שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף נב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נב עמוד א

לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו פרש"י ז"ל אי באיסור ד"א שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת על ידי נדר דכ"ע או כאביי או כרבא והכא באשת ישראל וכו'. כדכתיבנא בפירושו פירוש לפירושו לאו מכלל דבכהנת על ידי נדר איכא פלוגתא בין אביי לרבא דהא למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה לאו כאיסור דבר אחר גורם לה הוא דאי הכי רבי אלעזר מאי טעמיה נהי נמי דאיסור אחר הוא מכל מקום לא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו ודר' יהושע נמי קשיא טעמא דהיא נתנה אצבעה בין שיניה הא לאו הכי פודה ואי באשת ישראל בלחוד אמאי הא לא קרינא בה ואותבינך לי לאנתו ולכ"ע באיסור דבר אחר אינו חייב לפדותה אלא ה"ק אי באיסור דבר אחר א"נ בכהנת דוקא על ידי נדר ליכא לאוקמה דאי הכי חשבת נדר כאיסור דבר אחר דמשום הכי מוקמת לה בכהנת דוקא ואם כן תנאי היא אלא אף באשת ישראל היא ונדר לא כאיסור דבר אחר דמי ולא פליגי ביה אביי ורבא אלא בנדרה היא וקיים איהו קמפלגי ובסברא בעלמא דרבי אליעזר סבר הוא נתן אצבע בין שיניה והואיל וכן אפילו באשת ישראל חייב לפדותה שהוא פשע ולא כל הימנו להפסידה תנאיה ור' יהושע סבר היא נתנה. ולא מחוור לן דאי באשת ישראל אמאי אצטריך לפרושי טעמיה דרבי יהושע משום דהיא נתנה אצבע בין שיניה וקשיא ליה כתובה מאי עבידתיה לימא דכאיסור ד"א דמי ובאשת ישראל אינו חייב לפדותה. ואיכא למימר משום דסבר השתא דאיסור הבא מעצמו לאו כאיסור הבא מאליו דמי לענין פדיון ע"כ או הוא גורם או היא גרמה ואי הוא גורם הא אמרת פודה הילכך לר' יהושע ע"כ היא גרמה וכיון שכן אמאי נותן כתובה ולא משום חיוב פדיה הוא דאצטריך למימר הכי. ואיכא מקצת נוסחי דלא כתוב בהן ור' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ופירשו לה באשת כהן ולרבא ודאי תנאי היא ורבי אליעזר סבר פודה דלא כרבא דהא איסור דבר אחר גורם לה הוא ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע וטעמיה דרבי יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וזה הפי' היה נכון אלא שלשון הגמרא קצר ביותר לפי הפירוש. ויש עוד מפרשים דמעיקרא קס"ד לאוקמה באשת כהן בלחוד ובפלוגתא דאביי ורבא משום דקס"ד דאיסור נדר כאיסור ד"א הוא ודחינן אי בשהדירה הוא דכ"ע פודה כיון דאיהו גרם האיסור ובאיסור ד"א ככ"ע או כאביי או כרבא והכא בין באשת כהן בין באשת ישראל פליגי ובנדרה היא וקיים לה איהו ורבי אליעזר סבר אפילו באשת ישראל נמי פודה דאיהו פשע וכמי שהדירה הוא דמי ואיסור הבא מעצמו ומעצמו של בעל לאו איסור הוא ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבעה בין שיניה לאביי דאמר באשת כהן חייב לפדותה הכא כיון דאיהי נדרה אבדה זכותה והאי טעמא לאביי אצטריך דאלו לרבא אף על גב דאיסור ד"א הוא אינו חייב לפדותה ואקשינן לאביי אי הכי כתובה נמי הפסידה ואמאי קתני נותן לה כתובה אי נמי לרבא גופיה נמי אקשינן כיון דאמרת דסבר רבי יהושע שהוא לא נתן ע"כ סבר דהיא נתנה אצבעה בין שיניה אם כן דין הוא דתפסיד כתובתה ואף על גב דהכא לא שמעי' ליה בהדיא דאמר הכי מכללא שמעינן ליה כדפרישית לעיל והדר אסקינן דאפילו נדר הוא נמי כאיסור דבר אחר דמי אלא משום דאזלינן בתר מעיקרא. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה תלמידו כגון שנדרה וכו'. פרש"י ז"ל וכו'. וקשיא לן להאי פירושא דרבי אליעזר היכי אתיא כרבא השתא באשת ישראל דלא מקיים תנאה דאותבינך לי לאנתו קאמר ר' אליעזר חייב משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה באשת כהן דמקיים תנאה דקרינא בה ואהדרינך לא כל שכן ותו בנדרה היא וקיים לה איהו חשבינן לה הוא נותן אצבע בין שיניה ומחייבינן לה בהכי כשהוא מדירה לא כל שכן ורבי יהושע לאביי נמי באשת ישראל למה לי טעמא דהיא נתנה אצבעה בין שיניה תיפוק ליה בלאו הכי נמי שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו והשתא משמע לפום האי טעמא דאי לאו הכי לא אמר רבי יהושע והא ממזרת ונתינה דאמרינן דאינו חייב לפדותה ויש גורסים הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ור"י סבר היא נתנה אצבעה בין שיניה וכן הוא במקצת נוסחאות ישנות. והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פירש דהכי קאמר לעולם באשת כהן ודרבא ודאי תנאי היא דרבא ודאי לית ליה דר' אליעזר דאפילו תימא הוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא ואלו לרבא אינו חייב לפדותה אבל אביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"י התם היינו טעמא דר' יהושע דאמר נותן לה כתובה ואינו פודה משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה אבל בעלמא ודאי כגון אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה ולבסוף אמרינן אלא לעולם דאדרה איהו כלומר באשת ישראל פליגי. וליתא דהני תרתי סברי מישוי שוין אהדדי ואי אמרת כר"א דאע"ג דקסבר דהוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא וחייב לפדותה ה"ה דאיכא למימר לר"י דאע"ג דהיא נתנה אצבע בין שיניה עדיין אני קורא בה ואהדריניך למדינתיך וחייב לפדותה. ואי אמרת נמי לר' יהושע דכיון דהיא נתנה אצבע בין שיניה פטור הוא הדין דאיכא למימר לרבי אליעזר דכיון דהוא נותן אצבע בין שיניה פטור אבל לפי גירסת הספרים אפשר לפרש דרבי אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה ופליגי בין באשת כהן בין באשת ישראל. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבי אליעזר והתם היינו טעמא דר' אליעזר משום דקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה הלכך כיון דהכי הוא אפילו באשת ישראל חייב אבל באיסור ד"א הבא מאליו מודה ר"א דכל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה ואפילו באשת כהן ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבי יהושע התם היינו טעמא דר' יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וכיון דהכי הוא אפי' באשת כהן פטור אבל בעלמא באיסור הבא מאיליו מודה רבי יהושע שהוא חייב לפדותה והיינו אליבא דאביי. אבל רבא סבר דרבי יהושע לאו היינו טעמא ולית ליה דלהוי הא מהאי טעמא אלא דקסבר דהא כאלמנה לכהן גדול וכי היכי דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה משום דאיסור דבר אחר גורם לה הוא הדין נמי להאי ומקשינן אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתיה כלומר דהא מורדת היא וכיון דכן אליבא דרבי יהושע דאמרת דאית ליה האי סברא דהיא נתנה אצבע בין שיניה אמאי אית לה כתובה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל לעולם ר' אליעזר ור' יהושע לאו בפלוגתא דרבא ואביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא ע"י נדר א"נ בכהנת כגון אלמנה לכ"ג דכ"ע אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקינן וכגון שנדרה היא וקיים לה איהו וכו'. והקשו כיון דאמרת דבמדיר אשת כהן מודה ר' אליעזר לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחייב לפדותה כשנדרה היא וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן נתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא לא קשיא דלא אשכחן נתינת אצבע אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ולאסרה עליו מה שאין כן באשת כהן דבלאו הכי נמי לא היתה ראויה לו ואין תנאה מתבטל בכך דהא בלאו הכי לא היתה ראויה לו וכיון שכן כשהדירה קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון שד"א גורם לה. עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל דכל שלא נתנה אצבע אפי' באשת ישראל חייב לפדותה והא ממזרת ונתינה שלא נתנה אצבע ודכ"ע אינו חייב לפדותה כדאיתא לעיל. ויש מתרצין דלא נקטינן לר' יהושע טעמא שנתנה אצבע כו' אלא משום דהוי קושטא דמלתא לר' יהושע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה דאע"ג דלא נתנה אצבע כל שנתן הוא אינו חייב לפדותה. עוד הקשו כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי ולא קשיא חדא דכיון דנקטינן קפידא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן דבאשת ישראל עסקינן שמתבטלת תנאה בכך ועוד דפשטא דמתניתא באשת ישראל אלא דהוה ס"ד לדחוקה לאוקמה באשת כהן ולאוקמה כתנאי והכי מוכח לישנא דאמרי' מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן פתרא לאוקמה באשת ישראל. ואחרים פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן לה בין באשת כהן בין באשת ישראל וה"פ דבאלמנה לכ"ג כ"ע או כאביי או כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה איהו ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נתן אצבע בין שיניה ולפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיומי תנאה לאהדורה למדינתה מה שאין כן באלמנה לכ"ג וחברותיה שאין כאן נתינת אצבע דמודה רבי אליעזר שאינו חייב לפדותה כ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג רבי אליעזר במדיר אשת כהן וכל שכן דאיכא למימר הוא נותן אצבע ולא אוקימנא כשנדרה היא אלא משום ר' יהושע ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נתנה אצבע בין שיניה ולפיכך אפי' באשת כהן דמקיים תנאה אינו פודה וכ"ש באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או כשהדירה שלא נתנה אצבע מודה רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיומי תנאה והני טעמי נקטינן להו חד כאביי וחד כרבא כדפרישנא אבל טעמיה דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדריניך למדינתיך וטעמא דר' יהושע לרבא משום דאיסור ד"א גורם לה ואפילו בלאו טעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה. עד כאן:

אלא לעולם דאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה וכו'. לכאורה משמע מהאי לישנא דכפי אוקמתיה דמוקי כל חד פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע נפיק דיניה והא ודאי ליתא דכיון דפלוגתייהו אי אזלינן בתר מעיקרא ובתר בסוף שפיר מצינן למימר כאביי או כרבא ואינו מוכרח מתוך אוקמתיה למימר כדיניה והנכון כדפרש"י ז"ל וז"ל ואביי מתרץ טעמיה. למימר לאו תנאי היא אלא דכ"ע כוותיה קיימין וכן רבא מתרץ לטעמיה. ע"כ כנ"ל:

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל אלא לעולם אדרה וכו'. כלומר אלא הכא דכ"ע בין לר"א בין לרבי יהושע לית להו טעמא דהוא נותן אצבע וכו' ובמדיר אשת כהן סברי לה דהויא כאלמנה לכ"ג דאיסור ד"א הוא ובמדיר אשת ישראל הוא דפליגי לאביי ולרבא בין באשת ישראל בין באשת כהן דר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אזיל בתר בסוף והלכתא כרבא כדקי"ל בכל דוכתא דאביי ורבא הלכתא כרבא אבל בהאי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע כיון דקי"ל לקמן בהמדיר דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכא אמרינן דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפי' באשת ישראל שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו חייב לפדותה הלכך כל על ידי נדר חייב לפדותה דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה וזו היא שיטת הרי"ף ז"ל שפסק כאן כרבא ולא הביא מחלוקת בין רבי אליעזר ור' יהושע ולפנינו פסק דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו מחוור דאפשר דלקמן גבי נדרים חשבינן אפי' בנדרה היא וקיים לה איהו הוא נותן אצבע בין שיניה שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית כיון שהוא פושע והכא גבי פדיון לא איכפת לן כלל אלא כל שאיסורה מחמת ד"א שלא מחמת שביה דינה כאלמנה לכ"ג וליכא לספוקי אלא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והלכתא כרבי יהושע דאזיל בתר בסוף וזה מחוור יותר אבל לפי פירוש הרב אדוני זקני ז"ל ושיטתו אין זה הפסק ראוי שהרי לפי שיטתו יש לנו לומר דהא דמוקמינן רבא כרבי יהושע משום דאפילו תימא דהוא נותן אצבע בין שיניה מ"מ איסור ד"א הוא ואפי' באשת כהן אינו חייב לפדותה כ"ש באשת ישראל וכיון דכן אע"ג דקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה לית לן למימר מיהו דליחייב לפדותה ולפי זה ראוי לפסוק כפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וכדמסקינן להו כרבי יהושע דר"א ורבי יהושע הלכה כר' יהושע ובאדר' איהו ומשמע דה"ה נדרה היא וקיים לה איהו דהא ודאי קיימא לן דלא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה אלא בתר בסוף אזלינן ואינו חייב לפדותה. והלשון הראשון הוא הנכון. ע"כ:
הכיר בה בעלה שנודע לבעלה שנשבית אשתו ועד שלא מת לא הכיר כיון שלא ידע בה עד שמת לא אשתעבדו נכסיו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. כ"ג בספרינו נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומים חייבין וכו' ובמהדורא קמא של רש"י ז"ל כתוב אין היבמין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו דהא מת. ע"כ:
וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל אין היבמין חייבין לפדותה שאף ע"פ שהיורשין חייבין במזונותיה אינם חייבין בפרקונה לפיכך אין פודין אותה מנכסיו דכיון שמת אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ומאי דקתני אין היבמין חייבין לפדותה לאו דוקא דה"ה נמי כי יורשים נמי אינם חייבין אלא דנקט יבמים לרבותא שאפי' היכא שהיא זקוקה לו אינו חייב לפדותה וכ"ש שאר יורשין וכיון דאין חייבין לפדותה לית להו פירי כדמפרש ואזיל. ע"כ:
רצה אינו פודה פרש"י ז"ל דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון. פירוש לפירושו אם נשבית פעם שנית אינו פודה כלל אפי' בדמיה ואין לפרש פירושו לפירוש דה"ק דלא תקינו רבנן שיפדנה אפילו עד עשרה בדמיה אלא בחד פדיון אבל מכאן ואילך אינו פודה אותה אלא בדמיה דלישנא דכתב הרב ז"ל אלא חד פדיון משמע דאין כאן אלא חד פדיון ודוק שקצרו התוס' לשון רש"י וכתבו פה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון. ואין לפרש נמי דמשום דבפעם ראשונה פדה אותה בעשרה בדמים לכך אינו חייב לפדותה עוד אבל אם בפעם ראשונה לא פדה אותה אלא בדמיה יפדנה עוד פעם אחר פעם דהא ודאי ליתא דעד כמה יותר מדמיה יפדנה בפעם ראשונה עד שנאמר דלא יפדנה עוד ולשון הרב ז"ל דנקט לא תקינו רבנן וכו' משמע דאעיקר פדיון שתקנו לפדותה קאי הלכך ע"כ דעת רש"י ז"ל שפעם ראשונה נתחייב לפדותה אפילו יותר מדמיה תחת הפירות שאכל אבל אח"כ אם לא ירצה אינו פודה אותה כלל ואפי' בכדי דמיה שפעם אחת בלבד תקנו חכמים לפדותה והקשו התוס' על פירושו ז"ל דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינן אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וכבר אסקינן לעיל דלפי מאי דפירש רש"י ז"ל גבי הא דפריך תלמודא לעיל ואיפוך אנא לא קשיא ולא מידי וצריך לתרץ מאי קשיא להו לתוספות ז"ל לפי שיטתו של רש"י ז"ל דלעיל ואפשר דס"ל לתוספות דאע"ג דרש"י ז"ל פי' לעיל דכי פריך ואיפוך אנא לא קאי אלא אמזונות ופרקונה ומשום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום היינו כדי לתרוצי דלא נימא דלא בדוקא נקט הברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו' אלא למימר דתקנו אלו השלש כנגד אלו השלשה והלכך לא פריך תלמודא מידי ואיפוך אנא לכך כתב רש"י ז"ל אי אמרה איני נזונת וכו' ופי' ז"ל דאמזונות ופרקונה קאי מאי דפריך תלמודא וכי קא משני דבדוקא נקט תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעתה גם מאי דנקט וקבורתה תחת כתובתה הוי בדוקא ואיכא לאקשויי נמי עלה ואיפוך אנא ונצטרך לשנויי מטעמא דמצוי כדמסיק תלמודא דמשום טעמא אחרינא דכתיבנא לעיל דקבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי ליכא למימר דמ"ה להוי בדוקא אלא מטעם דפריש תלמודא להדיא והאי טעמא אכלהו ריהטא ואע"ג דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא אתרי מינייהו לאו בדוקא נקט כנ"ל ועוד צריך טוב טעם ודעת:

וז"ל הרא"ש ז"ל רצה פודה וכו'. מצינא לפרושי יותר על כדי דמיה אבל בכדי דמיה חייב לפדותה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן אלא אינו חייב לפדותה כלל דלא תקנו לאשה אלא פדיון אחד ולפירושו הא דאמרינן לעיל תקנו קבורתה תחת כתובתה ופרקונה תחת פירות איפוך אנא בשלמא אי חייב לפדותה בכל פעם שנשבית אז ניחא דפרקונה ופירות מצויין אבל אם אינו חייב בפרקונה אלא פעם אחת איפוך אנא וי"ל אפ"ה ניחא דתקנו מצוי למצוי שרוב נשים יש להם קבורה שממהרות יותר למות מן האיש שרוב נשים יש להן נדוניא ורוב נשים אינן נשבות ואין להם פירות. ע"כ:

דף נב עמוד ב

רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן אין לפרש דרשב"ג קאי אמאי דקתני נמי בסיפא מכאן ואילך רצה פודה כו'. דמשמע דאילו רצה פודה אפי' עד עשרה בדמיה ואתא רשב"ג לאפלוגי דאפי' אי רצה נמי אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן דהא ודאי ליתא דבפרק השולח תנן אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן כו' ואיבעיא לן עלה טעמא מאי אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרו בהו ונפקא מינה כגון דאמר חד אנא פריקנא ליה דאי משום דוחקא דצבורא ליכא ואי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשיטא בעיין התם ואי רשב"ג קאי אסיפא וכדכתי' אמאי לא פשטוה מהכא ואין לפרש דבהכי פליגי תנאי דת"ק סבר דמשום דוחקא דצבורא הוא והכא כיון דבעל לחודיה פריק לה ליכא משום דוחקא דצבורא ולפי' פודה ורשב"ג סובר דטעמא משום דלא ליגרו בהו ולכך אינו פודה והתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא לן דלישנא דהתם לא דייק הכי כלל אלא הנכון דרשב"ג ארישא קאי ואמאי דקא מחייבי רבנן לפדות עד עשרה בדמיה קא פליג רשב"ג ושפיר מצינן לפרושי דטעמיה משום דוחקא דצבורא וה"ק שאינו חייב לפדותה דחיישי' לדוחקא דיליה כי היכי דאין פודין צבור את השבויין יותר על דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה ולא אתא רשב"ג אלא לאפוקי מדרישא דת"ק דאמר שהוא פודה על כרחו. וכן כתבו בתוספות אין פודין את השבויין וכו' ארישא קאי כנ"ל ורבנן נמי מצי סברי דטעמא משום דלא ליגרו בהם ואפ"ה כל לגבי נפשיה דמפריק בממוניה לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו דמיא וכן תירצו בתוספות. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל תירצו דס"ל לרשב"ג דתקנת חכמים היא שלא יפדו לעולם השבויים יותר מכדי דמיהן מפני שרוב הפעמים הצבור פודין אותם עשו התקנה בכולם ואפילו באותם שאין על הצבור לפדותן ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מפני תקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן. ע"כ. פירש ז"ל טעם דסובל נמי טעמא דדוחקא דצבורא דכיון דרוב הפעמים הצבור פודין לא רצו לחייב לבעל להעלות על דמיה שלא ירגילו בכך וידחקו הצבור בזה שלא יוכלו להתאפק לראות בצרת אחיהם אשר בשביה והוא קרוב למה שתירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מפני תיקון העולם שיהו השבאין מעלין את השבויין לדמים יקרים לפיכך אין מלמדין להם לפדות שבוים מידם יותר מכדי דמיהם. ע"כ:
תרי קולי כדי דמיה וכדי כתובתה אבל טפי מדמיה אף על גב דבציר מכתובתה א"נ טפי מכתובתה אע"ג דבציר מדמיה לא פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
הרי הן כמזונות פי' דבר זה הלכו בו חכמים לחייב את היתומים ע"מ לזכות להם שכיון ששנינו ומעשה ידיה שלהן לפי' אמרו יוציאו היתומים עליה ההוצאה עד שתתרפא ותעשה מלאכה ויקחו מעשה ידיה. לקוטי הגאונים ז"ל:

רפואה שיש לה קצבה וכו'. וכתב בעל העטור ז"ל דה"ה בחיי בעלה והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בירושלמי בפרק מי שמת קריבתיה דר' שמעון בר אבא חששה עינה וכו' ומסתברא דליתא להאי סברא דרבינו ז"ל דודאי בחיי בעלה לא שנא בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה דפרקונה ורפואתה שניהם תנאי ב"ד ולא חלקו בהן שאם אי אתה אומר כן אלא מעתה לקתה בחיי בעלה ברפואה שיש לה קצבה במה תתרפא והלא כתובה אין כאן ותו מדנקט לה במתניתא דהכא באלמנה אלמא באלמנה בלחוד הוא דפליגי וטעמייהו דת"ק סבר כיון דהיתומים חייבין במזונותיה מתנאי ב"ד אף לרפואתה היה תנאי שהרי שניהן שוין ששניהן חיוביה ודינא עם היתומים בשניהם כבעלה ונזונת משלהן ומתרפאת משלהן בין ברפואה שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ורשב"ג שאין תנאי ב"ד אלא במזונות אבל נתרבתה רפואתה ברפואה שאין לה קצבה מדין מזונות והלכתא כותיה ומההיא ירושלמי נמי ליכא ראיה דאלמנה הוה ומן בעלה דקאמר מנכסי בעלה וזה נכון ואין בו בית מיחוש ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו כשהיא חולה נתנו הרשות בידו אם רצה לגרשה ותרפא היא עצמה. הרא"ה ז"ל וכבר כתבתי לשון הריטב"א ז"ל במשנתינו:
שיש לה קצבה פי' כגון שיאמר לה הרופא רפואתיך בכך וכך זוזים מתרפאת מכתובתה דכיון שיש לה קצבה כמה רופא לוקח עליה לא דמי למזוני דמזוני לית להו קצבה וז"ל גאון ז"ל כל מכה דקיצי עלה לרופא דמי ומקביל אנפשיה לרפאה מתרפא' מכתובתה ורפואה שאין לה קצבה דלא קיצי עלה לרופא דמי מתרפאה מן הנכסים וכמזונות היא. ליקוטי הגאונים ז"ל:

עשו הקזת דם. ב"ד שבארץ ישראל עשו הקזת דם כרפואה שאין לה קצבה שפעמים שאין מקיזין מצויין כל כך ונוטלין יותר ממה שהיו רגילין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל עשו הקזת דם וכו' פירוש בארץ ישראל היה מנהגם להקיז תמיד ולפיכך עשו ההקזה כמו המזונות והיתומים יהיו חייבים לפרוע ההקזה כמו המזונות אבל במקומות אחרים שאינם מקיזים תדיר כל כך אלא פעמי' שלש בשנה כבר ידוע כמה יגיע ההוצאה ודיינינן לה כרפואה שיש לה קצבה. ע"כ:

הוו להו איתת אבא. היו מפרנסין אשת אביהן. קוצו לה מידי לרופא כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה ומתרפאה מכתובתה. כעורכי הדיינין כדיין שמסדר ומלמד לבעל דין לטעון לפניו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי הר"י ז"ל כתבו כעורכי הדיינין פירוש כשאחד מבעלי הדינין יש לו אוהב מטעים לו זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיין כדי לזכותו ואותם האנשים נקראים עורכי הדיינין על שם שעורכין הדין לטובתו של זה. ע"כ. וכן פרש"י ז"ל בפירושנו:
גרסינן בירושלמי ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ומר ר' חגי אסור לגלות דינו ליחיד אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשרה הות בגין כך גלי לה אמר ר' מתנא בגין דלית דינא עמיה אמרינן לה מילתא וכתב הרב בעל העטור ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר מדינא בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתא אלא דינא הוא דמחוי ליה מצי מחוי ליה והא דגמ' דילן נמי לא הוה דינא עמיה דהא לא קייץ ור' יוחנן הוא דאמר לקריביה זיל קוץ ומ"ה אית ביה משום עורכי הדיינין כשאינו קרובו א"נ בקרובו כשזה אדם חשוב ושמעינן מינה דכל שהוא קרובו ולא הוה האי אדם חשוב מותר לגלות לו דינא ואע"ג דלית דינא עמיה אלא בטענה דאגמריה והוא דלא ליגמריה שקרא. הריטב"א ז"ל:

וכתבו רבינו שרירא ורב האיי ז"ל בתשובה וז"ל וששאלת אמאי אמר ר' יוחנן הכי והלא ראש ישיבה הוא וכל הדינין על פיו נפסקין כיון דדינא כרשב"ג באלמנה אם צריכה רפואה שיש לה קצבה מתרפאה מכתובתה וכו'. והני לא קריב להו לדינא ולא דן ר' יוחנן ביניהן ואי שתיק ולא אמר להו מידי הוה שקלא מנכסי המת להתרפא בהדי מזונות ומשום דאגמרינן מילתא דא חסרוה דתיהוי רפואתה מכתובתה נתחדש דכי הא מילתא דאגמרינן טענתא המשיא עצה לזה לחסר את זה מעשה עורכי הדיינין הוא ותנן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ולא דינא הוא דדן ר' יוחנן ביניהון ומעיקרא לא איכוון ר' יוחנן למעבד מאי דמחרט מיניה ולמיהוי כעורכי הדיינין אלא סבר ומבשרך לא תתעלם הני קריביה כיון דאית ליה אורחא לארווחינון לא ליעלם לבסוף איחרט ודמיא מעשה כעורכי הדיינין ודומיא מעשה דרב נחמן בהכותב דאסבר עצה לההיא קריבתיה דמחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ויחרט אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ומעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם. ע"כ:
מתניתין הא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ובנן נוקבן דהוו ליכי מנאי יתבן בביתי ומתזנן מנכסי כתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל שאין בכלל זה לבושא וכסויא אלא מזונות ממש והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן אפי' כלי תשמיש בית לא יהיב לה ואנן קי"ל שמשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה ותו דהא אמרינן לקמן בפרק הנושא פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה ותו דהרפואה שאין לה קצבה חייבין לרפאותה מפני שהיא כמזונות וכל שכן לבושא וכסויא ובירושלמי גרסינן אינון יתבין בביתי ומתכסיין בכסות ומיהו דוקא בהני דהני תקון רבנן ז"ל ולא דקדקו בלשון המשנה לגמרי דזמנין דהוו קרי מזון אפי' לפרנסה כדאמרינן לעיל אמר ליה זין זון ופרישנא דלפרנסה קאמר אבל המקבל עליו לזון את חבירו אינו חייב אלא במזונות ממש כלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחבירו עליו הראיה דאף ללבוש ולפרנסה קאמר. הריטב"א ז"ל:
כל ימי מיגר אלמנותיך כל הימים שתהיה נגררת באלמנותיך לאחר מיתתי כן קבלתי לא כל יומי מיגר ארמלותיך כל הימים שתמשך אלמנותיך. רש"י ז"ל במהדורא קמא ללשון אחרון כתב מיגד בדלת מלשון משכו דמתרגמינן נגידו וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה:
כך היו אנשי ירושלים כותבין כלומר כמו לשון התנאי ששנינו למעלה במשנה היו כותבין אנשי ירושלים ואנשי גליל אבל אנשי יהודה היו מוסיפין בתנאי וכותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשים נותנין לה כתובה ופוטרין אותה. יש לשאול אמאי איצטריך למתני שנותנין לה כתובתה ונפטרין מן המזונות פשיטא דכיון דבפי' התנו התנאי קיים בכל מקום שבעולם. ויש לתרץ דהא קמ"ל דביהודה כיון שמנהגם היה לכתוב זה התנאי בפי' אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי אבל בגליל שלא היה מנהגם לכתוב אם לא כתב אין היורשין יכולין לפוטרה ובזה נחלקו רב ושמואל דרב אמר הלכה כאנשי גליל שאין התנאי מועיל אלא כשנכתב בפירוש אבל מסתמא אין היורשין יכולין לפוטרה. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי הר"י ז"ל:

כך היו אנשי ירושלים וכו'. גרסינן בירושלמי אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ואנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם. הריטב"א ז"ל:
גמרא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו שאלמלי לא תקנו היה כל אחד דן בעצמו ואומר אני לא אתן לבתי נכסי שמא תמות בחיי בעלה וירשנה ותהא ירושתי נופלת ביד אחרים אם כן עכשו נותן לה הרבה ואומר אפי' מתה בחיי בעלה יירשוה בניה וכן בתי חביב עלי כבני ואתו רבנן ותקנו כתובת בנין דכרין כי היכי דתירות ברתא כדקתני כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו בנו בידו לבקש לו אשה בתו מי בידה שאין דרך אשה לחזור אחרי הבעל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש לי לפרש בשלמא בנו בידיה קיימי כו' דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הלכך בנו בנקל ימצא אבל בנתיה מי קיימן בידיה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל כדי שיקפוץ אדם וכו'. דכיון שיודע האב שבני בתו יירשו כתובת אמן יקפוץ בשעת נשואין ויכתוב לה משלו ומתוך כך יקפצו עליה בני אדם ויקחו אותה ואין בזה משום אעבורי אחסנתא שגם זו מצוה היא דכתיב ואת בנותיכם תנו גו' ודאי אינו אומר שיחזר לה אחר בעל שאין זה דרך העולם לחזר האשה אצל האיש אלא הא קא משמע לן דלרבייה נכסיה וכתיב לה מידי כי היכי דקפצי וכו'. ע"כ:
הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה והיינו דלא עבדו תנאי ב"ד כתנאי מזונות ואם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתין. הריטב"א ז"ל:
ועד כמה עד עשור נכסי כלומר שאם אינו מוצא אדם הגון שיקחנה בפחות מצוה עליו לתת עד עשור נכסי. תלמידי הר"י ז"ל. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ועד כמה זקוק ליתן לה. ע"כ:
ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כלומר כיון שהטעם הוא כדי שיקפוץ אדם וירבה בנדוניא של בתו ואם כן מאי דכתב אב לבתו בנדונייתה דהיינו נכסי צאן ברזל ירתון בניה אבל מאי דכתב בעל מדידיה דלא שייך ביה הדין טעמא לא לירות ואמאי אמרינן לקמן בפ' אף על פי דתנאי כתובה ככתובה דמי ויורשים אפילו התוספת שכתב לה הבעל משלו ומהדרינן אף אב נמי מימנע ולא כתב כלומר אם ידע שלא ירשו בני בתו משל בעל לא ירצה לכתוב לה כל כך שיאמר בלבו למה ארבה אני בנדוניית בתי שמא לא תניח בנים שמא לא יהיה להם מותר דינר ויתבטל דין כתובת בנין דכרין ולמה אכניס עצמי בספק שאפסיד ולא ארויח אבל עכשיו שידע שאם יהיו לה בנים ירתון משל בעל לא ממנע שיאמר בלבו כיון שפעמים אפשר שירויחו בני בתי בדבר שהם יורשים התוספת שכתב אביהם גם אני אוסיף בנדונייתה על הספק. תלמידי הר"י ז"ל:
אימא היכא דכתב אב לכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר לא ליחייב ביה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא ודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אימא כיון דטעמא דכתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ וכו'. היכא דכתב אב לבתו נדוניא שתביא עמה לכתוב בעל תנאי כב"ד די הוויין וכו' והיכא דלא כתב אב לבתו כלום לא לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. עד כאן:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ואימא היכא דכתב וכו'. כלומר כיון שהטעם שיורשים התוספת שכתב אביהם לאמן הוא כדי שיקפוץ אביה לכתוב לה נדוניא טובה אם כן נאמר דהיכא שכתב לה אביה נדוניא יירתו בנתיה התוספת שכתב לה הבעל והיכא דלא כתב אב לא לירות מאי דכתב הבעל ומתרצים לא פלוג רבנן דכיון שהוצרכו לתקן שיירשו בניה מפני שיכתוב לה האב לא רצו לחלק בתקנותיהם ובין כתב ובין לא כתב יורשין התוספת שכתב אביהן לאמן. ע"כ:

בת בין הבנים נמי תירות אם יש לו בת מהאשה הראשונה ומהשניה בנין תירת נמי הך בת כתובת אמה כיון דטעמא כדקאמרת כדי שיקפוץ אדם דהשתא נמי אי לא שקילא לה קא חשיב איניש דילמא לא יהוי ברא לברתא דלירות כתובתה ולא יהיב לה מידי ואמטי הכי קאמר תנא דמתני' בנין דכרין אבל בנין נוקבן לא כנחלה שויוה רבנן כדקתני מתניתין אינון ירתין כסף וכו'. ונחלה אינה בבנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
כנחלה שויוה רבנן כמו שבשאר נחלות אין האב יכול להוריש את הבת בין הבנים גם בכאן אין הבת של זו האשה יורשת כתובת אמה ותוספת כיון שיש לו בנים מאשה אחרת הראויין לירש ממונו מדין תורה ומקשינן בת בין הבנות תירות כלומר היכא שיש לו בת מזו האשה ויש לו שתים או ג' בנות מאשה אחרת ואין לו בן לא מזו ולא מזו נאמר שזו הבת הא' תירש כתובת אמה והתוס' שכתב אביה לאמה ושאר הבנות יורשות גם כן כתובת אמן ומהדרינן לא פלוג רבנן כלומר לא רצו חכמים לחלק בתקנתם ולומר דבת בין הבנים לא תירש ובת בין הבנות תירש אלא כיון דבת בין הבנים לא תירש גם כן בת בין הבנות אינה יורשת דאי אמרת בת בין הבנות תירות אמה כי ירתא מכח אמה הוא דקא ירתא וכי מתרמיא נמי בת בין הבנים כגון דהוו ליה בת מחדא ובנים מאחריתי אתי למימר נמי תירות הבת כתובת אמה וכי קא ירתא מכח אמה קא ירתא לפיכך אמור רבנן אפילו בת בין הבנות נמי לא תירות בת כי היכי דלא ליתי למירת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ותיגבי ממטלטלי כלומר כיון דאמרת כנחלה שויוה רבנן תגבי אף ממטלטלי דנחלה הא איתא בין ממקרקעי בין ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן כלומר כיון דמכח כתובת אמן קא ירתי לא עדיפי מכתובה עצמה וכי היכי דכתובה אינה גובה ממטלטלי הכי נמי כתובת בנין דכרין לא גביא ממטלטלי. תלמידי הר"י ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן פירוש דכיון דתנאי כתובה היא ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו די לה אם תהיה ככתובה עצמה. ע"כ:
תטרוף ממשעבדי כיון דאמרת דככתובה שויוה רבנן כמו שכתובה תטרוף לקוחות כתובת בנין דיכרין נמי תטרוף לקוחות ואמאי תנן בפרק מי שהיה נשוי שניה ויורשיה קודמין ליורשי א' דמשמע שאין יורשי ראשונה יכולין לטרוף מבני שניה ומתרצינן ירתון תנן כלומר אע"ג דככתובה שויוה רבנן עיקר תקנתא לא הוה אלא למהוי כירוש' ושיגבו מכל תרי דלהכי נקט לישנא דירתון ולא נקט לישנא דיסבון לאשמועינן דהוי כירושה וכמו שהיורשין לא טרפי ממשעבדי כתובת בנ"ד נמי לא טרפי ממשעבדי. תלמידי הר"י ז"ל:
תטרוף ממשעבדי ירתון תנן המקשה עצמו היה יודע נמי דירתון תנן מדפריך תטרוף ממשעבדי אלמא פשיטא ליה דלא טרפא ממשעבדי ולקמן בפרק אע"פ אמרינן דמ"ד דלא טרפה ממשעבדי קתני ירתון אלא בלשון קצר השיב לו כלומר לא רצה ליתן להם אלא דין ירושה הואיל וגובה ירושת אמו ומ"ה ירתון תנן ולעיל דקא משני כנחלה שויוה רבנן לא שני ירתון תנן משום דבעי לשנויי אפילו למ"ד יסבון תנן. לשון הרא"ש ז"ל. נמצא עכשו דמאי דאמרינן ככתובה שויוה רבנן וכירושה שויוה רבנן לא אמרינן אלא להקל כלומר להפסד יותר כתובת בנין דכרין שלא תטרוף ממשעבדי ושלא תירש הבת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
למכתב לה כתובה לידע כמה הוא נותן לבתו לנדונייתה וכנגדה יוסיף בנו ויכתוב בכתובתה אתחזי ליה לרב פפא משום כבודו. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל: