שולחן ערוך אורח חיים כה יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · כה · יב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם. נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומן צריך לברך.

הגה: ואם מחזיר אחת מהם יברך כמו שמניח תפלה אחת כדלקמן סימן כ"ז (דברי עצמו).

הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד צריך לברך.

הגה: ויש אומרים שלא לברך (טור סימן ח' והכי נהוג וכבר נתבאר לעיל סימן ח' סעיף י"ד). מי שמניח תפילין של יד ובירך ובתחלת ההדוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו אינו צריך לחזור ולברך אם הותר של יד קודם הנחת של ראש מהדקן ואין צריך לחזור ולברך אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד מהדק ומברך מותר לברך על תפילין שאולין ולא על גזולין:

מפרשים

מגן אברהם

(כא) נשמטו:    כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן:


(כב) וי"א שלא לברך:    אבל אם חולצן ליכנס לב"ה צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לב"ה ואידחי ליה וכמ"ש ריש סי' ס"ה (כ"מ בגמרא ד"מ ב"ח דל"ח) וה"ה אם לא הי' בדעתו להחזיר מיד צריך לברך כמ"ש סוף סימן תרל"ט ואפשר לומר דכשב"ה אינו רחוק כמו ב"ה שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין ב"ה למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן:


(כג) ובתחלת ההידוק:    משמע דאם הדקן ואחר כך נפסק הקשר צריך לברך דכבר נגמר מעשה המצוה והוי ליה כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע וכ"מ דעת רמ"א שלא הגי' כאן כלום ואף דבב"י וד"מ משמע דלהי"א דלעיל גם כאן א"צ לברך נ"ל שחזר פה בש"ע מטעם שכתבתי מיהו לפמש"ל בשם של"ה אף בנשמטו אין צריך לברך לדידן:


(כד) קודם הנחת ש"ר:    משמע אף על פי שכבר הדקן ול"ד לדלעיל דהתם מפסיק בעשיית הקשר משא"כ כאן:


(כה) מהדק ומברך:    דה"ל כנשמטו ממקומם:


(כו) ולא על גזולין:    דה"ל מצוה הבאה בעבירה עיין סימן תרמ"ט ס"ה דלא כע"ת:

באר היטב

(טו) לברך:    ושל"ה כתב דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן. מ"א (ובס' אליהו רבה פסק כדעת הש"ע והביא ראיה לדבריו ע"ש).


(טז) לברך:    אבל אם חולצן ליכנס לבית הכסא צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבה"כ ואידחי ליה וה"ה אם לא היה בדעתו לחזור מיד צריך לברך ב"ח ע"ת ט"ז. וכתב המ"א ואפשר לומר דכשבה"כ אינו רחוק כמו בה"כ שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין בה"כ למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן ע"ש. ודע הא דכתב רמ"א וי"א וכו' קאי נמי אהא אם מסירן לגמרי כי לענין זה שוה אם הזיזן ממקומם או הסירן לגמרי. ע"ת.


(יז) ההדוק:    ר"ל קודם שנעשה המצוה כתקונה מש"ה א"צ לחזור ולברך דעשיית הקשר אינו הפסק כיון שהוא מענין המצוה: (וכתב ט"ז מזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אבל אם אחר ההדוק התפילין על הזרוע ונעשה המצוה כתקונה ואחר כך נפסק הקשר משמע דצריך לברך וט"ז חולק ופסק דכל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עוסק במצוה של יד כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י ולא נגמר עדיין המצוה של יד ולא גרע ממ"ש הש"ע אם הותר של יד קודם הנחת של ראש א"צ לברך ה"ה נמי אם נפסק ג"כ א"צ לברך דהותר ונפסק שוים הם ע"ש. וכ"פ המ"א וכ' דלפי מ"ש בס"ק ט"ו בשם של"ה משמע דאפילו בנפסק אחר הידוק דא"צ לברך וכ"פ בתשובת הלק"ט ח"ב סי' ק"כ ע"ש. ועיין ע"ת ובנחלת צבי ומ"ש היד אהרן.


(יח) גזולין:    דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב ט"ז אפי' ביאוש ושינוי רשות לא מהני. ובשואל שלא מדעת מותר גם בתפילין כמו בטלית אך יקפלם כבראשונה. תשובת בנימין זאב סי' רצ"ט הובא בכנה"ג בני חייא ובע"ת.


משנה ברורה

(מג) בכל פעם - אפילו אם כשסילקן היה דעתו להחזירם תיכף ואפילו אם לא שינה מקומו כלל בינתים. והרמ"א בסמוך פליג ע"ז. ואם בשעת ברכה היה דעתו שאח"כ יסלקם ויחזור ויניחם מוכח מדברי המג"א לעיל בסימן ח' סקט"ז דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך:

(מד) נשמטו - כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן דפסק ההג"ה בסמוך דאין לחזור ולברך. וא"כ אותן שהולכין לפעמים עד חצות בתפילין אם נשמטו ראוי לברך. והח"א כתב דאף בשעת התפלה אם נשמטו המברך לא הפסיד. ומ"מ נראה דלמעט בברכות עדיף:

(מה) ממקומן - דוקא כולן או רובן אבל מקצתן אף דצריך להחזירן על מקומן אין צריך לחזור ולברך [ט"ז בסימן ח' סט"ו ועי"ש בפמ"ג]:

(מו) צריך לברך - דכיון שהזיזן ממקומן הוי כמו שהסירן לגמרי:

(מז) שלא לברך - כיון דהזיזן על דעת לחזור משא"כ בנשמטו מעצמן אמרינן דתיכף שנשמט אזדא ליה המצוה ולהכי שתיק ליה הרב להמחבר שם. ודע עוד דה"ה אם הסירם לגמרי אדעתא להחזירם מיד פליג נמי הי"א ואפילו אם שינה מקומו בינתים ופסקו האחרונים כן. ואם לא היה בדעתו להחזירו מיד רק לאחר זמן אפילו אם אח"כ לבשן תיכף או שהיה בדעתו להחזירן תיכף ואח"כ נשתהא הדבר והסיח דעתו בינתים לכו"ע צריך לחזור ולברך. וכן אם חלצן לכנוס לבהכ"ס אפילו היה דעתו ללבשן תיכף צריך לברך לכו"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבית הכסא ואדחי ליה וכמ"ש בסימן ס"ה וכתב הח"א דה"ה כשחולץ שצריך להפיח כיון דאסור להפיח בהן צריך לחזור ולברך:

(מח) של יד - וה"ה בתפילין של ראש דינא הכי:

(מט) לא הסיח דעתו - ואפילו אם סח בינתיים לצורך ענין אינו הפסק בדיעבד וכדלקמן סימן קס"ז ס"ו. ועיין לעיל בסי' ח' במ"ב סקכ"ח:

(נ) ולברך - דכיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא דלא חלה עדיין הברכה על שום מצוה ועשיית הקשר אינו מפסיק כיון שהוא מענין המצוה ע"כ חייל הברכה על הנחה שניה. ומזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלי קשר ובירך ועשה קשר והניח דבדיעבד שפיר עולה לו הברכה שעשה דעשיית הקשר אינו הפסק. ומשמע מדברי השו"ע דאם לאחר שהידק התפילין על הזרוע נפסק הקשר צריך לחזור ולברך דכבר נגמר מעשה המצוה וה"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך כשמחזירם וכנ"ל והאחרונים חלקו ע"ז וכתבו דכיון דברכת להניח שבירך קודם הנחת של יד קאי גם על תפילין של ראש כדאיתא לעיל וא"כ כ"ז שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצות השייך לאותה ברכה ולא נגמר עדיין המצוה שבירך עליו עד שהניח גם הש"ר ע"כ כמו בהותר הקשר של יד קודם הנחת של ראש פסק השו"ע דאינו צריך לחזור ולברך ה"ה נמי אם נפסק הקשר ג"כ אינו צריך לחזור ולברך. ואם נפסק הקשר של ראש או של יד לאחר שכבר הניח הש"ר והדקו צריך לחזור ולברך. ואם אין שם מי שיודע לתקן הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים בכל גווני צריך לחזור ולברך דדמי להא דסימן ר"ו ס"ו:

(נא) הותר - הקשר. וה"ה אם נשמטו ממקומם ומ"ש הניח ש"ר ר"ל שהדקו דהוא עיקר מצות הנחה וכנ"ל:

(נב) מהדק ומברך - דה"ל כנשמטו ממקומם וכן אם הותר הש"ר לאחר הידוקו צריך לחזור ולברך כשמהדקו על ראשו ולפי מה שכתבנו לעיל בשם השל"ה אין לברך אם הותר התפילין בזמן התפלה בכל גווני:

(נג) שאולים - ואפילו בשואל שלא מדעת מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק שיקפלם כבראשונה ולא יוציאם ממקומו הראשון כמו בטלית לעיל בסימן י"ד עי"ש [אחרונים]:

(נד) גזולים - דה"ל מצוה הבאה בעבירה ואפילו אחר יאוש ואפילו בדיעבד לא קיים מצות תפילין אך אם מכר התפילין לאחר יאוש לאחר דעת המ"א בתרמ"ט והמחה"ש לעיל בסימן י"א דיוכל השני לברך דלדידיה הוי יאוש ושינוי רשות אכן הט"ז והגר"א בסימן זה כתבו בהדיא דבכל גווני אסור לברך אף דלענין לצאת בהם משמע מדברי הגר"א דיוצא בהם אך לענין הברכה אסור מ"מ משום בוצע ברך דעל ידי לקיחתו יצא הגזילה מרשות הבעלים. אך מי שלקח מהשני הזה נראה דיוכל לברך כן מצאתי בדמשק אליעזר לעיל בסימן י"א עי"ש:

ביאור הלכה

(*) אם מניח תפילין וכו':    עיין במ"ב במ"ש אם בשעת ברכה היה דעתו וכו' ואף דהמ"א איירי שם לענין ציצית פשוט דה"ה לתפילין דהגמרא במנחות מ"ג מדמי להו להדדי ע"ש:.


(*) וי"א שלא לברך:    עיין במ"ב שהעתקתי דהחולצן ליכנס לבהכ"ס דצריך לחזור ולברך אף דהמ"א ספוקי מספקא ליה לענין בהכ"ס שלנו שאינם רחוקין כבר כתב הח"א דלא שבקינן פשיטותא דכל הני גדולים [הב"ח והע"ת וט"ז וא"ר] משום ספיקא דמ"א וגם עיקר סברתו דחו אותה עיין בחידושי רע"א ובספר ארצות החיים וכן ראיתי עוד חבל נביאים כולם בסגנון אחד דצריך בזה לחזור ולברך ולכן אף שהפמ"ג והדה"ח העתיקו את דברי המג"א המברך בודאי לא הפסיד ובפרט שהגר"א ז"ל מסכים לדעת המחבר דבכל גווני צריך לחזור ולברך:.


(*) והכי נהוג:    כתב בארה"ח דאם חלץ התפילין בסתם אם חלץ השל יד והשל ראש צריך לחזור ולברך ואם נשאר עליו התש"י או הש"ר אין צריך לברך דעדיין לא אסח דעתיה מן המצוה אבל אם היה בדעתו שלא להחזירו מיד רק לאח"ז אף שנשאר עליו תפלה אחת צריך לחזור ולברך. ולמד כ"ז מלעיל סימן ח' בנשאר עליו ט"ק כן הכא בנשאר עליו תפלה אחת ע"ש. ונראה פשוט דהחולצן בתוך התפלה אפילו בסתמא דינו כחולצן ע"מ להחזירן וא"כ אם חלצן לילך בחוץ להשתין מים אין צריך אח"כ לחזור ולברך:.


(*) נפסק הקשר:    ואם נפסק הרצועה של הש"ר או הש"י לאחר שכבר נגמר מצות הנחתם וחלץ את התפילין ותיקנם נראה לכאורה דאם נשאר בם השיעור המבואר לקמן בסי' כ"ז ס"ח וי"א דמדינא כשר בלי שום תיקון תו לא הוי כנשמט ממילא רק כהזיזן מדעתו ע"מ להחזירן דקי"ל דא"צ לחזור ולברך ובאופן שפסולים לגמרי צריך לחזור ולברך דה"ל כנשמט ואולי כיון דבעת הפסיקה נשאר מהודק על הראש והזרוע מקרי אח"כ בכל גווני כחולצן ע"מ להחזירן ועיין בב"י:.


(*) קשר אחר:    נ"ל דאין שום חילוק בין אם הקשר מאותה הרצועה או שהוצרך ליקח רצועה חדשה דעיקר הברכה היא על התפילין בעצמם:.


(*) א"צ לחזור ולברך:    עיין במ"ב במה שכתבנו דאם נפסק הקשר ש"ר או הש"י לאחר שכבר הידק הש"ר צריך לחזור ולברך אף דהמג"א כתב דלפי מה שפסק השל"ה בנשמט שלא לברך א"כ ה"ה בנפסק חדא דדינא דשל"ה הוא דהוי כחולצן ע"מ להחזירן ובחולצן גופא יש ויש הרבה מהראשונים והאחרונים והב"י והגר"א בתוכם דס"ל דצריך לברך ואפילו לדעת רמ"א דס"ל דבחולצן ע"מ להחזיר א"צ לברך הא הרבה פליגי על של"ה עיין בא"ר ובח"א ובפרט בענינינו דהרבה חולקין יש בזה על המ"א דיש לחלק בין זה לההיא דהשל"ה דהתם רגיל להשמט בתוך התפלה ע"כ בודאי היה דעתו בשעת ברכה שכשישמט שיתקננו משא"כ בנפסק דלא מצוי וגם בפמ"ג ובדה"ח משמע כן עי"ש ע"כ נ"ל פשוט דהמברך לא הפסיד בזה:.


(*) מהדק ומברך:    לאו דוקא דהברכה צריך להיות קודם ההידוק וכנ"ל בס"ח. ודע דמשמע מדברי האחרונים דדוקא אם הותר מעצמו שנתרפה הקשר ממילא אבל אם התירו בידים וחזר ותיקנו לדעת הרמ"א לעיל בהזיזן א"צ לחזור ולברך בזה בכל גווני. נסתפקתי אם פתח התפילין כדי לבדוק הפרשיות ונמצאו כשרים והניחן בתוכו ותפרן כדין דאפשר דצריך לחזור ולברך כשמניחן לכו"ע אף דהיה דעתו בשעת חליצתן לחזור ולהניחן כשימצאו כשרים משום דבאמצע נתבטל מינייהו שם תפילין רק פרשיות ובתים ואינו דומה להותר הקשר או נפסק דתפילין בלי רצועות ג"כ שם תפילין עלייהו משא"כ בזה. וכעין זה יש להסתפק לענין ציצית דזה פשוט אם מצא בטליתו כשהוא לבוש שאחת מציציותיו פסולין מן הדין ותקנו צריך לחזור ולברך כשלובשו דדמי ממש להא דנפסק הקשר אחר גמר קיום המצוה וכן מצאתי בדה"ח אך אם מן הדין הם כשרים אלא שרוצה לפשוט הטלית כדי להטיל בו ציצית אחרים מהודרים ולחזור וללבשו מיד לכאורה נראה דזה נקרא חלצו מדעתו ע"מ להחזירו וא"צ לברך שנית וכדלעיל בסימן ח' סי"ד בהג"ה אך יש לדחות דשם נשאר הטלית עם הציצית בשלמותו ולא נתבטל מיניה מצותו משא"כ בזה דנתבטל בינתיים מן הבגד מצות ציצית אפשר דצריך לחזור ולברך שנית לכו"ע ואינו דומה למה דמבואר בארה"ח לעיל בסימן ח' דאם נפסקו הציצית אחר הברכה קודם הלבישה ומטיל בו ציצית אחרים דאין צריך לחזור ולברך דשם הלא היה קודם קיום המצוה וכמבואר בט"ז סקי"ב דמשם למד את דינו משא"כ בזה וצ"ע בכל זה:.

