו דינין תקיפין, ונהרג. כמש"ה, ואת שר האופים תלה:

אבל ענין תלייה זו, עניינה הוא, כי נודע שאין הדינים מתמתקים, אלא בשרשם. והנה שרש כל אלו הדינים שבז"א, הם בשערות ראשו כנודע, ועליהם נאמר קווצותיו תלתלים, שהם קוצין דשערי דרישיה דז"א, שהם בסוד תל תלים, שהם ה' שמות אלהים, כמנין ת"ל, כמבואר במקומו. וזש"ה, ואותו תלה, ר"ל שתלאו בראשו, והעלהו למעלה לבחי' השערות, שהם מבחי' ה' שמות אלהי"ם, כמנין ת"ל. ועם ה' אותיות הפשוטות, הרי תל"ה. ר"ל ה' שמות אלהים פשוטים, שאין בהם רק ה' אותיות, ועולים ת"ל, וזהו ת"ל ה':

ונבאר חלום פרעה דפרשת מקץ. כבר נתבאר למעלה, כי פרעה היא הקליפה הנאחזת בערף דז"א, ויונק מג' המוחין דאלהים דקטנות. והנה בהיות המוחין של הויו"ת דגדלות דרך הגרון, שבו נאחז פרעה, מהם נמשך בחי' החלום כנז"ל. ואז כתיב ופרעה חלם חסר ו', כמנין ג' ההויו"ת, שמשם נמשך לו החלום הזה. והבה היסוד של אימא, אשר מתפשט דרך הגרון עד החזה דז"א, ובתוכו המוחין דגדלות, הנקראים יאור, וזהו והנה עומד על היאור. כי פרעה שהוא העורף, הוא למעלה, מן הגרון, הנקרא יאור כנזכר. כי האחוריים שהם העורף, שוכבים ממש על הפנים, שהוא הגרון. ולכן א"ל יוסף, אלהים יענה את שלום פרעה, ר"ל, כי כל אחיזתו הוא בשם אלהים דמוחין דקטנות, ולכן משם השפעת שלומו וטובתו. עוד אפשר לפרש, כי הנה האלהים, הם שגרמו לו להיות החלום נמשך מן ההויו"ת סתום, לפי שהם מלבישים אותם, והם היודעים מה שבתוכם, ולכן הם יגלו לו את פתרונו ושלומו:

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה:

כבר נתבאר סוד פסוק זה, בש"א שער ההקדמות, בדרוש כניסת המוחין, ובהגדלת זעיר כי יוסף שהוא היסוד דזעיר, נשאר יתום מן אמו, שלא נתחברה בו כלל, כבשאר הספירות וע"ש:

הגהה א"ש, זה נרמז בר"ת, יפה תואר ויפה מראה, ר"ת יתום:

עוד ירצה, כי כפי הפשט כן הוא, שהיה יתום, כי מתה רחל אמו. אבל סוד הענין, הוא במה שנודע ונתבאר לעיל, בפסוק ויוסף הורד מצרימה, כי היסוד דז"א, הנקרא יוסף, נקרא מגדל הפורח באויר, ואין לו על מה לסמוך באימא עילאה, כי ב' הקוים שלה דנו"ה, מתפשטים כל שני הקוים ימין ושמאל דז"א. אבל היסוד שלה, אינו מתפשט בכל קו האמצעי, רק עד החזה. ונמצא, כי היסוד דזעיר, אין אימא עילאה מתפשטת בו כלל ועיקר, ונמצא כי אין בכל ט' ספירות דזעיר, שיהיה יתום מאמו, אלא היסוד שהוא יוסף:

(מזולתו) עוד ירצה קרוב אל הנזכר, והכוונה היא, אל מה שכבר הודעתיך כי היסוד דאימא המתלבשת תוך ז"א, מתפשט עד החזה שליש הת"ת, ואח"כ החסדים שבו מתפשטים בחג"ת נ"ה דזעיר, אך היסוד שבו בזעיר, שהוא בחי' יוסף, אין שם מגיע התפשטות אימא ולכן נקרא יתום, (ע"כ מזולתו):

פרשת מקץ[עריכה]

ותאכלנה הפרות יפות המראה והבריאות:    (מזולתו) הנה ה'פרות י'פות ה'מראה ו'הבריאות, ר"ת הוא היה"ו, כי הפוך הוי"ה זו היא דין, כי מצדו בא הרעב הזה. גם ר"ת א'ת ש'בע ה'פרות, הוא אשה -- לרמוז כי הדין בסוד הנקבה והאשה, בסוד ה' על ו', ה' על י' -- נוקבא אינון. (ע"כ מזולתו).


