שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מח עמוד א[עריכה]

רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה כן כסותה וכו'. גרש"י ז"ל רבי אליעזר אומר לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה וכו' כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור"ח ז"ל גורס בהפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי מה שיוכל לסבול שארה דהיינו גופה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה כלומר לפי שניה שלא יתן של ילדה לזקנה והכל ענין א'. הריטב"א ז"ל. לכאורה משמע דרבי אליעזר בן יעקב סבר דמזונות דרבנן דהא דריש כוליה קרא לענין כסותה בלחוד וכי קאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא היינו ת"ק ורבי אליעזר ומיהו בירושלמי פרושו שאף מזונות ועונה לרבי אליעזר בן יעקב מן התורה דמייתי להו מק"ו ומה דברים שאין בהם חיי נפש וכו' דרך ארץ מנין אמרת ק"ו ומה דברים שאינה נשאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע דברים שנשאת עליהן מתחילה כו' וכן כתבו בתוספות והלכך הא דקאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא אכולה מתני' קאמר והקשו בתוספות דא"כ הא דקתני לעיל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא וכתב הרא"ה ז"ל דאפשר דאית ליה כרבי אליעזר בן יעקב ולית ליה ק"ו א"נ דאפשר דסבר כי הא דתני רב יוסף שארה כמשמע' קרוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים וכו' ומוקים שאר לקרוב בשר ומוקים כסותה לבגדי מטה שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת ופסקו כל המפרשים האחרונים ז"ל דמזונות דרבנן ורבא האי תנא סבר קאמר וליה לא ס"ל:

האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו'. יוציא ויתן כתובה פירוש ואף על פי שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמי' חשיבא שאין דרך חיבה וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתיבנא בשילהי נדרים. הריטב"א ז"ל:

מכלל דת"ק סבר הני לא פי' מכלל הקושיא הוא לשון זה אלא הא בעי לאשמועינן דכי קאמר ת"ק וקבורתה דוקא צרכי קבורה קאמר אבל לא לשכור לה מספידין ומקוננות כלל ורבי יהודה סבר שצריך לשכור לה מספידים ומקוננות ואפילו עני שבישראל לא יפחות כו'. והיינו רבי יהודה אומר וכו' דקתני דאין לומר דלת"ק נמי צריך לשכור מספידין ומקוננות אלא דבכל דהו סגי ובכלל קבורתה הויא דהיינו נמי צרכי קבורה אלא דלא בעינן כולי האי שיהא ההספד לפי כבודה וכבודו ואתא רבי יהודה לאוסופי דלא סגי בהספד כל דהו דאפילו עני שבישראל לא יפחות כו' דא"כ היה לו לת"ק לפרש כיון דעיקר פלוגתייהו בהספד היאך יעשה אבל השתא דאמרינן דלת"ק לא בעינן הספד כלל ניחא דקא מפרש להדיא דהא לא קתני אלא קבורתה ואתא רבי יהודה לאפלוגי עליה ומוסיף אף ההספד ומפרש אליבא דידיה כמה יהיה שיעור ההספד וזהו דקאמר תלמודא מכלל דת"ק סבר הני לא פירו' דלא בעינן חלילין ומקוננות כלל ופריך תלמודא היכי דמי אי דאורחה אע"ג דלא אורחיה מ"ט דת"ק דאמר דלא פי' דאמר דלא צריך הספד כלל דאילו הוה מצריך הספד כלל אע"ג דלא הוה עדיף כהספד דרבי יהודה לא הוה מקשינן מ"ט דת"ק אבל השתא דס"ל לת"ק דלא בעינן הספד כלל מאי טעמיה דאע"ג דלאו אורחיה מ"מ דרך בנות משפחת' בכך וכל הנושא אשה מהם אדעתא דהכי נושא להספיד אותה כשתמות. והיינו דהאריך התלמוד וקאמר מ"ט דת"ק דאמר דלא הוה ליה למימר אלא מ"ט דת"ק וזהו דכתב רש"י ז"ל דאורחה. דרך בנות משפחתה בכך. פי' דהנשים מספידות אותן בעליהן ושוכרין מספידין ומקוננות. עוד כתב ז"ל מ"ט דת"ק. דאמר לא צריך. פי' דאמר לא צריך כלל כנ"ל. ואי דלאו אורחה מ"ט דר' יהודה פי' ופשיטא דלת"ק לא צריך כלל ולמה לך למימר מכלל דת"ק סבר הני לא פשיטא דכיון דלאו אורחה דלא בעינן הספד כלל ומשני לא צריכא כגון וכו' פי' לעולם דלאו אורחה ודקשיא לך מ"ט דרבי יהודה ופשיטא דת"ק לית ליה לא צריכא כגון דאורחא דידה וכו' כנ"ל. והיינו דנקט בתירוצין לישנא דלא צריכא דמשמע דאתא לתרוצי קושיית פשיטא וכך קבלנו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דכל תירוצא דמתאמרה בלשון לא צריכא צריך למצוא בקושיא צד קושיית פשיטא כי היכי דתיתי שפיר האי לישנא דעל קושיית למה לא מיישבת שפיר האי לישנא. ומיהו תלמידי הרב ר' יונה כתבו במשנה וז"ל רבי יהודה אומר אפילו וכו' ובגמרא פריך מכלל דת"ק סבר שלא יביא חלילין ומקוננת אחת היכי דמי וכו' ע"כ. משמע דהתחלת הקושיא הויא מלישנא דמכלל וכו' וכיון שכן לא אתיא שפיר האי דפרישנא ומה שנ"ל כתבתי:
דאורחיה דידיה ולא אורחה דידה פרש"י שדרך בנות משפחתו בכך ואין דרך בנות משפחתה דרבי יהודה סבר עולה עמו ואפילו לאחר מיתתה והקשה ר"ת ז"ל אם כן אמאי יהיב רבי יהודה קיצותא שני חלילין ומקוננת הרי הכל לפי דרך בנות משפחתו וי"ל דסבר רבי יהודה דכל כיוצא בזה דיה שתעלה עמו לאחר מיתה שלא לפחות לה משני חלילין ומקוננת כיון דבגנות משפחתה אין עושין כן. הריטב"א ז"ל. ותלמידי ה"ר יונה כתבו וז"ל ותימא הוא מאי דנקט רבי יהודה האי לישנא דכיון דס"ל דאף לאחר מיתה עושה לה כפי כבודו למה היה לו לומר שני חלילין ומקוננת אחת דוקא וי"ל דמיירי כגון שדרך המשפחה שלו לעשות הספד ואין דרך משפחתה והא קמ"ל רבי יהודה דכיון שדרך משפחתו לעשות הספד סתם הספד לא הוי בפחות מזה ואפילו עני שבישראל לא יפחות מזה. ע"כ:

עולה עמו ואינה יורדת עמו ה"מ מחיים וכו'. לא קאי הך חילוקא אלא אעולה עמו דאילו אאינה יורדת אדרבא טפי איכא למימר דאינה יורדת לאחר מיתה מבחיים וכמו שכתבו התוספות ז"ל לקמן ועוד דהא קאמר אי דאורחה מ"ט דת"ק פי' אע"ג דלאו אורחה דידיה דאינה יורדת עמו לכ"ע אלא ודאי לא אמרינן ה"מ מחיים וכו' אלא אעולה עמו והא דנקט עולה עמו ואינה יורדת משום דנפקא לן מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכו' הילכך בעי למנקט בלישנא דדרשי' ולכך האריך בלישניה ונקט מאי דלא איצטריך כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו. מבעולת בעל נפקא לן בעלייתו כו':