כף החיים

(עו) סעיף י״ב: אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך וכו׳ — ואם כשחלץ אותם היה דעתו לחזור וללובשן, אין צריך לחזור ולברך, כמו שיתבאר לקמן אות ע״ח:


(עז) נשמטו ממקומן וכו׳ — כתב של״ה: הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומן, משום דבשעת תפילה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן על מנת להחזירן. מגן אברהם ס״ק כ״א. סולת בלולה אות ז׳. ר׳ זלמן אות ל״ב. בן איש חי פרשת וירא אות י״ג. ודלא כמו שכתבו אליהו רבה אות י״ט וחיי אדם כלל י״ג אות ז׳, דספק ברכות להקל, כאשר יבואר באות שאחר זה. ועוד נראה לי טעם אחר, כי כיון שעכשיו אין לובשין כי אם בשעת תפילה בלבד, ודעתו ללובשו כל זמן התפילה, הויא ברכתו על כל משך הזמן ההוא, ואם כן אין לו לברך אם נשמטו ממקומם. וטעם זה יאמר גם על מי שנפל לו טלית מעל ראשו שלא במתכוין בשעת התפילה, שאין צריך לברך, כיון שבשעת ברכתו היתה כוונתו ללובשו כל זמן התפילה. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן ח׳ אוח ח״ן. וכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות כ״ה: אותם שהולכים לפעמים עד חצות בתפילין, ומסיחין מהם על פי הרוב, אם נשמטו ראוי לברך, אלא דלמעט בברכות עדיף, עכ״ל. ועיין מחצית השקל ס״ק כ״א, ועוד עיין לקמן סימן כ״ח אוח ד׳:


(עח) שם: הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם למקומם צריך לברך. הגהה: ויש אומרים שלא לברך — וכן כתב בעל תרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן ק״ך דאין צריך לברך, ודקדק כן מדברי הרא״ש ז״ל. והביאו כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף סימן ח׳, ובזה הסימן, ובשיורי כנסת הגדולה סימן ח׳ אות נ״ד. וכן כתב הב״ח בסימן ח׳ ובזה הסימן, וכן כתב הט״ז ס״ק י״א. וכן כתב מאמר מרדכי בסימן ח׳ אות ט״ו ובזה הסימן אות ט״ו, דהאחרונים דחו ראיית מרן ז״ל יעויין שם. וכן כתב כס״א בסימן ח׳ אות ז׳, ר׳ זלמן אות כ״ט ואות ל״א, ש״ץ דף מ׳ עמוד ג׳, חס״ל אות ט׳, בן איש חי שם. ואף על גב דאנן אתכא דמרן סמכינן, ודעתו ז״ל לברך, כבר כתבנו לעיל סימן ח״י אות ז׳ ובכמה מקומות, דספק ברכות להקל אפילו כנגד מרן ואפילו כנגד הרוב יעויין שם, וכן כתבנו לעיל סימן ח׳ אות נ״ב יעויין שם. ודע, דאין חילוק בזה בין הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם למקומם, בין אם חלץ תפיליו ודעתו לחזור וללובשן מיד, דבכל זה אינו חוזר ומברך, כמבואר בדברי הפוסקים הנ״ל. אבל אם חלץ אותם כדי ליכנס לבית הכסא, כתבו הפוסקים הנ״ל דצריך לחזור ולברך. וכן כתב העו״ת אות י״ח. אמנם המגן אברהם ס״ק כ״ב לחלק יצא, דאם הבית הכסא אינו רחוק כמו בתי הכסא שלהם שהיו בשדה, אין צריך לברך, יעויין שם. וכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות כ״ב ובמשבצות זהב אות י״א, דכן נוהגים שלא לברך אם אין בית הכסא רחוק, ודלא כהט״ז, יעויין שם. ואף על גב דהרב חיי אדם כלל י״ג אות ו׳ ובקיצור שולחן ערוך סימן יו״ד אות ט״ו כתבו דאפילו בכהאי גוונא יש לברך, כבר אמרנו דספק ברכות להקל אפילו כנגד הרוב, וד״ל. ועיין ביד אהרן סימן ח׳ בהגהת בית יוסף מה שכתב משם מהר״ב מטיולי בשם רש״י, וט״ז שם ס״ק י״ב ודו״ק. וכן פסק בן איש חי שם, דאין לברך, משום ספק ברכות להקל. אלא יברך בלא שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות במחשבה:


(עט) שם בהגהה: ויש אומרים שלא לברך — ואם מניח תפילין אחרים, בכל גוונא צריך לחזור ולברך. זר״א חלק א׳ סימן ה׳. וכן כתב הערוך השולחן בהשמטות על זה הסימן אות ב׳, יעיין שם. חס״ל שם, וכן כתב לעיל סימן ח׳ אות נ״ה בעניין הציצית, יעויין שם. ועיין לקמן אות פ״א, ובסימן ר״ו סעיף ו׳:


(פ) שם: מי שמניח תפילין של יד ובירך ובתחילת ההידוק נפסק וכו׳ — משמע דאם הדקן ואחר כך נפסק הקשר, דצריך לברך, דכבר נגמרה המצוה. וכן כתב בית יוסף. וכתב דברי חמודות אות נ״ט: זהו לפי שיטתו של הבית יוסף, דבחולץ על מנת להחזיר צריך לברך וכו׳. אבל לרמ״א שפסק כהטור, דאין חוזר ומברך בחולץ על מנת להחזיר, אפילו בכהאי גוונא נמי אין צריך לברך. וקשיא על רמ״א, שלא הגיה בשולחן ערוך על מה שדקדק לכתוב "בתחילת ההידוק", עד כאן דבריו. והביאו שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות יו״ד. אמנם המגן אברהם ס״ק כ״ג כתב וזה לשונו, דזה הוה ליה כנשמטו ממקומם, דצריך לברך לכולי עלמא. וכן משמע דעת רמ״א שלא הגיה כאן כלום. ואף דבבית יוסף ודרכי משה משמע דלהיש אומרים דלעיל – גם כאן אין צריך לברך, נראה לי שחזר פה בשולחן ערוך מטעם שכתבתי. מיהו לפי מה שכתבנו לעיל בשם של״ה, אף בנשמטו אין צריך לברך לדידן, עכ״ל. אבל הט״ז ס״ק י״ב וי״ג כתב, דאף לסברת השולחן ערוך לא יברך אפילו בנפסק אחר ההידוק, דהא ברכת "להניח" קאי גם על של ראש, ואם כן כל זמן שלא הניח תפילין של ראש עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה, ומה שעשה קשר לתפילין של יד הוא גם כן מתיקון המצוה, והוי כמו שכתב אחר כך בשולחן ערוך, דאם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדקן ואין צריך לחזור ולברך, וחד טעמא הוא. אלא דבבית יוסף היה מסתפק אם יש חילוק בין הותר לנפסק, וסמך על המעיין. אבל בשולחן ערוך לא כתב אלא דבר הברור, דהיינו בנפסק בתחילת ההידוק אין צריך לברך, ואילו אחר ההידוק לא כתב כלום, אלא העתיק הדברים של הראב״ד שמהם יש ללמוד דהוא הדין לנפסק, שאין צריך לברך אפילו אחר ההידוק כל זמן שלא הניח של ראש, יעויין שם. ואם כן, נמצא בנפסק הקשר אחר ההידוק, לדעת הט״ז אפילו לדעת מרן ז״ל אין צריך לברך, ולדעת הדברי חמודות הוא לדעת הטור ודעמיה, ולדעת המגן אברהם הוא דוקא לדעת השל״ה. ונפקא מינה בין הטעמים הנזכרים, דלדברי חמודות ומגן אברהם אין חילוק בין נפסק קודם הנחת תפילין של ראש או אחר כך. אבל לדברי הט״ז הוא דוקא קודם הנחת תפילין של ראש, אבל אם נפסק אחר הנחת תפילין של ראש, כיון שנגמרה עסק המצוה צריך לברך. ועל כן, משום דספק ברכות להקל, אין לברך בכל גוונא, בין אם נפסק קודם הנחת תפילין של ראש או אחר כך. ודע, דכל זה כגון אם הוא יודע לעשות הקשר, או שיש אחד אצלו שיודע לעשות. אבל אם אינו יודע לעשות וצריך לילך לחזור אחר אומן שיעשה לו, אין לך הפסק והסח הדעת גדול מזה, וצריך לחזור ולברך:


(פא) שם: ובתחילת ההידוק נפסק הקשר וכו׳ — ואם אין שם מי שיודע לעשות הקשר, באופן שאינו יכול להניח אותם התפילין, אף על פי שיש תפילין אחרים מוכנים לפניו ולא הפסיק ולא הסיח דעתו, אפילו הכי צריך לחזור ולברך עליהם. מאמר מרדכי אות ט״ז. וכן כתב המחזיק ברכה אות ט׳. וכתב דגם הרבנים שהביא המאמר מרדכי (של) [כנראה צ"ל שם], יש לומר דיודו בזה, וכן כתב הזר״א, והביאו זכ״ל חלק א׳ אות ח׳. סידור בית עובד בדיני ברכת תפילין אות ל״ז. שערי תשובה אות י״ז. ועיין לעיל אות ע״ט. ואם נפסקה רצועה של ראש אחר שמניח תפילין של יד, והוצרך להניח תפילין של ראש אחר, יברך "על מצות", עיין נהר שלום סימן ק״מ:


(פב) ואם הניח תפילין של יד, וכשבא להניח השל ראש נפסקה הרצועה והוצרך להביא רצועה אחרת, אין צריך לברך שנית, שהקציצה היא העיקר, ומשום דבטלה הטפילה לא בטל העיקר. הלכות קטנות חלק ב׳ סימן ק״ב, שתילי זיתים אות ל״א:


(פג) שם: והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו אין צריך לחזור ולברך — מזה יש ללמוד במי שיש תפילין בידו בלא קשר, ומברך ועושה קשר ומניח, דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחילה, דעשיית הקשר אינו הפסק אלא תיקון המצוה, ודומה ל"הביאו מלח" שבין ברכת המוציא לאכילה לקמן סימן קס״ז סעיף ו׳. ט״ז ס״ק י״ב. ודוקא בדיעבד אם עשה כן אמרינן דעלתה לו הברכה, אבל לכתחילה לא יעשה כן, דהוה ליה קודם דקודם, כמו שכתבנו לעיל אות מ״ז ואות ז׳. וכן משמע מדברי הט״ז עצמו, שהביא ראיה מסימן קס״ז, ושם מיירי בדיעבד, כמו שכתב מור״ם שם בהגהה. וכן כתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות י״ב:


(פד) שם: אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד מהדק ומברך — כתב מגן אברהם ס״ק כ״ה, דהוה ליה כנשמטו ממקומם, עכ״ל. ואם כן, לפי דברי השל״ה שהבאנו לעיל אות ע״ז, שכתב דלא נהיגי האידנא לברך בנשמטו ממקומם, יעויין שם, גם כאן לא יברך. וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות כ״ו, ומחצית השקל אות כ״ה. לבושי שרד על מגן אברהם ס״ק כ״ה. פתחי עולם אות ל״ז:


(פה) שם: מותר לברך על תפילין שאולין — בשואל מדעת חבירו איירי. אבל בשואל שלא מדעת חבירו, לא נתבאר מה דינו. וראיתי בספר בנימין זאב סימן קצ״ט נשאל על זה, והשיב דשפיר דמי ויצא ידי חובה, דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה; אלא שאם מצאם מקופלות וכרוכות, יחזור ויכרוך אותם כמו שמצאם, והוא נלמד מדין הטלית, וכן עמא דבר. כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף. עולת תמיד אות כ״א. אליהו רבא אות כ״ג. שתילי זיתים אות ל״ב. סידור בית עובד בדיני ברכת תפילין אות ל״ה. ועיין בדברינו לעיל סימן י״ד אות כ״ז:


(פו) שם: ולא על גזולין — דבוצע בירך נאץ ה׳, עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות. כן כתב בית יוסף בשם א״ח ובעל העיטור. ומדלא כתב זה בשולחן ערוך, אלא כתב סתמא, משמע דסבירא ליה דבכל גוונא אין לברך עליהם אפילו אחר יאוש ושינוי רשות. וכן כתב הט״ז ס״ק י״ד. סידור בית עובד שם. וכתב וכן עיקר. אמנם הרב זלמן אות ל״ו כתב, דאם מכר הגזלן את התפילין לאדם אחר וכבר נתיאשו הבעלים ממנו, מותר לברך עליו, כיון שכבר קנה אותם הלוקח על ידי יאוש ושינוי רשות, והרי הן כשלו ממש לכל דבר כמו שכתוב בחושן משפט סימן נ״ג סעיף ג׳, עכ״ל. ודבריו אלו לקוחין ממגן אברהם סימן י״א ס״ק יו״ד וסימן תרמ״ט ס״ק ב׳ וג׳, יעויין שם. אבל מדברי הלבוש סימן תרמ״ט סעיף ב׳ משמע דאפילו אחר יאוש ושנוי אין לברך לכתחילה, יעויין שם. וכן כתב הפרי מגדים שם באשל אברהם אות ג׳, דביום א׳ שהוא מדאורייתא, אפילו אחר יאוש ושינוי מעשה ואפילו לאחרים אין לברך, יעויין שם, וההוא דאונכרי שאני, דהוה ליה יאוש וגידול ושינוי רשות, לכך מברכים עליהם אפילו ביום א׳ כמו שכתב הלבוש שם. או יש לומר, מפני שהוא ספק. ואף על גב דבחושן משפט פסק דיאוש ושינוי רשות או יאוש ושינוי מעשה קנה, כאשר יעויין שם בסימן שנ״ג ובסימן ש״ס? יש לומר לעניין ברכה שאני, כמו שכתבו שם התוספות בסוכה דף ל׳ ע״א ד״ה הא קנייה ביאוש, והביא דבריו בית יוסף סימן תרמ״ט יעויין שם. ועוד עיין שם בגמרא וברש״י ד״ה אף גזול ובתוספות ד״ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, יעויין שם. ועיין ברכי יוסף סימן תרמ״ט אות א׳. על כן אין לברך על שום מצוה דאורייתא הבאה מן הגזל, אף על גב דאיכא יאוש ושינוי מעשה או יאוש ושינוי רשות, אלא א״כ יש ספק עם היאוש ושינוי דאולי אינה גזולה וכההוא דאונכרי. ועיין שם בחושן משפט ריש סימן שנ״ו, שכתב דאסור לקנות דבר מיד הגנב, שהרי הוא מחזיק ביד עוברי עבירה, יעויין שם:




▲ חזור לראש