לדלג לתוכן

מגן אברהם על אורח חיים יא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א) החוטין — לשון הרמב"ם: המוצא חוטי ציצית בשוק, אפילו פסוקים ושזורים פסולים, דטרח אינש לעשות חוטין כעין ציצית. ועיין [בב"י] סימן ש"א סעיף מ"ב, דהמגיד משנה חולק, וגם בכסף משנה כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו. ועיין ב"י סימן ב'.

ומ"כ דבתפילין לא חיישינן בזמנינו לקמיע:

(ב) עכו"ם — ולענין אם טוואן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו, תליא בפלוגתא שכתוב בסימן ת"ס בבית יוסף:

(ג) לשמן — ואפילו בדיעבד פסולים אם לא היו שזורין לשמן:

(ד) כדי עניבה — ואף על גב דיש פוסלים אם נפסקו כולן אפילו נשתייר בו כדי עניבה, כמו שכתוב סימן יב, מכל מקום בשזירה מודו דכשר, דהא להרמב"ם לא בעי כלל שזורין:

(ה) מארבע גודלים — ומודדין במקום הרחב [מרדכי דרכי משה]. וב"ה[1] כתב: והתוס' פרק התכלת נסתפקו בדבר. שיעור גודל של אדם בינוני, והוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק, והן באורך ב' שעורות בריוח [רמב"ם פרק ט מהלכות ספר תורה]:

(ו) אין להם שיעור — ור"י היה עושה ארוכין, משום גרדומין [מרדכי]:

(ז) יהיה יותר ארוך — נראה לי דאם א' אינו ארוך כל כך לכרוך בו הכל, יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מהחוט השני, כי בזמן התכלת היו עושין קצת הכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן:

(ח) לאחר שנקשר — כתב בית יוסף: משום הקשירה בעי אצבע יתירה, דהיינו י"ג, מלבד מה שמונח על הבגד:

(ט) בזוי מצוה — זה כתב הרב בית יוסף מדעתו, ולא ראה ספר המאור שכתב בפרק קמא דסוכה הטעם, דבעינן "הכנף" – מין כנף, ואין מינים הללו ראויים לעשות מהם בגד, שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן, עכ"ל. ואם כן, כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהם, פסולים לציצית:

(י) כשרים — משמע דקנאן בשינוי מעשה. ומדסתם רמ"א, משמע דסבירא ליה דאפילו קודם יאוש כשר, וכן הוא ריש סימן תרמט. אבל בנמוקי יוסף כתוב דקנייה ביאוש ושינוי הגוף, ואפשר דסבירא ליה דהוי שינוי החוזר לברייתו וכמו שכתב בית יוסף, ולהכי לא קנה אלא עם יאוש, וכמו שכתוב בחושן משפט סימן שנג סעיף ב דקני בכהאי גוונא, ועיין שם סימן שס סעיף ו דהוי שינוי גמור, והע"ת לא עיין שם, לכן כתב בס"ק ז גם כן שלא כהוגן. ואם מכר הגזלן הציצית לאחר, עיין ריש סימן תרמט:

(יא) וכדידיה דמי — משמע דאם שאל לו ציצית שיחזירם לו בעין, אין מברכין עליהם, דלא הוי משלהם. וצריך עיון, דבסימן יד פסק כהרא"ש, דשאל טלית עם ציצית מברך עליהם! ויש לומר, דשאני התם דעל מנת כן השאילן לו, שיברך; מה שאין כן הכא, אם השאילן לו שיחזירן לו בעין, לא הוה ליה להניחן בבגדו. וצריך עיון, דלמאי נפקא מינה השאילן לו, אלא להניחן בבגד? אם כן הוי כמתנה על מנת להחזיר. ועיין מה שכתבנו שם. ויש לומר, דהי' סבר שיעשה בו מלאכה אחרת, להכי נקט חוטים; אבל ציצית מתוקנת אין הכי נמי דשרי. ועיין מה שכתבנו סימן תרמט:

(יב) פסול — ואף על גב דנשתנה, דמעיקרא צמר והשתא חוטין, מכל מקום עדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר, מה שאין כן בפשתן נטועה, דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ, וכיון שעשאו חוטין – מראיהו הראשון חלף והלך לו. ובהכי מתיישב קושיות התוס' בעבודה זרה מז א בד"ה היינו בעיא דריש לקיש, כן נראה לי לדעת הרמב"ם. ועיין סימן תקפ"ו סעיף ג ותרמ"ט סעיף ג.

(יג) נקב — כתב ב"י בסוף סימן זה בשם ב"ה, דיש אומרים דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' כו', והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא, עד כאן לשון ב"י. והב"ח כתב, דבטלית קטן יעשה ב' נקבים, דבזה לא מיחזי כיוהרא, כיון שאינו נראה לכל, וכן כתב בכוונות שהאר"י נהג כן. ולי צריך עיון, דאמרינן בגמ' שמע מינה קשר העליון דאורייתא, דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא, כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה? הא קיימא לן התוכף תכיפה א' אינו חיבור, עד כאן. ואי סלקא דעתך דעושין ב' נקבים, הוו להו שתי תכיפות, כדאיתא סוף כלאים, וכן כתב הרמב"ם. ואפילו לדעת הטור ביורה דעה סימן ש דב' תכיפות אין חיבור עד שיקשור, מכל מקום היאך קאמר תלמודא "הא קיימא לן התוכף תכיפה א' אין חיבור"? הכי הוה ליה למימר: "הא קיימא לן דאינו חיבור עד שיקשור". ועוד קשה לדעת הטור, שפירש שם, אם אינו מעביר המחט אלא פעם א', אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חבור עד כאן לשונו, אם כן כלאים בציצית היכי משכחת לה? דהא הוא פוסק שעושה נקב אחד. וצריך לומר, דכשקושר ב' קשרים, אפילו תוחב המחט פעם א' הוי חיבור, בב' תכיפות אפילו בקשר א' הוי חיבור. וכן משמע מהראיה שמביא הרא"ש משבת, דבתוכף ב' תכיפות לא חייב אלא אם כן קושר, וכתב הר"ן שם דמיירי בקשר א' עיין שם, אבל בתוס' יום טוב כתב דמוכח בגמרא כפירוש הברטנורא, דדוקא ב' קשרים חייב, עיין שם, ויוצא לנו זה דלכולי עלמא בב' נקבים לא בעי אלא קשר א' ולא ב' קשרים זה על זה, ואם כן העושים ב' נקבים וב' קשרים זה על גבי זה סתרי אהדדי. ומכל מקום יש לומר, אף על גב דדי בקשר א', אם רצה לעשות ב' קשרים רשאי.

(יד) לא למעלה — נראה לי דאם עשה הנקב למעלה מג', אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים, ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג', פסול, והוא הדין איפכא בקשר גודל כשר.

(טו) שאינו נקרא כנף — ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב, שיתלו הציצית למטה, פסול משום תעשה ולא מן העשוי.

(טז) האורך — אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו, ורחבו היינו קומתו מראשו לרגליו.

(יז) בלא הגדיל — ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג', יחתוך מקצתו. והוא הדין אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי, מסתפק במרדכי וסמ"ק אם עולין למנין.

(יח) ויתחבם — כלומר, לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם. כתב בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין, אלא ינשכם בשיניו, עיין שם.

(יט) קשר א' — פירוש, שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא ידי חובה מדאורייתא, ואם כן הוי תעשה וכו'. דלא כע"ת, דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני, עיין מה שכתבנו ס"ק יג. וכתב ב"י בשם מהרי"א, דאם אין לו פנאי, כגון בערב שבת עם חשיכה, די בחוליא וקשר א', עיין מה שכתב סימן שי"ז. [חוליא היינו החלק מהציצית שבין קשר לקשר].

(כ) אין שיעור — אפילו כרך רובה, או לא כרך בה אלא חוליא אחת, כשירה [רמב"ם]. ואם כרך כולה, פסולה [ב"י].

(כא) ארבעה גודלים — עם הקשרים [הרא"ש]. ובר"מ פרשת פנחס עמ' תי"ט כתב, שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. כתב הרא"ש, שיהיו כל החוליות בשוה, שזהו נוי לציצית. ואם כן, באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה, ואחר כך בכל אויר יותר מקורב. עיין סימן ל"ב סעיף י"ד.

(כב) ובשני ט' — ובשל"ה כתב לעשות בשני ח', ואז הוא מכוון כמנין "ה' אחד". וכן כתב הלבוש וכן כתוב בכוונות. ובלחם חמודות סימן מ"ח כתב, שבציצית של ר"ש מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואחר כך ה' וכו', כשם ההוי"ה. וכתוב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות, ובכל חוליות ג' כריכות, כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט, וכמו שכתב הרמב"ם.

(כג) קשר כו' — ובלבוש כתוב שאין נוהגין כן באלו הארצות, וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרים; ובפרט אם הם שזורים יפה, דלא שכיח שיתפרקו.

(כד) לאורך — אבל אין קפידא כל כך לפוסלו בכך. מכל מקום על כל פנים יזהר מאוד שלא יהו הציצית תלוין באלכסון על קרן זוית [ב"י]. ולבוש כתב הטעם דאסור, מפני שנראה שצריך ח' ציצית, מפני זה עושה באלכסון כדי לצאת בזה לב' צדדים, עיין שם. ולי נראה דאסור מפני שהוא מנהג הקראים שעושין כן באלכסון, וקל להבין.

(כה) שאין לתת וכו' — ויש מתירין. ולפי זה, אפילו של עור מותר. ועיין סימן י סעיף ד ומה שכתבנו שם ובב"י כאן.

(כו) וכן נהגו — הטעם עיין סימן טו.

  1. ^ היינו בדק הבית בבית יוסף על הטור. וכן הוא בשע"ת על אתר. ויקיעורך.