מי שנשתטה ב"ד כו'. ומפרנסין לאשתו ולבניו פי' מיירי בקטני' שהיה הוא מפרנסן קודם לכן ואע"פ שלא היה חייב בכך דאילו בקטני קטנים הרי הוא חייב לפרנסן כדאיתא בפ' אע"פ ואילו בגדולים דהיינו שאינן סמוכים על שלחנו הא ודאי אין לנו לפרנסן מנכסיו והא דאוקימנא לההיא דמי שהלך בפרק שני דייני גזרות בדלא מתזני מיניה ואפילו הכי אמרינן דמ"ש מדמר עוקבא י"ל דההיא לאו דלא מתזני מיניה קודם לכן אלא דלא מתזני מיניה כשהלך וכשהשר' לאשתו על ידי שליש ולא השרה אותם והיינו דפרכינן מינה ומשנינן דשאני התם שיצא לדעת ולא הקפיד להניח להם מזונות מה שאין כן במי שנשתט' או שנשבה שיצא שלא לדעת. הריטב"א ז"ל:
ודבר אחר כתב רש"י ז"ל ודבר אחר. לקמן מפרש. ואזיל לשיטתו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ולה"נ הפך לשונו ז"ל דכתב בתר הכי זנין מזונות וכו' וכדבעינן למכתב בס"ד. ויש לפרש דרש"י ז"ל תפס בברייתא דקתני מי שהלך למ"ה ואשתו תובע' מזונות וכו' וזנין ומפרנסין ונותנין לה יותר ממה שתבעה ותירץ דזנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות והיא תובעת כל דבר כשצריכה לו והמזונות צריכין בכל יום לכך קתני ואשתו תובעת מזונות וקתני נמי תנא דכשתבעה כסות ולבוש דיתנו לה דהיינו מפרנסין דקתני וקל להבין ויש ספרים דלא גרסי כשנשתט' מפרנסין לאשתו ובברייתא קתני זנין ומפרנסין ואפשר דזו היתה גרסתו של רש"י ז"ל ולגרס' ספרינו נמי הא תריצנא לה שפיר אמאי לא פרש"י ז"ל כן אלא בברייתא ואת"ל דרש"י ז"ל הפך פירושו לקמן בס"ד נפרש אמאי הפך כנ"ל:
ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' ואיכא למידק אמאי לא שני בהדיא כדרך תירוצו דמחלק ולא הוה ליה למימר אלא שאני התם דיצא לדעת דאטו מי פשוט כולי האי עד דמשני בההיא לישנא ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' ודע דבפרק בתרא מוקי ההיא דמי שהלך למ"ה בשהשרה אשתו ע"י שליש ולא בניו ובנותיו דלכאורה משמע דהיינו שהיה משרה אשתו על ידי שליש קודם שהלך ועכשו אחר שהלך משך ידו השליש דליכא למיחש לצררי ובניו ובנותיו לא היה משרה על ידי שליש דאילו היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה והלכך ההוא דנשתטה זנין בניו ובנותיו אפילו לא היה משרה אותם מתחילה ולא נהירא דא"כ כשנשתטה נמי כיון דלא השרה אותם מתחלה על ידי שליש כי היכי דהשרה אשתו ואמאי מפרנסין אותם אלא ודאי מיירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למ"ה והא דמוקי לה כשהשרה ע"י שליש לאשתו אבל לא לבניו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם נזונין משלו ולהכי משני לו בתמיה ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' פי' כיון דאוקימנא לה כשהשרה את אשתו על ידי שליש ולא בניו הרי לנו בהדיא דמ"ה אמרינן אבל לא בניו כיון דיצא לדעת והשרה את אשתו ע"י שליש אבל לא בניו אבל כשנשתטה דיצא שלא לדעת ולא השרה שליש כלל וקודם שנשתטה היו כלם נזונין משלו הא ודאי דמפרנסין נמי בניו ובנותיו כנ"ל:

מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט וכו'. כ"ש צדקה מ"ד צדקה אבל תכשיט לא ניחא ליה דתינוול כך גירסת קצת הספרים והכי גרסינן בפרק בתרא ויש לפרש דאמתניתין קיימי והכי קאמר מ"ד תכשיט לא יהבינן כ"ש שאין עלינו לעשות צדקה מנכסים מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבין משום דלא ניחא ליה דתנוול אע"פ שלא צוה בלכתו עבדינן דהיום או מחר יחזור ואומדן דעת הוא שרוצה למצוא אותה מקושטת שתשא חן בעיניו ויש לפרש איפכא דאמילתא דמר עוקבא קאי וה"ק מ"ד תכשיט יהבינן כ"ש צדקה דיהבינן דמצוה היא וניחא ליה דנעביד מצוה בממוני' ומ"ד צדקה דוקא צדקה הוא דיהבינן אבל תכשיט לא כלומר לא יהבינן דניחא ליה דתינוול כלומר אומדן דעתא הוא דניחא ליה דתינוול כדי שלא תבא לידי זימה מתוך שהוא שוטה היא אינה חוששת ממנו ויש לחוש לדבר וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל ולא נהירא דברוב הספרים גרסינן ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא וכו' ועוד דהא ודאי אומדן דעתא דאע"ג דצדקה הויא מצוה לא ניחא ליה דאחריני ליעבדו צדקה מנכסיו אלא איהו בעצמו בעי למעבד ותכשיט כיון דהרי היא אשתו אינו רוצה שתהיה מנוול' וזהו שכתב רש"י ז"ל מ"ד תכשיט. לא יהבינן לאשתו כ"ש שאין לעשות צדקה מנכסיו וכו' ע"כ. ורש"י ז"ל פי' דאדמר עוקבא קיימי וגריס איפכא מ"ד צדקה כ"ש תכשיט ומ"ד תכשיט אבל צדקה לא כו'. פי' ונפקא מינה בין שתי הגרסאות ופירושיהן דאי אמרינן דהכא קיימי אמתניתין הלכך איכא למימר דאדמר עוקבא אין חילוק כלל לכ"ע דבין צדקה ובין תכשיט יהבינן ואי אמרינן דאדמר עוקבא קאי הלכך פליגי בין בדמר עוקבא בין במתניתין דמר אמר תכשיט ומר אמר צדקה וליכא למימר לפום האי פירוש' דדוקא בדמר עוקבא פליגי אבל אמתניתין לכ"ע בין תכשיט בין צדקה לא יהבינן דהא בהדיא פליגי עלה דההיא דמי שהלך בפרק בתרא אלא ודאי הנפקותא היא כדפרישנא ומ"ה לא רצה לפרש רש"י ז"ל דהכא בשמעתין נמי אדמתניתין קיימי משום דאי הכי בדמר עוקבא לכ"ע בין תכשיט בין צדקה יהבינן ואי הכי קשיא כי היכי דחילק המזונות מהפרנסה אע"ג דשייכי בהדי הדדי וקתני וזנין ומפרנסין הכי נמי הוה ליה למפלג בינייהו להדיא ולמתנינהו בתרתי תכשיט וצדקה. ולא לכיילינהו בחד תיבה דקתני דבר אחר למכלל צדקה ותכשיט ומיהו אמרינן דאדמר עוקבא קיימי למ"ד צדקה אע"ג דתרווייהו בעינן למיתב מ"מ מאי דבר אחר צדקה ותכשיט במכ"ש נפקא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל בתחילת השמועה וד"א. לקמן מפרש. זנין. מזונות. מפרנסין. לבוש וכסות. פי' לפי' וד"א לקמן מפרש דעלה קאי פלוגתא דלקמן. תדע דהא זנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות. ואם תפרש דלא קא מפרש לקמן אלא מתניתין אבל הא דמר עוקבא יהבינן תרווייהו הוה ליה לאפלוגי נמי הא בתרתי כנ"ל. והתוס' גרסי להדיא מאי ולא ד"א וגרסינן נמי ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול וכו' וכמו שכתוב בתוספות ולא כתבו דגרסינן נמי מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דהא איכא לפרש האי לישנא בין אדמר עוקבא בין אמתניתין וכדכתבינן והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המדיר פוסקין קשוט לאשה ותירצו היינו כל זמן שהוא עמה וכו'. ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל דהקשוט עליו משום דיתאוה לה אבל הלך למ"ה כיון דליתיה בהדה לא בעי למיתב לה קשוט ונשתטה נמי דאין לו דעת להתאוה לה אין אשתו מתקשטת משלו. ע"כ:
מי שהלך למ"ה ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה אין לפי כבודו לא אימא אף לפי כבודה ה"ג בקצת ספרים והקשו בתוספות חדא דאמאי נקט מי שהלך למ"ה אדרבא טפי הוי חידוש אם הוא אצלה ואפ"ה קוברין אותה לפי כבודה דאינה יורדת עמו כדמוכח לקמן בשלהי אע"פ גבי הא דתניא אין נותנין לה כר וכסת ומדקתני מי שהלך למ"ה אלמא לפי כבודו בעי לאשמועינן ואף לפי כבודה קאמר ולא רצו התוספות להקשות להאי גירסא דמאי פריך לפי כבודה ולא לפי כבודו דילמא רבנן היא ולא רבי יהודה דאדרבה אלימא להו שנויא דקא משני דאף לפי כבוד' קא' מדקתני מי שהלך למ"ה וכדכתיבנא והיכי בו נקטי דדילמא אה"נ דלפי כבודו ולא לפי כבודה דא"כ למה ליה למתני מי שהלך למ"ה וקל להבין. ויש לתרץ קושיא זו דמ"ה נקט מי שהלך למ"ה לאשמועינן דנחתינן לנכסיה דבכמה דוכתי אמרינן דכייפינן ליה ולא נחתינן לנכסיה כנ"ל. ועוד הקשו בתוספות מאי קאמר הקמ"ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה מאי רבותא היא זאת דין הוא שלא תרד עמו לאחר מיתה ממחיים כן כתב הרא"ש לשון קושיא זו ובספרים שלנו גרסינן הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה. וכיון שכן איכא למימר דנקט אפילו לאחר מיתה משום עולה עמו תדע דלעיל נמי קאמרינן כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי מחיים וכו' וע"כ לא קשיא אלא אעולה עמו וכדכתיבנא לעיל:

ומיהו אכתי קשיא דבשלמא לעיל לא נקט ואינה יורדת אלא בגררא דעולה עמו אבל הכא כיון דקתני אף לפי כבודה וקאמר עלה הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת ואפילו לאחר כו'. אלמא דעיקרא חידושי' נמי אינה יורדת וכיון שכן קשיא מאי אפילו לאחר מיתה. עוד הקשו בתוספות דקאמר אימא אף לפי כבודה אדרבה לפי כבודו הוי רבותא טפי דלא הוי אלא לרבי יהודה אבל לפי כבודה דאינה יורדת עמו לא הוי רבותא כולי האי דהא לעיל פריך אי דאורחה מ"ט דת"ק משמע דמילתא דפשיטא הוא. עכ"ל התוספות ז"ל. והאריכו טובא בלשונם ז"ל דבמאי דכתבו ז"ל דלא הוי אלא לרבי יהודה בהכי מקשו שפיר ולמה להו לארוכי ולמימר אף לפי כבודה וכו' ונראה דבעו למימר דאפילו לא תיתני אף לפי כבודה אלא דנתני תרווייהו בלא אף אכתי תיקשי דלמה לי למתניה כלל דמלתא דפשיטא הוא והיינו כדי לדחויי שיטתו של רש"י ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד. ודע רש"י ז"ל כתב וז"ל לפי כבודו ולא לפי כבודה. בתמיה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד לה הא ודאי אינה יורדת עמו ואפילו למאן דלית ליה עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת אית ליה. ע"כ. פי' לפי' קא גריס הרב ז"ל לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו וקמ"ל וכו'. וקא פריש הרב ז"ל דמאן דקא מתמה ס"ד דה"ק וקוברין אותה לפי כבודו דאם כבודו גרוע בתר דידיה אזלינן דיורדת עמו ולהכי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד כו' וכדפרש"י ז"ל ומשני אימא אף לפי כבודו הא קמ"ל וכו' פי' ה"ק קברינן אותה לפי כבודו ואי כבודו דידיה מעליא טפי קברינן לה אף לפי כבודו דעולה עמו ואינה יורדת עמו. ואע"ג דאיהי נמי חשיבא וכבודה עמה והוה לן למימר כיון דסוף סוף הרי יש לה כבוד תסגי לה בהכי ולמה לן לעלוייה כולי האי מ"מ נעלה אותה נמי במעלתו וכבודו כיון דמעלי טפי ואין צריך לומר אי איהי גריעא טובא ואיהו חשוב טובא דבתר דידיה אזלינן. ועוד יש לפרש דה"ק אימא אף לפי כבודו ופירוש דלא עסקינן דאיהי גריעא טפי מיניה ולא דעדיפא מיניה אלא דיש בקצת דבר מענייני הקבורה דאיהי עדיפא טפי ויש בקצת דברים דאיהו עדיף טפי וקמ"ל רב הונא דקברינן לה לפי כבודה ואף לפי כבודו דתרתי עדיפא דידיה ודידה יהבינן לה (דידיה ודידה) וקמ"ל דעולה עמו ואינה יורדת וכו' פי' דתרתי איתנהו כחדא וכדפרישנא נמצא דקא אתא לאשמועינן תרתי דבתר דידה אזלינן ובתר דידיה נמי אזלינן והוה ליה כאילו תני נמי דאינה יורדת עמו וקל להבין:
וכיון שכן אכתי קשיא מאי אפילו לאחר מיתה דקאמר ועוד למה לי לאשמועינן כלל דאינה יורדת עמו וצריך לעשות לה הך עדיפותא דאיתנהו בדידיה אע"ג דליתנהו בדידה פשיטא ודאי דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה לכך גרס ר"ת ז"ל קוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא אף לפי כבודו. פי' כי קתני לפי כבודו פי' דעולה עמו כגון דאיהי לאו אורחה ואיהו אורחיה וכי קתני לפי כבודה פירושו דאינה יורדת עמו כגון דאיהו לאו אורחיה ואיהי אורחה והוה קס"ד דכי קאמר לפי כבודו פי' דדוקא עולה אבל (לא) יורדת עמו ולא אמרינן לפי כבודה להכי פריך לפי כבודו אין לפי כבודה לא פי' מי מצינן למימר דעולה עמו אית לן ואינה יורדת עמו לית ליה ומשני אימא אף לפי כבודו פי' ולא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דאיהי אורחה ואיהו לאו אורחיה דאינה יורדת אלא אפילו היכא דאיהו אורחיה ואיהי לאו אורחה אינה יורדת נמצא לפי שיטה זו דלא אשמועינן רב הונא אלא דינא לעולה עמו ולא תקשי ולא מידי. ומיהו לרשב"א דאמאי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה פשיטא ודאי דלא מיבעיא קאמר ולשיטת רש"י ז"ל ניחא כנ"ל. כל זה הארכתי לחלק בין שיטתו של רש"י ז"ל לשיטתו של ר"ת ז"ל ליישב כל מה שכתבו התוספות ז"ל ונראה לר"ת דגרסי כו' ולא כתבוהו בשם רש"י דהכי נמי גריס איהו ז"ל והיינו רבם הזקן ז"ל ועל דבריו ופירושו ז"ל באו המה להוסיף:

גם הרא"ש ז"ל דחה הגירסא האחרת וז"ל יש ספרים שכתוב בהן וקוברין אותה כפי כבודה לפי כבודה ולא וכו'. וקשה עלה טובא אמאי נקט מי שהלך למ"ה וכו' ועוד מדפריך לפי כבודה ולא לפי כבודו ומשני אף לפי כבודה א"כ סבר דלפי כבודו נמי יהבינן לה כרבי יהודה והלכתא כותיה וא"כ הוה ליה למימר קוברין אותה אף לפי כבודו וכ"ש לפי כבודה דאינה יורדת עמו דלפי כבודו הוי רבותא טפי מדפריך לעיל אי דאורחה מ"ט דת"ק משמע דמילתא דפשיטא הוא דהיכא דאורחה יהבינן לה ועוד מאי קאמר דקמ"ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה וכו' ונראה לר"ת דגרסינן וקוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו ע"כ. וזה הלשון אינו עולה יפה עם מאי דכתיבנא ובתוספות אין הלשון כן אלא גירסת ר"ת היינו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא וכו' וגרסת רש"י ז"ל לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא וכו' זה הפרש כדכתיבנא והנלפע"ד כתבתי:

אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. כלום דהא דקאמר האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו לאו משום גופא אמרה אלא משום אידך דוקי' א"נ משום אידך דאיתמר בהדה שהאומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו והא דמספקא לן במסכת סנהדרין [מו ב'] דמ"ד לא תקברוני' לההוא גברא אם שומעין לו אם לאו מסתב' לי דלא דמו כלל דהתם הוא דאמר דלא לקברוהו כלל ואי קבורה משום כפרה הוא לא קברי' ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינן ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא רוצה הוא בקבורה וכפרה אלא שאומר שלא יקברוהו מנכסיו ולפי' אין שומעין לו (אלא) שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הצבור כדי שיעשיר את בניו. הריטב"א ז"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל בקיצור לשונו ורוב חכמתו לא תקברוהו מנכסיו. אלא מן הצדקה. ע"כ:
מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ל"ג לרשות הבעל לחופה או לרשות הבעל לנשואין דלשון זה משמע עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין קתני מיהא נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף על גב דלא נכנסה לחופה ומתניתין דהכא מוקמינן בגמרא לענין תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה מדקתני לעולם א"כ מאי פריך בגמרא ממתניתין לרב אסי דאמר דמסירתה מועלת לתרומה אדרבה מתני' דייקא כוותיה דעל ידי מסירה אוכלת בתרומה והוי תיובתא דרב. ומיהו נראה דאפילו גרסינן לרשות הבעל לחופה לא משמע מסירת האב לשלוחי הבעל מדקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לחופה דמשמע עד גמר הכניסה דהיינו חופה ובגמרא דייק רב נחמן מדקתני כיון משמע תחלת כניסה לרשות הבעל דהיינו מסירה. הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ג לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואיכא דגריס עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וקשה להאי גירסא כי אותבינן לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה מהא מתני' מאי קושיא נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה. ויש לומר דמדקתני לישנא יתירה שתכנס לרשות הבעל לנשואין הוה משמע דלנשואין גמורין דהיינו כניסתה לחופה ע"כ. וקשה דהא בההיא דר"נ בר יצחק דלקמן בגמרא קתני נמי לרשות הבעל לנשואין ואפילו הכי דייק רב נחמן בר יצחק נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף ע"ג דלא נכנסה לחופה וכמו שכתבנו. ומכל מקום כתב הריטב"א ז"ל דהגירסא הראשונה היא המצויה ברוב הספרים והיא המחוורת:

דף מח עמוד ב[עריכה]

מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וק"ל למ"ד שאין מסירתה מועיל לתרומה עד שתכנס לחופה קשיא הני בבי ארישא דרישא משמע כי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה והדר קתני מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ויש לומר דה"פ לעולם היא ברשות האב או לכל הדברים או למקצתן עד שתכנס לחופה. ומיהו כיון שמסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל למקצת דברים הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לכל הדברים. הריטב"א:
מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל כגון ששלח אותה האב עם שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל שהיו באין בעבורה ומסרוה להם וחזרו לדרכם הרי היא ברשות הבעל ודוקא כשנתן להם האב רשות לתת אותה לשלוחי הבעל אבל אם לא נתן להם רשות לא מהניא מסירה זו דידהו להוציאה מרשות האב. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ומלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא אפילו לא נתן להם רשות הרי היא ברשות הבעל:
גמרא מאי לעולם כלומר למה שינה לשון לעולם היא יכול לומר כל זמן שלא נכנסה לחופה הרי היא ברשות האב. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

לאפוקי ממשנה ראשונה. הקשו בתוספות דבהדיא תנן בפרק אף על פי זו משנה ראשונה וכו' ותירצו דדרך התנא ללמד בקיצור מה שכבר השמיעה במקום אחר. וכן תירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל דדרך התנא דכשיכול ללמוד הדבר בדרך קצרה מתוך הלשון מלמד אותו ואף על פי ששנינו אותו בפירוש במקום אחרת. ורש"י ז"ל כתב ממשנה ראשונה. בפרק אף על פי. אפשר דלתרץ קושיית התוספות כתב כן ולומר דכיון דלא מתניא בפירוש אלא בפרק אף על פי דבתר הכין שפיר מצי למתנייא בקוצר מאי דמתניא בתר הכי בפירוש כנ"ל:
מסירתה לכל שברשות הבעל היא לכל דבריה לאחר שמסרה האב לשלוחי הבעל חוץ לתרומה דאינה אוכלת בתרומה עד שתנשא דקנין כספו גמור בעינן ע"כ. כן מצאתי במהדורא קמא של רש"י ז"ל ובמהדורא בתרא הכתובה בספרינו לא כתב כן. רב אסי אמר אף לתרומה. פרש"י ז"ל קסבר הא דאמרו רבנן ארוסה לא תאכל בתרומה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה וכו'. פי' לפי' ס"ל ז"ל דשלש מחלוקות בדבר דעולא לקמן בפרק אף ע"פ סבר דטעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ובתרייתא משום סמפון כדאיתא לקמן בפרק אע"פ ורב שמואל בר יהודה סבר דקמייתא משום סמפון ובתרייתא משום סמפון אלא דמשנה ראשונה סבר בדיקת חוץ שבדקה ביד קרובותיה שמה בדיקה וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הילכך תו ליכא למיחש לסמפון וב"ד של אחריהם סברו אינה בדיקה עד שמתייחד והוא עצמו בודקה ורבי דס"ל מסירתה לכל חוץ מתרומה איבעית אימא דס"ל כעולא ואי בעית אימא דס"ל כרב שמואל בר יהודה דהא אמשנה אחרונה קאי ורב אסי סבר דטעמא דמשנה ראשונה ואחרונה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה כו' אלא דמשנה ראשונה סבר דכיון דמייחד לה דוכתא לזון אותה שם כדאיתא לקמן בפרק אע"פ תו ליכא למיחש לשמא תשקה לאחיה ולאחותה דהא אינן מצויין עמה תמיד. וב"ד של אחריהן גזרו כיון דאכתי לא נכנסה לרשות בעלה לגמרי לפעמים מצויין אחיה ואחיותיה ואכתי איכא למיחש לשמא תשקה לאחיה ולאחיותיה דלפעמים באים אצלה כיון דאכתי לא נכנסה לרשות בעלה לגמרי אבל מסר האב לשלוחי הבעל הרי אחיה ואחיותיה אינן עמה כלל ולהכי אוכלת בתרומה דתו ליכא למיחש לשמא תשקה כלל. זו היא שיטת רש"י ז"ל:

שוב מצאתי להרשב"א ז"ל שכתב וז"ל אמר רב מסירתה לכל וכו'. פרש"י ז"ל דאית ליה טעמא דסמפון ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה דאית ליה דעולא ונכון ואף על גב דמתני' כמשנה אחרונה היא דקתני לעולם ולקמן בפרק אע"פ לכאורה אפילו עולא למשנה אחרונה משמע דאית ליה טעמא דסמפון ליתא אלא לעולם עולא לית ליה אלא משום מזיגת הכוס ובמקומה אאריך בס"ד ולא כדברי המקשים לפירושו של רש"י ז"ל ע"כ. וכיוצא מה שפירשתי לרב אסי פי' הוא ז"ל אפילו לעולא לקמן וזכיתי לדעתו. והתוספות ז"ל סוברין דאין לנו לאפושי פלוגתא ואין לנו אלא פלוגתא דעולא ורב שמואל בר יהודה לקמן בפרק אע"פ ואפילו עולא דמפרש טעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו וכו' מודה דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ורב אסי מיירי למשנה אחרונה כמו שכתבו התוספות ולכך פירשו דטעמא דרב אסי נמי משום סמפון ואף על גב דבהגיע זמן ולא נשאו דמייחד לה דוכתא ואפילו הכי סברינן דלא בדיק לה למשנה אחרונה וחיישינן לסמפון מכל מקום במסר האב לא חייש לסמפון דמסתמא בדקי לה ובדיקת חוץ שעל ידי שלוחין שמה בדיקה. וקשיא להו לתוספות דסברתו הפוכה מסברת סוגיא דשמעתא דפרק אע"פ דקאמר איכא בינייהו הכל מסר והלך פי' מסר האב לשלוחי הבעל מ"ד משום סמפון איכא אף על גב דבהגיע זמן לא חיישינן השתא לפי משנה ראשונה משיטת רש"י ניחא דאיברא ודאי דסברא היא בסוגיא דשמעתא דלקמן פרק אע"פ דלמשנה אחרונה דחיישינן לסמפון בהגיע זמן כ"ש במסר האב ורב אסי הכא לא מסברא אומר כן אלא דמתניתין דחקתו לומר הך סברא דקתני מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל משמע ברשות הבעל לגמרי ואף לתרומה. ועוד איכא לפרושי ההיא סוגיא דפרק אע"פ דה"ק איכא בינייהו מסר משום סמפון ליכא שמא ימזגו איכא ואף על גב דליכא משום השקאת אחיה ואחיותיה דהא כבר מסר האב לשלוחי הבעל מכל מקום איכא שמא תשקה לשלוחי הבעל כנ"ל. [וז"ל] הריטב"א ז"ל. פירשו בתוספות ודרב ורב אסי בטעמא דסמפון פליגי ורב סבר דאף על גב דמסר האב איכא למיחש לסמפון דלא בדקי לה שפיר עד שתכנס לחופה דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ורב אסי סבר דבדיקת מסירה זו שמה בדיקה. ע"כ:
איתיביה רב הונא ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ה"ג בקצת ספרים ובקצת ספרים גרסי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין אפשר דמאן דמותיב שינה לשון המשנה ופירשה דהיינו הכנסת חופה כדי לאותובי מינה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו פרק הפקדון וז"ל דרך בעלי התלמוד להביא משניות בחסר ויתר לפי הצורך וכ"ש בברייתות ע"כ. והתוס' כתבו במסכת בכורות (דף כ"ז) שדרך התלמוד להאריך ולקצר כשמביא המשניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך עיין שם. ואם תאמר ומאי קא מותיב לרב אסי והא לרב נמי תקשי למאי דס"ל דמסירתה לאו היינו כניסתה לחופה דהא ס"ל מסירתה לכל חוץ מתרומה כי לכל דבר איש באשתו קיימת מסירת שלוחין במקום חופה חוץ וכו' וכדפרש"י ז"ל ואילו מתניתין קתני דלכל הדברים הרי היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואפילו מסר האב לשלוחי הבעל ואין לפרש דאה"נ אלא לדרב אסי קשיא טפי ורב הונא אשכח לרב אסי ואותיב ליה ומיהו רב הונא לא ס"ל לא כרב ולא כרב אסי אלא דוקא לירושתה א"נ לכתובתה הוא דנכנסה ברשות הבעל וכדשמואל ור"ל דלקמיה והיינו דקא מהדר להו רב לא תזלו בתר איפכא ואי ס"ל כרב אמאי קאמר דסברתייהו הויא איפכא והא איהו נמי ה"ק ולסיועי לדידהו קא מותבי לרב אסי אלא ודאי דלמה דסלקא דעתייהו לרב נמי קשיא ממתני' וכדכתיבנא דהא ודאי ליתא פירושא כלל דמדקאמר איתיביה רב הונא לרב אסי משמע דלדידיה דוקא קשיא. ועוד דרב הונא היינו תלמיד של רב וחייא (הונא) היינו בנו ומסתמא לא פליגי עליה והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דלהכי קשיא ליה לרב אסי ולא לרב משום דהך מתניתין לא מיירי אלא בתרומה וכדאוקימנא לה בסמוך דמדקתני לעולם דלאפוקי ממשנה ראשונה מתניא:

וא"ת והא לרב נצטריך לאוקמי דאתיא וכו'. לא דאתיא לאפוקי ממשנה ראשונה דהא לדידיה מצינן לתרוצי דה"ק לעולם היא ברשות האב ואפילו מסר האב לשלוחי הבעל. וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל וז"ל מאי לעולם לאפוקי וכו' בדין הוא דיכילנא לומר לעולם לאפוקי ממסירת האב אלא דניחא לן לפרושה אפילו לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה ע"כ. ויש לומר דמכל מקום האי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה בין לרב בין לרב אסי וזהו שכתב רש"י ז"ל לעולם היא ברשות האב. ואוקימנא דהאי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה וקתני עד שתכנס לחופה. ע"כ. ואם תאמר אם כן מה אהדר להו רב לא תזלו בתר איפכא. ויש לומר כבר תירצה רש"י ז"ל דה"ק להו לא תשיבו בבית המדרש ממשנה הנהפכת לב' צדדין שיוכל המתרץ לתרץ משמעה אחרי דבריו כנ"ל. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואוקימנא דבתרומה קאמר דהויא ברשות האב וקשיא לרב אסי. בתר איפכא דמצי למפרקה ולתרוצי מסירתה זו היא כניסתה לחופה כיון שמסרה לשלוחי הבעל אין לך חופה גדולה מזו ע"כ. עוד כתב רש"י אמר להו רב. לתלמידו ובנו. ע"כ. במאי דכתיבנא מובן נמי לשון זה. ועוד יש לומר דהוקשה לו לרש"י ז"ל דהא ואמרי לה חייא בר רב לרב קאמרינן וכיון שכן מאי אמר להו דקאמר בלשון רבים דהא חדא הוה מאן דמותיב או רב הונא או חייא בר רב. ותירץ דכיון דחד הוה בנו וחד הוה תלמידו אף על גב דמאן דמותיב הויא חד תרווייהו הוו שכיחי קמיה דרב ולתרווייהו קא מהדר להו לא תזלו בתר איפכא כנ"ל:
ושמואל אמר לירושתה פי' רש"י ז"ל לירושתה הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעלה יורש נדונייתה דאף על גב דאמרי' אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קרוב נשואין אבל לתרומה ולהפרת נדרים שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסרה לחופה ע"כ. והקשו בתוספות דהא תניא לקמן דכיון דיצאה שעה אחת מרשות אב שאינו יכול להפר [וי"ל דנהי דקתני התם שיצאה מרשות אב שאינו יכול להפר] ואפילו בשותפות מכל מקום אין זו ראיה שנכנסה לרשות הבעל להפר שלא בשותפות דאפשר דיצאתה מרשות אב ולרשות בעל לא נכנסה ולענין זנות מודה שמואל דכיון שמסר האב דינה בחנק כדקתני לקמן בהדיא ולא איירי הכא אלא לענין זכיותיה וזכות הבעל. ובתוספות פירשו דשמואל אף לירושתה קאמר ולא מיעט אלא תרומה כסברא דרב והא דנקט ירושתה משום דסבר ירושת הבעל דרבנן והוה ס"ד שלא תפקיע ירושת האב שהיא מן התורה עד שתכנס לחופה קמ"ל ולשון הגמרא מוכיח יותר כפירוש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל. שמואל אמר מסירתה מהני לירושתה שהוא יורשה מעכשיו מה שאין כן מן האירוסין אבל לתרומה לא וכן ליטמא לא מהני מסירה. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל פי' רש"י ז"ל אבל לתרומה ולהפרת נדרים שלא בשותפות לא מהני המסירה לחופה ולא נהירא דהא מסקינן לקמן מונדר אלמנה וגרושה דהוי כנשואה. ועוד מדגלי קרא גבי זנות ונדרים דהויא כנשואה מנליה לשמואל למימר דבשאר מילי לא הוי כנשואה הילכך נראה דשמואל לא אתיא למעוטי אלא לענין תרומה אבל לענין שאר דברים הוי כנשואה כמו לענין ירושה והאי דנקט ירושתה טפי משאר דברים לרבותא נקט דאף על גב דירושת אשתו לא הויא אלא מדרבנן וס"ד דלא תקון אלא בנשואה ממש וכן למ"ד ירושת אשתו דאורייתא נפקא ליה משארו דס"ד דלא מקריא שארו עד כניסת חופה קמ"ל. וכן ברייתא דקתני בד"א לירושתה אבל לתרומה אינה אוכלת בתרומה רישא לאו דוקא אלא אף ירושתה קאמר אבל סיפא לתרומה דוקא קאמר משום דתרומה איכא למימר טעמא משום סמפון ע"כ. ודע דבפרק ואלו נדרים תנן זה הכלל כל שיצאה לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר ואמרינן עלה בגמרא זה הכלל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופרש"י ז"ל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל ולא הלך הוא עמהם באותה שעה יצאה מרשות האב עד שתגיע לרשות הבעל ויצאה לרשות עצמה ואין הבעל מפר נדריה שאין הבעל מפר בקודמין. ע"כ:
והרב ר' נתן בר יוסף ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל בפירושיו על הלכות נדרים שחבר רבו ז"ל כתב וז"ל. הא דאמרינן זה הכלל לאיתויי מסר האב וכו' פי' ונדרה והדר נתגרשה בו ביום והחזירה בו ביום דאינו יכול להפר משום דאינו מפר בקודמין וקשיא לן ואכתי מאי קמ"ל באם נדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתגרשה והחזירה דאינו יכול להפר דאי לאשמעינן דמסירת האב נשואין עושה הא לענין נדרים לא איכפת לן מידי דהא אפילו תימא דאינו עושה נשואין ולא אירוסין אין הבעל מפר מה שנדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל. ויש לומר דרבותא בזה הכלל קמ"ל דמסירת האב נשואין עושה ונפקא מינה שאם נדרה בעודה ארוסה ואחר כך מסר האב לשלוחי הבעל אין הבעל מפר באותו הפרק של מסירה זו מה שנדרה קודם לכן בימי אירוסין דמפר בקודמין מיקרי ואי מסירת האב לא היתה עושה אלא אירוסין ודאי יכול היה הבעל להפר בהדי אב כדין נערה מאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה והאי כלל דקתני לאו אגופה דנתגרשה ואח"כ החזירה אתא אלא למידק מינה הא דאמרן. ואיכא מאן דמפרש דכל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת היינו אותה שעה שמסרה האב לשלוחי הבעל שאם נדרה באותו הפרק אין אביה ובעלה מפירין נדריה לפי שיצאת מרשות אביה לגמרי טפי מבימי אירוסין ולכלל נשואין לא באה. ודין זה צ"ע אם הוא אמת דהא לענין מעשה ידיה ומציאתה לגמרי נתרוקנה רשותה לבעל במסירת האב לשלוחי הבעל ומ"ש נדרים ע"כ. ומכל מקום הא משמע מלשון רש"י ז"ל כפירושא בתרא והיינו מה שפירש בשמעתין וכמו שתירץ הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולקמן גבי הא דתנא דבי רבי ישמעאל נאריך עוד בזה בס"ד:
ר"ל אמר לכתובתה י"מ דר"ל מוסיף הוא ואף לכתובתה קאמר וי"א דלכתובתה דוקא קאמר ופליג אדשמואל וכן נראה הלשון. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל פי' בלישנא בתרא וז"ל לכתובתה. הוא דמהניא מסירה והשתא קבעי תלמודא למילתיה. ע"כ. פי' לפירושו איכא למידק אמאי אפסיק ביני פלוגתא דאמוראי בהך פירכא דפריך כתובתה מאי וכו' הוה ליה לסיומי כולי פלוגתא דהא רבי יוחנן היינו בר פלוגתיה דר"ל וכיון שכן הוה ליה לאתויי כולי פלוגתא ושוב הוה ליה לפרושי פלוגתייהו:

ודע שהכלל בידינו דכשהיא קושיא אלימתא ואין דברי האמורא או הברייתא מובנים כלל לא שביק לסיומי הברייתא או הפלוגתא עד דפריך עליה וכשאינה קושיא אלימתא כולי האי דדבריו מובנים אלא דאיכא למיפרך עליה שביק לסיומי לכולה ברייתא ושוב קאמר אמר מר וכו'. ושקיל וטרי בה וזה פשוט ומבואר בכמה דוכתי בתלמודא וכיון שכן אי נפרש דר"ל אף לכתובתה קאמר בקל יש לתרץ למילתא דה"ק דשמואל קאמר לירושתה פי' מה שירשה מאביה ואמה או שאר קרוביה כגון נכסי מלוג דזכה בהן ואתא ר"ל לחדותי אף כתובתה פי' נדונייתה שהכניסה לו שאף זה ירית לה בעל דלא תימא דבשלמא מה שירשה ולא הכניסה לו ירית לה בעל וזכה בהם הבעל מאחר שמסר האב לשלוחי הבעל אבל הנדונייא שפסק לה האב לא זכה בהן דלא פסק האב אלא ע"מ שתכנס לחופה ויתחתן בה חתון גמור וכדאמרינן לעיל. ואפילו תימא דאין נראה לו לתלמודא לחלק בהכי כלל דכל מידי דירושה חדא היא מכל מקום לאו קושיא אלימתא היא כולי האי והילכך הוה ליה לסיומי פלוגתיה ולבתר כן הוה ליה למבעי למילתיה מאי הוא. ומיהו אי פירושיה דר"ל דלכתובתה דוקא הוא דמהני מסירה וכדמשמע הלשון כפשטו אין לך לתרץ בהכין כלל דאטו משום חילוקא כל דהוא דמצית למפלוג בינייהו בין שאר ירושות לנדונייא נימא ר"ל דדוקא לכתובה ולא לירושתה הילכך הוי ליה קושיא אלימתא ודברי ר"ל אינם מובנים כלל ולהכי לא שבקי לסיומי פלוגתא והשתא קבעי תלמודא למילתיה כנ"ל. והתוספות ז"ל כתבו דאפשר דר"ל לא מבעיא קאמר ולא אתא למעוטי אלא תרומה אי נמי ממעט נמי ירושה עיין בתוספות ובסמוך אכתוב לשון הרמב"ן והרא"ה ז"ל תלמידו ותראה מה שפירשו ז"ל בהך דר"ל ושמואל:

אמר רבינא לומר כתובתה מאחר מנה פי' עדיין בתולה היא שעדיין לא נכנסה לחופה מ"מ משעת מסירתה וכו'. הרשב"א ז"ל:
הא דתניא הלך האב עם שלוחי הבעל ה"ג בכלהו נוסחי ובהלכות הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר ובסיפא גרסינן מסרו או שהיתה לו ופירשו לה בגמרא דסתמי קתני סתם חצר דידה ללון ואי קשיא לך אכתי טעמא דחצר דידה ללון הוא הא חצר של שניהם סתמא לנשואין והדר אמר חצר דידיה סתמיה לנשואין הא דלאו דידיה אלא חצר של שניהם ללון לא תיקשי דחצר דידיה לאו דוקא וה"ה לחצר של שניהם וטעמא דמילתא דלא נסבי אינשי נשייהו אלא בגו דידהו אבל לא בשלה לגמרי וכ"ש בשל אחרים אבל כיון שיש לו רשות בה נושא בה אשתו וכ"ש בשל שניהם שדעתם מתיישבת לדור שם ולנשואין ואוקימנא תיובתא דכולהו בר משמואל דמדקתני בד"א לירושתה אף על גב דלא מפיק אלא תרומה משמע מכל מקום דלא מהניא מסירה אלא לירושתה והאי דמפיק תרומה סד"א לא גרעה מסירה מהגיע זמן קמ"ל דחופה ממש בעינן וכן פרש"י. תיובתא דכולהו בר משמואל וטובא דכותא בתלמודא. ומיהו נהי דמסירתה אינה מכניסתה לרשות הבעל אלא לירושתה מרשות האב יצאה אף להפרת נדרים כדאמר תנא דבי ר' ישמעאל לקמן ואפשר נמי לומר שכתובתה מאחר מנה וברייתא לא קתני אלא דברים שברשות הבעל וכן נמי שמואל מודה בדר"ל אבל ר"ל הוא דאמר לכתובתה מאחר מנה בלבד ולא לדבר אחר וכן פר"ח ז"ל אבל שאר דבריו בכאן אינם נכונים שהוא גורס הלך האב עם שלוחי הבעל והיתה לה חצר ומסר האב לשלוחי הבעל והיתה לו חצר ואמר תיובתא דכולהו ואף דשמואל ור"ל משום דקתני ונכנסה עמו מכלל דמסירה בלבד לא וק"ל אכתי מאי קושיא לשמואל איהו במסירה דמתני' איירי אי התם מסירה וכניסה לרשות הבעל דשמואל נמי בהכי מתוקמה והא דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה דאקשינן מינה לרב אסי רשות האב קרי ליה מדלא אכלה בתרומה דכל דלא הויא ברשות הבעל קרי רשות אב ולמסקנא כרב מתרצי לה דמסירה זו היא כניסתה דלא איירינן ברישא במסירות אלא קאמר לעולם אפילו הגיע זמן ברשות האב היא א"נ למסקנא שפיר אתיא דהכי קתני לעולם היא ברשות האב שאין הבעל זוכה במציאה ומעשה ידיה והפרת נדרים ומתחייב במזונות עד שתכנס לחופה וארישא קאי וכל דלא נכנסה לרשות הבעל רשות האב קרי לה כדפרישית ויש נוסחי שכתוב במשנתנו עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה תלמידו בזה ר"ל אמר לכתובתה ופרישנא כתובתה מאחר מנה דר"ל ודאי פליגא אדשמואל דר"ל לית ליה דהויא ברשות הבעל אלא לכתובתה בלבד לומר שתהא כתובתה מאחר מנה אבל לא לירושתה אבל דשמואל אפשר דלא פליג אדר"ל אע"ג דאמר לירושתה אפשר דלא פליג לכתובתה דכ"ש הוא אלא לאפוקי מהנך דר"א ודרב והא דמותבינן להו מהברייתא דקתני הלך האב וכו'. או היתה לה חצר בדרך וכו' אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל וכו' או היתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה תיובתא דכולהו לבר מדשמואל דאילו שמואל לישנא דמתני' אמר לירושתה ודכוותה איכא בתלמודא וכיון דפרישנא בדשמואל דמודה לר"ל דכתובתה מאחר מנה דכיון דאמר לירושתה כל דכן הוא לכתובתה ה"ה נמי במתניתא דכי קתני לירושתה ה"ה לכתובה. ומיהו תיובתא דר"ל לא אמר אלא לכתובתה בלחוד ולא לירושתה ואילו מתניתא קתני בהדיא לירושתה ומיהו הא דאמרינן לירושתה לרשות הבעל הוא דאמרינן דלא נכנסה אלא להכי אבל מרשות אב כיון דקי"ל דיצאה מרשותו להפרה כדקתני בהדיא תנא דבי ר' ישמעאל ה"ה נמי לכל מילי ומרשות האב יצאה אבל לכלל רשות הבעל לא נכנסה אלא לירושתה זהו פרש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל גריס והיתה לה והיתה לו ופירש דתנא דברייתא תרווייהו קא בעי חצר דידיה ומסירה והיינו תיובתא לכולהו ואפילו דשמואל דאפילו שמואל הני תרתי לא בעי דלא בעי אלא מסירה וזה אינו נכון דהא מאי קושיא לשמואל דשמואל אמתניתין קאי והא אמתניתין נמי קשיא דהא במתניתין לא בעינן אלא מסירה אלא מאי אית לך למימר דכי קתני מתניתין מסירה בחצר דידה דשמואל נמי לא קשיא דשמואל אמתניתין קאי כדאמרן אלא עיקר כדפרי' והשתא אתיא שפיר לפום האי גירסא דכתיבנא הא דדייקי הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נשואין אפילו בחצר דידה אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללון אפילו בחצר דידיה אבל אי גרסינן איפכא דרישא חצר דידיה וסיפיה חצר דידה כדכתיב במקצת נוסחי מאי קושיא הא שפיר אתיא דברישא הוי חצר דידיה והיינו דבעינן דוקא ללון דמסתמא לא הוי אלא לשם נשואין ובסיפא דהויא חצר דידה בעינן לנשואין הא סתמא ללון דבהא ודאי ליכא למימר ולאתמוהי כדלעיל שפיר אתיא דחצר דידיה עדיף ודאי לנשואין טפי מדידה ואסקינן סתמי קתני וכו'. ומיהו אכתי איכא למידק הא גופא קשיא אמרת רישא חצר דידה סתמא ללון הא של שניהם לנשואין והדר תני סיפא חצר דידיה סתמא לשם נשואין הא של שניהם ללון. ויש לומר דהא ודאי ליכא למימר דכיון דאמרינן דחצר דידה לשם נשואין כ"ש של שניהם דהויא לשם נשואין כיון שהם שותפין כל שכן שדעתן מתרצים לינשא בו וכן כשאמרו דחצר דידה ללון כ"ש חצר של אחרים. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון ואוקימנא דסתמא דנכנסה עמו ללון היא דגנאי הוא לו לישא בחצרה וכ"ש בחצר של אחרים אלא בחצרו והאי דקתני ת"ק הלך האב עם שלוחי הבעל אף ע"פ שנכנסה עמו בחצרה ולומר דלא בעינן שלא תזוז ידה מתוך ידו אלא אפילו נכנסה עמו ללון אם היתה חצר שלה כמי שלא נכנסה עמו כלל לשם נשואין אלא ללון לבד אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה:
מסר האב לשלוחי הבעל וכו' או שהיתה לו חצר בדרך כלומר אף על פי שעדיין האב או שלוחיו הולכין עמה כיון שנכנסה עמו לחצרו סתמא כניסה לשם נשואין הוא ואף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

ותיובתא דכולהו פרש"י ז"ל חוץ מדשמואל דשמואל נמי לירושה דוקא קאמר וכיוצא בזו ביש נוחלין גבי המחלק נכסיו על פיו וכו'. תיובתא דכולהו תיובתא לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש נמי ואסיקנא דלא ואף על גב דאיירי בה ריש לקיש והרבה כיוצא באלו ודרב נמי דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה הוא תיובתא דהא בברייתא פורט ירושה דוקא ואף על גב דמפיק תרומה לא למימרא דלא מפיק אלא תרומה לחוד אלא לרבותא נקט לה דלא תימא לתרומה הויא מסירה דלא גרעא מהגיע זמן קמ"ל. ואיכא למימר דר"ל נמי לא הוה תיובתיה דברייתא לא מיירי אלא בדברים של בעל אבל במילי דעלמא לא מיירי ושמואל נמי אפשר דס"ל כר"ל אבל ר"ל לית ליה דשמואל דלדידיה לא מהניא מסירתה כלל אלא להא בלחוד אבל לא לדברים שבינו לבין בעלה כלל. וכן פי' ר"ח ז"ל בהא אבל הוא ז"ל פי' דאפילו לשמואל הויא תיובתיה דאיהו ז"ל גריס כו'. וכתב עליו הרמב"ן דמאי קושיא לשמואל וכו'. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:
והתוספות ז"ל כתבו וז"ל תיובתא דכולהו לאו דוקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה וכענין זה מצינו ביש נוחלין גבי המחלק נכסיו על פיו תיובתא דכולהו לאו דוקא אף על גב דלא הוי תיובתא אלא לחד ע"כ. ולפי מה שכתבו לעיל דר"ל ממעט נמי ירושה הרי אף לר"ל הוי תיובתא וצ"ע:

הא גופא קשיא אמרת נכנסה כו'. ואסיקנא אמר רב אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון דגנאי הוא לישאנה בחצר של אחרים שאין לו חלק בה סתם חצר דידיה כלומר שהוא כולו שלו או שיש לו שותפות בו דכולהו חצר שלו מקרי סתמי כמי שנכנסה עמו בפירוש לשם נשואין. ואם תאמר ולדברי המקשה שהיה סבור דנכנסה עמו בפי' לשם נשואין היכי קתני לירושה אבל לא לתרומה דהא אין אחר חופה כלום יש לומר דקסבר דחופה שבדרך אינה מוציאה מידי סמפון דבדרך אינו יכול לבודקה היטב ואף על גב דאסיקנא דמסירתה לא מהניא להכניסה לרשות הבעל אלא לירושתה מיהו להוציאה מרשות אב מהניא אף להפרת נדרים כדתנא דבי רבי ישמעאל בסמוך ודייק לה מונדר אלמנה וגרושה ואף על גב דקתני במתני' האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וקתני בתר הכי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין לאו למימרא שתהא ברשות האב לכל דבר עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין דהא קתני סיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל אלא מתניתין כללי ופרטי קתני וה"פ לעולם היא ברשות האב כלומר לא יצתה מרשות האב לגמרי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין דאף על פי שמסרה האב לבעל עדיין רשות האב עליה למעשה ידיה ולקבל את גיטה עד שתכנס לחופה ופעמים שהיא ברשות האב לגמרי ופעמים שאינה ברשותו לגמרי אלא למקצת דברים כיצד הלך האב עם שלוחי כו' הרי היא ברשות האב לגמרי כאילו היא בביתו ואפילו לירושתה ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ואם מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לירושתה ועדיין היא ברשות האב למעשה ידיה ולעכבה מלאכול בתרומה. הרשב"א ז"ל:

תנא מסר האב וכו'. הרי זו בחנק אין לפרש דה"ק הרי זו בחנק לפי שהיא כנשואה גמורה דאם כן פליגא אמתניתין דלעיל דקא מותבינן מינה תיובתא להנך אמוראי דדוקא לירושתה אמרו ולהך מתניתא הויא לה כנשואה גמורה דמ"ה הויא בחנק אלא הנכון דלא הויא כנשואה וגם לא כארוסה וה"ק הרי זו בחנק ודינה כדין הנשואה בזה אף על גב דלא הויא כנשואה ממש ולא בסקילה כארוסה ולהכי קא בעי מנא הני מילי ולא בעי מנלן משום דתרתי מילי קא בעי דאי הויא כנשואה ממש אם כן פליגי אמתניתין דבסמוך וכדכתיבנא ועוד למה ליה למפרט הך והא בכלל מאי דתני מתניתין הרי היא ברשות הבעל איכא נמי דהויא בחנק אלא ודאי דה"ק דלא הויא בסקילה כארוסה מעתה בעי מנא הני מילי דלא הוי כנשואה ממש ואפילו הכי הויא בחנק והיינו דלא בעי מנלן אמתניתין אלא אהך ברייתא. ואין לומר דמספקא ליה לתנא אי דיינין לה כנשואה ממש אי כארוסה ולהכי מספיקא תדון בקלה דהיינו חנק. ומעתה תקשי מאי בעי מנא הני מילי דהא מדקתני הרי זו בחנק משמע דמדינא קאמר דהכין משמע לישנא דהרי זו כנ"ל. וכל זה דקדק רש"י בלשונו הקצר והטהור שכתב וז"ל הרי זו בחנק. כנשואה ולא בסקילה כארוסה. ע"כ:
וז"ל במהדורא קמא הרי זו בחנק. שיצאתה מכלל נערה המאורסה משעת מסירה. ע"כ. ועוד מצינן למימר דלהכי בעי מנא הני מילי בלשון רבים ולא בעי מנלן משום דקאי נמי אמתניתין דלעיל דקתני מסר האב וכו' הרי היא ברשות הבעל ונטר למבעי עד הכא משום דמהכא שמעינן דלא לכל מילי הויא ברשותו ומשני מדכתיב לזנות בית אביה מקרי ומיהו רשות הבעל נמי לא אקרי ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:

ואימא פרט לשנכנסה לחופה וכו'. ואיכא למידק והא מיעוטא דלזנות בית אביה משמע דאתא למעוטי כל היכא דלאו בית אביה וכשמסר האב לשלוחי הבעל לאו בית אביה קרינא ביה. ויש לומר דהא תירצה רש"י ז"ל שכתב וז"ל ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה. דייך אם מעטת כגון זו דלא תימא נערה בתולה כתיב גבי סקילה והא אכתי בתולה הואי אבל זו שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי בית אביה קרינא ביה. ע"כ:
חופה בהדיא כתיב משמע לכאורה דה"ק דכי ממעטינן מאורסה ולא נשואה היינו כניסת חופה דבהכי מקריא נשואה וכל עוד שלא נכנסה לחופה מאורסה מקריא. וקשה דאם כן קשיא קראי אהדדי דמלזנות בית אביה קא ממעטינן מסירה ואילו בהאי קרא לא ממעטינן אלא נשואה דהיינו כניסה לחופה וכל עוד שלא נכנסה לחופה מאורסה מקריא והרי היא בסקילה אלא ודאי דהכי קאמרי' חופה בהדיא כתיבא פי' בלא בעילה דכי ממעטינן ולא נשואה ע"כ היינו בלא בעילה ולאו דהיינו חופה בע"כ דאפשר לומר דבמסירה לחוד מקריא נשואה והכין הוא קושטא דמילתא. ומיהו אי לאו לזנות בית אביה הוה אמינא דייך אם מעטת מקרא דמאורסה כנסה לחופה ולא נבעלה אבל השתא דכתיב לזנות בית אביה ע"כ ממעטינן ולא נשואה היינו אפילו מסורה כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל חופה. בלא בעילה דוק ותשכח. ואם תשאל אכתי דילמא לזנות בית אביה אתא למוציא שם רע דכתיב גביה וכולהו קראי אתו לנכנסה לחופה ולא נבעלה תדע דהא רשב"ם ז"ל ס"ל דגבי מוציא שם רע אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה בסקילה וכמו שכתבו התוספות לעיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות איסורי ביאה ואף ע"ג דרש"י ז"ל לא ס"ל הכין מכל מקום אפשר דלהכי אצטריך לזנות בית אביה לאשמועינן דאפילו במוציא שם רע בסקילה. תשובתך דהרמב"ם ז"ל ורשב"ם ז"ל לא ס"ל אלא דחידוש הוא שחדשה תורה כן ומיהו אם אין הדין כן ולא חדשה התורה בזה דבר אין לנו רבותא במוציא שם רע יותר משאר נערה מאורסה דאין סברא לחלק בינייהו כלל אי נמי אכתי איכא לאקשויי כיון דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אפילו במוציא שם רע כ"ש בנערה המאורסה וא"כ למה לי מיעוטא דמאורסה ולא נשואה ומיהו איכא לאקשויי אם כן למה ליה לאהדורי חופה בהדיא כתיב וכי תהיה גו' פי' ולמה לי לזנות בית אביה איפכא הוה ליה לאקשויי כיון דכתיב לזנות בית אביה למה לי מאורסה ולא נשואה והוה ליה לאהדורי בקוצר אמר רבא אמר לי אמי הא כתיב וכי תהיה וגו' והוה מפרישנא דהכי קא פריך דכיון דכתיב לזנות בית אביה למה לי מאורסה ולא נשואה ועוד איכא למידק לשיטת רש"י דמאי קא מהדר רבא דילמא תרתי קראי אצטריכו לנכנסה לחופה ולא נבעלה חדא להיכא דלא הדרא לב"נ וחדא להיכא דהדרא לבי נשא וכמו שפירשו התוספות לקמן בפשט השמועה. ויש לומר דס"ל לרש"י דאיברא דקרא לזנות בית אביה איכא למימר דכל היכא דהדרא בית אביה קרינא בה ומיהו מאי דכתיב מאורסה ולא נשואה במשמע וכיון שהיתה שעה אחת נשואה שוב לאו בת סקילה היא ובהכי מתרצה נמי קושיא אחריתי דלהכי קא מהדר ליה חופה בהדיא כתיבה וכי תהיה וגו' פי' דמקרא דמאורסה ולא נשואה ידעינן דנכנסה לחופה לאו בת סקילה היא ואפילו הדרא לבי נשא ומעתה ע"כ לזנות בית אביה אתיא למסירה ואפשר דלהכי כתב רש"י בהדיא כתיבא דלא בסקילה היא וכי אצטריך האי למסירה כנ"ל דוק ותשכח:

היינו בתולה ולא בעולה. הקשו בתוספות אימא ולא נשואה שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה דאכתי בתולה היא כדאמרינן בפרק קמא דקידושין באו עליה עשרה וכו'. ותירצו בתוספות דקא אמרינן התם דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ומיהו הריטב"א כתב שם דהיינו טעמא דכ"ע עושה אותה בעולה שלא כדרכה דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהניא לעשות ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן ע"כ. משמע דדוקא כשמקדשה בעל בביאה שלא כדרכה הוא דאהניא לעשות ביאה גמורה אבל מאחר שכבר קנאה בעל ונכנסה לחופה ושוב בא עליה שלא כדרכה לא שני לן בין בעל לאחר והתוספות לא שני להו דכל לגבי בעל הויא בעולה אף על גב דהתם בקדושין לא איירי אלא בקניית האשה ע"ש: