טור אורח חיים תרמט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תרמט | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

כל הד' מינין פסולין בגזול, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש.

ובשאול, ובשל עיר הנדחת, ואשירה של ישראל, פסול. אבל של עו"ג, לכתחילה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך דלא בעינן לכם.

וכל הפסולין, כמו שפסולין בראשון כך פסולין כל שבעת הימים, חוץ משאול שמותר מיום ראשון ואילך.

וכן חסר, מותר מיום ראשון ואילך. הלכך ניקב, או שנקבוהו עכברים, מותר מיום ראשון ואילך אם נשאר בו כשיעור. ובהלכות גדולות פסל אם נקבוהו עכברים כל ז' ימים, משום דמאיס אע"ג דניקב כשר. וכן כתב רב נטרונאי גאון. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק, ואפילו לכתחילה מותר לאכול ממנו רק שישאיר ממנו שיעור כדי לצאת בו. ולדידן חשוב יום שני כמו יום ראשון. אבל כל שאר הפסולין, פסולין כל ז' הימים.

והרי"ץ גיאת כתב: כל הפסולים אינן פסולין אלא בראשון, אבל משם ואילך, לא שנא גזול ולא שנא שאר פסולין, כולם כשרים. וכן כתבו בעל העיטור וה"ר יונה. ואדוני אבי הרא"ש כתב כסברא ראשונה.

וכל הפסולים מחמת מום, אם הוא שעת הדחק שאין נמצא כשר, כשרים ויכול לברך עליהם. והראב"ד כתב שלא יברך עליהם, אלא יאחזם בידו שלא תשתכח תורת לולב. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל הכשיר לולב יבש בשעת הדחק ולא שאר מינין, ולא נראה, דמאי שנא זה מזה.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל הד' מינים פסולים בגזול בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ובשאול בפ' לולב הגזול שנינו דגזול ויבש פסול בכל ד' מינים ובגמ' בר"פ (כט:) קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא בי"ט שני בשלמא יבש הדר בעינן וליכא אלא גזול בשלמא י"ט ראשון דכתיב לכם משלכם אלא בי"ט שני מ"ט א"ר יוחנן משום רשב"י משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול את הפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש אלא לאו משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ופליגא דרבי יצחק דא"ר יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיצא בשאול יצא נמי בגזול מתיב ר' נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא בי"ט ראשון הא כתיב לכם משלכם והאי לאו דידיה הוא אלא לאו בי"ט שני וקתני גזול פסול רבא אמר לעולם ביום טוב ראשון ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי קמ"ל ופירש"י קא פסיק ותני. פסול ל"ש בי"ט הראשון דחיוביה מדאורייתא ל"ש בי"ט שני דליתיה בנטילת לולב אלא מדרבנן: בשלמא יבש. פסול בדרבנן נמי כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש בעיא הידור מצוה: אלא גזול בי"ט שני אמאי לא מהיכא תיתי למפסליה: אף גזול. אין לו תקנה לאחר זמן ואפי' ביאוש ואע"ג דלענין מיקנא אמרי' בבבא קמא דקני ליה ביאוש והוי דידיה אפ"ה אקרובי למזבח לא: מתוך שיוצא בשאול. דהא ביום שני לא כתיב לכם למעוטי: אימא סתם גזילה. מיד ואע"ג דלא שמעינן דאייאש יאוש בעלים הוא שהרי בפניו גוזלה מידו ואין כח להציל קמ"ל דעד דשמעינן דאייאש לא קני ליה דמימר אמר השתא הוא דתקיף מינאי למחר תפיסנא ליה בדינא עכ"ל וכתב הרא"ש והרב אלפסי שלא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא פלוגתא דאמוראי דפליגי בגזול מכלל דס"ל כסתמא דתלמודא דקאמר קפסיק ותני לא שנא בי"ט ראשון ל"ש בי"ט שני ופסיל ליה משום מצוה הבאה בעבירה ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב ה"ה לכל המצות כדמוכח בפרק הגוזל קמא דקאמר הרי שגזל סאה חטין וכו' אין זה מברך אלא מנאץ ולא כשמואל דסבר דלא אמרינן הכי אלא במצוה שהיא מדאורייתא ולא מסתבר טעמיה דכיון דמברך ומזכיר שם שמים מנאץ הוא במילי דרבנן כמו במילי דאורייתא ועוד דר"נ בר יצחק דהוא בתרא פריך לשמואל ממתני' ואע"ג דדחי ליה לא סמכינן אשינויא דחיקי וכ"פ בה"ג ורב פלטוי גאון וגם הר"ן כתב לענין הלכה הרי"ף כתב משנתינו כצורתה ולא כתב עליה מחלוקת רבי יוחנן ושמואל מדקא סתם לה סתומי משמע דפסק כר' יוחנן דל"ש בי"ט ראשון ל"ש בי"ט ב' של דבריהם וכן דעת הראב"ד והרמב"ן לפסול כרבי יוחנן דקי"ל שמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י וכ"ש הכא דמשמיה דרשב"י קאמר לה דהוא תנא ור' אמי ס"ל כוותיה ע"כ ומיהו אין דעת הרמב"ם כן שהרי כתב שפסול משום גזל וגניבה אינם פסולים אלא בי"ט ראשון בלבד וכתב ה"ה שכן דעת הגאונים וכתב הר"ן שכן דעת הרז"ה לפסוק כשמואל: כתב בא"ח לולב הגזול והגנוב יש פוסלים אותו כל ז' מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים: וכתב הר"ן ומיהו כי אמרינן לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה"מ בשלא קנהו עדיין א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעא בקניין דמש"ה אמרינן גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס"ל לרבי יוחנן דיאוש בכדי לא קנה ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשינוי רשות ההקדש ודאמרינן בגמרא תיפוק ליה דהא קניה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרי' אבל כל שקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והביא ראיות לדבר ואח"כ כתב והיינו דגרסינן בירושלמי מה פליגין כשגזל משופה אבל גזל ושפהו דמים הוא חייב לו כלומר דקנאו בשינוי מעשה וכ"כ התוס' דמשמע בגמרא דאי קני ליה מצי נפיק ביה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה והא דאמרינן בהגוזל קמא בההיא דגזל סאה דאע"ג דשינוי קונה מצוה הבאה בעבירה היא אע"פ שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה התם דיחויא בעלמא הוא א"נ שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים ע"כ:

ובשל עיר הנדחת ואשירה של ישראל פסול אבל של עו"ג לכתחלה לא יטול וכו' שם במשנה (כט. לב: לג. לד:) שכל ד' מינים אלו אם היו של אשירה או של עיר הנדחת פסולין ובגמ' (לא.) ושל אשירה פסול והאמר רבא לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל כשר הכא באשירה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שעוריה פירש"י לולב של ע"ג. ששמשו בו לע"ג לכבד לפני' קרקע א"נ שעבודתם בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו לא יטול דמאיס לגבוה ואם נטל כשר ואף ע"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות נותנו: באשירה דמשה. אותם שהיו בשעת כיבוש א"י שהצריכן הכתוב שריפה ולולב צריך שיעור והאי כמאן דמכתת שיעוריה כיון דלשריפה קאי וכתב הרב המגיד דעת רוב המפרשים שראיתי הוא לפרש באשירה דמשה שהיתה בארץ בימי משה שלא היה לה ביטול לפי שהיתה של ישראל דזכו בארץ והוא הדין לע"ג של ישראל שאין לה ביטול שאף היא אין יוצאין בה אבל אשירה אחרת של עו"ג אף היא דינה כע"ג אחרת שאם נטל יצא ומ"מ בע"ג אם נתכוין ישראל לזכות בה הו"ל ע"ג דישראל ואין לה ביטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא בי"ט ב' שאדם יוצא בשאול עכ"ל וכ"כ הר"ן וכך הם דברי רבינו וכתב עוד הר"ן דהא דאמר רבא לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל כשר אפי' קודם ביטול הוא דאי לאחר ביטול אפי' לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט ולא מאוס למצוה ואע"ג דרב מבעיא ליה בפרק ג' דע"ז רבא פשיטא ליה כמ"ש שם עכ"ל ומיהו מדברי רש"י שכתב לא יטול משום דמאיס לגבוה לא משמע הכי ודברי הרמב"ם בדין זה על דרך אחר ולא ראיתי להאריך בהם לפי שהוא דבר שאינו מצוי : כתב בא"ח גנות הצעירים והדורסים וכיוצא בהם מבתי הכומרים מותר ליטול משם לולב או שאר מינים למצוה:

וכל הפסולין כמו שפסולין בראשון כך פסולין כל ז' הימים חוץ משאול בר"פ לולב הגזול אהא דאמרי' בגמרא בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא בי"ט הראשון ולקחתם לכם משלכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא אלא בי"ט שני אמאי לא כתב הרא"ש משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי אבל לכם משלכם לא בעינן בשאר ימים וכן ולקחתם דדרשינן מיניה דבעי לקיחה תמה לא מיפסיל אלא בי"ט א' כדאמרי' בפרקין ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ותימה מ"ש זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ואי משום דמשמע דהנך דכתיבי מקמי יום ראשון דוקא עליה קיימי ולא רצו לתקן שיהיו נוהגין בשאר הימים אבל הדר דכתיב בתריה תקון בכל הימים אכתי קשה דהא מולקחתם לכם דרשינן ד' מינים שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה ודרשינן נמי מדכתיב ולקחתם לשון רבים שתהא לקיחה לכל א' ואחד וא"כ בשאר הימים תסגי במין א' ולקיחה לאחד בשביל כולם הלכך נראה דהיינו טעמא משום דיום א' דאורייתא בגבולין ושאר הימים דרבנן זכר למקדש הלכך עיקר הלקיחה כגון ד' מינים שבלולב ולקיחה לכל אחד וא' תקון גם בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הידור מצוה אבל בחסר לא תקון וכן בשאול ובגזול פליגי בשמעתין מ"ס דתקון משום מצוה הבאה בעבירה ומ"ס כיון שהוא מדרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה והלכה כמאן דסבר דתקון נמצא שאין חילוק בין י"ט א' לכל שאר הימים אלא בחסר כדאמרי' לגבי רבי חנינא מטבל ונפיק ביה וכן שאול אבל כל שאר הפסולים נוהגים בכל הימים וי"ט שני דידן הוא כיום ראשון דספיקא הוא וראיתי דיעות אחרות לפוסקים ונלאתי לכותבם כי לא ישרו בעיני וכאשר כתבתי הוא העיקר עכ"ל והרמב"ם כתב שכל הפסולים מפני מומין או מפני גזל וגניבה אינם פסולים אלא ביום ראשון לבד אבל הפסולים משום ע"ג או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה פסול כל ז' הימים וכתב ה"ה שכן דעת הגאונים ודע שהפסולים מפני שאינן מינן או מפני שהן חסרי השיעור כולם פסולים בשני כראשון וזה מבואר פשוט בדברי רבי' וכתב עוד שיש מוסיפין לפסול עוד בשני גזול ויבש וכ"ה בהשגות וכבר הכריע הרמב"ן להכשיר היבש אבל בגזול הודה לדברי הרא"ש בסמוך כתב סברת הריא"ג והעיטור והר"י בזה והיא כסברת הרמב"ם והגאונים והריב"א כתב דין היבש יתבאר בסמוך והרשב"א כתב בתשובה דעתי נוטה דב' ימים ראשונים כיום א' הם ובשניהם בעינן לולב כשר דמספק יום ראשון אנו עושים אותו:

ומ"ש רבי' הלכך ניקב או שנקבוהו עכברים מותר מיום ראשון ואילך וכו' שם (לו.) אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר איני והא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ולר' חנינא קשיא מתני' בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק כאן בי"ט ראשון כאן בי"ט שני אלא לרב קשיא אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי א"ד אמר רב זה הדר והא ר"ח מטבל ונפיק ביה ולר"ח קשיא מתני' ל"ק כאן בי"ט ראשון כאן בי"ט שני פירש"י והא ר"ח מטבל ונפיק ביה אוכל מקצתו ויוצא י"ח בנותר ומברך עליו ופרכינן ולרבי חנינא קשיא מתניתין דקתני חסר כל שהוא פסול ומשנינן בשלמא מתני' לר"ח ל"ק מתני' בי"ט ראשון שלקיחתו מן התורה ובעי לקיחה תמה ובי"ט ב' נפיק ביה ר"ח אע"ג דלא היה שלם אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא דר"ח דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעיא הואיל ומזכיר ש"ש עליו והר"י והר"א כתבו בלשון הזה אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר ולא היא דהא ר"ח מטבל ונפיק ביה ולר"ח קשיא מתני' ל"ק מתני' בי"ט א' ור"ח ביום ב' וכן הלכתא וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שלא חילק בחסר בין נקבוהו עכברים לנקב ע"י ד"א ונראה שטעמם מפני שהם פוסקים הלכה כלישנא בתרא דמכשר אפי' בנקבוהו עכברים אלא דא"כ יש לתמוה על הרי"ף והרא"ש שהביאו לישנא קמא וכתבו עליו ולא היא דכיון דמכח לישנא בתרא הוא דפסקי הכי לא הו"ל לכתוב אלא לישנא בתרא לבד ולכן נ"ל דממאי דאתמר אלישנא קמא גופיה משמע דהלכה כר"ח דמתני' כפשטה כוותיה אתיא דאמרינן בשלמא מתני' לר"ח ל"ק וכו' אלא לרב קשיא ואע"ג דשני לרב שאני עכברים דמאיסי שינוייא דחיקא הוא דהא מתני' סתמי קתני חסר פסול בי"ט ראשון דוקא דמשמע דבשני כשר כל חסר אפי' נקיבת עכברים ובה"ג שפוסל בניקבוהו עכברים טעמא מפני שפוסק כלישנא קמא דאמר רב אין זה הדר וכדמסיק שאני עכברים משום דמאיסי וצריך טעם למה לא פסק כלישנא בתרא:

ומ"ש רבינו ואפילו לכתחלה מותר לאכול ממנו פשוט מהא דר"ח מטבל ביה ונפיק וא"ת והיכי מצי אכיל מיניה דהא אתקצאי למצותו כבר כתב הרא"ש דכיון דנשאר בו שיעור לצאת בו ביתר מכשיעור לא אתקצאי וכך תירצו התוס' בפ' לולב וערבה (מו:) וכתבו עוד דאע"ג דממ"נ נאסרה כולה ביום ראשון דחסר כל שהוא פסול דלמא ר"ח הפריש כולה ליום ראשון ומקצתה לשאר ימים והיה מתנה כוליה ליום א' ובשאר הימים אינו בודל ממקצתו בין השמשות והר"ן כתב בפרק לולב הגזול דרבי חנינא מן האתרוגים שהיו לו לאכילה היה אוכל מקצתן ויוצא בשאר למחר אבל באתרוג של מצוה ודאי אסור שהרי הוקצה למצותו ע"כ ומיהו היכא דהפריש כוליה ליום א' ומקצתיה לשאר ימים ודאי דלהר"ן נמי מצי אכיל מיניה ורבינו כתב דברי הרא"ש לבד ומיהו ע"כ צריך לפרש דבהפריש כוליה ליום ראשון ומקצתו לשאר ימים עסקינן דאל"כ היה אסור לאכול ממנו משום מוקצה וכמו שכתבו התוספות:

ומ"ש ולדידן חשיב יום ב' כמו יום א' נתבאר שזה דעת הרא"ש אבל מדברי הרמב"ם נראה די"ט ב' דינו כשאר ימים וטעמא משום דבקיאין בקביעא דירחא והר"ן וה"ה הזכירו ב' סברות הללו והעלה הר"ן דנ"ל דפוסל בראשון ובב' נוטלין אבל ברוכי לא מברכינן :

ומ"ש רבי' אבל כל שאר הפסולין פסולים כל ז' הימים לעיל קאי שכתב כל הפסולים כמו שפסולין בראשון כך פסולים כל ז' הימים חוץ משאול וחסר ומפני שהפסיק במ"ש הלכך ניקב או שנקבוהו עכברים ורצה להודיענו סברת הריא"ג חזר לענין ראשון וחזר לכתוב סיום דברי הרא"ש דכל שאר הפסולים פסולים כל ז' הימים כדי לכתוב עליו שהריא"ג חולק: וזה שכתב בשם הריא"ג ובעל העיטור והר"י שכל הפסולי' אינם פסולים אלא בראשון אבל מכאן ואילך ל"ש גזול ל"ש שאר פסולים כולם כשרים נראה שזהו כסברת הרמב"ם שכתבתי בסמוך ואע"פ שסתמו וכתבו כל הפסולים אינם פסולים אלא בראשון כ"ל דאין בכלל זה הפסולים משום דמכתת שיעורייהו או מפני שאינן מינן וכמו שנתבאר לדעת הרמב"ם: כתב הר"ן גבי לולבא דסליק בחד הוצא מדאמרינן בעל מום הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל ז' אפי' בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול:

וכל הפסולים מחמת מום אם הוא שעת הדחק שאין נמצא כשר כשרים וכו' בפ' לולב הגזול (לא.) תניא וכולן כמושין כשרים יבישים פסולים רבי יהודה אומר אף יבישים כשירים אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכין שהיו מורישים את לולביהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה וכתב הרא"ש מכאן משמע שבשעת הדחק יוצאין אפי' בפסול וכ"כ הר"ר ישעיה מטראני וכ"כ הראב"ד ז"ל ושוב חזר בו ואמר דבין בשעת הדחק ובין שלא בשעת הדחק אין יוצאין ביבש כלל דכל היכא דקתני פסול דמשמע אפילו בדיעבד אפי' במקום הדחק לא יצא בו ואיך יתכן זה להיות שבשעת הדחק יוצאין בו ומברכין עליו ושלא במקום הדחק אפי' בדיעבד לא יצא וסברא הוא כי היבש כמת הוא וכמו שנכתת שיעורו ואיננו ואין מברכין עליו אלא שנוטלין אותו בידים בשעת הדחק כדי שלא תשתכח מהם תורת לולב ואתרוג וזהו שאמר אין שעת הדחק ראיה כלומר שלא עשו כן אלא שלא תשתכח מהם תורת לולב ולשון אין שעת הדחק ראיה אינו מורה על פי' זה דר"י הביא ראיה לדבריו דאמר יבשים כשרים ומברכים עליהם מבני כרכין שהיו מברכין על היבשים ואמרו לו אין שעת הדחק ראי' שאין ללמוד שלא בשעת הדחק משעת הדחק אבל מודו רבנן דבמקום הדחק (אין) מברכין דאל"כ יאמרו לו בשעת הדחק נמי לא היו מברכים אלא כל הני פסולים מסרן הכתוב לחכמים והן אמרו שלא בשעת הדחק אפילו דיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוה אבל במקום הדחק הכשירו כיון שא"א בענין אחר ומברכין עליהם עכ"ל והר"ן כתב שהרמב"ן לפי שטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהם אבל הראב"ד הביא ראיה לפוסלו אף בב' של דבריהם והסכים הר"ן לדברי הראב"ד והמרדכי כתב בשם רא"ם אע"פ שפסלנו יבישים בלולב והדס וערבה אנן בלולב והדס מברכין איבשים משום דלא אפשר והוא שעת הדחק מדתניא איבשים אמרו לו אין שעת הדחק ראיה ופירש ראבי"ה דה"ה אתרוג כבוש וחסר ע"כ וכך הם דברי התוס' בפ' לולב הגזול שאם לא מצא כשר יצא בפסול כמו לולב פסול לרבנן בשעת הדחק ונראה שדייק רבינו לכתוב כל הפסולים מחמת מום לאפוקי אותם שפסולים מפני שאינן מינם כהדס שוטה וצפצפה דהנך לד"ה אין נוטלין אותם לעולם ואפי' בשעת הדחק כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו כדאמרינן בגמרא בפריש ורמון וכ"כ ר"י דהדס שוטה פסול לכל הימים דגרע מהדס יבש ושלא כדברי המהפכים בזכות בני אשכנז שנוטלין הדס שוטה ומברכין עליו כמו שכתוב בסי' תרמ"ו :

והרמב"ם הכשיר לולב יבש בשעת הדחק ולא שאר המינים בפ"ח וכתב ה"ה דמדאמרי' על לולב היבש אין שעת הדחק ראיה אלמא דלולב יבש כשר בשעת הדחק וראיתי כתוב שהגאונים סמכו מכאן דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק אף ביום ראשון ודעת רבינו שלא להכשיר אלא לולב היבש שהזכירו חכמים וכן העיקר עכ"ל ולענין מעשה נראה דכל הני פסולים בשעת הדחק נטולי נטלינן ברוכי לא מברכינן : כתב הגה"מ על הא דמכשיר הרמב"ם לולב היבש אנו סומכין על זה גם בהדם היבש: כתב בכתבי מה"ר איסרלן סימן קצ"ט בסמ"ק וא"ז כתב דבשאר הימים אינו יוצא בגזול נראה דאפי' לפי הירושלמי יכול אדם לברך על לולב דחבריה בשאר ימים בלי ידיעתו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כיון דלא מחסר לממוניה וראיה מטלית דאדם מברך בו בלא דעת חבירו :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • כל ד' המינין פסולין בגזול וכו' בפרק לולב הגזול שנינו דגזול ויבש פסול בכל ד' המינין ובגמרא פליגי ר' יוחנן ושמואל בי"ט שני דאין נטילתן אלא מדרבנן אי פסלינן נמי בגזול ופסקו הרי"ף והרא"ש כר"י דפוסל אף בי"ט שני ומשמע בסוגיא דבין לפני יאוש ובין לאחר יאוש פסול משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אלא שהתוס' כתבו דבלאחר יאוש אינו פסול אא"כ בגזלו אגוד דלית ביה לא שינוי השם ולא שינוי מעשה אבל בגזלו כשאינו אגוד ואח"כ אגדו דאיכא יאוש בהדי שינוי השם ושינוי מעשה וקני ליה מקמי דחל חיוב המצוה תו לא הוה מצוה הבאה בעבירה ע"ש בדף ל' בד"ה הא קנייה בייאוש ובד"ה ולקנייה בשינוי השם. ואיכא לתמוה על רבינו שסתם וכתב דפסול בלאחר יאוש ולא חילק ונראה לומר דס"ל דדוקא למ"ד לולב צריך אגד חשיב שינוי מעשה כשאגדו אבל למאי דקי"ל דלולב א"צ אגד לא חשיב שינוי מעשה ואע"ג דאיכא שינוי השם דמעיקרא הו"ל לולב והשתא הושענא כיון שחוזר לברייתו לא שמיה שינוי ועייו בסוגיא ובדברי התוספות ומ"מ היכא דקננהו לאחר היאוש בשינוי מעשה ממש תו לא הו"ל מצוה הבאה בעבירה שהרי קננהו מקמי דחל חיוב המצוה וכ"כ הר"ן ודוקא לגזלן ולגנב עצמו אבל לאחרים לית בהו משום מצוה הבאה בעבירה וכ"כ באורחות חיים:
  • ובשל עיר הנדחת ואשרה של ישראל פסול שם במשנה של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ובגמ' מוקמינן לה דוקא באשרה של ישראל שאין לה ביטול וכתותי מיכתת שעוריה דומיא דעיר הנדחת אבל של עו"ג לכתחילה לא יטול כיון שלא ביטלו ואם נטל יצא דכיון שמועיל לו ביטול לאו כתותי מיכתת שיעוריה הוא ואע"ג דכל זמן שלא ביטלו איסורי הנאה נינהו מצות לאו ליהנות ניתנו וכתב רבינו דוקא מיום ראשון ואילך דאילו ביום ראשון ממה נפשך אינו יוצא בו דאם נתכוין לזכות בו כשהוא משל הפקר הו"ל ע"ג של ישראל ואי לא נתכוין לזכות בו הו"ל כמו שאול ופסול בי"ט ראשון ועיין במ"ש גבי שופר בסימן תקפ"ו:
  • וכל הפסולים וכו' טעמו דכל הפסולין משום דבעינן הדר כמו יבש ונקטם ראשו וכיוצא בהם דאית ביה משום הידור מצוה בעינן הידור כל הז' וכן היכא דאית ביה משום כתותי מכתת שיעוריה וכן היכא דפסולין מפני שאינן מינן או שאינן כדי שיעורן סברא הוא דאין חלוק וכן היכא דפסולים משום דבעינן לקיחה שמה והוא מעיקר הלקיחה דהיינו שיקח הד' מינין ביחד ולקיחה לכ"א ואחד כמו שיתבאר לקמן תקינו נמי רבנן דפסולין כל שבעה אבל שאול דשפיר מתקיים עיקר לקיחה וכן חסר אע"ג דפסולים משום דבעינן לקיחה תמה מ"מ שפיר מתקיים ביה עיקר לקיחה לא תקנו רבנן למיפסליה בשאר הימים דכל עיקר נטילתן אינו אלא מדרבנן וכ"כ התוספות והרא"ש ר"פ לולב הגזול:
  • ומ"ש הלכך ניקב או שנקבוהו עכברים מותר מיום ראשון ואילך הכי איתא בפ' לולב הגזול בלישנא בתרא דרב דקאמר זה הדר וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ומ"ש ואם נשאר בו כשיעור פשוט הוא דבעינן דנשאר בו כשיעור אלא דאתא לאשמועינן דסגי בהכי אלא שהר"ן מחמיר דאפילו נשאר בו כשיעור לא מכשרינן אלא בשרובו קיים דשמו עליו הא לאו הכי לא דאתרוג אמר רחמנא ולא חצי אתרוג וז"ל התו' בפרק לולב וערבה דף מ"ו ע"ב דר' חנינא כיון דלא אכיל ליה כוליה ומשייר ביה כשיעור דמצי נפיק ביה שרי וכו' ואפשר לומר דאף התוספו' ס"ל דדוקא בשרובו קיים ולא הוצרכו לפרש ועוד דבכלל לשון זה שכתבו ומשייר ביה כשיעור דמצי נפיק ביה הוא ג"כ דמשייר ביה הרוב דתרתי בעינן שיהא רובו קיים ושיהא אותו הרוב כביצה והכי מסתברא:
  • ומ"ש ובה"ג פסל אם נקבוהו העכברים כו' פסק כלישנא קמא דרב דמחמיר בנקבוה עכברים משום דמאיסי ואין זה הדר והכי נקטינן לחומרא וכן פסק מהרי"ל:
  • ומ"ש אבל כל שאר הפסולין פסולין כל ז' הימים לעיל קאי וכו' כמו שפי' בית יוסף גם אפשר לומר דתחלה קאמר כל הפסולין כו' דהוה משמע דוקא אותן שהזכיר בדבריו קודם זה לכך בא כאן והוסיף לומר דאף שאר כל הפסולין שיתבארו עוד בדבריו פסולין ג"כ כל הז' וטעמן של הרי"ג ודעימיה דמכשירין אף בגזול בשאר הימים הוא מפני שפוסקין כשמואל דאמר הכי וס"ל דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה במצוה שאינה אלא מדרבנן אבל ביום א' דאף בגבולין חייבין ליטול לולב ד"ת פסול הגזול אף לאחר יאוש דהו"ל משלכם אפ"ה פסול משום מצוה הבאה בעבירה אם לא קנאו קודם שחל חיוב המצוה וכתב הב"י דאף לדעת הרי"ג ודעימיה כל הפסולין משום דמכתת שעורייהו או מפני שאינן מינן פסולין כל הז' וכסברת הרמב"ם וה' המגיד:
  • וכל הפסולים מחמת מום אם הוא שעת הדחק וכו' היתר שעת הדחק מפורש בברייתא פרק לולב הגזול והתוס' מפרשי' אותה כפשטא דמתיר לברך עליו. וכן הסכים הרא"ש וכ"כ המרדכי בשם רא"ם אבל הראב"ד מפרש דהיתר שעת הדחק הוא דוקא בלא ברכה והאריך הר"ן בטעם דבריו ע"ש ובאשר"י. כתב רבינו ירוח' דהדס שוטה פסול לכל הימים ומשמע אף בשעת הדחק נמי אין נוטלין אותו אפילו בלא ברכה משום דזימנין דנפיק מיניה חורבא דאתו למיסרך כדאיתא בגמרא בפריש ורמון במקום אתרוג וה"ה לכל הפסולים מפני שאינן מינן כצפצפה וכיוצא בו:
  • ומ"ש והרמב"ם הכשיר לולב יבש כו' טעמו משום דהיתר שעת הדחק איתא בברייתא גבי לולב וס"ל דדוקא לולב דמתקיים ביה הדר קצת מפני צורתו אף על פי שהוא יבש אבל שאר מינים לא מתקיים בהו הדר כל עיקר ורבינו השיג עליו דמ"ש וכ"כ ה"ה בשם הגאונים:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב הר"ן ודוקא שלא נתכוין לזכות בה דלכן יוצא בשני כו' דהוי כשאול אבל כיון לזכות בה הו"ל אשירה של ישראל ולא יצא בה וכ"כ בתא"ו נ"ה ח"ג:

(ב) דכתב בתא"ו נ"ח ח"ג וז"ל ובזמן הוה שאין משתחוים לאשירה אלא נוטעים אילן לפני ע"ג או בגן של ע"ג שהדקל הנטוע שם לולבו מותר למצוה דאין זו אשירה דאין משתחוים לה אפי' הניח תחתיו ע"ג דרך מקרה ובטלה אמרינן דאין זה אשירה וכ"ש אם חתכן העו"ג ונותנו לו דאין לך ביטול גדול מזה עכ"ל וכ"כ ב"י בשם א"ח על גנות מבתי העו"ג כו' כתב המרדכי בהל"ק דף ב' ע"ד דלולב שעשאו עו"ג כשר כמו סוכות של עו"ג:

(ג) וכן דעת הרמב"ן וכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש והר"ן ובסמוך כתב רבינו למחלוקת זו וכתב עוד הר"ן ריש לולב הגזול הא דפסול מיום ראשון ואילך היינו דלא קני ליה קודם המצוה אבל אם קני ליה קודם המצוה בדרך שהגזילה נקנית בו יצא בו דשוב לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה עכ"ל ומשמע מיהו דלא יברך עליו בהג"א ריש לולב הגזול ואמר ראבי"ה בשם אביו ר"י הלוי דצריכין ליזהר שלא לקצוץ ערבה לצורך לולב משרה עו"ג אפילו ברשות העו"ג משום דסתם עו"ג גוזלי שדות נינהו וקרקע אינה נגזלת אלא משכיר העו"ג לקוץ כי היכי דליהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידו עכ"ל א"ז וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן תתנ"ב וכתב דאין חילוק לזמן הזה לבימיהם וכ"ה בא"ז וכתב עוד דאין חילוק בין ח"ל לא"י:

(ד) וכ"כ הרשב"א בתשובה סי" תשמ"ו ותשמ"ז מי שנדר הנאה מחבירו או שאסר לולב של עצמו עליו בהנאה אינו יוצא בו ביום א' דבעינן משלכם אפי' נתן לו הנודר במתנה ל"מ אבל ביום ב' מותר ויוצא בו וכתב הכלבו אתרוג של ערלה יוצא בו מיום שני ואילך:

(ה) אבל במרדכי פרק לולב הגזול כדעת ה"ג וכ"כ במהרי"ל וכתב הכלבו ומיהו אם הסיר ניקור העכברים יוצא בו לכתחלה בשאר ימים כתב תא"ו נ"ח ח"ג ניטלה פטמתו או עוקצו ונסדק דינו כניקב וכשר בשאר ימים כי דינו כחסר אבל עלתה עליו חזזית פסול אף בשאר ימים משום דלאו הדר הוא עכ"ל ומהרר"א מפראג כתב דניטלה פיטמתו או עוקצו פסול כל שבעה כן משמע מדברי הרא"ש עכ"ל ולא ידעתי מהיכן משמע מדברי הרא"ש כן ואדרבה משמע מדבריו כרברי ר"י ודוקא חזזית דפסולה משום דלא הדר הוא פסול כל שבעה אבל נוטל פטמתו או עוקצו דפסולו משום חסרון כשר בשאר ימים מלבד ביום א' וכ"ה בהדיא בהר"ן פרק לולב הגזול ודעת מהר"א צ"ע כתב בהג"א פרק לולב הגזול בשם ראבי"ה דאתרוג כמוש ומנומר שהוא פסול אם חתך ממנו מה שהוא יבש או מנומר והשאר נשאר שלם פסול אף בשאר הימים דגרע מאם היה חסר מתחלה כיון שבא מכח פסול נשאר בפיסולו:

(ו) וכתב הר"ן דף של"ט ע"ב ומיהו כי שרי דוקא בנשתייר רובו דשמו עליו הא לאו הכי לאו אתרוג מקרי ואתרוג אמר רחמנא ולא חצי אתרוג עכ"ל אבל בפסקי מהרא"י סי' נ"ב משמע דאפילו לא נשאר אלא מיעוט סגי בשני:

(ז) ובת"ה סימן צ"ה פסק כרמב"ם וכ"פ מהר"א בהגהותיו אבל במנהגים כתב כדברי הרא"ש והטור ול"נ דטוב לעשות כדברי הר"ן אם אין לו אתרוג אחר אבל אם יש לו אחר לא יטול את זה עד לאחר שבירך על הבשר ובזה יוצא מידי ספיקו

(ח) כתב בפסקי מהרא"י סי' נ"ב מעשה שהיה כמה ישובים שלא היה להם רק אתרוג א' למצוה בחג והיה להם שעת הדחק שלא היו יכולין להמציא להן יותר והיו רוצים כל ישובים לצאת י"ח ועמדו וחתכו האתרוג לכמה חתיכות ושלחו לכל ישוב חתיכה אחת וברכו עליהן ביום א' ופסק דאסור לעשות כן דאע"ג דבשעת הדחק חסר כשר היינו שנחסר מאליו אבל לא שרינן לחתוך ולחסור האתרוג כדי לברך על אותה חתיכה ותו דחסר דמכשרינן ביום ב' היינו שנחתך ממנו אפילו לכתחלה כדי לאכלו ומניח השאר דמברכין על השאר משום דנקרא שיורי מצות כדאשכחן כה"ג גבי גרדומי ציצית ואזוב אבל לחתוך מן האתרוג ולברך על החתיכה אסור דלאו אתרוג מיקרי אלא חתיכת אתרוג עכ"ל:

(ט) ואין אנו נוהגין כך אלא בלולב והדס אנו מברכין איבש אבל לא מברכינן אאתרוג וכ"כ המרדכי בשם רא"ם דיש לברך אלולב והדס יבשים וכ"ה בהג"מ דנוטלין הדס יבש ובאגוד כתב דנוהגין ליטול לולב יבש אף שאיכא אחרים לחים אבל לא הדס וערבה יבישים בדאיכא לחים כתוב במנהגים שלנו גזול פסול אף בשעת הדחק עכ"ל:

(י) וכ"ה בא"ז:

(יא) וכ"ה בת"ה סימן ק':