ויאמר יוסף אל פרעה וגו' את אשר האלהים עושה וגו':    וקשה, הליועץ למלך נתנוהו, שאמר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, ודי לו לפתור החלום אשר שאל ממנו. גם מלת ועתה מה עניינה. גם דהיל"ל את אשר יעשה האלהים לעתיד, כי עדיין שני הרעב והשבע לא באו אז. והענין הוא, כמ"ש ז"ל כי על ג' דברים הקב"ה מכריז עליהם בכל יום בעצמו, שלא ע"י שליח, והם, הרעב, והשבע, ופרנס הגון על הצבור. הרעב מנין, שנאמר כי קרא ה' לרעב. וז"ש, את אשר האלהים עושה ר"ל תמיד הוא עושה הדבר הזה, להכריז הוא בעצמו פעמים אחרות, הרעב והשבע, ולכן גם עתה הגיד עניינם לפרעה, וכיון שנתקיימו ב' הדברים הנזכר, שהקב"ה הכריז עליהם, א"כ ועתה ראוי שגם השלישית תקיים אותה, והוא פרנס הגון על הצבור. וז"ש, ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו':


ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף וגו':    אחז"ל, שגזר עליהם יוסף, שיקיימו מצות המילה, והלכו ליטול עצה מפרעה, ואמר להם כל אשר יאמר לכם תעשו. והענין הוא, במה שנתבאר אצלינו בדרוש הפסח ויציאת מצרים, כי אותם ק"ל שנה, שהיו קודם שנולד משה, היה להביא אותם ניצוצות של נשמות קדושות, שהוציא אדה"ר ע"י הוצאת קרי לבטלה, בק"ל שנה הראשונים, קודם שנולד שת בנו, שהיה גם הוא בחי' משה. כמבואר אצלינו במצות ולא ירבה לו נשים. ובתחלה באו בגופות אנשי דור המבול, והיו משחיתים זרעם על הארץ, כפי שרשם ממקום שנמשכו. וחזרו להתגלגל בדור הפלגה וכו'. ועתה חזרו להתגלגל בדור ההוא, באותם המצריים. וידע יוסף ברוח הקדש, כי הם בחי' ניצוצות הנזכר, שבאו ע"י השחתת הזרע, ולכן גזר עליהם מצות המילה, לתקן קצת עון שרשם הא', שבאו ע"י פגם אות ברית קודש. ואחר שנמולו, התחילו ליתקן קצת ונתגלגלו בדור האחר בבני ישראל, באותם ק"ל שנה כנזכר. ונגזר עליהם עבודה קשה, לתקנם וללבנם ולצרפם, ובפרט לתקן עון דור הפלגה, בבנין המגדל בחומר ובלבנים, והבן זה היטב. ועיין בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, כי שם נתבאר היטב ענין זה:


סימן מ"ב[עריכה]

ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר וגו':    (מזולתו) הנה מלת רדו, בגימטריא ר"י, והם עשר שמות אהי"ה, ויען לא נגלה שם זה כי אם למשה בפרשת שמות, לכן נרמז בתיבת שמ"ה, אותיות משה. וכמ"ש בכונת ההגדה של ליל פסח, וע"ש. וז"ש ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות, כי כל שברינו ותקותינו היא ע"י משה, שיגאלנו ממצרים, וזהו ושברו לנו משם, ר"ל ממשה, הנרמז במלת שמ"ה כנזכר. וגם על ידו ונחיה ולא נמות והנה האחוריים של אהי"ה פשוט בגימטריא ד"ם, והנה י' אחוריים של אהי"ה פשוטים, שהם בגימטריא עשר פעמים דם, הם עשרה דמים שבאשה, ה' דמי טוהר, וה' דמי טומאה כנודע. אמנם עשר פעמים אהי"ה, הם בגימטריא רד"ו, כי משם היה גלות מצרים רד"ו שנה, ומשה חשב שהיה משם הוי"ה, והנה י' ההויו"ת בגימטריא ס"ר, וזש"ה (שמות ג' ד') וירא ה' כי סר לראות, כי היה משה מחשב בדעתו, לראות אם הגלות הזה היה בבחי' הוי"ה, או אהי"ה. והודיעו, כי היה מצד אהי"ה, וזש"ה כה תאמר אל בני ישראל אהי"ה שלחני אליכם, כי מצדו נמשך הגלות. והגאולה, מצד ההוי"ה, וגם מצד אהי"ה והנה רד"ו וס"ר, בגימטריא ע"ת, ואם תחבר עמהם ד' בח" של הוי"ה ואהי"ה, יהיה בגימט' דעת, כי ז"ס הדעת שבתוך היסוד דאימא, המתלבש בז"א, אשר בו עשר הויו"ת ס"ר מצד אבא, ועשר אהי"ה רד"ו מצד אימא:

אמר שמואל: לא הבנתי טעם לד' בחי' הנזכר. ובאולי ירמוז ד' אותיות הוי"ה, או אהי"ה.

עוד אמר שמואל, ב"ה אשר הנחני בדרך אמת, וטרחתי ומצאתי מפורש בש"א שער ההקדמות, בפרק ערכי הכינויין וז"ל: אהי"ה פשוטים עשר פעמים בגימטריא רד"ו, כמנין גלות מצרים. ועשר הויו"ת פשוטות, בגימטריא ס"ר, וסודו וירא ה' כי סר לראות. ושניהם יחד בגימטריא ע"ת. ועם ד' אותיות שם ההוי"ה -- הרי דעת. א"ש, דעת של ז"א, ודעת של נוקבא, הוא ע"ב ק"ל, ע"ב קד"ם, וב"ן וד' אותיותיו -- הרי דעת:


שם פסוק ?. ויאמר אליהם לא כי ערות ה'ארץ ב'אתם ל'ראות, ר"ת הבל. גם פסוק וכסף אחר ה'ורדנו ב'ידנו ל'שבור -- ר"ת הבל. (ע"כ מזולתו).


סימן מ"ד[עריכה]

ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי וגו':    (מזולתו) סוד גביע הכסף, יובן במה שהודעתיך, כי יוסף היא היסוד דז"א, אשר בו ה' חסדים, כי הכסף הוא בחסד, ולכן הגביע היה של כסף. גם כל חסד נקרא 'טוב', בסוד (תהילים כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". והנה ה' פעמים טוב הם בגימטריא גבי"ע.

ונלע"ד חיים, כי גם גביע עולה בגימטריא מילה, שהיא ביסוד. כנלע"ד. (ע"כ מזולתו).

פרשת ויגש[עריכה]

סימן מ"ו[עריכה]

ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו':    (מזולתו) הנה נזכר יעקב יעקב ב"פ, שהם כנגד יעקב היוצא לפני ז"א כנודע. וגם כנגד רחל, היוצאת באחורי ז"א. וכבר ידעת, כי גם רחל היא השכינה תתאה, נקרא יעקב פעמים רבות בספר הזוהר (ע"כ מזולתו):


סימן מ"ז[עריכה]

ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי וגו':    צריך להבין, מה ענין קריאתו אותם מעט ורעים. והענין הוא, דע, כי אדה"ר נתגלגל בג' אבות, ולכן נקראים אבות, על שם האב הראשון שהוא אדה"ר. ונתבאר בספר התיקונין, בתיקון ס"ט וע', כי נפשו של אדם נתגלגלה באברהם. ורוחו, ביצחק. ונשמתו, ביעקב. גם נתבאר בר"מ, בפרשת קדושים, כי אברהם תקן עון ע"ז. ויצחק תקון עון ש"ד. ויעקב, תקן עון ג"ע. גם נתבאר בספר התיקונין, כי כשירד יעקב למצרים, אז נכנסה בו נשמת אדה"ר:

והנה אדה"ר, חטא בהשחתת זרעו, באותם ק"ל שנה הראשונים, כנז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. והשחתת הזרע נקרא רע, כמש"ה (בראשית ל"ח ז') ויהי ער בכור יהודה רע. וכתיב (שם ו' ה') וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וכתיב אוי לרשע רע. ויעקב בא לתקן עון ג"ע, שהוא השחתת הזרע, הניתן בלילי"ת ונעמ"ה, הנקרא עריות כנודע. ולכן עברו עליו ק"ל שנה הראשונים, ביסורין ובגלות כנודע. וזש"ה, מעט ורעים, שלשים ומאת שנה, ר"ל, כי בהיותם רעים ביסורין, נתקן עון ק"ל שנה, בהשחתת הזרע דאדם, הנקרא רע. וכשנשלמו, אז נכנסה בו נשמת אדה"ר, כי כבר תקן אותם, ואז כתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, כי כבר נכנסה בו נשמת חיים דאדה"ר, וזהו ויחי יעקב, ונמשך שיעור זה י"ז שנה, כמנין טו"ב, להורות כי בק"ל שנים ראשונים נתקן הרע, ובי"ז שנים אחרונים היה טוב בלי רע, לכן ירד למצרים, כי שם היו מתגלגלים ניצוצות השחתת הורע, כנז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו:


ואת העם העביר אותו לערים:    זה תבין במה שנתבאר לעיל בפסוק "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", כי כל אותם המצריים שבדור ההוא היו הניצוצות של השחתת הזרע דאדה"ר, וכדי לתקנם מהל אותם, וגם טלטלם לערים שיקיים בהם טלטול וגלות לכפר עונם. ולכן נקרא "העם", כי הם הם בחי' הערב רב שיצאו ממצרים, כמ"ש בפרשת שמות בפסוק "ויאמר אל עמו".


והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וגו':    אם תעיין במ"ש בשער רוח הקדש ביחוד אחד שכולו נעשה מבחי' שמות והויו"ת מצויירות בציור ידות -- אז תבין ידות אלו מה עניינם. גם תעיין בהקדמת ביאור אדרת האזינו, ושם תבין זה.

והענין הוא, כי בחי' הזרועות של א"א, כל אחד מהם יש בו תלת פירקין, ומהם נעשו המוחין דאו"א, ותרין עיטרין דגניזין בהון. אבל פרק השלישי שבכל זרוע מהם -- והוא פרק היד, שבו ה' אצבעות -- אינם במוחין הנזכר.

ונודע, כי תרין ידין דא"א -- לית ביה ימינא ושמאלא, ותרווייהו אינון כחדא, חד ידא. והנה היד הזו שלו, ירדה למטה ונתלבשה ביסוד דאימא, שהוא הרחם שלה. והנה יד ימין כלולה בשמאל ושמאל בימין כנזכר. וכמו שה' אצבעות יד שמאל הם ה' גבורות -- כן ה' אצבעות יד ימין הם ה' גבורות, והם בחי' ה' אותיות הכפולות (הנקראים מנצפ"ך), והם נגד עשר אצבעות הנזכר, הכלולים חמשה בחמשה. ואלו העשר אצבעות -- מהם בחי' הכלי של היסוד דאימא לקבל בתוכו את מ"ן שבה.

והנה עוד יש שתי ידות באבא וב' ידות באמא -- והם ד' ידות. אבל ב' ידות דא"א נחשבים כאחת, והיא היד החמישית. [ וזהו סוד "ונתתם חמישית לפרעה" -- היא אימא עילאה, דמתמן אתפרען ואתגליין כל נהורין (כנזכר בספר הזוהר‏[1]), וממנה נעשה כלי היסוד שבה כנזכר ]. וארבע הידות וגו' -- הם ד' ידות דאבא ואמא.


והנה על דרך זה יש עוד חמש ידות אחרות למטה, ואלו הם:

  • כי היד החמישית, הם ב' ידות דאימא עילאה, שנכללו כאחד, ומהם נעשו כלי היסוד למ"ן שבמלכות, שהיא נוקביה דז"א.
  • וד' הידות יהיה לכם וכו' -- הם ד' הידות דזו"ן.

ונמצא כי בחינת הידים הם בחינת הגבורות כנזכר שהם ביסוד של הנקבה, וכשמתגברים הדינים, אז הנקבה רואה דם ברחם שלה, שהם בחי' הידים כנזכר.

וזהו סוד הפסוק "ידיכם דמים מלאו". ואמרו דמים לשון רבים -- יובן במה שביארנו בענין שפיכות דמים, בפסוק "שופך דם האדם" (בשער המצות) כי בהיות יסוד דאימא נקרא אהי"ה, בבחי' האחוריים פשוטים שבו העולה מ"ד, מתפשט תוך ז"א בקו אמצעי שבו עד החזה, אשר שם בחי' אות וא"ו של ההוי"ה דאלפי"ן דמ"ה הכוללת את ז"א, ואות וא"ו היא בת"ת שבו כנודע, ואז מתמלאת אותה הוא"ו בא' שבאמצע ב' הווי"ן, והיא רמז אל שם אהי"ה דיסוד דאימא המתפשט שם בתוכו בת"ת דזעיר, ואז נעשה שם מ"ה שלם ונקרא אד"ם. וכשמסתלקים המוחין דזעיר בשביל איזה פגם, אז ניטלת אותה האל"ף, ונשארה ו"ו חסרה, ואז ההוי"ה דמ"ה אינה אלא דם בלבד, וגם האהי"ה בהסתלקו משם עולה ד"ם -- והרי הם ב' דמים. וזהו סוד שפיכות דמים. ובהתחברותם יחד נעשים אד"ם, שהוא בגימטריא הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן.

גם זהו סוד "שמרני מידי פח יקשו לי" (תהלים קמא, ט), כי ב' פעמים דם הם פ"ח, ובהיות הדמים האלו מתגלים בידים הנזכר, אז נקראים ידי פח.

פרשת ויחי[עריכה]

ויאמר יעקב אל יוסף אל שד"י נראה אלי בלוז וגו':

(מזולתו) דע, כי פה נרמז משה ואהרן, כי א"ל שד"י בגימטריא מש"ה. ומלת נרא"ה, הם אותיות אהר"ן:

ואני בבואי מפדן וגו':

והנה ר"ת של מתה עלי רחל בדרך, הוא מערב, לרמוז כי רחל נקראת שכינה תתאה, וידעת כי שכינה במערב, כנזכר בדברי רז"ל ובספר התיקונין:

ויברכם ביום ההוא לאמר וגו':

הנה ר"ת ביום ההוא לאמר, הוא הבל. שהוא גלגולו של משה. והענין הוא, כי כאשר ברכם יעקב עתה, שם את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור. וכן מצינו, שמשה הסכים ע"י. והקדים דגל אפרים לדגל מנשה, והיה מנשה טפל לו, כי אפרים היה ראש דגל מערב, ולא מנשה. גם רמז, שכמו שהבל הקטן קדם לקין הגדול, כמו כן קדם אפרים הקטן למנשה הגדול. (ע"כ מזולתו):

סימן מ"ט:

ראובן בכורי אתה וגו':

כבר נתבאר ענין קין והבל, בפרשת בראשית וע"ש. והנה נתבאר לעיל בפסוק כי שבעתים יק"ם קין, כי נפש קין נתגלגלה במצרי. ורוחו, בקרח. ונשמתו, ביתרו. והנה קין היה הבכור, וא"ל הקב"ה, הלא אם תיטב שאת, ר"ל, כאשר תתגלגל ותצטרף ותתלבן, ויוסר ממך חלאת זוהמת הנחש הקדמוני הנקרא רע, ותתחיל ליתקן בבחי' הטוב, אז תזכה לקחת מעלת הבכורה, הנקראת שאת. וכשנולד ראובן בכור יעקב, הנה היה בחי' קין, הבכור של אדם. זש"ה, (בראשית כ"ט) ותקרא שמו ראובן, ודרשו חז"ל שאמרה ראו מה בין בני לבן חמי, והענין הוא, כי עשו לקח זוהמת הרע, והבכורה הרעה של קין. אבל ראובן בני, לקח הטוב של קין, וזהו רא"ו ב"ן, ר"ל, ראו, כי זה בני הוא הבן הבכור הראשון, שהיה בכל הנבראים, שהוא קין הבכור. וכשחטא ראובן במעשה בלהה, נסתלקה ממנו בכורתו הטובה של קין, הנקראת שאת, והיא בחי' הנשמה שלו. ואח"כ נתנה ביתרו, כי בו התחיל קין להתקן, כנזכר בספר הזוהר ובתקונין, על פסוק קניתי איש את ה'. ואז זכה יתרו, ולקח נשמה טובה של קין, והיא הנקראת בכורה, ונקראת שאת. וז"ש יעקב לבנו ראובן, בכורי אתה, ולך יאות הוה למיסב בכירותא דקין, אבל לפי שחטאת, לכן יתר שאת, ר"ל יתרו הנקרא יתר. כמש"ה, וישב אל יתר חותנו, הוא עתיד ליקח זה השאת שאבדת אתה:

לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה:

כבר נרמז בספר הזוהר בר"מ ובספר התקונין, כי שילה בגימטריא משה. והוא ג"כ משיח בן דוד וביאור הענין הזה הוא, במה שהודעתיך בפרשה בראשית, בענין חטאו של אדה"ר, כי כל הנשמות היו כלולות בו, והיו לו נר"ן מג' עולמות בי"ע, ונר"ן וחיה מד' פרצופין דאצילות, שהם, נוקבא, וז"א, ואו"א. ולכן נקרא אדה"ר, בסוד חכמה, אבא עילאה דאצילות, הנקרא אדה"ר, כי ז"א הוא אדם תניינא. ואח"כ כשחטא, נתמעט, ועמד על ק' אמה, הנקרא חלתו של עולם, כנזכר שם. וכשבא מרע"ה, תקן חלק רב מאדה"ר, ולכן זכה לעלות עד אימא דאצילות:

ובזה אני מסופק איך שמעתי ממורי ז"ל, אם נאמר שהיו בו כל הבחי', שיש מן נפש דעשיה, עד בחי' רוח דז"א דאצילות, ולא זכה אל נשמה דאצילות. או אם נאמר, שגם זכה ליקח נשמה מאימא דאצילות, וזה הפי' הב' נלע"ד שהוא האמיתי. והנה משיח בן דוד נאמר בו, (ישעיה נ"ב י"ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה, ירום, מאברהם. ונשא, מיצחק. וגבה, מיעקב. מאד, ממשה. ועניינו הוא, שמשיח בן דוד, יזכה אף לבחי' חיה דאבא דאצילות, הנקראת נשמה לנשמה, מה שלא זכה אליה אפילו משה. ונמצא כי הרועה הראשון שהוא משה, הוא עצמו הרועה האחרון, כמו שרמזו רז"ל במדרש. וז"ס כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, (מיכה ז') ולכן שילה שהוא המשיח ומשה, עולים בחשבון א', כי הוא הוא עצמו, אלא שהמשיח הוא הנשמה לנשמה של משה:

בן פורת יוסף וגו':

כבר נתבאר עניינו בפרשת וישב, בפסוק ויוסף הורד מצרימה. ושם ביארנו, כי פורת הם אותיות פותר, כי הוא היה פותר חלומות, להיותו כולל האורות ד' מוחין, שהם, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שהם רל"ב. וג' אהי"ה שבנה"י דאימא, שהם הלבושים של המוחין הנזכר, ועולים בגימטריא תנ"ה. והנה רל"ב ותנ"ה, הם בגימטריא תרפ"ז. גם נתבאר שם, טעם היות נקרא ב"ן וע"ש:

א"ש, בגימטריא פותר, ע"ה תרפ"ז:

עוד יש ענין שני, והוא, כי יוסף הוא ביסוד דזעיר, המזדווג ביסוד דנוקביה. והנה בו נכללים, כל אורות ד' הויו"ת דמוחין, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שהם רל"ב. וג' אהי"ה, דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן, שביסוד דנוקבא, העולים חות"ם כנודע, הרי תנ"ה ורל"ב, הם כמנין פורת ע"ה:

א"ש, ע"ה יעלה תנ"ה:

ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה וגו':

כבר נתבאר מ"ש חז"ל כל הכורע כורע בברוך וכו'. כי הנה שיעור רחל נוקבא דז"א, היא מן החזה שלו ולמטה, שהם ד' ספירות שבו לבד, ובהיות ז"א רוצה להזדווג עמה, צריך כריעה בתחלה, לכפוף קומתו, ולהוריד רגליו, שיתפשטו למטה ממקום המלכות נוקביה. ואח"כ הזקיפה, והיא לזקוף את נוקביה למעלה, בחצי גופו, במקום ראשי פירקין עילאין דנה"י שבו. ושאר רגליו, מתפשטין למטה ממקומה כנזכר, ואז הוא ג"כ כופף קומתו ונמצאו שוים, ומזדווגים יחד. והנה עד"ז, הוא נשמות הצדיקים, כי הנה תכף בעת פטירתו מן העולם, הוא עולה עד או"א ונעשה שם בחי' מ"ן, ועל ידו מזדווגים או"א. ואז נמצא, כי הוא אוסף רגליו אל המטה, שהיא מלכות, הנקראת נוקב' דז"א. ושאר גופו, הוא למעלה אצל או"א. ואחר שנזדווגו או"א על ידו, אז הוא מקבל משם שפע גדול וברכות, ואח"כ יורד למטה, ומאז ואילך תמיד נשאר בבחי' מ"ן אל נוקביה דז"א, יותר בשלימות ממה שהיה עושה בחייו בהיותו בעה"ז:




  1. ^ אולי הכוונה אל (זהר חלק א רי, א) - ויקיעורך