שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד א

ג"ה והיא גרש"י באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא פי' זהו דין נערה המאורסה כדכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וכיון שהכל יודעים שזנתה בבית אביה רצתה תורה לפרסמה לידון על שער העיר ההיא. ויש שגורסין באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה ופירשה הראב"ד ז"ל שזינתה כשהיתה הולכת לבית חמיה ליכנס לחופה אבל עדיין לא נכנסה לחופה ולכך אמר בה הכתוב ומצאה איש בעי' ומפני כן נדונית בשער העיר שאילו זינתה בבית אביה ממש בבית אביה היתה נדונית כדין מוציא ש"ר דהא קרינא בה לזנות בית אביה ולרבות' נקטא קרא כשבאו עדים בבית חמיה ולהכי נקטא תנא בהכי כלישנא דקרא ולא קתני סתם כל שזינתה בבית אביה. ואין לשון זה נכון חדא דלא דייק שפיר דקתני שזנתה בבית חמיה ותו שלא מצינו דין מוציא ש"ר אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה ואין לנו לחדש דינין מסברתנו ויש גורסין והיא גרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית חמיה סוקלין אותה על שער העיר ההיא. וליתא שאין דין זה כתוב בתורה כלל שהרי אין זה לא דין נערה המאורסה שהכל בבית אביה ולא דין מוציא ש"ר דההיא ליתיה אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה אבל הזנות בבית אביה וכדכתיב לזנות בבית אביה ולא עוד אלא דההוא דינא בפתח בית אביה וגרש"י ז"ל היא עיקר והיא גירסת התוס' ורבינו מאיר הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל. והרב המגיד ז"ל כתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה וגרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית חמיה עיין שם. וכתב הרשב"א ז"ל באו לה עדים בבית אביה לאו דוקא אלא אפילו בגרה קודם שתכנס לחופה סוקלין אותה אל שער העיר ההיא. ע"כ:

סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק פי' אסיפא קאי דמיירי בדין נערה המאורסה דאילו רישא דמיירי בדין מוציא ש"ר אפי' בגרה תדון בסקילה כדמעיקרא וכדאיתא בברייתא בסמוך ואמרינן עליה מוצי' שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע וכו'. וטעמא דשמא בהא משום דס"ל דסברא הוא דניזיל בתר השתא וכיון שאילו זינתה השתא דינה בחנק כדכתיב כי יהיה נערה ודרשינן בפרק ד' מיתות נערה ולא בוגרת ה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק שהכל הולך אחר שעת גמר דין והיינו דהדר כתב קרא את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר לאשמועינן שתהא נערה בשעת הדין גם כן ומשום דמשמע ליה שכן הדין נותן כי פרכינן ליה לקמן ממוציא ש"ר אמרינן שאני מוציא ש"ר דחדוש הוא ומנא ליה דההיא חדושא הוא אדרבה אמינא דההוא דינא הוא ונגמר מינה אלא ודאי כדאמרן והיינו דכי דחינן לה להאי דשילא ואמרינן תני תדון בסקילה פריך תלמודא והא הנערה כתיב ופרקינן הנערה שהיתה כבר דאלמא מעיקרא ס"ל דהנערה דהשתא משמע דהיינו דפרכינן למימרא דכל היכא דאשתני גופה אשתני קטלא כלומר דניזיל בתר השתא שתדון כאלו זינתה השתא. הריטב"א ז"ל:

למימרא דכל היכא דאישתני גופה וכו'. הא כתיבנא בסמוך מאי דפריש הריטב"א ועוד היה נראה דמאן דפריך ס"ד דכי קתני סרחה ולבסוף בגרה קאי נמי אריש' דקתני באו לה עדים בבית חמיה וכו' דהיינו נמי מוציא ש"ר ולהכי רמי מתנייתא אהדדי ואהדר ליה מוציא ש"ר קאמרת וכו' כלומר לא תתני סרחה ולבסוף בגרה אלא אסיפא דבאו לה עדים בבית אביה וכו' דאילו ארישא בגרה נמי תדון בסקילה וליתא להאי פירושא כלל דלישנא דלמימרא לא משמע הכין כלל אלא דברייתא דשילא לא מיירי אלא בנערה המאורסה בלחודא אלא דאנן בעינן למידק מסברא דנפשין דה"ה בכל דוכתא והיינו דקאמר ליה רבא מוציא ש"ר קאמרת כו' דאלמא דאיהו קאמר הכין ולא הברייתא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לקמן מוציא ש"ר קאמרת. לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה. ע"כ כנ"ל:
מקדימין לבית הסקילה פי' רש"י ז"ל ישכימו לבקר לשם כי אין להם ניסה והמלט' מן המיתה הזאת ובתוספות פירשו היא מיתה הקודמת להם ולאפוקי שאם אין אנו יכולין להמיתו במיתה הכתוב' בו שממיתין אותו בכל מיתה שיכולין להמיתו ובספרי מפיק לה מדכתיב ובערת הרע מקרבך והא דדרשינן ליה בפרק ד' מיתות מדכתיב מות יומת המכה תירץ הר"י טוב עלם דאי מובערת הרע הוה אמינא דדוקא לדונו באחת מארבע מיתות ואשמועינן קרא ברוצח ועיר הנדחת דה"ה בכל מיתה שבעולם אם אי אפשר במיתה הכתובה בו. הריטב"א ז"ל:
היא וזוממיה ס"ד אלא או היא או זוממיה והיינו יכולין לתרץ בענין אחר דהיינו זוממי זוממיה ועתה לא תקשי מתניית' אהדדי דלהכי קתני בהך מתניתין דהיא בסקילה משום דהא ודאי אע"ג דלגבי דידה אשתני גופ' ואשתני קטלא מ"מ העדים שהעידו עליה שזנתה בעודה נערה ארוסה ונמצאו זוממין כיון דלא אשתני גופייהו ואינהו קא מחייבי קטלא אההיא שעתא דקא מסהדי הא ודאי דאינה בסקילה וכיון שכן זוממין זוממיה כחדא הילכך שלא לחלק במיתתן אנו דנין אותן בסקילה אבל כשאנו דנין אותה לבדה תדון בחנק וכדתני שילא כך היינו יכולים לחלק דהדוחה דוחה בקש כי היכי דלא נשבש הא דתני שילא לכך תלמודא מתרץ לישנא דמתניתין דהיא וזוממיה פירושו או היא או זוממיה ואין לתרץ דהיינו זוממי זוממיה דהא משמע דמאחר דיצא הדבר באמת לא הוה שם שום ערעור כדי שנאמר שהיה שקר עד שיהיו שם זוממים וזוממי זוממים לכך עדיף טפי לשנויי או הוא או זוממיה. ואין להקשות דמאי פריק דאו קתני דהא קתני נמי הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיה וכו' וע"כ או קתני הוא אינו לוקה וכו' אם שקר, היא וזוממי' וכו' אם אמת היה הדבר די"ל דמאחר שהיה אמת אין לומר שהיה שקר וזה שכתב רש"י ז"ל היא וזוממיה ס"ד. אם אמת היה אין שקר. והילכך מאחר דקתני היא אין לומר זוממיה ואם תשאל דהוה ליה לתנא לאקדומי זוממיה בהדי מאי דקתני הוא אינו לוקה לכך כתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פי' ואם היה תני בהדי אינו לוקה וזוממיה הוה משתמע דהמלקות היה בא לו על ידי עדיו שהוזמו והא ודאי ליתא דמפני שעדים הוזמו לאו בר מלקות הוא דאפשר שאמת היו דבריו אלא שהעדים הוזמו אבל לא הוכחשו לכך בעינן שיכחיש הוא עצמו את דבריו הראשונים. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נערה לא כתב כן שכתב וז"ל כיצד הוצאת שם רע הוא שיבאו לב"ד וכו' ואם הביא האב עדים והוזמו עדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים וכו' ע"כ. ואפשר לומר דבעינן תרווייהו שיזימו העדים שהביא הבעל וגם שהבעל עצמו יודה ששקר דבר ובהזמ' העדים לא סגי דהרי הוא צווח ואומר שזינתה תחתיו ואע"ג דעדיו הוזמו הרי לא הוכחשו והיום או למחר יביא עדים אחרים ואין ללקות על הספק אבל מאחר שהוזמו עדיו וגם הוא מכחיש דבריו הרי הדבר שקר בודאי לכך לוקה ויש לדייק כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ונמצאו שהעידו שקר וכו' והרי לשון זה מיותר אלא ודאי כדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פירש שכחש דבריו הראשונים ולא בעי למימר שדבר שקר דאם כן הוה ליה למנקט אם שקר ודוק כנ"ל:

אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת כו'. ה"פ למאי דתני שילא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא דבדהשתא דיינין לה. כל מוציא ש"ר דאמר רחמנא בסקילה לאחר שנכנסה לחופה הוא דהא אפי' מוציא ש"ר שלא בעל נמי אילו השתא זנאי בחנק וכי זנאי מעיקרא בסקילה אלמא לאו בתר השתא אזלינן הכא נמי אי בגרה לאו בתר השתא אזלינן אבל באו עדים בבית אביה דלא חדית בה רחמנא מידי אם בגרה בתר השתא אזלינן ובחנק ולאו למימרא דלדידן חידוש הוא אלא ס"ל לשילא דחידוש הוא וכי היכי דלא אותבת עליה מדאמר רחמנא מוציא שם רע בסקילה לא תותביה מברייתא ואקשינן ודילמא כי חדית רחמנא וכו' כלומר מנא לך הא דילמא שני התם דלא אשתני גופא ודינא הוא ותידון כדמעיקרא אבל היכא דאישתני גופא לא אמר רחמנא הכי ולא חדית במוציא ש"ר כלום. א"נ לעולם חידוש הוא וכי חדית ביה רחמנא בשלא נשתנה הגוף אבל לא חדית כל כך דאפילו נשתנה הגוף לא ישתנה הדין וליכא למגמרה מהדדי וכיון דהכי הוא האי תנא דסבר כדמעיקרא דיינינן לה אפילו בלא הוצאת ש"ר נמי אית ליה הכי דהא כי הדדי נינהו להך מלתא דלא חדית בה רחמנא מידי כך פירש רש"י ז"ל. אבל יש לדקדק אם כן מאי טעמא דמקשה אמאי לא אקשי ליה ממוציא ש"ר גופיה דאמר רחמנא בסקילה אי אמרת דס"ל שאני התם דלא אשתני גופא אם כן היינו דרב יהושע ולא קשיא דס"ל למקשה דמוציא ש"ר גופיה לשילא ודאי חידוש הוא ואין ללמוד מחידוש אפילו בדבר כיוצא בו ורבא אמר כיון דחידוש הוא גמרינן מיניה כל דבר דבתר מעיקרא אזלינן ביה ורב הונא אמר אפילו תימא דבר שכיוצא בו למדין ממנו שלא כדברי המקשה מיהו זו אינה דומיא לזו. אי נמי איכא לפרושי הכי בהדיא דקס"ד דמקשה טעמיה דשילא משום דאישתני גופא הוא וליכא למקשה מוציא ש"ר וחידוש נמי לאו חידוש הוא וא"ל רבא טעמא דשילא משום דאזיל בתר ידיעה הוא הלכך מוציא ש"ר חידוש ואין הדין נותן אלא בהוצאת ש"ר וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפילו לדידך שאמרת משום דאזיל בתר ידיעה הוא ומ"ה אמר חידוש הוא דילמא כי חדית רחמנא וכו' וזה נכון. ורבינו הגדול ז"ל כתב שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה מאורסה בעלמא בסקילה ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אע"ג דהשתא נמי נערה בתולה היא כדמעיקרא כיון דאתיא לה לרשות הבעל אשתני דינא ואילו מוציא ש"ר אחר כניסתה לחופה אע"ג דאתיא לה לרשותיה לא דיינינן לה כדהשתא וכו' כדכתיב בהלכות ופי' לדברי הרב ז"ל כיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואף על גב דהשתא נערה בתולה היא אשתכח דרשות הבעל משוי לה כאילו אשתני גופה והוה לה כמי שבגרה ומשני קטלא, וכיון שכן מוציא ש"ר היכי משכחת לה לעולם אפילו מוקמת ליה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופה אשתני קטלא אלא ש"מ חידוש הוא וכדפירש רש"י ז"ל. ויש בהלכות הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל בשמועה זו פירושים רבי' בשם גאוני עולם ז"ל ולא נתנו ליכתב ועליהם אמר רבינו הגדול ז"ל דליכא חד פירושא דסליק כהוגן. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו. מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה פירוש שאני מוציא ש"ר דאילו אליבא דשילא מוציא ש"ר לא משכחת לה בלא חידוש דכיון דקסבר שילא דהכי דינא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא כל מוציא ש"ר נמי הא אשתני דינא דכיון דנכנסה לחופה הא אשתני דינא דהויא בחנק אפילו לא נבעלה ואפ"ה לא אשתני קטלא והיא בסקילה כי בגרה נמי לא אשתני דינא והויא בסקילה אף ע"ג דבעלמא דינא הכי דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא שאני הכא דגלי ביה רחמנא וקשיא לן ומאי דקא איירי לה אמאי מקשה לה ממתני' ליקשי ממוציא ש"ר גופיה דאורייתא. וי"ל דהמקשה ס"ל דמוציא ש"ר דאורייתא לאו קושיא דהא שילא לא אמר אלא היכא דאשתני גופא אבל אשתני דינא מודה שילא דאפ"ה לא אשתני קטלא ואפילו בעלמא הלכך מוציא שם רע דאורייתא לאו חידוש הוא דהא הכי דינא אפילו בעלמא והיינו דמקשי ממתני' דקתני בהדיא בגרה ורבא אתא למימר דלאו הכי הוא אלא שילא בין באשתני דינא בין באשתני גופא אית ליה דהכי הוא דינא דאשתני קטלא הלכך מוציא ש"ר גופיה דלא אשתני קטלא חידוש הוא דהא אשתני דינא וכיון דכן הוא הדין נמי לאשתני גופא וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפי' לפי דבריך דמוציא שם רע חידוש הוא אכתי היכי מצי למגמר מינה תנא לבגרה דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא היכא דאישתני גופא לא חדית רחמנא והיכי מצי תנא למגמר חדושא רבה מחדושא זוטא אלא טעמא ע"כ משום דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותיובתא דשילא. אבל מתוך דברי הרי"ף ז"ל נראה שהוא מפרש מוציא ש"ר חידוש הוא דכיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואע"ג דהשתא נערה בתולה היא אשתכח [דרשות הבעל משוי לה כאלו אישתני גופה וה"ל כמי שבגרה ומשתני קטלא וכיון שכן מוציא שם רע היכי משכחת לה] לעולם אפילו מוקמת לה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופא אישתני קטלא אלא לאו ש"מ חידוש הוא כדפרש"י ז"ל אבל אין לשונו מכריע יפה והנכון כלשון הראשון ומן התימה במה שכתב הרמב"ם ז"ל שנערה שזנתה אחר כניסתה לחופה ובאו עדים מאליהן בחנק הביא הבעל עדים הרי היא בסקילה ונראה שהוא מפרש דברים כפשטן ואילו מוציא ש"ר כי הא דאמרינן דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בסקילה וזהו חידוש שבמוציא ש"ר וזה תימה ומאי קאמר וכי חדית בה האי חידושא מאי הוי אטו משום דחדית ביה רחמנא בחדא מילת' אית לן לחדותי בה במילי אחריני אדרבה אית לן למימר אין לך בו אלא חידושו ותו דאי לא אשכחן דשני לן במוציא ש"ר בין הביא הבעל עדים לבא מאיליהן אלא לענין מלקות ולשלם מאה סלע אבל לא לענין מיתתה כלל ותו הא לזנות בית אביה דממעטינן מיניה לקמן מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה לומר שהיא בחנק במוציא ש"ר כתיב וליתא. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל. אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה המאורסה דעלמא שזינתה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה ופי' ז"ל דברי' כפשוטן דאם נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בלא הוצאת ש"ר דינה בחנק כא"א ואם הוציא עליה בעלה ש"ר אע"פ שזינתה אחר שנכנסה לחופה דינה בסקילה וזה ודאי חדוש גדול מפני הוצאת ש"ר וה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק. ואם תאמר וכי מפני שחדשה תורה דין א' נחדש בו דין שני אדרבה אין לך אלא חידושו בלבד. י"ל דכוליה חד חידוש הוא שגזרת הכתוב שכל דין מוציא ש"ר בסקילה וכן נראה שמפרש אותה הרמב"ם ז"ל ממה שכתב בספר קדושה פ"ג דין חדש יש בהוציא ש"ר וכו'. ואין פירוש זה נכון שאין דין מוציא שם רע לעולם אלא כשזנתה בבית אביה וכדאיתא בקרא בהדיא לזנות בית אביה ואמרינן לקמן פרט לנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן נמי פרט למסר האב לשלוחי הבעל וגם לא מצינו בדין מוציא ש"ר שיהא חלוק בין שהוציא ש"ר או שבאו עדים מאיליהן לענין דינא וכדתניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידוני וכו' ועוד כי לפי זה לא היה צריך לומר כאן דהא נערה המאורסה בעלמא שזנתה בסקילה אלא דלימא הכי דהא נכנסה לחופה וזנתה וכו' לכך הנכון כדפי' רש"י ז"ל שאני מוציא שם רע דחידוש הוא דחזינן בה דאע"ג דאשתני דינא בין חטאת לקטלא לא אשתני קטלא שהרי נערה המאורסה שזינתה בסקילה ואם זנתה לאחר שנכנסה לחופה בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר שזינתה כשהיא מאורסה ונכנסה לחופה ובאו עדים נדונת בסקילה כדמעיקרא ואע"ג דאילו זינתה השתא בחנק אלמא אע"ג דאישתני דינא לא אישתני קטלא ולפי דברי שילא היה לנו לומר כיון דאשתני דינא לשתני קטלא אלמא גזרת הכתוב הוא במוציא ש"ר למיזל בתר מעיקרא ולפיכך דנו בה דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותדון בסקילה כדמעיקרא והא דאמרינן ואילו מש"ר בסקילה לאו דוקא אלא דין מש"ר אמרינן ואפי' באו עדים מאיליהן. ושמעינן מהכא דבעילה לא חשיב שינוי הגוף דאי לא לייתי לה מנכנסה לחופה ונבעלה וזינתה בעלמא שהיא בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר בסקילה כדכתיב ואקרב אליה וש"מ דאשתני גופא לא אשתני קטלא אלא ודאי כדאמרן דבעילה לא חשיב שינוי הגוף ובדין הוא דמצי למנקט לה לענין שנוי דינא כשנכנסה לחופה ונבעלה שזהו דין מוציא ש"ר לדברי הכל דאילו כשלא נבעלה פלוגתא דר' אלעזר ורבנן היא והא דנקט בשלא נבעלה משום דלא תסוק אדעתין דמשום שינוי הגוף נקיט ליה למימרא דנבעלה חשיב דאשתני גופא ואף ע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופא אבל היכא דאשתני גופא לא פי' דמשום דחדית דאשתני דינא דלא לישתני קטלא לא הוה לן למימר ביה דאשתני גופא לא אשתני קטלא אם איתא דבעלמא אשתני גופא אשתני קטלא דשינוי גופא עדיפא משינוי דינא אלא ודאי מדין מש"ר שמעינן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש וכו' והקשו בתוס' כיון דסבירא לן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש דאישתני דינא לא אשתני קטלא ואם כן היכי אמרינן דחדית רחמנא במש"ר היכא דאשתני דינא דהא לא חדית ביה רחמנא מידי ותירצו דלדבריו דרבא קאמר לדידך דחשבת לה חדוש לא חדית רחמנא אלא היכא דלא אשתני גופה:
וז"ל הרשב"א ז"ל. ורמינהו נערה המאורסה וכו' אבל מדידיה אדידיה לא קשיא דאף על גב דתני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה וכו' כדמעיקרא השתא לא משמע ליה דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי לשילא אלא שינוי הגוף לבד וא"ל רבא מוציא ש"ר קא רמית עליה דשילא, לשילא כל מוציא שם רע חדוש הוא דמדינא כל מוציא ש"ר אפילו לא בעל היה לן למימר שתדון כדהשתא ובחנק דכניסה לרשות בעל הוי שינוי ומשני קטלא דהא נערה המאורסה בעלמא בסקילה ואילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה השתא בחנק אע"ג דלא אשתני גופה כלל דמעיקרא נערה בתולה והשתא נמי אכתי נערה היא אלמא כניסה לרשות הבעל חשבינן כבגרות ומשני קטלא ואפ"ה ע"י הוצאת ש"ר תדון בסקילה כדמעיקרא אלמא חדוש הוא ואי לאו חדוש הוא הוה קשיא לדתני שילא מרישא לסיפיה ומיהו לדתני שילא הוה חידוש אבל לדידן לאו חידוש הוא כלל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן:
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא כלומר אף כשת"ל דמוציא ש"ר חידוש הוא אכתי לא חדית לן אלא בדלא אשתני אבל היכא דאשתני גופה לא חדית ומחידוש לא גמרינן והלכך כשזינתה ומשבגר' הוציא עליה ש"ר אם איתא דבעלמא אזלינן בתר השתא הכא נמי הוה לן למימר דתדון בחנק כדהשתא. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:

ודע דהתוספות פירשו דלא שני לן בין אשתני גופא לאשתני דינא ובהכי פליגי דהמקשן סבור דהא דתניא משבגרה הוציא עליה ש"ר וכו'. היא וזוממיה וכו' היינו מסברא ומשני רבא דחידוש הוא וקשיא להו כל מאי דמקשי ורש"י ז"ל לא פירש כן וניחא לשיטתו כל הקושיות ועל שיטת התוספות כתוב בגליון תוספות והא דקאמר ואילו מוציא ש"ר אף על גב דהכל איירי במוציא ש"ר ה"פ ואילו במוציא ש"ר על האירוסין דאיירי קרא דהוי בסקילה. ע"כ:
עוד כתוב בגליון תוספות אבל ק"ק דתניא בשמעתין לא אמר לעדים בואו והעידוני והם מעידין מאיליהן היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה אלמא אפילו בלא הוצאת ש"ר לא אמרינן הואיל ואשתני דינא אשתני קטלא וקשיא לרבא מיהו יש לתרץ דאע"ג דלא אמר לעדים דמכל מקום הרי הוציא ש"ר וחדית ביה רחמנא ע"כ. ויש לי להאריך בשיטת רש"י ז"ל והתוספות ז"ל אבל אין הפנאי מסכים ועוד אחזור על זה בעזר העוזר האמיתי:
אלא אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא הקשו בתוספות והא הכא ליכא אלא שינוי דינא והיכי מייתי לאשתני גופא דלעיל ותירץ הרשב"א ז"ל דמינויין כאשתני גופא הוא וכן פי' רש"י ז"ל ומיהו אכתי יש לחלק בין אשתני גופא דמינויין לאשתני גופא דבגרות ומשמע לי דהא ודאי תנא דשילא ותנא אחריתי תנאי הוה ומצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא אפי' דלא אשכחן דפליגי תנאי אחריני בהכי אלא דמ"מ בעינן לאשכוחי תנאי דפליגי בכיוצא בזה כי היכי דלא נחדש פלוגתא חדשה בין התנאים ולכך מהדרינן לאשכוחי דפליגי תנאי באשתני קטלא מיהא אע"ג דלא שוו בענין דהא (לא דמיא) אשתני דינא והא אשתני גופא ממש הא אשכחינן דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני וכיון שכן איכא למימר דתנא דשילא ותנא אחריתי פליגי נמי באשתני גופא אי אשתני קטלא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל וז"ל אלא א"ר נחמן בר יצחק. הא דתני שילא תדון בחנק הואיל ואשתני גופא אשתני קטלא ותנא אחריתי סקילה ואע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא תנאי היא. אשתני ולא אשתני. אי אמרת אשתני קטלא או לא אשתני קטלא תנאי היא. ע"כ דוק ותשכח בקצת פירושים כתיבת יד אין כתוב זה הלשון האחרון אשתני ולא אשתני אי אמרת אשתני קטלא וכו' ונוסחת פירושים הוא מדוייק כדכתיבנא כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל אשתני כלומר אי אזלינן בתר השתא אי בתר מעיקרא תנאי היא דרבי שמעון ורבנן דרבנן סברי בתר מעיקרא ור"ש אזיל בתר השתא. ע"כ:
והריטב"א כתב וז"ל. אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא פי' אשתני גופא אי אמרינן אשתני קטלא או לא אשתני תנאי היא דתנן חטאו עד שלא נתמנו כו' פי' וכיון דאמרו רבנן הרי הן כהדיוטות כדמעיקרא אלמא סבירא ליה דאשתני דינא אשתני חיובא דידהו ור"ש דאמר משנתמנו פטורין ס"ל דאשתני דינא אשתני חיובא ופירשו בתוספות דמדרבנן לא מוכיחין מידי דדילמא אע"ג דאשתני דינא לא אשתני חיובא אשתני גופא אשתני חיובא אלא סייעתא לשילא מייתינן דר"ש סבירא להו כוותיה דאפי' (לא) אשתני דינא אשתני חיובא וכ"ש אשתני גופא וברייתא דלעיל פליגא אדרבי שמעון וסבר לה כרבנן דהכא ולא מפליגי בין שינוי דינא לשינוי גופא א"נ תנאי ממש קאמר ולפום סברא דרבא דלעיל דחשיב אליבא דשילא שינוי דינא כשינוי גופא. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל תנאי היא דתנן חטאו וכו'. תימה היכי מייתי תנאי מאשתני דינא לאשתני גופא דלעיל וי"ל הא דמפליג כן היינו דוקא לרבא דהוה בעי למימר דחדית רחמנא במוציא ש"ר מה שאינו סברא וגם אינו נוהג בשאר חייבי מיתות הלכך פריך ליה רב הונא הואיל ואמרת דחדש רחמנא אע"ג דלאו סברא הוא אם כן יש לך להעמיד האי חידוש בפחות שתוכל והיינו בלא אשתני גופא אבל רב נחמן דמתרץ לה לברייתא ומוקי לה כתנאי והתנא דאית ליה לא אשתני קטלא מסברא קאמר ולאו מחידושא אין לחלק בין אשתני דינא לאשתני גופא הלכך מייתי שפיר תנאי. א"נ י"ל דמדר"ש מייתי ראיה הואיל וס"ל אשתני דינא אשתני קטלא כ"ש אשתני גופא הא אשכחן תנא דאית ליה ההיא דשילא אבל מדרבנן לא מייתי שום ראיה וגם אין אנו צריכין דההיא דשילא הוא דמשבשינן לה משום דלא מיתני' בר' חייא ורבי אושעיא ותדע דהא במסקנא קאמר לה רבי יוחנן להך תנא תני תדון בסקילה. ע"כ:

דף מה עמוד ב

אימור דשמעינן ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה פי' דבעי חטאה וידיעה בתר גופא דאזיל בתר ידיעה דהשתא ולא בתר חטאה דמעיקרא מי שמעת ליה אם כן ליתו קרבן כי השתא משיח פר ונשיא שעיר וקשה לי דהא ודאי פירכא רבה היא והיכי ס"ד לומר דר"ש דאמר כשילא וי"ל דאיהו סבר דמאי דלא ליתו קרבן כי השתא גזרת הכתוב דבעינן אשר נשיא יחטא ואם הכהן המשיח יחטא והשתא פרכינן דאם איתא דכללא הוא דאשתני דינא אשתני חיובא ודיינינן ליה כי השתא הכא נמי אי אזלינן בתר ידיעה דהשתא הוה לן למידייניה כאילו חטא השתא וקרינן ביה אשר נשיא יחטא כנ"ל. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל הקשו להפך דמאי פריך מכל מקום מייתי שפיר מדר"ש דתדון בחנק לכל הפחות כיון דבחטאה מחייב בסקילה ובידיעה מחייב חנק מידי דהוה אנחנקין שנתערבו בנסקלין דנידון בחנק כיון שאינו יכול לקיים בו מצות סקילה ולא דמי לקרבן כיון דלא ידע אי קרבן לייתי פטור דלא שייך למימר דיביא קטן שבהם ואפילו יביא גדול לא יתכפר אם הוא מחוייב קטן ונמצא מביא חולין לעזרה ע"כ. כתוב בגליון תוספות חטאה מחייבי ביה כשבה או שעירה שהוא קרבן קטן וידיעה לפר למשיח שהוא קרבן גדול ע"כ . מכל מקום שמעינן דבקושית התוספו' מיתרצא שפיר קושיית הריטב"א ז"ל מיהו צריך לתרץ קושיית התוספו'. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואשתני ולא אשתני תנאי היא פירש"י ז"ל אי אמרינן אשתני גופא אשתני קטלא דמ"ד הכא אשתני דינא כל שכן בדשילא ואקשי' אימר דשמעת ליה לר"ש וכו' דאזיל (אף) בתר ידיעה לחודה מי שמעת ליה פי' דאילו לא אזיל ר"ש בתר חטאה היה לך לומר כאן תדון בחנק אבל ר"ש בתר חטאה אזיל אלא לגבי קרבן כיון שא"א לו להביא קרבן עד שיודע לו ולא נודע לו אלא לאחר שהוא משיח או נשיא אינו מביא קרבן כדמעיקרא דהשתא הוא דחייל עליה חיוב קרבן אבל גבי נערה שזינתה משעה שזינתה נתחייבה בסקילה הילכך נדון באותה מיתה החמורה. זהו תורף הפירוש. עד כאן:
וע"פ דרך זה משמע לי לפרש דרב נחמן סבר דהיינו תנאי דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני דכי היכי דתני שילא תדון בחנק משום דאזיל נמי בתר השתא ולהכי תדון בסקילה מיהא דהיינו חנק הכי נמי קא פטר ר"ש מקרבן משום האי טעמא דאזיל נמי בתר השתא ולא ידעינן הי קרבן ניתי ולהכי פטור וכמו שהקשו התוספו' ז"ל. והיינו משום דסבירא ליה לרב נחמן דמטעם דאשתני גופא הוא דקא פטר ר"ש ולהכי איכא למימר כיון דטעמיה היינו משום דאשתני גופה ומ"ה קא פטר ר"ש מטעמא דכתבו התוספו' ז"ל וכדכתיבנא דהילכך גבי קטלא דלא שייך למימר הכי אלא אדרבה קי"ל דהנחנקין שנתערבו בנסקלין דנדון בחנק אזלינן בתר השתא ותידון בחנק וזהו שכתב רש"י ז"ל פטורין. לגמרי אלמא דמשום דאשתני גופא אשתני קרבן. ע"כ. פי' כיון דאשתני גופ' ע"כ אשתני קרבן ולא ידעי' מאי ניתו הלכך פטורין לגמרי וכדכתיבנא. ואפשר היה לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר דה"ק דכיון דמשום דאשתני דינא קא פטר היכא דאשתני גופא יחייב קרבן כדהשתא דמינוי לא חשיב שינוי הגוף לגמרי וליתא אלא הנכון כדכתיבנא. ופריך עלה אימור דשמעת ליה לר"ש וכו' פי' דטעמא דקא פטר ר"ש לאו משום דאשתני גופא בלחודה כי היכי דנילף מקרבן לקטלא אלא משום דגבי קרבן בעינן ידיעה דאי אפשר לו להביא קרבן עד שיודע לו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הילכך ליכא למגמר מקרבן לקטלא ואילו הוה קאמר ר"ש דליתי כדהשתא משוח פר ונשיא שעיר הא ודאי דהוה שמעי' מיניה הא דתני שילא דתדון בחנק דאלמא משום דאיכא שינוי הגוף אזיל בתר ידיעה ולא בתר חטאה דלא חשיב שעת חטאה כיון דאשתני גופא אבל השתא דקא פטר לגמרי מקרבן לאו משום דחשיבא ליה שינויא דגופא אלא טעמא דידיה משום דבעי ידיעה וחטאה בחד גופא פי' דאין קרבן בלא ידיעה והרי הידיעה בשעה שהוא נשיא הויא אבל גבי נערה דכל חיובא אתיא לה משעה שזינתה אין לנו לילך אלא בתר מעיקרא ושינוי הגוף לא חשיב ולא מידי כנ"ל.והכל הוא מובן בלשונו של רש"י המאיר עינינו בתורה דוק ותשכח:
וז"ל הרא"ה ז"ל. אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה דאזיל בתר ידיעה ולא אזיל בתר חטאה מי שמעת ליה אם כן כלומר דאזיל לגמרי בתר השתא ליתי קרבן כדהשתא משיח פר ונשיא שעיר כשילא דאזיל לגמרי בתר השתא אלא ודאי ר"ש בתר מעיקרא לגמרי קא אזיל אבל שאני קרבן דלא חייל חיוביה אלא בחטאה ובידיעה הלכך בתר מעיקרא לא אזלינן דלא הות ידיעה בתר השתא נמי לא דלאו דינא הוא דניזול בתר בסוף אבל בההיא דשילא כוליה חיובא בשעתא דזנאי הוה וכיון דכן אזלינן בתר מעיקרא. עד כאן. ובשיטת רבו הרמב"ן ז"ל אמרה:

האמר ליה רבי יוחנן לתנא תני כו'. ואיכא למידק לפי מאי דפרישנא לעיל דכי קאמר אשתני ולא אשתני תנאי היא ולא משום דצריכינן לאשכוחי תנאי דפליגי בהכי הוא דאמרינן דתנא דשילא ותניא אחריתי תנאי היא דבלאו הכי נמי שפיר מצינן למימר תנאי היא דהא אינהו גופייהו תנאי הוו אלא משום דבעי' לאשכוחי פלוגתא קצת בכה"ג כי היכי דלא ליהוי פלוגתא חדשה מעתה תקשי אתו' משום דלא אתיא ר"ש כותיה דשילא משבשינן לדשילא דלמא הא דתני שילא הויא תנא בפני עצמו דס"ל הכין ופליגי תנאי בהכין ויש לומר דלהכי כתב רש"י ז"ל האמר ליה כו'. שינויא הוא. פי' כלומר שינויא בעלמא הוא דבפ' בן סורר משום קושיא אחריתי צריכין אנו להגיה כן בדשילא ולהכי אמרינן הכא נמי הכין ודייקא נמי דקאמר הא אמר ר' יוחנן וכו' אע"ג דהוי הודאת הקושיא ולא תירוצא כנ"ל. ואכתי איכא למידק היכי מצינן למתנייא להא דשילא כלל והא אי תנינן בסקילה אין כאן אלא שתי מדות בנערה ולא שלש ואפשר ולבסוף בגרה תדון בבית הסקילה ולא בשער העי' ולא בפתח בית אביה שהרי היא בוגרת לפנינו נשתנה מיהא מקום סקילתה כנ"ל:

ואמאי נערה המאורסה וכו'. הא כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דדעת המקשן מעיקרא הויא דהכל הולך אחר גמר דין ולהכי כי דחינן להא דשילא ואמרינן תדון בסקילה פריך תלמודא והא הנערה כתיב ועוד יש לי לפרש שמעתין בענין אחר דמעיקרא פריך למימרא דכל היכא דאשתני גופא כו' פי' ואפילו במוציא ש"ר מדקתני רישא באו לה עדים בבית אביה וכו' דאלמא דלא אשתני אלא מבית אביה לבית חמיה פי' שנשאת אבל גופה לא אשתני כלל דאלו אשתני גופה כגון סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק וכדקתני סיפא ואפילו במוציא ש"ר הדין כן ולהכי פריך מדתניא נערה המאורסה שזינתה ומ"ש בגרה הוציא עליה ש"ר וכו' ומיהו אי הוה שמיע ליה דבנערה המאורסה דוקא תני כן ולא במוציא ש"ר לא הוה קשיא ליה ולא מידי אלא עיקר רומייה אמוציא ש"ר וכדכתיבנא ומשני רבא מוציא ש"ר אמרת וכו' פי' דבעית למידק מדתני שילא באו לה עדים בבית חמיה וכו' דבמוציא ש"ר נמי אמרינן דאי בגרה אשתני קטלא שאני מוציא ש"ר וכו' ולעולם במוציא ש"ר לא אשתני קטלא ולהכי נקט באו לה עדים בבית חמיה וכו' משום דבעי לאשמועינן טעמו של דבר דהיינו מאי דקאמר רבא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' הלכך תנא דברייתא נמי קאמר הכין אלא שקצר ופריך עלה רב הונא בריה דרב יהושע דאין זה טעם הדבר דדילמא כי חדית וכו' והלכך הדרינן לדיוקן דמעיקרא דמדקתני באו לה עדים בבית חמיה וכו' אלמא דבמוציא ש"ר אילו בגרה תידון בחנק ומשני אלא אמר רב נחמן וכו' ופרכינן עלה אימור דשמעת ליה לר"ש וכו' ומהדרינן האמר ליה רבי יוחנן וכו' פי' ואפילו נערה המאורסה נמי בלא מוציא ש"ר תדון בסקילה ולא היינו צריכין לשבושי כולי האי אלא דנימא שמוציא ש"ר דוקא הוא שתדון בסקילה אבל בנערה המאורסה דכתיב בהדיא נערה המאורסה אית לן למימר דסרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק אלא משום דבדוכתא אחריתי צריכין אנו לשנויי הכין משבשינן לה ה"נ הכין וכדכתיבנא ולהכי פריך ואמאי נערה המאורסה וכו' דבשלמא לדידי לא הוה רמינן אלא ממוציא ש"ר למוציא ש"ר ומיהו בנערה הוה ניחא דתדון בחנק אבל לדידך דתרצת לי דבנערה המאורסה נמי תדון בסקילה והא נערה המאורסה כתיב. כנ"ל:
אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר פרש"י ז"ל דכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב והוציאוה וקשה דהא במוציא ש"ר כתיב ודילמא במוציא ש"ר חדית רחמנא דהכי נמי חדית ביה חדושא אחרינא דנכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' וכדקאמר רבא לעיל ותירצו בתוספות דכיון דדרשינן הנערה שהיתה כבר לומר דבתר מעיקרא אזלינן הלכך מהכא שמעינן דבכל דוכתא אמרינן הכי דכל היכא דאשתני גופא לא אשתני קטלא ואילו לא הוה שמעינן לה אלא מהדין הכתוב בה הוה פרכינן שפיר ודילמא כי חדית רחמנא וכו' וכדפרי' רב הונא לעיל בכיוצא בזה אבל השתא דמקשינן לה מייתורא דקרא דכתיב הנערה דמשמע דנזיל בתר מעיקרא וכדכתיבנא הלכך יש ללמוד כן בכל דוכתא כנ"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר ומהאי ילפינן בכל מקום דכל היכא דאשתני דינא לא אשתני קטלא. ע"כ:
אי הכי מלקא נמי לילקי ומאה סלע נמי לישלם יש לפרש דה"ק בשלמא למ"ד דמוציא ש"ר חידושא הוא כדשנינן אליבא דשילא לא קשיא ליה הא דבדידה חדית רחמנא בדידיה לא חדית רחמנא אלא לדידך דאמרת דינא הוא אמאי. הריטב"א ז"ל:
על פתח ב"ד פי' סמוך לב"ד ולא בפתח ב"ד ממש דהא בעינן לרחוקיה כי היכי דתהוי ליה הצלה ע"י רוכב הסוס כדאיתא בסנהדרין. הריטב"א ז"ל:
וכתבו התוספות ז"ל ריש פרק נגמר הדין כהאי טעמא דכי היכי דתיהוי ליה הצלה א"נ דלא מתחזו ב"ד רוצחין דאמרינן התם בפרק נגמר הדין לא קיימינן אלא אמאי דמרחיקין רחוק מב"ד בית הסקילה אבל חוץ לב"ד מקרא מלא הוא דכתיב הוצא את המקלל וכדדרשינן התם במתניתין וכיון שכן הכא דבעינן ע"כ שיהא על פתח ב"ד טעמא דהצלה לא שייך הכא דמפתח ב"ד ממש לסמוך לפתח לא שייך טעמא דהצלה דהצלה פורתא לא שמה הצלה. ומיהו טעמא דלא לתחזו ב"ד רוצחין שייך נמי הכא דעל הפתח ממש מתחזו ב"ד מתפארין ברציחה אבל סמוך לפתח לא מתחזו כולי האי ולהכי כתבו התוספות לאו דוקא על פתח ב"ד אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי בית דין רוצחין כדאמרינן בפרק נגמר הדין אמילתא אחריתי ע"כ. ומיהו איכא למימר דכיון דכתיב שעריך ולא אפשר משום דרובא ע"ג שערי ב"ד מקרו שעריך וכל כמה דמצינן לקיומי מאי דכתיב שעריך טפי עדיף והלכך על פתח ב"ד ממש בעי מיהוי ומ"ה נמי לא בעינן דליהוי חוץ לשלש מחנות אע"ג דכל הנסקלין ילפי' מפרים הנשרפים דצריכין ליסקל חוץ לג' מחנות כדאיתא בפרק נגמר הדין. וכ"ת תינח היכא דכתיב שעריך כגון בעבודת כוכבים אבל בנערה המאורסה דלא כתיב שעריך אדרבה אית לן למילף מפרים הנשרפים דליהוי חוץ לשלש מחנות ואמאי הויא על פתח ב"ד ומסתמא בית דין לאו חוץ לשלש מחנות יתבי דהא דגמרי' לקמן פתח מפתח כו' אינו אלא אסמכתא בעלמא וכדפי' רש"י ז"ל לקמן כדי ללמד שעריך ולא שערי ע"ג ומשום הך אסמכתא לא סמכינן דרשא גמורה דפרים הנשרפים. וי"ל דגבי נערה המאורסה נמי הכתיב על פתח בית אביה דהיינו תוך שלש מחנות וכשאין לה פתח בית אב פתח שער העי' במקום פתח בית אב קאי והיינו דקתני אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא והכי איתא בספרי דוקני וכן גרסי התוספות ז"ל פי' ולהכי נקט שער העיר ההיא לומר דהרי היא במקום פתח בית אב ובעיר שרובה ע"ג פתח בית דין הויא במקום פתח בית אב ומעתה לא תיקשי אמאי לא הויא חוץ לשלש מחנות כשאר הנסקלין לא כנערה המאורסה ולא כעו"ג וכדכתיבנא:

ומיהו התוספות ז"ל לא פירשו כן וקשיא להו דאמאי נסקלת על פתח בית דין והא חוץ לשלש מחנות בעינן ותירצו בעיר שרובה ע"ג בטלה קדושת היקף חומה ככתוב בתוספות והא דקתני סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא לא בעי למימר שער העיר ההיא שהאב בתוכה אלא שאין לו בית ונמצא דפתח שער העיר במקום פתח בית אב קאי וכדכתיבנא אלא להכי קתני ההיא לאורויי דהיינו עיר שסרחה בו והוה ליה כהאי דתני גבי ע"ג על שער שעבד בו ולכל מאי דתני הכא גמרינן מע"ג ולא לענין עיר שרובה ע"ג לבד וכיון דלא קפדינן שתהא נסקלת על שער העיר שהאב בתוכה אלמא לאו במקום פתח בית אב קאי ומעתה תקשי אמאי לא הויא חוץ לשלש מחנות ואין לתרץ משום דכתיב שעריך וכמו שתירצו התוספות בפרק נגמר הדין דהא נערה המאורסה לא כתיב שעריך וכדכתיב' הא אין לך לתרץ אלא כמו שתירצו התוספות ז"ל דבעיר שרובה ע"ג בטלה קדושת היקף חומה כנ"ל ודוק שהפכו התוספות הדיבורים דמעיקרא נקטו על ב"ד ושוב נקטו סוקלין אותה על פתח שער וכו'. וקל להבין אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל שעריך. בעו"ג כתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו וגו'. ע"כ. ומשמע לי דס"ל ז"ל דדוקא בע"ג בעינן על שער שעבד בו כדקתני בברייתא אבל בנערה המאורסה לא בעינן דדוקא ממלת שעריך גמרינן לנערה המאורסה ומיהו מאי דבעינן שער שעבד בו גמרינן מדכתיב אשר עשו אצל שעריך ומאי דגמרי' בסמוך נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה וכו' היינו לומר בשעריך קאי אצל מאי דביני שעריך דלמטה ולמעלה והלכך לא גמרי' מיניה לנערה המאורסה אבל מאי דילפינן ממלת שעריך לבד דהיינו שעריך ולא שערי ע"ג ילפינן נמי מינה לנערה המאורסה כנ"ל:
גרש"י ז"ל גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך ויש גורסין גמר פתח מפתח שער ושער משעריך והכל דרך אחד. הריטב"א ז"ל. ג"ה תנו רבנן המוציא שם רע לוקה ונותן מאה סלע רבי יהודה אומר וכו' ולא גרסינן בין בעל בין לא בעל דהא בסמוך אוקימנא כשבעל דוקא והיינו נמי דאמרינן באוקמתא קמייתא הכי קאמר המוציא ש"ר לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל אלמא אוקמתא הוא דעבדינן לברייתא ולא למתניא הכי בהדיא. הריטב"א ז"ל:

רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום וכו'. כרבי אליעזר בן יעקב פרש"י ז"ל כראב"י. דאמר לקמן לא נאמרה פרשת מוציא שם רע אלא כשבעל הילכך מאה סלע לא מחייבינן ליה אלא כשבעל אבל מלקות דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא לקי ואפילו לא בעל דהא הלך רכיל ואי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ר' יהודה לטעמיה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו במסכת מכות וכו'. והוא שבעל. כראב"י וקסבר ת"ק אליבא דראב"י לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומלקות דמוציא שם רע חידוש הוא דמויסרו אותו נפקא וההיא קרא כשבעל כתיב. רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום. דמלקות משום אזהרת לא תלך רכיל הוא ולאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ע"כ:
והקשו עליו דלקמן בעי תלמודא אזהרה למוציא שם רע מנין מלא תלך רכיל משמע בתר דילפינן מלקות מויסרו מהני האי לאו לאזהרה אבל למלקי לא. ועוד כל אדם שיחרף את אשתו מזנות לילקי ועוד אמאי אצטריך ויסרו לרבי יהודה. ותירץ רשב"א דאי לא כתיב ויסרו לא הוה מוקמינן לא תלך רכיל לאזהרה דמוציא שם רע אבל השתא דשמעינן דלקי מויסרו אנו צריכין למצוא אזהרה ומוקמינן ליה לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר. ובזה נתרץ הכל דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דלמלקות צריך לקרא מבחוץ ולא סגי במאי דכתיב גבי מוציא שם רע ויסרו כדי להלקותו הילכך לא אמרינן ביה דברים ככתבן דדוקא למאי דעניש קרא להדיא במוציא שם רע ואין אנו צריכין לקרא אחרינא מבחוץ הוא דקאמרינן ביה דברים ככתבן כגון מאה סלע אבל מלקות אף על גב דכתיב ביה נמי ויסרו הרי אי לאו אזהרה דלא תלך רכיל לא הוי לקי הילכך לא אמרינן ביה דברים ככתבן אלא בין בעל בין לא בעל לוקה ושאר כל אדם שמחרף אשתו כיון דלא כתיב ביה ויסרו לא לקי כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל אבל מלקות דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא וכו'. פי' כיון דאין המלקות אלא על ידי אזהרת לא תלך רכיל אף על גב דעיקר המלקות משום ויסרו דכתיב גבי מוציא שם רע מכל מקום הרי אינו לוקה אלא משום אזהרת לא תלך רכיל הילכך לא שאני לן בין בעל בין לא בעל ולא אמרינן ביה דברים ככתבן ולכן שני ליה בין מלקות למאה סלע כנ"ל. ומיהו אכתי קשיא ליה להרא"ש ז"ל דבכל סוגיא דלעיל פריך תלמודא אי הכי מלקא נמי לילקי ומאה סלע נמי לישלם משמע דלכ"ע אין זה בלא זה. ועוד הקשה על מה שפירש ז"ל דמוציא שם רע הוי לאו שאין בו מעשה דא"כ לחשבינהו גבי הנך דתנא בפ"ק דתמורה דתני תנא קמיה דרבי יוחנן כל לא תעשה שבתורה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם. ונראה לר"ת דלכ"ע אין מלקות אלא כשבעל אליבא דרבי יהודה ולא שני ליה בין מלקות למאה כסף כיון דעיקר המלקות כתוב ביה דהיינו ויסרו דלא תלך רכיל לא הויא אלא אזהרה בעלמא ולוקה היינו מכת מרדות לכ"ע ואפילו לדעת המקשן ורב פפא והכי קשיא ליה והתניא רבי יהודה אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה פי' קס"ד דאינו לוקה כלל קאמר דאין לו לשנות אינו לוקה הואיל ומדרבנן מיהא לקי ומשני אמר רב נחמן ה"ק בעל לוקה מדאורייתא לא בעל אינו לוקה מדאורייתא אבל לוקה מכת מרדות מדרבנן והא נמי דקתני ללקות לוקה מכל מקום היינו מלקות מדרבנן והא דקאמר רב פפא מאי לוקה ממון לא אתא לאפלוגי אהא דמפרש דלוקה היינו מכת מרדות וכו' ככתוב בתוספות. כנ"ל לפרש שיטת התוספות ז"ל דהמקשן נמי הוה ס"ל דמלקות מדרבנן דאי ס"ד דמקשן דמלקות דאורייתא קאמר ורמי מתנייתא אהדדי וכדבעינן לפרושי לשיטת רש"י ז"ל הרי גם לשיטת ר"ת ז"ל צריך ליישב דעת המקשן ובהכי נמי ניישב כולה שמעתתא ומאי קשיא ליה לר"ת על שיטתו של רש"י ז"ל:
ושוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכ"כ וז"ל. רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום פרש"י ז"ל לוקה משום לא תלך רכיל בעמך דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין. והקשו עליו בתוספות דא"כ אפילו המוציא שם רע על הבוגרת ועל כל אשה נמי ועוד לא תלך לא אדכריה תלמודא אלא לאזהרה בלחוד ומלקות מויסרו נפקא דאי לא לר' יהודה ויסרו אותו למה לי לכך נראה להם כמו שפירש ר"ת ז"ל דמלקות דרבנן קאמר והא דפרקי' לקמן לוקה מכת מרדות דרבנן לאו למימרא דהשתא סבירא לן דמלקות דאורייתא קאמר אלא משום דקתני לא בעל אינו לוקה ומשמע אינו לוקה כלל להכי פרקינן דלעולם לוקה מכת מרדות דרבנן. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל. ונראה כפי' ר"ת ז"ל שפירש דלוקה דקתני היינו מכת מרדות והאי דלא ניחא ליה לרב פפא תירוצא דרב נחמן לאו משום דפליג עליה דלדידיה נמי הוי פירושא הכי כדפרשינן אלא אהא מהדר רב פפא דקבל רב נחמן הקושיא מההיא הברייתא דתניא בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ומשום אותה קושיא תירצו לוקה מכת מרדות מדרבנן וקא"ל רב פפא מהא ברייתא לא קשיא מידי דע"כ לוקה דקתני בברייתא היינו ממון דלא מסתבר שיניח התנא לשנות מאה סלע דכתיבי בקרא בהדיא וישנה מלקות דרבנן דלא כתיבא בהדיא דבכולהו מתני' דלעיל לא קתני מלקות גרידא אלא בהדי מאה סלע. ועוד קשה לרב פפא דאין לו לשנות אינו לוקה בברייתא בתרייתא כיון דמדרבנן מיהא לוקה מכת מרדות ע"כ. לא ביאר הרב ז"ל מה היה דעת המקשן. ולכאורה משמע מדבריו ז"ל דמאן דרמי מתנייתא אהדדי לא אסיק אדעתיה דלוקה מכת מרדות מדרבנן קאמר והנכון מה שכתבתי. ומכל מקום קשיא להו לתוספות ז"ל על שיטת ר"ת ז"ל דהא אפילו לרבנן דס"ל בעלמא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכא במוציא שם רע סבירא ליה דלוקין כשבעל אף על גב דהויא ליה לאו שאין בו מעשה דעל דיבורו הוא דלקי וכיון שכן לרבי יהודה כיון דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא הוה לן לפלוגי הכא במוציא שם רע בין בעל ללא בעל דהוה לן למימר דאהני לן מאי דס"ל בעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה דלא נימא לגבי מלקות דברים ככתבן אלא דילקה אפילו לא בעל דאף על גב דלא תלך רכיל לא הויא אלא אזהרה בעלמא מכל מקום כיון דכתיב ביה ויסרו ואזהרתיה מלא תלך רכיל ובכל מקום לוקין על לאו שאין בו מעשה לרבי יהודה הוה לן למימר דילקה אפילו לא בעל:
ותירצו בתוספות דלא אהני מידי מאי דסבירא ליה בעלמא לאו שאין בו מעשה לוקין כיון דלא איירי קרא אלא דוקא כשבעל הרי גלה הכתוב כאן דלא לקי אלא כשבעל דדברים ככתבן בעינן אבל מאי דכתיב בפרשה ועיקר מלקות מויסרו נפקא דלא תלך רכיל לא אתא אלא לאזהרה בעלמא. ועוד תירצו בתוספות דאילו הוה ידעינן מעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה אין הכי נמי דהכא נמי הוה אמרינן דלוקה אף על פי שלא בעל וכדכתיבנא ומיהו מהכא הוא דקיימא ליה לרבי יהודה דלוקין על לאו שאין בו מעשה וכיון שכן יש לנו לומר דברים ככתבן אפילו לגבי מלקות ותקשי נמי לשיטת רש"י ז"ל מהכא דהיכי מצינן למימר דטעמיה דרבי יהודה דלוקה מכל מקום משום דהוי לאו שאין בו מעשה והרי מהכא הוא דקיימא ליה לרבי יהודה הכין. ודע שבקצת נוסחאות מהתוספות כתוב ואם תאמר לרבי יהודה דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה אמאי אצטריך והיה אם בן הכות הרשע וגו'. ויש לומר דלרבי יהודה איכא לשנויי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"כ. וזה גליון תוספות ואינו מהפנים ועל קושיא זו נמי קאי הא דקאמר ועוד דהא דלוקין לאו שאין בו מעשה וכו' ועיין בתוס' סנהדרין פ"ק דף י':

לוקה מכת מרדות דרבנן. פירש בעל הערוך ז"ל דמכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פסחים גבי האוכל מצה בערב הפסח ובפי' המשנה למסכת נזיר פירש שמכין אותו לפי אומד ב"ד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין הדברים דכל מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת ויש בו לחוש להבא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהיא על עבירה שאינה נמשכת אלא לייסרו לשעבר דנין אותו באומד ב"ד ובפחות ממלקות של תורה ונראין דברי האומרים שאין לדקדק במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות. הריטב"א ז"ל: